93 – "אני" הוא שמו של הקב"ה שהוא הכניסה לאמונה ולעבודת השם

מתוך מכתב

השאלה היתה לגבי דברים שכתבתי לפני שנים בספר אמרי יצחק:

WhatsApp Image 2019-04-24 at 15.08.55.jpeg

מה שכתבתי על זה:

רוב מה שקורה בנפש בפנים הוא עסק עם מה שקורה בחוץ. איזשהי התייחסות לחוץ, בדרך כלשהי. יש בתוכנו שיחה פנימית, דיבור פנימי, שמדבר עם משהו שבחוץ.
נניח אפילו שאדם מסתכל על משהו מאוד פנימי ואישי, אינטימי, בתוך עצמו. למשל שהוא מרגיש במקום כלשהו כמו ילד קטן, ומפחד מהעולם. זה כבר יותר קרוב לעצמו, אבל עדיין זו התייחסות לעולם.
מדובר על תהליך ארוך מאוד, קשה מאוד.
המקום שבו אנחנו הכי פחות ביחס עם העולם זה בבית הכסא. אבל לרוב אנחנו רוצים לקחת איתנו לשם משהו לקרוא, או שחשובים על משהו שמעסיק. בורחים מהסיטואציה של להישאר לבד בלי להתייחס לשום דבר שבחוץ. אומרים שזה משעמם להיות סתם לבד בלי שום התייחסות ובלי לחשוב על משהו שקשור להתייחסות אל החוץ. הרגש של "שעמום" צריך הרבה הסתכלות. מה הוא בדיוק. באמת הוא פחד, פחד מלהיפגש עם עצמנו בלי תעסוקה חיצונית. להיפגש עם עצמנו זה בכלל לא משעמם, איננו יודעים כלל מה יש שם.
חשבתי פעם על דימוי, יש עולם של אנשים, עיר גדולה, כולם מתרוצצים עסוקים. אבל זה ר על פני השטח. מתחת לזה יש עפר, ומתחת יש סלע, ומתחתיו עומק לא מוכר בכלל. אומרים שיש שם לבה, אש. תהומות אין חקר. אם הפנים לשם, כל ההתרוצצות שעל פני השטח נראית כל כך ריקנית וטפשית וקטנה.
נניח שכל היחסים שלי עם העולם, מהתחלה עד הסוף, המחשבתיים, הפונקציונליים, הנאות וכאב, פחד, אהבה, רצונות, וכו' וכו', כל זה הוא רק ההתרוצצות שעל פני השטח. איפה אני בעצמי בלי שום התייחסות לשום חוץ? זה כל כך קשה לחשוב על זה. להסתכל לשם. להתרגל לחושך, לפחד, לבדידות. חשוך שם כי אין אף אחד. זה רק אני, אני בעצמי. לא אבא של אף אחד, לא בעל, לא בן, לא בעל מקצוע, לא חבר קהילה, שום דבר. אף אחד לא רואה אותי שם. אני לא רואה אף אחד שם. זה רק אני עם עצמי.
לי לקח כמה שנים מאז שידעתי את העניין עד שהתחלתי בכלל להגיע לאיזשהי התחלה של נגיעה במקום הזה, של התחלת הבנה על מה בכלל מדובר. הנחה אותי שזה עשה בי איזה סדק. זה לא היה רעיון שלמדתי והמשכתי הלאה ללמדו דברי אחרים וזהו. זה נשאר בי כמו מכה, משהו כואב, ידעתי שאני מוכרח לנסות להתקרב לזה. ולקח לי שנים של הסתכלות על המקום הזה, פחד ממנו, הרגשה שזה חסום לגמרי, שאני בכלל לא מבין על מה מדובר, איך להתחיל לגשת, איפה קצה החוט. אי אפשר ללמוד את זה. זה חיפוש של אדם לבדו, בעצמו.
לפני הרבה שנים, בערך בגיל ארבע עשרה, ראיתי סרט. היה שם אסטרונאוט שיצא מהחללית והיה קשור בכבל. והכבל נקרע והוא נפל לחלל הריק האינסופי. ראו אותו במבט של מי שנשאר בחללית, הולך ונהיה קטן, עד שנהיה כמו נקודה קטנה, ונעלם.
זה הכה בי. מה הוא הרגיש שם. הייתי מוכרח לדעת. אני מבין היום שבטח עד מותו הוא רק דיבר בתוכו עם כל מיני אנשים. חשב על משפחתו, כעס על מי שבגללו הכבל נקרע, חשב איך האחרים ימשיכו לחיות בלעדיו, וכו'. הוא לא באמת נשאר לבד, הוא עדיין היה עם האחרים.
אבל נניח שהיה לו אוויר ואינפוזיה בחליפת החלל לחיות ככה חצי שנה. והוא באמת קיבל והשלים שאין שום סיכוי שימצאו אותו. בשלב מסויים אולי נגמר לו מה לדבר לבד עם האחרים. זה משעמם בסוף לדבר איתם בלי לקבל תגובה. נניח שהוא נרגע, שהוא כבר לא בפניקה והיסטריה. ושהוא כבר התחיל לשכוח את העולם של בני האדם, את כל האנשים. אולי לא היתה לו משפחה קרובה והוא יודע שכל מכריו כבר שכחו אותו, ויותר קל לו לשכוח. איך הוא חי? הוא לא עסוק בשום דבר, לא קורא שום דבר. אולי במצב כזה אפשר, אם מחליטים, להתחיל לנסות להרגיש את הקיום של עצמך בפני עצמו, לא רק כמתייחס לאחרים. במיוחד כשהמוות קרוב וידוע מראש. יש רק כך וכך אוויר במיכל.
נדמה לי שהפחד מלהיפגש עם המקומות האלה, הוא כי איננו יכולים באמת לתפוש את עצמנו כיחידה שקיימת לבד, בפני עצמה, בלי שום חיבור לשום דבר. נדמה לי שהפחד הכי גדול הוא מההרגשה של בדידות מוחלטת לגמרי. שאני מנותק מכל דבר, לבד לחלוטין בחלל ריק. גם הפחד מהמוות נדמה לי שקשור לזה.
הפחד מהבדידות הגמורה גורם לנו כל הזמן לעסוק בדברים שמחוץ לנו. כדי להיות מחוברים למשהו, לא להישאר לבד לגמרי.   אם נצליח להתנתק בתודעה מהחוץ, ולהתגבר על הפחד ולנסות להתקרב לבדידות המוחלטת עד כמה שאפשר, באומץ, הפחד יכוון אותנו לא לחוץ אלא פנימה. להתחלה. אנחנו בעצמנו זה חוץ של משהו. ההתחלה, הנקודה הראשונה של הקיום שלי, היא כמו ענף של משהו. כמו מעיין שנובע מהיכן שהוא. זה היפוך גמור של המבט. העין הפנימית מסתכלת תמיד בכיוון החוצה. כעת מדובר שהיא מתגלגלת מאה שמונים מעלות ומסתכלת פנימה, לתוך הגוף, לתוך המוח, לחושך שיש שם. מה יש שם? חיים? מה זה חיים? תמיד חשבתי שחיים זה להתחבר, לאהוב, להיקשר, להנות, לרצות, לפעול, לבנות, לממש, וכו'. אם אין יותר חוץ בכלל, אז מה זה עכשיו חיים? אולי זו נביעה מהאמצע של הקיום שלי, שאני התוצאה שלה, אני החוץ שלה.
בשיר השירים כתוב אני ישנה וליבי ער, ורש"י אומר שם זה הקדוש ברוך הוא שהוא ליבן של ישראל.
זה לא באמת מסביר, אני לגמרי מבין שאפשר לקרוא את זה ולומר שזה לא אומר שום דבר, שלא מובן בכלל על מה מדובר. בלי שאדם מחפש לבד בעצמו הרבה שנים אין בכלל סיכוי לגעת בזה. השאלה האם אדם מתעורר בכלל לחפש, מקבל איזו מכה, איזו עקיצה, שעושה לו סדק בחיים וגורמת לו לרצות לחפש בכיוון הזה. גם את זה אני לא יכול לעשות. אם למישהו יש את זה כבר, אולי המילים יגעו בו וקצת יעוררו את זה יותר. אם לא אז לא.
בלי זה בוודאי כל המילים על הקדוש ברוך הוא ואמונה וכו' אין להן שום תוכן. זה הכל רק מילים, תרבות, חינוך וכו'. בעולם החרדי אומרים שאם בחורי ישיבה ילכו לצבא, ייצאו מהסגרת, יפסיקו ללבוש את הבגדים החרדיים, יתערבבו עם חילונים, לא יהיו תחת פיקוח, הם יהפכו לחילונים. הפחד הוא לא שאולי ייכשלו בעבירה כלשהי אחת או שתיים, אלא שיאבדו את האמונה ויהי ממש חילוניים. זה מוכיח שגם עכשיו הם חילונים. כמה זה מטופש לשמור עליהם חילונים עם מגבעת דווקא. בשביל מה? אם האמונה שלהם היא יותר ממילים ריקות ותרבות חברתית וכיו"ב, היא לא תאבד בשום מצב חיצוני. צריך שמירה והרחקה מעבירות ולהתרחק מנסיון קשה של עריות וכו'. אבל אם הם יהיו מאמינים הם ישמרו על עצמם מלהכנס לנסיונות. רק שהם לא מאמינים ובגלל זה כשהלחץ החברתי ייפסק הם יהיו חילונים. אם הכל תלוי במסגרת החברתית אז הם כבר מקולקלים, קמח טחון טחנת.
.
משפט של הרב שג"ר מסכם יפה הגות גדולה ארוכה ואמיתית של חכמים גדולים שהתבוננו במבט נוקב ואמיתי על האמונות המקובלות:
"… הדיון משקף את הדילמה של  עולם פוסט-מודרני, עולם שלא יכול לדבר על ערכים מוחלטים משום שמבחינתו אין ערכים כאלה. אין אמת ולבטח אין את ‘האמת’. בעולם זה האמת היא מוצר תרבותי – ‘פוליטיקה של אמת’. כפי שהגדיר זאת ניטשה: ‘הערכים ושינוייהם עומדים ביחס ישיר לגודל עוצמתם של כותבי הערכים’."
.
מי שמאמין לא רק כפוליטיקה חברתית של "אמת", מה שמכונה נרטיב, אלא מרגיש את אמונתו כוודאות עמוקה ומובנת מאליה, בבחינת מושכל ראשון, אווידנטית, בכל נימי נפשו, מתוכיות ליבו, זה בעיקר בגלל עניינים נפשיים. למשל כולנו כשהיינו ילדים לא קיבלנו מספיק מבחינה רגשית מההורים שלנו. נשאר משהו רגשי חסר שילד צריך לקבל מההורים ולא קיבלנו. ולכן ההתבגרות שלנו לא שלמה. נשארו אצלנו מקומות שעוד מחכים לקבל ותקועים שם, ולא ממשיכים הלאה לצמוח להתבגר. ושם אנחנו עוד צריכים דמות של הורה. וציירנו לנו חבר דמיוני שמספק לנו את זה, בעזרה האדיבה של החינוך התורני וכל התורה והמדרשים וכו'. ילד בודד הרבה פעמים ממציא לעצמו חבר דמיוני ומדבר איתו וכו'. לבד לא היינו ממציאים את זה, אבל אחרי החינוך הדתי שמספר לנו שיש לנו אבא אוהב בשמיים, ושחובה לחשוב שהוא אמיתי, אנחנו משתמשים בזה ליצור חבר דמיוני שיספק לנו צרכים נפשיים שחסרים.
יש ארצות פחות מודרניות שרוצות פחות דמוקרטיה ויותר מנהיג חזק, דמות אבא חזק. שיגיד מה לעשות וכולם ישמעו בקולו, שינצח את האויבים וכו'. אני חשוב על משהו כמו רוסיה או תורכיה או מצרים וכיו"ב. העמים האלה פועלי מצורך נפשי כלשהו. אותו צורך נפשי בעצמו יכול להתלבש על החינוך הדתי ועל הדמות של אבא חזק שמלמדים שם שהיא קיימת. כל מיני תנועות נפשיות כאלה יכולות לגרום לאדם להרגיש שהוא באמת מרגיש רגש חזק שיש לו אמונה באלהים ולא רק סיסמאות ומילים ריקות ותרבות ולחץ חברתי וכו'. זה יושב גם על מחלות נפש כמו רגשי אשמה, שנאה עצמית, וכו' וכו'.
בכתות שונות ומשונות, נמצא יורת ממקומות אחרים אנשים שאצלם האמונה בכת, תורתה ובעיקר מנהיגה, מורגשת כאמונה מובנת מאליה, פשוטה, אווידנטית, בבחינת מושכל ראשון, שנובעת מהמקום הכי עמוק בלב. מנקודת העצם של ההווייה. ככל שהכת יותר חולנית והמנהיג יותר נוכל ומנצל, כך אצל המאמינים האמונה תהיה יותר מוחלטת, יותר מעומק הנקודה הכי פנימית של ההווייה והתודעה והלב וכל מה שתרצו. הם יצהירו בכנות ומוחלטות ושלמות גמורה על אושר מופלא, אור בהיר מופלא, חיים נפלאים, מלאי חיות ושמחה ואור ואושר. אמת כל כך מאירה שאין בה שום ספקות. תודעה מוארת פתוחה וחכמה, אמת מוחלטת ואור אור ואור. הם יבוזו לטפשים החשוכים שלא זכו לאמונה הפשוטה המאירה הזו, ולא מבינים כמה המנהיג הפדופיל שטוף הזימה ותאב הבצע הוא מלאך קדוש בעל חכמה מוחלטת וטוב מוחלט. גם אם יוכיחו להם על מעשיו של המנהיג הם יאמרו שאלה תיקונים ונסיונות באמונה וכיו"ב. לפעמים גם אם המנהיג נקבר לעיני כל הם עדיין יאמינו בלי ספק שהוא חי, שהרי המלך המשיח לא יכול למות לפני שגאל אותנו.
כל זה נובע מכך שהבסיס הוא רגש. בתחום הרגש יש בתוכנו תינוק קטן שנאחז באבא, וכל מה שהאבא יעשה הוא ימשיך להאחז בו. כלב תמיד יעריץ את אדונו בלב שלם ונפש חפצה ושלמות בלי שום ספק, גם אם אדונו הוא אדולף היטלר. כלב נקרא כך כי כולו לב. לב כאן הכוונה לרגש. פצעי נפש או חסרונות נפשיים, מה שמכונה חסכים, יכולים להביא את האדם למצב רגשי כזה. ואם הסביבה מטפחת את זה ומטיפה לזה ולוחצת על זה, ויש אנרגיה של ציבור ועדר, המצב הנפשי הזה יתפח וישגשג ויביא את האדם ל"אמונה שלמה" חיה ונאמנה ופנימית בלי שום ספיקות. ואז השכל יהפוך לעבד של זה ויתרוצץ ככלב במאמץ להמציא תירוצים והסברים שנשמעים שכליים לאמונה הזו. כל זה לא חידוש, הרי אנו רואים זאת מעשים שבכל יום מול העיניים.
שכל הוא לא שונה מרגש ולא נבדל ממנו, לא מדובר בשכל קר שכלתני.
ההבדל בין רגש לשכל ששכל מחוייב למגע עם המציאות. לא מניח לעצמו לעוף עם כל פנטזיה. הנגיעה במציאות מתחילה במה שאנו מדברים כאן. ב"אני". ה"אני" הוא הדבר היחיד שהוא ממש מציאות. בבחינת מה שאמר דקארט "אני חושב משמע אני קיים". זאת נקודת ארכימדס. ההתחלה של פגישה עם המושג 'קיים'. כשיש מגע עם המציאות אפשר להשוות לזה דברים אחרים ולמדוד בהשוואה לזה האם יש להם צליל של מציאות או של פנטזיה.  בלי זה אין שום דרך להבחין. כמו שדקארט שאל, אולי הכל הוא חלום אחד גדול שאיזה שד מכניס אותי לתוכו. כולנו חיים בחלום כזה. בפנטזיה מקיפה שאין לנו שום כלים למדוד אם היא מציאות או דמיון בדוי. החתירה לאמת מתחילה בנקודה היחידה שבה אפשר לגעת במה שהוא מציאות בלי ספק, זה ה"אני".
.
.
.
כל אמונה שלא נגעה בעניין של אני באמת, בלי כל היחסים עם החוץ, עם הבדידות הבלתי נסבלת, המפחיד המאוד, של הקיום העצמי בפני עצמו, היא רק דברים כאלה. בהכרח. כי מי שלא נגע באני העצמי לא נגע במציאות בכלל. הוא חי בתיאטרון. כל העולם במה וכל האנשים שחקנים. הוא רק עושה הצגות לאנשים ולעצמו. המציאות זה כשנגמרת ההצגה, המסך יורד, כולם הולכים הביתה. אני נשאר לבד. מי שנגע במציאות יכול לעשות תיאטרון, זה לא מזיק לו. כי הוא יודע מה תיאטרון ומה המציאות, ויכול לבחור גם בתיאטרון כי יש בו הרבה מעלות והרבה טוב. התיאטרון שלו יהיה מעניין כי הוא מעביר משהו אמיתי מהחיים עצמם. מי שלא נגע אף פעם במשהו שהוא מחוץ לעולם היחסים עם החוץ, חושב שהתיאטרון זה המציאות עצמה. ואז גם האלוהים שלו זה רק תיאטרון. האהבה שלו לא אהבה, הרגשות שלו לא רגשות. ההורות שלו לא הורות. הכל רק נעשה כי צריך. הוא מדבר על רגש, מתנהג כמו מרגש. מתרגל למחשבה שהוא מרגיש. אבל לא באמת מרגיש ממש. אין מי שירגיש. הוא לא יודע שהוא קיים.
שוב, זה תהליך של חיים שלמים, והוא תמיד בגדר לא עליך המלאכה לגמור, לא מגיעים לשלמות ולסוף החיפוש והשאלה. גם אי אפשר לעצור את החיים ולעסוק בזה, כי העיסוק בזה לא ייגמר. זה רובד שאמרו להיות חי במידה כלשהי במקביל לחיים של היחסים עם החוץ.
.
.
.
(אגב, נשאלתי היכן כתוב ששמותיו של הקב"ה הם אני אתה והוא. עיקר תורתו של רבי ירוחם סבה סביב עניין זה, וממנו למדתי עליו. הוא כתוב בספר שערי אורה בשער עשירי)

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 93 - "אני" הוא שמו של הקב"ה שהוא הכניסה לאמונה ולעבודת השם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על 93 – "אני" הוא שמו של הקב"ה שהוא הכניסה לאמונה ולעבודת השם

  1. primegadim הגיב:

    וואו…! איזה תיאור חזק
    כמה הנך מכוון על הנקודה
    ולא מפספס
    את האני!

    האניות/העניות שלנו מחפשת אני
    והאני משלה את עצמו שאם הוא יחפש את אניותו
    בחוץ הוא יגלה וימצא…
    מחפש ולא מוצא,
    הוא משתקע בתוכו
    ולא מרגיש דבר…
    הוא רוצה להרגיש
    הוא חייב להרגיש
    בלי הרגשה הוא מת!
    חוזר ומנסה לצאת מעצמו
    אל החוץ…
    וכך הוא מתנדנד בין חוץ ופנים
    פנים וחוץ – –
    עד שהוא מאזן את ההתנדנדות הכמעט מכאנית הזאת..
    ואז בזמן שהוא מייצב את הקשר החי
    שבין פנים וחוץ
    ושבינו ובין זולתו,
    הוא מגלה את עצמו
    (ואת אלוהיו)
    ומתגלה לזולתו
    (ולאלוהיו)-
    וזה כל האני…

  2. י.ד. הגיב:

    אז האם חילוניות נחוצה כדי לבחון דתיות אמיתית?

    • nirstern הגיב:

      דתיות אמיתית מן הסתם אמורה להיות מבוססת על בחירה. אולי זה לא מוכרח להיות דווקא "חילוניות".
      אין לי באמת מושג מה היה בישיבות לפני המלחמה. לפי סיפורים שאספתי, והסיפורים של ר' דוד זריצקי, (וניסיתי להיות קצת ביקורתי כלפי זה), זו התמונה שקיבלתי:
      להגיע לישיבה היה קשה מאוד. היה עוני עד רעב ממש, בחור היה אמור לעזור להורים בפרנסה. בחורי ישיבה התחתנו בגילאים מאוד מאוחרים אם בכלל, והיו הכי עניים. זה היה מסע מסוכן וארוך מאוד, הרבה פעמים שבועות של הליכה ברגל, בלי אפשרויות כמעט להיות בקשר עם הבית במשך שנים. בישיבות הרבה פעמים קיבלו "ימים", בני העיירה תרמו יום של אירוח לבחור ישיבה, וכשהיה "יום" היה אוכל ומיטה, כשלא היה אז ישנו על ספסל בישיבה בקור מקפיא ובלי אוכל. היו ישיבות שהיה " יום" רק פעם או פעמיים בשבוע. מיהדות של 12 מליון בערך באירופה, היו בסך הכל בכל הישיבות לכל היותר כ 3000.
      ישיבות שהיו מורכבות מבחורים כאלה, היו עולם בפני עצמו, ולפי השמועות היתה שם אש אמיתית של עמל וחיפוש ולימוד וצמחו שם גדולים אמיתיים. חלק מהם מוכרים מספרים שבימינו כבר לא נכתבים כאלה. הבחירה שלהם לא היתה בין חילוניות לדתיות אמיתית, אלא בין דתיות "רגילה" לדתיות "אמיתית".
      אולי בזמננו זה כמו שאתה אומר.

      • י.ד. הגיב:

        התחלת תגובה בדתיות אמיתית וסיימת בבני ישיבות. והזכרת לי מאמר של נדב שנרב:
        http://woland.ph.biu.ac.il/?download=1775
        מהאתר שלו:
        http://woland.ph.biu.ac.il/

        דרך אגב, בזמנו העלתי לפני הרב מיכי את הטיעון שדתיות אמיתית זוקקת בחירה והוא דחה אותו. נראה שלדעתו דתיות אמיתית זוקקת אמונה. אלא שלפעמים בלי שחרור מהלחץ החברתי זו אינה אמונה אלא סתם ניסיון להשיג הון חברתי על ידי עיקרון ההכבדה (המכונה "מדוע לטווס יש זנב ארוך?").

        • nirstern הגיב:

          כרגיל אתה שם את האצבע בדיוק על הנקודה…
          המושג "דתיות אמיתית" סיבך אותי. בכל ההיסטוריה ובכל המקומות יש לזה אינספור פירושים, במיוחד אם מסתכלים לא רק על קבוצות אלא גם על יחידים. אני לא חוקר דתות אלא משתתף בעצמי במשחק ויש לי עמדה וקשה לי לומר שלכל אחד יש את האמת שלו והכל תלוי בתרבות וכו'. גם על רוב רובם של הפירושים האלה אין לי שום בעיה לומר בוודאות שזה שקר גמור. למשל שאהיד שמתפוצץ כמעשה דתי, חוקר דתות יאמר שזו דתיות אמיתית כי השכנוע שלו אמיתי שהרי הוא מוסר את נפשו. לי כאדם שמתיימר להיות בעצמו דתי ונוקט עמדה, אין לי בעיה לומר שזו דתיות של שקר גמור. וגם בדוגמאות פחות פשוטות מזה.

          ועדיין לבוא ולומר על מובן אחד מוגדר של "דתיות אמיתית" שרק הוא האמיתי נראה לי בעייתי. הרי זה עסק במופלא ובנשגב, במה שגדול מאיתנו, ואנחנו מול העניין של דתיות כמו ילד מול ים עצום, אז לשלול כל מה שמישהו אמר על דתיות אמיתית, בטענה שאני יודע בוודאות מה זה, שיש לי הגדרה, נראה לי לא רציני.
          לכן התייחסתי לזה באופן פסיכולוגי. התכוונתי למישהו שמבחינה פסיכולוגית כח הנפש (זה משהו יותר רחב מ"רגש") שפועל בתוכו, והוא חושב שזה דתיות, הוא כח נפש אמיתי. כלומר באמת בא ממנו עצמו, מרגשותיו, מדעותיו, מ"נשמתו" (מה שזה לא יהיה) וכיו"ב, ולא רק התנהגות שסיבתה היא החברה ומייד כשהאדם יוצא מהחברה הוא מפסיק להתנהג כך.
          זה המובן היחיד של "אמיתית" שהתכוונתי אליו, ורק במובן הזה אמרתי שבישיבות מספרים שהיתה דתיות "אמיתית" אצל יחידי סגולה מועטים ממי שהיה שם. כלומר לשיטתם זה נתפש כאמיתי והם היו אותנטיים, באמת הרגישו וסברו כך.

          חשבתי שהאמירה שלך שנחוצה חילוניות היא מאוד נכונה, רציתי רק להרחיב את האמירה שלך, שזה לא תמיד בהכרח משהו שצריך לקרוא לעצמו דווקא חילוניות במובן המקובל אצלנו, אז עלתה לי הדוגמה של הישיבות.
          .
          .
          .

          לגופו של מאמר, נהניתי מהמאמר והניתוח שלו ואני מסכים איתו בהחלט.
          כמנהיגות של עם ישראל נראה מהתמונה שאני רואה (לא חייתי בדורו של הרב קוק, והידיעות שלי על נושאים כאלה קטנות מאוד) שהרב קוק היה מנהיג ברמה שאולי מאז שמואל הנביא וכיו"ב לא ראינו. רמת ה"לשם שמיים", רמת ההסתכלות החזונית, הסתכלות להיקף ולעומק ולרום, הבהירות וכושר ההחלטה לאן יש ללכת, החיבור עם העם, תחושת השליחות והאחריות והאהבה והמסירות הגמורה, עם כל נימי הנפש והלב הענק. היכולת להיות מנהיג עצום שרבים כל כך מעריצים והולכים בעקבותיו בלי לעשות הרבה מעשים חומריים ותעמולה, רק להביע את עצמו בדיבור או כתיבה, שהם לא נאומים פופולריים רטוריים אלא דברי תורה מאוד גבוהים ורוחניים, זה באמת יוצא דופן מאוד.

          בציבור החרדי, במיוחד הליטאי, אם כבר היתה מעט הנהגת העם, זה היה ברמה מאוד נמוכה. החפץ חיים היה בעל לב עצום והרבה הרגישו את זה, אבל הוא לא היה קברניט שמוביל דרך. בריסק היו יותר אחראים על הפחד העצום מכל שינוי ולהזהיר ממנו, ופחות על להוביל. ועיקר הנהגת העם הוזנחה, והמעט מאוד שנעשה היה על ידי עסקנים קטנים.

          אבל דיברנו על דתיות והמאמר עוסק בעיקר בהנהגת העם ודאגה לו. מבחינתי אלה עניינים נפרדים לגמרי.
          דתיות אמיתית בפרשנות הליטאית (שבעיני היא בוודאי רחוקה מאוד מלהיות היחידה או העיקרית, אבל אני לא שולל אותה מכל וכל) היא גדלות בלימוד גמרא, לימוד שהוא לא רק ברמה למדנית מקצועית גבוהה מאוד אלא יש בו אש של חיפוש, שהלומד מסור לזה בכל נימי נפשו, שהוא חותר וחותר באופן נועז, ושזה בא ממנו ולא רק מכח חברתי. וזה ניכר בתוצאות, לימוד שיש בו גדלות הוא מקורי, יצירתי, חי, מרתק, מעורר, מסעיר, נותן השראה, משנה את הלומד. אולי גם ספר של קפקא עושה את זה, אבל הרי גם בו יש גדלות. שוב, אני לא בא לצמצם כאן ולשלול דברים אחרים.

          בזמננו, יש בעולם הישיבות הליטאי את הרב אריאב עוזר, מראשי ישיבת איתרי. צעיר, יליד 1963, בעיני הוא באמת גדול בלימוד ישיבתי, בעיני בלי ספק הכי גדול בדורנו בפער עצום, בעצם היחיד שבאמת גדול. וגם מול גדולי הדור הקודם אין לו בכלל מה להתבייש. וזכיתי לחיות בדור שחיו בו הרב ישראל גוסטמן (נפטר ב 1991, וזכיתי להיות בהלוויה), ורבי שמואל רוזובסקי. שניהם היו משכמם ומעלה הרבה, מכל ראשי הישיבות שהיו בארץ.
          לפני המלחמה היו רבי נפתלי טראפ, ורבי שמעון שקאפ, ורבי ברוך בער ליבוביץ' (ועוד אחרים שהם עוד פחות ידועים), שהיו גדולי התורה הרבה מעל כל תלמידי החכמים שבדורם.
          היו גם אנשים באופי כזה לא ממש בעולם הישיבתי, כמו הרוגוצ'ובר, או רבי איצלה מפוניבעז', ואחרים. כל אלה היו גדולי התורה של זמנם, וכולם היה ברור לכל שאינם מחפשים שום כבוד ומעמד אלא באמת לומדים מתוך האש שבנפשם ובדם ליבם. ובכל הדורות והארצות היו כאלה.

          כל אלה אם היית אומר להם מילים כמו הנהגת הדור או הנהגת עם ישראל, או הציבור הרחב, או שאלות הדור והעם והציבור, וציונות, וארץ ישראל, וגאולה וכל כיו"ב, הם היו מופתעים ושואלים באיזה דקדוק בתוספות מצאת את המושגים האלה?
          ואם היית אומר להם זה לא מדוייק בתוספות אלא זה נמצא במציאות, הם היו מתאכזבים ופונים חזרה לאותיות הקטנות. מה שייך "מציאות", אם יש לנו תורה?
          תורה זה כמובן גם מעשים, והם היו מתנהגים במידות נפלאות ומעשים טובים נפלאים עם עצמם ולפעמים אפילו עם שלושת האנשים הקרובים להם.
          והציבור הרחב, אפילו הדתי, בכלל לא יודע שקיימים האנשים אלה. בעיתונות החרדית הם לא נזכרו.
          .
          מה שהתכוונתי על ישיבות שיש שם דתיות אמיתית התכוונתי שהיו שם דמויות כאלה, שמצאו להם פינה מבודדת מאוד בעיירה נידחת מאוד (בהרבה מקרים בלי עיתון או דואר ולא ידעו בכלל מה קורה עם ה"כלל ישראל"), ולמדו שם יומם ולילה, וסביבם התקבץ חוג מצומצם של תלמידים ששתה תורה מפיהם ושום ענייני כלל וציבור ועם ישראל לא היה להם שום שייכות איתם. אינני יכול לדעת אבל נראה שיש גם לא מעט תנאים ואמוראים כאלה, ואולי גם אנשים כמו האר"י ז"ל היו כאלה.
          חלק מגדולי המוסר כמו רבי ירוחם או רבי יחזקאל לוינשטיין, גם שמעתי שהיו כך. בעיקר רבי דניאל מובשוביץ שרבי ירוחם אמר עליו שהוא בעל המוסר הכי גדול. ורבי צבי ברוידא ועוד אחרים.
          רבי ירוחם אמר שה"כלל ישראל" זה אני, ולכל היותר משפחתי ואולי עוד שכן ותלמיד או שניים. אם אתקן שם וכל אחד יתקן בעצמו את הקרוב אליו, הכלל ישראל יהיה מתוקן.
          ברור שהיו בעולם הישיבתי הרבה מאוד, מסתמא משהו בסביבות 99.9 אחוז, ראשי ישיבות ומנהלי ישיבות ועסקנים וכל כיו"ב שהיו לגמרי ההיפך מדתיות אמיתית ואולי אפילו מדתיות מזוייפת. לא פחות ממה שיש כאלה היום. וברור שהנהגת העם היתה מוזנחת מאוד ואיפה שיש ריק, נכנסים אנשים דלא מעלי.

          דעתי האישית שיש שאלה בכלל כמה העניין של הנהגת עם ישראל ובכלל התייחסות למושגים כמו עם ישראל והציבור והדור ומהלך ההיסטוריה וכל כיו"ב יש לה בכלל שייכות כלשהי לתורה, מעלה לפי התורה או בכלל מעלה רוחנית. אלא אם כן מדובר בנביא או מלך משוח על ידי נביא שאצלם זו המצווה שהבורא ציווה אותם, ואצלם זה בגדר מצווה וחיוב של השתדלות, כמו שאני מצווה ומחוייב לעמול לפרנסתי למרות שהבורא מפרנס. הם נבחרו להיות פרנסי הדור והם צוו על זה בנבואה. כמו שכהן מצוותו להקריב וסנהדרין מצוותן לדון וכיו"ב.
          זה לשיטתי ש"לב מלכים ורוזנים ביד ה'", כלומר שום אדם לא מנהיג את הדור, ההנהגה וההיסטוריה נשלטים בלעדית על ידי הבורא ואין לבני אדם שום כח בזה, ועל סתם אדם אין שום מצוות השתדלות בזה, אלא רק אם נאמר לו בנבואה שיש לו. ולכן אין לשום אדם שום אחריות על זה ולכן לא אמור להיות לאף אחד שום התענינות בזה ושום מצווה או מעלה בעיסוק בזה. יש אנשים שרוצים לעסוק בהנהגת הכלל, חלקם הגדול זה מתאוות האשליה של שררה וכבוד, וחלקם בעיני זה כמו מי שחולם להיות זמר מפורסם, זה בא מנפש עדינה חיה ויצירתית של אמן, שרוצה להתבטא מול הקהל ולהיטיב איתו. זה דבר יפה בעיני, וזה מוסיף חיות ושמחה והתרוממות נפש והרחבת נפש וניחומים לציבור. אבל כמובן זה לא קשור כלל לתורה וחכמה ודתיות וכל כיו"ב. או שזה נובע ממניעים נפשיים כמו של אמא תרזה או רופאים שמתנדבים באפריקה וכיו"ב, שיודעים שהם לא יתקנו את העולם אבל נפשם הטובה והעדינה מכריחה אותם לפעולות כאלה והם מממשים את עצמם בזה וזה מאוד יפה ומרומם נפש לראות.

          לכן המאמר שמראה את החדלון של העולם הישיבתי בהנהגת העם לענ"ד לא מוריד ממעלתם מבחינה רוחנית דתית תורנית, ומה שהוא מראה את גדולת הרב קוק כמנהיג לא מרומם אותו בעיני כמי שמלמד תורה.
          .
          .
          .
          .
          לגבי מה שהבאת מהרב מיכי, דיברתי על בחירה במובן הפסיכולוגי, והכוונה יותר לאותנטיות, לא לעשות מסיבות חיצוניות, לא לעשות בגלל רצונם של אחרים. יש הרגשה פסיכולוגית שאני מרגיש כשאני עושה משהו כי אני בעצמי בחרתי ורציתי למרות שהיו אפשרויות אחרות, וכשהכתיבו לי, כשהרגשתי שאין לי שום אופציות, התחושה הפסיכולוגית שונה. התכוונתי רק להרגשה הזו.
          יש כמובן הרבה שחולקים, ויאמרו שדתיות פירושה הכנעה, עבודת השם כעבד את מלכו, ביטול הרצון. אני מסכים שיש מימד חשוב בדתיות שהוא כזה, אבל לדעתי מבחינת בריאות פסיכולוגית גם לזה יש להגיע כי רציתי להיות במצב כזה של עבד המלך הצייתן והתגייסתי מרצוני, ולא כי לא היתה לי ברירה או הכתיבו לי וחינכו אותי.

          אמונה, וגם בחירה, הם מילים שסובלות כל כך הרבה הגדרות ופירושים, אני לא מרגיש שאני יכול לדון במושגים רחבים כל כך. נוח לי יותר להגדיר עניין יותר ברור ומוגדר ולמצוא לו ניסוח שישמור על הגדרתו ובהירותו, ורק אז לדון. לפעמים אני דן על המושגים האלה, אבל זה בגלל שהתחלתי בכתיבה ארוכה על משהו שלענ"ד הוא די מוגדר וברור, ויצרתי הקשר שממנו ברור לאיזה מובן של המילים האלה אני מתייחס בדיון המסויים הזה. בדיונים אחרים המילים האלה יכולות להאמר במשמעות שונה לגמרי.

          • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

            אתה יודע אם אפשר להשיג שיעורים בגמרא מאת הרב עוזר?

          • י.ד. הגיב:

            הבאתי את נדב שנרב לאו דווקא בגלל הרב קוק אלא בגלל ההבנה שלו שדתיות המורכבת מבחורי ישיבה בלבד יש בה צד בעייתי. הוא מבין מדוע דתיות כזו צצה עם החילון אבל הוא סובר שהמחיר ששולם כבד מאד.

            הבאת בהערה אחרת את הסיפור על הקצב שנשאר ירא שמים והוספת שלדעת הרב מבריסק מי שאינו ת"ח לא יכול להיות ירא שמים באמת. אני לא יודע מה דעת הרב מבריסק אבל דומני שהמציאות של זרם חברתי סחפה לעיתים גם ת"ח. וצריך מאד מאד להיזהר מעמדה כזו כי לפעמים העיקשות של אנשים רגילים מחזיקה מעמד יותר מתחכום יתר של ת"חים.

            • nirstern הגיב:

              שוב, אני שומע בדבריך הסתכלות על ציבור. כתבתי מהסתכלות על עצמי בלבד. אם הייתי חי אז אולי הייתי מרגיש שאני רוצה להיות בן ישיבה, ושיש בישיבה אנשים יחידים שאיתם אפשר להתחבר ולעשות משהו שנדמה לי ברגש הסוביקטיבי האישי שלי כדתיות שבשבילי היא מורגשת כאמיתית. לגבי עצמי בלבד, רק אני ורק אותם יחידים שאולי הייתי מוצא שם. בלי שום אכפתיות והסתכלות על אנשים אחרים, האם חלקם או כולם או מיעוטם ירצו גם להיות בני ישיבה או לא. ואך זה ישפיע על הציבור אם יהיה ציבור של לומדים או לא. שיעשו מה שהם רוצים ושהציבור יהיה מה שהוא רוצה, מה אכפת לי.
              וכן בסיפור על הקצב, אני מסתכל רק על עצמי, האם הרגשות של יראת שמיים שבי שלא נובעים מהלמדנות שלי יש להם ערך בעיני. עד כמה אני מושפע מהשפעה חברתית, עד כמה היחסים הרגשיים שיש לי עם המושג של מסירות נפש נבעים מקליטה של השפעות סביבתיות חברתיות, מרומנטיזציה שהחברה עושה לזה ושחדרה אלי דרך ספרים ודיבורים וכיו"ב. לגבי לא מעניין אותי בכלל ואיני יודע בכלל. אולי שי קצבים יראי שמיים, מה אכפת לי, מעניין אותי הקצב שבתוכי בלבד. האם הוא ירא שמיים. אם אני כותב על זה כאן במסגרת ציבורית, זו הזמנה למי שמעוניין להתבונן בתוך עצמו, לפי הכלים שמצאתי שהם רלוונטיים לי בהתבוננות שלי בעצמי. הכלים האלה בהחלט אולי לא רלוונטיים לאנשים אחרים, ואז שלא יקבלו את זה. אין כאן שום הסתכלות על ציבור, על אנשים אחרים, מה הם עושים ואיך להעריך את מעשיהם ואיך לייעץ להם. אני אף פעם לא מרגיש כמייעץ, אני כותב מה שאני מייעץ לעצמי, מניח את זה, וכל אחד שמעוניין לקרוא יעשה עם זה מה שטוב בעיניו, מה שהוא רוצה לפי דעתו שלו, ולי לא אכפת.

              יש לנו חינוך שאומר שאברהם לקח על עצמו אחריות על דורו, ונוח היה צדיק רק לבדו, בעצמו, לא הוכיח אחרים ולא לימד אותם ולא קיבל אחריות עליהם ואולי בכלל לא היה אכפת לו מהם כל עיקר. רוצים לחטוא, שיחטאו. יטבעו במבול, בעיה שלהם. מה לי ולזה?
              ראשית לדעתי זה לימוד על מעלתו של אברהם, לא הטלת חובה על כל אחד. אני כל כך רחוק ממעלת אברהם, גם ממעלת נוח, אולי קודם אנסה לשאוף למעלת נוח, ורק אחר כך אחשוב על אכפתיות על אחרים. לא ייתכן שאדם לא שלם, בור, חוטא, צעיר, יהפוך לאחראי על ציבור.

              אבל יותר מזה. הגישה שאני מציג היא בעצמה האחריות והאכפתיות על הציבור. רק היא. כי רק כך אפשר לתרום משהו לציבור. למלא את הכוס של עצמך וכשיש עודף היא גולשת וזה מגיע לאחרים. קפיטליזם רוחני. אני עובד רק בשביל עצמי, ואם אני מתעשר בעצמי זה ממילא מגדיל את העושר הכללי. לחשוב על אחרים כשאני עובד זה שקר וזה גורם שאין לא לי ולא לאחרים, והכל נעשה מושחת לגמרי.

              לאחרונה ראיתי קצת שיחות של רבנים שאמרו על עניין הלהט"ב, שזה לא טבעי, לא חיובי, לא ממשיך את הדורות וכיו"ב. והיו אנשי להט"ב ותקשורת שמאוד מאוד כעסו ונעלבו. אני הרגשתי שותף לכעס שלהם, מסיבות אחרות, בלי קשר לתוכן שנאמר. אם אתה כבוד הרב חושב שלהט"ב זה לא מומלץ לכתחילה, אז אל תהיה כזה. תסתכל רק על עצמך, תתקן רק את עצמך, תלמד את הסוגיא בשביל עצמך, ותעשה לפי הבנתך. מי שם אותך לומר דעות על אנשים אחרים, או על הציבור או על העם. אתה לא נביא ולא אברהם אבינו, אין לך שום בעלות על העם והציבור, הם לא ביקשו ממך לחנך אותם ולהחכים אותם וליישר את דרכיהם או לאהוב אותם או לקחת אחריות כלשהי עליהם. תתקן את עצמך לפי הבנתך, וכל אחד יתקן את עצמו לפי הבנתו, ושאף אחד לא יבוא לתקן אחרים ולהטיף להם. מה שאתה "רב" פירושו שיש אנשים שבחרו להיות תלמידיך ושואלים אותך מה דעתך. להם אתה יכול להשיב, אבל לא לאחרים. אם אתה מעוניין לשתף עם העולם דעותיך על להט"ב, תכתוב את זה כלומד סוגיא ותפרסם מאמר בקובץ תורני, שהטון יהיה שכך אתה מבין וזה נוגע לעצמך, או למי ששואל אותך. אבל לא כמוכיח בשער ומטיף. זה מאוד מעצבן שבא מישהו שלא ביקשתי ממנו את דעתו ומחווה דעה עלי ועל חברי, בכל תחום. מי הוא חושב את עצמו? זה חוסר דרך ארץ בסיסי.

              הכרתי פעם בחורה בפנימיה, היא בכל הזדמנות היתה אומרת לבנות, אני אוהבת אתכן ואכפת לי מכן ולכן אני שוב אומרת אל תאכלו חלב ומוצריו, זה הורס את הבריאות שלכן. והן אמרו לה תודה, שמענו, עכשיו נחליט אנחנו מה אנחנו נאכל, ובואי נשוחח על משהו אחר. והיא היתה אומרת אבל אכפת לי מהבריאות שלכן, אני אוהבת אתכן ולא רוצה שהבריאות שלכן תהרס, אני לא יכולה לראות אתכן מכניסות רעל לגוף ולשתוק. כמה חוסר דרך ארץ וחוסר כבוד יש בהתנהגות כזו.
              הטעות שלה שהיא חשבה מה נכון שבני אדם יאכלו, ולא חשבה מה נכון לי שאני אוכל. אחרים לא ביקשו ממני ייעוץ ולכן לא רק שאין לי לומר להם שום דבר, אלא גם במחשבה ביני לבין עצמי, יש לי לחשוב רק על עצמי ולא על הכלל.
              יש שיחות סלון כאלה, ראש הממשלה עשה כך, ולדעתי היה יותר נכון שיעשה אחרת. זה הרי סתם פטפוטים, אתה לא ראש ממשלה, וקרוב לוודאי שלא תהיה, ולמה שבכלל תחשוב איך להנהיג את המדינה. נניח שאתה גאון פוליטי, מה טעם ותועלת יש לך לחשוב על זה ולדבר על זה, הרי לא בחרו בך להיות ראש הממשלה.

              .
              כך אני מבין מה שכתב במו"נ ב יא:
              "ודע כי כל משפיע טוב אחד בזה הסדר אין מציאות המועיל ההוא וכונתו ותכליתו – להועיל זה המקבל התועלת לבד כי יתחיב מזה השקר הגמור וזה כי התכלית יותר נכבד מן הדברים אשר הם בגלל התכלית והיה מתחיב אם כן שיהיה מציאות העליון והשלם והנכבד מפני הפחות ולא ידמה זה משכיל.
              אבל הענין – כמו שאספר וזה כי הדבר השלם בצד אחד מן השלמות אפשר שיהיה השלמות ההוא בו בגבול שישלים עצמו ולא יעבור ממנו שלמות לזולתו ואפשר שיהיה שלמותו בגבול שיותר ממנו שלמות לזולתו; כאילו תאמרח על דרך משל שיהיה איש יש לו מן הממון מה שיספיק לצרכיו לבד ולא יותר ממנו מה שיועיל בו לזולתו ואחר יש לו מן הממון יוותר לו ממנו מה שיעשיר אנשים רבים עד שיתן לאיש אחד שיעור שיהיה בו האיש ההוא גם כן עשיר ויוותר לו מה שיעשיר בו איש שלישי. כן הענין במציאות שהשפע המגיע ממנו ית' להמציא שכלים נפרדים ישפע מן השכלים ההם גם כן להמציא קצתם את קצתם עד השכל הפועל"

              החכם לא קיים בשביל העם, ולא אמור ללמוד את חכמתו במטרה להועיל את העם. הוא אמור ללמוד כדי להועיל את עצמו. אם שפע החכמה שלו גולש, מי שמסביבו יכול לקבל מזה.
              גם בהורות, לענ"ד הבריא הוא שלהורים יש חיים משלהם, והילדים רואים ולומדים מזה ומצטרפים כפי כוחם. אבל אם ההורים חיים רק בשביל הילדים, רק לתת להם, אז הילדים חיים עם הורים שאין להם חיים משלהם, ואז הילדים צריכים לספק להורים את השמחה והתוכן והמשמעות של החיים. והילדים אין להם והם דורשים מההורים, וההורים לא מבינים, אני הייתי ההורה הכי טוב, חייתי רק בשביל הילדים, הקרבתי הכל ונתתי הכל, לא היו לי חיים והנאות משל עצמי, ועכשיו הם לא מרוצים.
              ראיתי פעם ראש ישיבה שהישיבה נסגרה והוא נשאר בלי תעסוקה והיה אומלל מאוד. ואמר מה הם חיי ללא הרבצת תורה, ללא תלמידים? לולא כבודו הייתי אומר לו, לך לבית הכנסת תפתח גמרא ותלמד, והרי לך הרבצת תורה הכי גדולה. אתה כבר יודע הכל שאתה לא זקוק לקצת הרבצה בעצמך?

  3. primegadim הגיב:

    האם דתיות אמיתית, לא נבחנת על פי מידת ההקרבה שהמאמין מוכן להקריב למענה,
    דוגמת אברהם שהיה מוכן להקריב את בנו
    ודוגמת כל מי שהיה מוכן למסור את נפשו
    על יהרג ואל יעבור .
    נכון שהחיים הרגילים לא מזמנים לנו ניסיונות שכאלה (למזלנו…!)
    אך עדיין יש איזשהו מימד של הקרבה
    אולי נקרא לזה מחוייבות,
    לאמונה שאתה מאמין בה,
    ולזהות שלך כאדם מאמין.
    ואדם שמרגיש מחוייבות לאמונתו
    ולזהותו – פחות יחשוד בעצמו
    שהוא דתי בגלל המסגרת החברתית הדתית
    שהוא חי בתוכה.
    מה דעתך?

    • nirstern הגיב:

      אני בטוח שחלק כלשהו מהנערים שהם מחבלים מתאבדים עושים זאת מתוך אמונה תמימה במה שהשייח' לימד אותם במסגד, שזה רצונו של אללה, וכך כתוב בקוראן. יש בזה גם הגיון, הכופרים משתלטים על כל העולם ומשחיתים מבחינה רוחנית את המאמינים, משליטים תרבות אמריקאית, וזה נזק לנשמה שהוא הרבה יותר גרוע מהרג הגוף (לכן הקנאים החרדים הקיצונים קוראים לכל חילוני נאצי. כי הנאצים הרגו רק גוף והחילונים מחנכים לכפירה ומשליטים פריצות והורגים את הנפשות, וזה יותר גרוע). זה לא שונה מאוד מהרעיון של עיר הנידחת שבתורה, שהורגים גם את התינוקות. והמחבלים האלה מקריבים על אמונתם הדתית המונותאיסטית את ההקרבה הכי גדולה שאפשר. ועדיין לדעתי הדתיות שלהם היא לא דתיות אמיתית.

      ישו הנוצרי גם כן הקריב את חייו על אמונתו, מן הסתם בתמימות ובלב שלם. לא לגמרי ברור לי מה לא אמיתי בדתיות שלו, בכל אופן חז"ל אמרו כך ואע"פ שלא לגמרי הבנתי את דבריהם, וגם אין לי ידיעות היסטוריות על ישו עצמו ואני לא יודע מה היו אמונותיו, אני מכבד את חז"ל מספיק כדי שאחשוב שיש משהו בדבריהם, לפחות צד, והם לא רק תוצאה של עניינים פוליטיים. אם המבחן הוא מסירות נפש הרי ישו בלי ספק הוא דתיות אמיתית ולא יכול להיות שום שחר לטענות חז"ל נגדו.

      יש נזירים בודהיסטים שמקריבים הרבה, וכמדומני שבכל דת יש אנשים שמקריבים את חייהם או הרבה דברים יקרים להם. גם עבור אידיאולוגיות כמו קומוניזם, נאציזם, פשיזם, וכיו"ב, אנשים הקריבו את חייהם ברצון ובשירה על שפתותיהם מתוך מניעים נפשיים של אמונה דתית גם אם קראו לזה בשמות אחרים. לפעמים אנשים צעדו אל מותם הוודאי בשירה ושמחה עילאית ותחושת הקרבה סתם כך, מתוך גחמה שרירותית, בלי שום אידיאולוגיה או דת או מניעי רווח ריאליים, למשל כשצבאות נפוליאון פלשו לרוסיה, ואינספור כיו"ב בכל ההיסטוריה.
      לפעמים נדמה שזה להיפך, זה מתחיל מכך שיש לאנשים צורך נפשי עמוק ומסתורי למסור את הנפש, ואז הם מחפשים תירוץ לזה, דת או משהו דומה, וכשאין תירוץ מוסרים את הנפש גם בלי תירוץ. למשל מטפסים על האוורסט או שוחים עם כרישים.

      אולי באמת הצורך הזה הוא הוא עצם הדתיות האמיתית. מאיסה בקיום הקטן הנפרד הארצי הסתמי, הבודד כל כך, לעבוד כדי לאכול ולאכול כדי לעבוד, ושאיפה להתמזג עם משהו עליון, לא מושג, חסר שם והגדרה, שאם לא מוצאים לו שם כלשהו מוסרים אליו את הנפש גם בלי לקרוא לו בשום שם.

      בימים האחרונים קראתי כתבה על מישהו שטיפס על האוורסט במקומות הכי מסוכנים בלי אמצעי בטיחות מקובלים, זה היה החלום שלו, האתגר שלו, האהבה שלו. והוא מת שם. והיחס שהיה נשמע מבין השורות כלפיו היה מעריץ. אדם שהיה לו חלום, היתה לו אהבה. מישהו שהתעלה מעל השגרתי הפשוט האפור. מישהו שהוא נעלה יותר, יפה יותר, חי יותר, מפקיד עיריה משועמם. ראו בזה הוד ורוממות של מסירות נפש למרות שהוא לא מסר את נפשו בשביל שום דבר, לא אמונה ולא אידיאולוגיה ולא כדי להיטיב למישהו או כל כיו"ב.
      פעם היו באופנה אצלנו מסעות לסלע האדום, דווקא משום שאיש ממנו חי עוד לא חזר. וכמה שגב ויופי יש בשיר על הסלע האדום של אריק לביא, הוא ממש קושר כתרים להם. כששמעתי אותו בילדותי רציתי ללכת לשם גם אני. לא מתאר אותם כפושעים משוגעים שדינם לכלא ולנידוי חברתי ולהסתכלות כעל חלאת המין האנושי, תאבי מוות לשם מוות.
      אם יש רופא שמתנדב לעזור לילדים באפריקה ונוסע לאזור מלחמה שידוע שהוא מסוכן מאוד כדי להציל תינוקות, ונהרג שם, יש כלפיו פחות רומנטיקה והשראה ופחות יקשרו לו כתרים וישירו לו שירים, מאשר מי שמת במסע לסלע האדום או בטיפוס על האוורסט וכיו"ב. כי הרופא חיפש תועלת ארצית, פרוזאית. מטפס הרים זו מסירות נפש מזוקקת, לשמה, לשם מסירות הנפש בלבד, בלי תערובות של אינטרסים ארציים.

      הייתי מעדיף להוציא מהכלל אנשים שרוצחים אחרים מכח התשוקה הזו, אבל זה לא מובן מאליו, אם לאדם יש השגה שהקיום הקטן הוא רע ועלוב ומשפיל וצריך להשתחרר ממנו ולעבור לספירות עליונות, כלומר למות, למה שהוא לא יעניק בחסדו גם לאחרים מהטוב הזה.

      המחשבה שלך נראית לי נכונה בעיקרה, אבל עדיין העניין נשאר לענ"ד די מסובך.
      .
      .
      .
      עלו בי קצת זכרונות,
      אבי ז"ל היה החבר הכי טוב של מאיר הר ציון (הם היו טיפוסים מאוד מאוד שונים, מנוגדים, אבל גדלו ביחד מגיל שתים עשרה) והיה ברור לו שהוא גם הולך לסלע האדום ואכן הלך לשם (לפני שנולדתי) עם עוד שני חברים, אבל באמצע הדרך היתה תקלה והם חזרו בשלום. גדלתי על זה. וכמובן היה ברור לי שכשאהיה גדול אלך גם. השיר הזה הילך עלי קסם רב בילדותי. הסתכלתי כעת שוב במילים:

      שלשה יצאו לדרך עם שקיעה,
      מנגד להטו הרי אדום,
      חלום ישן, מפה ומימיה,
      לקחו הם אל הסלע האדום.
      הו, הסלע האדום – האדום.

      מטח היריות היה קצר.
      גנח אחד: נפצעתי – וידום.
      ענו רעיו בפה מלא עפר:
      הגענו אל הסלע האדום.
      הו, הסלע האדום – האדום.

      מעבר להרים ולמדבר,
      אומרות האגדות, ישנו מקום,
      שאיש ממנו חי עוד לא חזר,
      והוא נקרא: הסלע האדום.
      הו, הסלע האדום – האדום.

      אסרו להשמיע את זה כי זה השפיע על צעירים ללכת לשם.
      מה זה?! מה המקור של דבר כזה בכוחות הנפש? למה ללכת למקום שורץ כנופיות מרצחים כדי שירצחו אותי כמעט בוודאות? בלי שום תועלת שהיא, גם בלי אידיאולוגיה כלשהי. זה לא תרם לציונות שום דבר.
      מהם המעמקים בנפש האדם שמהם נובע עניין כזה? למה יש בזה קסם, יופי, משיכה עזה? למה מי שמת שם נחווה כגיבור מופלא, קדוש?

      .
      .

      לפני מלחמת יום הכיפורים אבי ז"ל הועבר מסיירת הצנחנים ליחידה פחות קרבית. כשפרצה המלחמה הוא לא הסכים לא להלחם עם היחידה שלו. אחרי כל הויכוחים והפעלת הקשרים לא הצליח לקבל אישור להצטרף ליחידה שלו. אמרו לו שהוא כבר מבוגר מדי ואין לו כושר גופני (מה שהיה נכון מאוד) ויהיה נטל. הוא סירב פקודה, התגנב בלי רשות לזחל"ם בלי שהיה לו שם מקום ותפקיד, הפריע ללוחמים, נסע לחזית, בחווה הסינית, ושם נהרג מייד, לפני שירה כדור אחד. הוא היה מאוד ענוותן ואנטי-גיבור, ובשטח הוא לא היה מהגיבורים המסתערים, הוא צחק על עצמו שהוא עדין נפש ופחדן ורק מפריע. זה לא היה מצ'ואיזם של לוחם. הוא וודאי הבין שהוא לא באמת מועיל שם. חייל יודע שהתועלת שהוא מביא לקרב היא לפני הכל לציית לפקודות. זה כח נפש שפועל על האדם כמו מגנט. הולכים למסור נפש, כמה נפלא, כל החבילה, משחטה שלמה, נחלי דם וזבובים, מעיים ומוח שפוכים, איברים תלושים מרוצצים, גוויות מפוחמות, ערימות גופות, יתומים ואלמנות, פצועים ונכים והלומי קרב, חיים חפר ויפה ירקוני, מה נפלא יותר מזה. אני חייב לרוץ לשם, אני לא יכול להפסיד את זה. לא כל יום יש הזדמנות פז כזו. לא בשביל להרוג, לא בשביל להגן ולשמור, אלא בשביל ליהרג. ליהרג ממש, כפשוטו, להישרף מפגיעת טיל נ.ט. ישירה, הדבר האמיתי, לא סתם לקפוא באוורסט. אי אפשר לוותר על זה בשום מחיר. זה כמו בולמוס שהדם עולה לראש ומשתק את השכל, בולמוס למסור נפש, לא על מזבח שום דבר, סתם למסור. לזרוק. הוא אמר שהוא אתאיסט, מדען באמצע מחקר גדול מבטיח מאוד שעוד לא הגיע לתוצאות, שמאלני יפה נפש, קצת נער פרחים, מאוד ביקורתי לרעיון של מדינה ושלטון ולאומנות, רציונליסט, עם אחריות על משפחה, שני ילדים קטנים. אדם טוב לב באופן מיוחד, רך נפש, אוהב ילדים וחתולים וכל אדם ובריה. סתם לפוצץ את הנפש כמו בלון, העיקר שלא תהיה כאן. מאיפה זה בא?

      אולי אם לא מכירים דרך להתחבר לאלוה על ידי חיים דתיים, שמחברים בין העולם הזה לעולם הנסתר הנשגב בחיבור חי שיש בו הרמוניה, מחפשים להתחבר אליו בצורה כזו? אז אולי זה סוג של דתיות נבערת וגולמית אבל אמיתית?

      לפי זה יהיה הכרח להודות שאכן גם השאהיד המתפוצץ הוא כזה. (במלחמת העולם השנייה הבריטים אמרו שבלי ספק הם לא יפציצו אוכלוסיה אזרחית, ובסוף הפציצו והרבה, והסבירו שבמלחמה לא תמיד אפשר לברור באמצעים. האצ"ל והלח"י גם עשו פיגועים טרוריסטיים נגד אזרחים, כי הם היו קומץ בחורים נגד הצבא הבריטי הגדול. מחבל שאהיד לפעמים מרגיש בכנות שהוא לבדו נלחם נגד מעצמות כמו ישראל וארה"ב ולהקפיד לפגוע רק בצבא ולא באזרחים זה מותרות בלתי אפשריים במצבו. בני דתו קוראים לו קדוש ולוחם חופש ואהוב האל, וחלקם לפחות הם אנשים שמאמינים בלב שלם, בדת שלא מוגדרת כעבודה זרה. אני לא מצדיק חלילה רצח אזרחים חפים מפשע. רק אומר שבמחקר פילוסופי רציונלי על מהי דתיות אמיתית, העובדה שהוא רוצח אזרחים ממנה לחוד לא נובע בהכרח לפסול אותו מלהחשב דתי אמיתי. שוב, הרי גם בתורה יש עיר הנידחת ומחיית עמלק וכו')

      מה שהכי מוזר זה שחבריו מספרים את הסיפור הזה כאילו זה מראה שהוא היה גיבור נעלה, יפה, מרומם. ולא טיפש רשע, אדם מעוות חולה אובדני תאב מוות, שהפקיר את משפחתו בשביל גחמה. כמו שנרקומן או מהמר מזלזלים בחיים ומפקירים את משפחתם.
      יותר שאלות מתשובות יש לי בעניין הזה.
      .
      .
      יום הזכרון המתקרב כנראה משפיע עלי, יש עוד דברים שצריך לעבד מבחינה נפשית בעניין הזה.
      מישהו אמר לי שהעניין הוא לחץ חברתי, העניין של הסלע האדום היה פשוט אופנה חברתית, וגם להצטרף ליחידה שלך בקרב זה עניין של השתייכות לחברה.

      ספרו לרב מבריסק שהיתה עיירה שבה כולם נעשו חילונים, ורק קצב אחד, איש פשוט, נשאר ירא שמיים מדקדק בקלה כבחמורה.
      הרב אמר שכנראה הוא איש קשה מאוד. היה אמור להיות שהוא יילך עם ההשפעה החברתית ויעשה כמו כולם, וכנראה הוא שונא אנשים ועושה תמיד הפוך ממה שכולם עושים. (הוא לא סבר שמי שאינו תלמיד חכם יכול להיות ירא שמיים באמת). לפי זה אפשר לומר גם הפוך, שאם בשעת גזירה כולם קופצים לאש בשמחה על קידוש השם וקוראים קריאת שמע כשהלהבות נוגעות בגופם, זה בעצם עניין חברתי, התלהבות חברתית, לעשות כמו כולם. בזמנים כאלה האדם בהיסטריה, פניקה, תפישת המציאות שלו מתערערת לגמרי, ואז הוא נסחף בקלות. גם במלחמת יום הכיפורים, היה נראה אז שיש סיכוי גדול שהם ינצחו ותהיה שוב שואה וזה יצר פניקה והיסטריה מאוד (הטעינו את המטוסים בפצצות אטום), ובמצבים כאלה אדם לא יודע מה הוא עושה ונסחף עם ההתלהבות החברתית.
      .
      אבל זה עדיין לא מסביר שום דבר. כי נשארת השאלה למה בחברה מתעורר דבר כזה, עדיין מוכרח שיש לזה שורש יותר עמוק בכוחות הנפש, שממנו זה מתחיל ומתעורר ואז הופך לאופנה חברתית וסוחף גם את מי שבעצמו לא התעורר לזה.

  4. primegadim הגיב:

    ניר יקר דבריך ריגשו אותי.
    האמת שבדברים.
    איך שלא תעמיד את אמיתות אמונתך,
    תמיד היא עומדת על חודו של מחט
    גם אם היא פיתחו של עולם…

    אי אפשר להעמיד את אמיתות אמונתו של המאמין
    לא בהקרבה שהוא מוכן להקריב עליה, לא במסירות נפשו,
    לא בתמימותו, לא ביראתו ולא באהבתו…

    אז אולי נשאיר את בחינת הכוונה ליודע כל כוונות כוונתו ליבנו
    ונתייחס למעשים אם הם טובים – הם טובים.
    לא נחטט בנפשו של הנדבן שנדב כסף לבניית בית חולים
    ועמד על זה שיקראו את בית החולים על שמו –
    האם הכבוד הניע אותו לתרומתו הנדיבה, או שהוא רצה לסייע לחולים
    שעד כה לא היה ביח בכל האיזור….
    וכן הלאה וכן הלאה…
    נראה פשוט, נשפוט פשוט, את הרע כרע
    ולא משנה אם המוטיבציה לוהטת באמונה תמימה…
    ואת הטוב כטוב ולא משנה אם המוטיבציה לא הייתה נקייה..
    ואל תאמר שהכל יחסי,
    בתיאוריה אולי…
    במעשה לא.
    תסתכל בפני האדם ותראה מה אתה אמור לעשות למענו
    האם הוא רעב? האם הוא מפוחד? האם הוא בודד?
    קשה לי לעשות משהו למענו…
    אני מעדיף להתעלם…
    זה עניין אחר, אבל לא אוכל לומר שאינני יודע מה אפשר, מה צריך לעשות למענו…
    יודע באופן מוחלט, לא באופן יחסי…
    ואל תביאוני מקרי גבול קיצוניים
    כגון, מה אם הוא אוייב, מה אם הוא רוצח וכדומה…
    יען שהעולם לא מורכב ממקרי גבול…
    ושאם היינו מסתכלים על הפנים של האנשים בסביבתינו
    היו נמנעים רוב מקרי הגבול…

    שולח לך ניר יקר חיבוק חזק
    והמון הוקרה והתפעלות
    ממה שאתה פורש בפנינו,
    מעשיר אותנו ומרחיב
    את עולמנו.
    ובבקשה אל תצמצם במילים כדוגמת הרמבם ואריסטו,
    כמו שהיית רוצה…
    אוהבים אותך כמו שאתה.
    פנחס

  5. פינגבאק: 101 – על המעלה של לימוד תורה בלילה | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להגיב על י.ד. לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s