92 – בעניין איסור נגיעה באחותו ודודתו

מתוך מכתב שמתייחס לשאלה הלכתית, האם אסור להלכה גם בזמננו נגיעה באחותו ודודתו, ואיך להסביר את זה למי שזה נראה לו מתמיה ומוזר.

שלום,
אני לא רב, אני יכול לכתוב לך מה אני חושב ותראה אם בעיניך זה מתקבל על הדעת ואם אתה מסכים או לא.
.
לשון השו"ע אבן העזר כא:
"המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, אף על פי שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים, שאין קרובים לערוה כלל, בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאב לבתו ומהאם לבנה. כיצד, מותר האב לחבק בתו ולנשקה ולישן עמה בקירוב בשר, וכן האם עם בנה, כל זמן שהם קטנים. הגדילו, ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שיהיו שדים נכונו ושערה צמח (יחזקאל טז, ז), זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה. ואם היתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה, או שנתקדשה, וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה, ואף על פי שהם קטנים, משהגיע ליכלם מהם, אין ישנים עמהם אלא בכסותן."
עד כאן לשונו.
מה שכתב "שאין קרובים לערווה כלל", הפירוש הוא שאין קרבים, כלומר לא מתקרבים.
יש כאלה שפירשו ממה שכתב "שאין קרבים לערווה כלל" שכל מגע אסור. והקלו רק במגע שאין בו חיבה כלל כגון שמושיט לה חפץ והאצבעות נוגעות וכו'.
אבל לעניות דעתי זה לא הפשט. גם מעיון במקורות רואים שזה לא הפשט ולא אכנס להאריך במקורות.
השולחן ערוך התחיל "המחבק או המנשק". משמע שרק בזה אסור, ודברים כמו לחיצת יד או טפיחה על השכם וכיו"ב אין בכלל בעיה אע"פ שיש בהם חיבה. אחר כך הוא כתב "שאין קרבים לערווה כלל". הלשון משמע שזה הסבר, נתינת טעם. היתה שאלה למה אסור לחבק או לנשק, והוא מסביר כי אין קרבים לעריות כלל. לא ייתכן לפרש כאן שהוא התחיל מאמירת רק חלק מהאיסור, או האיסור בדרך של קולא, שאסור רק בחיבוק ונישוק וכל השאר משמע שמותר, ואחר כך כתב להחמיר יותר לאסור כל נגיעה. זה לא נכנס בכלל לניסוח.
אלא וודאי הפירוש, וכשמעיינים במקורות רואים את זה, שהיתה שאלה איך אפשר לאסור את אחותו ודודתו בחיבוק ונישוק, הרי אין ליבו נוקפו ואין שום טעם לאסור. ומתרץ שאין קרבים לערווה כלל, וכיוון שהן ערווה יש להחמיר אפילו בהן ואע"פ שאין ליבו נוקפו. אבל על איזו קרבה מדובר, רק על הקרבה שאנו מדברים בה, שפירש בתחילת הסעיף, שזה רק חיבוק ונישוק ולא דברים אחרים.
.
החלקת מחוקק כאן מביא את הסוגיא בשבת יג לגבי עולא, שהיה מנשק את ידי אחותו. בעבודה זרה יז א מבואר יותר:
"עולא כי הוה אתי מבי רב, הוה מנשק להו לאחתיה אבי ידייהו, ואמרי לה: אבי חדייהו."
רש"י:
אבי ידייהו – בזרועותיהן.
אבי חדייהו – חזה.
דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו [משום כבוד]."
ארכובה לשיטת רש"י היינו המרפק של היד, וגם הברך ברגל נקראת כך (עיין בזה תוספות שבת צב א ד"ה במרפקו). כנראה רש"י סבר שלא ייתכן לפרש חזה ממש, לכן פירש שחזה הכוונה מרפק, ויד הכוונה כף היד. אבל רש"י הרי כתב בתחילה שיד היינו זרועות, ואחר כך כתב שיד היינו פס היד שהוא כף היד (כמבואר במשנה מנחות א ב, וכן כתב רש"י ויקרא ב ב).
רש"י על עבודה זרה נוספו בו תוספות על פירוש רש"י המקורי, ומכח זה יש שהסתפקו אם הוא מרש"י. לענ"ד התוספת "דרך בני אדם כשיוצאין וכו'" הוא פירוש מאוחר שנוסף על רש"י, כנראה כי חששו מכך שכתוב כאן שהיה מנשק בחזה ממש.
ושאלו התוספות איך היה עושה כך, והרי בעצמו אמר שלא לקרב גם לקרובות, ותירצו שהוא ידע בעצמו שלא שייך שתתעורר בו תאווה.
לפי החלקת מחוקק עולה, שמה שהשולחן ערוך אסר אפילו שאין ליבו נוקפו, זה רק במקום שבדרך כלל אין ליבו נוקפו אבל שייך לעיתים רחוקות שיתעורר אצלו הרהור. אבל עולא היה בטוח לחלוטין שלעולם אין אצלו שייכות שיהרהר ולכן התיר לעצמו.
.
.
בזמננו יש הבדל גדול מאוד מצד התנהגות העולם בעניינים כאלה. עניין הרהור ותאווה מאוד תלוי בדרך החיים ובהרגלים ובמנהג. כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ואצל צדיקים היצר יותר גדול.
למשל בקידושין פא א:
"הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא אסקינהו לבי רב עמרם חסידא אשקולו דרגא מקמייהו בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא דלייא לחודיה סליק ואזיל כי מטא לפלגא דרגא איפשח רמא קלא נורא בי עמרם אתו רבנן אמרו ליה כסיפתינן אמר להו מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי אשבעיה דינפק מיניה נפק מיניה כי עמודא דנורא אמר ליה חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך "
היו שבויות שפדו אותן, ובדרך לביתן הן לנו אצל רב עמרם חסידא. העלו אותן לקומה השנייה וסילקו את הסולם שהיה כבד שאפילו עשרה בני אדם לא היו יכולים להזיז אותו. אחת מהן עברה ליד הפתח שהיה בו מקודם הסולם, ורב עמרם הרגיש ומרוב תאווה הרים את הסולם הכבד לבדו, ובאמצע הטיפוס צעק אש אש, וכשבאו ראו מה קרה והצילו אותו מהעברה.
ויש עוד הרבה כעין זה בגמרא. אפשר שאצלנו שאנחנו אנשים יותר קטנים ופחות חיים, והרבה הרבה פחות צדיקים, דווקא אש היצר פחות בוערת. ועוד שמרוב הפריצות הגדולה שבכל מקום, כבר גס לבנו בדברים שהם לא צנועים אבל גם לא מאוד פרוצים.
.
.
למסקנה,
כל מגע שאינו חיבוק ונישוק ממש אין בו שום שאלה בכלל וגם חכמים גדולים לא צריכים לחשוש (אלא אם כן יודע בעצמו שיכול להרהר מזה, ואז פשוט שאסור לו מעיקר הדין. לפעמים יותר מדי עיסוק בשאלות האלה יכול להביא להרהור שלא היה מתעורר כלל לולא זה).
האיסור הזה הוא לא קביעה הלכתית. הוא רק הנחייה מוסרית. חלק מקיום מדוקדק ומהודר ומכבד של ההלכה הוא לדייק מה בדיוק הלכה ומה לא. אני לא אומר שכל מה שהוא לא בדיוק הלכה מותר או צריך לעשות. אבל אם אני נמנע ממנו אני צריך לדעת שאני עושה את זה לא בגלל שזה הלכה. למשל להפריד כלים בשרי וחלבי זו לא הלכה. בבית של שומרי הלכה ברוב המקרים פשוט שמפרידים כלים וזה נחשב יסוד ביהדות, וזה בצדק, כך הצורה של מטבח יהודי וכך היה תמיד. אבל צריך לדעת שאני עושה את זה כי כולם עושים וכי כך הדרך, אבל לא בגלל שזה הלכה. אסור לזייף את ההלכה לשום כיוון.
הלכה זו מסגרת מחייבת. אבל הנחייה מוסרית נתונה לשיקול הדעת של האדם, האם זה מתאים למצבו ומדרגתו בעבודת השם בצדקות וחכמה או לא, האם זה מוציא אותו מהאיזון המדוייק הנכון של חיי תורה מול החיים הטבעיים, האם זה מעמיס עליו בכלל את חיי התורה והופך אותם כבדים, הרי ידוע שהתורה לא אמורה להכביד, וכל כיו"ב שיקולים של כל אדם.
אם האדם אומר כיוון שזה כתוב בשולחן ערוך אז אני לא רוצה לשקול בעצמי באופן אישי אם זה נכון לי, הוא מזלזל בהלכה. כי יש סיבה למה זה לא נקבע כהלכה אלא כהנחייה מוסרית. התורה רצתה בדווקא שכאן האדם לא יקבל את זה כמסגרת מחייבת מוכתבת מלמעלה אלא ישקול בעצמו. אפשר אפילו לומר שיש פסק הלכה שמחייב לא לקבל את זה כמו הלכה קבועה אלא לשקול בעצמו מה נכון לו, הפסק הזה כתוב במילים: "מגונה ביותר … ומעשה טפשים", כלומר כתוב שזו הנחייה מוסרית ולא קביעה הלכתית. מה שכתב "דבר איסור" הכוונה גם כן מבחינה מוסרית, לא הלכתית, שאם היה בזה איסור הלכתי לא היה צריך לומר מעשה טפשים.
לכן גם קל מאוד להסביר את זה למי שזה נראה לו תמוה. אם אתה מבין שיש אפשרות כלשהי, אפילו רחוקה, שזה יעורר הרהור, אתה מבין לבד שזה באמת לא רצוי.
ואם אתה בטוח שאין לזה שום קשר להרהור ושזה "לא לעניין", הרי שיקול הדעת שלך אומר לך שאין לך סיבה לאסור, והשולחן ערוך תלה את זה בשיקול דעתך, ולכן וודאי שלפי השולחן ערוך מותר לך.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 92 - בעניין איסור נגיעה באחות ודודה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 92 – בעניין איסור נגיעה באחותו ודודתו

  1. אברהם הגיב:

    שלום ניר

    רציתי לברר משהו לגבי התשובה שלך. אם הבנתי נכון המסקנה שלך זה "שהאיסור" של חיבוק ונישוק היא הנחייה מוסרית. כל סוג מגע אחר [לפחות מגע שהיא לא בדרך כלל חושני] לא נכלל אפילו בהנחייה המוסרית.

    האם זה נפוץ שהשולחן ערוך מביא הנחיות מוסריות? אני תמיד חשבתי שהשלחן ערוך היה ספר הלכתי ולא ספר מוסר. ושכל דבר שהוא מביא בשלחן ערוך זה לסיבה הלכתית ומחייבת. ההנחה שלי לא מבוסס על הרבה כי לא למדתי הרבה וגם לא קראתי את ההקדמה שלו אבל ככה תמיד חשבתי.

    • nirstern הגיב:

      השולחן ערוך עיקר צורתו היא להביא את הרמב"ם באופן מקוצר ולהחליף את ההלכות ברמב"ם בהלכות מועתקות מפוסקים אחרים בקיצור, במקומות שהלכה כמותם ולא כהרמב"ם.
      זה בעצם כמו עדכון של הרמב"ם.

      הרמב"ם עצמו עניינו להביא את חלק ההלכה שבתלמוד כמו שהוא, רק מקוצר ופסוק. הרי"ף העתיק את התלמוד כמו שהוא רק קיצר אותו באופן שיובן איך פוסקים בכל סוגיא והשמיט את חלק האגדתא. הרמב"ם בא לעשות מלאכה דומה, רק שיפר את הניסוח ואת הסדר. בהרבה מקומות בולט שהוא רק מביא את מה שאמרו חז"ל, לא מוסיף הלכות גם במקום שהן ברורות, ולא משנה את התוכן של המימרות, שנשאר נאמן לחז"ל באופן מדוייק, אפילו מבחינה לשונית, גם אחרי כל העריכה והסידור.
      בתלמוד יש מוסר שהוא מובא כמוסר, יש מוסר שמשולב באגדתא, ויש מוסר שמשולב בסוגיות ההלכתיות. רואים את זה לפי צורת הסוגיא, לפי הניסוח שלה. במקומות שהתלמוד שילב מוסר בסוגיות הלכתיות, הרמב"ם מביא אותו ובעקבותיו בהרבה מקומות גם השולחן ערוך. השולחן ערוך בא לקצר וחלק מהמוסר שמובא ברמב"ם הוא השמיט וחלק השאיר.

      ברמב"ם יש הרבה מוסרים מפורסמים בחלק ההלכה, כמו למשל שתקיעת שופר אע"פ שהוא גזירת הכתוב רמז יש בו עורו ישנים משנתכם וכו'. וכן במזוזה שהיא מזכירה את עבודת הבורא ובפרק ח' מהלכות מעילה, והרבה כיו"ב. חלק הובא בשולחן ערוך וחלק קוצר. אין בזה חוקיות חדה.

      זה באופן כללי. במקרה שלנו בוודאי השולחן ערוך לא ישמיט דבר כזה, כי זה לא מוסר כללי אלא מתייחס להתנהגות מעשית מסויימת מאוד וההכוונה המוסרית חריפה מאוד ולא רחוקה מהלכה ממש. וגם בתלמוד זו סוגיא שהיא כמעט כצורת סוגיא הלכתית, ולא לימוד מוסרי כללי. ועדיין זה רק קרוב להלכה ולא ממש הלכה, וצריך לדייק בזה.

      • אברהם הגיב:

        תודה על ההסבר. ראיתי את זה באינטרנט שזה דומה למה שכתבת:

        לפ”ד הבתי כהונה ח”ב חלק ב”ד סי’ י”ב שפי’ לשון הרמב”ם והשו”ע א”ע סי’ כ”א ס”ז שכתב דהרי זה מגונה ומעשה טפשים דאין הכוונה איסור ממש כשאר איסורין דרבנן אלא דרך הזהרה וחומר הלשון הוא והובאו הדברים באוצה”פ 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s