91 – איך מספרים ביציאת מצרים ובניסים לפי המורה נבוכים? (מתעדכן)

מתוך מכתב:

זו שאלה מאוד מאוד חשובה.
בשמונה פרקים בהתחלה כתב שיש נפש אחת שהיא אחד גמור. ויש באחד הגמור הזה בחינות שהן נפש הזן והמרגיש (חושים), והמדמה (כח הדמיון), המתעורר (רגשות), והשכלי.
את הבחינות האלה רואים מאוד ברור אם מסתכלים על עצמנו בגילים שונים.
תינוק שהיום נולד הוא בעיקר נפש הזן. אוכל ומפריש וגדל. בגיל שנתיים הוא בעיקר חושים. בגיל ארבע בערך הוא כבר בעיקר דמיון ורגשות. והדמיון והרגש מתפתחים כשהכל תקין, ולפעמים בגיל יותר מבוגר זוכים גם לשכל.
בגיל המבוגר, אם זכינו להיות ממי שזכה למעט שכל, עדיין של הגילאים האחרים קיימים בתוכנו. זה כמו טבעות שיש בגזע העץ. כל יום בחיינו קיים היום בתוך נפשנו. לא כזכרון אלא כמציאות נפשית. גם אם שכחנו הוא קיים. כמו טבעות העץ שקיימות ממש. (למדתי קורס בפסיכותרפיה גופנית ולימדו שם שגם מבחינה גופנית ממש הכל קיים. אם יודעים לגעת נכון מרגישים ברקמות של הגוף כל מיני כיווצים וקשרים ומתחים וכיו"ב, ואפשר למצוא בהם מיפוי מדוייק של דברים שקרו בעבר. ואם נוגעים בהם נכון אותם דברים צפים לתודעה, אע"פ שנשכחו מזמן, כמו בהיפנוזה, שפתאום דברים שנכחו נעשים מציאותיים לגמרי כאילו ממש קורים עכשיו.)
TreeRingShowingDroughts1527p_Griffin--Web_tx700_1
מי שמומחה יכול לקרוא בטבעות העץ הרבה מאוד אינפורמציה. כל הגילים של העץ וכל מה שעבר עליו, הכל נמצא בו בהווה, בפנים. זה האמצע שלו. וגם אנחנו כך, כל ההיסטוריה שלנו קיימת בתוכנו בהווה. האמצע שלנו זה רגע הלידה, אולי עוד קודם, מהיצירה שהיא ארבעים יום אחרי ההפריה,, התינוק שהיינו (נפש הזן שלנו), הילד שהיינו (נפש המרגיש והמדמה), הנער שהיינו, האיש הצעיר וכו'. מי שאין בתוכו חי את הילד שהיה הוא חלול ויבש, קליפה מתה. כי הכל אחד ואם חלק חסר אז אותו אחד יש בו מוות חלקי, מחלה.
אין בדמיון, בחלק הילדותי, שום דבר פחות אמיתי או עיקרי מבחינת המציאות שלנו, מי שאנחנו.
רואים בכמה מקומות באריסטו וברמב"ם, ואבן סינא מדבר על זה בפירוש, וגם בספרי הקבלה, שהמציאות היא תולדה מהתפישה האנושית. כלומר המציאות היא דיבור כלפי האדם. לכן מצד סדר ההוויה, או הסדר ההגיוני, קודם יש אדם, קודם נברא האדם, ואז נברא הדיבור אליו. האדם נברא עם השפה שלו, עם הכלים שלו, יכולת ההשגה שלו. זה עצם המהות שלו. אחר כך לפי השפה שלו והכלים שלו ויכולת ההבנה שלו, הבורא דיבר איתו. והדיבור הוא המציאות. (אני כותב כאן רק את המסקנות בקיצור, לא נכנס להוכחות והסברים עמוקים למה זה כך ואיך זה מתיישב על כל מיני קושיות על זה וכו').
באדם יש כח של גופניות חוש דמיון ורגש (בכללות זה נקרא נפש הבהמית), ויש כח שכלי מופשט (נפש השכלית). לכן תורה יש לה קריאה כפולה, קריאה לפי הפשט וקריאה לפי העומק. וגם במציאות עצמה יש מציאות פשוטה שרואים בחושים ומבינים ברור, ויש עומק של המציאות ששם הדברים מופשטים ורוחניים וכו'.
כל המלחמה נגד כח הדמיון, כל הבזיונות ששופכים עליו, כל מה שאומרים שהוא שקר, זה רק על השאלה של היררכיה, מי שולט, מי הסמכות לקבוע. למשל אם יש ילד מאוד חצוף ומפונק ואגרסיבי, וההורים אוהבים אותו מאוד וחלשים ולא יכולים לעמוד מולו, ונותנים לו לשלוט על כל מה שקורה בבית ובחיים והולכים אחריו. במצב כזה הרמב"ם בא ואומר שזה לא בסדר, ההורים צריכים להעמיד את הסמכות, להכריז שהם יותר חכמים מהילד והם קובעים מה נכון ולא הילד. אבל חס וחלילה שיהרגו את הילד או יחנקו לו את הנפש וידכאו את החיוניות שבו והשמחה שלו וכו'. המציאות של הילד חשובה לא פחות משל ההורים, אולי יותר.
יש לנו בעיה גדולה. אנחנו שומעים מגיל צעיר דרשות מאוד גבוהות ורוחניות, ואז למשל אדם מרגיש שאם הוא ייקח את זה ממש ברצינות, עד הסוף, ממש יאמין בזה לחלוטין בלב שלם לגמרי בלי טיפת ספק, אז הוא צריך להפסיק לעבוד. כי למה לבזבז את כמעט כל החיים על עבודה כשכל המציאות היא העדר ואין ממשות בחומר ויש רק את הבורא לבדו ורק הוא משפיע וכו'.
אבל אדם בריא מרגיש שזה לא נכון, שזה שגעון לא בריא, והוא כן עובד לפרנסתו. אבל זה גורם לו תחושה שהוא נשאר בעל-בית אחרי כל מה שלמד. לא באמת נדלק באש של התורה עד הסוף, לא תלמיד חכם אמיתי.
חסרה לנו גדלות הדעת של להבין ששני הצדדים שניהם אמת מוחלטת, ואף אחד מהם לא גורע שום דבר מהשני. יש בנו ילד ויש בנו מבוגר, יש לנו כוחות של דמיון ורגש פשוטים ויש בנו שכל עמוק ומופשט. שני הצדדים זה אנחנו במידה שווה. כל השאלות זה רק מי ינהיג, את הקול של מי ישמעו (בספר אדם חי ניסיתי להכנס לעניין הזה, יש בו הרבה מאוד מה ללמוד. כל השאלות של חינוך ילדים, איך מצד אחד להקשיב ולהצמיח ולטפח, ומצד שני להוביל ולחנך. זו מערכת יחסים מאוד מורכבת ומלאה שאלות. כל זה יש גם בתוך עצמנו, בין הילד שבנו למבוגר שבנו, וזה מתחיל מעצמנו, ההורות וכו' הוא תולדה ממה שקורה בתוכנו).
אנחנו רואים רק את הקצוות. או שאתה תלמיד חכם ואז בקיצוניות, לא עובד וחי בעוני. ואם אתה עובד אתה "בעל-בית". לא בדרגה הכי גבוהה מבחינת תורנית.
אם אין לנו יכולת להחזיק את שני הדדים בלי שיפריעו זה לזה, צריך להישאר עם הדמיון, להיות באמת "בעל-בית". ללמוד רק הלכות ורק ילקוט מעם לועז וכיו"ב, ולקרוא את התורה פשוט כמו שקוראים בתלמוד תורה של ילדים. כי החלק הפשוט הוא היסוד, קודם כל הוא מוכרח להיות שלם ובריא. אם הרוחניות מקלקלת בו משהו, אז אין לה זכות קיום, היא רק נזק, צריך לוותר עליה. הכי חשוב, לפני הכל, זה הגוף עצמו. כל אחד מבין שאם אדם רוצה לעקור לעצמו את העיניים או לסרס את עצמו או לקטוע לעצמו את הרגליים, כדי להיות רוחני יותר, זה חולני ואסור. זה ההיפך מתורת חיים.
אבל הרי אדם שהוא עיוור ומסורס וקיטע, יכול כל היום ללמוד תורה מכתב ברייל או הקלטות, ומקבל ביטוח לאומי ולא צריך לעבוד, ואין לו טרדות של יצר הרע, והוא יכול ללמוד תורה בטהרה כל היום.  אז הוא זוכה לחיים רוחניים, לחיי עולם הבא, ללמוד את כל התורה בעמקות, זה הרבה יותר חשוב מחיי הגוף, מזוג רגליים. אז הוא לא יכול לשחק כדורגל או לטייל בשפת הים, ובעד זה הוא מרויח עולם הבא בכמויות עצומות.
בעוונותינו יש כבר בעולם החרדי הרבה אנשים שלא מבינים את זה.  יש ישיבות שנותנים כדורים פסיכיאטריים לדכא יצר מיני של בחורים. הרב אלישיב אמר שאע"פ שאם ששת הילדים שלי, שהקטנה בת שלוש, לא יראו אותי, זה יעשה להם נזק נפשי גדול מאוד, זה לא חשוב בכלל. כי זה רק לשבעים שנה והעולם הבא הוא לנצח. ואם בגללי יתקררו בקיום מצוות ופעם אחת יזיזו מוקצה בשבת, יפסידו בגלל זה עולם הבא שהוא לנצח, וזה יותר שווה מכל חיי העולם הזה עם כל הנזקים הנפשיים של עולם הזה. או כשאמרתי לרבי חיים קנייבסקי שאני מורח לעבוד קצת מבחינה נפשית, אע"פ שוודאי רק הקב"ה מפרנס, הוא השיב שעניינים נפשיים אין להם חשיבות מול שעות של לימדו תורה שזה נצח. מזה גם בא מה שמשתיקים התעללות מינית בילדים. כי זה רק בעולם הזה וזה עניין גשמי, ולפעמים פירוק משפחה וכיו"ב פוגע בקיום מצוות שהן נצח. וכו' וכו'. בכלל מה שמכניסים ילדים בגילאי שתים עשרה או ארבע עשרה או שש עשרה לישיבות עם פנימיה, בלי חום של משפחה, בלי ילדות, בלי משחקים, בלי פיתוח הדמיון, רק ללמוד גמרא. זה ממש כמו לקטוע לאדם רגליים ולעוור אותו וכו' כדי שילמד כל היום.
אבל האמת היא שהחיים מתחילים בגוף, הוא היסוד, הוא הכסא שהכל יושב עליו. מי שאין לו חיים גופניים, תחושת חיות בחוויות הגופניות ממש, אין בו לחלוחית, אין בו שמחה וחמימות, אין לו לב, הוא מת מהלך, יבש, חלול, ריק, קר, חסר רגש. אדם כזה לא מבין שום דבר כלל ממה שהוא לומד. הוא יכול לדקלם מליון ספרים בעל פה, והוא לא יודע שום דבר כלל. הוא חמור נושא ספרים. יותר נכון קרש שהוא מדף של ספרים. התורה היא תורת חיים, תורה חיה. צריך להריח אותה, להרגיש את החום שלה, להנות ממנה כמו מהנאה גשמית הכי פשוטה. רק אז שומעים קצת מה היא לוחשת באוזן למי שאוהב אותה. אחרת לא כתבו בה כלום. יש חכמות שהתוכן שלהן כתוב, כמו פיזיקה וכו'. בתורה מה שכתוב זה שום דבר. או אריכות עצומה בכל מיני דרשות מקל וחומר וגזירה שווה, עם עשר מחלוקות, על פרט הכי קטנטן בטומאת מדרס, או בספרי פנימיות אריכות עצומה איך בנויים עולמות הנקודים לעומת עולמות העקודים, ואיזה אותיות בדיוק יש בשם בן שבעים ושתיים אותיות, וכל מיני דיבורים כאלה, שמי שלא שומע את הלחישה החיה באוזן, ויש לו רק את הכתוב, הם נשארים חסרי כל משמעות. הבל וריק לגמרי. לא כמו כל החכמות שאם לומדים רק מה שכתוב, כבר יודעים משהו בעל ערך.
חיות הגוף יותר חשובה מהכל. אם הלימוד הגבוה פוגע בה צריך לוותר על הלימוד. כך גם החיות של הנפש הפשוטה, הילדותית, התמימה, יותר חשובה מהחיות של השכל המופשט הגבוה. ואם הוא מקלקל צריך לוותר עליו.
מה יותר מתוק ונפלא מלקרוא את התורה כפשוטה. כמו ילדים. ולקבל את כל הסיפורים וכל הניסים בדיוק כמו שהם כתובים. לחוות את החווייה כאילו היינו שם ממש וכמו ילדים.
השכלתנות שהכניסו בנו בישיבות, השיחות הגבוהות של המשגיחים, השיעורים של הראש ישיבה, די הרגו לנו את זה.
אני לומד מורה נבוכים ולפי דבריו אני כותב שהאלוה חסר כל הגדרה וכל תואר, וכל רגש. הוא מופשט לחלוטין וכו'. ואין באמת ניסים, וכו' וכו'. זה רק מצד השכל העיוני המופשט. וגם אם אני כותב בעקבות הרמב"ם בקיצוניות שזו האמת המוחלטת, וכל מי שחושב אחרת הוא טיפש וכופר ושבוי בכח הדמיון וכו' וכו', זה רק בגלל שהדמיון השתלט על השכל וגרם לו לעיוורון והשכל מת.
כמה אנחנו מזיקים לעצמנו. השכל הורג את הדמיון, והדמיון הורג את השכל. הרמב"ם בא מצד השכל ללחום את מלחמתו נגד הדמיון שמזיק לו ומשתלט עליו. אבל אנחנו צריכים גם לבוא מצד הדמיון וללחום את מלחמתו נגד השכל שמייבש אותו וממית אותו.
זה כמו יחסי ילד והורים. הילד ממרר להורים את החיים כי הוא מפונק ופראי וחצוף ושתלטן ולא רוצה לשמוע, והוא מוביל ומחליט וקובע מה לעשות ומה האמת וההורים האומללים נהיים עבדים שלו. התפקיד שלהם רק לשלם בעד כל התאוות שלו. וגם ההורים ממררים לילד את החיים, אומרים לו שהוא רע ושהם לא גאים בו, וכל דבר אוסרים עליו ומציקים ומנדנדים ולא נותנים לחיות ולשמוח. קרים וביקורתיים ומענישים וחמוצים ומתנשאים.
.
פסח זה והגדת לבנך. זה אמור להיות חגיגה של סיפור חי, משכנע, מומחש, מרגש מסעיר, מגרה את הדמיון, מפעיל את הרגשות בעוצמה. צבעוני ומרתק ופשוט.
.
.
"ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצריים; וכל המאריך ביציאת מצריים, הרי זה משובח.  מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק; והיו מספרין ביציאת מצריים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, רבותינו, הגיע זמן קרית שמע של שחרית."
לא נאמר כאן שסיפור יציאת מצריים זו סוגיא קשה עמוקה ועיונית ולכן יש תמיד מקום ללמוד אותה מחדש כדי להבין יותר לעומק כמו את סוגיית תקפו כהן. אלא זה רק סיפור. והשכל אומר אני כבר יודע את הסיפור הזה, את ההגדה כפשוטה, כמו שמספרים בשולחן עם המרק והדג והשירים וכל הילדים והסבתות. בשביל מה לומר את זה שוב. והתשובה כי זה לא בשביל השכל. זה חווייה. זה מופע, הצגת ילדים. ואפשר כל שנה לעשות אותה יותר מעניינת ומרתקת ושמחה, ועם יותר המחשות. לחוות בתמימות ילדותית רגשנית את הצער של העבדות ואת השמחה של הגאולה ואת הנס והפלא.
הרב ש"ך היה אומר שכל פעם שהוא רוצה חיזוק באמונה הוא קורא את פרשת בראשית כמו כשהוא קרא אותה כשהיה בגיל שש. בפשטות, בהתחלה אלהים ברא את השמים ואת הארץ, את הים והשמים והשמש והצמחים והחיות וכו'. בחויה תמימה של ילד.
.
.
רבי ירוחם אמר שהמצוות הן חומר של גני ילדים. הצורה שלהם זה כאילו ביקשו מגננת ליצור חומר הפעלה לגן. ובאמת בגן עוסקים בזה יותר מבכל מקום אחר. שופר, תפוח בדבש, לולב, סוכה, מצה, פורים, נר חנוכה, וכו' וכו'. גם תפילין וציצית הם כך, וכמעט כל המצוות.
הכרתי אדם יקר ז"ל שהיה שוחט מוהל וסופר סת"ם, ועשה בארצות הברית "Torah Show", לילדי תלמודי תורה, וזה היה נפלא. כאילו המצוות נוצרו בשביל זה. ורבי ירוחם אמר שבאמת הן נוצרו בשביל זה, בשביל החווייה של הילד הקטן שבתוך כולנו.
.
.
.
מה שאני כותב יכול להזיק מהבחינה הזו. כי זה נוגע בניסים, בסיפורים, בציור הנפשי מה זה אלוהים, בהרגשה שיש לו רגשות, שאכפת לו, שהוא איתנו, כמו אבא. בחוויות של חיי התורה.
אני לא מדבר על זה הרבה, כי אני לא רב של אף אחד ולא מורה או מחנך, מי שקורא חכם לא פחות ממני ויכול לבד להחליט אם זה מזיק לו. אולי אני כמו מי שחופר בור ברשות הרבים. אבל זה אסור רק אם רשות הרבים סלולה היטב ואפשר ללכת בה בלי להסתכל ואם מישהו חפר שם בורהוא גורם שאנשים יפלו. בימינו רשות הרבים מלאה כל כך הרבה בורות רוחניים, מי שלא שם לב ולא מסתכל היטב ושומר את עצמו, מזמן כבר נפל להרבה בורות. אז מבחינתי כל אחד אחראי על עצמו. אני כותב מה שאני לומד, לעצמי. החלטתי שזה טוב בשביל עצמי, לא בשביל אף אחד אחר. מי שחושב שזה מועיל לו שיקרא, ומי שחושב שזה מזיק לו שלא יקרא. אם הוא לא יודע להחליט שישאל את הרב שלו, אני לא רב.
מי שמלמד תלמידים, מחוייב ללמד אותם לפי הכלים שלהם, באופן מדוד מאוד. גם אם יש לרב השגות גדולות ונפלאות אסור לו להשתמש בתלמידים כקהל שבוי לגאונות שלו. הוא אחראי להתבונן היטב מה בדיוק נכון להם, ולתת להם בדיוק את זה. הרבנים ישיבות אל עושים את זה. הם מחדשים חידושי תורה נפלאים לפי כל יכולת כשרונם,  ומלמדים אותם את התלמידים. ויד עוד הרבה מאוד נגיעות מלבד זה, כשהילדים יודעים כבר גמרא לפני האחרים, ויודעים לחזור על מהלך של הפני יהושע לפני שאחרים יודעים, ההורים גאים ומרוצים, והדודות קוראות קריאות שמחה, וראש הישיבה שמח כי הוא בא עם זה לתורמים ומקל עוד כסף, ויש יותר הורים שרוצים לרשום, והשם של הישיבה עולה מעלה מעלה. ומי שמשלם את המחיר הם הילדים האומללים, שזה הורג בהם את הסקרנות הטבעית ללימוד. איך ילד ישאל שאלות שבאמת מסקרנות אותו, כואבות לו, אם כבר לימדו אותו כל מה שרבי עקיבא איגר שואל בסוגיא?
ילד שלומד סוגיית שור שנגח את הפרה יכול להתעניין למה הוא נגח אותה, למה שמו אותם ביחד, למה לא שמרו על הפרה וכו'. אפשר לדבר איתו על איך פרים ופרות מתנהגים, איך מגדלים פרות ואיך שומרים עליהם (הרב יכול לברר את זה אם הוא לא יודע), ולהסביר שהסוגיא מדברת על מי שעשה טעות ולא שמר על הפרה כמו שהיה צריך, מה עושים עכשיו אחרי שטעה. אבל מי שיודע לגדל פרות באמת זה לא יקרה לו. אף אחד לא מדבר דברים כאלה בישיבה, גם לא בישיבה קטנה, אין בכלל הקשבה לזה, נתינת מקום ויחס לזה. כי הנחלת דוד כבר ידע שלא שואלים שאלות כאלה בגמרא. אבל הילד עוד לא יודע.
המלמדים כמעט כולם חוטאים בנפש הילד מאוד, הורסים מאוד. דם ילדים על ידיהם.
אני לא מלמד ולא רב לשום גיל, ופטור מהחובה למדוד את הדברים לפי השומע, ומהחובה שמזהיר עליה הרמב"ם מאוד להצניע דברים עמוקים שלא כל אחד יכול להכיל.
.
.
.
.
בשו"ת הרשב"א חלק א' מסימן תי"ד והלאה מאריך להלחם קשות באנשים שאמרו שסיפורי האבות הם רק משל ולא היו במציאות. הוא רואה בזה אפיקורסות.
ויש לשאול למה זה חשוב? התורה באה ללמד אותנו רעיונות ומצוות שנוגעים לחיים שלנו, היא לא ספר היסטוריה, ולא משנה לחיים שלנו מה היה לפני אלפי שנים.
יש אומרים שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. מי שכותב יצירה ספרותית, כמו מחזות שייקספיר וכיו"ב, שמלמדת חכמה אמיתית, זה לא חסרון באמתיות של הספר אם הדמויות לא היו במציאות. זה בכלל לא חשוב לשום דבר.
באמת אם התורה היתה מדברת רק עם השכל זה לא היה חשוב. כמו שלא חשוב אם איוב היה באמת או שהיה רק דמות ספרותית. איוב זה ספר עיוני שכלי, אבל לא כל התורה כך.  גם אם התורה היתה מדברת רק עם הכל היא היתה כתובה בסגנון המורה נבוכים, (או ספר הכוזרי או מהר"ל או נפש החיים או התניא או ספרי קבלה וכו', כל אחד לפי שיטתו). או בחלקים ההלכתיים בסגנון חידושי רבי חיים הלוי סולביי'ציק, או הלכות מסודרות כמו משנה תורה של הרמב"ם. למה היא צריכה לדבר בצורה ילדותית והחכמים צריכים לתרגם את זה לשפה שכלית.  אלא וודאי התורה באה לדבר עם הילד, הדמיון. והילד לא יודע חכמות, יש אצלו הבדל אם מספרים לו סיפור שקרה באמת או רק אגדה. מסיפור אמיתי הוא מתפעל יותר, מתרגש יותר. מי שאומר שהכל משל ,מחשיב את השכל בלבד, וזו האפיקורסות.
.
.
.
.
במורה נבוכים א ה כתב:
"כן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרס לזה העניין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות.
וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה העניין.
ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון.
ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב.
ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמר בו: "וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר ח, יב) – וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה "מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו)."
עד כאן לשונו.
.
.
.
מבחינה שכלית התוכן של הסנה הוא שמשה השיג השגות של דעת אלהים, ומה שכתוב "ויסתר משה פניו" מלמד אותנו שצריך ענווה בהשגות האלה וללכת לאט לאט עם כל ההקדמות. מבחינה שכלית טהורה אין חשיבות אם משה ראה שם אש פלאית או לא. וגם אם ראה אש ניסית פלאית, לפי השכל האש הזו נבראה בששת ימי בראשית והיא חלק מהטבע, ואין בראיה שלה שום תוספת חכמה יותר מהתבוננות בכל נברא.
שם א סה כתב:
" וכל שכן בהסכים כל אומתנו ש'התורה' ברואה – הכונה בזה שדברו המיוחס לו – נברא. ואמנם יוחס אליו להיות המאמר ההוא אשר שמעו משה רבינו ע"ה האלוה בראו וחידשו כמו שברא כל מה שבראו וחידשו."
ושם סו כתב:
"התראה מציאות הכתב בלוחות יותר מופלא ממציאות הכוכבים בגלגלים? – כמו שזה ברצון ראשון לא בכלי עשאם כך יהיה זה הכתב הכתוב – ברצון ראשון לא בכלי"
לראות אש פלאית בוערת בדרך נס מתוך הסנה זו חוויה כבירה מאוד, משנה את החיים לגמרי. אבל זה רק מצד הדמיון. מצד השכל הטהור אין בזה שום דבר מיוחד, חוייה אין לה ערך שכלי. כמו שכתב המורה נבוכים א נ"ד שכל היפעלות רע. לכן גם התורה שניתנה בנבואה והלוחות זה רק עוד ברייה שיש בטבע כמו כל הבריות האחרות.
.
.
רב אחד דיבר עם רבי ירוחם ואמר לו שהוא נוסע לשוויץ כדי לראות את נפלאות הבריאה. רבי ירוחם אמר שלהסתכל על נמלה זה יותר מראה את נפלאות הבריאה מכל שווייץ.
והרש"ר הירש אמר שכשאדם יגיע לשמיים ישאל אותו הקב"ה האם ראית את שווייץ היפה שלי? ודבריו יש להם מקור ממה שאמרו שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל פרי שראה ולא אכל. אלא זה מצד השכל וזה מצד הדמיון, ושניהם אמת.
.
.
וזה לשון המורה נבוכים:
"ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב."
הוא מתחיל את המשפט "ועל זה נאמר". כלומר הוא קובע שמה שכתוב ויסתר משה פניו, נאמר על דרך הלימוד של החכמה העליונה. הוא כבר קבע את הפירוש שךל הפסוק. ואחר כך משיך: "מחובר למה שיורה עליו הנראה כו'". מה פירוש
מחובר?" מה הפשט בפסוק, דרך לימוד החכמה או שבאמת היתה שם אש מפחידה. מצד אחד הוא קובע בקביעה חד משמעית שזה מדבר על דרך הלימוד. ואז הוא מוסיף פירוש נוסף, ואומר "מחובר". איזו מין פרשנות זו? מה היחס בין שני הפירושים? אלא וודאי שזה מצד השכל וזה מצד הדמיון, וכשהוא מפרש לפי השכל, הוא מוסיף שנדע שהפירוש השכלי שלפי דרכו הוא לבדו האמת, מחובר לפירוש על פי החווייה של הדמיון ולא בא חלילה לקלקל את החווייה, או לקבוע שלא היתה באמת במציאות. הפירוש השכלי עם כל מה שהוא מכריז על עצמו שהוא הפירוש הנכון וזו לבדה האמת, הוא לא בא לומר לנו שלא היתה שם אש ממש שרואים בעיניים ומתרגשים וחווים חווייה.
.
.
.
.
המשך:
הדמיון זה דבר שמאוד קשה להגדיר אותו באופן מדוייק, לשכל זו בעיה גדולה להגדיר אותו, כי הוא עובד שונה מהשכל. אבל מאוד קל לדעת מה זה.
כמו למשל יצירת אמנות, מאוד קשה להגדיר את זה בשכל, אבל אם אתה שומע מוזיקה יפה או רואה ציור שמדבר אליך, אתה יודע בדיוק מה זה.
גיל חינוך זה הגיל שהדמיון מגיע להיות בשל. תחשוב על ילד בגיל 6-8 (אחר כך לפעמים מתחילים כבר ניצנים לא בשלים של שכל וזה מבלבל). ילד כזה נוטה לדמיין כל מיני דמיונות וחלומות שלא קשורים למציאות. אבל יש לו גם הבנה על המציאות שנראית לנו שכלית ומאוד ריאלית. הוא יכול לתפוש באופן מדוייק את המציאות, להבין מדוייק מושגים. הוא יכול ללמוד מתימטיקה ולשחק שחמט.
אבל ילד כזה הוא לא אנליטי. למשל הוא יכול ללמוד ולהבין ש 10 לחלק ל3 = 3.33333333…..  עד אינסוף מספרים.
הוא מבין את זה פשוט, הוא יודע שזה התשובה על התרגיל של 10 לחלק ל 3. זה מספר כזה, הוא מקבל את זה בלי בעיות, בלי שאלות.
אדם מבוגר, שכלי, ישר קופץ, זה כואב לו. הרי התשובה 10/3 לא אומרת כלום, כי זה אומר רק את השאלה לא את התשובה.  זה אומר עשר לחלק לשלוש, אבל זה לא אומר שווה כמה. זה לא אומר כמה התוצאה של החילוק הזה. אני מתכוון אם יש קו ישר שהוא ציר המספרים, אם אומרים שעשר לחלק ל3 הוא 10/3 לא אמרנו איפה הנקודה של המספר הזה על ציר המספרים.
clip_image002_0017
אם מחפשים את הנקודה על ציר המספרים של עשר לחלק לשלוש, לא מוצאים. זה 3.3333….   עד אינסוף. לא מגיעים לאינסוף ממש, כלומר זה לא נקודה מדוייקת אחת שנמצאת על ציר המספרים. אז איפה נמצאת הנקודה הזו? האם היא בכלל קיימת?  אם היא לא קיימת זה אומר שאם יש לי חוט באורך 10 מטר אין לי אפשרות מעשית לחלק אותו לשלושה חלקים שיהיו בדיוק שווים. אני לא אצליח לחתוך אותו כך כי אין במציאות אורך שהוא שליש של עשר. איך זה יכול להיות?
אם אני מקפל את חוט באורך 10 מטר לשלוש, כך:
double_sided_arrow_curved_path_s_shaped-512
אני יכול למדוד כמה האורך אחרי הקיפול וזה יהיה שליש של 10 מטר. אז אם אני יכול למדוד את זה בסרגל שמסומן עליו ציר מספרים, הרי יש נקודה על ציר המספרים שהיא שליש של 10. אז למה צריך אינסוף ספרות כדי לכתוב אותה?
אני לא מצפה מילד, וגם לא ממבוגר, למצוא תשובות טובות לשאלות האלה. רק לשאול. אפילו בלי להבין בדיוק את השאלה, רק לראות שמשהו פה לא מסתדר, רק להרגיש שמשהו פה מפריע.
אם מנסים להסביר לילד בן 7 שאלה כזו, הוא לא מבין מה רוצים ממנו. פשוט מאוד: יש מספר שהוא …0.3333 עד אינסוף, וזה התשובה לתרגיל של 10 לחלק ל3. והכל בסדר ושום דבר לא קשה. הדמיון הוא בדיוק כמו שכל, רק שהוא מקבל דברים כמו שהם, לא עושה ניתוח ואנליזה ולכן גם אין לו צורך לשאול קושיות כאלה, הוא יכול להבין את הקושיות אם מסבירים, אבל הן לא כואבות לו.
לפעמים בתלמוד תורה מלמדים ילד להגיד קושיא של הפני יהושע על הגמרא. הוא מבין את החשבון, מבין שא' סותר לב'. אבל הקושיא לא כואבת לו, לא מסקרן אותו, לא מפריע לו, כי זה קושיא אנליטית, והדמיון לא אנליטי, הוא מקבל את הדברים כמו שהם.
לכן הוא לא יכול לראות שצורה וחומר זה שני דברים נפרדים, שאפשר לתפוס את זה בלי השני. אם מסבירים לילד בן 7 שיסתכל על השולחן, ויראה שהחומר זה העץ בלבד גם בלי צורת שולחן, והצורה זה המרובע שאפשר לכתוב עליו והצורה לא תלויה בחומר, היא קיימת בלי החומר, למשל במחשבה של הנגר לפני שעשה את השולחן. הילד יכול לחזור על ההסבר שאמרו לו, אבל הוא ידקלם כמו תוכי, הוא לא יבין את זה. זה לא יעניין אותו, אין בו סקרנות לזה. כי הדמיון רואה פשוט שולחן וזהו. לא חומר לחוד וצורה לחוד. לכן מאוד מזיק ללמד אותו דברים כאלה. עוד אין בו פוטנציאל שכלי שזה יכול לפתח אותו.
יש לילד קושיות אחרות, למה לכולם קנו אופניים ורק לו לא קונים. הוא לא מתכוון לעשות אנליזה למה באמת לא קונים לו, מה ההשקפות והגישה החינוכית של ההורים והמצב הכלכלי בבית וכו'. הוא פשוט רוצה אופנים ומתוסכל שאין לו ומבטא את התסכול בקושיא.
כל מה שיש לילד בגיל הזה בתודעה זה רק דמיון. אם תסתכל עליו, כל המחשבות שלו, הכל זה רק כח הדמיון. יש לו צד שהוא מאוד דומה לשכל, יש לו צד שהא מסתכל על ציפורים או מים זורמים או טרקטור או עננים וכו' ונהנה ומתלהב, יש בו נטיה להמציא פנטזיות שלא קיימות במציאות, והוא אוהב לשמוע סיפורים מעניינים. הכל ביחד זה הדמיון. הבדל היחדי ז הכח של אנליזה.
אם למשל אומרים לילד שההורים מאוד אוהבים אחד את השני אבל יש להם בעיות ולכן הם מתגרשים, הוא מקבל את זה ככה. הוא לא שואל איך זה יכול להיות שהם לא מסתדרים אם הם אוהבים. קושיות כאלה שואלים כהתחלה של ניתוח, לפרק את העניין, לראות שיש סתירה ולחפש מה מסתתר מאחריה. ילד לא מחפש לפרק, הוא מקבל הכל ככה.
לכן ילד לא יכול לעשות קניינים. כשאבא שלי היה בגיל ארבע עשרה, היה לו אוסף בולים גדול, מאוד ישן, שהוא קיבל מאבא שלו שקיבל מהסבא וכו'. הוא היה יתום וחי בפנימיה בקיבוץ. מישהו הראה לו חוברות צבעוניות יפות עם תמונות של חיות, והציע לו להחליף את אוסף הבולים עם התמונות. אבא שלי הסכים כי התמונות יותר יפות מהבולים, הוא מאוד אהב חיות. אחר כך כשהייתי צעיר, אבא שלי הראה לי וילה גדולה שאותו אדם קנה בכסף של אוסף הבולים.
ילד לא יכול לעשות אנליזה, שעסק הוא לא רק מה שרואים בעיניים, אלא יש שווי כספי לדברים, ואם הבולים שווים הרבה כסף, אפשר לקנות בזה הרבה מאוד תמונות של חיות. ילד רואה את פני השטח, את מה שהעיניים רואות, הוא לא מפרק את הדברים לראות מה מסתתר מאחרי זה. בשביל ביזנעס עם כסף מוכרחים לעשות קצת אנליזה, לנתח מה עומד מאחרי הדברים שרואים בעיניים. לכן ההלכה שעד גיל 13 החלטות כספיות של ילד לא נחשבות. (בגיל 13 יש לילד פוטנציאל להיות עם שכל, זה לא אומר שלמעשה באמת יש לו שכל, לפעמים גם בגיל 50 עוד אין לאדם שום שכל והוא מחליף אוסף בולים יקר בעד תמונות יפות, בכל מיני אופנים).
יש הורים שלוקחים את הילד להצגה של ילדים, וההורה יושב משועמם מההצגה הטפשית וחמוץ, רק כדי שהילד יהנה מזה. אבל יש הורים שאומרים עכשיו אני ילד קטן ושמים את השכל בצד, ומתלהבים בעצמם מההצגה כמו ילדים, ביחד עם הילד.
ילד בוודאי יכול לקבל אמונה מהניסים של יציאת מצריים, ואם ההורה מצטרף אליו הוא משתתף ומקבל בעצמו גם. זה לא במקום השכל, זה משלים, מצטרף. מוסיף הרבה חיות ושמחה וחשק.
עיקר הבעיה בלימוד זה לא הכשרון השכלי אלא היכולת באמת להתעניין ממש, באופן חי, בלי שום שעמום, ממש להנות מזה, עשר שעות רצוף. רק אם נהנים כמו שילד נהנה לנסוע על אופנים או לשחק כדורגל, אפשר ללמוד ככה, עשר שעות רצוף, שישים דקות בשעה בלי לבזבז באמצע דקה אחת, בלי שזה כבד ומעייף ומשעמם ומעמיד באתגר את הסבלנות. אני מרגיש שבגלל שהילד שבתוכי מאוד מתלהב מסיפורי התורה הפשוטים, כמו שהם, בלי רש"י ורמב"ן, עם הדמיון והצבעים והיופי התמים הנחמד והמתוק וכו', הדמויות המעניינות, בגלל זה יש לי חשק ללמוד הרבה רצוף בלי שזה יכביד. ההצלחה בלימוד באה משם.
מה שכתבת על המהלך של לחפש איפה אני עבד בכל תחומי החיים, זה מהלך נפלא וחשוב מאוד מאוד. באמת אנחנו קבורים מתחת להמון שעבודים כאלה וזה לא נותן בכלל להתחיל לחיות, וכל שכן ללמוד באמת. עצם העובדה שלומדים לראות את זה, זה כבר המון, גם אם ממשיכים להתנהג אותו דבר. אם אני רואה שזה שולט עלי, ואני לא מפסיק להתנהג ככה כי אני לא מספיק חזק, זה כבר חופש. כי יש לי אפשרות לבחור להיות חזק ולהתגבר, ואני עושה חשבון שזה יקח יותר מדי כח, ואני צריך כח לדברים אחרים, אז יותר משתלם לי כרגע להתנהג איך שנוח, ולהסכים מרצוני לשעבוד. אולי בעתיד כשיהיה לי כח אוכל למרוד בשעבוד למעשה. זה החלטה שלי, מתוך חופש בחירה. אבל אם אני לא רואה בכלל שאני משועבד, אז אין לי בכלל אפשרות של החלטה, ואז אני באמת משועבד.
מי שרואה שהוא משועבד ואין לו כח לשנות את זה, הוא רק חלש, לא נורא להיות חלש, זה לא נזק רוחני אמיתי. אבל מי שלא רואה הוא טיפש, וזה כן נזק רוחני אמיתי.
לפעמים יש מנגנון הגנה, שגורם לנו לא לראות את השעבודים האלה, כי אז נצטרך לשנות את זה, וזה מאוד קשה, וכדי להגן מהקושי משהו בפנים גורם שלא נראה. אבל אם אדם אומר לעצמו שגם אחרי שהוא יראה אולי הוא לא ישנה שום דבר בהתנהגות, אז יותר קל לו לשמור על העיניים פתוחות ולראות את המציאות. וזה לבד כבר אור גדול.
.
.
.
.
במורה נבוכים ב ל כתב:
"וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו – העילה אשר בעבורה לא נאמר ביום השני 'כי טוב'. וכבר ידעת מאמרי החכמים ז"ל אשר אמרום בזה על דרך ה'דרש' – הטוב שבהם – אמרם "לפי שלא שלמה מלאכת המים". ועילת זה גם כן אצלי מבוארת מאד. וזה כי כל אשר יזכור ענין מעניני המציאות המתחדשים הנמצאים על ההמשך המתמידים המיושבים אמר בזה 'כי טוב'. וזה ה'רקיע' והדבר אשר עליו אשר נקרא 'מים' הענין בו מן ההסתר כמו שתראהו; – וזה שאם ילקח על פשוטו בגסות העיון יהיה ענין בלתי נמצא כלל – שאין שם גוף אחר בלתי היסודות בינינו ובין השמים התחתונים ואין שם מים למעלה מן האויר – כל שכן שידמה מדמה שזה ה'רקיע' ומה שעליו הוא למעלה מן השמים ויהיה הענין יותר נמנע ויותר רחוק משיושג. ואם ילקח לפי נסתרו ומה שנרצה בו הוא יותר נעלם – שהוא צריך שיהיה מן הסודות החתומים עד שלא ידעהו ההמון; וענין הוא כך איך ראוי שיאמר בו 'כי טוב'? ואמנם ענין 'כי טוב' – שהוא נגלה התועלת ומבואר במציאות זה המציאות והתמדתו; אבל הדבר שנעלם ענינו אשר פשוטו בלתי נמצא כן – אי זה תועלת בו נראה לבני אדם עד שיאמר בו 'כי טוב'? "
המורה נבוכים כולו בא לרומם את הסוד שבתורה ואת הנסתרות, וללמד שדווקא שם האמת והדעת אלוהים שהיא תכלית השלמות ותכלית מימוש האדם את שלמותו וצורתו וזה תכליתו העליונה. ובלי ההשגה במה שמופשט מחומר, מה שלא קיים בפשט ובכח הדמיון אלא רק בשכל העיוני,  הוא לא אדם אלא בהמה בדמות אדם (או שד כמו שכתב א' ז').
וכאן הוא אומר שבלי הפשט, מה שנגלה, כלומר מה שהדמיון תופש, מה שאדם המוני תופש, לא נאמר בו כי טוב. כי לא רואים בו תועלת לבני אדם ואין לו מציאות מבוארת ומתמדת. וזה שלמדנו שהפשט הוא היסוד ושם החיים והחיים האלה הם הכסא שההשגה העיונית יושבת עליו והיא חיה מכוחו. ההשגה המופשטת צריכה את הפשט כמו שזרע צריך את האדמה והמים, ודווקא מצד הפשט במציאות ובלימוד נעשה המציאות המתמדת הקבועה, שהיא היסוד היציב של החיים וכל הדברים. כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.
.
מה שכתב שהאמירה 'כי טוב' היא דווקא על הפשט ולכן לא נאמר כי טוב ביום השני, זה העומק של מה שרמז בהלכות יסודי התורה סוף פרק ד':
"ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר."
.
.
.
.
.
מה שכתבתי שאת חמשת כוחות הנפש שכותב בשמונה פרקים רואים בגילים השונים של האדם, ומילא כשהם חיים בתוכנו זה כמו שחיים בתוכנו שכבות גיל שונות, כמו טבעות העץ, זה כתוב בביאור באלפראבי (ההשתוקקות שהוא מדבר עליה הוא מה שבשמונה פרקים נקרא "נפש המתעורר". אפשר לעיין באלפראבי שם בהמשך שמדבר בזה דברים בהירים ונפלאים. והוא המקור הארוך שממנו קיצר הרמב"ם בשמונה פרקים (לצד גם אבן באג'ה, שהרמב"ם מכנה אותו אבן אלצאיג ומאוד העריך אותו, שכתב ספר על כוחות הנפש שנקרא "כיתאב אל נפס" ואפשר לקנות אותו מתורגם היטב לאנגלית כאן)):
2019-04-17 13_47_04-Window2019-04-17 13_47_13-Window

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 91 - איך מספרים ביציאת מצריים ובניסים לפי המורה נבוכים?. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 91 – איך מספרים ביציאת מצרים ובניסים לפי המורה נבוכים? (מתעדכן)

  1. belowbridge הגיב:

    תודה רבה! אני ממש מזדהה(אולי בגלל שאני כבר קורא אותך זה זמן) עם הסלידה מה"דרשות הרוחניות", מחוסר היכולת להנות ולהתפעל מסיפורים פשוטים. אם אנסה להשתמש בשפת המושגים שלך, הרגשתי שרשומה 87 על מילים ותוכן בחיינו הייתה כולה "שכל" קשוח, שסולד מכל התפעלות אסתטית, וכאן אני חושב שהצגת את הצד השני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s