87 – על מילים ותוכן בחיינו

מתוך מכתב:

במורה נבוכים א נ כתב הקדמה כללית יסודית לכל לימוד (אני מעתיק מתרגום קפאח כי באבן תיבון משתמש כאן בלשון שהיא לא לפי העברית המודרנית וזה יכול לבלבל):
"דע אתה המעיין במאמרי זה, כי הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש [הכוונה לנפש המשכלת] כאשר מאמתים אותו שהוא כך כפי שהצטייר.
אם אתה מאותם שמספיק להם מן ההשקפות הנכונות, או שחושבים שהם נכונות, בכך שתאמר אותם בפיך בלי שתשכיל אותם ותבינם, כל שכן שתחקור בהם על הנכון, הרי זה קל מאוד, כפי שאתה מוצא רבים מן הפתאים תופסים דעות שאינם מבינים להם עניין כלל.
[…]
אבל מי שסבור שהוא אחד בעל תארים מספר, הרי הוא אומר שהוא אחד בפיווסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים הוא אחד, אלא שהוא שלשה, והשלשה אחד. כך דברי האומר הוא אחד, אלא שהוא בעל תארים מספר, והוא ותאריו אחד, עם סילוק הגשמות וקביעת הפשטות המוחלטת. כאלו מטרתנו וחקירתנו אינם אלא היאך לומר, לא היאך לקבוע בלבנו. …"
 
 
במורה נבוכים ב ל כתב שהלשון היא הסכמית. אריסטו מאריך בזה. המילים צריכות להיות לגמרי לא קיימות. יש מציאות, אני רואה את המציאות עם השכל כמו שאני רואה אותה עם העין. בלי מילים. המילה זה רק להצביע. זה כמו שאני עומד לידך, ורוצה לשתף אותך שראיתי פרח יפה, אז אני מצביע עליו, ומקסימום אומר "זה". בגלל שזה לא נוח, המציאו מילים, המילה זה צליל שמיועד להצביע על משהו שקיים במציאות. למשל קבענו שכל פעם שיש בדרך פרח יפה אני שורק שריקה אחת ואתה מסתכל ימינה ומחפש פרח, ואם אני שורק שתי שריקות אתה מסתכל שמאלה ומחפש פרח. השריקה עצמה לא קיימת בכלל, לא מתייחסים אליה בשום יחס.
כל התוכן של המילה, ההבנה שלה, היא רק בגלל ששנינו רואים את הפרח בעין. אם לא היינו רואים, לשריקה לבד לא היה שום הבנה ומשמעות כלל.
אנחנו חיים בעולם שבו יש משמעו עצומה למילים ריקות. כי הדמיון מתרגש ומתפעל ממילים בלי קשר למציאות שעומדת מאחריהן.  שומעים פזמון מתוק ומתרגשים. מענייני דיומא, שומעים נאומי בחירות וסיסמאות בחירות, בלי שום קשר לשום מציאות, וזה פועל עלינו. קוקה קולה השקיעו מליארדים כדי שנשמע שקוקה קולה זה טעם החיים, כי זה משתלם להם, בגלל זה קונים. מה המציאות שעומדת מאחרי המילים האלה? על אילו חיים מדובר, מה ההגדרה של חיים (כלומר על איזו מציאות ממשית בדיוק אנחנו מסתכלים כשאומרים את המילה חיים בהקשר הזה), מתי קרה במציאות זמן אמיתי שממש הרגשתי במציאות שלחיים יש טעם של קוקה קולה?
אם מתחילים לשים לב, כמעט כל המילים שמשתמשים בהן אין להן כיסוי, לא עומד משהו במציאות שעליו מסתכלים ועליו המילה מצביעה ואומרת: "זה". הכל זה מילים ריקות וחלולות. ממש בכל תחומי החיים, זה מסע ארוך של שנים רבות לגלות בכל תחום של החיים, בכל משפט שאנחנו אומרים, מה החלק של מילים ריקות ומה באמת הוא פגישה אמיתית עם המציאות האמיתית, שהמילים רק מצביעות עליה ולא תופשות משמעות וכח בפני עצמן.
למשל הרבה אנשים אומרים "אני אדם מאמין". מה הפירוש של המילים, כלומר מה עומד במציאות מאחרי המילים האלה? אני במציאות בן אדם, קיים בתוך מציאות מסויימת. מה אני יודע? ידיעה ברורה, קרוב לשום דבר. אבל אני מאמין. מה זה אמונה? שמישהו אמר ואני מאמין לו, כמו מי שמוכר לי רכב ואומר שהוא לא עבר תאונה ואני מאמין לו? מוסלמי מאמין למטיף במסגד.
או שזה רגש. מה הרגש הזה? אולי פחד מלהיות בודד בעולם, פחד מהמחשבה שהעולם לא מסודר ולא בטוח, שהוא מקרי ואכזרי וחסר משמעות. אולי רגש אחר? אולי רגש למשל שיש משהו מרומם ויפה וחשוב יותר מהחיים הפשוטים. משהו שמרגישים מהסתכלות בשמים. כמובן זה יכול להיות רגש כמו של עובדי עבודה זרה שהשתחוו לשמיים. במה בדיוק מדובר כאן? אולי רצון להשתייך חברתית לחבר'ה מבית הכנסת שנשמעים בטוחים בעצמם ובעלי דרך ברורה והרב שלהם בטוח יודע כל מה שצריך לדעת ונחמד להשתייך.
וכו' וכו'.
אנחנו בכלל לא נכנסים לכל הבירורים האלה, כי המילים היפות "אני אדם מאמין" שובות את הדמיון בקסם שלהן, וזה מספק אותנו, אנחנו שבעים מזה. אנחנו מחפשים רק מילים יפות, איך לומר, לא איך לראות. צריך לזרוק את המילים לפח, להסתכל על המציאות, לראות שהיא ממש מסובכת, ולנסות לראות מה אני יכול לראות בה באמת, בעין, ממש, אמיתי, לא במילים.
.
אותו דבר גם מילים כמו "אני אוהב את אשתי". יש אותי, יש פה אשה. אני מרגיש הרבה מאוד דברים. לא כל הזמן אני מרגיש אותו דבר. למה אני בכלל נמצא איתה? אולי כי מפחיד ועצוב להיות לבד? אולי כי אני רוצה ילדים, משפחה? אולי זו תאווה, אולי כי היא יפה, האם היא בכלל יפה? האם אני מכבד אותה, האם אנחנו חברים? ושוב, "כבוד" ו"חברות" אלה מילים יפות ונוחות. מה המציאות שבאמת קיימת? האם אני באמת מוכן לוותר על מה שחשוב לי בשבילה? ושוב, "לוותר בשבילה" זה מילים יפות, רק מילים. הרי יש הבדל עצום על מה מדובר. על מה לוותר, יש דברים שכן ויש דברים שלא, ויש מליון סיבות למה אני מוותר על מה שבמציאות אני מוותר. לפעמים זה כדי שהיא תישאר רגועה ואני מעדיף שלא תהיה עצבנית עלי, או שלא נעים לי לצאת קטנוני ואנוכי, או אלף סיבות אחרות. גם "יופי" זה רק מילה. יש דוגמנית שכולם מעריצים, זה באמת יופי? ואם זה לא אז מה כן? מה ההבדל בין משיכה ליופי? איך באמת זה משפיע עלי?
זה תהליך אינסופי, קורעים שכבה אחרי שכבה, מסכה אחרי מסכה, שקר אחרי שקר. והכל נעשה מסובך ומבלבל. פתאום צריך להתחיל לראות, להסתכל על המציאות בעיניים, ערום.
זה מגיע לדברים הכי קטנים, למשל שתיתי כוס קוקה קולה והיה לי טעים. מה באמת הרגשתי? כמה באמת הקשבתי לגוף שלי. איזה חלקים בגוף נהנו מזה ואיזה לא? איזה סוג הנאה זה היה בדיוק? כמה זה מילא והרגיע אותי, או שגירה אותי לעוד? מה החלקים שבי שבאו על סיפוקם והתמלאו ושבעו וקיבלו שקט וטוב, ומה החלקים שלא?  (אני מתכוון למה שמדברים על אכילה רגשית, למשל, שגם מאחרי המילה הזו יש במציאות הרבה דברים שונים)
"טעים" זה רק מילה, מה המציאות שעומדת מאחריה? יש עשרות סוגי רגש שונים שמסתתרים מאחרי המילה "טעים".
.
אנחנו מנותקים לגמרי מהמציאות בגלל המילים, חיים כמו אסטרונאוטים, עיוורים לגמרי. יש זוגות שמתגרשים וכששואלים אותם הם אומרים אנחנו אוהבים אחד את השני, אבל זה לא עובד בינינו. הם עיוורים שמתנגשים בקירות, נופלים לתהומות, בלי שום הסתכלות מה בכלל קורה במציאות הקרובה להם. מה המציאות שעומדת מאחרי המילה "אוהבים". מה המציאות שעומדת מאחרי המילה "לא עובד"? אם היתה הסתכלות על זה, לא ברמה של גאונות, מינימום, היה הכל יכול להיות לגמרי אחרת.
ובהורות זה עוד יותר גרוע. "ילד טוב", "אני גאה בך", "אני אוהב אותך", מה המציאות שמאחרי המילים האלה?
גם בלימוד אנחנו שומעים צליל של מילים שנשמע שכלי נכון והגיוני, והמילים משכנעות אותנו שהבנו, למרות שלא התחלנו לראות על מה בכלל מדברים כאן. אתה רואה תלמיד חכם שאומר לך בבטחון מלא שהוא מבין שלבוד זה סגור (רווח פחות מג' טפחים, למשל בדופן סוכה, נחשב כמו סגור), או שקלוטה כמי שהונחה דמיא (מה שנזרק מרשות הרבים ועף באוויר של רשות היחיד ויצא ממנה ונח ברשות הרבים אחרת, נחשב כאילו הוא נח באותה רשות היחיד שהוא עבר באוויר שלה). או שמי שהחפץ שעליו מתווכחים נמצא ביד שלו מחשיבים שהוא הבעלים שלו עד שיוכח אחרת (הוא "מוחזק"). הוא רגיל למילים האלה אבל אם לרגע יסתכל, הוא יראה שהוא לא רואה בעין השכל כלל מה המציאות שעומדת מאחרי המילים האלה. לפעמים מגיע חוזר בתשובה שלא למד מעולם, והוא לא רגיל למילים האלה, ושואל שאלות כאלה כדי להבין, ומנסים בבטחון עצמי מתנשא להסביר לו, ורואים שהוא לא מבין, ואז כשמנסים להסביר יורת ברור פתאום קולטים שגם אני בכלל לא מבין על מה מדובר כאן. להבין זה לראות בעין. מי שרואה יכול להפנות את העין של חברו לראות גם. מי שלא יכול זה כי הוא לא רואה בעצמו ורק אומר סתם מילים.
למשל לאחרונה מישהו אמר לי שלחשוב שהאלוה ברא את העולם יש מאין זה הגיוני. שאלתי, נניח אתה נוסע לאילת, ויש רק עוד מכונית אחת לפניך ועד האופק הכביש ריק. פתאום בינך ובין המכונית שלפניך יש עוד מכונית. יש שם כמה חבר'ה צוחקים ושומעים רדיו. אתה שואל אותם איך פתאום אתם פה. והם עונים נבראנו יש מאין הרגע, ואנחנו נוסעים לאילת לחגוג את זה.  ממש הגיוני מאוד.
אנחנו רגילים כל כך למילים שאלהים ברא את העולם, שהמילים מצלצלות לדמיון שלנו כמו משהו מוכר וקרוב, צליל של משהו מובן. אז אנחנו בכלל לא מסתכלים מה עומד מאחרי המילים.
זו דרך של שנים, של כל החיים, ללמוד להסתכל ולא רק להגיד מילים. בחיים ובלימוד (שני התחומים עוזרים אחד לשני), בכל דבר.  הרמב"ם אומר שאנחנו רק מחפשים איך לומר, לא מה להבין ולחשוב ולראות. אנחנו בעומק של תהום עצומה מהבחינה הזו, גדלנו ואנחנו חיים בעולם שכולו הזיות, כולו מוכה דמיונות ועיור לגמרי למציאות, זה עיצב את התודעה שלנו. וצריך לטפס לאט לאט כל פעם קצת. אי אפשר לקפוץ מהר וגבוה. לסלק מילה אחת כל חודש, זה כבר הרבה מאוד. זה מסוכן ללכת עם זה מהר מדי, כל החיים שלנו עומדים על מילים ריקות, הן העוגן שלנו, בלעדיהן אפשר בקלות להתמוטט,רגשית ומחשבתית. אחרי שמסלקים כמה מילים זה נעשה יותר קל ואפשר קצת להתקדם יותר. בלי חוסר סבלנות ובלי רצון להגיע לשלמות. לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיפטר ממנה. זו העבודה של לצאת ממדרגת הדמיון למדרגת שכל עיוני.
.
.
.
.
.
כתבתי על זה יותר בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה מספר 57.
אני מעתיק משם קטע:
"אם אני מחליט שמבחינתי מחיאת כף זה כלב, שתי מחיאות זה חתול ושלוש מחיאות זה ארנבת, ונניח שאוכל כך לסמן את כל הדברים, כולל כל הקטגוריות שהן כל המאפיינים של כל הדברים וכל היחסים ביניהם. גם של הדברים המופשטים. ומעכשיו לא אשמש במילים, לא אוציא שום צליל מפי מלבד המהום מנגינות, אלא רק במחיאות הכף, משהו יחסר לי. הרבה מאוד ממה שאני משוחח עם אנשים ועם עצמי לא אוכל יותר לשוחח. כי אני לא משתמש במילים כמו במחיאות הכף. אני משחק איתן, מלהטט איתן, מטעים אותן, עושה איתן אינספור מניפולציות על התודעה, על המחשבה ועל הרגש. אם נעבור למחיאות כף לא תהיה יותר דמגוגיה. במובן הרחב אין שום דיבור שלנו שנקי מדמגוגיה, גם ביחס לעצמנו. האידיאה של סלט שפיזרו עליו זרעי צ'יה היא סלט שפיזרו עליו זרעי צ'יה, לא סלט בריאות (ליתר דיוק מבחינת האידיאות שקיימות בו, הסלט הוא עגבניה חתוכה, מלפפון חתוך, שמן מלח וקצת זרעי צ'יה. אין אידיאה של 'סלט' כי הוא לא עצם אחד אלא כמה עצמים שונים שעומדים זה ליד זה, אבל קיצורי דרך כאלה מותר לעשות כל זמן שהם נקיים). כשאדם אומר אני אוהב אותך במחיאות כף הוא רק מצביע על האידיאה של אהבה, לא פחות ולא יותר. אם המילה נקייה, היא רק כמו פנס לייזר בהרצאה שהמרצה מצביע איתו על ציור שעל הלוח. אם זה לא אהבה אלא פחד מבדידות, תשוקה מינית, ידידות, או 'אני גאה להיראות עם מישהי שנראית כמוך לפני החברים שלי', וכו', וכל דבר המילה שלו היא רק עמידה מול המציאות והצבעה על המציאות ואמירת "זה", אז כל דבר יהיה בדיוק מה שהוא ורק מה שהוא. מי שכותב על עצמו באתר הכרויות "איש העולם הגדול" (אין במציאות אידיאה כזו), כשזה מחיאות כפיים שמסמנות אידאות שקיימות במציאות, יצטרך למחוא כפיים לסמן הייתי שלוש פעמים באירופה הקלאסית ואני יודע את השמות של היינות שהמלצר מציע. גם אין במציאות אידיאה שהיא 'אירופה הקלאסית', יש צרפת גרמניה ואיטליה. מי שחוזר מטיול בחו"ל ואומר 'היה נפלא', גם זה לא בטוח שתימצא במציאות האידיאה שעליה מסמנת המילה 'נפלא', ואז לא תהיינה לנו מחיאות כפים לזה ונצטרך להתבונן איך באמת היה. פתאום על הכל נצטרך להתבונן בעיניים חדשות, עירומות, צלולות, הכל יצטרך להילמד מההתחלה. מה באמת היחסים שלי עם החבר מהצבא שהוא סבבה ואחלה. כמה באמת אני אוהב לאכול סושי, כמה באמת קוקה קולה הוא טעם החיים שלי, כמה גבר אני אם אני שותה בירה, כמה באמת חיים עשיתי בחופשה בכינרת וכו' וכו'. כמה אני זה אני, כמה כשאני אומר אני רוצה אז אני באמת רוצה, כמה כשאני אומר שאני נהנה אני נהנה, כמה כשאני אומר שטוב לי אז באמת טוב לי, כמה כשאני אומר אני מבין אני באמת מבין, כמה כשאני אומר בכיף זה באמת בכיף, כמה המשפחה שלי היא משפחה, כמה היחסים שלי עם בן/בת זוגי הם אהבה, וכו' וכו'. אין שום דבר בחיים שלנו, מהפרט הכי קטן ושולי עד לדברים הכי חשובים, שהוא לא עטוף במילים דמגוגיות שעושות מניפולציות על התודעה ומעוורות אותה, ולא מאפשרות לנו להתבונן במציאות כמו שהיא, במבט צלול.  אנחנו כבר לא יודעים אם אהבה זה לקנות לה שוקולד ביום האהבה, לכבד אותה, להיות נאמן, ידיד, להעריץ את איך שהיא נראית, להשתוקק אליה מינית, לתת אגרוף גברי למי שמחזר אחריה, וכו'. המילה הזו עמוסה כל כך הרבה תכנים והגדרות וצבעים וניחוחות שבאים בחבילה עם המילה, ויוצאים ממנה כשהיא נאמרת, ולא מאפשרים לה להצביע באופן נקי על המציאות הריאלית כמו שהיא באמת. המילים החשובות עמוסות עד אפס מקום בהגדרות מזוייפות דמיוניות, כמו גבריות ונשיות, תשוקה, רצון, בחירה, אמונה, הנאה, אושר, חיים, דעה, כסף, קריירה, חכמה, אמנות, משפחה, נישואין, חינוך, חופש, אחריות, פשע, שליטה, ניצול, אמת, יושר, שקר, שוויון, צדק, כח, וכו' וכו'. כמה בקלות אנחנו משתמשים במילה כמו קדושה בלי שיש לנו שום נגיעה להגדרה שלה. גם במילה אלהים.  אלה מקרים קיצוניים שבהם יש סיכוי שאדם יבחין כמה ההגדרות של המילים נובעות מכל מיני מקורות לא אמינים ומניפולטיביים, וכמה ההגדרות האלה מונעות אפשרות להתבונן האם שכלי רואה משהו שאמור לעמוד באמת מאחרי המילה הזו. במילים פחות דרמטיות וחשובות הזיוף יותר דק ויותר קשה להבחנה, אבל גם שם הוא נמצא. כשיש אינטרס אגרסיבי גם אז הזיוף יותר קל להבחנה. למשל חלב אורז, זה רק מים שאורז בושל בהם ולא מין של חלב. 'רצון העם' – באמת הוא רק 'תוצאות הבחירות והעסקאות הפוליטיות שנלוות להקמת הקואליציה שהוגדרו בחוק כמה שמוסמך לשלוט על העם עד הבחירות הבאות'.
יש דוגמאות מעט פחות גסות. למשל פעילות גופנית. מותר להשתמש בדיבור מקוצר, 'פעילות גופנית' הוא דיבור מקוצר ל'פעילות גופנית שמועילה לבריאות', לא מדובר על פעילות גופנית של הזרקת סם או קפיצה מהגג. אבל גם זה אינו אידיאה שקיימת במציאות, כי יש הרבה פעילויות גופניות וכל אחת משפיעה על הגוף אחרת ואין אחת שיש בה רק תועלת בלי נזק. אדם יכול לומר דברים כהווייתם: אני רץ כל בוקר כדי לשפר את תפקודי הלב ריאה שלי למרות שזה מזיק למפרקים וגורם לי לעייפות. אם הוא אומר אני עוסק בפעילות גופנית כדי לשפר את הבריאות שלי, הוא כבר לא אומר את המציאות אלא הגדרות שניתנו למילים שלא לפי המציאות. המילים מפעילות עליו מניפולציה שגורמת לו לנטייה להדחיק את העייפות והנזק למפרקים, הוא נוטה לעשות פעילות גופנית יותר ממה שהוא זקוק לו לבריאותו ויותר ממה שהוא נהנה ממנו. או כתגובת יתר לוותר על כל העניין. הגרוע מכל הוא שהוא מפסיק להיות קשוב לגוף שלו. הגוף משדר לתודעה מסרים על היחס שלו לפעילות הגופנית. הפעילות צריכה להיות מאוד מדוייקת מהרבה בחינות כדי להביא תועלת. הגוף משדר תגובות שיכולות להיקלט במערכת הרגשית שבהן הוא אומר זה יותר מדי בשבילי, זה לא התנועה הנכונה, לא הקצב הנכון וכו'. הרמב"ם אומר שפעילות גופנית מועילה לבריאות רק אם הנפש נהנית ממנה. צריך לחפש גם את זה. מי שיושב על מכשיר כושר בחדרו ומדווש ונפשו משועממת ולחוצה ובמצוקה, זה לא מועיל לו באמת. התעמלות בלי הקשבה רגישה ואוהבת לגוף ולנפש היא דורסנית ומגבירה את הניכור שממילא אנו סובלים ממנו בין הגוף לתודעה, שהוא מקור לצרות רבות וגדולות בכל מישורי החיים. המילה פעילות גופנית מוגדרת לא על ידי סימון המציאות האמיתית שעומדת מאחריה, אלא על ידי הגדרות שניתנו לה בלי קשר לאותה מציאות. ההגדרות ניתנו על ידי אנשים שמופקדים על בריאות הציבור ורוצים לעשות פעולה למען המטרה שלהם (בהנחה האופטימית שזה לא על ידי אנשים שרוצים להתפרנס מהענף). הם מגדירים מתוך כוונה טובה שפעילות גופנית זה טוב באופן קטגורי, שמי שלא עושה את זה הוא עצלן וסופו לא רק לחלות אלא גם להשמין. הם לא מסתכלים על המחיר הנפשי של זה, שגם הוא משפיע על הבריאות, כי על זה מופקדת מחלקה אחרת במשרד הבריאות. כל מה שהוא לא הסתכלות שכלית מדוייקת על המציאות כמו שהיא לא מביא לשום דבר טוב. הטוב הוא לפני הכל להיות בהתאמה עם המציאות, בהרמוניה אורגנית איתה.
כיוון שאיננו מגדירים מילים לפי המציאות, לפי האידיאה המציאותית שהמילה מסמנת אותה, אין לנו מקור שלפיו אנחנו יכולים לדעת איך להגדיר את המילה. לכן אם מישהו מפרסם בתקשורת שכך היא הגדרתה של המילה ואנשים שאין להם בסיס לשפוט את זה מושפעים מזה, ההתקבלות בציבור הופכת לקנה המידה לפיו שפוטים נכונות של הגדרת מילה, והמילה מחליפה את המציאות, ומשפיעה עלינו לחיות לפי המילה, כמו שהמציאות היתה אמורה להשפיע עלינו לחיות לפי המציאות. אפשר לבדוק כל מילה ולמצוא בה את השקר, גם אם הוא דק מאוד הוא תמיד שם.
עוד דוגמה שעלתה כרגע בדעתי. בחצי הראשון של המאה העשרים היו מקפידים לקרוא לאדמות של ערבים אדמה, ולקרקעות של יהודים קרקע. זה כבר יצא מהאופנה והיום אין כל כך הקפדה על זה. אדמה זה הטבע, יסוד מארבעת היסודות, כמו ים ושמים, בעקרון האדמה לא שייכת לבני אדם, הם שייכים לה. זה פראי לא מעובד ופתוח לכל. קרקע זה אדמה שרואים בה רכוש, משהו אורבני, מבויית. יש חוקי מקרקעין והלכות מקרקעין, קונים ומוכרים מקרקעין. זה לא earth אלא real estate. לכן פחות חמור אם אנחנו לוקחים אדמות שלהם מאשר שהם יקחו קרקעות שלנו. הם חיים על האדמה כמו שהעיזים חיות על האדמה. אנחנו חיים על הקרקע כמו שבני אדם אירופאיים אורבניים מפותחים חיים על הקרקע, כשהכל רשום ומסודר והבעלות לא ניתנת לערעור. יש שתי מילים ושתי אידיאות. יש אידאה של אדמה כחלק רחב מהטבע כמו שמים וים, והמילה המסמנת אותה היא אדמה. יש אידיאה של קרקע שהיא אדמה מבחינה של תרבות בני אדם שרואים בה רכוש ומסדירים את הבעלות לפי חוקים ברורים. יש אדמות של יהודים כמו יערות הכרמל ויש קרקעות של יהודים כמו מגרשים לבניה בתל אביב. ויש אדמות של ערבים באיזורים כפריים טבעיים ויש קרקעות של ערבים במגרשי בנייה ברמאללה. מכיוון שאנו מגדירים מילים לא לפי האידיאה המציאותית, נטלנו חירות לעצמנו להגדיר את כל האדמות של הערבים כאדמה ואת כל האדמות של היהודים כקרקע.
או דוגמה עוד יותר עדינה. אנו אומרים: אני צמא, אפשר לקבל כוס מים. זה דיבור מקוצר לכוס מלאה מים, ויותר מדוייק למים בכמות של מלוא הכוס (אני רוצה רק את המים והכוס היא רק כלי הכרחי לזה ולא בחירה מרצון). אני מקבל כוס מים ושותה אותה. אם אני רוצה עוד רבע כוס, לרוב אני מוותר על זה, ואפילו לא מודע שויתרתי. אם אני רוצה פחות מכוס, אני לרוב גומר את כל הכוס. המציאות האמיתית היא שאני רוצה מים בכמות שתרווה את צמאוני. אם המילים היו תואמות את המציאות, משמשות רק כסימן למה שקיים במציאות, המילה שאומרת מה אני רוצה היתה פשוט 'מים'. היו מביאים לי מים בכוס, אם הייתי שותה את הכוס ועדיין קצת צמא, הייתי מודע לכך שאני מוותר על מים שרציתי כדי לא להטריח למלא שוב עוד רבע כוס. אם אחרי חצי כוס הייתי כבר רווה, הייתי מודע לכך שאני שותה את החצי השני רק מתוך נימוס כלפי מי שהביא לי את המים. המילה של מה שאני מבקש במקום שתהיה מוגדרת לפי המציאות כמים (שזה דיבור מקוצר למים בכמות שתרווה את צמאוני), היא מוגדרת בהגדרה שהמצאנו בלי קשר למציאות, כמים בכמות של כוס. הסיבה להגדרה השקרית שמדברת על כוס, היא כנראה פשוט חוסר תשומת לב והסתכלות. כהרגל, כדרך חיים, איננו משתמשים בשכל העיוני להסתכל על האידיאה שקיימת במציאות כיישות רוחנית, לפי זה להגדיר את מה שקיים במציאות, ואחר כך לסמן את זה בצליל מוסכם כלשהו רק ככלי מעשי להצביע על זה. אם היינו רגילים לחיות כך, ממילא היינו מסתכלים בשכל על מה אני רוצה והיינו רואים בשכל שזה מים ולא דווקא בכמות של כוס, ואז מסמנים את מה שהשכל ראה בצליל 'מים' שמוסכם לזה. הטעות לא היתה יכולה לקרות. כיוון שאיננו מורגלים או יכולים להסתכל עם השכל (יש דברים שאנחנו יכולים ויש שלא, בכולם איננו מורגלים), אנו מגדירים מילים סתם כך, מכל הבא ליד. לכן לא חשבנו ומתוך רשלנות ושטחיות הגדרנו את מה שאנו רוצים לשתות כמים בכמות של כוס. זה גורם לכך שאנו מאבדים את היכולת להיות בקשר של מודעות והקשבה עם הגוף שלנו. הגוף שתה חצי כוס יותר ממה שהוא היה זקוק לו, ממה שרצה והיטיב איתו. יש מלאות וכובד לא נעימים בבטן. התודעה שלנו מתעלמת מזה, ובכך דורסת את הגוף. מבודדת אותו מאחרי חומת ניכור. אם הרגשתי את הגוף והייתי מודע לשדר של הגוף, והחלטתי לעשות לא לפי רצון הגוף משיקולים של נימוס, זה בסדר גמור. יש שיח עם הגוף, אני אומר לו אני יודע שלא רצית לשתות יותר, סליחה, יש עוד אנשים בעולם ויש אילוצים וצריך להשלים איתם. כך אין ניכור עם הגוף. כמו שאומרים לילד קטן אני יודע שרצית את הצעצוע, אני רואה אותך, קשוב לך, מבין אותך, מזדהה איתך, אוהב אותך, אבל הוא לא שלנו ולכן לא ניקח אותו. זה לא כמו לגרור את הילד בשתיקה מצעצוע שהוא רוצה.  כיון שההגדרה של המילה לא מתאימה למציאות, הרי רצינו כוס ושתינו כוס והמילים אומרות בהגיון המילולי הריק שלהן שהכל בסדר גמור, היה מינוס כוס ונוסף פלוס כוס והכל מאוזן. הן דורסות את הגוף, סותמות לו את הפה.
ויש עוד דוגמאות עוד יותר עדינות מזה. הכלא הזה עמוק חשוך ונורא הרבה יותר ממה שבאפשרותנו לתפוש. הנה כתבתי במילים צבעוניות את מה שהקטע של אריסטו אומר במילים שכליות מדוייקות. זה מראה כמה אנו עבדים לצבעוניות, למניפולציה, לקיום העצמי הלא שקוף של המילים. מי שקרא את הקטע של אריסטו גם אחרי שכתבתי שיש בו גאולה, לא התרשם כמו שהוא מתרשם ממה שאני כותב כעת. אני מבקש מהקורא לנסות למאוס עד גועל בצבעוניות של הכתיבה שלי למרות שהיא יותר מגרה ומושכת, ולאהוב את האמיתיות של המילים של אריסטו, שהן רק מקלות יבשים שבהם הוא מצביע על האמיתות השכליות, שבהן החיים והצבע. צבע אמיתי, לא צבע מזוייף. וזה עוד דבר שצריך להתלמד בו, להנות מצבע של שמים וים ולא רק מצבע של סרט אקשן בקולנוע.
.
.
.
זה מה שאריסטו אומר כאן, שאם ההגדרה של המילה לא קיימת במציאות כמו שאפלטון אומר, אז אפשר להגדיר את המילה בכל צורה שתעלה על רוחנו, נגדיר שטעם החיים פירושו קוקה קולה. שחינוך פירושו חמש יחידות במתימטיקה. שאהבה זה לזכור את יום הנישואין ולקנות תכשיט. שחופש זה מלון הכל כלול בטורקיה. אוהב את החיים זה מי שבכל ארוחה פותח שולחן בסגנון טברנה יוונית ושותה אוזו, או מי שמפלרטט עם כל אשה, או מי שקונה מכונית ספורטיבית. ואנחנו בעצמנו מאמינים כל זה. אחרי סרט הוליוודי שמראה לי מה זו אהבה יש לי הגדרה למילה אהבה, אחר כך אני שומע שיר צרפתי על אהבה ומשתנה אצלי ההגדרה לאהבה וכו', תמיד אני הולך עם ההגדרה האחרונה שמכרו לי, כי אין לי לפי מה לשפוט מה קשור למציאות ומה לא. ואם עבר כמה זמן ולא מכרו לי הגדרה חדשה, אני משתעמם ומחפש איזה סרט חדש יצא שאומרים שהוא טוב, שימכור לי הגדרות שעוד לא הכרתי. בלי שהגדרת המילה היא אידיאה שקיימת במציאות, המילים תהיינה עצמאיות, כל מילה סוחבת על גבה את ההגדרות שהעמסנו עליה ככל העולה על רוחנו, משתוללת בתוך התודעה כמו סוס אחוז היסטריה. והמציאות תישאר בלתי ידועה, בלתי ניתנת לידיעה. נחיה באולם קולנוע חסר חלונות ונעול, ולא במציאות. לדעתי זה תיאור אמיתי מאוזן של מה שהמילים מעוללות לנו, לא מוגזם.
בשמות פרטיים העניין יותר ברור. אם אני קורא לסוס שלי "טוטו", ואני אומר למישהו רק "טוטו", הוא לא יידע על מה אני מדבר. הדרך היחידה ללמד אותו את פירוש המילה היא לקחת אותו לאורווה, להראות לו את טוטו, להצביע ולומר זה טוטו. מאז כל פעם שאומר לו טוטו, הוא ישוב בזכרונו אל אותו רגע באורווה וייזכר במה שהוא ראה. המילה טוטו עוד לא הספיקה להתלכלך, אין לה קונוטציות, אין לה טעם וריח משלה, היא לא מניפולטיבית. היא רק כלי טכני בשביל לא ללכת כל פעם לאורווה מחדש ולהצביע. כך הן המילים האפלטוניות. אם אקרא לסוס שלי קליע הרעם שוב עשיתי מניפולציה ודמגוגיה. כי לא השתמשתי רק בצלילים הסכמיים שרירותיים שמשמשים רק לסמן את הסוס הזה, כמו ש ג5 מסמן משבצת על לוח השחמט, אלא במילים שיש להן הגדרות שלא נובעות מאידיאה שקיימת במציאות. בסוס אין במציאות אידיאה לא של קליע ולא של רעם. להשתמש כלפיו במילים שיש להן הגדרה שאינה מה שבאמת קיים בסוס, זה הזיהום והשקר והחושך.
נדמה לנו שהחיים יהיו מאוד משעממים טכניים ואפורים בלי מילים שהגדרותיהן הצבעוניות נתונות ליד הדמיון. אכן זה כך. מי שהיה רגיל לחיי לילה של הוללות וזימה ואלכוהול וסמים ריקודים סוערים, סרטים כל יום, זלילה במסעדות יוקרה ונסיעה במכוניות פאר וכו', והרופא אומר לו לעבור לאורח חיים בריא, לגור ביישוב בצפון, לקום בבוקר מוקדם, ללגום יוגורט עיזים, ללכת ברגל, לעדור בגינת הירק ולאכול ירקות מהגינה ולחם מהתנור, ואחר כך קצת לכייר בחימר, ירגיש שחייו הפכו לבלתי נסבלים מרוב שעמום ויובש.
.
.
הדוגמה לשפה לא צבעונית, בלי מניפולציות, היא הטקסט של אריסטו. הוא היה אמן הניסוח והרטוריקה, ולא השתמש בזה כלל בכתביו האמיתיים שיש בידינו.
כך גם רבי ירוחם היה מדבר. בלי שום רטוריקה ותבלינים וצבעים ודרמה. הוא היה מסתכל למטה, ומדבר בקול שקט מאוד, ומונוטוני לגמרי. במילים פשוטות לגמרי ומדוייקות, כמו בטסקטים של אריסטו. המטרה היתה לגרום לשומעים להסתכל בעיני שכלם על המציאות ולראות. לא לעורר ולהלהיב ולהשפיע רגשית באיזו דרך שהיא. בלי מניפולציות. למניפולציות אין שום ערך ויש בהן נזק עצום.
אני משתמש הרבה במניפולציות לשוניות. השפה שלי צבעונית ומתובלת, וכל צבע וצליל ותבלין וטעם לשוני הוא מניפולציה שקרית, הוא מופע תיאטרון, כי הוא נובע מהשפה עצמה ולא מהמציאות של הדבר עצמו. בספר אדם חי כתבתי על כך שהכלי היעיל היחיד נגד שלטון העריצות של האינטלקטואליות על התודעה הוא האינטלקטואליות עצמה. היא נשק רב עוצמה ואם מכוונים אותה על עצמה זו הדרך היחידה לנסות להשתלט עליה. כך גם הלשון. הטקסט של אריסטו מונח בקרן זווית כאבן שאין לה הופכין. מי רוצה טקסט כל כך אפור ויבש ומשעמם כשאפשר לקרוא הארי פוטר ולהרגיש שלא רק הוספת חכמה אלא גם אתה בעניינים ויודע על מה כולם מדברים. הדרך היחידה להלחם, היא להשתמש במילים צבעוניות שמכוונות נגד השימוש במילים צבעוניות. זה כמו מי שיורה באנשים למען השלום. לפעמים רק זו הדרך. מי שאמיתי ועקבי משתמש בשלום למען השלום ולא מגיב באלימות גם כשיורים בו, אולי אריסטו היה כזה, אבל אני לא במדרגה הזו."
שם יש עוד אריכות ביסודות הפילוסופיים של העניין הזה, היחס בין השפה למציאות. ועיין בזה עוד גם שם ברשימה 56.
.
.
עיין עוד בעניין השימוש במילים, מילים מוגדרות ומילים שהן רמז, בביאור על מורה נבוכים, הערות על הפשט רשימה 30 על פרק ס"ח.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 87 - על מילים ותוכן בחיינו. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על 87 – על מילים ותוכן בחיינו

  1. primegadim הגיב:

    שלום ניר, לא הייתי כאן מזמן, כי לא הייתי כאן (חחח… אפשר להשתמש במילים גם על מנת לסוכך על המציאות)
    מילים לא רק מתארות מציאות, הן גם משמשות ליצירת קשר בין אדם לאדם,
    ואולי הן חשובות יותר על מנת ליצור קשר מאשר לתאר מציאות…
    ובנוסף, היכולת של מילים לבטא מגוון של רגשות,
    במקום להביען בהגית הגאים, בהבעות פנים ובהנעת תנועות גוף
    היא יכולת אנושית מופלאה!
    למרות שאפשר להשתמש במילים על מנת לכסות על רגשות,
    או לייצר רגשות לצורך משחק, כשם ששחקן טוב משחק במחזה על במת התיאטרון…
    אך אם אדם הוא לא שחקן מעולה קשה לזייף רגשות במילים
    והשומע קולט במהרה את הזיוף…
    ועוד, מילים הן לא רק מתארות או משקרות מציאות
    מילים הן כמו תווים מוזיקליים שיכולות ליצור מציאות של אווירה, של מוזיקאליות,
    של יופי ותפילה…
    פנחס

  2. nirstern הגיב:

    נכון מאוד. תודה על התוספת שלך.
    קורה לי הרבה שאני שקוע בנקודה שאני מנסה לומר, ולא מדבר על מה שמסביב.
    בתחילת שמונה פרקים הרמב"ם כותב מהם חלקי הנפש, יש חלק גופני, חושי (וחושני…), כח הדמיון, העולם הרגשי, והשכל העיוני. והוא מתאמץ שם מאוד להדגיש שכל זה הוא נפש אחת ממש, זה לא חלקים. הוא מאריך וממשיל משלים וכותב בקיצונית והפלגות, ונראה שהוא מוסר את נפשו שלא להשאיר שריד מהטעות שמדובר בכוחות נפרדים. זה הכל אחד ממש, זה האדם, אין חלקים באדם, אסור להטיל בו חלוקה לחלקים.
    שמונה פרקים זה ספר המוסר שלו. כלומר שם הוא מדבר על החיים. בחיים הכל חי כאחד, וכל הפרדה היא להמית קצת (או הרבה) מהחיים.
    השפה היא כלי של הנפש, יותר מזה, היא חלק מהנפש, במידה מסויימת היא היא הנפש. וכל הבחינות של הנפש שייכות למילים, כאחת. מילה גם מלמדת תוכן עיוני פילוסופי וגם מרגשת וגם פורטת על מיתרי נפש ומעוררת את הדמיון (מעשה אמנות נעשה בדמיון, זה לא כח נמוך או שייך ל"פנטזיה" בהכרח. אמנות לפעמים היא האמירה הכי אמיתית שאפשר על המציאות והאדם והחיים. וגם פנטזה וחלום והזיה הם מעיקר המציאות של החיים והעולם), ומילה אפילו משפיעה על הגוף ממש. והכל יכול לקרות כאחד, באותה מילה עצמה, וצריך שיקרה כאחד.

    מה שכתבתי עוסק בעצם בסוגיא המרכזית של היחסים בין הבחינה השכלית של הנפש לבחינה של כח הדמיון. השלמות היא שהן מתאחדות לאחד ממש, כמו שהן באמת, וזו הנבואה. כל זמן שלא הגענו לזה יש ביניהם חציצה, ויחסי אוהב אוייב. מצד אחד הם לא יכולים זה בלי זה, כי הנפש היא אחת. דמיון בלי שכל זה הזיה במובן הרע, כמו להיות חולה נפש או מסומם. ושכל בלי דמיון זה להיות רובוט דמוי מחשב יבש ומת וקר לגמרי, יכול גם להחליט שהכי רציונלי זה להעביד למוות את האנשים בני הגזע שהורס את העולם, ואחר כך לאסוף את שיני הזהב שלהם ולעשות מעורם אהילים ומשומנם סבון.

    דווקא כדי שיוכלו להתאחד, כי כך הם באמת, או לפחות לעבוד ביחד בתיאום אורגני, כשתי ידיים שיוצאות מגוף אחד, הם צריכים להיות נקיים ומוגדרים כל אחד במהותו. צריך להגדיר בדיוק מה זה יד ומה תפקידה המיוחד, ואחר כך בדיוק מה זה רגל ומה תפקידה המיוחד, ורק אז הידיים והרגליים יוכלו לעבוד ביחד בתיאום אורגני נכון בריא ומאוזן. אחרת תהיה עירבוביא, אדם ילך על הידיים וינסה לנגן פסנתר עם אצבעות הרגליים.

    מה שניסיתי לדבר עליו ברשימה הזו הוא להגדיר את התפקיד של השכל העיוני בשימוש במילים, ולהגן עליו מפני השתלטות הדמיון גם על החלק שלו. לדמיון יש את שלו בשפה ובמילים, כל תחום הרגש, האמנות, השירה, מיתרי הנפש.
    הרמב"ם כותב שהשפה הסכמית, כלומר הבחירה בצלילים אלה ואלה לסמן גוף פלוני דווקא (או פעולה או תואר או רגש או מחשבה או כל דבר), היא שרירותית, כך הסכימו והיה אפשר להסכים אחרת.
    והרי התורה היא מילים ואותיות, והיא היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה אלפיים שנה לפני בריאת העולם.
    האותיות הן שורשי המציאות, מבועי הבריאה. ספר יצירה עוסק באותיות ומילים. הן הדבר הכי גבוה והכי קדוש והכי מהותי, לא מקרי ושרירותי. לא תלוי בהסכמת המדברים.

    אלא וודאי מדובר כאן על רובד אחד מסויים מכל הרבדים של השימוש בשפה. הוא הרובד של השכל העיוני. הוא לא מנותק, בחיים הכל עובד ביחד בבת אחת. אבל בניתוח הפילוסופי מבודדים בחינה אחת מתוך השלמות האורגנית, וחוקרים אותה בפני עצמה. הפילוסופיה היא רובד של חיים שבו החוויה של להיות חי היא העיון הצלול השקט בשמיים, לא הסערה של העולם החם השוקק של האדמה. השכל הפילוסופי, העיוני, כדי למלא את פעולתו, צריך שהשימוש במילים יהיה כמו שכתבתי. וכח הדמיון השוקק, המלא חיים ותנועה, המסעיר גלים, מעמיס את עצמו על המילים, גם בזמן שהשכל העיוני השקט, שהמנסה להיות צלול כמי פני אגם חלקים, בלי שום גל, רצה להשתמש בהן לצרכיו שלו. ומזה נוצרת מלחמה שאותה נלחמתי כאן. וכתבתי באמת רק את הצד של השכל העיוני שמנסה לסלק את הדמיון השובב מהמילים שלו, כמו מדען שבחופש הביא את הילד למעבדה והילד משחק לו בחן רב במבחנות העדינות ובמאזניים המדוייקים. ברשימה הזו הייתי הקול שצועק על הילד צא לגינה ותשחק שם ותשאיר את המעבדה בשקט.

  3. primegadim הגיב:

    אני חוזר למלחמה שלך למען הנקיון של המילים.
    ומתרשם מהטענה ש-
    "זה מסע ארוך של שנים רבות לגלות בכל תחום של החיים, בכל משפט שאנחנו אומרים, מה החלק של מילים ריקות ומה באמת הוא פגישה אמיתית עם המציאות האמיתית, שהמילים רק מצביעות עליה ולא תופשות משמעות וכח בפני עצמן."
    אם נתבונן מה המציאות שעומדת מאחרי המילים שאנו אומרים
    ביחסים שבינו ובינה.
    כמו גם על מה שאנו אומרים לילדינו,
    וכנ"ל בלימוד, אם לא נלך שבי אחרי צירופי מילים
    שדומות למה שכבר ידוע
    וננסה לחדור אל העניין הלא ידוע –
    היה הכל יכול להיות לגמרי אחרת.

    טיהור השפה הוא גם אמצעי טיפולי,
    כאשר הכוונה שמאחורי המילים של המטופל מתבהרת לו.

    מצד שני, הדרישה המובלעת בדבריך,
    שלא ניתן להגדרה השיגרתית והמקובלת של המילים להחליף את המציאות,
    ושנחייה על פי המציאות.
    וכהרגל, כדרך חיים נשתמש בשיכלנו להגדיר את מה שקיים במציאות,
    או את מה שאנחנו רוצים מתוך המציאות
    ורק אחר כך נסמן את זה במילה המוסכמת,
    ככלי מעשי להצביע על זה –
    כי אז לא היינו מחטיאים את הכוונה האמיתית של
    נו ולא היינו מאבדים את היכולת להיות בקשר של מודעות והקשבה למציאות ולעצמנו.

    אבל הביקורת על כך, יכולה להיות:
    שאם היינו ממשים את הדרישה הזאת לגבי כל מילה,
    היינו כמו זחל מרובה רגלים
    שחושב על כל רגל כשהוא זוחל
    ולכן הוא רק מדשדש ומדשדש במקומו אך לא מתקדם…
    *****************
    עיניין חשוב אחר שלא נגענו בו
    הוא השימוש במילים כדי לכסות על
    התוהו והבלי-מה.
    ושעליו כותב ביאליק במאמרו המונומנטלי
    גילוי וכיסוי בלשון
    https://benyehuda.org/bialik/article02.html

    .

    • nirstern הגיב:

      תודה על הדברים היפים. והמאמר כמובן
      חשבתי בעקבות דבריך,
      אם שני אנשים ביחד רואים משהו משמעותי. למשל יושבים ביחד על ספסל מול שקיעה, מגיעים ביחד אחרי טיפוס למקום עם נוף מופלא. רואים ביחד גילוי אהבה מיוחד או להיפך. או מגלים ביחד אמת חשובה כלשהי שעמלו עליה בלימוד. או רואים ביחד יצירת אמנות וכו'. או נוכחים ביחד בלידה או בחופה או בלוויה. אלה רגעים שלא מרגישים צורך לדבר בהם. המילים מיותרות, מקלקלות. אפשר ליצור מזה שירה, או לנסות לשמר, להנציח, לספר למי שלא היה, עם מילים. אבל בשימוש הרגיל באותו רגע הן מיותרות, כי הן רק חוצצות בינינו למציאות. ברגעים כאלה רוב האנשים באמת שותקים, ואפשר אולי להתבונן בשתיקה הזו וללמוד ממנה משהו. היא לא שתיקה של ניכור וניתוק, היא שתיקה שמחברת, יותר ממילים.
      נדמה לי שזה בגלל שברגעים כאלה יש אמון שמי שאיתי רואה אותה מציאות שאני רואה, ואז כדי להשתתף מספיק לשתוק ביחד.
      נדמה לי שאני כותב כל כך הרבה, כי אין לי אמון שמישהו רואה אותה מציאות שאני רואה. אז אני צריך לצייר כמה שיותר ברור ומפורט וחי את הפגישה שלי עם המציאות כדי שאוכל לקוות שמישהו יידע על איזו מציאות אני מדבר. ואז מרוב מילים מאוד קל שזה יישאר מילים שלא נושאות בתוכן את הפגישה עם המציאות, כי היא כבר לא גנוזה בהן, אלא נשארות סתם מבנים ריקים של מילים.
      לפעמים אחרי יגיעה בפסקה קצרה ברמב"ם או אריסטו, אני רואה איך במעט מאוד מילים אמרו כל כך הרבה על המציאות. ואני מתפלא מאוד, אם לי היתה השגה כזו, הייתי מרגיש הכרח לכתוב עליה מאה כרכים עבים. להסביר, להראות, לפרט להמחיש להמשיל. כי לא הייתי מאמין שמישהו יראה מה עומד מאחרי הדברים בלי כל זה. והם כתבו שתי מילים ולא חששו שלא יבינו. האמינו שיש מי שבעצמו ראה והוא יבין מדעתו ויצטרף איתם לריבואות השתיקה שיש בין ראשי הפרקים הקצרים כתבו. אולי בזמנם אנשים היו מאמינים בזה, ואולי היו שתקנים יותר, ובודדים פחות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s