85 – בעניין קבלת מקרה קשה

מתוך מכתב:

מייל למי שקרה לו מקרה מבהיל וקשה.

.

…   שאלות מהחיים זה משהו אחר לגמרי מעיון למדני
יש בכולנו הרבה מאוד נער, ילד, תינוק,
וטוב שכך. אחרת היינו מאוד יבשים.
החלק הבוגר יותר שבנו חייב להיות מאוד אחראי לא לרמוס את התינוק שבפנים. שלרוב הוא פגוע ומוזנח ומושתק. אלא לטפח, להקשיב, לחבק ולאהוב ולהתגאות בו.
כשקורה דבר כזה מבהיל וקשה, אז כל הרבדים מזועזעים.
הרובד העיוני שואל על הנהגת הבורא העולם מצד האמת השכלית הנקייה.
התינוק בוכה איך אני לבד בלי הגנה מול עולם כזה, למה אין כח חזק עליון ששומר עלי כמו אמא טובה. מה עשיתי שאמא התעלמה ממני והפקירה אותי ואיך אני מחזיר את עצמי לחיבוק שלה.
בדרך כלל יש חלקים מצד התינוק שאנחנו לא במודעות והסתכלות עליהם מצד הרובד הבוגר. ואז הם מפעילים אותנו בלי שהצד המבוגר רואה, והם שולטים עלינו טוטלית ואנחנו מתנהגים כמו תינוקות.
אתה יכול לראות רב גדול מפורסם, שהזמינו אותו לכנס והושיבו בשולחן של המכובדים מדרג ב' והרב נפגע. זה הרי תינוקי כל כך והוא אפילו לא מתבייש, כי הוא לא רואה איך התינוק שבתוכו עכשיו שולט בו.
וזה מנגנון הגנה, כי אם השכל הבוגר יבחין איך התינוק מפעיל ומוביל, הוא יתבייש להיות כזה תינוקי, ויחשוב בליבו שזה שטויות תינוקיות לקחת ללב איפה הושיבו אותו וזה לא אכפת לו. עכשיו הוא רומס את התינוק שבתוכו באכזריות. לתינוק זה .אוד חשוב, ואם מתעלמים זה ממש לרצוח את הילד הפנימי, ונעשים אדם יבש ומת. יש מנגנון הגנה ששומר שלא ירצחו את הילד, וזה על ידי שמפריע להבחין בו.
בשאלה שלך אני שומע תערובת.
יש בה זעזוע של ילד שנבהל, ומחפש את הזרועות הגדולות המחבקות ושואל במה הוא לא היה ילד טוב ולמה כועסים עליו והתשובה נחוצה כדי להיות בטוח שהוא יכול לתקן את זה ולחזור להיות אהוב מחובק ומוגן. וכמובן מעורבים בזה הרבה שריטות נפשיות מילדות מוקדמת.
ויש גם בשאלה צד של אדם נבון שבאמת רוצה באופן בוגר לדעת את האמת על המציאות שהוא חי בה, ויש כאן שאלה לוגית אמיתית, על בורא שהוא בהגדרה טוב, ולמה העולם לא לגמרי טוב. בזה עוסק המו"נ ג יב. ודבריו שם קשים וצריכים הרבה עיון ופירוש.
אם משיבים לצד הבוגר בשפה שלו, זה יכול לפגוע הילד. ואם משיבים לילד בשפה שלו, זה יכול לעקם את התפישה השכלית של המבוגר.
כל רובד יש לו שפה, ויש לו את המציאות  שלו כשהיא בשפה שלו.
רבי ישראל מסלנט אמר שאנחנו לא יכולים להתייחס באמת כאסון שווה, אם למבוגר טבעה ספינה שכל רכושו בה, או לילד טבעה ספינת משחק שזה היה הצעצוע הכי חשוב שלו, היחיד שבאת היה צעצוע ראוי לשמו. כי המצב הרגיל שלנו הוא לרמוס את הילד, וצריך עבודה מיוחדת באמת לראות אותו ולהתייחס אליו.
עקרונית, צריך ללמוד את התשובה הפילוסופית השכלית במו"נ, ולדעת שזה הזווית של המבוגר. וללמוד גם על טיבו של הילד ואיך הוא רואה ולמה הוא זקוק ואיך לנסח את זה ואיך להתייחס לזה, מבחינת כמה זה אמיתי ובאיזה מובן זה אמיתי.
וללמוד את היחס בין שתי ההסתכלויות. שזה גם שייך לעניין של להכיל סתירות.
וזה ארגז הכלים, ואז כשקורה משהו, צריך לנסות לראות מה הילד חווה, איזה טראומה קרתה לו, איך מחבקים ומרגיעים ומה אומרים, ואיך המבוגר חווה את זה, ומה זה דורש ממנו. במצבי טראומה המטפלים צריכים גם טיפול.
כעת זה לא הזמן ללמוד את הסוגיא. ללמוד ולבנות את ארגז הכלים, זה עושים כשהכל רגוע, כהכנה. כשקורה אירוע אמיתי, משתמשים במה שיש ומנסים להתייחס ולהרגיע ולחבק ולמזער נזקים.
.
.
.
נראה לי בכל זאת שיותר נכון לחכות קצת עם לימוד הסוגיא
לתת כבוד לחלק הרגשי
להיות עם הכאב והפחד והשאלה, לחוות את זה בהתמסרות והקשבה ותשומת לב והסתכלות,, לתת לזה לצרוב ולחוש את הצריבה בלי להתרחק ממנה, בלי לחפש מייד הקלה,
כמו מי שחווה משהו קשה, נותנים לו יד, יושבים לידו, בשקט. בלי מייד להתחיל לנחם ולדבר ולהבין ולהשתמש ברציו. רק להיות עם. רק לטעום את הקושי, רק לחוות. אחר כך יגיע זמן לדיבורים.
להתפלסף על זה, זה גם דרך לא להתמסר לתחושה הפשוטה הגולמית של הפחד והקושי והבדידות מול הכאוטיות, במקום בשתיקה לתת לה כבוד
.
.
.
באופן מאוד כללי,

הרמב"ם מדגיש שכל דבר הכי קטן, גם קוץ בכף היד שכותב עליו בג' יז, גם אורך כנף הזבוב בב' כ"ב, גם היתוש בטבור הארץ ביסוה"ת ב, הכל הוא בידיעה מיוחדת ובכוונה רצונית מיוחדת, והכל במשפט מדוייק. ואין לייחס לאות לבורא. כלומר רעיונות כאילו יש דברים שהם קטנים מכדי לעניין אותו לדעת אותם ולהשגיח עליהם זה לייחס לו לאות.
לאדם אין כח לדעת כל רגע אינספור פרטים משתנים, אז הוא מתרכז רק בחשוב. לבורא יש אינסוף כח להתרכז  בפרטים וזה לא יוצר שום עומס כלל. לכן הוא משקיע בכל כנף זבוב את מלא תשומת הלב הידיעה הכוונה המחשבה והרצון. כי זה לא בא על חשבון שום דבר אחר. זה לא לוקח משאבים.
משפט כמו שאנחנו פיונים מבחינתו, אומר שאנחנו כלי בתוכנית כלשהי, שלא אנחנו התכלית שלה. גם זה לייחס לאות, כי הוא לא צריך כלים.
בג יג המו"נ אומר ששום דבר הוא לא לתכלית משהו אחר. גם האדם הוא לא לתכלית שום דבר אחר. כל מה שקורה לנו, רק אנחנו התכלית שלו. כי אחרת אנחנו כלי לתכלית של הבורא, והרמב"ם כותב שאפילו תואר כמו יכולת או חיים או חכמה הם כלים והבורא לא צריך שום כלי. כי כלי יכול להידרש רק לפעולה כלפי חוץ, ואצלו אין חוץ.
התכלית לכל מה שקורה לנו היא בהכרח רק אנחנו. מה שקורה לנו הוא דיבור איתנו, בשבינו.  דיבור של אהבה שמלמד ומצמיח. שהוא עצמו זיווג. את אשר יאהב ה' יוכיח.
העניין שכותב הרמב"ם שההשגחה גלויה רק לפי מידת השכליות של האדם, זה לא או גלויה לגמרי או נסתרת לגמרי, אלא במדרגת ביניים, כי אנחנו במדרגת ביניים בין דמיון לשכל. מדרגת הביניים היא ההגדרה של השפה, כל שפה פונה לא רק לשכל, וכל שפה יש בה מרכיב של שתיקה. זה הנושא, מה הקצוות של השפה, בין אמירה לשתיקה, בין שכל לרגש, ואיך לחפש את עצמנו בתוך הקצוות.
הרמב"ם אומר שברובד השכל, (עד כמה שיש), יש גילוי של ההשגחה. במידה שאין שכל זה מוסבר כמקרה. אבל הרי הרמב"ם אומר שהבורא לא רק יודע אלא מתכוון ורוצה, תמיד על כל פרט הכי קטן, והכל תמיד בצדק מדוייק ומושלם לפי מה שנכון (כל זה כתוב מפורש ברמב"ם). אז מה פירוש מקרה?
זה כמו שבן זוג, או הורה, שנוכח לחלוטין בקשר וכל שנייה יודע בדיוק מה קורה ומתייחס ומתכוון, ואוהב באופן מוחלט, ולא טועה, פתאום נותן סטירה.
מי שקיבל שואל למה? והתשובה: אני לא מסביר לך. אתה התרחקת ממני ולא יכול להבין. אני יודע למה ויש לי סיבה טובה, מבחינתי אין מקרה, אצלי זה בכוונה.  אבל הריחוק שלך ממני לא מאפשר לי לומר לך כך שבאמת תבין.
זה חלק מהיחסים, חלק מהשפה. זה גם דרך של אמירה.
טיפת שכל כן יש לנו. והחלק שמבין, צריך להבין שהוא לא יבין הכל, כי יש בנו חלק לא שכלי ויש כלפיו גם דיבור שהשפה שלו היא דווקא להראות לנו איפה איבדנו את היכולת להבין, איפה התרחקנו. איפה אכפת לנו באמת רק מהאינטרס המצומצם שלנו שנפגע ואנחנו שואלים למה כדי למצוא דרך להגן עליו.
נניח גנבו לי סכום גדול. אני שואל למה כדי לקבל תשובה מסוג 'לא נתת מספיק צדקה'. ואז אתן צדקה וזה כמו תשלום ביטוח או פרוטקשן להגן לי על הכסף. לא עסקתי ביחסים ואהבה אלא בשמירת הכסף.
אז מול זה הבורא ישיב, לא אענה לך למה גנבו לך. תקבל את זה כמקרה. הכסף שלך יישאר חשוף למקרים. אם הוא מה שמעניין אותך, אז ממני תקבל מקריות, לא תוכל לרתום אותי כשומר הכסף בשבילך.
אם אתה שכלי, אולי תבין שהמקריות היא כדי שתרים את המבט ששקוע בכסף ותתייחס אלי. ואז אולי תראה שאני כן מדבר איתך.
.
.
.
.
ברור לנו שילד, תינוק, כלב, דבורה, חלזון, חיידק, חיים בעולם שונה לחלוטין משלנו. בכלל תפישה אחרת של מציאות. ואין לנו שום דרך להתחיל לשער מה זה.

אולי אם נחזור לגיל הכי צעיר שיש ממנו זכרון, נוכל לנסות לשחזר באיזה עולם חיינו, אבל אם באמת מנסים רואים שאפשר לזכור עובדות, מאורעות, אבל לא את חוויית החיים והעולם והמציאות.
כך גם מי שמעלינו, חכם גדול,  חי בעולם אחר.
אבל זה לא סותר את המחשבה שיש עולם אובייקטיבי חיצוני אחד. מה שהוא נתון לזוויות תפישה חלקיות, ואין שום נברא שיכול לתפוש את כולו במלואו כמו שהוא, לא סותר שהוא בעצמו אחד ואובייקטיבי.
מה שהעולם נברא כדיבור, והוא פונה לכל אחד לפי האוזן שלו, השפה שלו, לדעתי לא סותר בכלל לכך שיש עמידה מול אלוה שקיים גם כחיצוני לי ועומד מולי כנמצא אובייקטיבי.
כמו אבא שיש לו ילד בן שמונה עשרה וילד בן שנתיים. כל אחד מהם חי בבית אחר עם אבא אחר, כי התפישה שלו אחרת והפנייה אליו אחרת. הבית עצמו הוא דיבור כלפיו בכלים שלו ותלוי בו, לילד מרדן אלים או לקוי בשכלו יהיה בית שונה לגמרי מלילד חכם, הילד יוצר באיזה בית הוא חי. בית זה יחס לגרים בו, זה לא סתם כלי טכני.  ועדיין יש אבא אחד ובית אחד אובייקטיביים.
זה קשור גם למה ששלחתי לפני היום, שאין סתירה בין מה שהכל הוא עולם עם חוקים קבועים מששת ימי בראשית,  למה שהכל הוא התגלות של רצון חופשי לגמרי של הבורא באופן פרטי אלי וברגע הזה. כי הוא יכול שזה יהיה גם וגם לגמרי. זה מהסתירות שגדולות עלינו ואנחנו אמורים לגדול להכיל אותן. מה שהעולם הוא לפי חוקיות בלתי משתנה מששת ימי בראשית זה שייך לצד האובייקטיבי של הגילוי שלו, ומה שהכל הוא גילוי רצון חופשי לפרט מסויים ברגע מסויים זה שייך לגילוי הסובייקטיבי.
אבל זו לא באמת סתירה כל כך לא מובנת. כמו המשל עם אבא וילדים שונים. האבא בעומק הוא אחד ויש לו רצון ראשון אחד, ואהבה יסודית אחת לכל בניו, ומערכת ערכים וכללי התנהגות ועקרונות חינוך שביסודה היא אחת, ותפעל בעקרון תמיד אותו דבר מול אותו מצב. ועדיין יש יחס אישי חי חופשי ספונטני לכל ילד שמכוון אישית אליו ובאותו רגע, וכל ילד חי בעולם אחר שהוא קובע, כלומר במערכת יחסים אחרת שהוא קובע, מבחינה זו כל ילד בורא לו את האבא שלו. הילד המופרע יש לו אבא קפדן ונוקשה, לילד הטוב יש אבא גמיש ורך. אבל זה גם אותו אבא.

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 85 - בעניין קבלת מקרה קשה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 85 – בעניין קבלת מקרה קשה

  1. motele הגיב:

    ממש דיון חשוב מאוד, גם ליישום, ובהקשר לכך הנה כתוב לא ארוך ש"נוגע" באותו עניין
    שיר ערש לאבא / מוטי לקסמן

    "הדובי הלך לאיבוד, אבא."
    "חבל, אבל אין דבר."
    "הדובי הלך לאיבוד, אבא.
    וזה מאוחר,
    ובחוץ חושך ונורא קר."
    "מה, באמת? וחיפשת אותו?"
    "כן, בכל מקום בתוך החדר.
    מתחת למיטה, ובארון גם.
    והוא לא היה שם."
    "אז מה, את עצובה?"
    "כן, מאוד. ואני רוצה למצוא אותו,
    אני מוכרחה!"
    "נו טוב, מה אפשר לעשות,
    ילדה שלי?"
    "אמרתי לך, הוא הלך לאיבוד."
    "כן, את זה הבנתי, אז מה?"
    "אז נפליג ונחפש אותו באי."
    "לאן נפליג?"
    "לשם, לאי 'בוד'.
    שם נמצאים כל אלה שהלכו לאיבוד."
    "וזה רחוק? להגיע קשה?"
    "לא, אבא, זה לא קשה
    למי שמאוד-מאוד רוצה."
    "ואת, באמת רוצה?"
    "כן, בוא כבר ניסע."
    "אני מבין.
    אבל כרגע אני עסוק.
    וגם מחר, ובשבוע הבא…"
    "אוף, כמו כל הגדולים
    שלא מבינים
    שאפשר למצוא את כל האיבודים
    אם רק רוצים
    ומאוד מתאמצים."

    "נו, טוב,
    כבר מאוחר וצריך לישון,
    לילה טוב."
    "אוף, לילה טוב, לילה טוב…
    נכון שזה לא יפה מצידנו, דובי דב?
    אבל אל תדאג, דובי חמוד
    אני עוד אגיע אליך,
    שם לאי בוד'"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s