84 – עוד בביאור מהי "אידיאה" או "צורה" (מתעדכן)

מתוך מכתב:

בביאור מין וסוג

המין התחתון הוא מה שאין מין תחתיו, הוא רק מין ולא סוג.

אם מסתכלים על מה שקיים בעולם כמו שרואים אותו בראיה רגילה, למשל מה שאנו רואים יותר חיות (לא בהתבוננות מופשטת) מוכרחים להתייחס למין התחתון, למשל אדם או סוס. וכלפי זה חי הוא בדווקא סוג.
ההרכבה של חומר וצורה היא הרכבה מזגיית.
הרכבה מזגיית זה שכל מרכיב פועל על המרכיבים האחרים ומשנה אותם, ולכן מההרכה נעשה דבר חדש.
למשל הקמח פועל על המים בכח ייבוש, והמים מרטיבים את הקמח, ולכן בצק הוא צורה חדשה ולא רק שכנות של מים ליד קמח.
.
בהלכות יסודי התורה פרק ד ביאר עניין זה:
 ומפני שהם יסודות לכל גופים שתחת הרקיע ימצא כל גוף וגוף מאדם ובהמה וחיה ועוף ודג וצמח ומתכת ואבן גולמו מחובר מאש ורוח ומים ועפר וארבעתן יתערבו ביחד וישתנו כל אחד מהם בעת העירוב עד שימצא המחובר מארבעתן אינו דומה לאחד מהן כשהוא לבדו ואין במעורב מהן אפילו חלק אחד שהוא אש בפני עצמו או מים בפני עצמן או ארץ בפני עצמה או רוח בפני עצמה אלא הכל נשתנו ונעשו גוף אחד וכל גוף וגוף המחובר מארבעתן ימצא בו קור וחום לח ויבש כאחד אבל יש מהם גופים שיהיה בהם חזקה מיסוד האש כמו בעלי נפש חיה לפיכך יראה בהם החום יתר ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד הארץ כמו האבנים לפיכך יראה בהם היובש הרבה ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד המים לפיכך יראה בהם הלח יתר ועל הדרך הזה ימצא גוף חם יתר מגוף אחר חם וגוף יבש יתר מגוף אחר יבש וכן ימצאו גופים שיראה בהן הקור בלבד וגופים יראה בהן הלח בלבד וגופים יראה בהן הקור והיובש כאחד בשוה או הקור והלח כאחד בשוה או החום והיובש כאחד בשוה או החום והלח כאחד בשוה לפי רוב היסוד שהיה בעיקר התערובת יראה מעשה אותו היסוד וטבעו בגוף המעורב.
.
.
אריסטו מסתפק אולי עצם מלאכותי אינו עצם, כי אדם בונה בית, האבנים לא נעשות דבר חדש, אפשר לפרק אותן ולהרכיב.
עוד לפני אריסטו אמרו שאם נגר עשה מיטה מענפים וטמן בקרקע, לא יצמחו מיטות, אלא ענפים. כי במעשה הנגר הרכבת הצורה בחומר אינה מזגיית. לא באמת נוצר דבר חדש.
אבל כשהבורא עשה אדם מעפר ורוח, הבשר של האדם הוא כבר לא עפר כמו שהיה, והחידוש שגם הרוח נעשתה משהו אחר חדש. זו הרכבה מזגיית, שכל מרכיב פועל על כל מרכיב, ושום מרכיב לא נשאר כשהיה, ונעשה דבר חדש אחד.
.
כמ"ש בברכות י שהקב"ה מצייר לא כמו בשר ודם. שבו"ד רק מסדר צבעים על הקיר, אבל הקב"ה כשהוא מצייר נעשה ברייה חדשה.
נאמר על אשה שהיתה אשת ת"ח קשרה לו קשר תפילין, ואח"כ נעשתה אשת מוכס קשרה לו קשר מוכסין, כי האיש הוא הצורה והוא קובע את המהות של החומר. אבל אמרו גם שהכל הולך אחר האשה. החומר פועל על הצורה גם כן.
זה עניין הרכבה מזגיית, שכל מרכיב פועל על כל מרכיב.
הסוג נחשב צורה למינים שתחתיו. אבל יש מקומות שדימו את הסוג לחומר ואת המינים לצורות. חי הוא כמו חומר גולמי כללי, וחל עליו צורת חיי סוס או חיי אדם. באת סוס ואדם הם חומר ביחס לחי, אבל החומר פועל שינוי על הצורה ומבחינה זו הוא כמו צורה והיא כמו חומר.
למשל בפסיכולוגיה, פרויד דיבר שמתחת לאנושיות יש בנו צד חי. ושם אנחנו כמו כל עולם החי הכללי.
גם בתורה אנחנו גם נפש בהמית שהיא כסא לנפש האלוהית.
אם רוצים לראות את הנפש הבהמית כמו שהיא בעצמה, מסתכלים על עולם החי כמו שהוא כללי. על הסוג "חי", בלי חלוקת מינים. אז אומרים שחי זה משהו אכזרי, שרוצה לאכול את מי שאפשר, דגים שבים הגדולים אוכלים את הקטנים. ורוצה לכלוך כמו חזיר, ותשמיש גס ובהמי כמו אריה, וכיו"ב.
אבל יש כבשה ויונה וצבי שלא טורפים כל מה שאפשר. ויש חתול שהוא נקי, ותרנגול שמפייס ובועל.
אלא באמת אין לנו יכולת להסתכל בעיניים על הסוג חי. כי חיי כבשה הם חיות שונה מחיי זאב. כי החומר של מין 'כבשה' פעל על הסוג 'חי' ועשה בו שינוי. ההרכבה בין חי לבין כבש היא הרכבה מזגיית, ויצרה דבר חדש שהוא לא שכנות של המרכיבים כמו שהם, אלא מיזוג שלהם, שכולם השתנו ליצירת דבר אחד חדש ששונה במהותו מהמרכיבים כולם.
ההרגשה שיש לנו יכולת להשקיף על 'חי' במבט כללי היא אשלייה שקרית. במהות חי של כבש ושל זאב הם חי שונה.
אם פרויד יאמר לי שכיוון שיש בי 'חי' משותף לכל בעלי החיים אז יש לי חיות אכזרית לטרוף, אומר לו זו חיות מסויימת של זאב, יש חיות מסויימת של כבש או יונה או צבי, מניין לך מה החיות שלי? יש לי חיות אנושית שהיא שונה, אתה צריך להגדיר חיות אנושית, לא לקחת דוגמאות מכל מיני בהמות.
זה מה שכתב בהתחלת שמונה פרקים שהוא סוד נפלא, שנפש הזן של אדם חמור ונשר היא משהו שונה במהותו לגמרי.
אפשר לראות בעיני השכל את היישות של 'חי', רק בדרך של צפייה רוחנית מופשטת של מושכלות מופשטות, ואנחנו רחוקים מזה.
לכן כשאנו מדברים על מה שאנו רואים, צריך להתייחס מצד המין התחתון, אנחנו רואים רק כבש עם חיות כבשיית, וזאב עם חיות זאביית. ואיננו רואים 'חי' טהור כללי. ולכן לפי הראיה הזו חי נחשב דווקא סוג.
חי נחשב מין למי שצופה במהות הכללית של 'חי' כצורה רוחנית מופשטת, ואז הוא מין תחת הסוג עצם.
אם אתה חושב על 'חי', אתה לא יכול לנקות לגמרי מהשכל דימויים של בע"ח מסויימים. אתה מעביר ציורים של מיני בע"ח ומנסה לראות את המשותף, אבל לא יכול לראות 'חי' כשלעצמו נקי, בלי לצייר כלל מיני בע"ח מסויימים. זה דורש תפישה מופשטת של שכל מופשט מחומר, ואנחנו לא במדרגה הזו.
יש דבר דומה בעניין ארבעת היסודות. ההרכבה שלהם מזגיית. גם באבן יש יסוד מים ואוויר ואיננו רואים אותם כי הם השתנו במזיגה. יסודות העפר  והאש פעלו עליהם שינוי. גם הם פעלו שינוי על יסוד העפר. התרכובת המזגיית יצאה יותר דומה לעפר, אבל אם מחממים גרגרי חול מאוד, הם נעשים זכוכית נוזלית שקופה ופתאום זה יותר דומה למים.
..
.
הרמב"ם מכריע שרק אחרי הלימוד והעבודה הרוחנית זוכים להישארות הנפש. כי הנפש העליונה, המלאך, נשמת האדם, השתנו במה שהתלבשו בחומר ונעשו בעצמם גשמיים. וכבר אין להם הישארות נצחית. העבודה היא לזקק, לעשות שינוי הפכי מהותי. לזקק ולצרף מעפרות זהב לזהב טהור. זה שינוי מהותי. מעפר גמור לזהב גמור. להחזיר את המרכיב הרוחני למצבו כמו שהיה לפני שנעשה גשמי. ורק אז הוא יהיה בתכונת נצחיות.
.
.
.
.
בביאור מהם "חיים" כשמדובר על מה שאדם הוא מסוג 'חי' וממין מדבר, וסוס הוא מסוג 'חי' וממין בסוס. מה פירוש 'חי' כסוג. השאלה היתה אולי מדובר בנשימה כיוון שבגמרא הנשימה קובעת מתי אדם מפסיק להיות חי.
.

אידיאה של אפלטון, צורה, זה הנפש. אדם בלי נפש זה הגווייה המתה. כל מה שיש באדם יותר מהגווייה המתה זה הצורה שלו, האידיאה.

הצורה מתגלה בכמה מדרגות, נפש הזן, נפש המרגיש, נפש המדמה ונפש המתעורר. בתחילת שמונה פרקים מדגיש שכולן נפש אחת, בהתגלויות שונות.
הנפש השכלית הוא כותב שם שהיא צורה לכל שאר מדרגות הנפש, היא הנפש ששורה בכולן.
המהות של נפש השכלית היא חי חושב. זה לפני הכל רצון, להשיג את הבורא, לשמה. ומהרצון הזה השגה שהיא התאחדות המשכיל עם המושכל, התאחדות באהבה ומסירות נפש. כי זה מבטל אותו מצד שהוא ראובן, לכן זו מסי"נ.
יותר קל להבחין בזה כשמפסידים.
אם מישהו קרוב נפטר זה חתיכה ממני, אבל לפעמים אדם רחוק וזר נפטר, ואם זה צדיק שהרגשתי שאני באמת מקושר אליו, אני יכול להרגיש את חסרונו, כמה העולם חשך בלעדיו. כי כולו היה מסור באהבה ללמוד ולהבין ולהשפיע. בסוף המו"נ כותב שחכמה זה גם והלכת בדרכיו, חסד ורחמים וצדקה ומשפט, כי החכמה היא התאחדות כל הוויית האדם עם המושכל, וגם כלי המעשה. והוא האיר את העולם. זה צורת אדם להיות חי חושב. חי-חושב זה אחד גמור.
צורת אילן זה נפש האילן. מה הוא מבין, מה הוא רוצה, איך הוא נכסף לבוראו. אין לזה בכלל שייכות לעלים לשרשים. כמו שלמחשבת האדם אין שייכות לשיניים וציפורניים וטחול וכבד. יש שייכות עמוקה אבל זה לא הדבר עצמו.
מה שאדם נושם זה רק סימן שהחיים כאן, זה לא החיים עצמם. זה כמו שאם שומעים צעדים יודעים שמישהו נמצא בבית.
גם ההגדרה של אריסטו שחי זה ניזון וגדל, זה רק סימן, זה לא הדבר עצמו.
מלבד צורת אדם, אין לנו מילים ולא תפישה בצורות של דברים. אין לנו הבנה מה נפשו של חמור מיוחדת מנפש סוס או כבש. מבחינת כיסופיו לבוראו והשגתו את בוראו.
יש מי שידע. הנביא אמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. בלי הפסוק היינו יודעים זאת?
או הכפירים שואגים לטרף כו'.
ויש פרק שירה. ויש שמחים בצאתם עושים באימה כו'
זה הכל הנפש שלהם שהיא הצורה שלהם. כל הצורות הן כיסופים לבורא, רק יש אופנים וגוונים ומהלכים שונים בזה.
כי הגלגל כל תנועתו היא כיסופים מתוך השגת הבורא, ומזה נמשכות כל הנפשות בבריאה כמו שכתב המו"נ א עב. כך שכל הנפשות הן אופנים של כיסופים, שהם באים מהשגה ומביאים לעוד השגה. השגה ורצון וחיים הם עניין אחד ממש.
מורה נבוכים  ח"א בפרק נ"ג:
"ואשר תדעהו – כי ענין החכמה בו ית' הוא כענין החיים להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד;
וכן הוא במטאפיזיקה של אריסטו חלק י"ב – במהד' העברית של ח"י רות נקרא חלק י"א, 1072b
Moreover, life belongs to God. For the actuality of thought is life, and God is that actuality
מורה נבוכים חלק א פרק נח:
 וענין אמרנו 'לא סכל' – שהוא משיג – כלומר חי כי כל משיג חי
והרי שחי הוא ההשגה. והוא גם הרצון להשיג ואכמ"ל. וזה האידיאה של אדם.
ובאדם ועוד מקצת בע"ח סימן שזה נמצא הוא נשימה. בדגים יהיה סימן אחר, או בחיידקים.
כל בע"ח משיג את הבורא, והאידיאה המיוחדת לו היא האופן של השגתו. וזו נפשו וזה הפירוש של חי ביחס אליו.
האידיאה המיוחדת של אדם היא דווקא ביכולת לראות נפש בלי הגוף, השגה מופשטת.
מו"נ א א
"כאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה. ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו"
שאר בעלי החיים משיגים בתערובת חוש ודמיון, כמו שאנחנו בזמננו, איננו שונים מהם.
.
.
מו"נ ב ד:
"הנה זאת התנועה הסבובית אם כן תהיה בציור אחד יחיב לו הציור ההוא שיתנועע כן. ולא יהיה ציור כי אם בשכל; אם כן הגלגל הוא בעל שכל. ואין כל מי שיש לו שכל שיציר בו ענין אחד ותהיה לו נפש בה יוכל להתנועע מתנועע כשיציר כי הציור לבדו לא יחיב תנועה. כבר התבאר זה ב"פילוסופיה הראשונה"; והוא מבואר. שאתה תמצא מעצמך שתציר ענינים רבים ואתה יכול להתנועע אליהם אך לא תתנועע אליהם בשום פעים עד שתתחדש לך תשוקה בהכרח לענין ההוא אשר צירתו ואז תתנוע להגיע אל מה שצירתו. הנה כבר התבאר גם כן שאין הנפש אשר בה תהיה התנועה ולא השכל אשר בו יצויר הדבר מספיקים בהתחדש כמו זאת התנועה עד שתחובר אל זה תשוקה לענין ההוא המצויר. ויתחיב גם כן מזה שיהיה לגלגל תשוקה למה שצירהו והוא הדבר האהוב והוא האלוה – יתעלה שמו! ובאלו הפנים אמר שיניע האלוה הגלגל – רצוני לומר בהיות הגלגל כוסף להדמות במה שהשיג והוא הענין ההוא המצויר אשר הוא בתכלית הפשיטות ואין שינוי בו כלל ולא התחדשות ענין והטוב ממנו שופע תמיד ואי אפשר זה לגלגל מאשר הוא גשם אלא אם תהיה פעולתו תנועת סיבוב לא דבר אחר – כי זה תכלית מה שאפשר בגשם שתתמיד פעולתו עליו והיא הפשוטה שבתנועות ההוות בגוף ולא יהיה בעצמו שינוי ולא בשפע מה שיתחייב מתנועתו מן הטובות:"
יש כאן הסתכלות על ציור בשכל, השגה, ותשוקה שמניעה, הוא מחלק בבחינות בין השגה לחיים לרצון, שם לעיל הוא ביאר שזה לא הרצון להשיג הנאה או לברוח מנזק אלא רצון שהוא לשמה. אבל אלה צדדי בחינה של אותו ענין עצמו. כל אלה נמצאים באידיאה היא הצורה היא הנפש
.
.
. .
.
צורה היא נפש וחיים. השכל הפועל
מתוך מכתב לשואל אחר:

בברכות י א

מאי דכתיב(תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו אמר ליה בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והקב"ה אינו כן צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והיינו דאמרה חנה (שמואל א ב, ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. מאי אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו
כשנגר עושה שולחן, אריסטו כותב שלפי האמת שולחן זה לא עצם, וצורתו אינה צורה.
המו"נ בחלק א פרק א אומר שיש צורה מלאכיית וצורה טבעית.
עוד לפני אריסטו הוכיחו את זה, שאם נגר עשה מיטה מענפים וטמנו את זה בקרקע, לא יצמחו מיטות אלא ענפים בלבד. העצם האמיתי נשאר ענפים ולא מיטה.
צורה זה תמיד נפש חיה. יש בה יכולת עצמית לנוע ולהניע את החומר (נתייחס ליסודות כמו אל חומר, למרות שהם צורה, הם סוג של צורה עם אופי מסויים שנקרא חומר. למשל אבני בניין מסותתות יפה במלבן מדוייק ועם עיטורים, הן וודאי צורה, אבל ביחס לבניין הן חומר). היא אחת ממש עם החומר. זה הפשט במסכת ברכות.
הסיבה שהגלגל נע היא כי הוא צורה, במילים אחרות נפש חיה.  מה שהאדם צורתו הוא חי מדבר, זה לא שני דברים, חי ומדבר. זה עניין אחד, אופן כזה של חיים שהם שכליים, צורה כזו של חיים. והחיות היא הצורה. חיים וצורה אלה מילים נרדפות. הגלגל נע בעצמו כי נוא חי בעל נפש ושכל ונכסף לבוראו. החיים עם הנפש והשכל והכיסופים, שמניעים, זה הצורה. ומכח צורתו הוא מניע מה שתחתיו שהם היחס חומר לגביו.
כל פעולה שאנו עושים, אוכלים וכו', זה הצורה, היא הנפש. בהרבה מקומות כתוב שהנפש צורה לגוף. עם כל חלקיה המבוארים בח' פרקים. והתנועה היא מהצורה, כל לעיסה ובליעה ועיכול.
הצורה שהיא נפש האדם, היא חומר ביחס לצורת הגלגל הפועל בה.
א עב

כן בעולם בכללו חלקים ראשיים, שהוא הגשם החמישי והמקיף, וחלקים שתחת יד הראשיים צריכים למנהיג, והם היסודות שהורכב מהם. וכמו שהאבר הראש אשר הוא הלב מתנועע תמיד, והוא התחלת כל תנועה שתימצא בגוף, ושאר אברי הגוף תחת ידו, והוא ישלח אליהם כוחותם אשר יצטרכו אליהם לפעולותיהם בתנועותיו, כן הגלגל הוא המנהיג שאר חלקי העולם בתנועתו והוא ישלח לכל מתהוה כחותיו הנמצאות בו. הנה כל תנועה שתימצא בעולם התחלתה הראשונה תנועת הגלגל, וכל נפש שתימצא לבעל נפש בעולם, התחלתה נפש הגלגל.

ודע, כי הכחות המגיעות מן הגלגלים לזה העולם כפי מה שהתבאר – ארבע כחות: כח יחייב העירוב וההרכבה, ואין ספק שזה מספיק בהרכבת המחצבים; וכח יתן הנפש הצומחת לכל צמח; וכח יתן הנפש החיה לכל חי; וכח יתן כח הדברי לכל מדבר. וכל זה במיצוע האור והחשך הנמשכים אחר יושרם והקיפם סביב הארץ. וכמו שאם ינוח הלב כהרף עין – ימות האיש ויבטלו כל תנועותיו וכל כחותיו, כן אילו ינוחו הגלגלים, יהיה בו מיתת העולם בכללו וביטול כל מה שבו. וכמו שהחי אמנם הוא חי כולו בתנועת לבו, אע"פ שבו אברים נחים לא ירגישו, כעֲצָמוֹת והאליל וזולתם, כן זה המציאות כלו הוא איש אחד חי בתנועת הגלגל אשר הוא כדמות הלב מבעלי הלב, ואף על פי שבו גופים רבים נחים ומתים.

הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד, כמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם, והם אברי אדם באמת, רוצה לומר שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו –

.

והוא ישלח אליהם כוחותם אשר יצטרכו אליהם לפעולותיהם בתנועותיו, כן הגלגל הוא המנהיג שאר חלקי העולם בתנועתו והוא ישלח לכל מתהוה כחותיו הנמצאות בו. הנה כל תנועה שתימצא בעולם התחלתה הראשונה תנועת הגלגל, וכל נפש שתימצא לבעל נפש בעולם, התחלתה נפש הגלגל.

העניין כאן הוא עניין צורה, שהצורה היא נפש, והגלגל הוא צורת היקום כולו ונפש היקום כולו. וכל תנועה במיזוג היסודות, בנפש האדם, בשכל האדם, היא נפש ששורה בה נפש הגלגל, היא נפש פרטית שהיא כמו גוף לנפש הגלגל, ונפש וצורה זה דבר אחד, וכממש בברכות שם, הכל הוא צורה שמציירת אותה צורת הגלגל.

וזה השכל הפועל, שהוא הכח שמחייה כל הזמן את הנפש הזו, ואתה מלייה את כולם, פירושו מחיל נפש חיה על כולם, וזה במילים אחרות מצייא את כולם, מוציא לפועל כל הזמן את צורת כולם.

.

לחשוב זה שצורה מופשטת מצטיירת בעין השכל המופשט. השכל הפועל מחזיק כל צורה כל רגע, וממנו חיותה ונפשה וכוחה והיותה פועלת. לכן ממנו כל מחשבה.

מחשבה לא יכולה להיות טעות, כי זה הטבעת צורת הדבר שקיים מחוץ לשכל בלוח שעווה רך שהוא השכל.

יש לכח הדמיון לבדות צורה שלא קיימת מחוץ לשכל, ולצייר אותה באופן שנדמה כאילו היא חקוקה בלוח השעווה שהוא השכל. היכולת של הדמיון להמציא דברים, כמו גמל עם כנפיים, היא פעולת חיים של הנפש המדמה, וזה גם נעשה על ידי השכל הפועל, כמו שהעיכול גם נעשה על ידו. אין מחשבה מוטעית, יש פעולת דמיון יצירתית  שלא הבחנו שהיא לא מחשבה.

.

.

.

.

מתוך התכתבות:

בוודאי שהחומר זה הדבר היותר נמוך וגשמי, כי הוא ההעדר.
זה מה שהוא כותב ג ח:
כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר שלהם לא זולת זה. אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים. הלא תראה שהצורות המיניות כולם מתמידות עומדות ואמנם ישיג הפסד לצורה במקרה – רצוני לומר מפני התחברה לחומר וטבע החומר ואמיתתו – שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר ומפני זה לא תתקים בו צורה אבל יפשיט צורה וילבש צורה אחרת תמיד
הוא אומר שצד החומר זה צד ההעדר. ושהתלבשות הצורה בחומר היא בדרך תנועה מתמדת.
משום מה חיברת את מה שיותר גשמי עם מה שיותר נתפש. זה להיפך, מה שיותר רוחני הוא היותר נתפש. מה יש לשכל לתפוש בערימת עפר? איך הוא רואה שם את הבורא? לעומת זאת במשוואה מתימטית לשכל יש יותר בהירות מה יש כאן, ובפרק של מו"נ יש לשכל עוד יותר מה לתפוס.
אלא כשאתה אומר נתפש אתה מתכוון לחוש או לדמיון. אלה כוחות שהופכים את הקערה על פיה, ומייחסים להעדר יתרון מציאות.
כמו שכתב בעניין דיברה תורה בלשון בני אדם, שההמון חושבים שגשמיות זה להיות נמצא.
ובאגרת תחיית המתים:

ואמנם יחייב זה כולו מה שיעלה בדמיון ההמון, אשר לא יאמינו שיש מציאות חזק רק לגוף. ומה שאינו גוף, אבל הוא בגוף, רצה לומר כמקרים, הוא גם כן נמצא אצלם, אבל אין חזקתו במציאותו כחוזק הגוף. ואולם מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף, אינו נמצא אצל הסכלים, אשר הם בלא ספק, אף על פי שהזקינו, גמולי מחלב עתיקי משדיים. ומפני זה יאמינו רובם שהשם גוף אצלם, שאם לא יהיה גוף אינו נמצא.

ואמנם הנקראים חכמים באמת, לא על דרך העברה, הנה התבאר אצלם שכול נבדל מן החומר הוא יותר חזק המציאות מבעל החומר. ואין ראוי לומר יותר חזק, אבל מציאות הנבדל יותר אמיתי, מפני שלא ישיגהו אחד מאופני השינוי. והם אשר התבאר אצלם במופת שהשם אינו גוף. ומפני זה מדרגת מציאותו יתעלה בתכלית החיזוק. וכן כל נברא נבדל, רוצה לומר המלאכים והשכל, הוא במציאותו חזק מאוד, קיים יותר מכל גוף. ומפני זה נאמין אנחנו שהמלאכים אינם גופות, ושבני העולם הבא נפשות נבדלות, רוצה לומר דעות. וכבר בארנו ראיות מן התורה על זה במאמרנו המכונה "מורה הנבוכים".

יש הטעיה, היפוך, חילוף שקר באמת, שהם אצל כח החוש והדמיון, שזו התפישה ההמונית, שחומר יותר קיים, ומה שנתפש הכי בקלות זה החומר, זה ההגדרה אצלם של חומריות.
ועל פי השכל זה מש"כ בג' ח', שחומר זה צד ההעדר שבדברים. זה הכל. הדברים זה הצורות. כל התפישה היא רק בצורות. רק כדי לאפשר את חיתוך הצורות, ההבחנה ביניהן, יש בהן צד העדר. וזה החומר. הוא רק צד, לא שום דבר אחר מצד. כלומר בחינה. היא הבחינה של הפרדה, גבול, שהיא העדר אבל היא תנאי ראשון לקיון צורות נבדלות זו מזו, שזו הבריאה בנבדל מהבורא. שהנבדלות הזו כולה אינה אלא רק העדר. ביצאת הנבראים מהבורא הם רק ירדו ברמת אמיתת מציאותם
.
.
.
.

כתבתי בעבר שאתה לפעמים חושב עם דמיון ולא עם שכל, ולא מפריד.

כאן זה מתברר בדייקנות. הדמיון רואה בהעדר את הנמצא. ממש היפוך גמור.
כמו עשיר שאתה מסביר לו שבגלל כספו הוא פחות "יש", פחות קיומו בטוח ויציב ומוצק ונכבד. ואם יתן הכל לצדקה יצבור במקום שמתקיים ולא במקום האבד. והוא ממש רואה בשכל שלו, בהגיון פשוט ומוכרח וגמור, שמי שיותר עשיר יותר קיים. זה אצלו סברא מוכרחת פשוטה, וכל קושיא שתביא לו הוא יטען שלא מזיזים יסוד פשוט בגלל קושיות. התבונן בזה היטב, כאן המפתח לכל העניין. רק מזה כל הקושי להבין.
.
.
.
.

בחיים האישיים שלי, אני נצמד לכסף שלי כי אני מפחד על קיומי בלעדיו, ואני אוכל לא רק לצורך בריאות הגוף וכו.

אם באמת הייתי מקיים מש"כ בא' נ' לא לחפש רק איך לומר, אלא איך באמת לצייר בשכל, להבין ממש, זה היה מתבטא בחיים. הכשלון בחיים מוכיח שאני אומר מילים שאני לא באמת מבין.
מבחינה זו יפה בעיני שאתה מתעקש להיות אמיתי ולא לומר מילים "נכונות" בלי שבאת ראית שזה כך.
אבל זו לא המדרגה שלי להיות תמיד אמיתי. אני צריך קצת להתקדם עם מילים ריקות, ורק אחר כך במעט מאוד לנסות לקיים והשבת אל לבבך.
.
.
.
.
.
למה החומר העדר ואיך אפשר לתפוש את זה.
שכל ודמיון
מו"נ א עג:
הערה. דע אתה האיש המעין בזה המאמר שאם ידעת הנפש וכוחותיה והתאמת לך בה כל דבר לפי אמיתת מציאותו – הנה תדע כי הדמיון נמצא לרוב בעלי החיים (אמנם בעלי החיים השלמים כולם – רצוני לומר אשר להם לב – מציאות הדמיון להם מבואר); ושהאדם לא הובדל בדמיון. ואין פועל הדמיון – פועל השכל אבל הפכו – וזה כי השכל יפרק המורכבות ויבדיל חלקיהם ויפשיטם ויצירם באמיתתם ובסיבותם וישיג מן הדבר האחד ענינים רבים מאוד שביניהם הפרש אצל השכל כהפרש שני אישים מבני אדם אצל הדמיון במציאות. ובשכל יבדיל הענין הכללי מן הענין האישי ולא יתאמת מופת מן המופתים אלא בכללי. ובשכל יודע הנשוא העצמי מן המקרי. ואין לדמיון פועל דבר מאלו הפעולות – שהדמיון לא ישיג אלא האישי המורכב בכללו לפי מה שהשיגוהו החושים או ירכיב הדברים המפוזרים במציאות וירכיב קצתם על קצתם והכל – גשם או כח מכוחות הגשם כמו שידמה המדמה איש אדם וראשו – ראש סוס ולו כנפים וכיוצא בזה – וזהו הנקרא הבדוי השקר שלא ישוה לו נמצא כלל. ולא יוכל הדמיון בשום פנים להמלט בהשגתו מן החומר ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית ההפשט; ולכן אין בחינה בדמיון.
.
.
.
ב יב
 כי ציור פעולת הנבדל כבד מאוד ככבדות ציור מציאות הנבדל. וכמו שהדמיון לא יציר נמצא כי אם גוף או כח בגוף כן לא יציר הדמיון היות פעולה רק בקריבות פועל או על רוחק אחד ומצד מיוחד. ובעבור זה כאשר התאמת אצל קצת ההמון היות האלוה לא גוף או שהוא לא יקרב למה שיעשהו דמו שהוא יצוה המאלכים והמלאכים יעשו הפעולות ההם בקריבות ובנגיעת גשם בגשם כמו שנעשה אנחנו במה שנעשהו ודימו המלאכים גם כן גשמים. ומהם מי שיאמין שהוא ית' יצוה הדבר בדיבור כדבורינו – רצוני לומר באותיות וקול – ויפעל הדבר ההוא. כל זה המשך אחר הדמיון אשר הוא גם כן 'יצר הרע' באמת; כי כל חסרון בדיבר או במדות הוא פועל הדמיון או נמשך אחר פעלו. 
.
.
יש להבין למה הדמיון הוא יצר הרע באמת.
בסך הכל זה לא פסגת החכמה, זה מבט שטחי, אז מה.
אכתוב שוב את המשל,
נניח שיש אשה שאהבה את בעלה מאוד, ודמותו נחקקה בה על ידי חטש ודמיון. אלא הכלים של הלב, הרגש.
אחר כך התאלמנה. היא עכשיו חיה איתו גם כן. כל הזמן דמותו חיה בעולמה הנפשי, היא מרגישה את נוכחותו, כשהיא אוכלת ארוחת ערב היא מביאה עוד כסא, ומספרת לו איך עבר היום.
הוא חסר לה. העדר זה דבר חי, יש בו כח, הוא נמצא, הוא יוצר מציאות.
העדר יכול גם ליצור מציאות שלא ראינו אף פעם בחוש.
יש שיר של רחל:
בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.
.
.
מחוץ לגבול היקום כולו, אין שום דבר, גם לא חלל ריק, אין בכלל צד שני. זה נקרא העדר מוחלט. המחשבה לא תופשת בזה כלל ועיקר.
בא' י"ז הרמב"ם מדבר על ההעדר המיוחד. העדר מיוחד נמצא בתוך היקום. והרמב"ם כתב א עב שבתוך היקום אין ריק כלל. כי העדר מיוחד זה לא ריק, זה קיים. יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע.
למשל כשרחל המשוררת היתה בגיל שבע, היא לא יצרה בדמיונה ילד חי וקיים כלכך בשם אורי. אז לא היה חסר לה ילד. רק כשהתבגרה נוצר בה העדר ילד. הרי מצב של אין העדר ויש העדר. הרי שהעדר זה משהו שנמצא.
הצורה של אורי נולדה מההעדר. והוא ילד חי, עם שם, שחור תלתלים ונבון, היא אוחזת בידו ומטיילים בשבילי הגן. ממש מציאות של ילד, שנולדה מהעדר ועשויה רק מהעדר, הרי אין ילד.
כל המציאות שאנו חיים בה היא כמו אורי. קיימת רק מהעדר.
הסיבה שקיים אורי, זה כי יש העדר של אורי. ההעדר של אורי קיים כי אי שם בעולם מאוד גבוה, בשרש המציאות,  קיים באמת, באופן חיובי, כ'יש' אמיתי, איזה אורי שאליו היא מתגעגעת. הוא מתלבש בדמיון שלה כילד שחור תלתלים. זה נקרא התלבשות צורה בחומר.
נניח מרוב צער היא קצת השתגעה, השכל קצת נחלש, ורואים אותה מטיילת בגן, מושיטה יד, ומדברת עם אורי הקטן. והמבט שלה הוזה, לא איתנו. היא נוגעת בו, ממששת אותו, מריחה אותו. רוחצת ומשכיבה לישון.
ומישהו יאמר לה תראי, אין כאן אורי, הנה אני עובר דרכו, זה סתם אוויר. היא תצעק עליו חטפת לי את אורי, תחזיר.
זה מצב התודעה שכולנו חיים בו בעולם הזה.
בצעירותי ראיתי, הייתי בבית הקברות הצבאי ביום רגיל. היה ריק ושקט לגמרי. שקט מיוחד שיש רק בבית קברות. הלכתי לבקר את אבא שלי. מבין העצים יצאה אשה, מאוד שקטה. היא אמרה לי בוא תראה את הבן שלי. תראה כמה הוא יפה. אבל תהיה בשקט, הוא ישן עכשיו. תזהר שלא תעיר אותו. ושמה אצבע על הפה, להורות על שקט. נבהלתי, עד עכשיו זה בזכרון שלי. אמרתי לה אני צריך ללכת. היא חייכה אלי לשלום וחזרה אל בין העצים. פתאום המחשבה שאני מבקר את אבא שלי קיבלה אופי קצת מוזר, מטריד.
.
.
כולנו מתחילים מהתמכרות לדמיון. הדמיון זו תודעה פשוטה, בעל בייתית, שתופסת את המציאות כמו שהיא, בלי חקירה. בבית משוגעים כך הפשטות הנורמלית. אחד מטייל עם ילד בדוי. אחד אוסף אבנים וחושב שזה זהב והוא עשיר כקורח, וכו. כולם כך, זה מובן מאליו פשוט ונורמלי. הרי כל העולם בבית משוגעים הזה. כולם לא טועים. האדם יצור חברתי ומקבל מה שכולם חושבים. כולם מלטפים את ראשו של אורי וכולם מכבדים את בעל האבנים.
השכל צריך את זה כנקודת התחלה. השכל מקבל את מה שהחוש והדמיון רואים, בלי זה הוא ריק וחשוך. השכל יודע לנתח, להפריד את המורכבות. המורכבות זה חומר וצורה. הדמיון רואה אותם בלי יכולת להבחין ביניהם. לכן אצלו אורי חי לגמרי, בשר ודם, ניתן למישוש לגמרי.
השכל מקבל מהדמיון את האורי הזה, ומנתח. מפריד חומר מצורה. בודק: נשים בצד את הצורה של אורי היפה, ממה הוא עשוי? מה גורם לו להיות יש?
זו חידת ה"יש" שהיא הנושא המרכזי של המטאפיזיקה של אריסטו. אני רואה ילד שחור תלתלים ונבון. מלטף אותו, הוא מחייך אלי. מה עושה אותו ל'יש'? מה ההבדל בין מציאות לחלום? מה פירוש 'יש'? למה המישוש זה מה שמבדיל בין יש להעדר? מי קבע שזה לפי המישוש, מה הסברא שדווקא המישוש יכריע? איזו הגדרה הגדרנו את המושג 'יש' שמכוחה נעשה שהמישוש מכריע מה באמת יש? הרי אפשר לחלום שמיששתי?
השכל מנתח ורואה שאין בילד המוחשי 'יש'. הוא רק צורה. מה שמאפשר את קיום הצורה זה ההעדר, הוא החומר.
השכל מגיע למסקנה שהיש האמיתי הוא משהו עליון מופשט מהעדר, בשורש המציאות, שמציאותו עוררה ברחל כיסופים אליו, וההעדר של הכיסופים יצר דמות של אורי בהעדר. אורי הגשמי הוא התלבשות בחומר של צורה עליונה. זה הנתוח של השכל שיודע להבחין בין חומר לצורה. להשתחרר מכבלי הדמיון השקוע בהעדר, במוות, (רשעים בחייהם קרויים מתים), ולהגיע ל'יש' האמיתי, החיים.
יש היפוך. כתוב שהיה חכם שחזר מהמתים ושאלו אותו מה ראה, אמר עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. מי שכאן עשיר וחשוב, שם הוא למטה. ולומדי תורה כמו שהם, כי הם רואים ישר גם כאן. שמה שניתן למישוש, הוא דווקא ההעדר. זו חרפת חוש המישוש שהרמב"ם מדבר. זה בהמי לגמרי, כי שם הטעות בגודל תוקפה. הרי אני ממשש את זה, בהכרח זה קיים.
יש ריב עצום בין השכל לדמיון.
גדולה שנאה שבין תלמידי חכמים לעמי הארץ. בהר סיני ירדה שנאה לעולם.
בבא בתרא יא:

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ:

מַעֲשֶׂה בְּמֻנְבָּז הַמֶּלֶךְ, שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת,

וְחָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו

וְאָמְרוּ לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ גָּנְזוּ אוֹצָרוֹת וְהוֹסִיפוּ עַל שֶׁל אֲבוֹתָם וְאַתָּה מְבַזְבְּזָם?!

אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה;

אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ;

אֲבוֹתַי גָּנְזוּ דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵּרוֹת וַאֲנִי גָּנַזְתִּי דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת;

זו מלחמה עצומה.

הלימוד הוא מלחמה. לראות שהמישוש לא קובע מה נמצא באמת ומה העדר. שאם הוא קובע אז הוא חרפה, אז מי שמאמין לו הוא בהמה, טיפש.

המלחמה היא בין השכל לדמיון. זה נושא מרכזי, שכל ודמיון.

אסור לבטל את הדמיון, הוא חייב להיות קיים ומתקבל באהבה, הוא הילד שבתוכנו. הוא מפחד שהשכל ישמיד אותו ומתבצר ומתעקש. השכל זה כמו מבוגר שאמור לרצות ללמד אותו באהבה ונועם, לחבר אותו ל'יש' ולהעלות את המישוש, לתקן, לא להכרית.

.
.
.
.
.
(היה ויכוח בשאלה האם מה שאפשר למשש משהו זה סימן שהוא קיים באמת.
הוא טען שבוודאי מה שדבר בר מישוש מוכיח שהוא נמצא, ואני הקשיתי הרי הבורא הכי נמצא וגם הכי פחות בר מישוש. משם נמשך מה שאני מעתיק כאן. מה שהעתקתי מדבריו הוא נסיון להתמודד עם קושייתי מהבורא ית')
כתבת:

"למרות שהשכל הוא האמת מ"מ היש זה מה שבר המישוש

והשכל יותר קיים כי זה האמת, הדבר שאינו שכלי הוא פחות משוייך למקור האמת
אך האמת הזאת של השכל והרעיון לא סותרת את קיום היש שהגדרתו מה שבר מישוש וזה קיום נחות שיש בו פחות רעיון, השכל זה האמת, וזה לא סותר"
עד כאן דבריך.
. ……….
יש כאן סתירה ברורה
מצד אחד כתבת: "השכל יותר קיים"
ומצד שני כתבת:  "היש זה מה שבר מישוש"
מה זה "יותר קיים"? למה שלא נאמר שיש רק כן קיים או לא קיים?
כדי ליישב את הסתירה כתבת שיש קיום נחות שהוא פחות קיים, כי הוא לא שכלי ("יש בו פחות רעיון" כלשונך). ויש קיום שהוא האמת, והוא יותר קיים. ולכן זה לא סותר.
לפי זה הבנת בדיוק את העניין, ואין לנו ויכוח. זה רק שאלה של מונחים.
הקיום הנחות שנבחן על פי המישוש ואין בו רעיון, לזה אני קורא תפישת המציאות לפי כח הדמיון.
הקיום האמיתי השכלי, ששם כמה שפחות מישוש הוא יותר קיים, זה תפישת המציאות ע"פ שכל.
וזה לא סותר כי יש דמיון ויש שכל, ושניהם קיימים בתפישת האדם ובעולם.
צריך להיזהר לא לחשוב שהקיום השכלי הוא רק רעיון ואמת והוא לא ממשי לגמרי. כי אז אמרת שהבורא הוא רק רעיון אמיתי ולא ממשות גמורה.
.
.
.
באדם וודאי הדמיון הוא חלק חשוב לא פחות מהשכל. הדמיון הוא הלב. בנבואה מתאחדים דמיון ושכל וזה השלמות. שכל בלי דמיון זה פחות שלם.
המציאות נקבעת לפי התפישה. וזה לא אומר שאין מציאות אובייקטיבית אחת. נניח חתול ובעל התניא נכנסים שניהם לבית הכנסת. החתול רואה חדר, עם הרבה נעליים שמחוברות לרגלי בני אדם, הרבה ריחות, ובעיקר הרבה חורי עכברים מלאים סעודות דשנות. בעל התניא רואה רק אלוהות צרופה, מלא כ"ע וסובב כ"ע ואין עוד מלבדו כלל בפשיטות ממש. הכי גשמי שיש זה האותיות של דבר השם ית' שבשורש כל דבר.
יש מציאות אובייקטיבית אחת של בית כנסת. ויחד עם זה, המציאות של בית כנסת אצל החתול שונה לחלוטין מהמציאות אצל בעל התניא, וזה לא סותר. זה לא סותר כי חתול ובעל תניא שונים.
בתוכנו יש חתול ויש בעל התניא. יש דמיון ויש שכל.
החתול שבנו תופש ומגדיר את המושג מציאות, חווה את המציאות, לפי מישוש, ועם פחות רעיון כלשונך המדוייק. ובעל התניא תופש וחווה ומגדיר את המציאות דווקא במה שפחות בר מישוש. וזה לא סותר כי גם החתול וגם בעל התניא אזרחים שווי זכויות בעולמו של הקב"ה. הוא ברא את שניהם ורצונו בקיום שניהם. וממילא יש מקום לשתי התפישות. המלחמה היא לא להשמיד אחד מהם, אלא מי מקבל מרות מהשני. מי הנכבד ומי המקשיב לו.
נראה לי שזה בדיוק מה שכתבת על קיום של אמת ושכל לעומת קיום נחות עם פחות רעיון, שרק הוא נקבע לפי מישוש.
אם אתה מקבל שיש שתי תפישות שונות, אז פתרנו את הבעיה. מה שכתבתי שחומר זה העדר, זה רק לפי איך שבעל התניא שבתוכנו רואה. והחתול שבתוכנו באמת לא יכול לקבל את זה, ולעולם לא יוכל לראות שזה כך (עד שנזכה לנבואה בע"ה) וזה בעיניו מופרך בפשיטות גמורה, ממש כמו אחת ועוד אחת הם שתיים, ולשיטתו הוא לגמרי צודק. אני לא בא להתווכח עם החתול ולא להפריך אותו. רק לומר שיש מלבדו בתוכנו גם בעל התניא ואיתו לפי שיטתו אני דן שהחומר הוא העדר, ונניח כרגע לחתול בצד ונבקש ממנו לא להתערב בדיון.
.
.
.
מלחמת הפשט והעומק
דברי השואל:

"אם אכן כ' מסכים לדברי הפשוטים, כי אז לא הייתי רוצה לקרוא לזה דמיון, דמיון זה מה שלא קיים, והחומר כן קיים.

ולכך חוזרת כל שאלותי כיצד נוצר החומר
למה את השכל פועל צריך רק לצורות
למה צריך אותו להוציא המחשבות ולא את הרצון למשל."
.
מה שהשבתי:
טוב, אז נקרא לזה ד'. דמיון זה לא כמו הלשון בימינו שהכוונה פנטזיה לא מציאותית, אלא דרך של תפישה, שתופשת דבר איך שהוא נדמה, כמו שהוא בפשטות במבט ראשון, בלי ניתוח ופירוק.
למשל לקרוא מקרא כפשוטו, או ללמוד גמרא בבקיאות זה דמיון. הרי אחרי התעמקות בעיון מגלים לפעמים שיש פרשנות שהופכת את המשמעות הפשוטה. אבל זה לא הכוונה שהפשטות היא הזייה לא מציאותית.
יש בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי גמרא. מכל אחד מהם תשמע הסבר שונה מה היא תורה, וממילא מה המציאות ומה הבורא. ואף אחד מהם לא הוזה הזיות. הלמדן המעמיק אפשר שיאמר שמה שהבעלי בתים לומדים בשיעור שלהם זו לא האמת של התורה, אבל הוא גם לא יאמר שזה הזיה או שקר.
אלא שאי אפשר לערבב. אם שואלים איך נעשה החומר הראשון, יש תשובה אחת לד. הבעל בית, ותשובה אחרת ללמדן השכלי.
אם בשיעור בעלי בתים התעוררה סתירה פשוטה בין רמב"ם לגמרא, אתה לא יכול לתרץ להם מה שתירץ רבי חיים סולובייצ'יק. זה לא ייקלט וייראה מופרך עד גיחוך. יש דין אישות ויש דין מתקדשת, ובעובר אין דין אישות אבל יש דין מתקדשת ולכן היא מקודשת אבל היא לא ערווה. יופי. אצל בעל-בית זה שטויות במיץ עגבניות ממש.
לכן אם השאלה מצד הבעל בית ד. התשובה שכל מה שאנחנו רואים היה כך תמיד. ובכלל אין חילוק לחומר וצורה.
בהלכות יסודי התורה לא מדובר על בריאה כלל. האלוה נמצא והוא ממציא כל נמצא. ממציא בהווה. כך עכשיו וכך תמיד. והגלגל מסתובב באינסופיות, כי הוא תמיד היה. ובי"ג עיקרי אמונה אין בריאה. ובפשטי הפסוקים כתב המו"נ שיותר משמע שלא היתה בריאה יש מאין. כי כל אלה נכתבו למי שתופש עם כח הד'.   לפי תפישתו אין בכלל חילוק מציאותי בין חומר לצורה. יש תואר של דבר, ויש משקל וצבע ותנועה של הדבר וכו'. כל אלה והדבר עצמו זה משהו אחד. מבחינת מה יש, יש משהו אחד בלבד. ואפשר לראות אותו מבחינת משקלו, צבעו, צורתו וכו. זה לא שני דברים נפרדים מבחינת מה יש.

הבריאה תלויה בניתוח שחומר זה יש נפרד וצורה זה יש נפרד. אם מנתחים כך יוצא שבהכרח חומר זה העדר. כי כל מה שיש זה צורות. גם הקשיות או רוך – מה שמתמשש, זה רק צורות. משקל, מידות, זמן, מקום, היסודות המרכיבים, הכל הוא רק צורות. וחומר זה ההעדר וכמו שכבר הארכתי. ורק לפי זה יש הבנה של בריאה. כי בריאה היא לא בזמן, אלא בסדר ההתהוות. וכמ"ש חלק ב פרקים יג ול. וסדר ההתהוות מפריד בין חומר לצורה, והחומר הוא ההעדר שמאפשר את בריאת הצורה. והוא נברא ראשון.

(אם הולכים לפי הדמיון, יש שני מהלכים אפשריים. האחד הוא דעת הפילוסופים שבמורה נבוכים קרא לה דעת אריסטו (ובאמת אינה דעת אריסטו עצמו אלא דעה שיוחסה לו על ידי חלק מהפילוסופים האריסטוטליים שהיו בתקופת הרמב"ם),  שמה שאנו רואים לפנינו כמו שהוא כך היה תמיד. אין מספיק ניתוח שכלי עמוק לפרק את התמונה השטחית של המציאות לשורש ונביעה. ויש את המהלך של המדברים, שהכל הוא רק אלוה כל יכול שבורא באופן ישיר כל פרט.  בלי להבין שהאלוה לא יכול להיות מרובה ומוגבל ומוגדר, מה שמחייב שהוא לא יכול להאציל באופן ישיר מציאות של ריבוי.)

.
.
.
.
לפי הפשט כותב המו"נ ב כה:
"דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש – כי אין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות האלוה גשם; ולא שערי הפרוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חידוש העולם אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות; ואולי זה היה יותר קל הרבה והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם כמו שפרשנו הכתובים והרחקנו היותו ית' גשם."
הרי שיותר קל לקרוא כפי הפשט שכתוב קדמות.
ואילו בפרק כג הוא כותב שדעת משה ואברהם היא שהעולם נברא. הוא לא כותב שזה פשט מה שכתוב בתורה אלא רק שזו דעת משה ואברהם. והרי דעת אברהם בזה וודאי לא כתובה. אלא העיון השכלי העמוק מעלה שזו דעתם.
.
.
אי אפשר לעשות שלום בין הפשט לעומק. למשל ע"פ פשט כתוב עין תחת עין, והשכל מורה דמי עין תחת עין.
באמת יש אחדות בין הפשט לעומק, האחדות היא שמקשים קושיות על הפשט ומעיינים בו בסברא עמוקה, ואז מפרשים אותו לא כפי הקריאה הראשונה השטחית (כי עליה היו לנו הקושיות) אלא בקריאה אחרת, עמוקה יותר, שהיא גם קריאה של הפשט אבל לא אותה קריאה שטחית ראשונה אלא קריאה של מבט שני, שהיא רואה את עומק הפשט, את הצורתא דשמעתתא, את העומק שהוא אמנם משתקף מתוך הפשט עצמו, אבל מאיר את הפשט באור אחר ממה שהיה בקריאה ראשונה.
בין איך שקוראים את הפשט בקריאה ראשונה שטחית, ובין איך שרואים אחרי העיון, בקריאה שניה, שהיא מבט שמשלב את הפשט והעומק ביחד, בין שני אלה יש מלחמה. כמו שכתוב שיש שנאה בין בעלי מקרא ומשנה לבעלי גמרא.
אליהו זוטא (איש שלום) פרשה טז
שמעו דבר ה' החרדים אל דברו (ישעיה ס"ו ה') אמרו גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אותנו אומות העולם, שנאמר שמעו דבר ה' החרדים אל דברו, הבוזים את דברו לא נאמר אלא החרדים אל דברו, אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם (שם /ישעיהו ס"ו/) אחיכם, אלו בעלי מקרא ששונאין לבעלי משנה, שונאיכם, אלו בעלי משנה ששונאין בעלי תלמוד, מנדיכם, אלו מלמדי תינוקות שקורין ואין שונין, ואם קורין ושונין אין בהם דעת, ואסור לכבדן, ומכבדן יורש גיהנם לעצמו.
וכעי"ז בסוף אלו מציאות. ורש"י שם:
"שנאיכם אלו בעלי משנה – ששונאין בעלי גמרא לפי שבעלי גמרא אומרים על בעלי משנה שהן מבלי עולם כדאמרינן במסכת סוטה (דף כב.) התנאים מבלי עולם שמורים הלכה מתוך משנתם:"
השאלות שלך על שכל הפועל אתה מבקש לבאר שיתיישב גם לפי הפשט השטחי. כלומר כח הדמיון. וזה אי אפשר. כח הדמיון באופן טבעי, גולמי, לפני העיבוד של השכל והלימוד שמתקן אותו, מה שהוא רואה זו סתירה גמורה לשכל. זה דעת בעלי בתים שהיא היפך דעת תורה. זה בעלי משנה שמורים מתוך משנתם וטועים ושונאים את בעלי הגמרא.
רק אחרי שכח הדמיון נכנע לשכל, מקבל שהוא היודע והמורה והאמת, רק אז אפשר לנסות ליישב את הדברים שגם כח הדמיון יבין, כל ידי משלים והסברים וכיו"ב. אבל זה לעולם לא יהיה ברור (אלא למי שמגיע לנבואה), כי זה כמו שמבוגר מסביר לילד עניין של מבוגרים, הילד יכול לשמוע משהו, איזשהו מושג עמום ולא מסודר. אבל לא להבין ברור. אתה מבקש תשובות לפי הפשט השטחי, כלומר הדמיון, ושהן תהיינה ברורות ומבוארות ומובנות היטב. וזה אי אפשר. לפי כן אתה מוכרח לקבל שיש הבדל בין המהלך של הדמיון לשל השכל, ושהם מהלכים סותרים, ושצריך להבדיל ביניהם וללמוד לפי השכל ורק אחר כך לנסות לאט לאט לקרב את הדמיון לזה מעט מעט כפי יכולתו, כשהוא נכנע ומקבל שהוא לא יודע, ולא שיהיה כמו בעלי משנה שכועסים על בעלי גמרא כי חושבים שהפשטנות שלהם היא האמת וכך לכתחילה צריך להיות.
.
.
מסילת ישרים פרק ג:
"וזה כי העצה האמיתית הזאת לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמיתה, אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו. כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת, ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פג, ב):
"תשת חושך ויהי לילה (תהילים קד, כ) – 
זה העולם הזה שדומה ללילה".
והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעויות אפשר לו שיגרם לעין האדם: 
או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל; 
או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד. 
כן חומריות וגשמיות העולם הזה הנה הוא חושך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות: 
האחת: אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחילה. 
והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד, יט): "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה ייכשלו", 
ואומר (שם כב, ג): "ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים עברו ונענשו"; 
ואומר (שם יד, ט): "וכסיל מתעבר ובוטח"; 
כי לבם בריא להם כאולם, ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל. 
והטעות השני, והוא קשה מן הראשון, הוא: שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות וניסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות. וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, י): "השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע פן וגו'", וכל זה מפני היותם תחת החושך, וכבושים המה תחת ממשלת יצרם. 
אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמיתו, ויכולים לייעץ שאר בני אדם עליו. הא למה זה דומה?
לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם. 
ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה.
ואמנם ההולך בין השבילים, הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שווים, ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין, שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית, שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה, הוא רואה כל הדרכים לפניו, ומבחין בין האמיתיים והכוזבים, והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו! 
והנה מי שירצה להאמין לו – יגיע למקום המיועד, ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו, וודאי שיישאר אובד ולא יגיע אליו. 
כן הדבר הזה: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים לא יוכל להבחין ביניהם, אך המושלים ביצרם, שכבר הגיעו אל האכסדרה וכבר יצאו מן השבילים, וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, אליהם צריכים אנו להאמין. 
ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו?
"בואו חשבון" – "בואו ונחשב חשבונו של עולם"!
כי כבר הם ניסו וראו וידעו, שזה לבדו הוא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה. 
כללו של דבר: צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מהו הדרך האמיתי לפי חוק התורה שהאדם צריך לילך בו, ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא. כי על ידי זה וודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע ולישר כל דרכיו, וכמו שהכתוב אומר (משלי ד, כו) "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו" ואומר (איכה ג, מ) "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'".
"
מבואר שהחושך הוא לעין השכל. החומר מחשיך את העין השכל. והחומר גורם שהאדם רואה הפוך, את הטוב רע ואת הרע טוב. עמוד כאילו הוא אדם ואדם כאילו הוא עמוד.
זו הראיה השטחית שנובעת מהחומר, שאתה מסרב לקרוא לה דמיון, אבל היא נקראת דמיון כי היא מסוגלת בקלות לראות שקר. כי היא רואה את השטחיות. שקר החן והבל היופי. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, לא כל הנוצץ הוא זהב. כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. וכו' וכו'. שקר הסוס לתשועה. לא החריצות מעשירה, ולא החזק מנצח, וכו'. הראיה השטחית היא שקר.
זו מלחמת היצר. אני לא יכול לקבל את היד המושטת לשלום שלך.
.
העצה של המסילת ישרים בשם חז"ל היא ללמוד בעיון. לא להתפתות לפשט השטחי. לא להאמין לו. להסכים לעזוב אותו, לא לפחד מלעזוב אותו. ואחרי שמבינים שיש עומק מתחת לפשט השטחי, עומק של ניתוח פירוק הדברים, של הפשטת הצורה מהחומר ועיון בזה לחוד ובזה לחוד, אז מגיעים לחקר האמת, ואז יכולים גם לקיים את הפשט ולקיים אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אבל לפי כן לא אומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו. כי משום כך בעלי הגמרא לא מסכימים שיפסקו הלכה לפי המשנה, אם הפשט תמיד נכון, מה הבעיה לפסוק לפי פשט משניות ופשט פסוקים? אלא הפשט נכון אבל הוא צריך בירור עמוק.
כך כאן. אחרי שתקבל שהפשט השטחי במבט הראשון שלו, אז מה שהקשית על ההסבר שלי על החומר הראשון שהוא העדר לא קשה. ואחרי שתקבל שזה ההסבר האמיתי הברור ואע"פ שהוא סותר את הפשט, ושהמבט השטחי מ שהוא רואה במבט ראשון זה שקר, רק אז ננסה לקרב את הדברים להבנה הפשוטה ולשבר את האוזן ואולי נצליח מעט בזה. אבל בוודאי לא לגמרי. רק אצל נביא זה מיושב לגמרי, השכל והדמיון ביחד. אצל חכם יש תמיד מידה מסויימת של ביטול של הדמיון והפרכה שלו.
.
.
.
.
מתוך מכתב:
השכלים לא נעים בעיגול, אלא הגלגלים.
אלפראבי מבאר באורך, שמהשגת השכל את השכל שמעליו, ודרכו את האלוה, נוצר שכל נוסף נמוך יותר (זה עניין זיווג. השכל הוא כמו נקבה לשכל שמעליו ונולד וולד). ומהשגת השכל את עצמו מתהווה ממנו גלגל חומרי שמסתובב (כי השכל משיג שמה שמבדיל אתו ממה שמעליו הוא מידת העדר שדבקה בו (כי בצורות בלי גוף המחלק ביניהם הוא עד כמה מציאות יש בהן), והשגה של אפשרות העדר זה החומר, וממילא נעשה גלגל חומרי)
.
.
העולם החומרי שתחת גלגל הירח הוא מתהווה מהשכל הפועל כמו שהגלגלים מתהווים מהשכלים העליונים. שהשכל הפועל משיג את עצמו ואת מידת העדרו, וזה העולם החומרי על צורותיו.
.
.
השכל הפועל הוא מלאך ויש לו חיים ושכל ורצון, והוא וודאי מכיר את מי שדבק בו.
במהלך השגה רגיל, אדם מתבונן בגוף חומרי, ועמל להפריד את הצורה מהחומר, ורק אז השכל הפועל חוקק את הצורה הזו בשכלו. מי שזכה לדבקות בשכל הפועל, אז השכל הפועל חוקק בשכלו צורות מופשטות בלי העמל להפריד אותן מהחומר, הזכייה למושכלות היא לא על ידי הפשטת הצורות מהעולם החומרי, אלא שפיעתן מלמעלה כצורות שהן כבר מופשטות.
בגדר מלאכים מסננים לו יין וצולים לו בשר, שנאמר באדם הראשון, שאינו צריך לעשות את הבירור וההכנה.
העולם שלנו מתהווה מכח השכל הפועל, על ידי שזה התפישה שלו בהעדר, וכמו שביארתי שאפשרות תפישת העדר זה החומר, וכך הוא עניין התהוות כל הגלגלים.
.
.
.
.
ההנעה החיובית מצד האל היא שהוא מצמצם את עצמו. זו הכוונה בכך שהגלגלים צריכים לנוע, כי יש העדר, חומר, שמצריך אותם להשיג. ההעדר יוצר פירוד שאותו הם מנסים לאחד, והבורא כל הזמן מצמצם עצמו ולכן הם כל הזמן נעים בנסיון להשיג אותו. ללא זה הם היו משיגים ועומדים בלי צורך לנוע, כלומר כלולים באחדות הפשוטה, כלומר לא היו נבראים אלא רק בורא.
.
.
.
.

ה"בכל מקום" שאתה מדבר עליו זה הפשט. המורה נבוכים זה לפי דבריו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הסוד. לסוד יש שפה משלו, דרך לימוד משלו, צריך לזה התלמדות ושימוש. אי אפשר לבוא עם כלי מחשבה ומושגים ודרך לימוד וכו' של פשט ועם זה ללמוד את הסוד. זה יגרום שבשום מקום לא תבין שום דבר, במקרה הטוב (כי להבין עקום זה יותר גרוע). מורה נבוכים זה כמו ללמוד בעיון ספר עץ חיים של האר"י בנסיון להבין. זה לימוד אחר לגמרי.

.
אני מכבד את ספרי חב"ד, ושאר ספרי חסידות, אבל הם ספרי מוסר ואמונה על דרך הפשט, שמיועדים לציבור הרחב, ומתבלים דבריהם במילים וקצת עניינים מתחום הסוד. וכגון תומר דבורה או שבט מוסר או נפש החיים או דרך ה' לרמח"ל, או ספרי רבי יצחק הוטנר, ושאר ספרי מוסר ודרוש ואגדתא יקרים וחשובים כיו"ב, שנכתבו ע"י גדולים שידעו בעצמם את חכמת הסוד אבל לא התכוונו ללמד אותה בעצמה אלא רק לחזק את לבבת השומעים ואמונתם בדברי דרוש שחלק מהם מביאים לשונות מספרי קבלה.   זה לא באמת לימוד הסוד שבתורה ולא די בזה כהקדמה. כמו מי שלומד אגדתות הש"ס בדרך שלומדים עין יעקב או ילקוט מעם לועז וכיו"ב. מי שבאמת לומד ומקיים זוכה לרגשות קודש ותיקון המידות, שזה יסוד הכרחי. אבל מבחינה לימודית עדיין אין לו שום אל"ף בי"ת, ואדרבה אפשר שנדמה לו שהבין משהו וזו מניעה ומחיצה.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 84 - עוד בביאור מהי "אידיאה" או "צורה", עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s