83 – למה אני כותב

מתוך מכתב

בדרך כלל לכל מי שפונה אני כותב באריכות.
מה שאני כותב בעצמי נמצא בבלוג של עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית או בביאור על מורה נבוכים, והבלוג של אדם חי בתקופה האחרונה, אולי כשנתיים, הוא כמעט כולו התכתבויות עם אנשים.
אני מתאמץ לא לעשות דברים כדי לעזור למישהו או כיו"ב, אלא רק אם אני רוצה בשביל עצמי.
אם מישהו חושב על נושא שמעניין אותי, אני לומד מהמחשבה שלו, בלי תלות אם הוא שואל שאלה מוגדרת או מתלבט ומגשש או מסביר או מתרץ קושיא וכו' וכו'. זה גם לא תלוי ברמה שלו.
כי להבין נושא צריך בכל הרמות, ולפעמים אם עוסקים ברמה גבוהה לא שמים לב שיש דברים ברמה יותר בסיסית שלא הבנתי.
מי שמגיע לכאן כמעט אף פעם לא עושה את זה בלי מחשבה ערנית וחיה ומקורית. כי זה לא בחומר הלימודים האקדמי או הישיבתי או האופנתי, וזה כבד ויכול מאוד לשעמם את מי שלא ממש מחפש בכיוון הזה. אז תמיד אני לומד. יש יתרונות בללמוד מספר ויש יתרונות בללמוד מדברים כאלה, ויש לי מספיק זמן ללמוד מהספר.
.
.
אני גם מרגיש שללמוד באמת זה לחזור על אותו דבר בלי סוף. יש קצת תועלת ללמוד גם משהו נוסף כי הוא מהווה הקדמה ומבוא לעניין הזה, והעניין הזה אליו. אם הייתי כל החיים יכול ללמוד פסוק אחד או משנה אחת, או פרק אחד באריסטו או במורה נבוכים, אני חושב שהייתי מרוויח מזה הרבה.
אם לומדים שלושים שנה פסוק אחד, אפשר אחר כך לקרוא ביומיים את כל התורה ולהבין הכל מייד.
בשנים הראשונות של לימוד הגמרא למדתי פסקא אחת בספר ברכת שמואל כל יום כל היום חצי שנה, ואחר כך בכל סוגיא שעוסקת בעניינים קרובים קראתי ומייד הבנתי יחסית לעומק, לפי ערכי. מה שהיה דורש ממני חודש ללמוד לולא הייתי מתרכז באותה פסקה. זה רק דוגמה אבל התועלת עוד יותר גדולה.
אני זוכר שפעם דיברתי עם מישהו, והוא אמר שהוא נהנה להסתובב בשוק ולראות הרבה צבעים וריחות וכו'. ואני אמרתי לו שלי זה גורם מצוקה. אני רוצה פרי אחד שיהיה שלי, לא מאוד משנה איזה, ואתרכז רק בו, ודרכו אתחבר בכלל לעניין של פרי וארגיש שהכרתי וטעמתי את כל הפירות. ואם יש לי גירויים של פירות אחרים זה מפריע לי מלטעום לעומק את הפרי האחד שלי ומבלבל ואני נשאר בלי שום דבר. כולם צועקים לי קח אותי ואני לא יודע מה לעשות עם זה. אין לי מקום ליותר מאחד.
זה כך בכל תחומי החיים, בעבודה וזוגיות וכו'. וגם בסוגיות ונושאים ללימוד. רק שלבד אני מתעצל לחזור שוב ושוב על אותו דבר. וגם אם חוזרים באותם מילים, זה גורם לאבד את החיות והסקרנות וההבנה נעשית יבשה ושטחית. אבל אם דרך התכתבות עם מישהו אני חוזר שוב על אותם דברים, זה מבחינתי הזדמנות נפלאה.
.
.
.
גם זה לא שאני משקיע זמן או משהו כזה.
מצד אחד יש לי תוכניות, די גדולות. לשנתיים הקרובות יש לי תוכנית לסיים את ההערות על מורה נובכים שאני כעת כותב, לתרגם את כל אריסטו, לכתוב ביאור פעם שנייה, יותר מסודר ומבואר ועמוק, על כל אפלטון ואריסטו, ועוד קצת של אבן סינא ואלפראבי, ולהתחיל לכתוב את הביאור על מורה נבוכים שכל זה הקדמות אליו.
אבל מצד שני אם ארגיש שיש עלי לחץ כלשהו של זמן זה יהיה הסוף שלי. אני מוכרח להרגיש שהתוכנית זה רק ברירת מחדל לזמן שאין לי שום דבר אחר לעשות. אם יש לי חשק להיות עם המשפחה, לטייל, לישון, לראות סדרה, או כל דבר, זה אף פעם לא "על חשבון" התוכניות האלה. אף פעם לא לוקח מהן. הזמן תמיד קיים בכמות בלתי מוגבלת, בנחת גמורה. אני חושב שבאנו לעולם לא בשביל "להספיק" אלא בשביל לחיות. ה"להספיק" מבחינתי, בתחושת החיות שלי (זה כמובן אישי וסובייקטיבי לגמרי ואני מבין אם אצל אחרים זה הפוך), הוא סותר את ה"לחיות". אז תמיד יש לי זמן לכל דבר, אני לא ממהר אף פעם לשום מקום, ואני לא מרגיש שהשקעתי זמן או נתתי זמן. זמן יש בלי סוף, כמו חול. אין בכלל הרי דבר כזה 'זמן', אנחנו בעצם חיים בנצח. המושג של זמן זה אוייב. הרי כל כמה ש"נספיק" זה מגוחך באפסותו. וגם אין שום יכולת לדעת מה בסוף נגלה שהיה הספק בעל ערך ומה היה בזבוז זמן.
הנושא של "להספיק" ו"בזבוז זמן" וכו', לדעתי יש לכל אחד סוג של שעון פנימי, משהו שנותן קצב, כמו מטרונום. זה מגדיר משהו בהוויה שלנו, הגופנית. למשל אם אדם הולך סתם במדרכה, לא ממהר בלחץ ולא מטייל להנאתו טיול שבת. סתם הולך לקנות משהו. יהיו הבדלי מהירות גדולים בין אחד לשני בהליכה. ובכלל בשפת הגוף. זה טמפרמנט שיש לכל אחד מטבעו. הרבה אנשים, לרוב גברים, אם הם צריכים להחזיק ביד ילד בן שלוש וללכת איתו, בקצב שלו, זה מעמיס להם על הסבלנות. רואים את זה הרבה בכביש, אם יש מישהו לפני שנוסע לאט יותר ממני ואני לא יכול לעקוף, זה ממש מעצבן, למרות שאין לי סיבה אמיתית למהר כל כך. אני מרגיש שהוא גוזל ממני את החיים, אני מבזבז את הזמן בגללו, המוות שלי מתקרב ואני מאבד זמן יקר שלא יחזור בגלל המנוול הזה. אז אני עוקף אותו תוך סיכון חיים גם של אחרים, ומבזבז דלק ומגיע הביתה. ואז מוציא את הסמרטפון ומשחק קצת, להרגע. ומתחיל לזפזפ בטלויזיה אולי יש משהו לראות.
ואם אני נוסע לאט ומישהו מאחרי מהבהב ודוחף ורוצה לעקוף, זה גם מאוד מעצבן, לאן הוא ממהר כל כך.  מה יקרה לו אם יגיע הביתה חמש דקות יותר מאוחר.
מה שאני רוצה להדגים זה שהתחושה של בזבוז זמן לא נובעת מרצון לנצל את הזמן למשהו יעיל, זו סתם רציונליזציה למשהו שבעיני הוא הרסני.  באמת אין ניצול יעיל של זמן, אנחנו בסך הכל חיים, כמו חתולים, כמו מלפפונים, מה כבר יכול להיות יעיל במה שאנחנו עושים.
להיות סגור בתוך הטמפרמנט שלי, לא להיות מסוגל להתחבר למשהו שהוא בטמפרמנט אחר,  זה הפסד עצום מבחינת החיים. אני מתנסה בזה בעבודה שלי בטיפול בתינוקות. שואלים אותי לפעמים איך יש לך סבלנות. מי שהעבודה שלו זה לסגור עסקאות במליונים כל יום לא שואלים אותו איך יש לו סבלנות, מה ההבדל?  בעיני תינוקות זה מעניין יותר. רק שצריך להיפתח לנוע מבחינה נפשית וגופנית בטמפרמנט יותר איטי. כמו לנסוע אחרי משאית בכביש צר. אני מנסה להרגיש שזה לא סוף העולם. לכתוב זה מעניין אותי אז יש לי זמן לזה.
.
.
.
באתר של "אדם חי" יש קוראים, אבל איפה שהעבודה שלי – בביאור על מורה נבוכים יש בודדים שנכנסים ובעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית בערך אף אחד.
מהבודדים שבכלל מתעניינים בתחום, מי שאין לו רקע ישיבתי, מבחינה טכנית לא יכול להבין את הקטעים מחז"ל וקבלה וכו'. בחורי ישיבה לא מתעניינים באריסטו. אני מצטט אותו באנגלית ורובם לא יודעים אנגלית.
(אנשי אקדמיה לא מתעניינים כי זה לחלוטין לא אקדמי ואין לזה ערך אקדמי, אני מרשה לעצמי הרבה יותר מדי פרשנות משלי, וחורג מהאובייקטיביות שנדרשת למחקר.
מבחינתי יש גוף חכמה, זה משהו שקיים במציאות, וכל מיני אנשים בתקופות שונות ומתרבויות שונות טיילו שם וראו דברים. אני יכול לקחת קטע קשה מאריסטו ולהסביר אותו לפי דברים של האר"י או של רבי ירוחם ממיר או כל מישהו אחר, גם אם וודאי שהוא לא ידע כלל שיש מישהו בשם אריסטו. כולם מבחינתי הם כמו אנשים שנסעו לקוטב הצפוני ורשמו מה הם ראו שם, ואני יכול להשתמש רשימות של אחד להאיר משהו ברשימות של אחר.
באקדמיה חושבים שכל אחד יצר בעצמו את החכמה שהוא כתב. מבחינתם הוא לא גילה משהו שקיים אלא יצר משהו חדש משלו. לכן לכל אחד יש הסתכלות משלו והנחות יסוד משלו והקשר תרבותי ואישי משלו וצריך לפרש את דבריו רק לפי זה, ואין לערבב. יש תרבות משותפת אבל היא נובעת מהשפעות של אדם על רעהו, לא מכך שכולם חוקרים משהו אחד שקיים בעצמו.
לפי ההסתכלות שלהם אין לי שום עניין לקרוא דברים שמישהו כתב. מה אכפת לי מה פלוני המציא. זה סתם סקרנות ומציצנות ,אין לי משיכה לקרוא יומנים אישיים של מישהו שלא עוסקים בתחום עניין.
היחסים עם גוף החכמה זה עצם החיים שלי, אז רק מי שמאיר לי אותו ומקרב אותי לגעת בו ולהתחבר אליו מעניין אותי לקרוא אותו, ובחפץ לב אני מערב את כולם לסלט מעורבב אנאכרוניסטי, שאנשי אקדמיה אנליטיים יכולים לקבל בחילה רק מלהריח אותו.)
כך שבעצם אני כותב לאף אחד, מן הסתם כבר עשרות אלפי עמודים של עבודה מאוד מאומצת, שאני מכניס שם את כל מאודי וכוחי וליבי, ומבחינה מסויימת אפשר להסתכל על זה כעל קול קורא בשממה, בזבוז.  זה נסיון מעניין ומחכים מבחינתי. לראות לאיזה הרגשה זה גורם ואיך להסתכל עליה ואיך ללמוד לחיות איתה. זה מעלה שאלות למה אני בכלל עושה דברים. מה בכלל הסיבות לעשות דברים. בדרך כלל הסיבות יותר נמוכות מהדברים. למשל אם הייתי כותב כדי שייצא לי מזה משהו, המשהו הזה יהיה מן הסתם יותר נמוך וקטן מהכתיבה עצמה. איזשהי קריירונת אקדמית או רבנית, טיפונת הכרה הערכה מעמד ופרסום בין עשרים האנשים שנמצאים בתחום, אולי מעט מאוד כסף וכו', תחושה לא ממש הגיונית ש"התקדמתי בחיים" וכו'. האם בגלל הדברים האלה זה כבר לא יהיה בזבוז או קול קורא בשממה?
למשל כשעושים ספר יובל לפרופ' חשוב וגדול, שחקר נניח את אריסטו, כמה באמת מתלמידיו ועמיתיו חייהם השתנו לטובה באמת בגלל מחקריו ומאמריו וספריו החשובים והרבים. מה באמת זה תרם? אבל בחגיגות היובל ובנאומים מלאי ההערכה אף אחד לא אומר שחייו התבזבזו וקולו היה קורא בשממה. אבל אם הוא היה עושה בדיוק אותו דבר סתם בדירה שכורה וכותב הכל בכתב יד למגרה שיורשיו יזרקו לפח את תוכנה, ולא מלמד ולא מפרסם, ועוסק בלמכור פיצה, היו אומרים שזה בזבוז וכו'. מה בדיוק ההבדל האמיתי? מה עם החיים שלו עצמו? מה מגדיר חיים כבזבוז או לא, מה מגדיר הישג? יש היום מושגים כמו loser, או nobody, מה המשמעות של זה, כמה אנחנו משועבדים לזה, כמה משלמים על זה.
אני זוכר שמישהו שעבד כמתכנת בעבודה מאוד משעממת סיפר לי שקידמו אותו וכעת הוא מנהל של צוות של שישה מתכנתים. העבודה הרבה יותר תובענית במובן הלא-טוב, יותר שוחקת ומתישה ומתסכלת, ובדברים יותר משעממים ומתסכלים, והוסיפו לו שמונים ושבעה שקלים לחודש. והוא אמר שהוא שואל את עצמו למה הוא הסכים, והתשובה היא כי בכל זאת זה להתקדם. כמה אנחנו מפסידים בשביל זה. כמה אנחנו עושים את התורה קרדום לחפור בשביל כל מיני אינטרסים קטנים ועלובים חסרי ממש.
מצד שני לעבוד בלי המניעים האלה זה לא פשוט. יש רובד בנפש שהוא קיים והוא זקוק לזה. אי אפשר סתם להתעלם ממנו ולבטל אותו. אבל אם הוא מתקומם זו הזדמנות להסתכל עליו, לתת לו תשומת לב, לנסות לראות מה באמת חסר לו, מה הוא באמת רוצה. כמו ילד שכשנכנסים לסופר הוא מתחיל לנג'ס תקנה לי את זה ותקנה לי את זה. אפשר לחסום אותו בכח, או לתת לו, אבל אפשר להסתכל ולנסות להרגיש את המצוקה, את החסרון, את התאווה, ולנסות להתחבר, לראות, לתת לו להבין שרואים ומקשיבים, לראות מה אפשר לעשות עם זה ביחד באופן יותר טוב וחי ובונה.
למשל כל מייל שיש לו משמעות אני מכניס לאתר. אם זה נשאר במייל אני מרגיש שמה שכתבתי "התבזבז", למרות שהוא נשאר כתוב באיזשהו ענן של גוגל ועם חיפוש אוכל תיאורטית גם למצוא אותו. אם זה באתר אז אני מרגיש ששמתי את זה במקום שמיועד לו, והוא לא התבזבז. למרות שגם שם מצטברות הרבה מאוד רשימות ארוכות לא מסודרות ולא ערוכות ובלי שום מפתח לנושאים, וכבר אי אפשר לנבור בערימות גדולות ולא מסודרות כאלה וזה לא נגיש ואף אחד לא יקרא ואני לא אזכור שזה שם. אבל אם אני מרגיש שהילד שבי צריך את זה, אני מקשיב לו ומאפשר. מה שחשוב זה להסתכל, לנסות להבין, ללמוד, לא לתת לצרכים כאלה להשתלט עלי בלי שאני רואה מה קורה וגם לא להיות אכזרי ומדכא כלפיהם. לחיות לצידם ולנסות להסתכל על היחסים איתם וללמוד.
אנחנו בעלי חיים חברתיים, כמו נמלים או דבורים, אי אפשר להתעלם מהחיבור לחברה, מהצורך הקיומי בו. חיבור לחברה מחייב להתמקם במשבצת כלשהי שהיא מוכרת לאחרים ומוגדרת מראש, תבנית, שמאפשרת לאחרים לארגן אותך במקום מסויים במרקם החברתי ובהקשרים שלו. זה דורש שיווי משקל, מצד אחד הנושא החברתי יכול לבלוע את האדם ומצד שני התנתקות מוגזמת יכולה לייבש אותו, עוד סתירה שצריך ללמוד להחזיק אותה משני צדדיה.
אם אני מתכתב עם מישהו שמתעניין זה מוסיף משהו מהבחינה הזו, זה מרענן ומחייה. אבל אני גם צריך שזה יהיה מדוד במדוייק. אני מושפע בקלות ורגיש ויכול לאבד בקלות את האיזון של נקודת האמצע והחיבור לעצמי.
יש לי בעיה של קשב וריכוז, בלי לכתוב קשה לי לחשוב. זה לא שאני חושב ואחר כך עושה טרחה טכנית לכתוב בשביל מישהו שיוכל לקרוא. אני חושב תוך כדי הכתיבה. זה סוג של גרפומניה גם.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 83 - למה אני כותב, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על 83 – למה אני כותב

  1. primegadim הגיב:

    ניר, ניר, אני מרגיש שאני יכול כל כך להבין אותך,
    למרות שעדיין אתה חידה
    אני מרגיש שאני יכול כך כך להזדהות איתך
    למרות שאתה כל כך אחר ממני
    לפעמים בא לי כל כך לחבק אותך
    כמו עכשיו כשקראתי אותך.
    ברצוני להעניק לך את השירים שכתבתי על הזמן,
    נדמה לי שאתה תזדהה עמם.

    הָעִקָּר לֹא לְפַחֵד מֵהַזְּמַן
    **********************
    נְקַדֵּם אֶת הַזְּמַן
    וְנֵצֵא לִקְרָאתוֹ
    כְּמוֹ לִקְרַאת יָדִיד
    יָקָר בְּבוֹאוֹ.
    *
    נִכָּנֵס לְדִירַת הַזְּמַן
    נָגוּר בְּתוֹכָהּ,
    נְסַדֵּר אוֹתָהּ
    וְנִשְׁמֹר אוֹתָהּ כְּבָבַת
    עֵינֵנוּ, וּכְשֶׁנִּרְצֶה
    נֵצֵא מִתּוֹכָהּ
    וְנַעֲשֶׂה לְעַצְמֵנוּ שַׁבָּת.
    *
    הָעִקָּר לֹא לְפַחֵד מֵהַזְּמַן –
    לְהַרְגִּישׁ בְּתוֹכוֹ
    כְּבַעַל הַבַּיִת
    וְלֹא כְּמוֹ אוֹרֵחַ-לֹא-מִכָּאן.
    *
    אַל תִּפְחַד מֵעֹדֶף זְמַן
    וּבְחֹסֶר זְמַן אַל תַּתְחִיל לִבְעֹר.
    קַח לְעַצְמְךָ אֶת הַזְּמַן,
    לֵךְ לְפָנִים אוֹ חָזוֹר לְאָחוֹר.
    *
    לִשְׁמֹר עַל הָרְגָעִים –
    כְּמוֹ עַל גַּרְגִּירֵי זָהָב,
    וְעַל הַשָּׁעוֹת –
    כְּמוֹ עַל אֲבָנִים טוֹבוֹת.
    *
    עִם הַזְּמַן צָרִיךְ לִפְעָמִים
    לְשַׂחֵק בְּגָדוֹל,
    כְּמוֹ שַׂחְקָן מְנֻסֶּה הַיּוֹדֵעַ מָתַי
    לְשַׂחֵק עַל הַכֹּל.
    *
    לַקֵּט אֶת כָּל הָרְגָעִים
    כְּמוֹ מָן
    וְתַרְגִּישׁ אֶת כָּל הַטְּעָמִים
    בַּזְּמַן.

    הַפַּחַד מֵהַזְּמַן
    *************
    הַפַּחַד מֵהַזְּמַן אֵינוֹ אֶלָּא –
    הַצֵּל הָאָרֹךְ שֶׁל מוֹתְךָ.
    וּלְעֻמָּתוֹ, הַזְּמַן, הוּא
    קֶרֶן הָאוֹר שֶׁל חַיֶּיךָ.

    אַהֲבָה עִם הַזְּמַן
    ***************
    נִתְפַּרְקֵד
    לְתוֹךְ הַזְּמַן
    וְנַעֲשֶׂה עִמּוֹ אַהֲבָה,
    הַרְבֵּה אַהֲבָה –
    בַּזְּמַן וּמִחוּץ לַזְּמַן,
    כְּדַרְכּוֹ וְשֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ.
    עַד שֶׁנֵּדַע אוֹתוֹ –
    עַד שֶׁנֵּדַע
    כְּמוֹ שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ מִזְּמַן.

    לָנוּעַ בַּזְּמַן
    **********
    זֶה לְהַרְגִּישׁ
    חַיִּים שְׁלֵמִים –
    בְּרֶגַע…

    לָנוּעַ בַּמֶּרְחָב וְלָנוּעַ בַּזְּמַן
    **********************
    לָנוּעַ בַּמֶּרְחָב
    וְלָנוּעַ בַּזְּמַן
    זֶה לִחְיוֹת –
    בְּכָל רֶגַע בָּעוֹלָם
    אֶת
    כָּל הָעוֹלָם בְּרֶגַע.

    לָנוּעַ בַּזְּמַן
    *********
    זֶה לִשְׁהוֹת בְּ-
    הֶרֶף-הָאַיִן…

    לַעֲשׂוֹת עֵסֶק גָּדוֹל מִכָּל רֶגַע
    **************************
    לַעֲשׂוֹת עֵסֶק גָּדוֹל מִכָּל רֶגַע
    זֶה לָלוּשׁ וְלָלוּשׁ אֶת הָרֶגַע
    בְּיָדַיִם שֶׁל אוֹפֵה
    שֶׁלּוֹקֵחַ אֶת הַבָּצֵק מֵהַזְּמַן
    וְאוֹפֶה מִמֶּנּוּ מֵרֶגַע לְרֶגַע
    אֶת טַעַם הָרֶגַע
    בְּמַאֲפִיַּת הַזְּמַן.

    חַיִּים עַכְשָׁו
    **********
    לְפַסֵּק פִּסּוּק רָחָב,
    לִמְתֹּחַ יָדַיִם לַמֶּרְחָב,
    לְהַטּוֹת אָזְנַיִם לַכֹּל,
    וְלִצְעֹק וְלָשִׁיר בְּקוֹל.

    חַיִּים עַכְשָׁו
    ***********
    לְהִתְנַפֵּל עַל הָאָרֶץ
    וְלִמְשֹׁךְ אֶת הַשָּׁמַיִם
    לְהִתְרַחֵץ בָּאֲוִיר
    וְלִנְשֹׁם אֶת בֹּשֶׂם הָאֲדָמָה.

    לַחְווֹת אֶת זְמַן הַחַיָּה
    *******************
    לִצְלֹל עִם דָּגִים,
    לָרוּץ עִם צְבָאִים,
    לִקְפֹּץ עִם אַיָּלוֹת,
    וְלִדְאוֹת עִם צִפּוֹרִים.

    זְמַן הַחַיָּה
    **********
    זְמַן הַחַיָּה הוּא זְמַן נָתוּן,
    זְמַן שֶׁבָּא לָהּ מִבַּחוּץ
    וְאֵינוֹ מְהַדְהֵד לָהּ מִבִּפְנִים
    זְמַן שֶׁכְּמוֹ שֶׁהוּא כָּכָה הוּא…

    הַחַיָּה חַיָּה רַק אֶת זְמַנָּהּ –
    אֵין לָהּ זְמַן אַחֵר
    לֹא עָבַר לֹא עָתִיד
    וְלֹא שׁוּם דִּבּוּר עִם זְּמַן שֶׁחוֹלֵם
    וְלֹא שׁוּם הַרְגָּשָׁה לִזְמַן שֶׁזּוֹרֵם.

    זְמַן הָאָדָם
    **********
    לְעֻמַּת זְמַן הַחַיָּה
    זְמַן הָאָדָם נִתָּן לְכַוְּנוֹ
    לִזְמַן כָּזֶה אוֹ לִזְמַן אַחֵר…

    לָלוּשׁ אוֹתוֹ עִם הַחוֹמָרִים שֶׁאָנוּ בּוֹחֲרִים
    וְלֶאֱפוֹת אוֹתוֹ בְּכַוָּנָה שֶׁאָנוּ
    מִתְכַּוְּנִים.

    כִּי הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ הוּא
    הַזְּמַן הַנִּבְחָר
    וְרַק לָנוּ נִתְּנָה הַיְּכֹלֶת
    לִבְחֹר אֶת הַזְּמַן.

    הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ
    ************
    הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ –
    הוּא זְמַן מְדֻמֶּה
    וְלֹא זְמַן אֲמִתִּי.
    זְמַן שֶׁאֵינֶנּוּ
    וְלֹא יִהְיֶה…
    שֶׁתָּמִיד הוּא בּוֹרֵחַ,
    שֶׁתָּמִיד רָצִים אַחֲרָיו.
    וְנִדְמֶה, שֶׁרַק עוֹד רֶגַע…
    עוֹד מְעַט…
    נִמְצָא אֶת הַזְּמַן
    הָאֲמִתִּי
    שֶׁאָבַד.

    רָצוּי לָנוּ לִלְמֹד מַשֶּׁהוּ מִזְּמַן הַחַיָּה
    *******************************
    שֶׁכָּל זְמַנָּהּ בְּיָדָהּ,
    וּמָה שֶׁלֹּא בְּיָדָהּ אֵינֶנּוּ זְמַנָּהּ.
    וְשֶׁהִיא חַיָּה רַק אֶת זְמַנָּהּ
    וְשֶׁאֵין לָהּ זְמַן אַחֵר…

    זְמַן הַחַיִּים
    ***********
    אֶתְגַּבֵּר עַל הַזְּמַן כְּמוֹ אָרִי,
    אֶתְפַּרְקֵד בְּתוֹכוֹ כְּחָתוּל,
    אֶחְיֶה אוֹתוֹ כְּאָדָם.
    אֶזְרֹם אִתּוֹ
    בְּלִי לְהַקְדִּים וּבְלִי לְאַחֵר,
    וּבְלִי לִרְדֹּף אַחֲרֵי זְמַן אַחֵר.
    וְאֶת הַזְּמַן שֶׁהָיָה וְהַזְּמַן שֶׁיִּהְיֶה
    וְאֶת הַזְּמַן שֶׁלֹּא הָיָה וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה –
    אַזְמִין אוֹתוֹ אֵלַי –
    בַּהוֹוֶה.

    הַזְּמַן וְהַחַיִּים רוֹקְדִים
    ********************
    הַזְּמַן וְהַחַיִּים רוֹקְדִים רִקּוּד נִצְחִי.
    לִפְעָמִים הָרִקּוּד הוּא אִטִּי כְּמוֹ בְּקֶצֶב הַסְּלוֹאוּ
    וְלִפְעָמִים הוּא קוֹפְצָנִי כְּמוֹ בְּרוֹק-אֶנְד-רוֹל.
    אֶחָד הַמְּמַהֵר, הַלָּהוּט וְאֶחָד הַמֵּאֵט, הַמְּחֻשָּׁב.
    אֶחָד הַזּוֹרֵק אֶת עַצְמוֹ, הַסְּפּוֹנְטָנִי.
    וְאֶחָד שֶׁבְּקֹשִׁי מֵזִיז אֶת עַצְמוֹ, הַמְּעֻכָּב.
    כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם,
    רַק שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת צַעֲדֵיהֶם בַּזְּמַן
    וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת זְמַנָּם לַשָּׁמַיִם.

    הַזְּמַן הוּא הַזְמָנָה לַחַיִּים
    ************************
    הַזְּמַן הוּא הַזְמָנָה לַחַיִּים.
    הַזְמָנָה לַחַיִּים הִיא הַהִזְדַּמְּנוּת
    שֶׁחוֹזֶרֶת וְחוֹזֶרֶת כָּל הַזְּמַן.

    הַזְּמַן כְּחֹמֶר אָמוֹרְפִי\גַּעְגּוּעִים לפרופ. אֲמָדוֹ
    ****************************************
    לַזְּמַן אֵין צוּרָה וְאֵין מָקוֹם.
    זֶה רַק אַתָּה שֶׁנּוֹתֵן לוֹ צוּרָה וְנוֹתֵן לוֹ מָקוֹם.
    הַזְּמַן כְּמוֹ מַיִם
    מְמַלֵּא כָּל כְּלִי
    זוֹרֵם בְּכָל עָרוּץ
    גַּם בִּפְנִים וְגַם בַּחוּץ.

    רַק שֶׁהַשְּׁהִיָּה בִּפְנִים
    אֵינֶנָּה דּוֹמֶה לַשְּׁהִיָּה בַּחוּץ.

    אָהַבְתִּי אֶת "הֶרֶף הַזְּמַן" הַבֶּרְגְסוֹנִי;
    שֶׁהוּא הַדְּבַשׁ הַנִּגָּר מֵחַלַּת-הַזְּמַן,
    שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִבִּפְנִים מְלַקֶּקֶת
    בִּלְשׁוֹנָהּ.

    אָהַבְתִּי אֶת אנרי ברגסון כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדָה אוֹתוֹ,
    מוֹרָתִי הָאֲהוּבָה
    פרופ. אֶלִיעֲנָה-אֲמָדוֹ-לֵוִי-וַלֵנְסִי,
    בְּחַיֶּיהָ שֶׁלָּהּ;
    כְּשֶׁהִיא מְלַטֶּפֶת וּמְחַבֶּקֶת אֶת הַזְּמַן,
    וְנוֹתֶנֶת בּוֹ אֶת נְשִׁיקוֹתֶיהָ
    בַּפִילוֹסוֹפְיָה, בַּפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה, בְּיַהֲדוּת, בְּצִיּוּר,
    וּמְצַיֶּרֶת עַל אוֹר אחה"צ שֶׁלּוֹ
    אֶת הַחֲגִיגָה הַיּוֹמְיוֹמִית…
    וְאוֹהֶבֶת בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן שְׁלוֹשָׁה בְּעָלִים
    וְאֶת עַצְמָהּ…
    וְנִשְׁאֶרֶת עִם אַהֲבַת
    הַזְּמַן…
    וְלוֹקַחַת אֶת כָּל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם
    וּמַעֲנִיקָה בּוֹ אַהֲבָה
    לָעוֹלָם.

    הַזְּמַן כְּקַו וּכְמַעְגָּל
    *****************
    נִסִּיתִי לִתְפֹּס אֶת קַו הַזְּמַן בִּזְנָבוֹ
    וְלֹא לָתֵת לוֹ לְהַמְשִׁיךְ לַחְרֹץ בְּנַפְשִׁי.
    (שֶׁיַּמְשִׁיךְ לַחְרֹץ אֶת חֶלְקַת הַגּוּף,
    קִמְטֵי הַגּוּף – שֶׁלּוֹ הֵם.
    אַךְ מַדּוּעַ לָתֵת לוֹ לַחְרֹץ גַּם בְּחֶלְקַת הַנֶּפֶשׁ ?)
    *
    דִּמִּיתִי אֶת הַזְּמַן לְמַעְגָּל שֶׁהוֹלֵךְ וּמִתְעַגֵּל
    וְרָאִיתִי שֶׁכַּאֲשֶׁר אֲנִי מְחֻבָּר לַחַיִּים –
    הַזְּמַן עָג סְבִיבִי עוּגָה סְפוֹגִית,
    אַךְ כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְנֻתָּק מִן הַחַיִּים –
    הַזְּמַן חוֹצֶה אוֹתִי
    בְּקַו סַכִּינוֹ.

    בְּחַיֵּי כָּל אָדָם מִתְרוֹצְצִים תָּמִיד שְׁנֵי סוּגֵי זְמַן:
    זְמַן יָשָׁר וּזְמַן עָגֹל,
    זְמַן חוֹלֵם וּזְמַן מֵקִיץ,
    זְמַן הַפּוֹרֵט עַל מֵיתָר
    וּזְמַן הַמַּקִּישׁ עַל אֶבֶן,
    זְמַן רֵיק וּזְמַן מָלֵא,
    זְמַן פּוֹתֵחַ וּזְמַן סוֹגֵר.

    הַזְּמַן הַיָּשָׁר
    הוּא זְמַן הַצִּפִּיָּה הָעַזָּה
    שֶׁל תִּינוֹק רָעֵב לִינֹק,
    וְהוּא זְמַן הַחֲרָדָה הָעַזָּה
    שֶׁל הַזָּקֵן מִפְּנֵי הַמָּוֶת.

    וְהַזְּמַן הֶעָגֹל
    הוּא זְמַנּוֹ שֶׁל הַתִּינוֹק
    שֶׁעוֹד אֵין לוֹ זְמַן,
    וְהוּא זְמַנּוֹ שֶׁל הַזָּקֵן
    שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת כָּל הַזְּמַן שֶׁהָיָה.

    הַזְּמַן הַיָּשָׁר
    הוּא הַזְּמַן הַמְּתַסְכֵּל שֶׁל
    יֶלֶד שֶׁרוֹצֶה
    הַכֹּל רַק עַכְשָׁו,
    וְהוּא הַזְּמַן הַמְּתַסְכֵּל שֶׁל
    הַזָּקֵן שֶׁיּוֹדֵעַ
    שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר לֹא יִהְיֶה.

    וְהַזְּמַן הֶעָגֹל
    הוּא הַזְּמַן הַמָּתוֹק שֶׁל הַיֶּלֶד
    שֶׁשָּׂמֵחַ עַכְשָׁו,
    וְהוּא הַזְּמַן הַמָּתוֹק שֶׁל הַזָּקֵן
    הַשָּׂמֵחַ בְּחַיָּיו.
    – – – – – – – – – – – –
    שלך, פנחס

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    וואו ר' ניר תודה רבה על הדברים הכנים, גם ביחס לעצם הכתיבה שלך וגם ביחס לזמן. אתה נוגע בלבטים הקיומים האלה בצורה כל כך מדויקת, וגם תוך כדי נותן לי תקווה, תקווה שאפשר לחיות אחרת עם הזמן ועם הלחץ הזה שכל הזמן עוטף אותנו. הרבה פעמים כשאני עושה דברים כשאני נהנה מהם או כשאני "לוקח את הזמן" מיד מזנקות עלי תחושות אשמה שאני לא מנצל את הזמן ל"דברים חשובים", כגון פרנסה לימודים וכדו'. וזה מתח שאני הולך איתו כבר זמן מה. אהבתי את דרך ההסתכלות שלך, למרות שגם בה יש קשיי עיכול – כלומר להניח שאכן כולנו "מלפפונים", שממילא החיים יחלפו מאד מהר ולא נספיק דבר אלא ככלב המלקק את הים. יש בי פחד לקבל(או להודות) את האמונה הזו, כי היא גם מורידה ממני אחריות, ואולי תחושת האחריות הזו היא שלפעמים נותנת לי כוחות וגורמת לי לעשות דברים טובים.

    כמו כן רציתי לשאול לגבי "גוף החכמה" שתיארת. מה גורם לך לאחוז בדרך הזו ולא בדרך האקדמית?

    • nirstern הגיב:

      לגבי "גוף חכמה"
      לדעתי זה קשור לעניין יותר כללי,
      נראה לי שאצלם בכלל התפישה העמוקה היא שמה שקיים במובן הכי ראשוני אמיתי ומוחלט זה הקיום הפיזי. מחשבות, הסתכלות שכלית, זה משהו שבא אחר כך, על גבי זה, כמו איזה תופעות של החומר.
      אפילו נפש רגשית זה פחות קיים מהגוף החומרי.
      הורים שכרתו יד לילד או הוציאו עין או הרביצו, זה נתפש כיותר גרוע מהורים שהרסו אותו נפשית. אבל גופו שלם והוא לבוש יפה ורחוץ.

      ונזק נפשי נתפש כיותר גרוע מאשר אם שיבשו לו את השכל בתפישות מחשבתיות עקומות.

      אני חושב שכך הם מסתכלים גם אם בתיאוריה יגידו אחרת. לכן תיאוריה קיימת כתוצאה מהקיום הנפשי של הוגה והוא קיים כתוצאה מקיומו הפיזי. ואצל כל הוגה הקיום הפיזי נפרד.

      אני מנעורי היה לי ברור שזה להיפך. שהמציאות הפיזית היא כמו צל של מציאות לא-פיזית. שהמציאות הלא-פיזית היא מה שקיים באופן הראשוני האמיתי והמוחלט.

      יש לזה הוכחות פילוסופיות, אפלטון עוסק בהן הרבה. כל אחד מהדיאלוגים המוקדמים עוסק בזה מווית אחרת. אבל המרחק שבין התפישות כל כך גדול שבאמת הוכחות לא עוזרות. אלה נקודות מוצא עמוקות, לכל אחד בתפישה שלו.

      גוף החכמה הוא המציאות. אם המציאות מתחילה מהלא-חומרי, אז היא כללית. אין מה שיפריד. הפיזיות מפרידה, אבל בלעדיה זה אחד. כל אחד תופש את אותה מציאות מהזווית שלו, בתפישה חלקית לפי המגבלות שלו, בוודאי יש הבדלי דעות. גם בגיאוגרפיה היו חילוקי דעות לפי שהיו אמצעים מתקדמים. בחכמה עוד אין לנו מטוסים ולווינים שיצלמו הכל מלמעלה, אנחנו כמו הולכי רגל, שמנסים לשרטט מפה מהתרשמות אישית חלקית, ואחד התפעל מהר וחשב שהוא מאוד גבוה, ומישהו אחר התרשם שהוא נמוך.

    • nirstern הגיב:

      לגבי המלפפונים
      זה שוב קצוות של סתירה שצריך להכיל את שניהם ביחד.
      כל אחד בלי השני הרסני.
      כתבתי גם על תוכניות גרנדוזיות עם לוח זמנים צפוף,
      וביחד עם זה אנחנו פרחים בערוגה של הבורא, וכל התוכניות שלנו נשארות בערוגה.

      בהזדמנות אעיר, זה עניין חשוב אבל אקצר, ששאלו אם הכוונה שלי על הסתירות זה המהלך של תזה, אנטיתזה, וסינטזה.
      אז לגמרי לא. המהלך הזה מדבר שצדדי הסתירה באמת גורמים זה לכיליונו של זה, וצומח משהו חדש שהוא שילוב של צדדי הסתירה בדרך חדשה שבה אינם סותרים. ואז מול הדבר החדש מתהווה סתירה חדשה, כי כל דבר מעורר נגדו צד הפכי, וזה ממשיך להתקדם משלב לשלב.
      זה רעיון עתיק שניסח הפילוסוף הגל, וממנו אימץ את זה הרב קוק, כי רעיון התנועות הלאומיות של המאה ה 19 הסתכל על ההיסטוריה במבט כזה וזה שירת אותו.

      בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית הארכתי בזה, אפשר לחפש שם בתגיות 'חוק הסתירה'.
      אני לא מתכוון לתהליך. הסתירה של האהבה שהם שניים וגם אחד, של מה שהבורא אין עוד מלבדו וגם יש נבראים, אינה מגיעה לסינתזה, אין בזה תהליך. היא קיימת מתחילת העולם ותמשיך כך לנצח. התהליך הוא אצלנו, שאנחנו גדלים ממצב של יכולת החזקה של צד אחד, למצב שיכול להכיל יותר, וזה על ידי דרך האמצע שמלמד הרמב"ם בשמונה פרקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s