82 – קצת על גדלות מוחין ודרך לימוד דעת אלהים

מתוך מכתב:

הנושא היה שהסתירה בין מה שהבורא מוחלט, שהוא אחד פשוט ומוחלט שאין מלבדו כלל, לבין מה שיש לי מציאות לי כאדם נפרד, היא סתירה לוגית שלא ניתנת ליישוב. והיא גורמת לקושי  שהוא קשה מנשוא למי שחווה פעם הארה ברורה של אחדות מוחלטת של הבורא, וצריך להמשיך בחיים.
.
.
זה מה שכתבתי:
הכלי הכי חשוב כדי להתקרב אל הבורא הוא "גדלות הדעת". גדלות הדעת זה לא ליישב סתירה אלא לחיות איתה בלי שהיא מיושבת אבל גם בלי שהיא מחייבת קריסה של אחד הצדדים, לא תקועה, לא מחריבה, לא חונקת, לא מאמללת, אע"פ שהיא בלי ספק סתירה גמורה בלי יישוב. וזה בלי להפסיק להיות שכלי ונאמן ללוגיקה במובן הכי חמור. חשוב מאוד להבין במדוייק, זה בשום אופן לא יישוב של הסתירה.
למשל ילד קטן מרגיש שלקבל אהבה בשווה לאחיו זה לא מספק. ילד צריך להרגיש שהוא הכי אהוב. אז או שאני אהוב יותר או שאחי אהוב יותר. זו הרי סתירה לוגית לומר ששנינו אהובים יותר. אבל כשמתבגרים ונעשים אמא או אבא, פתאום משהו בדעת נעשה רחב וגדול ויכול להכיל שזה באמת כך, לא שאוהבים בשווה, אלא כל אחד אוהבים אותו הכי הרבה. אם יהיה יישוב כלשהו של הסתירה אז משהו במוחלטות של "אותי אוהבים הכי הרבה" ייפגם. לא מיישבים. לא אומרים אותך אוהבים הכי הרבה בכפוף לזה שגם את אחיך אוהבים הכי הרבה, או כיו"ב.
הרב וולבה היה מביא בשיחותיו שלפני גיל שלושים וחמש אין לחשוב על יום המיתה (אינני זןכר את המקור). כי אצל צעיר זו סתירה לוגית גם לחשוב על יום המיתה וגם שתהיה שמחת חיים פשוטה וטבעית בחיי העולם הזה החומריים. כשאדם מתבגר, פתאום הוא יכול להכיל את שני הצדדים בלי שאחד יסתור את השני.
משנה ביבמות:
"בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים.
חלצו, בית שמאי פוסלין מן הכהונה, ובית הלל מכשירים.
נתייבמו, בית שמאי מכשירים, ובית הלל פוסלין.
אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי."
זו הרי סתירה לוגית גם לחלוק באיסורי ערווה וממזרות וגם לשאת נשים. גדלות הדעת היא להכיל גם את המחלוקת בכל חריפותה וגם את האחדות בכל שלמותה.
.
.
ברכות ד א:
""לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני"
לוי ור' יצחק. חד אמר כך אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני (תהלים קיט, סב) חצות לילה אקום להודות לך!
ואידך כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה.
ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי ואומר לו, מפיבשת רבי, יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי."
סתירה לוגית – מלך גדול והתנהגות כזו.
.
וכשאברהם אמר אנכי עפר ואפר גם זו סתירה לוגית, האדם הגדול ביותר בהיסטוריה ולהיות עפר ואפר.
.
כל המדרגות של גדלות מוחין, הן מדרגות בדרך לאהבה. האהבה היא התכלית של גדלות המוחין, היא יכולה להתקיים באמת רק בתודעה שצמחה והתבגרה למצב של גדלות מוחין. האהבה היא סתירה לוגית גמורה. אנחנו אחד וגם אנחנו שניים. צעירים אוהבים או באופן קיצוני טוטלי, מוחלט, שלא משאיר מקום לחיים פרטיים נפרדים של כל אחד. או לא בשלמות. ככל שמתבגרים (כמובן זה לא רק תלוי בזמן שעובר) לומדים ששני הצדדים כאחד הם האהבה. אם אין חיים נפרדים פרטיים אין מי שיאהב ואין את מי לאהוב, אין את האדם השני, הזולת, שהוא לא אני. והשמירה על חיים פרטיים היא לא פשרה וחלקיות של האהבה. זה כמו מי שהולך על חבל ומחזיק מקל לאיזון. המשיכה של המקל לשני הכיוונים כאחד היא היא הנקודה של מרכז החיים והאהבה.
וכך גם מול הבורא. יש חיים פרטיים, והם מיוסדים על בחירה חופשית, ומציאות נפרדת של האדם, שהיא בהכרח פגימה באחדות המוחלטת של הבורא. ויש את האחדות המוחלטת של הבורא. בספרי קבלה יש אזהרה חמורה לא ללמוד לפני שמגיעים לגיל ארבעים. כי צעיר עוד אין לו את גדלות הדעת. הוא לא יכול שלא לראות סתירה בין לחיות את החיים הטבעיים הפשוטים החומריים במלואם, ולחיות חיים רוחניים של לימוד דעת אלוהים והתבטלות אל האחדות המוחלטת.
יש סיפור (כמו כל הסיפורים האלה לא חשובה האמת ההיסטורית שלו) על הגאון מווילנא. הוא דיבר נגד סיגופים. בעצמו הוא אכל רק כזית לחם יבש ומעט מים. מישהו העז לשאול אותו איך הוא מדבר נגד סיגופים ובעצמו אוכל כך. מספרים שהגאון אחז בבגדו, הניף אותו באוויר כשידו ישרה, והחזיק אותו מונף זמן ארוך. אחר כך אמר לו, כשיהיה לך כח כמו שלי תוכל גם אתה לאכול כמוני.
סיגופים זה לראות בחיות החומרית המלאה, החזקה, הבהמית, סתירה לחיים הרוחניים. לכן מסגפים את הגוף כדי להחליש את החיות החומרית הבהמית, וכך לחזק את החיים הרוחניים. זו אכן סתירה. במבט אמיתי גבוה רוחני החומר הוא שקר, הוא לא קיים בקיום עצמאי חזק כמו שהוא מציג את עצמו, הוא רק צל קלוש של המציאות הרוחנית המופשטת. והוא מסתיר בשקר שלו את אור הבורא בבריאה. אם אני חושב שככל שאוכל יותר ויהיה לי יותר כסף וכבוד וכו' אהיה יותר "יש", יותר חזק, זו סתירה גמורה למבט הרוחני שרואה שאדרבה, זו התרחקות מה"יש". לכן עושים סיגופים כדי להקטין את הסתירה, להחליש אחד מקצותיה. גם הרמב"ם בשמונה פרקים מדבר הרבה נגד הסיגופים ומביא כך מחז"ל שזה חטא.  כי את הסתירה הזו לא צריך לנסות לפתור. צריך לגדול, להתבגר, להגיע לגדלות מוחין שיכולה לחיות עם שני הקצוות לא מיושבים, לא פתורים, ובכל זאת לא מחריבים זה את זה.
זו כל העבודה, זה כל הלימוד. לא להוסיף ידע וליישב קושיות, אלא לגדול מבחינת הדעת. להתקדם לאט לאט, בהדרגה, מקטנות מוחין לגדלות מוחין. מדעת צעירים לדעת זקנים. זו לא קפיצה. אי אפשר להתבגר בקפיצה ואם זה קרה זה מזיק. סבלנות היא גם גדלות מוחין. מצד אחד אני נכסף עד מאוד, עד כלות, נשרף בכיסופים, ומצד שני אני מתנהל לאט לאט.
.
מורה נבוכים א ה:
"כן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרס לזה העניין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות.
וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה העניין.
ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון.
ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב.
ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמר בו: "וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר ח, יב) – וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה "מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו).
אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, ולזה אמר עליהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, י); ולא אמר, ויראו את אלוהי ישראל לבד. כל כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראייתם, לא לתאר איך ראו.
ואמנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה. חייב זה הרסם קודם שלימותם, והתחייבו כלייה. ויעתר להם עליו השלום, והאריך השם להם עד שנשרפו בתבערה, ונשרף נדב ואביהוא באוהל מועד, לפי מה שבאה בו הקבלה האמיתית.
ואם היה זה בדינם, כל שכן בדינינו אנחנו הפחותים ואשר למטה ממנו, שצריך לכל אחד ממנו שיכווין ויתעסק בהשלמת ההצעות והבנת ההקדמות המטהרות להשגה מטומאתה שהיא הטעיות, ואז יבוא להביט אל המחנה הקדוש האלוהי, כאשר אמר: "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה" (שמות יט, כב).
וכבר ציווה שלמה עליו השלום בשמירה הרבה כשישתדל אדם להגיע לזאת המדרגה, ואמר ממשל מזהיר: "שְׁמֹר רַגְלְךָ, כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל-בֵּית הָאֱלֹהִים""
.
.
.
הרב ש"ך אמר פעם דבר שהוא חכמת זקנים אמיתית, זה היה לי מגדלור כל חיי. וכל פעם שהתרופפה אחיזתי בזה נפלתי חזק.
כתוב במסכת מגילה לא ב:
"תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים סתור, וילדים בנה, סתור ואל תבנה. מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה"
הוא אמר שסתירת זקנים היא בניין זה מובן היטב. הם חכמים ויודעים מה הריסתו תהיה לתועלת.
אבל יש קושיא גדולה, למה בניין נערים הוא סתירה? הם בונים בחכמה שהיא אולי עדיין לא שלמה, אז זה יהיה מבנה לא מושלם, בוסר. יהיה צריך עוד לשכלל אותו. אבל למה הוא יהיה סתירה?
הוא השיב: מפני שאין להם סבלנות.
הם עובדים עם קטנות דעת. לא מכילים את הסתירות. אם יש התלהבות וכח ויכולת עובדים מהר, בגדול. לא יודעים להכיל שגם מתינות ואיטיות וצמצום ופסיביות הם צד סתירה שצריך להיות קיים ביחד עם הצד של התלהבות ואקטיביות. אם לא מכילים שני צדדים של סתירה, הרי הצדדים בסוף יחריבו זה את זה. כי אי אפשר להימנע מכך ששני הצדדים הסותרים נוכחים במציאות. אם לא יודעים לחיות עם סתירה, כל פעם שצד אחד יגיע הוא יחריב את הצד השני. ובסוף הכל יפול.
כך רוב חיי הזוגיות נכשלים לבסוף. מתחילים בהתלהבות, מהר, הרבה. לא מכילים סתירה. וכשמגיעה הסתירה להתלהבות הראשונית, עייפות, שגרה, דעיכת ההתלהבות, לא יודעים להכיל שזה רק צד אחד של סתירה שיכול להתקיים עם  הצד השני של הסתירה.  ההתלהבות הלא ממותנת מחריבה את היכולת לבנות לטווח ארוך, מה שמחייב איטיות ומתינות. והמתינות מחריבה את ההתלהבות.
וכך גם בהורות, ובלימוד, ובחיים מול הבורא, ובכל דבר. לגבי חינוך, הרב וולבה אמר שאם מחנך עושה פעולה כלשהי, ומסתכל אפילו במבט חטוף, רק לראות לרגע, האם זה הביא את התוצאה הרצוייה לפני שעברו עשר שנים, הוא לא מבין שום דבר בחינוך. זה גם עניין של סתירה, בין השאיפה לפעול ולשנות ולעשות שיהיה "כמו שצריך", ובין ההבנה שדברים הם צמיחה אורגנית ויש להם את הקצב שלהם.
צריך להיות אמיתיים. אם אדם רואה בעיני שכלו שמצד אחד בחירה חופשית ומצד שני מוחלטות של האל הם סתירה לוגית, זו האמת לגבי מה שכלו רואה. זה המדרגה האמיתית שלו בצמיחה של גדלות המוחין. אסור בשום אופן לומר אני רוצה להיות בעל גדלות מוחין ולכן אני רואה שזה לא סותר. זה שקר. זו בגידה בשכל. אדם שבוגד בשכל של עצמו מאבד אותו ומאבד את הכל. הדבר הראשון זה תמיד להיות נאמנים באופן מוחלט לשכל שלי.
אז מתוך נאמנות לשכלי אני מוכרח לומר שאני רואה ברור ומוחלט בוודאות לא ניתנת לערעור שאי אפשר לומר גם בחירה חופשית וגם מוחלטות של האל, זה לא מתיישב ואי אפשר לאחוז בזה וגם בזה, זו סתירה. אני רואה שאי אפשר לומר שאחת ועוד אחת זה גם שתיים וגם שלוש. אם תאלץ אותי להודות שזה גם וגם הרסת לי את השכל.
אבל הנכון הוא לומר אני כרגע במדרגת צמיחה מבחינת גדלות מוחין, שעוד לא הגעתי ליכולת להכיל את שני הצדדים. אצלי עכשיו זו סתירה מוחלטת. אם אדם בן שש עשרה יאמר אני בן שמונים זה הרס שלו. והוא לא יכול להחליט לקפוץ לגיל שמונים. צריך סבלנות. זה יגיע, אבל בקצב שלו, אי אפשר לדחוק.
זו שוב סתירה שצריך להכיל, וזו הדרך לגדול. מצד אחד אם עכשיו לפי המדרגה שלי זה נראה לי סתירה מוחלטת, אני צריך לחשוב שזו אכן באמת סתירה מוחלטת ולחיות לפי המחשבה הזו ולקבל אותה כמחשבה מוכרחת לוגית ולומר זו סתירה מוחלטת ואי אפשר להתחמק. וביחד עם זה לא להינעל, לא להיות סגור. לקבל שיש אפשרות שזו לא תהיה סתירה, כשהדעת יותר רחבה. זה שוב לעמוד כמו מול ים או שמיים, כשאני יודע שמה שאני רואה זה לא סוף דבר, שיש עוד משהו מאחרי האופק, שאולי פעם אוכל לגדול ולהתקדם ולהגיע גם לשם. ושם אראה משהו חדש שלא יכולתי לשער, ויחד עם זה אראה שיש שוב אופק, שמסתיר מאחריו עוד דברים שאינני יכול כלל לשער.
העמדה הזו מעניקה איזשהי פתיחות של התודעה, יכולת לצמוח, יכולת להישאר בתנועה. מצד אחד להיות באופן מוחלט עם מה שאני רואה, ומצד שני לא להיתקע ולהינעל עם מה שאני רואה.
נאמר הוי מתאבק באבק רגליהם של חכמים. ומפרשים מלשון מאבק, לא להיות כמו שה שאומר אמן לחכמים בלי מחשבה עצמאית וויכוח עיקש. אבל לדעת שגם כשאני מתאבק אני בעפר רגליהם. אני רואה במדרגה אחרת מהם. אני כמו ילד שמתווכח עם זקן. הוא כבר שכח מה שאני עוד לא למדתי, וגם אם אני בטוח שאני צודק, ואני צריך להיות בטוח בשכלי, עדיין אני יודע שיש לו ראייה רחבה יותר, עמוקה יותר, ממה שאני בכלל יכול לשער. וכל הויכוח שלי איתו הוא כי גם הוא בגילי התווכח, בלי זה לא צומחים, ואני הולך בעקבותיו כדי להגיע אליו, לא כדי באמת לפסול אותו.
.
.
במשלי כב כתוב:
"הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי."
מה היה חסר אם היה כתוב רק "שמע דברי חכמים" ?
מומלץ ומועיל לשמוע, אז תשמע. מה פשר ההקדמה "הט אזנך"?
אלא אי אפשר לשמוע דברי חכמים כשאני נמצא סגור בתוך דעתי. הם אומרים משהו ואני רואה שזו סתירה לוגית ולכן אני בצדק לא מקבל מה שהם אומרים. נמצא שלא שמעתי. אם הם יאמרו משהו שלפי תפישתי הוא לא סתירה לוגית אז לא התקדמתי. ברמה הזו הייתי גם מקודם. אני מחפש לשמוע דווקא מחכמים כי החכמים הם ברמה גבוהה יותר ממני, אבל לכן מה שהם אומרים לא יישמע לי הגיוני. כמו שילד לא יכול לחשוב שמה שאמא אומרת תקח סוודר זה הגיוני, הרי כרגע לא קר לי.
איך אפשר לשמוע דברי חכמים?
זה העניין של "הט אזנך" אל תבטל את אזנך, אל תצא ממנה. אין לך שכל אחר. אבל טיפה תזוז, תזיז מעט את השכל שלך לכיוון של חכמים. איזשהי יציאה מעצמך בלי ביטול עצמך. איזשהו סדק קטן בראיית העולם שלך, בבטחון שלך מה לוגי ומה לא לוגי, בלי לפרק לגמרי את הדעה שלך.

דעת אלוהים יכולה להילמד רק במהלך כזה. כי הוא באמת חכם יותר מאיתנו ברמה כזו שמה שהוא אומר לא נשמע לנו הגיוני. איננו יכולים להתבצר בדעתנו, ומצד שני לא לוותר עליה. זה העניין של "הט אזנך". הטיה היא תנועה מועטת, אבל לכן חייבת להיות מדוייקת מאוד. לא לעקור את האוזן ממקומה אבל גם לא להשאיר אותה שם. קו האמצע. זו הליכה על חבל. בין ענווה לעזות.

כל זה מתייחס למה שכתבת שעוצמת האמת קשה מנשוא. כל זה מנסה להביא להבנה שהיא קשה, אבל לא באמת "מנשוא". כי יש חכמים שידעו לחיות עם שני הקצוות בלי ליישב אבל גם בלי קריסה של האחד לתוך השני. והקושי שאני חווה הוא תהליך צמיחה לכיוון שלהם, אם אהיה פתוח לזה. הכאב הוא כמו אש תחת תבשיל. הוא מתסיס, לכן גם מפרק, סודק, גורם לחיפוש, למאמץ, ומזה יכול להכנס אור של גדלות מוחין שלא היה מקודם. לכן הוא קושי בונה, שמח, מצמיח, חי, שנמצא בתנועה מתמדת, בהשתנות מתמדת, גם אם בגלל האיטיות לא רואים את זה.

המפתח הוא ענווה. יש רבים, ואני רואה את זה גם בתוכי כל הזמן, זה מאבק שלא נגמר, שבגלל חוסר בענווה לא צומחים הלאה, לא גדלים. כי אם אני רואה שזה ככה אז זה ככה וגמרנו.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 82 - קצת על גדלות מוחין ודרך לימוד דעת אלהים, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 82 – קצת על גדלות מוחין ודרך לימוד דעת אלהים

  1. אברהם הגיב:

    תודה על הפוסט המהמם ועמוק. כל כך דיבר אלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s