80 – תורת הסוד במורה נבוכים. החיים והלימוד

מתוך התכתבות (מתעדכן):

(מדובר על רגע של הארה גבוהה, שבו היתה תפישה חזקה של אחדות הכל.)
זה יכול להיות ראייה של השכל העיוני. השכל העיוני זה פשוט עין. למשל אתה יכול להסתכל על מישהו, במיוחד קרוב, וממש לראות שהוא שמח או שהוא עצוב. הוא יאמר אני לא עצוב, ואתה תשיב לו אל תעבוד עלי, אני רואה שאתה עצוב. כי במציאות של העין יש רובד של מציאות של נפש המתעורר (הרגשית) והיא ברובד הזה רואה רגש ממש כמו שהיא רואה חומריות ברובד החומרי שלה. כך יש רובד מופשט של קיום העין, ושם היא רואה את המציאות באופן מופשט מחומר.
הרמב"ם אומר בהלכות יסודי התורה ד ז:
"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."
הוא מדבר כאן על העין ברובד הקיום המופשט שלה, שזה שכל עיוני, מלשון עין. כשהעין מסתכל כך היא רואה באופן דומה למה שאתה מתאר.
העמל הוא לבנות את כושר הראיה שנוכל להסתכל במישור הזה מתי שנרצה וכמה שנרצה ועל מה שנרצה.
באופן כללי אין לנו את היכולת להשתמש בעין באופן כזה, כי אנחנו שקועים בחומריות. אבל מאוד ייתכן שיש רגעים שכושר הראיה הזה לרגע השתחרר מעיוורון החומריות וראה את המציאות.
יכול גם להיות שמרוב צמאון למשהו שהוא מעבר לקיום החומרי החשוך והקטן, זה היה דמיון, סוג של הזיה. כמו מי שמאוד רעב יש לו הזיות על אוכל.
לפעמים אופי החוויה מרמז באופן די מובהק האם זה כך או כך, ולפעמים אי אפשר לדעת.
.
.
.
.
המשך:

אני לא יכול לומר שאני יודע. אני מחפש ומגשש באפלה.

לפי מה שנדמה לי כעת, זה עניין של בנייה הדרגתית וסבלנית לאט לאט. אני מרגיש שהלימוד שאני עוסק בו בונה לי את זה וגורם לי להיות יותר שייך שהרובד הזה יהיה נוכח בחיים שלי.

 (הלימוד הוא באמת תורה, בחלק של מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הפנימיות. עסקתי שנים רבות בתלמוד בלימוד ישיבתי, וכעת הרגשתי שהגיע הזמן לחלק הפנימיות. המפרש שלי לתורה הוא הרמב"ם במורה נבוכים, והמפרש לרמב"ם הוא אריסטו. אני עוסק רק בזה. איכשהו מצאתי שזה באמת בונה לי, לימוד דברים אחרים מבחינתי זה פה ושם השגות או לא, לקטוף כל מיני אורות, אבל לא בנייה עקבית ומסודרת אבן אחרי אבן. לכן כרגע לימודים אחרים בשבילי זה להתפזר ולא מועיל לי. זה כמובן אישי לגמרי)
בגלל שזה לא בבת אחת, לא "או כן או לא" אלא מצבי ביניים שמתפתחים לאט, זה יציב ומשתלב עם הרובד הרגיל של החיים ולא מכלה אותו. אני יכול להיות ממש מונח במציאות הרגילה, להיות מחובר לכל פרט ברגש ובשכל, בצורה רגילה, כמו כולם, ובמקביל גם להרגיש משהו דומה למה שתיארת. לא בצורה שמציפה הכל ומוחקת כל דבר אחר. כי זה מאורגן בתוך מושגים והבנות, יש לזה מסגרות, זה לא מציף באופן ששוטף הכל.
הלימוד גם נותן לראות איך ההרגשה שתיארת נובעת מהטבע הרגיל. אריסטו מתחיל מהסתכלות על הטבע הרגיל בעיניים רגילות. בחוויה אנושית פשוטה וטבעית וארצית. והוא מנתח לאט לאט את מה שרואים בחוויה ארצית פשוטה, ממש שואל את כל השאלות, מגדיר את כל המושגים, והמיוחד הוא שבכוונה הוא לא אומר את המסקנה, את מה שמגיעים אליו בסוף. בזה הוא כועס על אפלטון שאומר את החכמה האלוהית העליונה ישר. אלא אריסטו מוליך אותנו יד ביד במסע של התבוננות, שלבב אחרי שלב. שואלים שאלות. מתחילים להסתכל עליהן, לאט לאט בונים עוד מושג ועוד הגדרה ועדו התבוננות. ופתאום רואים איך המישור של האחדות המוחלטת בעצם מבצבץ מתוך הטבע הרגיל. סדק אחרי סדק.
יש שורה של ליאונרד כהן,
There is a crack in everything, that’s how the light gets in
אריסטו אומר בוא נסתכל על התנועה. דבר הכי פשוט וארצי. משהו נע סנטימטר. הוא יכול לנוע חצי סנטימטר, וגם רבע, ושגם שמינית. וכך עד אינסוף. אז בעצם מה זה תנועה? איך עצם נע עובר אינסוף נקודות? אז בכלל אין חלוקה של הקו לנקודות. אז מה זה קו אם לא אוסף נקודות?
זה דורש לימוד מאוד ארוך ,המון המון סבלנות, לראות ממש בעין השכל, לא רק לדקלם מילים כתובות.
מו"נ א נ:
"דע, אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה העניין הנאמר בפה, אבל העניין המצוייר בנפש"
הכוונה בנפש השכלית. שהעין של הנפש השכלית ממש רואה את זה כמו שעין בשרית רואה. לא להשתמש במילים. המילים צריכות להיות שקופות, רק כמו אצבע שמצביעה על המציאות ואומרת: "זה".
ואם לומדים כך למשל את השאלה הזו על תנועה, וזה באמת דורש הרבה עמל, שלבים וסבלנות, (אל תנסה להבין עכשיו, למרות שמן הסתם כבר למדת על זה הרבה, היישוב של אריסטו על הפרדוקס של זנון, זה לומדים כמדומני במבוא לפילוסופיה…), זה סדק שמתוכו מאיר אור. אם באמת עמלים על זה, באמת רואים ממש חי ומציאותי ומוחשי וצלול, לא רק חוזרים על מילים שמצלצלות יפה, אז זה גורם שההסתכלות על העולם הגשמי הטבעי היא לא מחשיכה את ההסתכלות העליונה, לא צריך לנטוש את העולם כדי להגיע להסתכלות העליונה. אני יכול לשטוף כלים וכשאני פותח את הברז ורואה את המים זורמים אני רואה את האחדות של הבורא בתנועה שלהם, וזה לא מעיף אותי החוצה מהשטיפת כלים, זה משתלב. זה יכול להשתלב רק אם לומדים לראות את זה בהדרגה מתוך הטבע עצמו, לא בטיסה "מיסטית" בנסיון לעשות קיצור דרך. זה כמובן סתם דוגמה, יש המון דברים שלומדים, ולא כל דבר אני ממש מבין עד רמה של לראות ממש בעין השכל כמו שרואים ממש מציאות גשמית. זו עבודה שלא נגמרת. היפה הוא שזה לא בבת אחת. כי אז אפשר לצמוח לאט עם זה, בצורה אורגנית, לחיות עם זה, לא לעוף. כתוב בחז"ל עדיף עשר אמה ועומד ממאה אמה ונופל.
.
.
.
.
המשך:
מה שכתבתי שאפשר לראות את האחדות העליונה בזרימת המים בברז, לא התכוונתי שזה דורש תשומת לב או מאמץ כלשהו, ושזה באופן מסויים דווקא בזה באותו רגע. זה נמצא שם, באופן טבעי ונינוח, בהכל, כל הזמן. כי הלימוד בונה בכלל את צורת הראייה הזו, ואחרי שהיא קיימת, היא רואה כל הזמן בכל דבר את האחדות והאלוהות.
למשל אם יש זוג חדש שמאוהבים עד הגג, והכל הוא בטירוף וקיצוני. אחרי החתונה וחיים עשרים שנה ביחד, בדרך הכלל הכל כבר מת והתייבש. אבל יש אפשרות שזה יהיה עדיין חי. אדרבה, יותר חי ויותר אמיתי ויותר עמוק ומושרש. אבל גם אם זה בכלל לא מת, אלא נשאר ממש חי ואדרבה באמת צמח והעמיק. זה יותר מתון.
יבוא צעיר מאוהב עד האוזניים, וישאל אם אני מרגיש את החוויות החריפות שלו, שהוא ממש מתעלף מאהבה ומאבד נשימה ודופק לב, ומרגיש התפשטות הגשמיות מוחלטת וכו'. אומר לו שלא. זה מתון, נורמלי, מחובר לשגרה של החיים הפשוטים. אני לא מתעלף כל הזמן. אנחנו לא מחזיקים ידיים והעולם שבחוץ מפסיק להתקיים והזמן מפסיק לחלוף. אנחנו מנהלים בית ומשפחה, מגדלים ילדים. עושים עוד הרבה דברים כל אחד לעצמו. אבל זה שם. כל הזמן. ועמוק ומורגש. אנחנו חיים את זה ומודעים לזה.
הלימוד מכניס את הדברים למסגרות. אתה לא לומד איך כל העולם כולו בכל פרטיו הוא אחדות מוחלטת. כי האמת שזה לא באמת יכול להיות מושג ממש, באופן יציב. לכן החוויה לא כזו חריפה. אתה לומד על פרט אחד איך ממנו רואים את האחדות המוחלטת כשמעמיקים בו. רואים קרן אור אחת מהאחדות, זווית אחת. ואל מייד האור משפריץ במלוא עוזו. כי לא מייד זה מובן. זה מובן קצת, ויש אור קטן, רך, לא מוחלט. וזה מצטבר, ומהפרטים נעשה משהו כללי, אבל הוא ממסוגר בתוך הפרטים שמהם הוא נלמד. כמו שחיי אהבה של זוג נשוי ממוסגרים בפעולות שעושים, מדברים מי ישטוף היום כלים, מדברים מה צריך להביא מהסופר, נותנים נשיקה כשיוצאים. הכל נפרט לפרטים קטנים. אבל האהבה נמצאת גם באופן כללי, רצוף, לא רק בתוך כל פרט לחוד. אבל הפרטים הם כמו כלים, מסגרות. זה מצד אחד מתון ומצד שני יציב ואמיתי מתמיד.
יש דרכים שבהן עושים מעשים כדי לבטל את החומריות. בניו אייג' קוראים לזה ה simple mind כל מיני פעולות. יש שאמניזם, מדיטציות, ריקוד סופי, כל מיני דברים. והמטרה שה deep mind פתאום יצוץ, מתוך הסילוק של המעטפת החיצונית. השכל העיוני העמוק באמת רואה את האחדות וזה נפלא מאוד. זו אותה השגה, רק בדרך אחרת של הגעה אליה. אני לא מחפש דברים כאלה.  גם בחיי אהבה, אני מאוד מונוגמי, מחפש דווקא את הקרבה המתונה והעמוקה של אהבה בת עשרים, וממש לא מעוניין בריגוש החריף של התאהבות חדשה. גם זה מן הסתם מאוד אישי.
.
.
.
.
המשך:
אני גם לוקה במחלת הנטייה לקיצוניות.
יש דברים שאם צריך ללמוד אותם ולבנות אותם, והם לא באים באופן טריביאלי, אחרי שמשלמים את המחיר גם מרויחים. יש איזו איכות במשהו שנבנה מתוך מודעות ובחירה ומחשבה ומאמץ. אני מדבר על הנסיון למצוא מהלך שמאפשר חיים ומתינות. בסופו של דבר החיים זה המבחן העליון, מה שחי, שמוסיף לחיים, שבונה ומצמיח ומבסס אותם. מה ששורף את החיים זה לבד כבר מוכיח שמשהו שם לא נכון. אני לא יכול בלי קיצוניות, אבל מנסה למצוא לה מקום בתוך החיים בלי שתעיף את כולם. כמו כור גרעיני, שעושים פיצוץ מבוקר, עטוף בשכבות בטון ועם מנגנוני קירור.
חלק מזה זה גם העניין של נס. הרמב"ם מדבר הרבה על ניסים. רואים שזה העסיק אותו מאוד. אבל הוא דוחף בכח להתרחק מזה. אלא למצוא את הגילוי של הבורא דווקא בטבע.
יש משל שרץ באינטרנט, שטחי אבל מבהיר. מישהו טבע, וביקש מהבורא שיציל אותו. עברה סירה עם אנשים והציעו לו חבל, והוא סרב, אני רוצה שאלוהים יציל אותי.
אחרי שטבע והגיע למעלה שאל למה לא באת להציל אותי, והבורא השיב לו באתי. מה זה היה הסירה ההיא לדעתך?
זה שטחי כי המבט על הטבע רואה את הבורא לא רק באופן כזה שהטבע מאורגן לספק לי את הכל, שיש לי עיניים וכו' וזה פלא. זה בסיס. הדבר היותר עמוק הוא שהטבע אם לומדים, ושוב זה לימוד מאוד ארוך ועמוק, עבודת נמלים, הוא לא מה שאנחנו חושבים שהוא. זו לא מערכת חומרית קבועה טכנית אפרורית. זה גילוי עוד יותר מאיר ומלא נוכחות ונס מאשר נס. שוב, זה נס שהוא לא סטוץ אלא בית. אריסטו מוכיח שאין דבר כזה מקום של דברים, הדברים לא תופשים מקום. גם אין דבר כזה חומר. יש רק תנועה טהורה ולא חומר עומד. אין ריק. מה שנדמה לנו כמציאות הוא העדר מזוקק, ומה שנדמה לנו כהעדר הוא ה"יש". זה לא משכנע כי זה מילים, רק אחרי לימוד ארוך זה נבנה בהדרגה אבן על אבן. וזה הופך את הטבע למקום שבוא האלוה לבדו נוכח גלוי ומחובר. ואז נס הוא רק הקטנה של זה, פגימה. כי זה מפר את ההרמוניה והשלמות של הכל. נס זה אלומת אור, אבל יש לזה משמעות רק בלילה. זה מגדיר את מה שלא נס כלילה. באמצע הצהרים אין לזה מקום.
אפשר לתפוש שהמציאות כולה גילוי אלוהי. אם המציאות שלא משלמים לי משכורת, ואני צריך משכורת, אז אני מחפש עבודה שבה כן ישלמו לי. או לשלב או כל פתרון אחר שהוא הגיוני ועובד "נורמלי" מבחינת החיים והטבע. יש פסוק משכני אחריך נרוצה. הבורא עכשיו מושך אותי למקום אחר מזה שבו אני נמצא. ההסתגלות למציאות, ההקשבה לה, הקבלה אותה. ההליכה אחריה. זה כמו זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. זה כמו ימינו תחת לראשי ושמאלו תחבקני. עכשיו אני הולך לארץ לא זרועה. כמו שנאמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. כי הטבע קורא אלי לזוז, להשתנות. לחשוב מחדש.  חשבתי שאני יודע מה שאני רוצה, מה טוב ונכון לי. אבל אולי בעצם אני שבוי באיזה מסלול, חיצוני, תואר וכיו"ב. ולא באמת חופשי לבחור ולחשוב. הטבע חכם כי הוא הבורא עצמו. אני חי במציאות טובה, אוהבת, חיה, מכוונת, שמחזיקה אותי ביד ולוקחת אותי כשאני אוחז יד ביד את הבורא של הטבע. הוא לא מתחבא מאחרי מציאות עויינת, חשוכה, סתמית, חומרית, נוקשה, ורק מציץ מדי פעם על ידי נס. הוא עומד כל הזמן ממש מולי בזרועות פתוחות, הטבע ה"רגיל" זה הוא. ושוב, ז המחייב ללמדו את הטבע. הפיזיקה של אריסטו היא לימדו הטבע, שהופך באופן מבוסס ושכלי והכרחי הגיונית את כל הטבע לנס, נס מכוון, שמגלה רצון. לא משהו ניסי בלי גילוי סובייקט כמו מכניקת הקוונטים.
הרמב"ם שם דגש מרכזי, על מה שאצל אריסטו מוצנע ומרומז מאוד, שהוא הרובד של הבורא כסובייקט בעל רצון שמשתלב עם היותו גם אובייקט של המנגנון והסדר הטבעי. הוא מביא את שיטת המדברים, הקנאים הדתיים של תקופתו, שאצלם הבורא הוא רק סובייקט, רק רצון חופשי, רצון אישי. אין שום דבר חוץ מהרצון שלו. לכן אין בכלל טבע מסודר עם חוקיות מוכרחת. יש רק מערכת יחסים פנים אל פנים.
והוא מביא את הפילוסופים האריסטוטליים של תקופתו, שאצלם הבורא הוא אובייקט. כמו שיש בטבע החומרי שמש יש במציאות הרוחנית שמש רוחנית. מקור שמשפיע, מאציל, את הסדר השכלי והחוקיות והמציאות, אבל הוא כח טבע, שכל, לא בעל רצון חופשי אישי שעומד מולנו כרצון מול רצון. כמו שאמרו עשה רצונו כרצונך. רצון מול רצון.
הרמב"ם מתאמץ מאוד, זה הנושא המרכזי של המורה נבוכים, ללמד איך צריך את שני הרבדים האלה, והם לא סותרים אלא משלימים. כמו גוף ונפש, אי אפשר זה בלי זה, והם משלימים ולא סותרים. זה דורש הרבה לימוד כי בתפישה התחלתית, קטנה, לפני לימוד, אי אפשר באמת שזה לא יסתור. אנחנו צריכים מרד בחומרנות, בטבע, בחוקיות, מרד של רוחניות חריפה של רצון מול רצון שמחפשת את הנס, את ההליכה על הקצה. אחרת זה התברגנות, אני כבר מחכה לתלוש המשכורת היציב והשמן שארגנתי לי ולא לנס מהבורא. והקשר עם הבורא מתברגן ונכבה. לכן צריך ללמוד הרבה ובעמל כדי לבנות תודעה. התודעה שמתחילים איתה, שנולדים איתה, לא מסוגלת להכיל את שני הצדדים כאחד, כמשלימים.
הקנאות הדתית בסוף מביאה לאכזריות. כי יש בתוכי משהו שמפחד מזה שאין לי משכורת, ואני רומס אותו. ואחרי שאני אלים לעצמי אהיה אלים גם החוצה. יש בי רבדים רבים, וחלק מהם הם טבע וחומריות והם תמיד יפחדו ממצב לא מסודר.  וזה התינוק שבי. תינוק צריך בטחון. בכל אחד מאיתנו יש גם תינוק, והוא זקוק לחמלה וחיבוק. משהו מאוד חשוב בנו, בחיים שלנו, נובע דווקא מהתינוק. מצד שני הגישה של הפילוסופים שהאל הוא מושג פילוסופי ומדעי וטבעי, ולא אש חיה ונוכחת כסובייקט ורצון, כמובן זה כיבוי של מה שחי. השילוב נשמע כמו מילים ריקות, כי זה לא משהו שאפשר להסביר, זה משהו שבונים תודעה בכיוון אליו לאט לאט דרך העמל של הלימוד המתמיד.
לגבי שאלות כמו האם הבורא בודד ולמה הוא ברא את העולם וכיו"ב,
זה גם מצב תודעה שבונים בלימוד ארוך ולא מתחילים איתו, וגם זה מהנושאים המרכזיים של המורה נבוכים, ובאריסטו הוא מוצנע יותר. הכוונה למצב של אדם שעומד מול הים או השמיים. הוא רואה את מה שלפניו, משיג אותו, יכול לחיות איתו, אבל תמיד התפישה היא לא מקיפה, לא שלמה, הוא לא רואה את הצד השני.
אדם רוצה לראות את הצד השני של הים, למדוד את היקפו, לצייר אותו על מפה. כי אז האדם השתלט עליו, לקח אותו אליו, סגר אותו אצלו, נעץ אותו. הקיף אותו במוחו, יודע אותו.
אם האדם חי מול הים ומוותר על השאיפה להקיף אותו בתודעתו, במוחו, הוא נעשה פחות זכר ויותר נקבה. הוא מתמסר. נכנע. הוא נותן את עצמו לים שהים יוביל וינהל, שהים ידע אותי ואני אדע שהוא יודע אותי, לא רק שאני אדע אותו.
יש לנו נטיה להגדיר אנשים, פלוני הוא כזה וכזה. גם אדם הוא כמו ים שלא רואים את קצהו ותכליתו וסוף עמקו. כשכועסים על האשה אומרים את תמיד ככה. תמיד את עושה כך וכך. אני מכיר אותך כבר, תמיד את רוצה כך, חושבת כך, את כזאת. כשאוהבים מרגישים שיש שם המון שעוד לא הכרתי, עוד המון שיש לגלות. וכמה שמתקרבים ומכירים רואים שיש עוד בלי סוף שעוד יש להכיר.  זה התפישה של להיות מול ים על החוף, כמו הדייגים של פעם שחיו את הים אבל לא היה להם מושג עד איפה הוא מגיע ומה יש בצד השני, אם בכלל יש צד שני. לחיות מול אינסוף. לכן לדעת דברים כמו האם הוא בודד, למה הוא ברא וכו', אלה שאלות שמנסות להקיף את הכל, לדעת עד הסוף, ללכוד את הדבר ולפצח את סודו ולנעוץ אותו. אם מוותרים על שאלות כאלה, ומתמסרים ומרגישים ונוגעים וחיים עם, לא מנסים לפתור שאלות וקושיות ולא להשיג. לא להתנפל, רק לחזר. אז במגע יש התחלה של תחושה עליו, מה שלא ניתן לומר במילים. וזה מתפתח לאט לאט. שוב, החיים ביחד זה הלימוד. הלימוד זה להסתכל על נושא בטבע, כל פעם עוד נושא שקיים בטבע או בחיים, כל פעם נשאר עוד זוית, עוד נושא, שהוא עדיין חשוך, קשה, מנוכר, זר, סתום, חומרי. ואז הלימוד הוא לשבור את הראש עם זה, לתת לזה להכות ולהכאיב, לנגוח בזה עד כאב. לחפש סדקים, קושיות ,שאלות. לגשש. להתחיל לחפור. ואחרי הרבה עמל ומאמץ לראות שבאמת רואים את הנוכחות של האל גם שם. שזה חלק מהביחד, מהרך, מהטוב. שזה מתחבר להכל. שגם שם יש אור. וזו נקודה קטנה. ואם אמיתיים נשארות תמיד המון נקודות עוד לא מעובדות. אי אפשר בחוויה והתלהבות שהכל יהפוך למואר. אחרי השקיעה של ההתלהבות יש נושאים שהם נשארים קשים, מפחידים, שיש שם בדידות וניכור וחוסר הבנה ותחושה שיש כן הבנה, והיא לא טובה, אני מבין שזה עומד נגדי קשה ואטום. למה אני מתעייף מללמוד בלילה וכואב לי הראש. למה עדיין אני בודד, מפחד. למה יש ילד עם מום בלב. ועוד מליון דברים הרבה יותר קטנים. למה המחשב מנוע של הרכב נרטב בגשם וזה עולה לי כעת אלף שקל. אני לא לומד על למה המחשב של הרכב נרטב, אבל אני לומד עוד משהו על הטבע. על התגלות הבורא בטבע, הנהגת הבורא את הטבע. כל פרק במורה נבוכים זה לימוד על הטבע, איך הרצון האלוהי והטבע הקבוע הם לא שני דברים נפרדים, ובכל פרק יש תמיד עוד עומק חדש לגלות. וכל פעם שהטבע נעשה מעט יותר מובן ומואר ומלא מנוכחות אלוהית, המבט על המחשב של הרכב והאלף שקל משתנה קצת.  וזה דרך חיים, הלימוד הזה הוא התוכן של החיים, זה לא קורס הכנה לחיים.
אכן זו אחת הסוגיות שהרמב"ם כל הזמן עוסק בה, שיש רובד אימננטי לגמרי, שבו יש זהות גמורה בין הבורא לנבראים. ויש רובד טרנסצנדנטי לגמרי, ששום מושג לא יכול לתפוש בבורא כלל, הוא נבדל לחלוטין. והלימוד הוא ללמוד לראות שמצד אחד שום רובד לא זז מילימטר ממקומו, ומצד שני זה לא דיכוטומיה, זה לא שני רבדים נפרדים. זה בכלל לא שני רבדים. בתודעה הגולמית שלנו זה נתפש בהכרח כשני רבדים, והעמל הוא למוטט את התודעה הזו לאט לאט, קושיא אחרי קושיא, וכל פעם להניח עוד אבן של הבנה עמוקה שבונה תודעה חדשה, שרואה שאלה לא שני רבדים שונים. זה ה"סוד" של המורה נבוכים. זו הסוגיא שהכל בנוי סביבה, שבה כל דבר עוסק. נפש וגוף, צורה וחומר, טבע ונס, השגחה ומקריות, שכל ורצון, טבע ומעל הטבע, ועוד ועוד. תמיד לפרק את המושגים האלה ולפורר אותם, לעדור בהם, ולראות שהם מתהפכים לגמרי, שהתודעה מתהפכת, והם מפסיקים להיות זוג ניגודים או שני רבדים. העמל הוא החיזור, החיזור הוא עמידה מול מצב של זרות וניכור ופירוד, ומכבדים את הזרות, לא מתנפלים, לא חודרים בכח. אבל לא מוותרים. יושבים מול הדלת כל הלילה, מתמסרים לתהליך איטי של לימוד. ואז זה הזיווג, כשמגלים שהניכור הוא לא ניכור והזרות לא זרה. זו הסוגיא שהיא הציר שהכל סביבו. חיזור וזיווג.
לכן את המסקנה אי אפשר לומר.
לשון המורה נבוכים בפתיחה:
"ולא תחשוב שהסודות העצומות ההם ידועות עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו, לא כן, אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום ואחר כן יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חשוך קרוב למה שהיינו תחלה, ונהיה כמי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם והוא בליל חזק החושך. והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם עד כאילו הוא באור תדיר לא יסור וישוב הלילה אצלו כיום, וזאת היא מדרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו ואתה פה עמוד עמדי, ונאמר בו כי קרן עור פניו. ויש מי שיהיה לו בין ברק וברק הפרש רב והיא מדרגת רוב הנביאים. ומהם מי שיבריק לו פעם אחת בלילו כלו והיא מדרגת מי שנאמר בהם ויתנבאו ולא יספו. ומהם מי שיהיה בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים. ויש מי שלא יגיע למדרגת שיאור חשכו בו בברק, אבל בגשם טהור זך, או כיוצא בו מן האבנים וזולתם אשר יאירו במחשכי הלילה, ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזריח עליו גם כן אינו תדיר, אבל יציץ ויעלם כאלו הוא להט החרב המתהפכת, וכפי אלו העניינים יתחלפו מדרגות השלמים. אמנם אשר לא ראו אור כלל אפילו יום אחד אבל הם בלילה יגששו והם אשר נאמר בהם, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ונעלם מהם האמת כולו עם חוזק היראותו כמו שנאמר בהם ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים, והם המון העם אין מבוא לזֹכרם הנה בזה המאמר.
ודע כי כשירצה אחד מן השלמים כפי מדריגת שלימותו, לזכור דבר ממה שהבין מאלו הסודות אם בפיו או בקולמוסו, לא יוכל לבאר אפילו מעט השיעור אשר השיגוהו באור שלם כסדר, כמו שיעשה בשאר החכמות שלימודם מפורסם. אבל ישיגהו בלמדו לזולתו מה שמצאהו בלמודו לעצמו, רצוני לומר מהיות העניין מתראה מציץ ואחר יתעלם, כאילו טבע העניין הזה הרב ממנו והמעט כן הוא. ובעבור זה כשכיון כל חכם גדול אלהי רבני בעל אמת ללמד דבר מזה העניין לא ידבר בו כי אם במשלים וחידות"
אי אפשר לנסח מה המסקנה, למה הגענו, מה הבנו.
לא מדובר כאן בחקירה פילוסופית במובן המודרני, חקירה מטבעה מגיעה למסקנות שניתנות לניסוח. בשביל זה היה המאמץ. כאן כשאתה לפני המסקנות אתה יכול לשתף, לדבר, יש לך מה לומר. קושיות, מהלכים, חשבונות, עמל שכלי. כשהגעת למסקנה כלשהי אתה משתתק, אין לך איך לומר את זה. כי לא עוסקים בלהקיף את הדבר, לפצח את החידה, ללכוד את הסוגיא, לפענח את הסוד. עוסקים בלהתמסר, לחיות עם. לתת יד. להתמסר לים שרק קצה אחד שלו רואים והקצה שהשני נעלם באינסוף. הוא השכל הגדול, הוא הדעת, אני לוקק טיפה מהים, וחש בה את טעם הים האינסופי הגדול, שהוא רחב מכדי שאדע אותו. איך אני יכול להסביר את זה במילים למי שלא טעם? אני יכול לספר לו את הדרך לחוף, איך מגיעים לטעום, אבל לא לספר לו את הטעם עצמו.
שאלות כמו למה הוא ברא, האם הוא בודד וכיו"ב, הן גדולות מדי. חסר בהן הענווה וההתמסרות למה שגדול ממני. משהו מהן מורגש בטעימה, אבל לא ניתן להקפה, להגיע עד מילוליות. לכן זו נקראת תורת הסוד. למרות שהיא כתובה היא תמיד סוד. היא מגע, זיווג, תשאל אדם מה הוא חווה במגע של זיווג, איך הוא יוכל להסביר? גם לעצמו הוא לא יוכל. זה היה ברק, באותו רגע עצמו הכל היה ברור לגמרי. עכשיו תשאל מה בדיוק היה שם, יש טעם, נשאר חום, אבל אין מילים. זה הברק שנעלם.
המורה נבוכים נשאר תמיד ספר לא מאורגן, לא מובן, לא קוהרנטי, שאי אפשר לרדת לסוף דעתו, בלי התחלה אמצע וסוף, בלי משנה סדורה. הכל תמיד ערימה של סתירות, אף פעם הן לא מתכנסות למהלך קוהרנטי ברור. כל פעם אני מתרץ את הסתירות ובטוח שפיענחתי, ואז מגלה שזה עוד לא פתור ואז מתרץ שוב את הסתירות ובטוח שהפעם יש מהלך סדור ושוב מגלה שהסתירות עוד לא מפוענחות. ובאמת הסתירות הן מעיין שופע של השגות והבנות שלא נגמרות, הסתירות הלאה אף פעם לא תיסגרנה ולא תהפוכנה למהלך סדור קוהרנטי עם אמירה אחת ברורה.  והמאמץ היה דווקא לעשותו כזה.
זה לשונו בפתיחה:

"ובארנו אומרם: "ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו… מוסרים לו ראשי פרקים" (חגיגה יא, ב).אם כן, לא תבקש ממני הנה זולת ראשי פרקים. ואפילו הראשים ההם אינם במאמר הזה מסודרים ולא זה אחר זה, אבל מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שנבקש לבארו. כי כוונתי שיהיו האמתיות מושקפות ממנו ואחר ייעלמו, עד שלא תחלוק על הכוונה האלהית, (אשר אין ראוי לחלוק עליה), אשר שָׂמה האמתיות המיוחדות בהשגתו נעלמות מהמון העם, אמר: "סוד ה' ליראיו"(תהלים כה, יד)."

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 80 - תורת הסוד במורה נבוכים. החיים והלימוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על 80 – תורת הסוד במורה נבוכים. החיים והלימוד

  1. shimonyeshaya הגיב:

    שלום לך ניר,
    תודה על הפוסט המבהיר ומאיר.
    כבר שבועיים אני לא מקיים מצוות. ההחלטה נבעה מאותה הבנה של הזכר ונקבה בחוויה האלוהית. הייתי מתפלל תמיד שאלוהים תפדה אותי, שיעזור לי, שיגאל אותי מהבדידות, מהקושי, מהתקיעות בחיים, ולעיתים זה היה עובד. באמת שהייתי מרגשי שאני עולה לתוך רובד שמימי הרבה מעל לבעיות שלי ולכמה שעות ממש יכולתי לתפקד בתחושת ביטחון ואהבה וקלילות. אבל ההתרסקות שהגיע בעקבות ההמראה היה ביחס הפוך. ככל שעליתי למעלה לכמה דקות, צללתי שוב לתוך מישור של חרדה, חושך, קטנות, פחד, חוסר יכולת לתפקד בלי שוב פעם לילל ולבכות לחוש את האהבה המקיפה של אלוהים.
    המון זמן אני כבר מתנהל ככה. לפעמים הייתי מפסיק להניח תפילין במין מרד כזה כי חשתי שאני צריך לקבוע את הרצון האישי שלי מול החוייה הבולעת ונאימה של המראה לרבדים אלוהיים. אבל חשתי חולי גופני כל פעם. היה לי כאבי ראש ובטן. פשוט לא יכולתי להפסיק. ואחרי שוויתרתי ושוב הנחתי תפילין ושוב התפללתי הרגשתי שאלוהים מקבל אותי ושאני רצוי.
    קראתי אצל אריך נוימן, תלמידו של קרל יונג, שיש שלב בהתפתחוש של התודעה שנקראת התבדלות מהאם הגדולה. שמה הוא מסביר שהתהליך הראשוני של individuation הוא להתבדל מחוויה נאימה ובטחוני של רחם האם, אבל זה מייצר געגועים בתודעה האינפנטילית לחזור למקום התרדמי ומפנק הזה. שמתי לב שאין הבדל בין נרקומן שמשמש בשמים כדי לחזור למין מצב כזה, לביני שמנסה להמריא לשחקים והיבלא באורו של אלוהים. שניהם הם התמכרות.
    בימים אלו במקום להתפלל אני יושב עם הרגשות שלי ובוכה איתם וכועס איתם ושמח איתם, במקום להקריב אותם בהודעה ותחינה על מזבח התפילה ופיוס. זה ממש עניין חדש אצלי אבל אני כבר חש הרבה פחות חרדה ואי יציבות.
    נכון מאוד מה שאתה אומר שלעמוד מול הים כים ולא כמשהו לכבוש זה נותן לו להיות ולהיות נחווה. איך שחוויתי את קיום המצוות היה כניסיון לכבוש את החומר. לשים את הכל לתוך תבניות מסודרות. תמיד להבין. וזה מעורר המון חרדה. מין רודנות כלפי הרגשות שצריכים להתפתח באופן חופשי מתוך חוסר ידע במישור שהכל יכול להיות (שזה ענווה אמיתית)
    תודה שאתה מעלה פוסטים כאלו. זה מאמת מאוד. עוד לא ברור לי איך שוב אחזור לקיום מצוות מתוך מקום של אישיות בדולה וחזקה, אבל בינתיים אני מנסה פשוט לעבור את השלב של הגמילה (שהיא ממש נחוות אצלי ככה, כאילו הפסקתי לקחת שמים או לשתות קפה)

    שבוע טוב.

  2. nirstern הגיב:

    תודה על על השיתוף, זה מאוד נוגע ומעורר הזדהות
    התורה זה סמים, חומר חזק, כמו שאמרו חז"ל זכה נעשית לו סם חיים וכו' (:
    העיקר שמחפשים ושנמצאים בתנועה ושבוחרים בחיים, בסוף מגיעים למקום טוב, כל אחד בדרך שלו. ואז גם כל הקשיים שהיו בדרך מתהפכים לטובה, מוסיפים לחכמה ולשמחה.

      • nirstern הגיב:

        ההגדרה של סמים זה חומרים משני תודעה.
        התורה בהחלט יש לה כח משנה תודעה, והוא יכול גם לפעול באופן חזק מדי, לא מאוזן ולא בריא

        • י.ד. הגיב:

          תמוה מאד. אני מסוגל להבין שהתודעה משפיעה על המעשים. אדם שמאמין עושה מצוות. אדם שלא מאמין גם אם עושה אין משמעות למעשים שלו. אבל הטענה שהמעשים (התורה) משפיעים על התודעה משונה מאד.

          דומני שלפחות לאור הדברים שאתה אומר ההדרכות המעשיות של הרב קוק והוגים אורתודקסים מודרניים אחרים מקבלות חיזוק: האדם צריך לחיות חיים נורמליים. דרך ארץ קדמה לתורה. האדם צריך להחליט על עצמו אם ללמוד תורה או לשרת בצבא (כמובן במסגרת החוק) וללמוד מדעים כלליים ולעבוד. לא להגיע למצב שהעוני מעביר את האדם על דעת קונו מרוב לחץ (עיין או"ח סימן קנו). למצוא את האיזון בין דבקות בתורה לבין הצורך לחיות חיים נורמליים.

          אני לא נכנס כאן בכלל לשאלה על עמקות המחשבה של הרב קוק אלא אך ורק על ההדרכה המעשית.

  3. nirstern הגיב:

    גם המעשים וגם קריאת הכתובים משפיעים על התודעה. התכוונתי בדיוק למה שכתבת, יש הרבה אנשים שלימוד ומעשה של תורה משפיע עליהם בכיוון שאפשר להגדיר "לא נורמלי". בדיוק בדברים שכתבת, ויש הרבה מאוד כעין אלה כשמסתכלים מסביב. לענ"ד נכלל בזה גם חלק מהאופי של חלק מההתנחלויות בחלק מהתקופות.

    אני לא מתכוון דווקא לציבור כלשהו. בישיבות ראיתי הרבה אנשים פרטיים, וגם אני בעצמי ראיתי על עצמי, שההשפעה של הלימוד ושל מעשה המצוות גרמה לשיבוש באיזון הנפשי בכל מיני אופנים, כל אחד לפי העניינים האישיים שלו.

    כל אחד כמובן טוען שהוא הנורמלי והאחרים לא. זו שאלה מאוד עמוקה ומאוד חשובה, לפי מה קובעים. חסיד ברסלב יטען שמי שלא צועק בלילות ביער לטאטיניו ומי שעובד ומשרת בצבא וכל כיו"ב הוא ממש משוגע גמור. הרי יש לנו אבא בשמיים ויש לנו רבי שאין כמותו והם שומרים ומפרנסים ולמה להשתגע לעשות דברים כאילו אין לנו. וכן הלאה כל אחד לשיטתו.

    התשובה המסתברת ויש לה גם ביסוס היא שזה לפי הרוב, אבל הרי אברהם העברי עמד נגד כל העולם ובעיני כולם היה משוגע. ובגמ' נאמר שנאמר לרבא עמא פזיזא שהקדמתם נעשה לנשמע ובני ישראל מול המצרים והכנענים לא הלכו לפי הרוב. האם להיות נורמלי הוא לפזז במועדונים בלילות ולשתות הרבה אלכוהול אם נמצא שהרוב מתנהגים כך.

    לפי הרמב"ם במו"נ ב ל"ט, ובח' פרקים, ה"נורמלי" באופן שהתורה רוצה שנהיה הוא באופן של איזון שבו כוחות הנפש הטבעיים מרגישים הכי קל ונוח, כי הם הכי קרובים למצבם הטבעי. האופן בו יש עליהם הכי פחות עומס.

    מו"נ ב לט:
    "כמזג השוה אשר הוא תכלית שווי המין ההוא – כי כל מזג יוצא מן השווי ההוא יהיה בו חסרון או תוספת. כן הענין בזאת התורה כמו שבאר משוויה ואמר "חוקים ומשפטים צדיקים" (וכבר ידעת שענין 'צדיקים' – שוים) וזה שהם עבודות אין טורח בהם ולא תוספת (כעבודת המתבודד בהרים הפורש עצמו מן הבשר והיין ודברים רבים מצרכי הגוף וכטלטול לעבודה וכיוצא בהם) ולא חסרון שיביא אל זוללות ואל שטיפה בזימה עד שיחסר שלמות האדם במידותיו ועיונו כשאר נימוסי האומות הסכלות:

    וכשנדבר בזה המאמר בתת עילת טעמי המצוות יתבאר לך משוויה וחכמתה מה שצריך שיתבאר. ולזה נאמר בה "תורת יי תמימה". אבל מי שיחשוב שטרחה גדול וקשה ושבה – צער גדול – כל זה טעות בהתבוננות; והנה אבאר אחר זה קלותה באמת אצל השלמים.
    ולזה אמר "מה יי אלקיך שואל מעמך וגו'" ואמר "המדבר הייתי לישראל וגו'?". אלא זה כולו בערך לחשובים; אמנם אנשי העולה והחמס וההתגברות – המזיק מן הדברים אצלם והקשה שבהם שיהיה שם שופט ימנע ההתגברות. וכן בעלי התאוה והיצר הפחותים – הקשה שבדברים אצלם מנוע לכתם בשרירות לבם בזנות ולקחת הדין מעושהו. וכן כל חסר יראה שמניעת הרע אשר יבחרהו לפי גנות מדותיו – טורח גדול. ואין להקיש קלות התורה וקשיה לפי תאות כל רע – פחות – בעל מידות מגונות. ואמנם תבחן לפי השלם מבני האדם אשר כונת זאת התורה – שיהיו בני האדם כולם כמו האיש ההוא. זאת התורה לבד היא אשר נקראה תורה אלוקית."

    כמובן שזה מאוד קשה ללמוד ולעשות ומאוד קל לטעות, וזו תורה שלמה.
    לחיות בעוני בוודאי מעמיס הרבה על כוחות הנפש, וכן ללמוד גמרא בהתמדה כל היום, וגם להתלבש באופן משונה וגם לגור על גבעת טרשים שיש בה שני קרוואנים בלב אוכלוסיה עויינת, וכל כיו"ב.

    למשל אם בבית ספר יש שיעור התעמלות, והמורה להתעמלות אומר שאלוף העולם הגיע למה שהגיע על ידי שרץ חמישים קילומטר כל יום, וכל ילד יכול להגיע לזה ולכן כל הילדים ירוצו כל יום חמישים קילומטר, או המורה למוזיקה יאמר שהפסנתרן הכי מפורסם הגיע למה שהגיע על ידי תרגילי אצבעות שתים עשרה שעות ביום כל יום, וכל ילד יכול להגיע לזה וכעת כולם יתרגלו כך, זה שגעון מוחלט, זה תודעה שמתעוותת מכח חוסר כלי קיבול להכיל אינפורמציה בעלת עוצמה בצורה מאוזנת, חוסר כלי קיבול שנובע מחוסר שכל וגם ממידות רעות (בכיתה שלי כולם ייצאו אלופי העולם). הרי לחנך את כל הילדים מהשורה לאור התמדת התורה של הגר"א וכיו"ב, ולהכניס לכולם לראש שכולם יכולים וצריכים להיות כמוהם, זה טירוף יותר גדול מזה.

    החזון איש הוזמן פעמים רבות לעמוד בראש ישיבה, או לפחות למסור שיעור, והוא התחמק בכל כוחו למרות שהיה אדם שלא יודע לסרב, והודה לה' שניצול מזה.
    בקורות חייו של הרמב"ם ובאגרותיו לא מצאתי רמז לנושא של ישיבה או מושגים של "הרבצת תורה" וכל כיו"ב.
    כי וודאי מדרך הטבע רק מעטים מתאימים להתעלות בלימוד תורה, והרעיון שכל נער ונער מוכרחים להתאמץ בכל כוחם עד להתרסקות, אם לא נפשית אז מבחינת האנושיות הטבעית מתעוותים וניזוקים, הוא רעיון משוגע.

    הלכות דעות פרק ה:
    "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואח"כ יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו.

    ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות ולא ימכור שדה ויקנה בית ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הכלה בקיים ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה.

    משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה אומר על לאו לאו ועל הן הן מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן ונותן דמי המקח לאלתר ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה (אינו) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן ולא ירד לתוך אומנות חבירו ולא יצר לאדם לעולם בחייו כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים ולא מן העולבים ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר מ"ג ישעיהו מט ג וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר."
    וע"ש כל הפרק.
    .
    .
    היה זמן שקראתי על היסטוריה וראיתי שבתקופת החתם סופר היו מודעים לכך שההסתגרות היא לא לכתחילה ויש לה מחיר, רק שנראה היה להם שזה כורח השעה. אני לא חושב שאפשר לעשות עכשיו ביקורת על ההחלטות של הגדולים אז. אבל אם הכריעו לרדת לבונקר, זו וודאי לא דרך של לכתחילה, וצריך מדי פעם לבדוק האם זה עדיין נחוץ. במקום זה קידשו את זה ועשו כאילו זה לכתחילה וכאילו כך היא היהדות על עיקר צורתה. ולא מחפשים כלל לנסות לבדוק אם אפשר לחזור לחיים שפויים. זה בעיני אופן של שיבוש התודעה מכח דברי תורה שלא מעוכלים בכלי קיבול שיכולים להתמודד איתם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s