76 – ביאור עמוק בעניין תארי הפעולה

עיין ביאור פשוט בתארי הפעולה בהערות על פשט המורה נבוכים על חלק א פרק כ.

כאן אני מעתיק ממה שכתבתי שם על חלק א פרק נ"ב ביאור עמוק ויסודי בתארי הפעולה. ועיין במה שכתבתי שם בפרקים נ"ג ונ"ד מחלק א, עוד בעניין תארי הפעולה, יותר עמוק ומבואר ממה שכתבתי כאן.

מורה נבוכים א נ"ב:

והחלק החמישי מתארי החיוב הוא – שיתואר הדבר בפעולתו. ואינו רוצה ב'פעולתו' – קנין המלאכה אשר בו כאמרך 'הנגר' או 'הנפח' – כי הם ממין האיכות כמו שזכרנו; אבל ארצה ב'פעולתו' – הפעולה אשר פעלה כאמרך "ראובן הוא אשר חרש את הדלת ובנה החומה הפלונית וארג זה הבגד". וזה המין מן התארים רחוק מעצם המיוחס – ולזה ראוי שיתואר בהם האלוה ית' – אחר אשר תדע שאלו הפעולות המתחלפות לא יתחייב שיעשו בענינים מתחלפים בעצם הפועל כמו שיתבאר; אבל כל פעולותיו ית' המתחלפות כולם בעצמו לא בענין מוסף על עצמו. כמו שבארנו:

(נראה שכוונתו שזה התבאר לעיל א מו:
"ואיני רואה שום אדם יסופק לו שהבורא יתברך בלתי צריך לדבר יתמיד מציאותו ולא יתקן ענינו, א"כ אין כלי לו, כלומר שהוא אינו גוף, ואמנם פעולותיו בעצמו לא בכלים, והכחות באין ספק מכלל הכלים, אם כן אינו בעל כח, כלומר שיהיה בו ענין זולת עצמו בו יעשה או ידע או ירצה, כי התארים הם כחות שנו בהם השם לא זולת זה." ויש עוד מקומות.)

.

.

אנו מתארים את הבורא כפועל את המציאות. וזה כמו לומר שראובן חרש את הדלת הזו אבל איננו אומרים בזה שראובן נגר, כי נגר היא תכונה בעצמותו. אבל יש לשאול איך יתכן שראובן חרש את הדלת אם אינו נגר. מה שהוא פעל שתהיה דלת מעיד על עצמותו שהוא כזה שיודע ורוצה לעשות דלתות.

.

לקמן פרק נ"ד כתב בעניין תארי פעולה:

"והראיה על שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו ית', היות הדבר אשר הודיעו – תארי פעולות גמורים "רחום וחנון ארך אפים" – הנה כבר התבאר כי ה'דרכים' אשר ביקש ידיעתם והודיעוהו אותם הם הפעולות הבאות ממנו ית'. והחכמים יקראום 'מידות' ויאמרו 'שלוש עשרה מדות' וזה השם נופל בשמושם על מדות האדם "ארבעה מידות בנותני צדקה" "ארבע מידות בהולכי לבית המדרש" – וזה הרבה. והענין הנה אינו שהוא בעל מידות אבל פועל פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו ממידות – רצוני לומר מתכונות נפשיות – ולא שהוא ית' בעל תכונות נפשיות:

ואמנם הספיק לו זכרון אלו ה'שלוש עשרה מידות' – ואף על פי שכבר השיג 'כל טובו' – רצוני לומר כל פעולותיו – כי אלו הפעולות הבאות ממנו ית' בחוק המצאת בני אדם והנהגתם. וזאת היתה אחרית כונת שאלתו כי סוף המאמר "ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה" – כלומר אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם:

הנה כבר התבאר לך כי ה'דרכים' וה'מידות' – אחד והם – הפעולות הבאות מאתו ית' בעולם; וכל אשר הושגה פעולה מפעולותיו תואר הוא ית' בתואר אשר יבוא ממנו הפועל ההוא ונקרא בשם הנגזר מן הפועל ההוא. והמשל בו – כי כשהושגה דקות הנהגתו בהוות עובר בעל החיים והמציא כוחות בו ובמי שיגדלהו אחר לידתו שימנעוהו מן המות ומן האבדון וישמרוהו מכל הזק ויועילוהו בשימושיו ההכרחיים – וכיוצא בפעולה הזאת ממנו לא תבוא אלא אחר הפעלות והמית רחמים והוא ענין הרחמנות – נאמר עליו ית' 'רחום'; כמו שנאמר "כרחם אב על בנים" – ואמר "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו" – ולא שהוא ית' יפעל ויהמו רחמיו אלא כפועל ההוא אשר יבוא מן האב על הבן אשר הוא נמשך לחמלה ורחמנות והפעלות גמור יבוא ממנו ית' בחוק חסידיו לא להפעלות ולא לשינוי. וכמו שאנחנו כשניתן דבר למי שאין לו חוק עלינו יקרא זה בלשוננו 'חנינה' כמו שאמר "חנונו אותם" "אשר חנן אלוקים "כי חנני אלוקים" – וזה הרבה – והוא ית' ימציא וינהיג מי שאין לו חוק עליו להמציאו והנהיגו – ולזה נקרא 'חנון'. וכן נמצא בפעולותיו הבאות בבני אדם ממכות גדולות ירדו בקצת אישים להמיתם או ענין כולל ממית משפחות או אקלימים יכלו הבן ובן הבן ולא יניחו לו מקום זרע ולא נודל – כהשקע מקומות וכרעש וכזועות הממיתות וכתנועת עם על אחרים לאבדם בסיף ולמחות זכרם – והרבה מאלה הפעולות אשר לא יבואו מאחד ממנו לאחר אלא מכעס גדול או קנאה עצומה או בקשת גאולת דם – ונקרא לפי אלו הפעולות "קנוא ונוקם ונוטר ובעל חמה" – רצונו לומר כי הפעולות אשר כיוצא בם יבואו ממנו מתכונה נפשית – והיא הקנאה או בקשת גדולת הדם או הנקמה או הכעס – יבואו ממנו ית' לפי התחיב הנענשים לא מהיפעלות בשום פנים – יתעלה מכל חסרון! וכן הפעולות כולם הם פעולות דומות לפעולות הבאות מבני אדם מהפעלויות ותכונות נפשיות והם באות מאתו ית' לא מענין מוסף על עצמו כלל:"

.

לכאורה משמע שזה כאילו היינו נותנים למחשב לעשות פעולה של רחמנות או כעס. זה חיקוי חיצוני בלבד של ציור הפעולה. כל מה שהבורא פועל רחמים או כעס אין לזה שום שייכות לרחמים או כעס, אלא זה רק ציור של רחמים או כעס, ואין שום שייכות בין הציור לבין מי שצייר אותו מלבד העובדה היבשה הטכנית שהוא צייר אותו. הציור לא מגלה מאומה על הצייר, הוא כמו קיר אטום. למשל מעצב פרסומות מצייר כל מיני רגשות בשלטים, בשלט אחד משפחה חמה ובשלט אחר מישהו אכזר, וזה המקצוע שלו ואין לו שום שייכות מצד עצמותו עם מה שהוא מצייר. אולי ביום שצייר משפחה חמה היה מאוד בודד וזועם על העולם וביום שצייר מישהו אכזר היה בשמחה וחמימות. אין שום עדות מהציור עליו בעצמו. לכאורה בהבנה שטחית משמע שזה מה שהרמב"ם אומר כאן על מה שרואים בעולם רחמים או כעס וכיו"ב.

אבל בלי ספק זו אינה האמת.

הרי לקמן בפרק נד כתב:

"אמנם בקשו ידיעת תאריו הוא אמרו "הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו'". – והסתכל מה שנכנס תחת זה המאמר מענינים נפלאים. אמרו 'הודיעני נא את דרכיך ואדעך' – מורה על היותו ית' נודע בתאריו כי כשידע 'הדרכים' – ידעהו. ואמרו "למען אמצא חן בעיניך" – מורה על שמי שידע האלוה הוא אשר ימצא חן בעיניו' לא מי שיצום ויתפלל לבד; אבל כל מי שידעהו הוא הנרצה המקורב ומי שסכלו הוא הנקצף בו המרוחק; וכפי שיעור החכמה והסכלות יהיה הרצון והקצף והקרוב והריחוק."

ובפרק ב מהלכות יסודי התורה כתב:

"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכו'"

.

ובפרק י' מהלכות תשובה:

"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג וכו'"

.

מבואר שמהתבוננות במעשי הבורא האדם מגיע לאהבתו. ואם המעשים לא מודיעים שום דבר על הבורא איך מגיע מהם לאהבתו. והרי כתב: "בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו", רק מידיעת קונו מגיע לאהבתו.

אלא יש כאן שני עניינים, בעומק תארי הפעולה.

האחד הוא שמה שאיננו יכולים לדעת שום דבר על הבורא הוא משום שהוא נמצא באופן מציאות אחר מזה שלנו. דמויות בסיפור עלילה לא יכולות לדעת שום דבר על הסופר שכותב אותן כי כל מה ששייך אצל הסופר הוא באופן של מציאות שלדמויות אין שום שייכות אליו ושום יכולת תפישה בו. אבל מה שהסופר כותב בסיפור את זה הן כן יכולות לתפוש. לכן לדעת על הבורא עצמו שהוא רחמן במציאות שלו, מצד עצמו, זה לא שייך כלל, ואם חושבים כך הרי מציירים את הבורא כאילו הוא באותו מישור מציאות שבו אנחנו נמצאים וזו האנשה והגשמה וכפירה. אבל לדעת שבמציאות שלנו יש רחמים והבורא הוא זה שפעל את מציאותם זה כן אפשר לדעת, וזה מעיד את הבורא וזה מתאר אותו, לא כרחמן בעצמו, במישור המציאות שלו, אלא כפועל רחמים. "פועל רחמים" זה אל אומר שהוא בעצמו רחמן במובן שאנו מבינים כמו אדם רחמן שמרגיש רחמים בדרך של התפעלות, אבל זה כן אומר עליו שהוא 'פועל רחמים'. מחשב שמפעיל רובוט שמתנהג לפי צורות התנהגות של רחמים, אינו 'פועל רחמים'. אין לו שום שייכות לרחמים כלל, המעשים שעשה הם רק ציור של רחמים, הם לא מעשי רחמים כלל. כמו שציור של אדם על הקיר אינו אדם כלל.

.

אנחנו יכולים לתפוש את העניין של רחמים רק כרגש. רגש הוא תגובה על משהו חיצוני, לכן זו היפעלות, וזה לא שייך אצל הבורא. זה דומה קצת לעניין של רצון. בחלק ב פרק י"ח הרמב"ם כותב על רצון:

"דע – כי כל פועל בעל רצון שיעשה פעולותיו בגלל דבר אחד הוא בהכרח יתחיב לו שיעשה עת אחת ולא יעשה עת אחרת מפני מונעים או מתחדשים. והמשלו – שהאדם על דרך משל ירצה שיהיה לו בית ולא יבנהו מפני מונעים; וזה כשלא יהיה החומר שלא נמצא או שיהיה נמצא ולא יבוא לקבל הצורה להעדר הכלים והנה יהיו החומר והכלים נמצאים ולא יבנה להיותו בלתי רוצה לבנות מפני שאינו צריך למחסה וכשיתחדשו מתחדשים כחום או קור יביאהו לבקש המעון אז ירצה לבנות. הנה כבר התבאר כי המתחדשים ישנו הרצון והמונעים יעמדו כנגד הרצון ולא יעשה בעבורם. זה כולו – כשיהיו הפעולות מפני דבר אחד חוץ לגוף הרצון; אמנם כשלא יהיה לפועל תכלית אחרת בשום פנים אלא היותו נמשך אחר הרצון יהיה הרצון ההוא בלתי צריך למביאים והרוצה ההוא – אף על פי שלא יהיו לו מונעים – לא יתחיב שיעשה תמיד אחר שאין שם תכלית אחת יוצאת אשר בגללה יעשה ויתחיב כשלא יהיו מונעים למצוא התכלית ההוא שיעשה כי הפועל הנה נמשך לרצון לבד:

ואם יאמר אומר זה כולו אמת! אמנם היותו רוצה עת אחת ולא ירצה עת אחרת – האין זה שינוי? נאמר לו לא! שאמיתת הרצון ומהותו זה ענינה שירצה ולא ירצה; ואם היה הרצון ההוא לבעל חומר עד שיבוקש בו תכלית אחת יוצאת יהיה רצון משתנה לפי המונעים והמתחדשים; אמנם רצון הנפרד אשר אינו מפני דבר אחר בשום פנים אינו משתנה, ולא היותו רוצה עתה דבר וירצה זולתו מחר – שינוי בעצמו ולא יביא זה לתת סיבה אחרת, כמו שהיותו פועל ולא פועל אינו שינוי כמו שבארנו. והנה יתבאר כי רצוננו ורצון הנפרד אמנם יאמר עליהם 'רצון' בשתוף ואין דמיון בין שני הרצונים."

הרצון אצלנו והרצון המיוחס לבורא הם שמות משותפים, שני מובנים שונים לאותה מילה. רצון אצלנו תלוי במה שקורה מחוץ לנו. אם רוצים משהו שהוא טוב לנו, חסרונו גורם לרצון. או אם רוצים לברוח מנזק וכל כיו"ב. איננו יכולים לתפוש רצון פשוט חופשי לחלוטין שאין לו שום סיבה ואינו שייך כלל לשום דבר שקורה מבחוץ.

באופן דומה אצלנו רחמים הם תגובה למשהו שקורה מבחוץ. ראינו מישהו מתייסר אז אנחנו מרחמים. אם כעת הוא מרגיש טוב ואולי נעשה רשע ואכזר, אנו פוסקים מלרחם. תגובה היא סבילות, זו היפעלות. איננו יכולים לתפוש רחמים שלא תלויים בשום דבר שקורה מבחוץ.

גם אם העולם החומרי, המוגבל, המרובה, הוא נבדל לחלוטין מהבורא, עדיין הבורא ברא אותו או כי זה נגזר מחכמתו או כי זה היה ברצונו הפשוט. חכמתו ורצונו כן שייכים אליו, והעולם הוא הצטיירות מכוחם, התגשמות שנובעת מהם בדרך נעלמה כלשהי. לכן אם יש בעולם רחמים זה מעיד שיש לבורא עצמו שייכות לעניין רחמים. רק שאלה רחמים שאינם היפעלות, הם לא תלויים בשום סיבה חיצונית, וכמו רצונו. וגם הרחמים שלו קיימים במציאות שלו ואותה איננו יכולים להשיג.

.

לקמן א נ"ז כתב:

"ואם כן הוא נמצא לא במציאות, וכן חי – לא בחיים, ויכול – לא ביכולת, וחכם – לא בחכמה"

הכוונה הוא נמצא אבל המובן של המילה מציאות כשהיא נאמרת עליו אינו המובן שיש לה כשמדובר על המציאות שלנו שאנו יכולים לתפוש. אם באמת אין לנו שום התחלת תפישה על מציאותו של הבורא, אם כן לא שייך כלל לומר על זה את המילה "מציאות" במובן שונה מהמובן שלנו. אין שום קשר למילה מציאות כאן יותר מכל מילה אחרת, כלומר אין כאן שום מילה כל עיקר ואין שום טעם להשתמש בצליל הרעש של האותיות "מ' צ י' א' ו' ת'" לתאר משהו שאין שום התחלת תפישה בו ואינו שייך כלל לצלילים אלה.

אלא למשל דמויות של סיפור עלילה שהסופר חשב עליהן, יודעות ששייך אצל הסופר שכתב אותן עניין שדומה בדמיון-מה לעניין של מציאות או של רחמים, רק שאין להם שום תפישה איך זה קיים אצלו במציאות שלו. הרי העולם של הסיפור לא מנותק לחלוטין מעולמו של הסופר שכתב אותו. זה נמשך ממנו כמו חום שנמשך מאש, מואצל ממנו, זה זיו שלו, זה אור שלו כמו אור ביחס לשמש. איננו מבינים את ההאצלה, את השייכות בין הבורא מה שהוא ברא, אבל איך שלא יהיה, יש איזשהי שייכות בין הפועל לבין מה שפעל. הרי זה נפעל ממנו ברצון וכוונה, לא במקרה, בהכרח עיוור. משום כך אנו יודעים שיש לגביו נמצא וחי ויכול וחכם.

הרמב"ם חלק בחריפות על המדברים שייחסו תארים כאלה לאלוה. אבל זה רק משום שהם ייחסו אותם בלי הסתייגות, כאילו האלוה הוא כמו נמצא וחי ויכול וחכם שאנו מכירים במושגים האנושיים שלנו, ואז אלה מקרים שמטילים בו ריבוי ומורכבות. אלא הנכון הוא שכן אפשר לייחס תארים אלה לבורא, אבל בהטלת הסתייגות, נמצא ולא במציאות, חי ולא בחיים, יכול ולא ביכולת, חכם ולא בחכמה.

יש כאן בעיה, מילה שאין לה הגדרה, כלומר שאין מציאות ידועה ברורה שנראית בעיני בני אדם והם יודעים על מה מדובר, מציאות שעומדת מאחרי המילה והמילה מצביעה על המציאות הזו ואומרת: "זה", מילה כזו היא סתם צלילים חסרי משמעות כצפצוף הציפור. הרמב"ם אומר שהבורא נמצא אבל לא במובן של המילה מציאות. אז באיזה מובן? בלי מובן זה סתם צלילים ולא מילה כלל. בהכרח יש מובן למילה מציאות לגבי הבורא, אבל זה מובן שאינו מובן. זה העניין של אספקלריא, העולם הוא אספקלריא, השתקפות, בבואה. אם עץ משתקף במים עכורים ושיש בהם גלים, רואים משהו מאוד כללי ולא ברור ולא מפורט. ומה שרואים זה לא עצם, לא מציאות, אלא ריצודי גוונים על פני המים ותו לא. נניח שיש על שפת הנהר עצם שלא ראינו מעולם, לא מוכר כלל, ואיננו רואים אותו אלא רואים רק שהוא משתקף על המים מרחוק ויש גלים במים ורואים רק כתמים מפוזרים מרצדים על פני המים. ההשתקפות עצמה היא מציאות דו מימדית, לא רצופה, כתמים כתמים, נעה בתמידות עם תנועת המים. ברור לנו שזה השתקפות של עצם שעומד על שפת המים מחוץ להם, והוא רצוף ותלת מימדי ויציב במקומו. אולי לא ראינו מעולם שום עצם וכל מה שראינו כל חיינו הוא רק השתקפויות על פני המים, אבל מי שחכם מבין שאלה השתקפויות של עצמים שהם חוץ למים.  החכם יאמר על העצמים האלה שהם תלת מימדיים, רצופים, יציבים, אבל זה רק היקש ממה שהוא רואה את ריצודי ההשתקפות על פני המים. הוא לא ראה בעיניו מעולם את אופן המציאות שהוא מדבר עליו, זה רק ניתוח שהוא הסיק מההשתקפויות. מי שלא ראה מימיו עץ אלא רק עץ שהתשקף במים, החכם אומר לו יש מחוץ למים עץ אבל זה לא פירוש המילה "עץ" שאתה מכיר, והוא "נמצא" אבל לא כמו פירוש המילה "מציאות" שאתה מכיר שהיא השתקפויות של כתמי צבע מרצדים על פני המים, וכן הלאה. אנו רואים רק את ההשתקפויות, ברור לנו שמשהו מטיל אותן, ושיש התאמה ושייכות ואופי משותף באופן כלשהו בין ההשתקפות למה שמטיל את ההשתקפות. אבל איננו יודעים את הקשר כי ראינו רק את ההשתקפויות ומעולם לא את העצם שמטיל אותן.

נמצא ולא במציאות, חי ולא בחיים, וכו', מדבר על שני מישורי המציאות, זה של ההשתקפות וזה של מה שמטיל את ההשתקפות.

פעולה נובעת מרצון וכוונה, ורצונו של הבורא הוא פשוט וחופשי ולא תלוי בשום סיבה, עד כמה שמצד הנבראים שייך לומר דבר כזה רצונו הוא עצמותו. לפחות נובע מעצמותו. שהרי אין לו שום סיבה, והוא קיים. הרצון הזה הוא עולם האצילות שמשתקף במציאות שלנו. זו ההסתכלות שכל מה שנמצא נאצל מהבורא, דהיינו שנובע מרצונו ובאופן נעלם ממנו עצמו, נובע כמו אור משמש, שהאור נבדל לגמרי מהשמש, יש לו מציאות אחרת לגמרי, או כמו מחשבה מהחושב. אבל עדיין נמשך מעצמותו. אדם הוא חי חושב. ממה שהוא חי מואצל שישפיע מציאות, וממה שהוא חושב נובע שהמציאות שהוא משפיע היא השתקפות ל טבעו, כלומר מציאות של שכל, שכלית. וזו המחשבה. המחשבה אינה נפרדת לחלוטין מהחושב, כי הגדרתו היא חושב, והגדרת המחשבה היא גם חשיבה. יש שיתוף בהגדרת המהות, למרות שבוודאי המחשבה אינה החושב, ולא עוד אלא שהמושג "נמצא" שונה לגמרי בין אם הוא נאמר על החושב או נאמר על המחשבה בפני עצמה.

על דרך זו גם יש לומר שהבורא רוצה ולא ברצון, וכמ"ש המו"נ ב י"ח. ועל דרך זו נאמר גם שהוא מרחם ולא ברחמים. מה שיש רחמים בעולם זה כי הוא רצה שיהיו, והוא סיבת מציאותם, הוא פעל אותם. לכן הם השתקפות של עניין ששייך אצלו עצמו. העניין של רחמים שאצלו הוא לא היפעלות, לא בגלל סיבה, לא משתנה. ל איכול להיות מושג ברור על ידי שכל אנושי, השכל לא מקיף אותו, רק קולט מרחוק זיו נעלם שנובע ממנו. זיו הוא כמו האור שאחרי השקיעה, אור שרואים אותו בלי לראות את מקור האור, וידוע שהוא בא ממקור וידוע שיש משהו בעצמות המקור שמשתקף בזיו, אבל כיוון שמעולם לא ראינו את המקור והוא נעלה מתפישתנו, לא נדע לעולם איך בדיור השייכות בין הזיו למקור האור.

.

"וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה"

רש"י:

"תאר" – הוא צורת הפרצוף לשון (ישעיהו מד) יתארהו בשרד קונפא"ס (בלע"ז צירקעל)

"מראה" – הוא זיו קלסתר"

את העצם איננו משיגים גם באדם. אם נפשיט מרחל את כל תכונותיה, את שכלה וטוב ליבה וכל המאפיינים והמקרים והאיכויות, הזמן והמקום ומידות האורך וכו' לא נוכל לתפוש כלל את רחל. כל מאפיין ומקרה ותואר של רחל אם נסיר רק אותו ממנה הרי נאמר לא בז התלויה מהותה. מהותה נשארת כמו שהיא גם בלי זה. ואחרי שנפשיט את כל התארים כולם יישאר משהו שאין לו שום מילה ואין בו שום תפישה, וזה העצם, עצמותה של רחל, מה שכל המאפיינים וכל התארים מתארים אותו. היישות כשלעצמה, עצם ההווייה שלה לפני שאומרים בתארים מה הווה. העצם לא נתפש לא רק אצל הבורא אלא גם אצל רחל ואצל כל עצם שקיים. אבל נובע ממנו זיו. זיו קלסתר.

אי אפשר לומר שום דבר על הזיו. אי אפשר לומר מה הוא מלמד אותנו על העצם שממנו הוא נובע. הוא מושג בלי מילים, רק בשתיקה. לך דומיה תהילה.  שלילת התארים מביאה אל הזיו. מי שמחפש לשכור עובדת, ומראיין נשים לעבודה, מסתכל רק על התארים, על החכמה והחוזק וידיעת שפות וכו'. או מי שמחפש זימה מסתכל רק על התואר של הגוף. מבטים מהסוג הזה לא יראו שום זיו. רק בשעת השקט, חופשי מרעבון תאווני, במבט שנובע מעדינות הנפש, ברגע עמוק, פתאום האדם זוכה להשיג שיש זיו בעולם.

תואר הוא צורת הגוף. מראה הוא השגה, כמו במראה הנבואה. כך כל מה שיש בעולם הוא זיו של העצם שהוא הבורא.

החזון איש כתב באמונה ובטחון:

"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו."

זו תגובה לזיו שהאדם משיג. הזיו הוא חידה, כי איננו רואים מניין הוא נובע, הוא אור בלי מקור, ומקורו הוא חידה.

.

תארי הפעולה הם הזיו הזה, והם גורמים לאהוב את הבורא, כמו שהחזון איש מתאר שיש כאן התאהבות עזה גם בלי לדעת כלל שמדובר בבורא, ההתאהבות היא מכח הזיו לחוד. מהחידה בעצמה עוד לפני הפתרון. למשל כמו אסיר עולם שנולד בכלא והוא שומע שירת אשה מחלון התא בלי שהוא רואה אותה, בלי שראה אשה מימיו, ויכול מצליל קולה לחוד לאהוב אותה, אע"פ שאין לו בכלל תפישה איך נראית אשה ומה טיבה מצד עצמה. ובאמת אין לחידה הזו פתרון. אנו עוסקים רק בללמוד את החידה, להסתכל בה עוד, לשמעו כל צליל הכי קטן, כל בן גוון, אנחנו לא מנסים לפתור אותה.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 76 - ביאור עמוק בעניין תארי הפעולה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 76 – ביאור עמוק בעניין תארי הפעולה

  1. י.ד. הגיב:

    דומני שהמטאפורה של דמויות החיות בתוך סיפור תפס אותך היטב.

    יפה ניסחת את דו המשמעות של רחמי הבורא. קיימים ולא קיימים כאחד.

    • nirstern הגיב:

      בהתחלת ספר יצירה:
      "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור"
      על ספר סופר וסיפור יש ביאורים שונים, הם בחינות שונות ואלה ואלה דא"ח, ויש גם ביאור כזה. זה מדבר גם על הספירות לפי הקבלה. אחד הביאורים של המילה ספירות הוא סיפורים. התורה היא סיפור, והסתכל בתורה וברא את העולם וגם הוא סיפור, הסיפור כתוב בספר, שזה המושג של "יש" שמדבר בו במטאפיזיקה של אריסטו ונקרא בקבלה חכמה, ויש לסיפור הזה סופר.

      ספר יצירה הוא הכי ראשון ויסודי בחכמת הנסתר, וזו ההתחלה שלו, כך שזה מן הסתם משל יסודי ויש הרבה מה להתבונן בו.

    • nirstern הגיב:

      בסוף רשימה 77 העתקתי דברי הנרבוני על מורה נבוכים א נב שכתב כן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s