75 – בעניין פשיטת התאוות וההרגלים. במו"נ א נ

בעניין התאוות והמוסכמות החברתיות, המילים הריקות והמגע האמיתי. ביאור בפרק נ של חלק א מהמורה נבוכים

העתקה מ"הערות קצרות על פשט המורה נבוכים לפי הסדר"

 

מורה נבוכים פרק נ

דע, אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה העניין הנאמר בפה, אבל העניין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצוייר. ואם יספיק לך מן הדעות האמיתיות או הנחשבות אמיתתם אצלך כשתספרם במאמר מבלתי שתציירם ותאמין בהם, כל שכן שתבקש מהם האמת, הוא קל מאד, כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות לא יציירו להם עניין בשום פנים. אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה, מדרגת העיון, ושיתאמת לך שהשם אחד האחדות האמיתית, עד שלא תמצא לו הרכבה כלל, ואין לחשוב בו שום חילוק בשום פנים, דע שאין לו יתעלה תואר עצמי בשום פנים ולא בשום עניין; וכמו שנמנע היותו גשם, כן נמנע היותו בעל תאר עצמי. אמנם מי שהאמין שהוא אחד בעל תארים רבים, כבר אמר שהוא אחד במלתו, והאמינו רבים במחשבתו; וזה כמאמר הנוצרים, הוא אחד אבל הוא שלשה, והשלשה אחד – כן מאמר האומר: הוא אחד אבל הוא בעל תארים רבים, והוא ותאריו אחד, עם הסתלק הגשמות והאמנת הפשיטות הגמורה. כאילו כוונתנו וחיפושנו, "איך נאמר", לא "איך נאמין". ואין אמונה אלא אחר הציור, כי האמונה היא ההאמנה במה שיצוייר, שהוא חוץ לשכל, כפי מה שיצוייר בשכל. ואם יהיה עם זאת האמונה – שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחייה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חילופה, תהיה אמיתית.

וכשתפשיט מעליך התאוות והמנהגים, ותהיה בעל תבונה, ותתבונן מה שאומר אותו באלו הפרקים הבאים בהרחקת התארים, יתאמת לך מה שאמרנו בהכרח, ותהיה אז מי שיצייר יחוד השם; לא מי שיאמר אותו בפיו ולא יצייר לו עניין, ויהיה מכת הנאמר עליהם: "קרוב אתה בפיהם ורחוק אתה מכליותיהם" (ירמיהו יב, ב). אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיצייר האמת וישיגהו, ואם לא ידבר בו; כמו שצוו החשובים, ונאמר להם: "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה" (תהלים ד, ה):

 

.

.

במילים אפשר לומר דברים כמו הוא אחד והוא גם שלושה, או הוא אחד והוא בעל תארים.

אבל אם האמונה היא בציור הנפש, אז לא ייתכן לומר דברים כאלה, כלומר לא ייתכן להאמין בהם, כי אין להם מציאות. ויש לשאול, אנו הרי חושבים על ידי מילים, חרש שאין לו מילים הוא נחשב שוטה, וכמו שאפשר לומר שהוא אחד והוא שלושה, למה לא יהיה אפשר כך גם לצייר בנפש שהוא אחד והוא גם שלושה. המאמינים הנוצרים מן הסתם יאמרו שבנפש שלהם מצוייר שהוא אחד והוא גם שלושה. אמנם זה לא מובן בשכל אנושי אבל האמונה היא מעל השכל האנושי והיא בתמימות, והם מציירים בנפשם דבר שהוא מעל השכל, שהבורא אחד וגם שלושה.

.

הרמב"ם כותב:

"ואין אמונה אלא אחר הציור, כי האמונה היא ההאמנה במה שיצוייר, שהוא חוץ לשכל, כפי מה שיצוייר בשכל"

ההאמנה כאן פירושה ידיעה, ולא מה שאנו רגילים לקרוא אמונה שהוא משהו שמעל לידיעת השכל (בדרך כלל לפי האמת הוא מתחת). בספר המצוות במצווה הראשונה כתב בערבית את השורש הערבי עקד, והוא גם השורש שכתב כאן ושתורגם על ידי אבן תיבון כהאמנה. ובהלכות יסודי התורה א א הרמב"ם כתב בלשון הקודש אותו עניין עצמו שכתב בספר המצוות וכתב לידע ולא כתב להאמין. ומכאן בלי ספק שהרמב"ם התכוון בשורש זה לידיעה. ובלי ספק גם אבן תיבון מפרש כך, רק שהוא משתמש במילה אמונה באותו מובן ממש כמו ידיעה. ויש טעמים למה נקט אמונה ולא ידיעה, בהערה בתרגום שוורץ מדבר בזה.

מבואר כאן שלידיעה אין שייכות כלל למילים. הידיעה היא הציור בנפש של דבר שנמצא מחוץ לנפש. כאן מדובר בידיעה שכלית, ולכן הציור בנפש מתכוון לנפש השכלית. יש ציור חושי או דמיוני ויש רשמים גופניים כמו קור או חום שמצטיירים בנפש הזן. עיין בשמונה פרקים בהתחלה על חלקי הנפש, ושכולם הם נפש אחת לגמרי. הנפש אחת ולכן הכח החי, הנפשי, של "עין" הוא אחד.  מה שהגוף מרגיש חום זו עין של נפש הזן, מה שהחוש קולט כתמי צבע זו עין חושית. מה שהדמיון מצייר דברים לפי החושים זה העין הדמיונית, ומה שראיית העין רואה רגשות (למשל אפשר לראות שאדם שמח או עצוב) זו העין הרגשית. ויש עין שכלית שרואה צורות, או צורות של דברים חומריים, והיא מבחינה בצורות במובחן מהחומר (שלא כמו הדמיון שרואה אותם כאחד גמור. הדמיון רואה את ראובן, השכל רואה את ראובן ואת נפשו של ראובן, דהיינו הצורה שלו), או צורות מופשטות וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד ז.

הראיה היא שהצורה שקיימת מחוץ לשכל, במציאות החיצונית, מצטיירת בשכל. זו ההשגה השכלית של השכל העיוני, וזה מה שמדבר בו כאן הרמב"ם. כך שידיעה שכלית של דבר לא יכולה להיות ידיעה של דבר שאין לו מציאות. כמו שהאלוה יהיה אחד ויהיה שלוש או שיהיו לו תארים, המציאות היא כזו שעניין כזה הוא נמנע בה ולכן לא יכול להיות מצוייר בנפש. לכן מי שאומר דבר כזה הוא אומר רק מילים. אפשר לומר כל דבר, אין שום גבול למה שאפשר לומר, וזה חסר כל משמעות, זה ריק לחלוטין, שקר מוחלט. כל מילה שהיא לא תיאור מדוייק של מה שהשכל ראה במציאות היא שקר מוחלט. (אלא אם כן מדובר על אמנות כמו ספרות או שירה, או משלים, שזה עניין בפני עצמו, ואם זו אמנות אמת או משל אמת זה בסופו של דבר גם דרך לתאר מציאות, באופן עמוק ומורכב יותר. אפילו אם זה לא מתאר שום דבר אבל יש בזה יופי, היופי עצמו הוא בבואה של משהו עליון ובכך זה תיאור של מציאות).

המילים שאינן תיאור של מציאות הן דברים בטלים, וזה אחד הכוחות הכי מסוכנים לחיי האדם, הכי קרובים לגרום לו לאבדן גמור, וזה שולט בכל תחומי החיים. עיין אריכות חשובה בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 57 ושם רשימה 56.

.

.

הפרק הזה הוא ההקדמה הכללית לספר. הוא מבאר מה הפירוש של "לימוד", ומהו לימוד שמקרב לבורא באמת. זה הרי מה שאנו באים לעשות כשניגשים לספר הזה, לנסות להשתחרר מחושך המידות הרעות שמהבילות אותנו ומביאות אותנו לעבודה זרה. אם נלמד את הספר כמו שלומדים כל לימוד אחר, ללמוד רק את המילים, להבין רק את המילים כשעצמן, להשתמש רק בשכל המילולי שמרכיב ומפרק מילים בלי שייכות למציאות עצמה, בלי לראות במילים אצבע שמורה על המציאות ואומרת "זה", אז גם הספר הזה יהפך לספר של כסילות ועבודה זרה כמו הספרים האחרים.  ובאמת אם כבר תופשים לא להשתמש במילים ריקות אלא להסתכל על המציאות עצמה בעין השכל, יכולים לדעת הכל גם בלי ללמוד בספר. אלא שבלי ללמוד בספר אפשר שגם האמירה שצריך לא להתפתות למילים כאילו יש בהן תוכן בפני עצמן, זה עצמו יהיה רק אמירה של מילים ולא ציור בנפש המשכלת.

.

.

 

"וכשתפשיט מעליך התאוות והמנהגים, ותהיה בעל תבונה".

מה פירוש מנהגים? וגם המילה להפשיט ביחס לתאוות צריכה ביאור. אלא הוא מתכוון כאן ליצר הרע של דברים בטלים שהוא מיסוד הרוח. העצלות והעצבות הם מיסוד העפר, התענוגות מיסוד המים, הגאווה מיסוד האש. מיסוד הרוח יצר הרע הוא דברים בטלים, שהוא המילים שאינן רק הצבעה באצבע על המציאות עצמה אלא מילים בפני עצמן. יש בהם כח. בחלק א פרק ב מבואר שאחרי חטא אדם הראשון, התפישה של אמת ושקר ירדה לתפישת המפורסמות. ורק אז הם חשבו שלהיות ערומים זה מגונה. המפורסמות כולל בתוכו גם את כל המוסכמות החברתיות. הסבא מנובהרדוק סבר שלהשתחרר מהמסוכמות החברתיות זה עיקר העבודה, אחרי שנבקעת הקליפה הזו כל השאר מאיר מעצמו. לכן שלח את תלמידיו לקבוע פגישה אישית עם מנהל הבנק, ואז לבקש ממנו לקנות חצי קילו מסמרים. רק שעד מהרה נעשה בישיבת נובהרדוק מוסכמה חברתית שמי שיותר אמיץ במעשים כאלה נחשב יותר גבוה בחברה.

המוסכמות מיוסדות על הכח של מילים ריקות בלי מציאות אמיתית מאחריהן. אם המוני נואמים וסופרים גאוניים בעלי כשרון ומיומנות רטוריים וספרותיים, יתחילו בדיבורים נמלצים על עליונותם של כתומי השיער (ג'ינג'ים), וישוררו שירי תהילה למעלותיהם, זה ישפיע חזק על השומעים, ועם הזמן תיווצר תרבות שבה כתומי השיער הם האצילים והעליונים, ואחרי דורות כבר לא יהיה צורך בתעמולה, כבר תהיה מוסכמה מפורסמת שכל כתום שיער נעלה מעצם טבעו, במהותו, וזה יהיה כל כך פשוט ומובן מאליו ששחורי השיער ירצו בעצמם מיוזמתם לשרת את כתומי השיער. שחור שיער שיראה מולו כתום שיער יראה את האצילות בהתגלמותה, הוא ירעד ויבהל ויאמר זכיתי לראות בעיני את הוד שגב המעלה הנוראה והכבירה של הוד רוממותו אדום השיער, וזה אכן יותר נשגב ומלא הוד ממה שמספרים, נעלה מעל כל השגה אנושית רגילה, וטוב מראה עיניים, ואני כעת יודע את זה כעובדה שנוכחתי בעצמי ולא כשמועה, ומה שמחתי בחלקי להשתחוות לפניו, ולא אאמין לעולם לכופרים שמזלזלים בכל הקדוש ויקר ולא מעריצים את כתומי השיער. מי שעיניים בראשו יראה שזה קורה כל הזמן ובכל מקום ובכל אופן אפשרי, אצל דתיים וחילוניים כאחד. כדתי לשעבר אני רואה את זה בכל מקום אצל דתיים, אבל גם אצל חילונים אם יפגשו קריין חדשות בטלוייזיה האם לא יהיה גם כן באופן כזה?

 

זה שולט על התודעה ומשתק אותה. ציירתי רק ציור מאוד פשטני וגס וחיצוני של הכח הזה. באותה דרך אנו מקדשים את המחשבות המקובלות על כל נושא שבעולם. לכן המחשבות שלנו הן כמו רכבת שנוסעת על המסלולים הקבועים מראש, ויכולה לבחור רק בין פסים קבועים אלה או אלה, השקפת עולם זו או זו, ולכל השקפה ועמדה ודעה כבר יש שם ידוע מראש, כי כבר סללו את זה מקודם. יש דתיות ויש חילוניות, יש אידיאליזם ויש מטריאליזם, יש קפיטליזם ויש סוציאליזם וכו' וכו', לאה יש שמות כי כבר חשבו את זה מקודם ויצקו את זה כבר במילים. האדם בוחר בין התבניות המילוליות שכבר קיימות על המדף. והרי יש מדפים שונים לבני קבוצות חברתיות שונות. מי ששייך לקבוצה מסויימת, לגיל מסויים, למקצוע מסויים, וכיו"ב, אפשר לדעת מראש את מגוון הדעות שאפשר שיהיה לו על כל נושא את נושאי השיחה שניתן לצפות לשמוע ממנו במפגש חברתי וכו', ואפילו את מה אפשר שהוא יאמר בשיחה אינטימית וחשופה עם פסיכולוג.

כל אחד נמצא בתחנת רכבת מסויימת, ומשם יש כך וכך קווי נסיעה, והוא יכול לבחור מהם את דעתו. הפסים הם מבנים מילוליים שאין להם שום שייכות למציאות. המציאות האמיתית, של האדם, של החיים, של האל, נמצאת בשטחים שבין פסי הרכבת. ומי שכל ימיו נוסע ברכבות לא יודע בכלל שהם קיימים, שיש אפשרות כזו.

מי שחי כך אין לו באמת עולם פנימי משלו. (לשון הרמב"ם לקמן פרק נא: "אבל הם – כמו שידעת וידע כל מי שלא יטעה עצמו – ישמרו ברוב הדברים ובהמשלים מוטעים ומאומתים בצעקות ובהוצאת דבות והרחקות ובפנים רבים מורכבים ממחלוקת נצוח והטעאה; וכשישוב אומרם ומעמידם באלו הדרכים עם נפשו לאמונתו לא ימצא דבר זולתי הבלבול וקצרת יד השכל "). הוא לא חושב באמת, כלומר לא מסתכל באמת בעין שכלו על המציאות כמות שהיא. הוא רק חושב מילים שכבר נאמרו מקודם. לכן בתוכו עצמו, בפנימיותו, אין מחשבות שהן באמת שלו, שיש בהן חיים אמיתיים שהם שלו. אצלו מחשבה היא יחס עם אנשים אחרים. "מחשבה" זה דבר ששייך לשיחות עם אנשים. שיחות סלון חברתיות, או שיחות נפש עמוקות עם אשתו או הפסיכולוג שלו. או מאמרים שהוא כותב בכל מיני מסגרות או דברים שהוא מלמד את תלמידיו או מטופליו, וכל כיו"ב. בישיבות מתאמצים מאוד להביא תלמידים טובים. הרב זקוק לתלמידים, כי אליהם הוא אומר את חידושי התורה שלו, שהם מבנים מבריקים של צירופי מילים שמקובל לומר לפי דרך הלימוד שלו. בלי תלמדיים הרב יתייבש ויהיה מסכן. ירגיש שאין לו חיות. כי כשהוא לבד עם עצמו החידושים שלו לא מעניינים אותו באמת ולא ממלאים אותו באמת. שהרי הם רק מילים.  אין תוכו כברו, המילים שלו הן רק מהשפה ולחוץ. אם הוא יישאר לבד עם עצמו הוא ישקע ויהיה עצוב ולאט לאט יתייבש. כי בפנים הכל ריק. מילים ריקות לא ממלאות ואין בהן חיים. החיים באים רק מכך שהתלמידים מכבדים ומתייחסים. כמה מאבקי כבוד יש בישיבות וכמה מאבקים על תלמידים. כמה כועסים על רב ש"גונב" תלמידים מרב אחר. וזה קרב לחיים ולמוות, בלי תשומת לב וחיבה והערצה מהתלמידים לא יהיה לרב חיים. כל מה שיש לו הוא רק מילים, אוויר, כלום. ובאוניברסיטה בוודאי לא יותר טוב. לפחות יש פחות זיוף ואיצטלא.

המורה נבוכים כותב:

"אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיצייר האמת וישיגהו, ואם לא ידבר בו; כמו שצוו החשובים, ונאמר להם: "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה" (תהלים ד, ה):"

היכולת לשתוק. אין הכרח לדבר. מי שחושב באמת, שמסתכל באמת על המציאות עצמה, שנוגע בה באמת, זה עצמו נותן לו חיים ושמחה וצמיחה. למשל יש חקלאי שנוגע ברגב עפר לח וריחני ומריח אותו ועודר בו ושותל בו שתיל ירוק רך וקוטף פרי עסיסי, שחולב פרה ומרגיש את החום. יש אנשים כאלה, כמובן בעיקר מהדור של פעם, החקלאים האמיתיים שאצלם זה דרך חיים ולא מסחר, הרבה מהם נוטים להיות שתקנים, ויחד עם זה לא יבשים ומדוכאים, בעלי עולם פנימי. לא צריכים כל הזמן לפטפט או לשבת בבית קפה או לקרוא מאמרים מתוחכמים או לעשות תואר אקדמי. כי הם נוגעים במציאות ולא רק במילים. והמגע שלה במציאות הוא כמעט חסר ערך, זה רק הרובד הכי שטחי וחיצוני של המציאות, החומר הגס כמו שהוא, רק היד נוגעת, ורובד מאוד גשמי של הנפש, רובד דק מאוד, חלק מזערי מהנפש. אדם שנוגע במציאות בעיונו, נוגע עם כל נפשו. זה לא כמו מי שמלטף פרה או רגב אדמה, אלא כמו מי שאוהב אשה באמת ונוגע בה עם כל נימי נפשו מהכי גשמיים עד הכי דקים וטמירים. ויותר מזה. כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י'.

כל זה אנו מאבדים בגלל שהמילים מחליפות את המגע, ועוד הרבה יותר מזה כמו שהארכתי בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 57 להעמיק ולפרט בזה עוד בניואנסים יותר דקים ולא פחות חזקים וחשובים. קצרה כאן היריעה מלבאר עד היכן הדברים מגיעים. זו רק ההתחלה הקטנה של העניין.

המבחן הוא היכולת לשתוק. לחיות עם המגע בלי להיות בודד, להיות חי וצומח ומלא ושמח ומסופק מכח המגע האמיתי חסר המילים. משם כבר יכולות לבוא מילים שמתארות את המגע, לא סתם מילים ריקות.

.

.

מה שמכונה יצר הרע (כגון עצלות תאווה תענוגות פטפטנות וגאווה) הוא תמיד כח שיושב על כח בריא טבעי חיוני, ומעוות אותו, וצריך להתבונן בזה היטב שכש"שוברים" את יצר הרע לא שוברים ביחד איתו כח חיים בריא וטבעי של הנפש. האדם הוא יצור חברתי מטבעו, כמו נמלים ודבורים. ומטבעו לחיות באחווה ואחדות ושיחה על כל נושא עם מי שסביבו. רק מהעיוות של זה נעשה השעבוד ל"מה יאמרו" ולכל המוסכמות החברתיות, אבל היסוד הוא כח בריא. להפוך למתבודד מסוגר ומוזר שתקן וזעוף פנים, שאינו מן היישוב ואין דעתו מעורבת עם הבריות, זה לרפא חולה על ידי שהורגים אותו. אם האדם לא לגמרי חולה נפש, כל זה יהיה רק תדמית, "פוזה", שהוא משדר בתקווה לעשות רושם על האחרים שהוא אדם מיוחד ומקורי מעניין וחכם. כי מטבעו הוא באמת חברתי וההתנהגות הזו לא משנה את זה.

"לפשוט את המנהגים" זו נכונות להיות ערום בתוך החברה שהוא חי בה. נניח אדם שנמצא בחברה ומרגיש שלא מתייחסים אליו ובודד לו, והוא יכול לזרוק איזו הערה שכלתנית מתוחכמת מרשימה ולעורר תשומת לב. ויכול גם לומר בשקט ורוך ואמיתיות: אני מרגיש קצת לבד כאן ביניכם.  כמובן רק אם זה יכול להתאים ולהתקבל ולא חסר טאקט ומביך את האחרים. זה כמובן מתחיל בתוך המשפחה, עם אשתו, לא בחברה שטחית של רבים שלא באו לשם דברים כאלה ולא באמת מחפשים מגע. כמה בזוגיות אנחנו מפחדים לחשוף באמת, גם מעצמנו. את הרך הפגיע, לפעמים הילדותי או המביש, שבאמת נמצא בפנים. זה מביש רק לפי המוסכמות, לא לפי האמת ושקר.

כמה אנו מתנהגים ומדברים לפי תבניות של המפורסמות, של מילים ריקות. למשל גבר יכול לומר לאשתו שמפחיד אותו שהוא מחוייב להיות מי שמתווכח עם בעל המקצוע שהיה לא אמין, או להציל את המצב כשיש קשיי פרנסה, והוא עושה את זה כי הוא מופעל מתבניות שקובעות שזה תפקידו להיות הכתף החזקה והמגינה של אשתו, אבל בפנים משהו בתוכו מתכווץ ונסגר כי הוא מפחד מזה ומרגיש אבוד מול זה. אם גם היא מפחדת והם מפחדים ביחד ומחזיקים ידיים כמו שני ילדים קטנים בחושך ואוהבים, אז גם אם לבסוף הגבר עושה את זה למרות הפחד, זה אחרת מאשר אם הוא מפחד להודות ומתחפש לגיבור כלפי אשתו, שמא היא תתאכזב ממנו, שמא היא תעדיף את התבנית של מילים ריקות שגבר אמור להיות חזק ומגן ואמיץ, על פני האדם שבאמת חי איתה ואוהב אותה והיא אותו.

רק מפשיטת המנהגים מגיעה היכולת לחשוב ולא רק להשתמש במבנים מילוליים ריקים, והאפשרות למחשבה היא כבר פושטת מעליו את השלטון הגמור של התאוות.

השלטון של המילים על השכל, מחניק כל מגע עם המציאות, ומזה באות התאוות. למשל מי שיש לו מגע אמיתי עם אשתו, נפשי וגופני ביחד, והוא פתוח איתה לגבי השאלות על האהבה שביניהם, והתשוקה, והרגשות גם כלפי הגוף וכו', וכל תשוקה מינית שיש לו הוא משתף אותה, מספר לה, למרות הבושה והפחד מדחייה, גם אם לא כל דבר יכול להתבצע מעשית. אדם כזה פחות יימשך לזנות על כל אופניה. יש לו מגע חי אמיתי וזה ממלא יותר ממשהו חלול וריק. גם מי שאוכל לחם אמיתי שהוא זרע וחרש ואפה, ושותה חלב שהוא חלב מהפרה שהוציא אותה למרעה, ואוכל פירות מהעץ שנטע וקטף, יתאווה פחות לעוגות קצפת ומסעדות אסייאתיות מתוחכמות וכיו"ב. ומי שגם רואה את התוכן הרוחני האמיתי של המזון, איך הבורא משפיע עליו בטובו המתוק את המציאות והעונג, בוודאי עוד פחות יתאווה לדברים ריקים שבגלל ריקנותם הם גוררים להישאב לתוכם ולרצות עוד ועוד ולא להתמלא. מיש שמשפיע באמת ומקבל הכרת טובה אמיתית פחות ירדוף כבוד, וכל כיו"ב. המגע האמיתי משחרר מהתאוות.

.

.

הפרק כאן מתחיל מ:

"ההאמנה אינה העניין הנאמר בפה, אבל העניין המצוייר בנפש"

ומגיע ל:

"וכשתפשיט מעליך התאוות והמנהגים, ותהיה בעל תבונה"

הקשר בין הדברים הוא המגע. וההתאחדות עם הבורא היא תכלית הכיסופים למגע. וזה עניי הספר.

.

.

כאן היא ההקדמה לספר. הוא מתחיל כאן וזו פתיחתו. כאן מתחילים פרקי שלילת התארים. הפרקים שהיו עד כאן הם לא התחלה של הספר, הם התכלית של הספר. יש בהם את הצפייה במעשה מרכבה באופן הגבוה ביותר, אף יותר ממה שכתוב בתחילת חלק ג' של המו"נ. לא כתבתי על זה כאן, זה שייך לביאור המלא שאכתוב בע"ה בעתיד.

.

.

.

מתוך כתבה של אורן הוברמן בכלכליסט 11.8.11:

"הפטרייה Ophiocordyceps unilateralis הנפוצה בתאילנד זכתה לכינוי "פטריית זומבי" בשל יכולתה להשתלט על מוחות הנמלים האוכלות אותה ולגרום להן לטפס על עלים ספציפיים הצומחים רק על אדמת יערות רטובה בזמנים מסוימים בשנה. הנמלים הנגועות צועדות אל העלים האלה בדרך ארוכה, שלרוב עולה על המרחק שהן צועדות בכל ימי חייהן, ומתות מרעב ועייפות כשהן מגיעות ליעד. הפטריות פורצות מגופן אחרי שבועיים של דגירה."

.

לשון הרמב"ם בהקדמת המשנה:

"ואין לך שטות גדולה מזו שאדם חלוש הנפש, בנין גופו רופף, נוסע מקצה האקלים השני עד קצה הששי, ועובר בימים בימי החורף ובמדברות בשרב בקיץ, ומסכן עצמו לחיות הטרף למיניהם כדי שאולי ירויח דינר, וכאשר יקבץ מאותם הדינרין שמסר כל רוחו עליהם, יתחיל לחלקם לאומנים לבנות לו יסוד איתן על בתולת קרקע בסיד ואבנים, כדי להעמיד עליו בנין שיעמוד מאות בשנים, והוא יודע ברור שלא נותר מחייו אפילו כדי לבלות בנין של גומא, היש קלות דעת חמורה מזו."

מה גורם לאדם לבנות בניין מפואר שיעמוד שנים אחר מותו? הרי אין לו הנאה בזה. אלה המילים הריקות שמשתלטות על מוחו כמו הפטריות על מוח הנמלה. אלה תבניות מילוליות מוכנות שהפכו למוסכמות מחשבתיות וחברתיות. אם אני עשיר אני צריך ווילה גדולה. נקודה. זה לא פתוח למחשבה ושיקול. אלה מוסכמות שהשתלטו על המחשבה כאילו הן מושכלות ראשונים. אם נשאל אדם עשיר למה הוא עמל לבנות וילה גדולה הרבה יותר ממה שהוא צריך וממה שהוא ירגיש בו נוח, הוא יענה כי זה מה שעשירים עושים, זה ידוע, ככה זה, כולם יודעים את זה. אלה המילים שהפכו למוסכמות ונעשו כפטריות במוח של נמלים. והאדם מסיים את חייו יגע וריק ומתוסכל מהעמל לבנות את מה שהמוסכמות מחייבת אותו, ואחרי מותו יוצאים ממנו נבגים מילוליים ומתפשטים בעולם. כולם רואים מה שהוא עשה וזה מחזק את תוקף המוסכמה שכך עושים. אם גם הוא עשה כך אז וודאי ידוע לכל ומפורסם וקבוע שכך עושים.

.

.

.

.

 

עוד העתקה מההערות שם על פרק נ"א:

ההתחלה של הפרק היא המשך של הפרק הקודם:

"במציאה ענינים רבים מבוארים גלויים מהם – מושכלים ראשונים ומורגשים; ומהם – מה שהם קרובים לאלו עד שאפילו הונח האדם כמו שהוא לא יצטרך עליהם מופת – כמציאות התנועה ומציאות היכולת לאדם והגלות ההויה וההפסד וטבעי הדברים הנראים לחוש כחום האש וקור המים וכיוצא באלו דברים רבים. אמנם כאשר יצאו דעות זרות אם מטועה או ממי שכוון זה לענין אחד והלך בדעות ההם כנגד טבע הנמצא והרחיק המורגש או רצה שיביא לחשוב מציאות מה שאינו נמצא הצרכו אנשי החכמה להעמיד הדברים ההם הגלויים ולבטל מציאות הדברים ההם הנחשבים; כמו שנמצא אריסטו יקים התנועה בעבור שהורחקה ויביא מופת על בטול החלק שאינו מתחלק בעבור שקיימו מציאותו. ומזה הכת היא הרחקת התארים העצמיים מהאלוה ית':"

.

מה שהתבאר על המילים שמנתקות את האדם מהמציאות, הוא גם ביחס לאלוה.

האלוה נעשה עניין של מפורסמות, של מוסכמה חברתית, שמעוצבת ונשלטת על ידי הדת הממוסדת. הכניסו אותו לעולם האנושי כמבנה מילולי של מילים אנושיות, מושגים אנושיים, שקיים במישור הבדוי של המילים בעצמן, לא כמצביעות על מציאות אמיתית חיה אלא כמציאות מילולית בפני עצמה. לכן אצלם מוכרח שיהיו לו תארים, כי בלי תארים הוא לא יוכל להיות מבנה מילולי. הוא ייכנס לתחום השתיקה, הנגיעה במציאות עצמה, ציור הנפש השכלית. זה עניין עבודת שלילת התארים.

.

.

כתב הרמב"ם באגרת תימן:

"וכולם אין חפצם אלא לדמות שקריהם לדת ה'. ולא תדמה המלאכה האלהית למלאכה אנושית אלא לתינוק שאין לו ידיעה באחת מהן, ואין הפרש בין דתנו זאת לשאר הדתות שרוצים לדמותן אליה, אלא כמו שיש ההפרש בין האדם החי המרגיש ובין הצלם שפסלו האומן מעץ או שיצקו ממתכת, כלומר מכסף או מזהב, או שפתח מאבן גלל, כלומר מאבני שיש וזולתו, עד שתקנו וציירו בצורת אדם, שהכסיל שאינו יודע החכמה האלהית והמלאכה ההיא, בראותו הצלם ההוא בדמות אדם בכל משטחו הגלוי וכתבניתו ובדמותו ובמראהו, יחשוב שנעשה כמו שנעשה האדם, לפי שאינו יודע הפנימיות של שניהם; אבל החכם היודע הפנימיות של זה ושל זה, אז יודע שהפנימיות של זה הצלם אין שם תקון מלאכה, וכן ידע שהפנימיות של אדם יש בה הנפלאות האמתיות והמלאכות המורות על חכמת הבורא יתברך, בראותו עצביו נמשכים בבשר שהוא סבת התנועה החפצית, הנקרא בלשון ערב "עצל" ובלעז "מוסקול", באברי הבשר והתלכדם, ונטית יתרותיו, ומקום דבוקם, ולפיפת קשוריו, ואיכות גדולו, והרכבת אבריו ופרקיו, ומוצא עורקיו המתנועעים והעורקים שאינם מתנועעים והתחלקם, וישוב נתחיו קצתם על קצתם החיצונים והפנימיים, כל דבר ודבר על מתכונתו ותבניתו ובמקומו. כן הדבר בכסיל שאינו יודע סתרי כתבי הקודש ופנימי המצות, כשירצה לערוך דתנו זאת אל דת המזויפת הנפעלת יחשוב שיש ביניהן ערך ודמיון, הואיל וימצא בדת ה' איסור והיתר ובדת המזויפת הנפעלת כמו כן, ובדת ה' ימצא מיני עבודות ובנפעלת כמו כן מיני עבודות, ודת ה' יש בה צוויים הרבה ואזהרות ועונשים ושכר, וכמו כן בזאת המזויפת הנפעלת ואלו היה יודע פנימיותיהן, היה יודע שהדת האלהית האמתית שחכמתה בפנימיותיה ושאין לה שום צווי ולא אזהרה שאין בפנימיות שלה דברים המביאים תועלת בשלמות האדם, ומרחיקים ממנו נזק שמונע ממנו השלמות ההיא, ויגיעו לו בהם מעלות המדות ומעלות הדעות להמון כפי יכלתם וליחידים כפי השגתם, ובהם יהיה הקבוץ האלהי המעולה והמגיע והחונה על שתי השלמיות האלו, כלומר השלמות הראשונה – שהיא התמדת קיומו בעולם הזה על מיטב הענינים הנאותים לאדם, והשלמות השניה – שהיא השגת המושכלות כמו שהם בעצמם כפי כחו של אדם.

וידוע כמו כן שהדתות ההן המדמות לדתנו הם דברים שאין להם פנימיות, אלא ספורים ודמיונים שהתכון להם המדמה לכבוד עצמו ולאמר עליו שהיה כפלוני ופלוני, והתבארה עברנותו לנגד החכמים, ונעשה הדבר שחוק וליצנות כמו שמשחקים מפעלות הקוף כשידמה מעשיו למעשה אדם."

ובמורה נבוכים כתב שכבר בימיו בעם ישראל תורת ישראל נעשתה כמו התורות השקרטיות ואינה טובה מהן. כי ההמון קוראים את התורה בשטחיות, כלומר כמילים יפות לחוד בלי פנימיות, כלומר בלי נגיעה במציאות עצמה. וכך עשו מתורת משה גם כן כמו אחת מהתורות השקריות המזוייפות ההסכמיות המפורסמות בלי שיש בהן אמת ושקר, נגיעה במציאות האמיתית שזו האמת.

וכך כתב בחלק ב פרק יא:

"ואלו הענינים כולם כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמין המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:""

.

.

.

עוד ממה שכתבתי על מו"נ א נ"א:

"הרמב"ם מביא כאן דעות של כת המדברים. למטה בסוף הרשימה העתקתי קצת מדברי הפרופ' מיכאל שוורץ בהערותיו על תרגומו למורה נבוכים, שם הוא מבאר את הדעות שאליהן מתייחס כאן הרמב"ם.

בסוף פרקי שלילת התארים הרמב"ם כותב את פרקי הויכוח עם כת המדברים שנמשכים עד סוף חלק ראשון.

כאן רואים שבהקדמה לפרקי שלילת התארים הוא מביא מדעות המדברים, פרקי שלילת התארים עצמם הם גם כן ויכוח עם המדברים.

וזה תמוה,

הרי עניין התארים הוא מהרעות שנמצאות ביסוד הטבע האנושי. יצר הרע הוא כח הזרות.  וכמו שכתב במסכת שבת קה ב:

"לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע". זה יסוד ששמעתי מהרב וולבה בשם רבי ירוחם ממיר.

המילים שאינן רק הצבעה על המציאות ואמרות "זה", אלא הן נמצאות כשלעצמן, הן זרות בין האדם למציאות האמיתית עצמה. הן אופפות את האדם בערפל משכר של מילים, משתקות את מוחו ומשתלטות עליו, והוא מתנתק לגמרי מהמציאות ומופעל על ידי כוחות שזרים לו עצמו, לחייו האמיתיים. ואם כן הרי זה עניין יסודי בבני אדם, בכל מקום ובכל תקופה, זה לא שייך דווקא לוויכוח עם כת המדברים.

המדברים הם לא שיטה פילוסופית. לקמן א ע"א הוא כותב שהם הונעו מקנאות דתית, ומקודם החליטו מה המסקנות שיועילו לדת שלהם, ואז בנו תיאוריה כמו-פילוסופית שלא בנוייה כלל על מציאות או אמת או הגיון אלא רק בנויה כך שתביא לאותן מסקנות שהם צריכים. הם אמרו כל דבר שישרת את המורה הדתית שלהם, ולא נעצרו גם באמירת הדברים הכי מופרכים שאפשר להעלות בדמיון. אבן סינא מכנה את דעותיהם תועבה שכלית. למה הרמב"ם צריך להאריך בויכוח עם דעות בזויות וטפשיות כאלה.

טיפול פסיכולוגי מעמיק מגלה את כוחות הנפש הפועלים על האדם, ומגלה בהם את התיאוריה שהם בנו. למשל אם אדם נפגע קשות בילדותו המוקדמת אולי יש בו כח נפש שבונה תיאוריה שכל האנשים רעים ואסור לתת בהם אמון. צריך לגלות אותו, לתת לו יחס אוהב עד שיסכים לגלות את התיאוריה שלו בעצמו. שהוא בעצמו יאמר אותה, לא רק שאנחנו נחשוב בשכל המודע, הגבוה, שמן הסתם התיאוריה שלו היא כך וכך. אם מצליחים משמ לגעת באותו כח נפש, באותו ילד קטן שחי כבתוך האדם הבוגר, ולתת לו לבטא את עצמו באמת, אפשר אז להתדיין איתו על הדעה שלו. להראות לו כך שבאמת יראה ברור שהמציאות אינה כמון שהוא חושב.

אנחנו אנשים מאוד פשוטים והתיאוריות מהסוג הזה אצלנו מאוד פשוטות, והקושי לשנות אותן הוא משום שהחלקים שסוברים אותם מאוד תינוקיים. התיאוריות של המדברים הן תיאוריות מסוג כזה. וכן של הפילוסופים שבהם הוא דן בחלק השני (דעת הפילוסופים שהוא מייחס שם לאריסטו אינה דעת אריסטו עצמו והארכתי בזה כבר בכמה מקומות). הרמב"ם רוצה להגיע לשורש. התיאוריות שנובעות מכוחות נפש לא בריאים יכולות להיות באופנים שונים. הרמב"ם מתייחס לקצה של החולי, ליצר הרע עצמו, לא לכוחות בריאים שקצת התעקמו, ומתייחס לפסגת פיתוח התיאוריה של היצר הזה ככח נפש חולה. אם יהיה ברור כשמש מה היא התיאוריה של היצר הרע בשיא הפיתוח שהיא יכוהל להגיע אליו, ואיך היא מסווה את המניע האמיתי שלה ואיך היא משרתת את היצר הרע, יהיה אפשר לגזור מזה לכל מדרגת הפיתוח וכל סוגי ההסוואות וכל מצבי הביניים שהאד נתקל בחייו.

לכן הויכוח עם המדברים שייך לספר שעוסק לפי הרמב"ם רק במעשה בראשית ומעשה מרכבה. כי היכולת להסתכל במעשה בראשית ומעשה מרכבה תלויה בתיקון המידות, בהפשטת התאוות והמנהגים, שהם המחיצות שמעוורות את עין השכל. לכן בהכרח ספר שעוסק בדעת אלוהים צריך לתת את הכלים להתפשט התאוות והמנהגים. הדרך ללמדו ויכוח זה אינה לחפש את התוכן הפילוסופי של המדברים ולשאול במה המחלוקת של הרמב"ם עם זה, אלא לחפש איך דבריהם נובעים מכח הנפש של הזרות והיצר הרע, להתבונן בכח הזה ולדייק בהסתכלות עליו, מתוך הבנת דברי המדברים,  ולשאול איך הרמב"ם מפרק את הקליפות האלה. ההסתכלות של המדברים על המציאות היא אותה הסתכלות של המדע בן זמננו המטריאליסטי. הם רק מוסיפים מחוץ לזה סיפור על אלוה שלא מתגלה כלל דרך הטבע ואין לו שייכות לטבע, והמדע של זמננו לא מתייחס לסיפור הזה."

.

.

.

.

ואמנם הצריך לזה מה שאמרנו משמירת הדמיונות והיות המצויר תמיד מכל הגשמים הנמצאים שהם קצת עצמים וכל עצם מהם בעל תארים בהכרח ולא נמצא לעולם עצם גשם מופשט במציאותו מבלתי תואר; ונמשכו אחר זה הדמיון וחשבו שהוא ית' כן מורכב מענינים חלוקים עצמו והענינים המוספים על העצם. ואנשים נמשכו אחר הדמוי והאמינוהו גשם בעל תארים; ואנשים סרו מזה הדרך והרחיקו הגשם והשאירו התארים. כל זה הביאה אליו רדיפת פשוטי ספרי התורה כמו שאבאר בפרקים יבואו בזה הענין

הרמב"ם כותב שהסיבה שאנשים מייחסים תארים לאל היא משום שהם שקועים בחשיבה חומרית ומכניסים את האל להיות מוקף וסגור וכאילו מובן על בוריו בתוך המושגים הגשמיים של חשיבתם, ולא פותחים אותה למושגים מופשטים ונעלים יותר, ולהסתכלות על התחלת עניין שסופו כבר מעבר ליכולת הידיעה. כמו אדם שמהחלון של ביתו מסתכל על השמיים ורואה שהם רק התחלת עניין שאת סוף גבהו אין להשיג כלל. זה מובן וברור וכבר למדנו מזה את הטעם למה מייחסים תארים חיוביים לאל. אחר כך הרמב"ם מוסיף:

"כל זה הביאה אליו רדיפת פשוטי ספרי התורה כמו שאבאר בפרקים יבואו בזה הענין"

כעת הוא אומר טעם אחר למה אנשים מייחסים לבורא תארים, לכאורה שונה מהטעם שאמרנו לעיל בסמוך.

הוא אומר "רדיפת". מי ששכלו מגושם ולא יכול או לא רוצה להיפתח למחשבה יותר גבוהה, לא רק שיפרש את פסוקי התורה בקריאה מגושמת לפי אופן מחשבתו. יש כאן עניין נוסף, הוא ירגיש שאין ספק שהקריאה הפשוטה של הפסוקים היא האמיתית, ולא כל הפלפולים של המתחכמים שמפרשים פירושים עמוקים ומוציאים את הפסוקים מפשוטם כל אחד באופן אחר לפי דעתו והתפלספותו. מהמגושמות של המחשבה נולדת קנאות דתית לקריאת הפסוקים כפשוטם. זה מה שנקרא היום פונדמנטליזם. כביכול האל נמצא אצל המגושמים, הוא לטובתם. זה מעניק להם דחף קנאי, כעת הם החכמים האמיתיים אנשי האמת, הם יודעים יותר טוב מכל האחרים שנחשבים כביכול חכמים. כי הם קוראים פשוט. מה שכתוב. בלי חכמות. הם באמת משוכנעים שהאל תומך במגושמות ובגסות שלהם, בדחפים הגסים והרעים והאלימים והרומסים ומדכאים שלהם, ביהירות ובאכזריות ובאטימות, והופכים לחיות אדם מפלצתיות חסרות עכבות ונטולות שום אנושיות וחמלה. האל אוסר על החמלה והאנושיות והמחשבה והטבעיות והבריאות הנפשית, על מוסר, על התחשבות, על שאלות וענווה, על ביקורת עצמית. הרי כך כתוב, להשתלט לכפות לדכא להכות ולהרוג. ההתמכרות לשכרון הכח הזה, לשכרון הרשע שגייס את האל לצידו, היא זו שדוחפת ביתר שאת את האנשים להגשים את האל, להכניס אותו לגשמיות המחשבתית שלהם, לייחס לו תארים חיוביים.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 75 - בעניין פשיטת התאוות וההרגלים. במו"נ א נ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s