68 – ביאור בעניין צלם אלהים לפי המורה נבוכים

ביאור בעניין צלם אלהים לפי המורה נבוכים

לאחרונה עשיתי הפסקה בלימוד כתבי אריסטו ואבן סינא, כדי לכתוב הערות על פשט המורה נבוכים לפי הסדר. (באתר של הביאור על המורה נבוכים).  ההערות הן בעיקר על הקריאה המדוייקת בלשונו ואני משתדל לא להאריך שם הרבה בעניינים העמוקים אלא רק לרמוז בכמה מילים. זה מיועד להיות מהיר, ואחר כך אחזור לאריסטו ואבן סינא. בשלושה שבועות הגעתי לפרק כ"ו.

אבל לפעמים אי אפשר להימנע מלכתוב יותר באורך, וכיוון שהתחדש ביאור חשוב ועמוק בעניין צלם אלהים אני מעתיק אותו לכאן. שם זה ברשימה 2 מההערות, ויש ברשימה שם עוד הערות בפרק הזה.

.

.

 

לשון הרמב"ם במורה נבוכים א א:

"צלם ודמות.
כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותוארו, והביא זה אל הגשמה גמורה, לאמרו: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו).

וחשבו שהשם על צורת אדם ר"ל תמונתו ותארו, והתחייבה להם ההגשמה הגמורה, והאמינו בה, וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב. וגם ישימו השם נעדר, אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם בתמונה ובתאר, אלא שהוא יותר גדול ויותר בהיר לפי סברתם, והחמר שלו גם כן אינו דם ובשר.

זה תכלית מה שחשבוהו רוממות בחק השם.

אמנם מה שצריך שיאמר בהרחקת הגשמות, והעמיד האחדות האמיתית (אשר אין אמת בה אלא בהסרת הגשמות), הנה תדע המופת על כל זה בזה המאמר, אבל הערתנו בזה הפרק הוא לבאר עניין צלם ודמות.

ואומר, כי הצורה המפורסמת אצל ההמון, אשר היא תמונת הדבר ותארו, שמה המיוחד בה בלשון עברי "תאר". אמר: יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו), מַה-תָּאֳרוֹ (שמואל א כח, יד), כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ (שופטים ח, יח). ונאמר בצורה המלאכיית: יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד… וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ (ישעיהו מד, יג). וזהו שם שלא יפול על הש"י יתברך כלל חלילה וחס.

אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית, ר"ל על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא, והוא אמתתו, מאשר הוא הנמצא ההוא אשר העניין ההוא באדם, הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית. ומפני ההשגה הזאת השכלית, נאמר בו: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א, כז). ולכן נאמר צַלְמָם תִּבְזֶה (תהלים עג, כ), כי הבזיון דבק בנפש אשר היא הצורה המינית, לא לתכונת האיברים ותארם.

וכן אומר כי הסיבה בקריאת צלמים – "צלמים", היות המבוקש מהם עניינם הנחשב, לא תמונתם ותארם. וכן אומרו: צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם (שמואל א ו, ה) – כי היה עניין הנרצה בהם עניין דחות הזק הטחורים, לא תאר הטחורים.

ואם אי אפשר מבלתי היות "צלמי טחוריכם" וצלמים נקראים כן מפני התמונה והתאר, יהיה אם כן צלם שם משתתף או מסתפק, יאמר על הצורה המינית, ועל הצורה המלאכיית, ועל כיוצא בה מתכונת הגשמים הטבעיים ותארם. ויהיה הנרצה באמרו "נעשה אדם בצלמנו" הצורה המינית אשר היא ההשגה השכלית, לא התמונה והתאר.

הנה כבר בארנו לך ההפרש בין צלם ותאר וביארנו עניין צלם. אמנם דמות הוא שם מן "דמה" והוא ג"כ דמיון בעניין. כאמרו דָּמִיתִי, לִקְאַת מִדְבָּר (תהלים קב, ז) – לא שדמה לכנפה ולנוצתה, אבל דמה אבלו לאבלה. וכן כָּל-עֵץ, בְּגַן-אֱלֹהִים–לֹא-דָמָה אֵלָיו, בְּיָפְיוֹ (יחזקאל לא, ח) – דמיון בעניין היופי. חֲמַת-לָמוֹ, כִּדְמוּת חֲמַת-נָחָשׁ(תהלים נח, ה) דִּמְיֹנוֹ–כְּאַרְיֵה (תהלים יז, יב). כלם דמיון בעניין, לא בתמונה ובתאר.

וכן נאמר: דְּמוּת הַכִּסֵּא (יחזקאל א, כו). דְּמוּת כִּסֵּא — דמיון עניין ההתנשאות והרוממות, לא ברבועו ועביו ואריכות רגליו, כמו שיחשבו העניים. וכן דְמוּת הַחַיּוֹת(יחזקאל א, יג).

וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה. ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, לא שהשם יתברך גוף שיהיה בעל תמונה."

.

.

.

 

צורה טבעית לא נקראת צלם. לא אומרים שהסוס הוא בצלם סוס. צלם במקרא נאמר על בריאת האדם בצלם אלהים, על צלמים של עבודה זרה ועל צלמי טחוריכם. (הרמב"ם מזכיר כאן את צלמי העבודה זרה: "ואם אי אפשר מבלתי היות "צלמי טחוריכם" וצלמים נקראים כן מפני התמונה והתאר")

לפני שהרמב"ם הודה שאפשר לומר שצלם הוא שם משתתף או מסופק ויש לו גם מובן של תואר חיצוני, הוא נקט בקריאה שקוראת את כל התנ"ך באופן שצלם פירושו רק צורה טבעית, מהות, ולא תואר חיצוני.

לפי זה "צלמי טחוריכם" לא היה להם תואר חיצוני של טחורים אלא רק עניין מהותי שיש לו שייכות לטחורים. זה היה יכול להיות תואר של פסלון אדם או כל דבר אחר שיש בו כח סגולי לרפא טחורים. הצורה היתה זרה לעצם החומרי שהיא שוכנת בו, הוא היה כלי חומרי לכח רוחני שקשור לעניין אחר.

כך גם צלמי עבודה זרה. אם עשו צלם של כוכב בשמיים כדי לעבוד את הכוכב ההוא, לא עשו תואר חיצוני של כוכב. עשו פסל של תואר אנושי או של בעל חיים כלשהו או של תבנית גיאומטרית כלשהי או מקדש או מזבח בתבנית אדריכלית כלשהי, או כל כיו"ב, ושכן בתוך זה כח רוחני, כמו נפש, שהוא היה כח רוחני שיש לו שייכות לאותו כוכב.

למשל יש ציור מפורסם של ואן גוך, ציורו האחרון, השדה, שהתואר החיצוני שלו הוא שדה שיבולים ועורבים מעופפים מעליו. הצלם של הציור הוא רגש של עצב חריף, בדידות יאוש ופחד. זה הנפש של הציור, המהות שלו. הצורה היא המהות הנפשית של הדבר ולא קווי התואר שלו.

יצירת אמנות היא לא כמו כסא או מיטה שצורתם היא התואר החיצוני שלהם בחלק שבו ששם הוא מותאם לתכליתו. היא דומה במעט לאופן שהקב"ה מצייר, שהוא עושה צורת אדם מעפר ונופח בו רוח חיים. כך האמן עושה צורת שדה חומרית ונופח בה נפש של רגש של ייאוש.

יצירת אמנות היא הדבר המוכר לנו הכי קרוב לצלמים שהיו בזמן העתיק. יש לה ערך אחר לגמרי מכסא או מיטה, יש ליצירה המקורית כח מיוחד ששורה בה, לכן המקור שווה מליונים ושום העתק לא ישווה לו. ההתכוונות של האמן והרוח ששורתה עליו ומגע ידיו השרו בחומר כח רוחני, מהות, משהו חי. ויש לזה כח פועל כביר על המתבונן המבין ומרגיש. יש שאומרים על יצירת אמנות גדולה שיש בה כח "מכשף", כך באמת פועלים גם כשפים.

כך מבואר מדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק א:

"ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה וכהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן"

מבואר מכאן שלא מדובר בתואר חיצוני, שהרי לכוכב אין תואר חיצוני, הוא רק נקודה. וגם היה צריך נבואה כדי לדעת את צורתו, והרי דבר שיש לו תואר חיצוני די להסתכל בו ולא צריך נבואה. אם המובן של "צורה" כאן הוא תואר חיצוני, זה וודאי לא מה שמרע או מיטיב, וכמו שגם הבאתי לעיל מהמו"נ א לו. לגלגל גם אין תואר חיצוני, שחומר הגלגלים וצורתם הוא רק בשיתוף השם עם החומר והצורה שאנו מכירים (כלומר אלה שני מובנים שונים לגמרי של המילים חומר וצורה, וכמו שני המובנים של המילה כוכב, שיש לו מובן של כוכב בשמיים ושל צמח הנקרא כוכב) והוא באמת דבר אחר לחלוטין. וכמו שכתב המו"נ לקמן א ע"ו, ובעוד מקומות. וגם למלאך אין תואר חיצוני.

אלא הצלמים היו תארים של מבנים, מזבחות, עצים, אבנים, פסילים בצורות שונות, והם היו נעשים מתוך התכוונות כלפי כוחות רוחניים מופשטים או ישויות עליונות מופשטות, ומכח הכוונה שבעשייתם שרה עליהם כח רוחני, נפש, שיש לו שייכות עם אותו כח רוחני מופשט.  הארכיאולוגים מגלים באתרים מהעולם העתיק שפע של חפצים שונים ומשונים שנראים לנו כחפצי נוי ואמנות, והם באמת חפצים פולחניים, וגם הארכיאולוגים אומרים כך.  חלקם הם עבודה זרה וחלקם הם אופן של כישוף כמו לעשות תואר של דבר מה כדי לרפא טחורים.

.

לבן רדף אחרי יעקב ואחר כך נשבע לו שלא ירע לו, ואמר לו "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה". כשבלעם בא לקלל את ישראל, ואמרו חז"ל שבלעם הוא לבן, נאמר "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם אֶל-הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ", ואמרו חז"ל שהקיר הוא אותו גל ומצבה שהיה עד שלא יבוא להרע [עיין תרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת בלק ומדרש תנחומא ויצא סימן י"ג]. הרי ששרה כח רוחני באותו גל אבנים, כיוון שהגל נעשה מתוך התכוונות אליו, והכח הזה יכול לפעול במציאות. ועיין גם מה שכתבתי כאן ביסוד דין עדות לפי זה.

וכן הוא בהרבה עניינים הלכתיים, למשל מעשה קניין שמגביה ג' טפחים כדי לקנות הוא עשיית צלם חומרי של ציור ששורה בו כח רוחני שפועל את חלות הקניין, וכן גם תפילין וכיו"ב הם על דרך כזו.

העניין הזה זר לנו בזמננו. קשה לנו מאוד לתפוש שמדובר בנפש ממש, כח רוחני שקיים באמת, ששורה בגוף חומרי כלשהו. צורת הסוס היא נפשו של הסוס. איננו יודעים לראות חומר לחוד וצורה לחוד, כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד ז, כי איננו משתמשים בשכל אלא בדמיון שרואה הכל כאחד ולא יודע להפריד, וכמו שביאר במו"נ א ע"ג הקדמה עשירית. לכן איננו מאמינים באמת שנפש של סוס היא דבר בפני עצמו שיש לו קיום ריאלי כיישות רוחנית, וכל שכן איננו יכולים כלל לתפוש באמת שבגל אבנים ישרה כח רוחני של הברית שהוא ממשות של ישות רוחנית שקיימת לגמרי במציאות עד שהיא פועלת לחסום ממש את דרכו כשבא לקלל. לכן גם איננו יודעים לפרש כראוי את הגדרים ההלכתיים של רוב ההלכות, וב"תלמוד מוסבר ומאמרים" הארכתי הרבה לבאר עניין זה בלימוד סוגיות התלמוד).

"צלם" פירושו שבגוף חומרי מסויים יש צורה מהותית, נפש, יישות רוחנית, שהיא לא צורה עצמית שלו כמו שבסוס יש את צורת הסוסיות, אלא היא צורה שיש לה שייכות לעניין אחר, עליון, מופשט, שבעצמו אינו נתפש כלל, ורק על ידי שצלם שלו שורה בגוף חומרי כלשהו יש בו קצת תפישה. למשל אם עובדי עבודה זרה עושים מקדש בצורה מסויימת מדוייקת, שמכוונת בדייקנות כנגד כוחות רוחניים עליונים מופשטים מאוד ובלתי נתפשים מרוב מעלתם (גם המקדש של התורה הוא על דרך כזו), מה ששורה באותו מקדש אינו הצורה הטבעית של אותו גלגל או כוכב בעצמה. אלא זה כח רוחני שהוא נפשו של המקדש עצמו, לא נפשו של הכוכב, אבל נפשו של המקדש היא דומה לנפשו של הכוכב. בעולם המופשט דמיון הוא אופן של אחדות. למשל לראובן ושמעון יש אותה צורת אדם כצורה טבעית. מה שמפריד אותם לשניים שונים זה מזה הוא רק החומר שלהם. אם הם יפשטו את הגוף ותישאר רק הנפש הם יהיו אחד, כי שניהם הם שתי התלבשויות בחומר של צורה אחת, מהות אחת, נפש כללית אנושית אחת. וכמו שכתב במו"נ א ע"ד דרך שביעי (ובמק"א הארכתי למה באמת אין זה כך אלא לכל נפש של צדיק עטרת משלו וכל נפש קיימת בעולם הבא בפני עצמה).

וזהו שכתב בהלכות יסודי התורה ב:

"ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.

זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול."

אם לפסל או המקדש יש צורה שהיא אותה צורה של היישות הרוחנית המופשטת, הרי הם אחד. כי שתי צורות שהן דומות הרי יש להן אותה צורה. אם מישהו כותב את משפט פיתגורס על לוח באותיות גדולות ומישהו אחר כותב אותו על נייר באותיות קטנות, יש כאן שני כתבים חומריים, אבל משפט פיתגורס בעצמו כיישות רוחנית, כצורה, הוא אחד.

אמנם אין זו באמת אחדות, כי הדמיון של הצורות הוא בהפרש מדרגות. למשל החסד שלי הוא צורה דומה לחסד של אברהם אבינו, והחסד של אברהם אבינו הוא צורה דומה לחסד הבורא שמתגלה בבריאה. יש דמיון אבל הוא בהבדל מדרגה. או אם תינוק מכה את חברו או שמתאגרף מקצועי מכה את חברו, זו צורה דומה של הכאה ואלימות, אבל היא במדרגה שונה, וכל כיו"ב. במק"א הארכתי מה הביאור במדרגות האלה ואכ"מ.

.

המו"נ כאן כותב שמתחת גלגל הירח אין שום יצור שיש לו מחשבה מופשטת, שכל מופשט, מלבד האדם, והמחשבה הזו היא עניין זר בעולם שמתחת לגלגל הירח.

במקום אחר הארכתי ששכל זו תכונה שקיימת בכל דבר שנמצא, כי להיות נמצא פירושו להיות משכיל. כל דבר משיג לפי מה שהוא, לפי רמת המציאות שלו. למשל כשאני מסתכל על חברי, יש מישור שבו העין רואה רק בליל נע של כתמים, זה המישור הכי חומרי שפועל על ידי המדרגה הכי נמוכה של הנפש, שנקראת גוף. יש מישור שבו העין רואה שיש כאן דבר כלשהו, זו כבר פרשנות של המידע הפיזיקלי שנקלט בעין, שהוא רק קרני אור בארכי גל שונים ולא מסודר לעצמים נפרדים, וזה נעשה על ידי הכח הנפשי שנקרא הכח המרגיש שהוא החושים. ויש הסתכלות שאני רואה שחברי עצוב, וזו גם ראייה ממש. אם הוא אומר שהוא לא עצוב אני יכול לומר לו אבל אני רואה שאתה עצוב. העין קיימת במישורי מציאות שונים, שכולם התגלויות של אותו הדבר עצמו (כמו שכתב הרמב"ם בתחילת שמונה פרקים שכל חלקי הנפש הם נפש אחת), המישור הבשרי רואה את הבשר של חברי, המישור של רובד כח הדמיון רואה את הרגשות של חברי. השכל העיוני הוא אותה עין עצמה במישור המציאות המופשט שלה, והוא רואה צורות מופשטות שאין להן גולם. כל דבר רואה לפי מישור המציאות שלו.

בעולם הארצי החומרי, שמתחת לגלגל הירח, ההגדרה של עצם, של דבר שקיים, נמצא, הוא דבר שהוא התאחדות של צורה וחומר. אין מציאות ליישות רוחנית מופשטת. אחרי שאדם מת אין לו מציאות יותר. יורשיו יורדים לנכסיו ואשתו מתחתנת עם מישהו אחר והוא נשכח. ומי שיאמר שראה רוח רפאים שלו נפטור אותו כהוזה הזיות ובצדק. הוא לא קיים יותר. המחשבה שאולי נפשו נשארה קיימת כיישות רוחנית מופשטת לא נתפשת אצלנו, ואכן רבים לא מקבלים שזה כך. מי שמאמין בזה זה כמו אמונה מיסטית בגלל מסורת, לא משהו שאנו מבינים ורואים. אין בעולם הארצי ישויות רוחניות חיות בעלות מציאות ריאלית שאין להן התלבשות בחומר. התלבשות בחומר פירושה אחדות גמורה עם החומר. חומר משיג רק חומר. התאחדות של צורה וחומר, נפש וגוף, יכולה להשיג רק עצמים שמאוחדים מצורה וחומר. לא יתכן כלל שגוף שקיים בעולם החומרי, שההגדרה של 'נמצא' מבחינתו היא התאחדות של צורה וחומר, ישיג משהו מופשט לחלוטין ואינו אחדות של צורה וחומר. לכן היכולת הזו של האדם להשיג השגות מופשטות לגמרי היא דבר זר מאוד. דבר שלא יתכן.

.

הלכות יסודי התורה ד ז:

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה […], והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

יש כאן סתירה, הוא אמר שלעולם אין אתה רואה צורה בלא גולם, ואם כן איך אפשר לראות בלב צורות שאין להם גולם ואת אדון הכל?

האדם הוא גם בעל חיים. כבעל חיים ששייך לטבע של העולם הארצי שמתחת לגלגל הירח, הוא משיג באמצעות כח הדמיון. זו השגה שמשיגה את הצורה וחומר כדבר אחד לחלוטין בלי שום הפרדה בין הצורה לחומר. אם אני פוגש את חברי ראובן ברחוב, החוויה שבתודעה שלי היא 'הנה ראובן!'. אינני חווה 'הנה גופו של ראובן וגם נפשו של ראובן!'. מכאן יש עמל של השכל, הוא רואה בראובן שהוא מורכב מצורה וחומר, נפש וגוף. ובעמל העיון של השכל המופשט הוא עמל להפשיט את הצורה מהחומר ולהשיג את הצורה המופשטת לחוד, את הנפש של ראובן לחוד. זה לא קל. מי שעבר פגיעה נפשית קשה וגופו שלם וחזק, לא נתפש אצלנו באותו מצב כמו מי שנפצע בכל גופו ונקטעו איבריו. מי שנפשו פגועה אנחנו יכולים לומר לו אם באמת תרצה תוכל לבחור להתגבר ולהמשיך לתפקד. מי שרגליו קטועות לא נאמר לו כך. כי אין לנו יכולת לראות את הנפש באופן מופשט מהגוף. זה העמל של הפשטת הצורות, הפיכת המושכלות בכח למושכלות בפועל, והשכלתן על ידי השכל בפועל. מזה השכל יכול להגיע שהוא משיג ישויות מופשטות שמעולם לא היו מלובשות בחומר. ההשגה של כח הדמיון נובעת מקיומו של האדם כעצם כמו כל העצמים בעולם הארצי שהם אחדות של חומר וצורה. ההשגה של שכל מופשט נובעת מהיותו של האדם קיים כיישות רוחנית מופשטת, כמלאך. בעולם הארצי אין מלאכים, אין מלאכים יכולים להתקיים. זה בניגוד להגדרה של 'נמצא' שתקפה בעולם הזה. האדם קיים באופן כפול, הוא בהמה ומלאך כרוכים ביחד. המלאך שבו קיים כי יש בכל אדם גם רובד מציאות שמיימית. כמו למשל שבישראל יש שגרירות אנגליה, האדמה של השגרירות היא טריטוריה אנגלית אע"פ שהיא בישראל. כך האדם הוא טריטוריה של מציאות שמיימית ואע"פ שהוא נמצא בעולם הארצי. זה לא מלאך ממש אלא צורה שדומה למלאך רק במדרגה נמוכה יותר. ויש לה פוטנציאל להתעלות להיות במדרגת מלאך ממש, מה שיכול להיות מושלם רק אחרי המוות.

לכן צורת האדם נקראת צלם. זו יישות רוחנית שנמצאת בדבר חומרי והיא אינה צורתו שלו כמו שצורת הסוס היא שלו, אלא היא צורה ששייכת לדבר שונה ממנו, נעלה יותר ממנו. וכמו שצורת בית המקדש והארון והכרובים וכו' הם צלם של עניינים רוחניים עליונים מופשטים וצורתם אינה שלהם כמו צורת הסוס אלא היא צורה שרומזת לדברים שונים מהם. (העומק הוא שבכח האדם לראות כל מה שנמצא בעולם כצלם של יישות עליונה, וכך הבורא נודע על ידי מעשיו וברואיו). "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כמו שהמקדש הוא צלם (ולקמן א ט כתב: "נקרא המקדש כסא, להוראתו על עוצם מי שנגלה בו והשכין אורו וכבודו עליו") כך האדם הוא צלם. וכמו שהמקדש נקרא מקדש אלוהים כי הוא כסא לבורא, או להבדיל שפסיל עבודה זרה כלשהו נקרא צלם הכוכב כי הוא שייכות רוחנית ודמיון רוחני אם כי במדרגה נמוכה יותר עם הכח של אותו כוכב, כך האדם הוא צלם אלהים. צלם שייך לשורש צל. צלם פירושו גם חושך (תהילים לט ז). כמו שהצל הוא חושך בדמות האדם שמטיל את הצל. הצל הוא אותה צורה של מי שמטיל את הצל רק במדרגה נמוכה יותר של מציאות וגילוי ובהירות.  צלם זה גוף חומרי שהצורה שלו היא צל של צורה אחרת.

.

הרמב"ם הביא את הפסוק צלמם תבזה. המלבי"ם על הפסוק כתב: "צלמם תבזה, כי אז ישיגו העונש בצלמם ונפשם הרוחניית, שתחת שהנפש נקראת כבוד תהיה מבוזה כי תכרת ותרד לאבדון:

צלמם היא הנפש הנצחיית, צלם אלהים שלהם" עד כאן לשון המלבי"ם.

איך צלם אלהים יכול להיות מבוזה?

כאן אנו באים לחילוק שבין צלם לדמות ולמה צריך את שניהם.

האדם הוא חומר של אדם עם צורה טבעית של אדם שהיא צורת אדם, לא צורת אלהים. "צלם" פירושו העצם בעצמו. צלם הוא האדם עצמו. הוא נברא כצלם, אבל כעת יש לו קיום בפני עצמו. למשל יש כלי של שחמט שהוא פרש ועושים אותו כעין דמות סוס. אף אחד לא מתכוון שזה סוס, לא רוכבים עליו. יש שתי הסתכלויות על קיומו. מצד אחד זה צלם של סוס, צלמית סוס, הוא קיים בצורה שבה הוא קיים כדי שתהיה בו שייכות לצורה של סוס והוא יזכיר סוס ושמו סוס, והוא ימשוך לתודעה של המשחקים שייכות דמיונית (אסוציאציה) לאידיאה של סוס. ויש לו בחינת קיום שבה הוא כלי משחק שחמט, תכליתו היא למשחק השחמט ולא לרכיבה וצורתו היא של כלי שחמט ולא של סוס, וככזה הוא עצם שקיים לעצמו כמות שהוא בלי שום קשר לסוס. עוד דוגמה היא נעלי בית שתופרים להם אזניים שיזכירו דמות של ארנב או חתול. יש צד שהם צלמית של ארנב ויש צד שהם נעליים ולא ארנב. (כתבתי צלמית ולא צלם, כי צלם הוא בעניין שבאמת שורה על הדבר יישות רוחנית קיימת ופועלת, והוא לא רק משהו שמזכיר בדרך אסוציאציה).

.

אם פרש של שחמט נשבר ראשו וניזוק גופו והוא כבר לא דומה כלל לסוס בשום עניין, עדיין שמו סוס. כי הוא צלמית סוס, זה מה שהוא, זו מהותו העצמית. אבל הוא כבר לא דומה לסוס. דמיון הוא לא משהו עצמי במהותו, זה לא עצמותו. כשהוא באמת דומה לסוס אז הוא דומה, וכשאינו דומה הוא לא דומה. אדם יכול לשקוע בכח הדמיון עד שנעשה בהמה ממש ומאבד שייכות לשכל המופשט ולמהותו כיישות מופשטת, למלאך שבו. המלאך, שהוא השכל, לא רק שהופל ארצה וגלה למקום שאינו שלו, אלא גם יש לגוף החומרי המנוהל על ידי כח הדמיון יכולת להרוס אותו. גם אחרי ההרס האדם נקרא צלם אלהים, כמו שפרש של שחמט נקרא פרש גם אחרי שאיבד כל דמיון לצורת פרש. כמו שמקדש שחולל עדיין שמו מקדש, כי הוא נבנה כמקדש ומהותו היא להיות מקדש וזה עצמותו גם כשהוא מחולל וטמא ואין בו שום שייכות לקדושה. אבל מקדש שחולל אין בו קדושה, וצלם אלהים ששקע בחומריות אין בו דמיון לאלוה. צלם אלהים מדבר על היכולת בכח, בפוטנציאל, להשיג מושכלות מופשטות. זה עצמותו של האדם, ויש את זה גם לתינוק שנולד למרות שאין בו שכל בפועל כלל. כפוטנציאל יש את זה גם למי שהתבהם ככל שאפשר לאדם. כל אדם יכול לשוב ומכל מצב אפשר לשוב, הפוטנציאל תמיד קיים. לעומת זאת דמות מדבר על אדם שבאמת דומה לאלוה ביכולתו להשיג באופן מופשט. זה המצב של בפועל, שאדם באמת משתמש בשכלו העיוני המופשט להשיג מושלכות מופשטות. האדם נברא בצלם ובדמות, מרגע בריאתו כבר היה גם בדמות, משיג בפועל מושכלות מופשטות וכבר היה דומה לאלהים. אצלנו התינוק נולד רק בצלם, ורק אחרי שהתחיל להשיג מושכלות בפועל נעשה גם בדמות. הוא יכול לאבד את הדמות, אבל לא את הצלם. לא נאמר דמותם תבזה אלא צלמם תבזה. כשהם במצב בזוי נשאר בהם רק הצלם ולא הדמות.

.

בראשית פרק א, כו-כז:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:"

בפסוק כ"ו הבורא מדבר על האמירה שהיא הרצון. הרצון באדם הוא על העתיד, "נעשה" בלשון עתיד, ומדבר על העשייה שהיא גמר המלאכה, ההשלמה. 'בריאה' היא ההתחלה, ההוצאה מיש לאין, ו'עשייה' היא ההשלמה הסופית. והבורא לא עושה את זה לבדו כי השלמת האדם תלויה גם בבחירתו. כל הנבראים מייד נעשו בשלמותם משעת בריאתם כמו שהבורא רצה שיהיו. רק האדם עשייתו היא לא מיד עם בריאתו אלא הולך ונשלם לאורך זמן בעמל ועבודה של בחירת האדם ועזר האל. לכן בפסוק כ"ו שמדבר על הרצון וההשלמה אמר גם דמות שהיא ההשלמה. בפסוק כז מדובר על הבריאה לחוד, מאיפה זה התחיל. ושם זה רק צלם, את הדמות הוא יקנה בהמשך עם עמל השגת החכמה.

.

בראשית פרק ה, א
"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:"

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת בראשית פרק ה סימן א:
"בדמות אלהים עשה אותו. ופירוש עשה תיקון, כמו לא עשה שפמו (ש"ב יט כה). וכיצד עשה אותו בדמותו שנתן לו חכמה ובינה מעין חכמה של מעלה שקרא שם לכל בריה:"

מייד עם הבריאה הבורא גם נתן לו השגה שכלית שלמה, ביום הבריאה השלים אותו, עשה אותו, וזה על ידי שנתן בו דמות אלהים ולא רק צלם. אמנם את הצלם שנעשה בו בבריאתו אינו יכול לאבד כי זו עצמותו, ואת הדמות שקיבל עם בריאתו, את שלמותו שנברא בה, הוא יכול לאבד.

וזה שכתב לקמן בפרק ב':

"אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר וצווה בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, ובגללו דיבר אתו וצווה אותו כמו שאמר: (בראשית ב טז): "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים", ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו"

האדם נברא שלם, ובחטא עת הדעת איבד את שלמותו, ומעתה צריך ביגיעה וזיעה לשוב אל שלמותו בעמלו העצמי.

.

בראשית פרק ט, ו
"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". לא אמר כי בדמות אלהים עשה את האדם, כי גם מי שאינו שלם בחכמה ואין בו דמות אלא רק צלם גם הוא אסור לשפוך את דמו. ומה אסור לשפוך את דמו זהו משום שהוא יכול להוציא לפועל את היכולת שנקראת צלם ולהגיע לדמות. ולולא היכולת הזו היה מותר לשפוך דמו כמו שמורת לשפוך דמם של הבהמות.

.

ובפסחים מט ב:

"אמר רבי אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו ר' אמור לשוחטו אמר להן זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה"

ההלכה הזו לא מובאת בשולחן ערוך ולא שמענו שנהגו כך למעשה. כי זה נאמר רק מצד מה שעם הארץ הוא עכשיו, ללמדנו על חומרת המצב שלו, שכיוון שאין בו שכל אלא רק דמיון הוא עכשיו כבהמה וכדי לבאר שהוא ממש כבהמה מצד מה שהוא בפועל עכשיו אמר שלפי זה מותר לנחרו. אבל אם מסתכלים לא מצד מה שהוא בפועל עכשיו אלא מצד הפוטנציאל שיש בו, הרי הוא צלם אלהים ויש אפשרות שיגיע גם לדמות אלהים אם יבחר, כי תמיד אפשר לבחור ולשוב. וזה הדיוק בפסוק שדי בכך שיש בו צלם כדי שיהיה אסור לשפוך את דמו ולא צריך שתהיה בו גם דמות.

.

…………………..

.

וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה. ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, 

לפני כן כתב:

"אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית, ר"ל על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא, והוא אמתתו, מאשר הוא הנמצא ההוא אשר העניין ההוא באדם, הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית. ומפני ההשגה הזאת השכלית, נאמר בו: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ "

האדם נולד עם שכל בכח. זו הכנה, תכונה, יכולת, בעצמותו כבעל חיים, שיש בה אפשרות להשיג את המושכלות האלוהיות. אם הוא לא השיג אז הוא לא זוכה לעולם הבא, הוא לא נצחי, הוא אובד כבהמה. כן מבואר במשנה תורה הלכות תשובה פרק ח ובעוד מקומות רבים וכתבתי בזה באדם חי , האדם לא נולד עם נשמה נצחית. הנצח הוא המושכלות האלוהיות, ואם הוא משכיל אותן, כיוון שהשכל והמושכל מתאחדים הוא מתדבק בנצחיותן ומזה הנצחיות של הנפש והעולם הבא.

אחרי שהאדם עמל בכוחו להשכיל בפועל את המושכלות, כשהשלים הוא זוכה ששופע עליו מלמעלה השכל הנקנה, וזה שכל שלם שמושפע עליו מלמעלה והוא משייך אותו לשכל הפועל שחופף עליו שהוא שכל נבדל, ספירה, המלאך הנקרא אישים, הוא השכינה, ספירת מלכות, המלך הגדול שנאמר במורה נבוכים ג נב. וכמו שבארתי באורך במק"א.

כאן בסוף הפרק אמר שצלם אלוהים הוא מפני "מפני השכל האלוהי המדובק בו". זה השכל בפועל, כלומר המושכלות שהוא כבר השיג והתאחד איתן. ובמדרגה הגבוהה שזה מושפע עליו מלמעלה. לכן זה "אלוהי" ו"מדובק בו".

לעיל דיבר שצלם הוא מפני הצורה הטבעית שהיא עצם מהותו, והיא ההשגה האנושית. לא מדובק בו אלא מהותו, ולא אלוהי אלא אנושי. וזה עצמותו ולכן בהכרח שהוא נולד עם זה. וכתב: "אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית". כלומר מה שבסיבתו תהיה ההשגה, שזה ההכנה, השכל בכח, היכולת שנולדים איתה.

זו לכאורה סתירה.

לעיל כתבתי שצלם נאמר על הפוטנציאל ודמות על מה שבפועל. כאן הוא מדבר על הצלם ועליו הוא אומר פעם אחת שהוא היכולת ופעם אחרת שהוא השלמות בפועל. זה משום שדבר נחשב קיים בכח, ונקרא בשמו גם כשהוא בכח, זהו רק משום שרואים את הבכח מתממש, בלי הראייה הזו הוא לא היה נחשב כקיים אפילו לא בכח. למשל תינוק נקרא 'סופר' בכח רחוק, כשלמד לכתוב הוא 'סופר' בכח יותר קרוב, כשהוא כבר עובד כסופר וכעת הוא ישן הוא 'סופר' בכח עוד יותר קרוב. כשהוא יושב מול השולחן והעט בידו מעל הקלף הוא עדיין לא סופר בפועל כי עדיין אינו כותב ממש, אבל הוא 'סופר' בכח קרוב מאוד. כל הפעמים האלה שהוא נקרא 'סופר' בכח, כולן הן רק משום הכתיבה בפועל ממש. לולא זה הוא לא היה נקרא 'סופר' לפני הכתיבה בפועל ממש. כי העניין של בכח ובפועל הוא השורש ליסוד הזמן כמו שכתב אריסטו בפיזיקה ספר ג' פרק א' (שם כתב על התנועה והוא עניין אחד). וזה המקום שבו הנצח מתלבש בדמות הזמן, שהזמן הוא צלם נע של הנצח כמו שכתב אפלטון בטימיאוס. מצד הנצח אין הבדל בין הבכח והבפועל, הכל אחד. כשזה מתגלה בראי הזמן, נראה שיש קודם בכח ואז הוא נעשה בפועל. באמת הקשר בין הבכח והבפועל הוא שהם אותו הדבר עצמו בנצח, ורק כשזה נפרש לאורך הזמן הפרישה עושה שיתחיל מהבכח ויגיע אל הבפועל. לכן מה שהאדם הוא צלם אלהים מצד שהוא יכול להשיג בכח, השם צלם אלהים לאמיתו, מצד הנצח, נקרא על שם ההשגה בפועל. ובעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית הארכתי הרבה בזה בכמה מקומות.  מה שהאדם הוא בצלם אלהים זה על ידי בחינת המלאך שהוא, מכח היותו נמצא בדרך המציאות של העולם השמיימי המופשט הנצחי. לכן הצלם נאמר מצד הנצח ואל רק מצד היותו עצם בעולם הארצי, ולכן נאמר ביחד בכח ובפועל, כי כל מה שבעולם הנצחי הוא בפועל גמור שכולל גם את הבכח ביחד איתו ואין הפרדה בין הבכח והבפועל, ולזה רמז הרמב"ם כאן שאמר על הצלם פעם מצד מה שהוא בכח ופעם מצד מה שהוא בפועל, ללמדנו שהצלם שייך לנצח ששם הכל אחד.

.

.

אחר כך המשכתי את העניין והעמקתי בו יותר. זה נמצא שם על פרק ט במאמר על כסא הכבוד.

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 68 - ביאור בעניין צלם אלהים לפי המורה נבוכים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s