66 – בטעם פטור אדם וכלים בנזקי בור

מתוך מכתב:

לשון הכותב:

"כמדומה שאחד האחרונים כתב סברא, שפטור כלים בבור משום דגדר בור הוא מה מהלך לתוכה (ולא כבשאר נזקים, שהם הולכים ומזיקים), ולכן הכלים – שאינם הולכים לתוך הבור אלא הובא לתוכה ע"י הבהמה – אינם בכלל החיוב"

.

.

מה שכתבתי על זה:

"אני לא זוכר סברא כזו. מאז לא למדתי בבא קמא, ובכלל כעת אני לומד רק מורה נבוכים ולא גמרא, כך שאני לא מונח בעניין.

לפו"ר, בלי עיון בדבר, הסברא הזו נראית לי צ"ע.
הנה החיוב מזיק הוא משום שהמזיק והניזק נפגשו וממה שנפגשו נעשה הנזק, והמזיק אחראי לפגישה הזו והתוצאות שלה משום שזה ממונו והוא פשע בשמירה. השמירה היא למנוע את הפגישה הזו (לכאורה לעצור את הליכת המזיק), והפשיעה היא שלא מנע, ומה שהמזיק והניזק נפגשו זה תוצאה מפשיעתו.
לכאורה היה מקום לומר שהפגישה של המזיק והניזק נעשתה על ידי מי שהולך ולא על ידי מי שעומד. לפי זה בור יהיה נחשב כמו גרמא. המזיק גרם שההליכה של הבהמה תיצור את הפגישה של המזיק והניזק, אבל הוא לא עשה באופן ישר את הפגישה כי הוא לא הלך. כמו מי שסילק כרים וכסתות מתחת לכד שנפל מהגג וגרם לפגישה של הכד והקרקע. אבל הוא לא עשה ממש את הפגישה אלא רק גרם שתקרה.
לפי זה יהיה חילוק  בין מקרב הדבר אצל האש ומקרב האש אצל הדבר, כי כשמקרב האש הוא זה שהולך והוא עושה את הפגישה עם הניזק, וכופף קמתו של חברו לפני הדליקה, שמקרב הדבר אצל האש, כיוון שהאש היא זו שהולכת היה נחשב כמו גרמא.
לכן משאר אבות נזיקין לא היינו לומדים בור, כי בור אין דרכו לילך ולהזיק ולכן זה כמו גרמא, שהבהמה הזיקה את עצמה במה שהלכה לתוך הבור והוא רק גרם לזה.
החידוש מהפסוק של בור הוא שאין לחלק בזה, זו סברא לא נכונה. אלא לפי האמת אין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר או מקרב את הדבר אצל האש, וכמו שלמדו התוס' בבא קמא נ"ו א' מהגמ' של כופף קמת חברו.
מה שהניח את המזיק להיות עומד בדרכו של הניזק, והניזק הלך לתוך מזיק עומד, זה ממש כמו שהוליך את המזיק על הניזק העומד. אין שום חילוק, בשניהם הוא עשה את הפגישה בידיים וזה לא גרמא. כי מה שאחד מהם הולך לא מחשיב אותו שהוא זה שעשה את הפגישה, ולהניח בור בדרך שהולכות שם בהמות ואין דרכן להסתכל זה גם לעשות בידיים את הפגישה בין הבהמה לבור ממש כמו לשלח את האש או השור שלו על קמה של חברו.
במוציא כרים וכסתות מתחת לכלי שנופל מהגג, שם הפגישה היא בין הכלי לקרקע, והוא לא הניח שם את הקרקע ולא הפיל את הכלי ולכן לא עשה שום צד מהפגישה, אלא רק הסיר מונע וגרם לה ורק באופן כזה הוא גרמא.
אחרי שהתורה חידשה לנו בפסוק של בור שלא אכפת לנו מי הולך ומי עומד, ממילא מסתבר שגם לא אכפת לנו שהכלים שעל הבהמה לא הולכים בעצמם אלא נישאים על גבי הבהמה. למשל אם יש חץ שנע בעצמו, והמזיק שם כלי של חברו במקום שהחץ יגיע לשם, המזיק וודאי חייב משום אדם המזיק. אם יש למשל דלי הפקר שהרוח מעיפה והמזיק ישים כלי של חברו במקום שהרוח תעיף את הדלי לשם, לענ"ד אין מי שיאמר שפטור מדין אדם המזיק משום שהדלי לא הלך בעצמו אלא נישא על גבי הרוח. כי אחרי שאין חילוק מי מקרב את הדבר אז גם אין חילוק מי מניע את הדבר וגם אם הוא נישא על גבי משהו אחר אין לחלק בזה. מה שלמדנו שלא אכפת לנו שהבהמה היא שהולכת לתוך הבור ולא הבור בא אליה, הליכת הבהמה לא שייכת כלל לחיוב, שהרי החיוב לא שייך כלל לבעל הבהמה אלא רק לבעל הבור, ומצד בעל הבור אין נפקא מינא כלל מה שהבהמה הולכת, אלא רק קמשמע לן שהנחת בור באופן שהניזק יגיע אליו זה מזיק גמור, ומה אכפת לנו באיזו דרך אפשר שהניזק יגיע אל הבור.
(שיטת הרמב"ם רוצח ג ה שכתב: "כפתו והניחו במקום שסוף חמה או צינה לבא אין בי"ד ממיתין אותו" וחולק על התוספות שממיתים אותו, נראה כדברי הרא"ה בשטמ"ק שם שאשו משום חיציו אין הכוונה שהוא חיציו ממש כמו שזרק אבן, אלא הפסוק של דין אש חידש שדנים אשו כאילו היתה חיציו ויש אופנים שאין לחייב על אשו משום חיציו גם אם בחץ ממש היה חייב.)
.
.
אולי יש מקום לומר שפטור כלים בבור דומה לפטור טמון באש. אדם מסתכל סביבו ורואה שאצל שכניו יש גדיש או קמה והוא טורח לשמור את האש שהוא מבעיר בטרחה שיש לה ערך ויחס למשהו ששווה כמו שיבולים. אם היה יודע שטמון בתוך השיבולים ארנק עם מטבעות זהב ששוות כל הון שבעולם, כל ההתנהגות שלו בשמירת האש היתה אחרת, ויש סברא שבאופן כזה התורה לא חידשה את הדין המחודש של מזיק לחייב אותו. ואי אפשר לתת דבר זה לשיעורין, למשל אם היה טמון בשיבולים ארנק שיש בו מטבעות ששוות רק פרוטה יותר מהשיבולים, או שוות שתי פרוטות יותר או סלע יותר וכו'. איפה יהיה הגבול. לכן התורה קבעה שהחיוב עליו הוא רק על מה שגלוי לעיניו ואת זה מסתמא הוא יודע ולפי זה הוא שומר, וכל מה שלא היה גלוי הוא פטור.
במי שמפקיד אצל חברו לשמור לו, השומר צריך לדעת מה הופקד אצלו כדי שגמירות הדעת שלו להשתעבד בדיני שומר תהייה נחשבת גמירות דעת. אם הפקידו אצלו חבילת קש והיה טמון בה דבר יקר מאוד והוא לא ידע, גמירות הדעת שלו להשתעבד בחיובי שומר היא בטעות והוא פטור. מסתבר שמה שהתורה חידשה לחייב בעל השור והבור והאש משום שפשע בשמירה על ממונו, לא יהיה באופן חמור יותר מחיוב של שומר שהשתעבד לשמור.
לפי זה מיושב קושיית החזון איש שהקשה שאם טמון פטור באש, אם כן כשהאש הבעירה ערימת שיבולים, נחייב רק על השכבה החיצונית של שיבולים ונפטור על השיבולים שנמצאות באמצע הערימה כיוון שהן טמונות ונסתרות. לפי דברינו הטמון הוא לא בעצמו סיבת הפטור, אלא סיבת הפטור הוא שהמבעיר חייב רק על מה שלפי מראה עיניו יש בחצרות של שכניו. אם הוא מסתכל ורואה ערימות חיטים, מסתמא דעתו היא שהוא צריך לשמור על האש שלו שלא תזיק ערימות חיטים, והוא לא חושב שאולי בתוך הערימות יש עפר ורק השכבה החיצונית היא חיטים, ולפי מה שמסתמא יש בדעתו הוא מתחייב, וכבר לא אכפת לנו שחלק מהחיטים טמונות.
לפי זה נאמר גם שאם הוא חופר בור ברשות הרבים, גלוי לעיניו שברשות הרבים הולכות בהמות, וזה כמו שגלוי לעיניו שסביבות חצרו יש שיבולים של שכניו. מסתמא בדעתו שעליו לטרוח בשמירה לפי ערך שווי של בהמה, זה מה שנראה וגלוי כשמסתכלים מי עובר ברשות הרבים וזה מה שהוא יודע. כלים שנמצאים על בהמות זה יכול להיות כל דבר, אפשר גם שיהיה כלי של זכוכית יקרה מאוד שתלוי על צוואר בהמה ויישבר בבור. זה לא גלוי למזיק ולכן זה כמו טמון באש.
.
.
.
.
.
פטור אדם בבור
אחר כך הוסיף השואל לשאול האם בדרך זו נבין גם את הטעם שאדם פטור בבבור. ז המה שכתבתי:
לענ"ד הצדק איתך שלשיטת רש"י אותו טעם יש לומר גם במה שאדם פטור בבור. זה לא באופן פשוט, כי הרי גלוי וידוע שבני אדם הולכים בדרכים כמו בהמות, וחופר הבור ידע שהם יכולים ליפול לבור, וזה לא דומה לכלים שחופר הבור לא יכול להעלות בדעתו את הכלי שיפול. ועוד שאדם פטור רק אם מת, אבל אם נחבל חייב.
הטעם של פטור אדם בבור נראה כסתום בלימוד הגמרא, ובראשונים לכל מפרש יש את דרכו. כשיש חילוקי שיטות אני מעדיף לנסות לראות מה גדול המפרשים, רש"י, כתב בזה, ולפחות לדעת את שיטתו.
רש"י ב"ק ה ב ד"ה כי שדית:
"אש תוכיח מה לאש שכן מועדת לאכול בין שראוי לה בין שאינו ראוי לה כגון עצים כלים ואבנים תאמר בשן שאינה מועדת אלא לדבר הראוי לה בור יוכיח שאינו מועד אלא לדבר הראוי לה דבר שאינו ראוי לה מאי ניהו אדם דכתיב ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים דאם נפל בבור אדם וכלים פטור בעל הבור, הצד השוה שבהן כו'"
כתוב ברש"י שתוכן הלימוד לפטור אדם בבור הוא משום שאדם אינו ראוי לו. "אינו ראוי לו" הכוונה היא שבדרך העולם, לפי הטבע, הניזוק אינו דבר שדרכו להיות ניזוק במזיק הזה, ואם קרה באופן יוצא מהכלל שניזוק התורה לא חייבה. למשל אבנים אינן ראויות להינזק באש, ואם אירע במקרה שהיתה אש כזו ואבן כזו שהאבן ניזוקה מהאש, התורה לא חייבה בזה.
.
יש לשאול כמה שאלות גדולות על דברי רש"י:
מה שאבן אינה ראויה להינזק באש, זה משום שטבעה של האבן שהיא חזקה וקשה ולא נשרפת, ואין כח באש לפעול עליה. אדם בוודאי יש כח בבור לפעול עליו, הרי מדובר בבור שיש בעמקו כדי להמית, ויכול להיות גם בור עמוק מאוד מאוד, ופשוט שאדם אינו חזק באופן שנפילה לא תוכל לפעול עליו, ולכן הוא ראוי להיות נאכל בבור וכמו שעצים נאכלים באש או שיבולים נאכלות בשן הבהמה, ולא מובן כוונת רש"י.
עוד קשה ברש"י מה שהקשו בתוס' שם, שהרי אדם פטור רק אם מת ולא אם נחבל, וכמו שבבור שאינו עמוק כדי להמית אבל עמוק כדי להזיק האדם ראוי להינזק בו, כך אם יש בו עומק כדי להמית האדם ראוי למות בו.
נראה ששאלה זו בא השיטה מקובצת ט' ב' בשם גליון ליישב:
"כך הוא הענין: בור פטר בו מיתת אדם משום דהוה ליה לעיוני, וחייב בנזקי אדם לפי שאין אדם מדקדק ומעיין אלא בדבר שהוא ירא ממנו שמא יפול וימות, אבל בדבר שאינו בא לו ממנו מיתה אלא נזקין אינו מעיין ולכך חייב בו בנזקי אדם ופטר בו מיתת אדם"
אמנם דברי השטמ"ק אלה קשים עד מאוד, בבבא קמא נד ב נאמר:
"נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב:
מאי שור חרש שוטה וקטן אילימא שור של חרש שור של שוטה שור של קטן הא שור של פקח פטור אמר רבי יוחנן שור שהוא חרש שור שהוא שוטה שור שהוא קטן הא שור שהוא פקח פטור אמר ר' ירמיה לא מבעיא קאמר לא מבעיא שור שהוא פקח דחייב אבל שור חרש שוטה וקטן אימא חרשותו גרמה לו קטנותו גרמה לו וליפטר קמ"ל א"ל רב אחא לרבינא והתניא נפל לתוכו בר דעת פטור מאי לאו שור בר דעת א"ל לא אדם אלא מעתה אדם בן דעת הוא דפטור הא לאו בן דעת הוא דחייב שור ולא אדם כתיב אלא מאי בן דעת מין בן דעת א"ל והתניא נפל לתוכו שור בן דעת פטור אלא אמר רבא שור והוא חרש שור והוא שוטה שור והוא קטן דוקא אבל שור והוא פקח פטור מאי טעמא דבעי ליה עיוני ומיזל תניא נמי הכי נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן וסומא ומהלך בלילה חייב פקח ומהלך ביום פטור:"
ורש"י על המשנה שם בדף נ"ב א' כתב:
"בן או בת – כלומר אע"ג דקטנים הן וליכא למימר איבעי להו עיוני ומיזל אפ"ה פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם חמור ולא כלים:"
הרי הפסוק בא לפטור דווקא במקום שלא הוה ליה לעיוני, ואיך השיטה מקובצת אמר שטעם הפסוק הוא משום דהוה ליה לעיוני.
.
.
ברמב"ם הלכות  נזקי ממון יב טז כתב:
"וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור או על חביטתה בתל אלא אם היתה הבהמה קטנה או חרשת או שוטה או סומא או שנפלה בלילה, אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה פטור שזה כמו אונס מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות. וכן אם נפל לתוכו אדם ומת אפילו היה סומא או שנפל בלילה בין שהיה בן חורין או עבד הרי זה פטור, ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם כמו שביארנו.
השגת הראב"ד: וכן אם נפל לתוכו אדם ומת וכו' ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם. א"א ובהמה פקחת ביום למה ומה בין נזק למיתה לענין זה."
מבואר וכן נראה משמעות רש"י והגמרא שאם הבהמה או האדם הולכים ביום והם גדולים ופקחים ויכולים לראות את הבור ולהיזהר, בעל הבור פטור גם בלי שום לימוד מהפסוק, אלא מסברא שזה כמו אונס, כי הם יכלו לראות ומה שלא ראו הם הזיקו את עצמם ואל בעל הבור הזיק אותם אלא הוא כאילו נאנס על כך שבורו הזיק אותם.
לכן כתב רש"י בדף נ"ב א' שהפסוק בא לחדש לפטור אדם אפילו במקום שלא היה יכול לראות.
לשיטת הרמב"ם שאם היה יכול לראות בעל הבור פטור כיוון שהשור או האדם הזיקו את עצמם, קשה מה שהקשה הראב"ד אם כן איך ייתכן לחייב על חבלה במקרה שלא מת.
ולפי זה קשה מאוד דברי השיטה מקובצת שכתב שהטעם שאדם פטור בבור הוא משום שהיה לו להסתכל. הרי במקרה שהיה יכול להסתכל פטור מסברא שזה כמו אונס והוא הזיק את עצמו, והפסוק בא לחדש דווקא במקום שלא היה יכול לראות וכמו בן או בת קטנים.
.
.
מכל זה נלענ"ד לומר דבר חדש.
כתב במורה נבוכים חלק ב פרק מ
"כבר התבאר תכלית הביאור כי האדם מדיני בטבע, ושטבעו שיהיה מתקבץ, ואינו כשאר ב"ח אשר אין לו הכרח להתקבץ,"
ושם חלק ג פרק כז
"ושלמותו הראשון הוא שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמים, וזה לא יתכן אלא במצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו כדירה ומרחץ וזולתם, וזה לא ישלם לאיש אחר לבדו כלל, א"א להגיע כל אדם אל זה השיעור אלא בקבוץ המדיני כמו שנודע שהאדם מדיני בטבע"
אדם לבד בשדה בלי בני אדם אחרים לא יחיה הרבה, וכל שכן אם יש איתו ילדים או שוטה וסומא. זה כמו שנמלה אחת לבד או דבורה אחת לבד אין להם אפשרות לחיות. מעיקר טבעו האדם יכול לחיות רק במקום יישוב בין בני אדם אחרים. בלי זה אינו יכול למצוא מזון ודירה והגנה מפני הפגעים וכל כיו"ב. עיין בזה גם במורה נבוכים א עב.
.
כלומר כשמדברים על אדם מדברים בהכרח על אדם שנמצא ביישוב בני אדם שהוא מקום חיותו. ביישוב בני אדם אין מציאות כלל בשום פנים שיהיה בור בעומק מאה מטר באמצע מגרש שילדים משחקים בו, והם מתרוצצים ונופלים ומתים בזה אחר זה. ילד לא חי לעצמו לבדו, ומה שהוא ניצל מליפול לבורות שיש בהם כדי להמית זה לא עניין שתלוי בו לבדו, ולא תלוי אם הוא יודע להסתכל ולהיזהר או לא. כיוון שהאדם מדיני וחי בחברה ומקום יישוב, החברה היא כזו שלא ייתכן שיהיה בה אפשרות של בור שילדים נהרגים בו.
לעומת זאת בהמה מטבעה חיה לבדה בטבע וחייה תלויים רק בה, ואם היא גדולה ופיקחת והוא יום היא תשמור על עצמה מליפול, ואם הוא לילה או בהמה קטנה או עיוורת היא תיפול לבורות ותמות.
מה שהאדם הוא חברתי זה מגן עליו מליפול לבור שיש בו כדי להמית אפילו אם הוא קטן או שוטה וכיו"ב. אבל זה רק בבור שיש בו כדי להמית, בבור שיש בו רק כדי להזיק, מה שהוא חברתי אינו מגן עליו. שהרי במקום יישוב בני אדם אין מציאות שיהיו בורות שאפשר למות בהם, אבל לא ייתכן שיהיה נקי מכל בור שיכול להזיק. הרי כל אבן אפילו קטנה, כל קפל קרקע או מדרגה, כל ענף שנפל, כל קליפת פרי או כלי וכל כיו"ב, הם בורות שיש בהם כדי להזיק. ואין אפשרות שמקום יישוב בני אדם יהיה נקי ומשומר מכל אלה. אלא כשזה נזק לחוד אם אדם יכול להסתכל הוא שומר על עצמו מנזק, ואם אינו יכול להסתכל וכגון שוטה או ילד שהוריו לא משגיחים עליו, הוא עשוי להינזק.
מעתה הכל מבואר. כשהשיטה מקובצת אומר "אדם" הוא מתכוון לטבעו של האדם כבעל חיים חברתי, "אדם" היינו חברת בני האדם. החברה שומרת עליו תמיד מבור שיש בו כדי להמית, אפילו אם הוא קטן או שוטה או בלילה וכל כיו"ב. התורה פטרה אדם בבור כי הוה ליה לעיוני, הכוונה החברה היתה צריכה לשמור עליו, ואם לא שמרה אז החברה אשמה במותו ולא בעל הבור. וזה דווקא בבור שדרכו להמית אז חברת בני האדם שומרת, אבל מבור שרק מזיק החברה אינה שומרת ולכן מי שחפר בור כזה הוא הפושע, במקרה שהיה לילה או קטן או סומא. ואם היה יום וגדול ופיקח בעל הבור פטור אפילו מנזק כי אז האדם שומר על עצמו לבדו גם מבורות שאין בהם כדי להמית.
ובזה יומתק לשון הרמב"ם שנראה קשה:
"וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור או על חביטתה בתל אלא אם היתה הבהמה קטנה או חרשת או שוטה או סומא או שנפלה בלילה, אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה פטור שזה כמו אונס מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות. וכן אם נפל לתוכו אדם ומת אפילו היה סומא או שנפל בלילה בין שהיה בן חורין או עבד הרי זה פטור, ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם כמו שביארנו."
בהמה פקחת פטור שזה כמו אונס (כלומר זה כמו שמירה מעולה, כי בעל הבור סמך שהיא מסתכל ומבחינתו הבור שמור, ואם שמר כראוי והזיק הוא פטור שזה כמו שהזיק לאונסו), וזה סברא ולא צריך פסוק. והוא ממשיך בהמשך אחד: וכן האדם פטור אפילו היה סומא. הרי מה שבאדם פטור אפילו היה סומא זה חידוש מגזרת הכתוב לפטור אדם בבור, וזה לא מהסברא שזה כמו אונס.
אלא כוונתו כמו השיטה מקובצת שהטעם שהאדם הסומא פטור בבור הוא מאותו טעם שבהמה פקחת פטורה בבור, שזה כמו אונס. ואיך ייתכן שבאםד סומא זה נחשב כמו אונס וכמו בהמה פקחת, אלא משום שהאדם הסומא חי בחברת בני אדם והחברה מגינה עליו מפני בורות שיש בהם כדי להמית, ומצד בעל הבור יש הגנה של החברה שלא נותנת לעיוורים למות בנפילה לבורות, ואם החברה לא עשתה את תפקידה זה כמו שבעל הבור הזיק לאונסו. מה שבהמה פקחת או אדם פקח שומר על עצמו ובעל הבור פטור זה סברא ואין צריך פסוק. הפסוק חידש שבאדם סומא גם אומרים את הסברא הזו כי הוא חי בחברה והיא מגינה עליו והוא כמו פיקח לעניין זה.
בבור שאין בו כדי להמית אין חילוק בין אדם לבהמה כי החברה לא שומרת מפני בורות כאלה. מהטעם של אבן או ענף או כלי או מדרגה וכיו"ב יכול להחשב בור שיש בו כדי להזיק אע"פ שאין בו כדי להמית, הרמב"ם סבור שאי אפשר כלל להישמר מדברים כאלה שהם מצויים בכל מקום, ולכן תמיד בעל הבור חייב עליהם גם בבהמה פקחת ואדם פקח. והראב"ד סובר שבמה פקחת ואדם פקח יודעים להישמר מבורות שאין בהם כדי להזיק ואם הוזקו בעל הבור פטור.
.
.
נשוב כעת לרש"י שכתב שהטעם של גזירת הכתוב לפטור אדם בבור היא משום שאדם אינו ראוי לבור כמו שאבן אינה ראויה לאש. הנה יש לעיין למה יהיה פטור בעל האש אם הזיקה אבן. זה לא משום שהאש נחשבת כשמורה שמירה מעולה לגבי אבנים. כי הרי הוא אל שמר כלל, והאש הגיעה עד האבן, ומה שהאבן לא ניזוקה זה משום החוזק שלה וזה לא יכול להחשב לשמירה מעולה. אלא נראה שזה אותו טעם שכתבתי לגבי פטור טמון באש, שהתורה חייבה אדם רק על מה שהוא ידע שהוא צריך להיזהר בו ולשמור עליו, ולא על דברים שלא היה יכול להעלות על דעתו. האדם מסתכל סביב ורואה שיבולים ושומר את האש מפני שיבולים, ולא יכול להעלות על דעתו שיהיה ארנק טמון בתוך הגדיש. וכך גם לא יכול להעלות על דעתו אילו כלים יהיו על הבהמה שנופלת לבור. וכך גם כאן, לא יכול להעלות על דעתו שהאש תאכל את האבנים, כי אין בטבען להיות נאכלות על ידה. וכמו כן נאמר גם באדם, כיוון שמדובר במקום יישוב וחברת בני אדם, בעל הבור שיש בו כדי להמית לא יכול להעלות על דעתו ששום אדם יפול לבור, אפילו לא קטן וסומא וכיו"ב. זה חידוש כי מסברא לחוד לא היה הכרח לומר שאדם סומא נשמר מבורות שיש בהם כדי להמית על ידי החברה, וזה מה שחידשה התורה בפסוק שור ולא אדם חמור ולא כלים.
התוספות חולקים על רש"י ויש בזה כמה שיטות ומה שכתבתי הוא רק לשיטת רש"י ואפשר גם הרמב"ם.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 66 - בטעם פטור כלים בנזקי בור. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s