63 – מיהו המקשה במו"נ חלק א' פרק ב' ומה עניין אותה קושיא (והסתכלות כללית על המהלך המיוחד של הרמב"ם והחידוש שבתורתו)

אני מעתיק לכאן קטע ממה שהתחלתי לכתוב הערות קצרות על פשט דברי המורה נבוכים לפי הסדר. באתר של הביאור על מורה נבוכים. העניין דורש קצת יותר אריכות אז קצת הארכתי בו כאן.

.

לשון הרמב"ם במורה נבוכים חלק א פרק ב:

"הקשה לי איש חכם, זה לו שנים, קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה.

וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, אומר: כי כבר ידע כל עברי כי שם אלוהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שבארו, כי אמרו (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" רוצה בו העניין האחרון, אמר: "ותהון כרברביא".
ואחר הצעת שתוף זה השם, נתחיל בזכרון זאת הקושיא.
אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא הנכבדת מן העניינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה ענשו על מריו תת השלמות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמיים.

זאת הייתה כוונת הקושיא ועניינה ואע"פ שלא הייתה בזה הלשון, ושמע ענייני תשובתנו.
אמרנו, אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתייה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מהשירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה.

אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר וצווה בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, ובגללו דיבר אתו וצווה אותו כמו שאמר: (בראשית ב טז): "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים", ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם המגונה והנאה במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר: השמיים כדוריים – נאה, ולא: הארץ שטוחה – מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל – אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה – טוב ורע.
ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בעניינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות ענייניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם (תהלים ח ו): ""וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים", לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערווה, לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכו'"

.

.

הקשה לי איש חכם, זה לו שנים, קושיא גדולה, 

ואחר כך כתב:

"זאת הייתה כוונת הקושיא ועניינה ואע"פ שלא הייתה בזה הלשון,"

ואז כתב:

"אמרנו, אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתייה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מהשירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה."

יש לעיין למה הוא עוסק במי שהקשה את הקושיא, בזמן שבו הוא הקשה, בלשון שבה הוא הקשה. הוא אמר עליו בהתחלה שהוא חכם, ואחר כך כתב שהקושיא לא באה מחכמה. הוא כתב בתחילה שהיא קושיא "גדולה" ואחר כך כתב שהיא קושיית הבל. אין לנו שום דרך לדעת מי היה בעל הקושיא, ולא אכפת לנו מתי הוא הקשה ובאיזו לשון הקשה. ולמה חשוב לנו לדעת שהרמב"ם שינה את הלשון של הקושיא. הרמב"ם כתב שכל מילה בספר היא בדקדוק גדול ובוודאי הוא לא מספר כאן סיפור דברים בעלמא.

בלשון הקושיא הרמב"ם כותב:

"וזה הפלא שיהיה ענשו על מריו תת השלמות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמיים."

הלשון "כוכב בשמיים" כאן אומר דרשני. בפשטות הכוונה שהאדם זכה להתעלות ממדרגת בעלי חיים למדרגת אדם בעל שכל, וזה לא רק תוספת יתרון וכח ושלמות על מה שהיה מקודם, אלא השכל הוא עצמותו ולכן השתנה בעצמותו (שינוי ברייתו) להיות במעלת מציאות אחרת לגמרי, וזה כמו שהתעלה להיות כוכב בשמים ביחס למציאות השוכנים על הארץ.

הנה לפי הפירוש של בעל הקושיא, מה שכתוב בפסוק והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, הכוונה לאלוה ולא לאנשים גדולים. האכילה עושה אותם להיות כמו בורא העולם, וזהו שהם נעשו כוכב בשמיים לשיטת המקשן.

לפי המקשן כדי לזכות במעלה צריך לא לציית לציווי הבורא. זה עומק העניין של עבירה לשמה. בברכות סג א:

"דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך אמר רבא אפילו לדבר עבירה"

לשיטת המקשן האדם זכה במעלתו השכלית מכח שבא מתוכיות עצמיותו, פנימיותו, והמעלה היא שלו. לפני האכילה הוא היה כמו בעלי החיים, חסר שכל. אמנם בעלי החיים לא הצטוו לא לאכול וגם לא רצו לאכול. האדם עוד לפני שהיה בו שכל כבר התאווה להיות בעל שכל, התאווה באה ממשהו שהוא יותר פנימי ועמוק בו מהשכל. עצם מה שיש בו עניין כזה הוא רמז. אם רצון הבורא שהוא לא יאכל ויישאר כמו הבהמות, למה שם בו תאווה לשכל ולמעלה מה שאין בכל הבהמות. האם רק כדי שיבטל את השאיפה לשכל ולהישאר בהמה? אלא זה רמז שהבורא רוצה שיאכל, רק רוצה שזה יבוא ממנו יהיה מימוש מה שבפנימיותו ויהיה משלו, ולכן צריך שיעשה על דעת עצמו דווקא. ובחז"ל אמרו שהבורא בא בעלילה על אדם, כי החטא כבר היה ידוע מראש ולא היה אפשר שלא יחטא. החטא הוא מעיקר התוכנית האלוהית.

בפתיחה הרמב"ם רומז שהדריך אותו עניין של עבירה לשמה:

"והשם יתברך יודע שאני לא סרתי היותי מתיירא הרבה מאד לחבר הדברים אשר ארצה לחברם בזה המאמר, מפני שהם עניינים נסתרים, לא חובר כלל בהם ספר זולתי זה באומתנו בזמן הגלות הזה, ואיך אתחיל אני עתה ואחבר בהם. אבל נשענתי על שתי הקדמות. האחת מהם אומרם בכמו זה העניין, עת לעשות לה' הפרו תורתך. והשנית אומרם, וכל מעשיך יהיו לשם שמים."

"עת לעשות לשם הפרו תורתך" מדבר בפירוש על הפרת תורה. "כל מעשיך יהיו לשם שמים" רומז למאמר בברכות שאומר בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה. שאם לא כך הרי אם הוא מכוון לשם שמיים עליו  לעשות כמו שהוא מצווה וכמו שכתוב, שהרי מה שכתוב זה רצון שמיים. והרמב"ם אומר שכתוב שאסור לגלות סתרי תורה ואם כן מי שעושה לשם שמים לא יגלה סתרי תורה. אלא בהכרח כתוב כאן שיש אפשרות שהאדם יפלס דרך משל עצמו, לא כמו הציווי, וכיוון שהיא לשם שמים זה לא חורבן אלא בניין. וכמו שאמרו במגילה לא ב:

"תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה סתור ואל תבנה מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה"

.

מכאן יובן שאותו מקשה נעלם הוא הרמב"ם בעצמו. וכתב "זה לו שנים" לומר שהקושיא שעלתה בו היא מימי צעירותו.

הרמב"ם התחיל מנערותו את המפעל של נתינה חדשה של התורה. לפני הרמב"ם התורה דיברה בלשון כח הדמיון והוא כתב אותה מחדש בלשון השכל. לעיל על הפתיחה הראיתי שרמוז בלשון הרמב"ם בפתיחה שהיה לו ספר שחובר לפני הגלות שהוא כעין הספר של מורה נבוכים וממנו הוא קיבל, וזה סותר לדבריו בהקדמת חלק ג' של המו"נ ששם הוא כותב שלא קיבל מפי איש והכל הוא רק מדעת עצמו. כוונתו לספר שניתן בהר סיני למשה. הספר ההוא היה עד ימי הרמב"ם ספר שכתוב בלשון של דמיון, והרמב"ם קרא אותו מחדש בלשון השכל. שהרי ביאר בפתיחה שיש בתורה שתי קריאות. יש בתורה שמות משותפים שהם שתי משמעויות שונות לאותה מילה, ועד ימי הרמב"ם קראו מילה מסויימת במשמעות אחת והרמב"ם במו"נ חידש לקרוא אותה מילה במשמעות אחרת, ונעשה מזה קריאה אחרת לגמרי של כל ספר התורה, וזו תורה חדשה. וכן גם עד הרמב"ם קראו את התורה ולא ידעו שהמשל הוא רק משל וחשבו שהמשל הוא התוך בעצמו, חשבו שמשכיות הכסף הן תפוחי הזהב. והרמב"ם לימד במורה נבוכים לקרוא בדרך שהמשל הוא רק משל ולדעת שיש בתוכו משהו אחר. גם בדרך זו היא קריאה חדשה בתורה, וממילא זו תורה חדשה.

הרמב"ם קרא באופן חדש את הספר שניתן למשה רבינו בהר סיני, וזה הספר שעליו רמז שהוא ממינו של המורה נבוכים, ספר שמלמד את מעשה בראשית ומעשה מרכבה, את גילוי הבורא בעולם, בדרך שכלית.

לכן הרמב"ם רצה שיפסיקו ללמוד משנה ותלמוד וילמדו רק את המקרא ואת המשנה תורה של הרמב"ם (לא שהם יתבטלו לגמרי אלא יהיו כמו שבימינו התוספתא וספרא וספרי וברייתא דרבי ישמעאל וכל כיו"ב חיבורים, שלא רגילים ללמוד בהם כיוון שהתלמוד הבבלי בא במקומם. ובאופן כזה המשנה תורה יבוא במקום התלמוד הבבלי). בשאר הזמן, שיהיה רוב הזמן, ילמדו אריסטו ומורה נבוכים. דבר קטן הוא הוויות אביי ורבא, כלומר כל התלמוד והמקרא על דרך הפשט, ודבר גדול הוא מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שהם אריסטו והמורה נבוכים. הרמב"ם נתן תורה חדשה שבה הדבר הגדול תופש את עיקר המקום ועיקר הלימוד, והדבר הקטן מצטמצם מאוד.

.

כך לשונו בהלכות תלמוד תורה א יג:

"כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן. במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו."

מדוייק כאן למדקדק היטב שמה שכתב "ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד" הכוונה דווקא לענייני הפרדס.

.

בוודאי בימי הרמב"ם התורה בעם הלכה ונידלדלה וגם הרבנים ידעו רק הלכה והיו נבערים לגמרי מדעת כמו שכתב עליהם בפתיחה שלא ידעו להבחין בין אמת ושקר גם בדברים הפשוטים. והיה צורך הכרחי להתחדש מהיסוד. אמנם בדורות קדומים יותר העם היה במעלה גדולה. דרך הקריאה של התורה לפי כח הדמיון, הדרך ששולל הרמב"ם, היא הדרך שנקטו בה משה רבינו יהושע וזקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה וחכמי המשנה והתלמוד ועלתה בידם. משה רבינו נצטווה, והבאים אחריו היו נביאים.

הרמב"ם בא לשלול את הקריאה שלהם בתורה, לשלול ולבטל את תורתם. לתת לעם תורה אחרת, חדשה, שונה לגמרי. והוא לא נצטווה על זה מהבורא, הוא לא נביא. הוא עושה כל זאת על דעת עצמו בלבד. יש בתוכו קול מנעוריו שאומר לו שהוא מורד, מורד בציווי של האל שנתן את התורה באופן מסויים של קריאה כמו שהם קראו, לפי נבואת משה ויהושע והזקנים והנביאים ואנשי כנה"ג. ומכח המרד הזה הוא וכל העם איתו יתעלו ממדרגת בהמה שהיא מדרגת הקריאה ההמונית בתורה לפי כח הדמיון, לפי פשוטי הכתובים, ויזכו על ידי הקריאה השכלית שמלמד המורה נבוכים למדרגה שכלית שהיא מעלה אלוהית. והם יזכו לזה מכח המרד בבורא.

מי שעשה לפי ציווי הבורא וזכה מכח זה למעלה, זו מעלה שהבורא חנן אותו והיא מעלת האדם. מי שמרד בבורא, ומכח המרד זכה למעלה עליונה, הרי מעלתו דומה למעלת הבורא, הוא ברא את המעלה בעצמו ונטל אותה לעצמו בכוחו שלו. לכן הוא כמו כוכב בשמיים דווקא. הוא נעשה שמיימי. לכן הרמב"ם הביא כאן את הפסוק "ותחסרהו מעט מאלוהים". במקומות רבים הוא מפליג במעלת השכל ולא מביא את הפסוק הזה.

אמנם הרמב"ם משיב לעצמו שכל המהלך הזה הוא מהלך של נעורים. שבא מקלות דעת של נעורים. לכן הוא מלגלג על השואל ומציג אותו כקל דעת. לכן כתב שהקושיא היתה מלפני שנים, וכעת הוא זקן והחכים. כעת הוא מבין שאותו מהלך שכלי שהוא מחדש במורה נבוכים, שהוא נתינת תורה חדשה, זו היא התורה שמשה רבינו קיבל בהר סיני. אחרי שמשה הוריד את התורה לעם, רק אז היא לבשה את הלבוש של פשטי הכתובים שמגשימים וכתובים לפי כח הדמיון, כיוון שמעלת העם היתה של אחרי החטא, והם יכלו לקבל את התורה רק כך, אבל בעצמה, בנתינתה, היא היתה שכלית. הספר שדומה למורה נבוכים שרמז עליו בפתיחה וכתב שממנו הוא לקח את דבריו, הוא התורה כמו שהיתה כשמשה היה על הר סיני וקיבל אותה, כך המורה נבוכים מלמד לקרוא אותה. אחר כך היתה ירידה בדרך קריאת התורה בגלל חטא העגל שהיה חזרה על חטא אדם הראשון, שהוריד את העם למדרגת אדם הראשון שאחרי החטא. נגד רצון הבורא שיתקנו את החטא בקבלת התורה (בהר סיני פסקה זוהמתן, שנכנסה מהנחש, ובחטא העגל חזרה). הכוונה היתה לתת להם תורה שכלית, והם חטאו בעגל וקראו אותה באופן מגושם והמוני וזה שבירת הלוחות. כל הלימוד של המשנה והתלמוד והאגדות היה בתוך הרובד הזה כדי לעבוד עליו מתוכו ולנסות להעלות אותו מיניה וביה. הרמב"ם בדורו ראה שזה נכשל והעם הולך ויורד עד אבדון רוחני, ולכן החליט ללמד קריאה חדשה בתורה.

בנעוריו הוא סבר שהתורה ניתנה למשה בהר סיני באופן הקריאה הפשוט המגושם של כח הדמיון, וזה כמו שאדם הראשון נברא כמו בהמה מתחילתו. ואז הציווי האלוהי הוא דווקא שכך תהיה התורה והרמב"ם עובר על זה ובעבירה נעשה כוכב בשמיים. ובזקנותו הבין שהתורה ניתנה בדרך שכלית כמו שהמורה נבוכים מלמד לקרוא אותה, בדרך של אמת ושקר. ורק אחר כך בגלל חטא העגל העם קרא אותה בדרך של דמיונות והגשמה, ואם כן הוא לא מורד אלא חוזר בתשובה על החטא ומתקן אותו. ויש עוד עניין כאן למי שמבין, וקשה לבאר יותר מזה.

.

.

יש שאלה מה כוונת הרמב"ם כשאמר שמספיק ללמוד מקרא ומשנה-תורה (של הרמב"ם) ולא צריך עוד שום ספר אחר. האם הרמב"ם ראה במשנה-תורה סיכום מקוצר ובהיר של התלמוד שהוא נשאר גוף התורה עצמה, אופן של פירוש התלמוד, של לומר מה שכתוב בתלמוד, כעין חיבור הרי"ף או פירוש רבינו חננאל רק יותר משוכלל, או שראה במשנה-תורה את גוף התורה עצמה, והתלמוד הוא גוף ישן שעברה שעתו.

מעיון באגרות הרמב"ם במקומות בהם הוא מדבר על המשנה תורה, מתבאר שהוא סבר שזה תלוי בעם, כיצד יקבלו את הספר. אם יקבלו אותו כמו שמקבלים את התורה, אז הספר הזה יהיה הוא עצמותה של התורה, ויחליף את התלמוד. ואם לא יקבלו אותו כך, אז הוא יישאר רק פירוש לתלמוד ולא תחליף לו. שהרי הרמב"ם אינו נביא ואין לו כח למסור לכל העם על דעת עצמו תורה שהיא חדשה ממש, אבל העם בני נביאים הם ובידם הכח לזה. רואים מהאגרות שהרמב"ם מאוד רצה שיקבלו את ספרו כתורה עצמה. הוא גם כלל בו את כל חלקי התורה, והרי אם הוא רק פרשנות לתלמוד, הרי התלמוד עצמו סבר שיש להשמיט כמה נושאים הלכתיים וכגון טהרות וכיו"ב, ולמה לא קיבל את דעת התלמוד בזה.

אינני יכול לדעת, זו רק השערה. ההשערה שלי היא שהרמב"ם העז לכתוב את המורה נבוכים כי ראה שהעם הולך ויורד עד אבדון והחכמה נשכחת לגמרי. כך כתב במו"נ ב יא:

"ואלו הענינים כולם [מה שביאר מקודם היינו תורת אריסטו על מעשה בראשית ומרכבה] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמין המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:"

.

ושם א ע"א כתב:

"דע – כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו בהאמתת אלו הענינים אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו ובהיות הענינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כולם כמו שבארנו. ולא היה הדבר המותר לבני אדם כולם אלא דברי הספרים לבד; וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקודם לענין המתפשט באומה "דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב" – והיה זה תכלית החכמה בדת שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה – רצוני לומר רוב הדעות והשתרגם וספקות נופלות בלשון המחובר בספר ושגגה תתחבר לו והתחדש המחלוקת בין האנשים ושובם חבורות והתחדש הבלבול במעשים. אבל נמסר הדבר בזה כולו ל'בית דין הגדול' כמו שבארנו בחיבורינו התלמודיים וכמו שיורה עליו דבר ה'תורה'. ואם התורה שבעל פה נפלה בה הקפדה מהשאירה לעד בחיבור מפורסם לבני אדם כולם למה שיגיע בזה מן ההפסד כל שכן שיחובר דבר מאלו 'סתרי התורה' ויפורסם לבני אדם כולם אבל היו נמסרים מיחידי סגולות ליחידי סגולות כמו שבארתי לך מאמרם "אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים וכו'". וזאת היא הסיבה המחייבת להפסק אלו השורשים העצומים מן האומה ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות באו ב'תלמוד' וב'מדרשות' והן – גרגירי לב מעטים עליהם קליפות רבות עד שהתעסקו בני אדם כולם בקליפות ההם וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים:

אמנם זה המעט מזער שתמצאהו מדברי ענין היחוד ומה שנתלה בזה הענין לקצת ה'גאונים' ואצל הקראים הם ענינים לקחום מן המדברים מן הישמעאלים והם מעט מזער כנגד מה שחיברוהו הישמעאלים בו. ונזדמן עוד שתחילת התחלת הישמעאלים בזה הדרך היו כת אחת שנקרא שמם מועתזילה ולקחו מהם חברינו מה שלקחו והלכו בדרכם [כוונתו כאן לרב סעדיה גאון]. ולזמן אחר כן נתחדשה בישמעאלים כת אחרת שנקרא שמם כת האשעריה ונתחדשו להם דעות אחרות לא תמצא עם חברינו מן הדעות ההם דבר; לא שהם בחרו הדעת הראשון על הדעת השני אבל למה שנזדמן שלקחו הדעת הראשון וקבלוהו וחשבוהו ענין מופתי. אמנם האנדלוסיים מאנשי אומתנו כולם יחזיקו בדברי הפילוסופים ויטו לדעותם מה שלא היה סותר פינת דת; ולא תמצאם שילכו בדבר מדרכי המדברים – ולזה נטו בדברים רבים לצד דעתנו בזה המאמר בענינים המעטים הנמצאים לאחרוניהם:"

.

ובהקדמה לחלק ג' כתב:

"הנה בארנו פעמים רבות שעיקר הכונה היה בזה המאמר, לבאר מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, כפי מי שחובר לו זה המאמר. וכבר בארנו שאלו הדברים הם מכלל סתרי תורה. וידעת גם כן איך האשימו רבותינו ז"ל מי שמגלה אותם. ובארו ז"ל ששכר מעלים סתרי תורה המבוארים והגלויים לבעלי העיון עצום מאד, אמרו בסוף פסחים, על מה שכתוב כי לישבים לפני ה׳ יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק (ישעיהו כג יח), אמרו למכסה דברים שגילן עתיק יומיא ומאי ניהו סתרי תורה (פסחים קיט א). והבן שיעור מה שהיישירו אליו אם יש בלבבך תבונה.

והנה בארו עומק מעשה מרכבה והיותו רחוק מדעות ההמון, והתבאר שאפילו מה שיבין ממנו מי שחננו השם תבונה, אסרה התורה ללמדו אלא פנים בפנים למי שיש לו המדות הנזכרות, ואין מוסרים לו ממנו אלא ראשי פרקים לבד. וזאת היא הסבה בהפסק ידיעתו מן האומה לגמרי, עד שלא נמצא ממנו דבר קטן או גדול. וראוי היה להעשות בו כך, כי לא נעדר מקבל מפי מקבל, ולא חובר בו ספר כלל.

ואחר שהוא כן, איך יש לי תחבולה להעירך על מה שאפשר שנודע לי, והתבאר אלי בלא ספק במה שהבינותיו מזה. אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי בו, עד שיהיה אבדו באבדי, אשר אי אפשר מבלעדיו, היה בעיני אונאה גדולה בחקך וחק כל נבוך וכאילו הייתי עושק האמת מן הראוי לו, או קנאת המוריש ביורש על ירושתו, ושתיהן מדות מגונות.

ואמנם באור דבריו כבר זכרנו מה שיש בו מהזהרת התורה, מצורף למה שנותן אותו השכל; מחובר אל היותי גם כן בעל סברא במה שנודע לי ממנו, ולא באתני בו נבואה אלהית להודיעני שכן נתכוון בענין, ולא קבלתי מה שאאמינהו בו ממלמד; אבל הורני הכתוב בספרי הנבואה ודברי החכמים, עם מה שאצלי מן ההקדמות עיוניות, שהענין כן בלא ספק, ואפשר שיהיה הענין חלופו ותהי הכונה דבר אחר.

והנה עוררתני בו המחשבה המיושרת והעזר האלהי אל ענין שאספרהו, והוא שאני אפרש לך מה שאמר יחזקאל הנביא עליו השלום, על דרך שיחשוב כל שישמע פרושי, שאני לא אמרתי דבר נוסף על מה שיורה עליו הכתוב, אבל כאילו אני מתרגם מלות מלשון אל לשון, או מבאר בקצרה ענין דברים גלויים. וכשיסתכל בו מי שחובר לו זה המאמר ויתבונן בפרקיו כלם בהשגחה שלמה, יתבאר לו הענין כלו אשר התבאר לי ונגלה עד שלא יעלם ממנו דבר. וזהו תכלית היכולת לקבץ בין התועלת לכל אדם ובין מניעת הבאור בלימוד דבר מזה הענין כמו שצריך.

ואחר הקדים זאת ההקדמה, שים לבך בפרקים הבאים בזה הענין הנכבד, היקר הגדול, אשר הוא יתד שהכל תלוי בו ועמוד שהכל נשען עליו:"

אם העניין כן "בלא ספק" איך כתב שאפשר שיהיה העניין חילופו ותהי הכוונה דבר אחר. אלא הכוונה שפנימיות התורה היא בלא ספק כמו שקורא אותה במורה נבוכים, אבל יש לו ספק מה הכוונה של הבורא, אולי כוונתו שהתורה תהיה נקראת לפי הדרך של ההמון, שהרי יש בה קריאה כזו ולמה בכלל קיימת בה קריאה כזו. ועד ימי הרמב"ם כולם קראו כך ומסורת היא בידם מאז הר סיני, ואפשר שהבורא התכוון שכך יקראו את התורה. והראב"ד כתב בהגהות על הלכות תשובה שרבים וגדולים ממנו סברו שלבורא יש גוף ואין לקרוא להם מינים. הרי שאפשר להיות יהודי כשר מאמין וירא שמים ועובד השם ולהיות גדול וטוב יותר מהרמב"ם, ולסבור שיש לבורא גוף. לפני זמן הרמב"ם וגם בדורו היו מבעלי התוספות ומגדולי החכמים באותו זמן שסברו בפירוש שלבורא יש גוף (ויש שהביאו כך בשם רבינו תם), ואמרו שהרמב"ם כופר במה שהוא כותב שלבורא אין גוף ושזה נגד התורה. יש רגליים לדבר שרש"י גם סבר שלבורא יש גוף. רש"י בראשית א':

""וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" – בדפוס העשוי לו שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים שנאמר (תהלים קלט) וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה נעשה בחותם כמטבע העשויה ע"י רושם שקורין קוני"ץ (ובכ"י קוי"ן והוא בל"א שטעמפעל) וכן הוא אומר (איוב לח) תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם

"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא"

הרי מפורש לגמרי שצלם הוא תואר חיצוני ולא הצורה המינית, להיפך גמור מדברי הרמב"ם במו"נ א א, וזה דיוקן יוצרו.

ובדברים כא כג כתב רש"י:

"כי קללת אלהים תלוי" – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו.

משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר "המלך תלוי".

ויש עוד מקומות ברש"י שמשמע כך (ועי' גם ברש"י על יחזקאל א' כ"ז).

הבורא נבדל מכל הנבראים בכך שגופו כביר ונשגב מעל כל מה שאדם יכול לשער, אש ונוגה, והוא מתגלה בדרכים שונות ומתחלפות, ושוכן ברום כל העולמות, מעל אלפי שנאן. הוא אלהי האלוהים, שולט לבדו בלי שום הגבלה על כל הכוחות וכל האלים האחרים.  למה זה לא מספיק לבסס את מיוחדותו ונבדלותו. אם אנחנו רוצים להיות אנשים פשוטים ותמימים, וכך הבורא רוצה שנהיה, לא מודרניים ולא מתוחכמים, די לנו בזה. מה כל כך רע בזה? למה כל כך פשוט שזה כפירה?

.

.

בהקדמת הרמב"ן לפירושו על בראשית כתב:

"עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד כאילו תחשוב על דרך משל כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות כגון בראש יתברא אלהים וכל התורה כן מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות וכבר כתב רבינו שלמה בפירושיו בתלמוד ענין השם הגדול של ע"ב באיזה ענין הוא בשלשה פסוקי' ויסע ויבא ויט ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול. כי זה הענין יחייב אותנו לפסול ס"ת שיחסר בו ו' אחד ממלות אותם שבאו מהם ל"ט מלאים בתורה או שיכתוב הו' באחד משאר החסרי' וכן כיוצא בזה אף על פי שאינו מעלה ולא מוריד כפי העולה במחשבה וזה הענין שהביאו גדולי המקרא למנות כל מלא וכל חסר וכל התורה והמקרא ולחבר ספרים במסורת עד עזרא הסופר הנביא שנשתדל בזה כמו שדרשו מפסוק ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא. ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה בענין הזה שהזכרנו היה שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות והי' אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה ונתנה למשה רבינו על דרך קריאת המצות ונמסר לו על פה קריאתה בשמות. וכן יכתבו השם הגדול שהזכרתי כולו רצוף ויתחלק לתיבות של שלש שלש אותיות ולחלוקי' אחרים רבים כפי השמוש לבעלי הקבלה. "

התורה היא רצף של שמות הבורא ואפשר לחלק את האותיות למילים בכל חלוקה שהיא, ואפשר לקרוא מילים ואפשר גם לקרוא גימטריאות ודילוגי אותיות וקוצי אותיות וכו' וכו'.

אם נחלק את האותיות אחרת כל המצוות תהיינה אחרות, השרץ יהיה טהור. אלא יש חיוב גמור ומוחלט לחלק את האותיות למילים דווקא בדרך הנהוגה אצלנו. על זה כל ההלכה עומדת. החיוב הזה לא כתוב בתורה, שהרי אם הוא כתוב בתורה כקריאתנו אותה, נוכל לחלק את האותיות בחלוקה אחרת ואז הוא לא יהיה כתוב בתורה. אלא החיוב הזה הוא הלכה למשה מסיני, הוא יסוד התורה שבעל פה. התורה נמסרה למשה ביחד עם מסירת הדרך הנכונה איך לחלק את אותיותיה, איך לקרוא אותה.

.

הרמב"ם כותב בפרק א' שאפשר שיש הכרח לומר שהמילה "צלם" מתפרשת גם כתואר חיצוני. יש בתורה קריאה כזו, לפיה יש לבורא צלם חומרי ויש לו יד ורגל והוא יושב על כסא. והוא בעל לב מרגיש ובעל נפש ואוהב מאוד. מרחם ומתגעגע ובוכה. וגם מקנא וכועס ומתעצב אל ליבו וגם מכה. עד כדי כך הוא אוהב.

"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו".

"זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

"ענייה סוערה לא נוחמה הנה אנוכי מרביץ בפוך אבנייך ויסדתיך בספירים."

" בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. ב בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו. ג הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲו‍ֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי. ד הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים."

ועוד ועוד ועוד. זה אל שמתערב בעולם, מושפע ממה שאנחנו עושים, מגיב על מה שאנחנו עושים. אם אנחנו עושים עבירות אנחנו פוגעים בו, ברגשותיו, מעציבים ומכעיסים. והוא כל כך אוהב אותנו ומתגעגע אלינו ורוצה בטובתנו. לא עובדים אותו לשמה ועושים את האמת רק כי היא אמת. הוא מעורב בכל מרקם הרצונות והתקוות והפחדים שלנו. הוא מפרנס אותנו אם נעשה רצונו, ומעניש אם לא. כל מאוויינו מופנים אליו, אנו רוצים ממנו פרנסה ובריאות ובנים והגנה. כמו שילד רוצה מאביו שיתן לו את כל מאווייו, ולפעמים משחד אותו בחיוכים או מעשים טובים כדי שיעשה את רצונו. הוא שוכן בתוכנו. קרוב. אבא. זו עבודה של הלב, של הרגש. כח הדמיון הוא הלב והרגש. אולי זה ילדותי, לא מופשט ולא חכם כל כך כמו המטאפיזיקה של אריסטו. אבל זה כגמול עלי אמו. זה כמו כל התהילים, השתפכות נפש, ערגה, מה ידידות משכנותיך. מי אמר שעבודת הבורא בתמימות וברגש ובאמירת תהילים ובמוחשיות ולהיות לפניו כילד, כתינוק, כבהמה, היא לא טובה? צאן שהולך אחרי הרועה, מקושר אליו מבפנים, דבק במסורת אבותינו ואמותינו, בלי צורך בשכל מפותח ומופשט מדי, מעומק הלב.

אולי כך רצה הבורא את היחסים בינינו לבינו?

כח הדמיון הוא לא "יצר הרע" שצריך להרוג. הוא הלב, ורחמנא ליבא בעי. הוא מרכז האדם. השיר הוא בלב, והתורה היא שירה, שיר הוא כמו שרשרת, קשורה בלב ומגיעה עד למעלה. ורטט השיר מרעיד מלב האדם עד בוראו. מהלב נובע החום, ההכנעה, השייכות התמימה כמו תינוק על שדי אמו. האהבה, האהבה והתשוקה של שיר השירים, שהוא קודש קודשים.

אז אולי הבורא מסר בהר סיני שרצונו שכך יקראו את התורה כקריאה העיקרית והמחייבת וזו שמעמידה את החיים. הקריאה של המורה נבוכים היא אמיתית בלי ספק, אבל אולי אינה הקריאה העיקרית והמכרעת שממנה בונים את החיים למעשה ושעליה נצטווינו בהר סיני. אולי היא גבוהה ושכלית מדי?

אם הרמב"ם טועה הוא מחריב את הקריאה הישנה של מסורת אבותינו ואמותינו. אם העם יקבל ממנו את התורה מחדש הוא הופך את כל העם מעובדי השם ברגש אמונה שלמה ולב תמים לפילוסופים חוקרים. אולי הוא מנתק את עם ישראל מבוראו, ונעשה המחריב הכי גדול שהיה אי פעם של התורה והעולם. לא ידוע לי ששרפו באש ספרים של רבנים שהיו מקובלים בעם כגדולי הדור וגאוני התורה. את ספריו של הרמב"ם שרפו. והנהיגו את השריפה גדולי עולם, למשל רבינו יונה גירונדי החסיד שבדורו, צדיק ועניו וגאון בתורה, שלא היה מטבעו שורף ספרים, ואיתו עוד רבים מגדולי רבותינו הראשונים. הם הרגישו שהמורה נבוכים זה לא עוד ספר כגון אמונות ודעות וחובות הלבבות והכוזרי וכיו"ב. הם הרגישו את הרוח הזרה והעויינת לדרך ולאופי של התורה כפי שקיבלנו מאבותינו ואמותינו מדורי דורות, הרגישו שזה בא לעקור את הדרך הישנה, להחליף את התורה לתורה חדשה לא מוכרת, זרה. (הגע עצמך, בא אדם ואומר שכל עם ישראל צריך להפסיק ללמוד את סוגיות התלמוד בעיון ופלפול, ולהסתפק בספר קיצורי הלכות. הרי לימוד התלמוד בעיון ופלפול ולמדנות היה לוז הזהות של עם ישראל מדורי דורות, זה היה הלשד החי שבעם, כל החיוניות הרוחנית שלו, מעיין הקדושה והאמונה שלו, עמוד התווך שלו. מה שמבדיל אותו מהאומות. מי שבא לעקור את זה הרי הוא כמו מלכות יוון שאמרה כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל) לכן ראו לשרוף את הספרים. אז לא היה דפוס, היו רק כתבי יד. כתבי היד מועטים מאוד ויקרים מאוד, ויש מעט מאוד כתבי יד מוסמכים מדוייקים שמהם אפשר להעתיק,  ואם שורפים אותם הספר נשמד לגמרי ונשכח לגמרי ואין שום אפשרות להחזיר אותו. שריפת הספרים לא היתה מעשה סמלי לבטא את ההתנגדות, אלא נסיון למחות מהעולם את הספר לגמרי. רואים מזה הוכחה למה שאני אומר שיש כאן סכנה גדולה לחורבן כל כך גדול, והרמב"ם ראה את הסכנה הזו וירא ממנה מאוד מאוד.

.

מה שהרמב"ם כותב במורה נבוכים שזה לא ספר לעם אלא רק לחכם אחד, וגם כתב שהוא כבר כמעט נואש מלכתוב אותו ורק התלמיד המוכשר עורר אותו, זה בגלל שהוא כבר ראה שהעם לא קיבל את המשנה-תורה כגוף התורה ולא הסכים לוותר על התלמוד ולהחליף אותו במשנה-תורה. המשנה-תורה התקבל, אבל רק כספר פסיקת הלכה ופרשנות, לצד ספרים כמו הרי"ף ורא"ש ולא מעליהם, לא כתורה בעצמה ולא כתחליף לתלמוד.

אם העם היה מקבל את המשנה-תורה כתורה בעצמה, הרי שהתקבל בעם כולו שהתורה היא מעתה בלבוש שכלי ולכן חלק ההלכה שבה הרבה פחות חשוב ועיקר הלימוד אינו בסוגיות אביי ורבא, אלא בפנימיות התורה על דרך הפילוסופיה. וכל צביונו של העם היה משתנה לגמרי, וכל חיי התורה והמצוות היו משתנים לגמרי.  והרמב"ם היה לו ספק אולי השינוי הזה הוא נגד מה שהבורא מסר בהר סיני למשה, וזה חורבן הקשר בין העם לבורא, וממילא זה חורבן גמור של העולם כולו שלא היה כמותו מאז בריאתו. היו הרבה חורבנות של עולם התורה, חלקם גופניים וחלקם רוחניים, וכמר אמר הנביא ואנכי נשארתי לה' לבדי.  אבל תמיד נשארו שרידים ומהם היה המשך.

.

באליהו הנביא כתוב:

"וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב. ט וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יא וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. יגוַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. יד וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.    טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. טז וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ."

אליהו ראה שהעם נופל מבחינה רוחנית עד אבדן. הוא חזר להר סיני, יש כאן הרבה עניינים שדומים לעליית משה אל ההר לקבל תורה. אליהו חזר לשם כדי לקבל את התורה מחדש. להציל את העם. וה' אמר לו שהוא טועה ואמר לו שהוא לא יהיה יותר נביא ה' אלא ימשח את אלישע תחתיו.

העם כבר נפל הרבה ותמיד חזר וקם. הוא קם כי הוא נשאר נאמן לתורה שקיבל. אבל אם הרמב"ם יחליף לו את תורת משה בעצמה, לא בתחליף זר כמו שניסו להחליף הנוצרים והמוסלמים אלא התחליף יהיה תורת משה עצמה, ובקריאה אמיתית שלה, קריאה במעלה גבוהה יותר, רק שלא זאת הקריאה העיקרית שהבורא ציווה עליה כשמסר אותה למשה רבינו בהר, אז לא יהיה לאן לחזור, והחורבן יהיה גמור.  אליהו היה לו למי ללכת עם השאלה הזו. והוא קיבל תשובה. הרמב"ם היה בודד, לא היה לו למי ללכת ולא איך לקבל תשובה. הוא היה צריך להכריע מדעת עצמו.

בפתיחה כתב:

"והשם יתברך יודע שאני לא סרתי היותי מתיירא הרבה מאד לחבר הדברים אשר ארצה לחברם בזה המאמר"

מבואר כעת יותר מה עניין היראה הזו. וכמה בהירות דעת ונאמנות ללכת אחר מה שמורה לו שכלו היה לרמב"ם. זה כמו העקידה, אם היה לאברהם ספק הכי קטן במה ששמע לא היה שוחט את בנו. אם לרמב"ם היה ספק הכי קטן במה שמראה לו שכלו, ובכך שחובתו לילך אחר שכלו שלו, לא היה כותב את המורה נבוכים. לא לחינם אמרו עליו ממשה עד משה לא קם כמשה.

.

.

לגבי השאלה מה קרה בסוף, האם העם קיבל את התורה של הרמב"ם כתורה עצמה ולא רק כפרשנות ושיטה אחת מיני רבות, קשה לומר. העם הרחב והמון החכמים וודאי לא קיבלו שהמשנה-תורה הוא תחליף למשנה ולתלמוד ושיש ללמוד רק אותו ואת המקרא, ושהמקרא יש לו קריאה חדשה כפי שמלמד המורה נבוכים, ושחכמת אריסטו היא חכמת התורה והיא פנימיות התורה (כמ"ש הרמב"ם להדיא בפירוש המשנה חגיגה ב א שמעשה בראשית הוא הפיזיקה של אריסטו ומעשה מרכבה הוא המטאפיזיקה שלו, וזה גם כוונתו בפתיחה למו"נ כשדיבר על חכמת הטבע וחכמת האלוהות שהם השמות של הפיזיקה והמטאפיזיקה שהיו מקובלים בזמנו, וכן מה שכתב במו"נ ב י"א שהבאתי לעיל שחכמת אריסטו היא היא חכמת ישראל וחכמת התורה ואינה חכמה זרה). השאלה היא האם אותו ציבור רחב שלא קיבל את הרמב"ם, הוא אכן עם ישראל והוא כנסת ישראל והבני נביאים. או שמה שנדמה לנו שהוא העם וחכמיו, באמת הם אלה שכבר אבדו מבחינה רוחנית ונפלו לדרך מגושמת שהיא עבודה זרה במהותה, ועל דרך שכתב המורה נבוכים א ל"ו, שלהבין את התורה באופן מגושם זה יותר גרוע מעבודה זרה. ודרך העבודה שמבוססת על לא לחשוב אלא רק להרגיש ולהתבטל ולהשתייך לאומה ולהיות בפשטות ותמימות וכל כיו"ב, במקומות רבים כתב עליה הרמב"ם שהיא גרועה מעבודה זרה והיא מינות וכפירה ואין להולכים בה חלק לעוה"ב ועוד כיו"ב הרבה.

ובפתיחה כתב:

"ואם נבאר מה שצריך לבארו יהיה זה השתדלותנו בלתי נאות בהמון העם. ואנחנו אמנם השתדלנו לבאר ענייני הדרשות וגילויי הנבואה להמון. וראינו עוד שהדרשות ההם אם יעיין בם סכל מהמון הרבנים לא יקשה עליו מהם מאומה, כי לא ירחיק הסכל הנמהר, – הערום מן ידיעת הטבע המציאות -, הנמנעות."

הוא מדבר על הספרים שחשב לכתוב על הנבואה ועומק דרשות חז"ל לפני שכתב את המו"נ, ולבסוף לא כתב אותם. ואומר כאן שהיתה לו שאיפה ללמד את ההמון את ענייני עומק הדרשות והנמשל שבהן ואת ענייני הנבואה. כלומר מה שכתב שהמורה נבוכים לא מיועד להמון אלא רק ליחידי סגולה, זה עמדה שלו בזקנותו (כשראה שהמלך שלו לא התקבל אצל העם), ולפני כן בצעירותו חשב ללמד את פנימיות התורה לכל ההמון, כלומר לעשות לכל העם מתן תורה חדש של תורה שקריאתה חדשה.

וגם מפה רואים את דעתו על המצב הרוחני של העם כשהוא כותב על הרבנים הסכלים. הם ערומים מידיעת טבע המציאות ולכן לא ירחיקו הנמנעות. ידיעת טבע המציאות זה פנימיות התורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה. והיא חכמת אריסטו. והרבנים ריקים מזה, ולכן אין שכלם יכול להבחין בין מה שאפשרי למה שנמנע, כלומר בין אמת לשקר. הם לא מרחיקים שום שקר ושם דבר שלא ייתכן, כי הם לא מבחינים שהוא כזה. ואע"פ שהם גדולים בסוגיות הלכה שבתלמוד. לכן כל הבל וטפשות וכל עבודה זרה וכפירה שעולה מהרחוב ההמוני, הרבנים מקבלים בחיוב ומאשרים, וכמו שרואים גם בזמננו.

החזון איש אמר פעם למקורביו שבכל היישוב בארץ ישראל יש כעשרה אנשים שהם יהודים כשרים שנגיעתם ביין לא פוסלת אותו. לא מן הנמנע הוא שרק יחידים נשארו העם, וכל האחרים אבדו מבחינה רוחנית והם כבר לא העם.

דברים ט':

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. יד הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ."

באותה שעה כל העם חדל מלהיות העם, חדל מלהיות כנסת ישראל והשכינה ועמו של הבורא. משה רבינו לבדו רק הוא נשאר העם. מה שהבורא אמר לו לעשות זו האמת, הבורא תמיד אומר רק את האמת הצרופה לפי המציאות שהיתה באותה שעה. רק משה הוא העם ולכן רק הוא ובניו ימשיכו את העם. כמו שרק נח ובניו המשיכו את האנושות וכל השאר נמחו. מה שלבסוף הגזרה התבטלה זה רק משום שמשה שינה את המציאות. אבל לפי המציאות שהיתה זו היתה האמת, שרק משה נשאר העם. רק בו התקיימה ההבטחה שהעם לא יכלה, מה שנקרא העם יכלה כיוון שהוא נידח מלהיות העם. העם יכול לקלקל את מה שהוא העם ולצאת מהגדר של להיות עם ישראל, שהרי עם ישראל לא יכלה כולו, ואם הבורא רצה לכלותם כולם הרי שאינם העם. גם אליהו כשחזר להר סיני בא להחזיר את התורה הזו ולומר שכבר אין עם שמקבל אותה. לכן נענש על הקטרוג שאמר. הרי כל הנביאים אמרו תוכחה וביקורת עצומים וקשים ולא נענשו על לשון הרע. כי הם באו לתקן את העם ולהוכיחו ולא לומר שיש להחליף את העם כי הוא כבר חדל מלהיות העם (וזה אומר גם להסיר ממנו את ההשגחה ולכלותו לגמרי גם בגוף). אם אליהו סבר שזה כך, הרי שבאמת היה אפשרי שזה יהיה כך, והיה נראה שזה אכן כך. רק שהבורא העמיק לראות ממנו וראה שבעומק גדול מאוד זה לא עד כדי כך. ואפשר שמעין אותה מציאות חזר להיות גם בדורות מאוחרים. ייתכן שגם הרמב"ם נשאר הוא לבדו העם, ורק הוא ותלמידיו המועטים הם העם, וכל השאר נמחו ונדחו ויצאו מכלל ישראל מבחינה רוחנית. כמובן אין שום דרך לדעת דבר כזה, רק כשנגיע לעולם האמת או נקבל את המשיח נדע.

.

אני מפנה כאן לתגובות למטה, שם באו הבהרות חשובות לעניין שמדובר בו.

.

.

.

עוד קטע מההערות הקצרות שם על הפתיחה:

ואחר שביארתי לך זה וגליתי לך סוד זה המשל לא תקוה למצוא כל ענייני המשל בנמשל. כשתאמר מה תחת אמרו זבחי שלמים עלי וגו', ואי זה עניין יורה אומרו מרבדים רבדתי ערשי, ואי זה עניין הוסיף בזה הכלל אומרו כי אין האיש בביתו, וכן שאר מה שבא בזאת הפרשה. כי זה כולו המשך הדברים כפי פשוטו של משל. כי אלו העניינים אשר זכר מהם מין עניין הזונים, וכן אלו הדברים וכיוצא בהם הם מין דברי הזונים קצתם לקצתם, והבן זה ממני מאוד כי הוא שורש גדול ועצום במה שארצה לבארו. וכשתמצא בפרק מפרקי זה המאמר שביארתי עניין משל מן המשלים, והעירותיך על כלל הנמשל מה הוא, לא תבקש כל חלקי העניינים אשר באו במשל ההוא ותרצה שתמצא להם דבר נאות בדבר הנמשל. כי זה יוציאך לאחד משני עניינים: או שייטך מן העניין המכוון במשל. או יטריחך לפרש עניינים אין פרוש להם ולא הושמו בו לפרשם. ותגיע מזאת ההטרחה לכמו זאת ההזיה העצומה אשר יהזו בה ויחברו בה רוב כתות העולם בזמננו זה, להיות כל אחת מהם רוצה שימצא עניינים למאמרים לא כוון בהם אומרם דבר שירצוהו, אבל תהיה לעולם כוונתך ברוב המשלים ידיעת הכלל, שידיעתו היא המכוונת

צריך להבין למה זה שורש גדול ועצום. הרמב"ם לא מפליג במילים כאלה בלי סיבה טובה.

אפשר לקרוא את המשל כמו קוד שצריך פענוח. כמו חידה שצריך לפתור. אז הורגים את המשל. למשל יש חיות משלו. המציאות החומרית היא כולה דיבור אל האדם בשפה של כח הדמיון. כח הדמיון הוא הלב. לפי הרמב"ם קשה למה צריך תחיית המתים בגוף. אחרי התחייה הם שוב ימותו ואז יהיה העולם הבא הנצחי שאין בו גוף. הביאור העמוק שבתחיית המתים הדמיון שקיים רק עם קיום הגוף מתאחד עם השכל, כיוון שאז כולם זוכים לנבואה שעיקרה איחוד הדמיון והשכל, ואז בעולם הבא השכל בלי גוף, הוא כלול עם הדמיון. באמת בעולם הבא יחיו גם הגופות אבל הם יהיו מאוחדים עם השכל באופן שהכל רק שכל ואין אכילה ושתיה. כך ביאר הרמח"ל וזה עומק דעת הרמב"ם.

העולם הזה מביא לעולם הבא, חיי עולם הזה, השגת כח הדמיון, צריכים להיות חיים. הפחיתות היא שהם חיים במנותק מהשכל, אבל איחודם עם השכל הוא לא הריגתם אלא שהם יחיו באופן מתוקן ונעלה. לכן אין לקרוא את המשל כקוד שצריך פענוח ולחפש בכל מילה ממנו נמשל. צריך לקרוא אותו כמשהו שקיים בזכות עצמו, שיש לו חיים משלו, לחיות אותו כמו שהוא. זה חיי העולם הזה המתוקנים שמביאים לחיי עולם הבא. זה מה שכתב שהמשל מועיל לתיקון קיבוץ בני אדם.

וכן מבואר במורה נבוכים א מז, ועיין שם גם הפרק מו.

.

עוד יותר מזה צריך כשקוראים את התנ"ך לשמוע גם את הערך הספרותי שלו, כיצירת ספרות. זה גם רובד שצריך להיות חי בו, כי זה דיבור של הבורא אל כח הדמיון האנושי בשפת האמנות. כמו שהעולם הוא ציור, אין צייר כאלוהינו. אם מחפשים נמשל בכל מילה הורגים גם את זה.

בלי שיש חיים וקיום ומציאות עומדת לרובד הפשוט, של כח הדמיון, אז גם ההבנה השכלית העמוקה משתבשת, כי היא יושבת על יסוד הדמיון.  אלה ההזיות שדיבר בהם.

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 63 - מיהו המקשה במו"נ חלק א' פרק ב' ומה עניין אותה קושיא (והסתכלות כללית על המהלך המיוחד של הרמב"ם והחידוש שבתורתו). אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על 63 – מיהו המקשה במו"נ חלק א' פרק ב' ומה עניין אותה קושיא (והסתכלות כללית על המהלך המיוחד של הרמב"ם והחידוש שבתורתו)

  1. י.ד. הגיב:

    כרגיל אצל כבודו הדברים מוצגים בשיא קצוניותם בלי ערעור ופקפוק. אבל אז מסתכלים במבט קרוב יותר ומגלים סדקים במבנה המפואר. כמה הנחות וטענות לא מסתדרות ועולה התהיה האם אתה בכלל בכיוון.

    אתה מציג את היחס של הרמב"ם לחכמי ישראל כיחס חד צדדי. חכמי ישראל הם טיפשים שהדבר הנכון לעשות איתם זה להחליף אותם. משנה תורה נועד להיות הכלי המרכזי במהפכה. רק שעם ישראל הכושלים הללו סרבו לשתף פעולה עם המהפכה. אבל אז מעיינים באגרות הרמב"ם לחכמי לוניל ומתחילים לתהות האם התיאור הזה מדויק. אין ספק שמבחינה רטורית זהו היחס של הרמב"ם לחכמי ישראל, השאלה היא האם זהו היחס האמיתי. מאגרות הרמב"ם עולה שזה איננו היחס האמיתי. ברור לרמב"ם שהיחידים שיכולים לעבד את המהפכה שלו ולהוביל אותה קדימה הם חכמי התורה הממיתים את עצמם באוהל. משנה תורה הועתק והופץ ברחבי המזרח אולם הרמב"ם לא תלה בכך תקוות רבות. המזרח התיכון היה בתהליך קריסה אקולוגי באותה תקופה והיכולת שלו לתמוך בלומדי תורה היתה נמוכה למדי. גם הויכוחים שהרמב"ם ניהל עם חכמי בבל בעניין שייט בשבת לא עשו עליו רושם רב. אם מישהו מסוגל להטמיע את תורתו זה אך ורק אירופה המסוגלת להחזיק ישיבות ותלמידי חכמים כפי שהרמב"ם הבהיר באגרת לחכמי לוניל.

    הנקודה הזו מעלה את הבעיה הבאה בתיאור שלך: אם אתה צודק בתיאור שלך שמשנה תורה נועד להחליף את התלמוד כנקודת המוצא היה הרמב"ם צריך למסד את הלימוד בו. נקודת ההשוואה הנכונה היא המשנה של רבי. רבי אמנם כתב את המשנה אך לצידה הייתה ישיבה שבה למדו חכמי הדור הבא רבי חייא ובניו, בר קפרא, רבי אושעיה, ומבחינה היסטורית המשמעותי מכולם רב. רב לקח את המשנה לבבל והפך אותה לנקודת המוצא שעליה נבנה התלמוד. אם הרמב"ם חפץ להפוך את משנה תורה לספר יסוד הוא היה צריך להקים ישיבה. בפועל לא שמענו על איזו ישיבה או תלמידים לרמב"ם שהפיצו את משנה תורה הלאה אולם בלי פרשנות מתמשכת הספר מונח כאבן שאין לה הופכין. אם תשווה זאת לרש"י, לבעלי התוספות או לישיבות ספרד אחרי הרמב"ן תראה את ההבדל מיד.

    אם נסכם המהלך של הרמב"ם מוזר למדי. לכאורה הוא בא להחליף את התלמוד, בפועל חוץ מכתיבת הספרים הוא לא עושה שום צעד מעשי בנידון. את תקוותיו הוא תולה באלו שהוא יודע היטב שמוכשרים ללימוד תורה בדרך אחרת לגמרי. המסקנה שלי שהרמב"ם לא התכוון להחליף את התלמוד לפחות לא בגלות. הרמב"ם גם לא חלק על הצד השכלי המשוקע בתלמוד שהרי בסופו של דבר משנה תורה מיוסד על התלמוד ועל מסקנות התלמוד.

    נדמה לי שאת חששו של הרמב"ם צריך להבין לאור פרק א בהלכות עבודה זרה. שם הרמב"ם מסביר שדת אברהמית המיוסדת על השכל בלבד איננה עומדת בלחצי הגלות. כדי לשרוד היא צריכה את המסגרת של תורת משה. הרמב"ם ידע שהמהלך שלו לכיוון השכל המשותף עם אריסטו ואפלטון יערער את הצד המסתגר של תורת משה ויכול לאיים על השרידות של ישראל בגלות. אז מדוע הרמב"ם בכל זאת פרסם את משנה תורה ומורה נבוכים?

    משתי סיבות:
    א. הרמב"ם כיוון לארץ ישראל למציאות פוליטית מתוקנת שתחול בימות המשיח.
    ב. הצורך להציב איזה בלם נגד הדמיונות שרווחו באותה תקופה.

    בכלל נדמה שרוחו של הרמב"ם שורה על ארץ ישראל ומסיבה זו הבית יוסף פסק הלכה כמותו ובדורנו ממשיך זאת הרב עובדיה. ארץ ישראל

    • י.ד. הגיב:

      נקטע לי באמצע.

      ארץ ישראל היא אתרו של הרמב"ם והיא המטרה שבשבילה הוא כתב את הספרים. הוא לא חי בארץ ישראל מסיבות טכניות אולם הוא גר במקום הכי קרוב לה ונקבר בטבריה. הוא ידע היטב שהמציאות של הגלות לא מאפשרת את הפתיחות שהוא האמין בה ולכן הסתפק בכתיבת הספרים לדורות שיבואו כשעם ישראל ישוב להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל.

      יש לי עוד כמה הערות בנוגע לרש"י והחזון איש אבל נדמה לי שבתור תגובה לטיעון המרכזי בפוסט שלך זה מספיק.

  2. nirstern הגיב:

    נכון שאני נוטה לקיצוניות, בכתיבה ובשאר דברים, ואני שמח שיש מי שמתייחס ומאזן ומראה צדדים אחרים, ויש"כ על זה.
    לגבי חכמי לוניל,
    יש אנשים שמעדיפים לא לדבר בהכללות. אני כשלעצמי בעד לדבר בהכללות, אבל סבור שיש להבין את הגדרים של דיבור כזה וכמובן להיזהר בו מאוד.
    למשל אם אומר שכשמשווים את ארצות הברית למדינה כמו נניח טיבט, בארצות הברית האנשים יותר עשירים ויותר נוטים לחומרנות. אתה יכול להביא את פלוני שגר בארה"ב שהוא עני מאוד מאוד, וגם את אלמוני ועוד אחד ועוד אחד, ותוכל למלא חדרים חדרים של רשימות אנשים כאלה, כמדומה שיש בוודאי יותר מעשרים מליון כאלה. יש גם אוכלוסיות שלמות, אזורים גדולים, שיש בהם עוני קשה. וגם אנשים מאוד רוחניים נוכל למצוא בארה"ב, וזה יהיה ממש מעליב את פלוני שהוא אדם בעל מעלה רוחנית עצומה שאמרתי דבר כזה. ויש גם קהילות שלמות בארה"ב שעוסקות ברוחניות. ומרוב הריבוי שלהם זה ייראה כמפריך את הטיעון. ואז נמצא בטיבט אנשים מאוד עשירים וחומרניים וכל הטיעון נפל לפח. ועדיין האמירה הכללית יכולה להיות נכונה ובעלת משמעות. יש מציאות עצמית של הכלל שהיא לא רק סכום הפרטים ואכמ"ל. מאוד קשה להסתכל על הכלל ומאוד קל להיות משוחד בהסתכלות הזו ואין בזה הוכחות ושום דבר מוצק וקל לטפח דמיונות. אפילו במקרים קיצוניים, למשל היה זמן שעבדתי במקום שהיו בו הרבה פועלים ערבים, ועם חלקם התיידדתי, והיו שניים מהם שהיו באופן מוצהר אנשי חמאס בדעותיהם (לא פעילי הזרוע הצבאית…) ותמכו בחמאס בקול רם. היתה להם הסתכלות משלהם על העניין. אני מצאתי בשניהם אנשים נפלאים מכל בחינה וידידים טובים באמת. ועדיין יש לי אמירות שליליות על החמאס ותומכי החמאס ואני חושב שהן מוצדקות וראויות להאמר ואע"פ שאולי זה יפגע בידידים שלי, יש הבדל גמור בין אמירה כללית לאמירה על אנשים פרטיים, אלה נושאים שונים לגמרי. יש כלל ויש פרט. אני יכול לומר על גוף האדם שהוא יפה, ואז מישהו יראה לי מעיים שהוציאו מגוף וזה לא יהיה כל כך יפה, או שאני יכול לומר על מעיים שהם מכוערות וזה לא סותר לכך שהגוף יפה וכו' וכו'.
    .
    הרמב"ם אמר אמירות כלליות מאוד קשות וקיצוניות על המצב של דורו, שאין בכלל שום תורה והכל רק סכלות ושבו לדעות האומות הסכלות ומנהגיהן ועוד כיו"ב. ברור שהוא לא דיבר על אנשים פרטיים. רואים בלי ספק מהרבה מקומות שהיו הרבה מאוד אנשים שהוא כיבד עד מאוד.
    .
    צריך גם להבחין, מבחינת החכמה התלמודית בסוגיות התלמוד ההלכתיות, הרמב"ם מעולם לא התלונן שהחכמה הזו חסרה. להיפך. כל תלונותיו מדברות רק על חכמת פנימיות התורה. לפי דעת הרמב"ם מי שיש בידו הרבה מאוד חכמה של סוגיות תלמוד ואין לו בכלל חכמה של פנימיות (או פילוסופיה או מעשה בראשית או "דבר גדול" או איך שתרצה לכנות את זה), הוא לא חכם כל עיקר, ולא יודע להבחין בנמנעות וכתב א נ"ב "והרוצים לבא אל בית המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל, הם אנשי התורה ר״ל עמי הארץ העוסקים במצות.
    והמגיעים אל הבית ההולכים סביבו, הם התלמודיים, אשר הם מאמינים דעות אמתיות מדרך קבלה, ולומדים מעשה העבודות, ולא הרגילו בעיון שרשי התורה ולא חקרו כלל לאמת אמונה." את חכמי לוניל הרמב"ם כיבד מבחינת ידיעתם בתלמוד ולכן זה נושא אחר לגמרי.
    .
    יש לי בעיה עם העולם התורני של ימינו. בצעירותי שמעתי הרבה מאוד סיפורים על ישיבת מיר של רבי ירוחם, מלפני המלחמה, והיה נדמה לי מהם שכל מה שאני לא מסתדר איתו בעולם של היום היה אז באופן שהייתי מרגיש נפלא, וזה גרם לי להעריץ מאוד מבחינה רוחנית ותורנית את אנשי התורה של הזמן ההוא. היו לי כמעט שלוש שנים שהייתי חוהל ולא יכולתי ללמוד, אבל יכולתי לקרוא, ומישהו שמתמצא השיג לי מאות ספרים שסיפרו על עולם התורה לפני מלחה"ע, הרבה יומנים של בני תורה שעברו הרפתקאות וכל מיני זכרונות ובלעתי את הכל בשקיקה. אחר כך חיפשתי מאוד זקנים שהיו במקומות של תורה, מכל מינ זרמים, לפני המלחמה, וישבתי והקשבתי להם שעות ארוכות והתרשמתי מהאופי של יהדות שספוג בהם. וטיפחתי לי תמונה כמה היה אז נפלא מבחינה תורנית. ברור שאני לא יכול לדעת שום דבר שקשור למציאות, והיו הרבה סוגי אנשים אז, וכו' וכו', אבל באופן סובייקטיבי טיפחתי לי תמונה שאולי היא נוסטלגית ורומנטית ומופרכת, אבל שמרתי אותה בליבי כתמונה האידיאלית על איך חיי תורה אמיתיים צריכים להיות. וחשבתי שמה שקשה לי איתו, שמבחינתי הוא נראה כקלקול, הוא רק בחמישים השנה האחרונות בערך. וכמובן לרבותינו הראשונים כולם התייחסתי תמיד כאל מלאכים ממש. כמו תנאים ואמוראים, שאין בהם שום השגה, כמו שחינך החזון איש. ועדיין אני מתייחס כך. היה לי מאוד קשה לקבל את דברי הרמב"ם על ראשונים כמלאכים, אבל עזבתי את הרושם שלי וקראתי מה שהרמב"ם כותב וחשבתי רק לפי דבריו. בנקודה הזו אין שום משמעות לדעה שלי, כי אין לי שום התחלת מושג על מה היה אז, וגם אין שום נפקא מינה מה אני חושב על מה שהיה אז. לכן כאן בטלתי את דעתי והלכתי עם לשון הרמב"ם כמו שהוא כתוב. והקיצוניות נמצאת בלשונו, במקרה המסויים הזה היא לא באה ממני.
    אני לא מקבל שהביקורת של הרמב"ם היא רק רטורית ולא אמיתית. אני בעד פירוש, ולפעמים פירוש גורם להתייחס לדברים לא כמו שהם כתובים. אבל זה פירוש קיצוני ואני לא רואה הצדקה מספיקה לעשות פירוש כזה. כי יש הבדל בין אמירה על הכלל ליחס אל פרטים, וכי המו"מ עם חכמי לוניל היה הלכתי, וגם כי אין שום סיבה שהרמב"ם יתייחס בחוסר כבוד לאנשים גדולים בתלמוד שרוצים ללמוד את ספרו. אני יודע מעצמי, אם שואלים אותי על דעתי על המצב הכללי של הדור של עכשיו מבחינת תורה, אז גם בתחום התלמוד יש לי ביקורת קיצונית. אבל היו לא מעט תלמידי חכמים, מכל מיני גישות וזרמים ובכל מיני גילים ומדרגות, ששלחו לי מייל עם משא ומתן הלכתי או למדני, והתייחסו אלי בכבוד ואמרו דברי חכמה וטעם, והחכמתי מהם, והתייחסתי אליהם במלוא הכבוד וההערכה והאהבה, לא מתוך נימוס חיצוני אלא ממש מכל הלב ובכנות גמורה. כך שאני לא רואה שום סתירה בין דברי הרמב"ם הכלליים לבין יחסו המכבד מאוד לחכמי לוניל ולעוד חכמים בדורו.
    .
    באגרת אל התלמיד הרמב"ם כותב מילים שאצלי נוגעות ללב עד דמעות:
    "וכאשר גזר השם בפרידה ופנית אל אשר פנית, העירוני החבורים ההם אל הסכמה כבר שקטה, ועוררתני פרידתך לחבר המאמר הזה אשר חברתיו לך ולדומים לך, ואם הם מעט."
    הוא אומר שהוא כבר וויתר על כתיבת המורה נבוכים. רק צער הפרידה מהתלמיד עורר אותו שוב לזה. כתוב מבשרי אחזה אלוה, זה לא אלוה אבל אין שום שייכות לאנשים כמונו ולאנשים כהרמב"ם. אבל אם בכל זאת רק כדי לקבל קצת מושג כערכנו, אני חושב שאם היה לי בלב ספר כמו המורה נבוכים שהייתי יכול לכתוב, מה היה צריך לקרות לי כדי שאוותר על הכתיבה. הרי זה לוחץ וכואב כמו תינוק שרוצה להיוולד. אי אפשר להתאפק. ספר תורה אין לו ארון. צריך שימות משהו בתוך עצמו כדי לוותר על כתיבת ספר כזה.
    .
    באגרת לאבן תיבון הוא כותב:
    "בורא עולם יודע איך כתבתי לך השיעור הזה ואני בורח מבני אדם, מתיחד ומתבודד במקום שלא ירגישו בי ואני פעם נסמך לכותל ופעם כותב ואני שוכב לרוב חולשת הגוף כי חלשו כוחות הגוף מחובר אל הזקנה אני.

    ואני מתרעב ואמצא האכסדראות כלם מלאות בני אדם גוים ויהודים בהם, חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים ערב רב ידעו את שובי, ארד מעל הבהמה וארחץ את ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד שאוכל אכילת ארעי, והיא מעת לעת, ואצא לרפואתם, ולכתוב להם פתקאות ונוסחאות רפואת חלייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום ואדבר עמהם, ואני שוכב פרקדן מרוב העיפות, ויכנס הלילה ואני בתכלית החולשה, לא אוכל לדבר, סוף דבר לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת השבת, אז יבאו כל הקהל או רובם אחר התפילה, אנהיג הצבור במה שיעשו כל ימי השבוע…"
    אני שומע את הנימה הנפשית שיש במכתב הזה. יש קטעים באגרותיו המאוחרות שהוא כותב שכוחו אינו כמו פעם ושהוא שוכח דברים. הרי מסתבר שהיתה לו אפשרות כלשהי להימלט מהמצב הזה איכשהו וללמוד. לא משמע באגרת שהוא מתרעם על המצב או שהיה רוצה לשנות אותו או שניסה לעשות משהו לשנות את זה. סתם, למשל אם היה אומר לסולטן שככה כוחותיו נגמרים וטיפולו בסולטן נפגע ומבקש שיאמרו להמון העם שיתן לו יום חופש פעם בשבוע לנוח וללמוד ולכתוב. או כל כיו"ב. קשה להאמין שאין שום אפשרות, וגם לא משמע שהוא חשב על זה או עשה נסיונות כלשהם. אני שומע בזה ויתור קשה מאוד. הוא כתב הרי שהוא כבר וויתר על כתיבת המורה נבוכים, ואם וויתר על מה שהיה לו לכתוב, במקום לשבת לבד ולכאוב הוא כבר בחר להשקיע את כל זמנו בעבודה. הוא ממש הפציר באבן תיבון שלא יבוא אליו. הרי בהלכות תלמוד תורה הוא כותב שלא לעבוד כל היום. והרי היה לו בטחון בבורא והיה מספיק לו לעבוד מעט כדי מחסורו ושאר היום ישב וילמד.
    התורה משמחת, יותר מכל מה שהיא משפיעה על האדם היא משמחת אותו. "לולא תורתך שעשועי", "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" "וקווי ה' יחליפו כח יחליפו אבר כנשרים. מי לנו אדם שזכה לתורה כמו הרמב"ם, והנימה של האגרת הזו היא לא כך.
    .
    הוויתור הקשה הזה, התמוה, לאדם שלפי גדולתו בתורה בוודאי כוחות החיים והאמונה שלו היו כבירים מאין כמותם, הוא זה שגרם לי להעלות בדעתי את המחשבה האיומה על האפשרות שבעיניו כבר לא היה עם ה', לא היה יותר עם מקבלי התורה. כבר לא היה מה להציל ולא היה אל מי לדבר. היו בוודאי הרבה אנשים פרטיים כמו חכמי לוניל, אבל הם היו אנשים טובים וחכמים גדולים בתלמוד, ולא שייכים לפי דעתו לאמיתה של תורה שהיא הפנימיות שלה שהיא החיבור שהיא מחברת את האדם לבורא.
    כמובן אני מבין היטב שאינני יכול לדעת שום דבר ברור, וכל זה רק מהרהורי ליבי. אני רק משתף את הרהורי ליבי ולא יותר.
    .
    קצת מהרהורי האישיים:
    בעבר לימדתי בישיבות ונהניתי מזה. בשנים האחרונות פנו אלי כמה פעמים ללמד תורה, לא בישיבות חרדיות כמובן כי אני לא בעל חזות חרדית וביותר שיש לי פלאפון רח"ל, אבל במסגרות טובות וחשובות שהן נאות בעיני יותר מהמסגרות החרדיות. וניסיתי קצת והחלטתי לפרוש מזה לגמרי ואני כבר לא מנסה אלא מסרב מייד לכל פנייה אפילו בלי לבדוק במה מדובר. אפילו קבוצה קטנה שהיתה בביתי לא יכולתי להמשיך איתה, וגם לא שיעור חד פעמי בתיקון ליל שבועות וכיו"ב. אני מרגיש שרוב השומעים שהתעניינו במה שיש לי לומר, הם אנשים כלבבי (אחרת לא היו מתעניינים בי…), אנשים שלטעמי הם נפלאים וטובים וישרים וחכמים מאוד ויודעים מאוד וצמאים מאוד לשמוע, ויש לי הרבה מה לקבל מהם ואני באמת מכבד אותם מאוד וקל לי לאהוב אותם ולהיקשר אליהם אישית.
    קשה מאוד להסביר, זה שוב דיבור בהכללה, אני מרגיש שבעולם התורה והאמונה של היום, בשורש שלו, במקום שבו הוא אמור לחבר אותנו לבורא, שם אני מרגיש שהוא לא באמת מחבר לאותו בורא שבו אני מאמין.
    במו"נ א נ כתב:
    "דע, אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה העניין הנאמר בפה, אבל העניין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצוייר."
    ושם ג נב:
    "והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם. אבל מי שיחשוב בה׳ וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שנמסרה לו מזולתו, הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו" (שוב רואים את דעתו על חכמי תלמוד שלא עסקו בחכמת האלוהות, שהם חוץ לבית ורחוק ממנו)
    אנשים תורנים נמצאים בתוך עולם של תורה, מערכת שלמה של גדולים ורבנים ומחנכים וספרים שהם כולם נערצים ואהובים ומקובלים בציבור ומכובדים מאוד ונחשבים כסמכות שאין להרהר אחריה, וכל אחד התחיל את דרכו אצל מורה כלשהו וקיבל ממנו את היסודות וכבר בנה את עצמו על היסודות האלה, וחונך מתחילתו לקבל על עצמו גדולים שלפי החוג והמגזר שלו הם מוסרי התורה שאין להרהר אחריהם, ולמצוא טעם בדבריהם ולאהוב אותם. כל ההשפעות האלה מתערבבות לתבשיל אחד, והמטען הזה יושב בתשתית התודעה של אותם שרציתי ללמוד איתם, בלי בכלל שהם מודעים לזה, והכל אצלם מתפרש ממילא לפי הפילטר הזה. זו האדמה שהם בנויים עליה ויונקים ממנה והכל נצבע בצבעים שלה. לדעתי (ושוב, אם אני חולק על מה שפשוט אצל כל העולם כנראה מי שטועה זה אני) הם לא באמת מבינים את אותם הגדולים שהם רואים בהם את רבותיהם. הצבע של אותה תשתית תודעתית לא בא באמת מאותם גדולים שהם חושבים שהם תלמידיהם, אלא הכל עובר פרשנות דרך פילטר שמקורו הוא משהו שנמצא ברוח התקופה שלנו, משהו חדש, וזה מעוות את מה שאנו יונקים ממקורות מים חיים כמו מהר"ל או כוזרי או נפש החיים או ספר התניא או רבי צדוק וכל כיו"ב, ומרבנים וגדולים שנדמה לנו שאנו מכירים את אישיותם ותורתם ולענ"ד איננו מכירים והתמונה שלנו עליהם מעוותת. לכן למרות שבאופן אישי אני מאוד נהנה לדבר עם מישהו והוא צמא לשמוע ונראה שהוא מבין כמו שהתכוונתי, בסופו של דבר אני מרגיש שזה לא. שאמרתי משהו אחד ומה ששמעו זה לא נאווה לנמצא, זה ציור דמיוני של הבורא וזה לא אותו בורא שאני מרגיש שאותו אני מנסה להכיר. אני אומר כל מה שאני יכול לומר על הבורא, ואיש שיחי מסכים איתי בכל מילה וגם הוא חשוב כך, ועדיין נשארת אצלי ההרגשה שהוא צירי בדמיונו משהו אחר שעליו ניתן לומר את אותם דברים, הוא חיקוי מושלם, אבל זה לא אותו בורא שאני מכוון אליו. כאילו אני מדבר על מישהו חי והם שומעים את זה על דגם מדוייק שלו, אבל שאיננו חי. והם רוצים לשמוע על מה אני באמת מדבר ומתאמצים, וזה לא מצליח. כי כל מה שאומר יתאים לדגם אז איך אוכל להסביר. ולומר זה חי וזה לא חי, פה הם כבר לא מבינים, ובצדק, שואלים תן לנו סימן מהו חי, ושוב אותם סימנים יש גם במה שלא חי, לפחות למראת עין אבל באופן משכנע.
    סתם לדוגמה מאוד גסה, לענ"ד הריקודים של חסידי נ נח נחמ וגו', הם לא שמחה אמיתית (שוב כמובן זה הכללה ויש אנשים פרטיים מהם שהלוואי עלי ועל כולנו את שמחתם האמיתית ומעלתם התורנית והרוחנית). נניח שאני מדבר עם מישהו על שמחה והוא חושב על אותם נ נח. אני אומר לו שלדעתי זו לא שמחה באמת. והוא יכול לשאול אבל הם אומרים שהם שמחים והם בוודאי מאמינים שזו אמת, ורק הם אלה שיודעים מה הם מרגישים בליבם. והם רוקדים וזה מסימני השמחה המובהקים וכך כתוב בכוזרי, ומכל בחינה אפשרית הם נראים שמחים וכל סימני השמחה יש בהם, ולפי מה אפשר להבחין איזו שמחה אמיתית ואיזו לא. ובכלל מי אני שאהיה חוקר כליות ולב ואומר לאנשים אחרים מה הם באמת מרגישים, נגד דעתם שלהם. והם באמת משוכנעים שהם שמחים ואיך ייתכן שהם טועים בזה. זה יכול להגיע לנקודה שבה אתייאש ואחשוב שאין לי שום סיכוי שבעולם להבהיר את נקודת ההסתכלות שלי, למרות שאיש שיחי הוא חכם ומבין וצמא לשמוע את דעתי וכו'. אם לומר את האמת, רק בגלל המשל, לדעתי השמחה שלהם היא לא רק שעדיין לא הגיעה למדרגת השמחה אבל היא מכוונת לשם והיא בתחילת הדרך, אלא לטעמי זה לגמרי להיפך גמור משמחה ומאמונה ועבודת השם וכל דבר טוב, וזה היפך ממה שרבי נחמן התכוון אליו. ואני כן סבור שהשמחה היא היסוד הכי עיקרי של כל עבודת השם והשייכות אליו, והיא שורש כל מה שטוב. רק שמה שהם עושים זה עצבות ולא שמחה, וככל שיתקדמו בדרכם יהיו עצובים יותר ורחוקים יותר. ובן שיחי ככל שהוא חכם ומבין וקרוב אלי לא יכול להבין כלל מה אני רוצה לומר, כי המילים יכולות להעביר רק את המובן של המילה. ואם אצלו המובן של המילה שמחה הוא כזה, כל כמה שאדבר על שמחה זה יהיה אצלו הדיבור. ככה אני מרגיש כשמדברים על בורא העולם והשייכות אליו. אם הייתי בטוח שהאמת איתי, הייתי מגיע מזה למסקנה שהעם הנקרא עם ישראל ובני התורה הוא כבר לא עמו של הבורא, כי משהו כללי, בתודעה הכללית, הוא היפך האמונה, והוא מוצק וחזק עד מאוד. ואדם פרטי שניצול מזה זהו רק משום שהוא הבדיל את עצמו מהכלל (כלומר הוא לא סבור שכלל ישראל הוא אותו עם שקורא לעצמו בימינו כלל ישראל) והגדיר את עצמו כאדם פרטי. אני אל מגיע לדעה כזו כי אני מרגיש שכל מה שאצלי נראה וודאי ופשוט וברור הוא רק מהנקודה הסובייקטיבית שלי, והכל מושפע מרגשות אצלי וזה לא שכל צלול. וגם כשאני כותב בלשון שהכל הוא בלי ספק ופשוט וברור וכל מי שסבור אחרת הוא עובד עבודה זרה, אני רק משתף את ההרגשה הסובייקטיבית שלי שאין לי ספק, אבל אני לא חושב שבאמת אני יכול לראות דברים אמיתיים בצורה אובייקטיבית. לכן אני סתם מסתגר כי רגשית קשה לי אחרת ואין לי באמת שום דעה בכלל מי עם ומי לא עם. מהמקום הזה אצלי, אותו ויתור תמוה וכאוב כל כך שהרגשתי אצל הרמב"ם התפרש אצלי לפי זה, והוא הרי באמת כן יודע מי עם ומי לא עם, ויש לו דעה צלולה שהוא יכול לסמוך עליה, וזה גרם לי לחשוב על אפשרות כלשהי שאולי כך הוא ראה, ושזה מה שגרם לו לוותר.
    .
    .
    את העניין של להחליף את התלמוד הוא כתב בהקדמת המשנה תורה, כלומר זה חלק מספר משנה תורה בעצמו ולא משהו חיצוני לו:
    "כללו של דבר: כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מְקַבֵּץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם."
    אף פעם לא שמעתי שאצלו זה היה עניין מעשי. נראה שזה היה אצלו רעיון מופשט, כעין הלכתא למשיחא. הוא רק דאג להפיץ את החיבור בכמה שיותר קהילות, אבל לא עשה שום דבר מעבר לזה. אני מסכים איתך בזה. (למרות שמה שלא העמיד ישיבה לא מוכיח שום דבר, כי יכולות להיות אינספור סיבות למה הוא לא העמיד ישיבה. הוא היה עסק הרבה בפוליטיקה והיה בסכסוכים פוליטיים קשים עם הסמכות וההנהגה התורנית של הדור, וגם במצרים היו לו הרבה אוייבים. והוא היה זר וחדש שם, ואיני יודע איזה עולם תורה היה שם. ובסיום כתיבת המשנה תורה הוא איבד את אחיו שפרנס אותו ולא היה לו בסיס כלכלי. והוא היה הרופא של הסולטן וזה שעבד אותו והלך והשתלט על זמנו יותר ויותר (כידוע מהאגרת לר"ש אבן תיבון שאין לו זמן פנוי כלל והוא חלש מאוד ורק בשבת קוראים לפניו שעה או שתיים)).
    התיאוריה שלי היא שהרעיון של להחליף את התלמוד במשנה תורה הרמב"ם לא חשב שהוא יכול לעמוד בפני עצמו. באמת אף אחד לא התייחס ברצינות לרעיון הזה ואף אחד לא האמין שהרמב"ם התכוון לזה. רבי חיים סולובייצ'יק שהיה חסיד גדול של הרמב"ם ואמר שהוא לומד רק גמרא ורמב"ם, השתמש ברמב"ם להאיר את עומק סוגיות הגמרא, וזה הרי ממש היפך רצונו של הרמב"ם. באמת אם מסתכלים זה רעיון מוזר ומופרך מאוד. מרמב"ם בלבד בלי הסוגיא אי אפשר להבין הרבה, ולבטל את כל ההבנה והעומק והעיון של לימוד התורה זה נשמע מופרך לגמרי.
    אני רק משער, כאן אינני אומר שום דבר כקובע מסמרות. ההשערה שלי היא שהמהלך היה אמור להיות רחב הרבה יותר. ביטול העיון העמוק בתלמוד בא לפנות מקום ללימוד עיוני עמוק ולמדני אחר שימלא את התפקיד של ללמוד בעיון נמרץ ועמקות עצומה את חכמת התורה. רק אם מעמידים עולם רחב של לימוד עמוק ועיוני מאוד, אז אפשר לוותר על עיון התלמוד. אבל לוותר על עיון התלמוד ולהישאר בלי שום דבר זה בוודאי היפך כוונת הרמב"ם וזה לא יעלה על הדעת בכלל. הרי כל התכלית היא עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ואם יהיו לנו רק פסקי הלכות בלי עיון עמוק נהיה עם טיפש לגמרי. ונראה שהרמב"ם ראה שאין סיכוי שהעם יקבל את המהלך הזה, ואז ממילא המשנה תורה יהיה רק עוד ספר פרשנות תלמוד ופסיקת הלכה כמו שהוא היום, ואז כבר פחות חשוב כמה יקבלו את המשנה תורה. ברור שזה ספר טוב ושישתמשו בו ויעריכו אותו, יותר או פחות מה זה חשוב.
    הבעש"ט לא הקים ישיבה. גם הגר"א לא. גם האר"י לא עשה כך. ולא הרמח"ל. ולא רבי יוסף קארו. וכן אור החיים הקדוש. מה שהחפץ חיים עשה בישיבת ראדין היה מאוד צנוע וקטן (אחר כך נהרו אליו ולחצו עליו אבל מצידו הוא לא פעל הרבה בזה, והוא לא מוכר כראש ישיבת ראדין והיא לא נחשבת מהישיבות המרכזיות). רבי חיים מבריסק גם לא התאמץ להקים ישיבה, ורוב הזמן למד לבדו בבית כנסת. החזון איש כל חייו למד בחדרו לבדו ולא הרביץ תורה בשום ישיבה. והם, ועוד כמובן רבים אחרים לא פחות חשובים, התקבלו בעם כמוסרי התורה. כל אחד מהם נתן את התורה מחדש באופי חדש לכל העם בדורם ובדורות שאחריהם, ותורתם התקבלה מאוד, ורובם היה באופן שאחריהם כמעט כל תופשי תורה היו תלמידיהם והלכו בדרכם, ועולם התורה נראה לגמרי אחרת לפניהם ואחריהם. לענ"ד אין הרבה קשר בין להקים ישיבה לבין קבלה עמוקה אמיתית ורחבה של העם.
    הרמב"ם מצד אחד מוכר על ידי הכל כגדול החכמים, ומצד שני את הספר שבעיניו הוא ספרו העיקרי ובו נמצאת דרכו התורנית לאמיתה, המורה נבוכים, לא לומדים בכלל, והספר הזה לא העמיד שום תלמידים, או שמתעלמים ממנו או שמחרימים אותו (אני מדבר על כל הדורות מימי הרמב"ם עד עכשיו. לאחרונה יש מעט התעוררות בישיבות דתיות לאומיות וזה עניין חדש ולא רחב). הרמב"ם כן שינה עמוקות את אמונת התורה, לפניו אף אחד לא חשב שזה בעיה גדולה להאמין בגשמות והיום אי אפשר להעלות על הדעת שאדם כשר יחשוב שיש לבורא גוף (הרי הראב"ד מעיד בפירוש על גדולים שהאמינו בגשמות, והרמב"ם גם כותב שהיו כאלה, ויש את רבי משה תקו מבעלי התוספות שכתב כן בפירוש, והוא מביא מבעלי תוספות מפורסמים אחרים דברים כמעט מפורשים בזה, ומבואר מלשונו שהוא לא סבר שהוא בדעת מיעוט ולא נלחם על דעתו, אלא להיפך, אצלו מי שאומר שאין לבורא גוף הוא המחדש והוא המיעוט ובו יש להילחם. ההוכחה הגדולה היא שאף אחד לא דיבר על זה. הרי אחרי שיש לנו עדויות וודאיות שהיו רבנים גדולים שהאמינו בגשמות, היה בהכרח צריך להתפתח ויכוח נוקב על זה ולעשות מזה עניין גדול ולכתוב על זה, ויש שתיקה גמורה על הנושא הזה. זה מעיד שלפני הרמב"ם לא ראו בזה נושא חשוב. (לפי הרמב"ם אונקלוס עסק בשלילת הגשמת האל, אבל הרמב"ן בבראשית מו מאריך לחלוק על זה ודוחה את זה). ואם חושבים על זה באופן שלא משועבד למוסכמות שאנו רגילים בהם, רואים שזה לא מובן מאליו שזה חשוב). כששואלים על עיקרי האמונה של היהדות לרוב מביאים את י"ג העיקרים כמשהו שמוסכם וידוע שזו אמונת היהדות וכאילו זה כתוב בעשרת הדברות, ואף אחד לא אומר שזה רק לשיטת הרמב"ם ושיש הרבה שיטות אחרות וחולקות. ועדיין לפי האמת הרמב"ם לא התקבל בעם, ולדעתי מה שהוא וויתר על כתיבת המורה נבוכים לפני שהגיע אליו התלמיד, זה כי הוא ראה שהוא לא מתקבל והבין שזה כבר לא יקרה. כל זה הוא חידה גדולה. בכל העניין הזה כל דברי הם רק הרהורי דברים ושאלות והשערות, אין לי שום דבר ברור בזה.

    • י.ד. הגיב:

      דומני שהשאלות רבו כאן על התשובות. אז אעיר רק כמה הערות.

      א. אם אנו מניחים שלא בשמים היא אז השאלה מה היחס בין עם ישראל האמפירי לעם ישראל המטאפיזי מתייתרת. הקב"ה נתן לנו את התורה כדי שמה שנעשה איתה זה מה שיהיה. לקב"ה אין שליטה על התוצאה ולכן לא יכול לבוא בטרוניה אל בריותיו למה בחרו ככה ולא אחרת.
      ב. מא נובע שאין מה להתלונן למה המציאות ככה ולא אחרת. אם אתה רוצה מציאות אחרת תשנה אותה. סתם להיעלב או לשבת בחושך ולהגיד לא רוצים לשמוע אותי לא יועיל הרבה או כמו שחמתי אוהבת להגיד "עושה הרבה רושם על הפשפשים".
      ג. אני לא יודע מה הרמב"ם ציפה או חשב. במובן מסוים המציאות הלכה בכיוון שהוא חשב של החלפת התלמוד אבל לא בספר שלו אלא בספרים אחרים כמו השולחן ערוך וכדומה. אף אחד היום לא פוסק מהגמרא ישירות למרות שזה מוצג כאידיאל . משנה תורה לא נבחר לספר ההלכה (חוץ מהתימנים הבלאדים) אולי בגלל ההטייה הגדולה לכיוון אחד או בגלל שהוא חסר התייחסות לדינים שחודשו ביד חכמים אחרים כגון רש"י ור"ת.
      ד. השאלה עם התלמידים היא באמת שאלה גדולה שאין תשובה ברורה עליה. דומני שכגודל השאלה כך מספר התשובות.

      • nirstern הגיב:

        בעקרון אני מסכים לכל ההערות שלך כאן, וישר כח על הניעור, זה אצלי אף פעם לא מיותר, ותמסור תודה גם לחמותך (:
        .
        לגבי מה שכתבת על עם ישראל האמפירי, יש קצת להעיר שלשיטת הרמב"ם זה קצת יותר מורכב, כי אצלו אין דבר כזה "סגולת ישראל" וכיו"ב ואין משמעות מהותית אם אדם נולד לאם יהודיה או לא. ההגדרה של "עם ישראל" או "בני ישראל", הם תלמידי ישראל. כי מי שלימד בן חבירו תורה יותר גדול מאביו וזה העניין המהותי ב"בני" ישראל, ומה אכפת לנו הורות ביולוגית (כוונתי למשל כמו במצוות ברית מילה, שההלכות של מילה לא קובעות מהותית מי ששייך בבריתו של אברהם אבינו ומי לא. מי שלא מל, זה לחוד לא קובע שאין לו שייכות מהותית לבריתו של אברהם אבינו, ואם גוי לא התגייר אבל מל לפי הלכות מילה, כי רצה רק לקיים הלכות מילה, זה לא משייך אותו אוטומטית לבריתו של אברהם אבינו. והרי שיש חילוק בין המהות להלכה. מי שמברך ברכת המזון לפי ההלכה זה לא עושה אותו מהותית לאדם שמודה לבורא על המזון שלו, ומי שלא מקיים את הלכות ברכת המזון זה לא הופך אותו אוטומטית שרק בגלל זה הוא ייחשב כאדם שלא מודה לבורא וכן הלאה). והקב"ה כרת ברית עם אלה שהולכים בדרכו של ישראל, שהם תלמידיו, אנשים מכל העולם ומכל האומות, וכל מה שנאמר על עם ישראל נאמר עליהם, ועליהם ההבטחה שלא יכלו לעולם, שלא יכלה מי שהוא תלמיד יעקב אבינו, בלי קשר לגנים שלו. ומעשה הגיור הוא רק ההלכות של הברית הזו (ולא מעשה השתייכות לעם ישראל) ולא הגיור ההלכתי הוא מה שקובע מהותית מי בברית ומי לא (להיוולד לאם יהודיה זה רק פרט הלכתי במעשה ההלכתי של אותה ברית הר סיני, שאומר שהמעשים של אז עולים לו ולא צריך לעשותם מחדש). אם בניהם של אלה שפעם הלכו בדרכו של ישראל שכחו לגמרי את מה שישראל לימד וכלל לא שייכים יותר להיות תלמידיו והתנתקו מזה לגמרי, באופן מהותי הם כבר לא עם ישראל, וההגדרה ההלכתית לחוד לא משנה את זה.

        גם בלי כל זה, גם לפי האומרים שלהיות עם ישראל זה עניין אמפירי ביולוגי או אתני או לאומי, אם רוב החכמים בעם יחליטו שהאמת היא הנצרות האם אז מבחינת התורה הנצרות תהיה האמת? בארה"ב רוב הרבנים ורוב קהל שומרי התורה החליטו להיות רפורמים או קונסרבטיבים, האם זה קובע שכך ההלכה? בתנ"ך מתואר שהיו דורות שכמעט כל העם ורוב הגדולים והחשובים ונביאי השקר סברו שיש לעבוד את הבעל והאשרה וכיו"ב. כיוון שהתורה לא בשמים והולכים אחר הרוב ממילא לפי ההלכה נביאי השקר הם נביאי אמת כי מה שהם אומרים זו התורה, ויחזקאל יהיה נביא שקר כי הוא אומר נגד התורה.

        לענ"ד נראה שמה שאמרו לא בשמים היא, שהתורה היא האמת, כלומר המציאות שברא הבורא, בחומר וברוחניות, במבט שרואה אותה צלול בלי עיוות וזיוף. האמת רחבה מכדי להכיל אותה במבט אחד ויש עליה כמה מבטים מכמה צדדים, ולכן יש בתורה סברות לכאן ולכאן וכולן סברות אמת שהן התורה, וצריך להכריע ביניהן להלכה, וההכרעה ניתנה לאדם. וההלכה היא התורה כי זה מה שעושים ולפי זה חיים ולכן על התורה נאמר לא בשמיים היא. אבל אם אנשים בודים מדעתם שקרים והזיות שאין להם קשר למה שהבורא ברא, ואינם גילוי של הבורא, אז אפילו אם רוב סנהדרין תפסוק כך זה לא יהיה תורה (להלכה לא פוסקים לשמוע להם על ימין שהוא שמאל). ואם העם ישקע בזה לגמרי ולא יישאר בו שום צד אמת שמכוחו יהיה אפשר להוציא אותו מזה, ישקע בנ' שערי טומאה, אפשר שהוא יפסיק להחשב בני ישראל ולא יהיה כח בהכרעתו כלל.
        .
        .
        לגבי מה שכתבת באות ד', זה נכון. אבל יש גם תשובה פשוטה. הרמב"ם לימד במו"נ איך להאמין בבורא ולהתהלך לפניו, מה זה הבורא, איך משיגים את מציאותו, איפה רואים אותו, איך חיים את זה. ומהם הדמיונות שמתערבבים בזה ואיך מתנקים מהם.
        המהלך של הרמב"ם בזה היה שונה ממה שהיה לפניו. היהדות המשיכה את מה שהיה לפני הרמב"ם והמשיכה לבנות את זה כ 800 שנה והגיעה למקום אחר לגמרי מבחינה זו ביחס למה שלימד הרמב"ם. כשהכיוון שונה, כל כמה שמתקדמים מתרחקים יותר.

        הרי יהודי של היום לא יכול להעלות על דעתו שכל פנימיות התורה, כל חיי האמונה ודעת אלוהים, יהיו בשבילו כתבי אריסטו. ואם יהודי של היום יפתח ספרי אריסטו וינסה לראות איפה יש שם מעשה בראשית ומעשה מרכבה וחכמת התורה הפנימית, הוא לא יראה שום דבר. זה מראה כמה המרחק גדול, לגבי הלב של הדברים, הפנימיות, הסוד. בחלק ההלכתי הרמב"ם נשאר מחובר ובפנים, וזה רק מטשטש את גודל הפער לגבי הפנימיות.

        לכן זה לא פלא שיש כאן חוסר שפה משותפת דווקא ברובד הכי עמוק, של האמונה עצמה, של חיי האמונה עצמם. מבחינתי צריך להתנתק מ 800 שנה של מסורת היהדות וכל מה שהיא בנתה, לא בתחום ההלכה אלא בתחום פנימיות התורה וחיי האמונה ואופי האמונה. למחוק את כל זה ולבנות הכל מחדש על פי המורה נבוכים, שאין לנו שום מדריך ושום דרך לימוד ושום מסורת איך להכנס לעומקו. הוא הרי כתב שכל מה שכתוב במורה נבוכים על פי פשטו זה לא מה שהוא התכוון לומר. שיש בו סוד שרמוז בראשי פרקים מעורבבים ומפוזרים וכו'. מי שכבר בימינו מנסה לגשת למו"נ ניגש לפי פשט מה שכתוב בו, וניגש לאור המסורת של היהדות ב 800 השנים האחרונות, ולא מתוך ניתוק ממנה והבנה שמדובר בדרך שונה לגמרי של אמונה שהיא הפכית, סותרת בעיקריה. הביטויים הקיצוניים של הרמב"ם כמה כולם סכלים וכמה אין בכלל תורה, וכמה כל הרבנים לא מבחינים בשום דבר, לענ"ד באו להבהיר שמדובר כאן בדרך שונה. שזה לא הולך ביחד. לפי הרמב"ם הם סכלים ולפיהם הרמב"ם כופר שיש לשרוף את ספריו. זו מחלוקת ביסודות עצמם.
        אני עשיתי מהלך כזה. פרשתי מהכלל, שזה עצמו כבר כפירה. אני לא מקבל שום רב גדול ושום פסיקת הלכה, הכל אצלי עצמאי. לאדם אין רשות להיות עצמאי באופן כזה, אין לזה תוקף. חרב על הבדים ונואלו. היסוד של התורה זה הקהילה וחכמיה והמסורת אבות שלה. לא בשמיים היא ואחרי רבים להטות. מי שעוזב הכל והולך לבדו על דעת עצמו ולא מחוייב לשום מסורת וקהילה הוא נחשב מהפורשים מדרכי ציבור וזה לבד כבר אפיקורסות. אחרי שנפלתי לאפיקורסות גמורה מבחינה זו, אני מנסה להיתלות באילן גדול, המורה נבוכים, ולחזור 800 שנה אחורה ולהמשיך משם מסורת יהדות שנעצרה שם, ולדלג על הפער. שזה אומר למחוק את כל מה שהיה מאז. ולהתיימר לנסות לבד בלי שום מסורת והדרכה ומפרשים מורים להבין את המורה נבוכים עד פנימיותו. כשאני לומד סוגיא בדעת אלהים ואמונה אני מתעלם מגדולים שהם עמודי התורה כמו כוזרי ומהר"ל ושל"ה והגר"א ובעש"ט ובעל התניא ורבי נחמן וכו' וכו' וכו'. לפעמים רק לוקח מהם נקודה מסויימת שמוסברת אצלם יפה, אבל רק כשזה מתאים לשיטתי. את שיטתם אני לא מקבל ואפילו לא לומד.
        היה קצת מהלך כזה אצל רבי חיים מבריסק והחזון איש והרוגוצ'ובר שהם לא למדו כלל אחרונים ולא התעניינו בהם ולא קיבלו מהם דרך לימוד כלל, ודילגו אחורה במסורת התורה ישר אל הראשונים והרמב"ם, וניסו לבנות משם שוב, תוך ביטול, מחיקה, כתיבה מחדש באופן חדש, של כל מה שהיהדות בנתה מאז תקופת הראשונים עד ימינו. אבל הם עשו את זה רק בחכמת התלמוד, לא בעיקרי האמונה ופנימיות התורה. לעשות מהלך כזה בעצם יסודות האמונה זה הרבה יותר קיצוני ומסוכן. וכמובן שאני יודע שאינני מגיע לקצה תחתית מדרגת העפר שרבי חיים והחזון איש והרוגוצ'ובר דרכו עליו. אצלי זה בגדר שכתב החזון איש "ליבי אנסני", כשחלק הלכה למעשה על דין שכתבו הרמב"ם והשו"ע והגר"א והמשנ"ב. הוא אמר לא שאני גדול מהם אבל השכל שלי זה רק מה שיש לי, והוא אונס אותי לחשוב כך ואין לי ברירה. הגרי"ז, בנו של רבי חיים, סרב לדבר בלימוד עם כל מי שלא לומד בדיוק בדרך הלימוד של בריסק (מלבד מקרים שזה היה נימוס מחוייב ובעל משמעות ציבורית). לא כי הוא התנשא, חלילה, אלא שלא היתה בכלל שפה משותפת, מהיסוד. כי הדרך של בריסק מחקה את כל המהלך של האחרונים בלימוד, ובנתה דרך חדשה לגמרי על יסוד הרמב"ם. הם חזרו לרמב"ם ובנו משם מחדש. כשהדרך כל כך שונה ברור שאין שפה משותפת.

        • י.ד. הגיב:

          עם ישראל האמפירי איננו דווקא סגולת ישראל. רבי עקיבא היה בן גרים, רבי יהושע לוי ורבן גמליאל מבנימין ועדין הם הרוב מול רבי אליעזר. הקושיה מצד עובדי עבודה זרה והנצרות או הרפורמים היא קושיה אבל לא משהו מוחלט. כל הקבוצות הללו כופרות בקיומה של הלכה ולכן לא פלא שהן אינן נחשבות. הקונסרבטיבים זה יותר מסובך. הרב מיכי אברהם מוכן להכיר בלגיטימיות שלהם והיו לי איתו על כך כמה ויכוחים קשים (וכן בהלכה האתיופית). בכל אופן גם אם הלכה כרמב"ם הרי עובדה שבעניין הגשמת ה' עמדתו התקבלה, כך שקשה לתאר את כל עם ישראל כמי ששקועים לגמרי בתורה דמיונית במקום בתורה שכלית. קשה לי החלוקה בין עם ישראל הרוחני לגשמי. זה יותר מידי מזכיר לי את החלוקה הנוצרית בין ישראל שבבשר לישראל שברוח. אני מסכים שלפעמים חלקים מעם ישראל מתנתקים ומתבוללים כמו שקרה לעשרת השבטים אבל זה לא סיבה לוותר על עם ישראל האמפירי.

          בעניין קבלת שיטתו הכללית של הרמב"ם גם הטענה שהרמב"ם כגישה כוללת מעולם לא נוסה גם היא לא נכונה. קהילות פרובנס ניסו ללכת בדרכו כמאה שנה והתוצאה לא הייתה משביעת רצון. משהו ביישום המעשי לא נתן את אותן תחושות שגישות אחרות נתנו. תמיד אתה יכול להאשים את האחרים אבל הן הרא"ש והן הרשב"א הכירו את הרמב"ם היטב ולא שללו אותו מהיסוד ועדין היו מנוכרים לניסוי הזה (משה הלברטל הרחיב על זה בספרו על חכמי פרובנס). דומני שהטענה שעם ישראל פשוט לא ניסה את הרמב"ם איננה נכונה היסטורית. גם הטענה שמורה נבוכים לא היה מוכר היא מוגזמת. מי שרצה ללמוד אותו יכול היה ללמוד אותו ואתה עצמך טענת שהמקובלים והרמב"ם הולכים באותו קו.

          מה שאני מסיק הוא שאם אנחנו לא רוצים להסיק שהרמב"ם פשוט טעה (שגם זו אפשרות) צריך קצת להוריד את רף הציפיות שלנו. הרמב"ם במשנה תורה יותר חשב על ספר בסגנון שולחן ערוך. הניסיון להחיל את הגישה המיימונית בפרובנס כפשוטו לא היה הצלחה מסחררת ואפשר לתהות מה הרמב"ם באמת חשב שיקרה לאור ההתנהלות שלו עצמו שלא העמידה אפילו תלמיד מובהק אחד. הדוגמאות שהבאת אינן מוחלטות. הגר"א העמיד כמה תלמידים כמו רבי מנחם משקולוב ורבי ישראל משקולב בעל פאת השולחן ורבי חיים מוולוז'ין. רבי חיים מריסק לימד 20 שנה בישיבת וולוז'ין לפני שנסגרה. ואתה עצמך הזכרת תלמידים שלו. הקוצקר ישב בחדרו 20 שנה אבל מחתנו האגלי טל אנו למדים שהוא בהחלט ידע ללמוד. הרמב"ם לא העמיד אפילו תלמיד מובהק אחד (אם נתעלם מבנו). כתיבת מורה נבוכים שלכאורה נכתבה לתלמיד היא יותר תרגיל ספרותי שאיננה מוכיחה דבר.

          אתה משליך מהניסיון שלך על הרמב"ם. אני מסכים שהחברה החרדית בעייתית אבל כפי שאפשר ללמוד מהדוגמא הפרובנסית לא תמיד הישום הרציונליסטי עובד. הישיבות הדתיות לאמיות אכן לומדות מורה נבוכים אבל אינני יודע אם הן דוגמא להצלחה. לכן אני נזהר מלקבוע מסמרות ומשתדל לעבוד עם השכל הישר.

          • nirstern הגיב:

            בתגובה הזו אני מסכים עם כל מה שכתבת בלי הסתיגויות. כתבתי בקיצוניות בין השאר גם כי הייתי עסוק בלהעמיד את החידוש וממילא להקצין אותו כדי לחדד את קווי המתאר שלו. אני חושב ולומד תוך כדי כתיבה, זה לא שהיה לי משהו מגובש וברור ואז ניסחתי אותו באופן שראוי להאמר ברבים. כשאתה לומד עם חברותא וחופר לחפש את הסברא שלך ולהגדיר אותה אתה מדבר בקיצוניות, כדי לבקוע ולפלס את המהלך. אחר כך יש את השלב שמסתכלים בפעם השנייה ורואים שכמובן יש צדדים אחרים והתמונה האמיתית הרבה יותר רבת גוונים ומאוזנת. כל מה שאני כותב זה בגדר מחברות טיוטה פרטיות שלי שאני נעזר בהן בתהליך גיבוש העניין ולא מאמרים מסודרים ערוכים ומוכנים להתפרסם בציבור. אתה מחזיר את הדברים למצב שיותר מתאים למציאות שהיא לא שחור-לבן, ואני מודה על זה.

  3. primegadim הגיב:

    מה אתה רואה לפניך
    ********************
    כשאתה עומד בתפילה לפני האלוהים
    אתה רואה שמים אתה רואה ארץ אתה רואה אור
    אתה רואה את כל הצורות בקליידוסקופ של המוח
    כשהכוליות מסתחררת בעצימת עיניים…

    או שאתה אומר טייר טטה, אבא טוב, אבא רחום
    ואתה קושר את היוצר האלוהי ברגש אהבה שדומה
    לאהבה החמה שאתה רוחש לאביך מולידך..

    או שאתה באופן מכוון נמנע מהגשמה
    ואז אינך יודע בפני מי אתה עומד,
    אולי בפני הריק המוחלט
    ריק שמצטייר בדמיונך כחלל אטמוספרי,
    וגם אז אתה מבקר את עצמך על שהגשמת
    את אלוהים לחלל אטמוספרי…

    כאן אתה חוזר להתחמם ברוחניות
    ושואל, -כהמלצתו של רבי נחמן מברסלב-,
    בכל הכוח ועם כל כוונת הלב:
    "מי הוא זה מלך הכבוד?"
    והתשובה, "השם צבאות הוא מלך הכבוד סלע".
    רק מחזירה אותך, כמו כדור פינג פונג,
    או יותר נכון, כעין פרפטום מובילה, בחזרה לשאלה…

    ואם אין לך אלוהים שאליו אתה פונה
    שאותו אתה אוהב –
    נשארת רק התפילה.

    וכשאתה מתכוון, הכוונה נשארת במילות התפילה
    וכשאתה קורא שמע ישראל ה אלוהינו ה אחד,
    למה אתה מתכוון כשאתה מושך את המילה אחחדדד…

    אני לפחות מעביר מולי את כל קרעי המציאות
    האישית והכללית שאני זוכר באותה אמירה
    ומאחד אותם כפזלים בתוך תמונה אחת…
    ומה שעשיתי כמאחד פזלים באחחדדד…
    איננו גם הוא, סוג של הגשמה?

    אם נמשיך בתהיותינו נגיע למסקנה
    שעלינו לעשות תפילה שהיא כעין מדיטציה
    שמרוקנת אותנו ממחשבות.

    אבל אז להיכן נוליך את מילות התפילה
    והיכן יהיו מקומם?
    ולאיפה יזרמו הרגשות
    בתוך האופל הזה?
    ואיך נוכל לאהוב מיתוך האופל?

    זאת באמת חידת קיום האל
    כשם שהיא חידת
    המתפלל…

להגיב על nirstern לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s