61 – תינוקות, עץ, השכל הפועל, נבואה והשגחה

קטע קטן ממכתב שכתבתי לפני כשבוע לאחד מההורים במשפחתון שאני עובד בו:

"אני מרגיש שהיחס שלי ושל רוב המבוגרים לתינוקות שטחי מדיזה נעים וטבעי ונכון מדי פעם לדבר בקול ילדותי ו"חמודאוי איזה מותק ולגרום להם לחייך ולהראות שהם יודעים לעשות ביי ביי או משהו כזהאבל בהרגשה שלי לילדים יש כבר הרבה יותר מדי מזה מהסביבהוהרבה פחות מדי יחס אמיתי ועמוק יותר.

העניין האישי שלי בעבודה הזו הוא ללמוד ליצור יחס משמעותי עמוק ואישי עם הילדיםבאופן כללי אחת המטרות המשמעותיות ביותר בחיים שליהיא ללמוד להיות יותר בקשר עם הרבדים של "תינוקבתוך עצמייש בי (כנראה זה אצל רובנו), חלק מאוד מפותח מבחינה אינטלקטואלית ומילוליתזה החלק שאנחנו רגילים לזהות בתור מרכז ה"אני", מרכז האישיותועם החלק הזה אנחנו עובדים ובונים את המימוש שלנו בחייםלדעתי החלק הזה יותר מדי מפותחובתוכנו יש גם תינוק קטן לא מילולירגיש ופגיעשאנחנו לא ממש רואים אותו ואוהבים אותו ויודעים איך להתחבר אליו נכון ולצרף אותו שיתפוס את המקום הנכון בתוך האישיות בהרמוניה ושלום וביטוייחד עם כל שאר מה שיש בפנים כולל השכליוצא שהתינוק שבפנים או שהוא שותק ומוזנח ועצובאו שהוא מתפרץ באיזשהי סערה אמוציונלית לא מוסברתכשאני עובד עם התינוקותאני יכול לתקשר איתם באופן אמיתי ורציני ואישי ועמוק רק על ידי שהחלק של תינוק שבתוכי מתבטא ו"מדברבשפה שלושפת התינוקות.

בהתחלה גיליתי שזו שפה של מגע ושפת גוף ומבטאבל לאחרונה אני לומד לגלות שזו שפה שמדברת בנוסף בדרך של נוכחות בלבדאני יכול לשבת על הספה והתינוקות על השטיחואני יכול לשבת בצורה כזו שכולם יהיו רגועים ומשחקים עם עצמם בנינוחותאו שכולם יבואו אלי ויבקשו משחק או סיפוראו שיהיו מחוברים יותר לרגשות שלהם ומי שיש לו משהו לא נינוח בפנים יבוא אלי כדי לבכות ולשתף את הרגש שלו ולקבל הבנהאו שכמעט יירדמו או שיהיו פעילים ונמרציםזה הכל עובר דרך מה שהנוכחות שלי משדרתאפילו כשאני סתם יושב ולא עושה שום דברבאופן כללי בכל המצבים הם מרגישים שעצם הנוכחות שלי לידםגם אם אני סתם יושב לידםהיא משהו שיש לו יחס אליהםנוגע בהםשהם לא לבד בכלל אלא הם בשדה של נוכחות שקשובה מאוד אליהםגם למה שקורה להם בפנים."

.

.

לפני שנים גרתי תקופה ארוכה במקום זר ובודד, שאינו בית, והייתי עצוב. היו שם כמה עצי אורן עתיקים. העצים גם מדברים בשפת הנוכחות. יש שסבורים שזה דמיון שווא, אני משוכנע שלא. עם התינוקות אני רואה בפועל שהדברים קורים לפי מה ששוחחנו על ידי הנוכחות. בזה אין בכלל אפשרות של ספק, כל יום זה נבחן ומוכיח את עצמו במציאות בשברים שקורים. עם העצים זו אותה שיחה של נוכחות.  היתה לי סבתא, שהיתה מאוד לבד, ומילאה את הבית בעציצים, שלא הוסיפו לקישוט אלא גרמו לתחושה פחות בודדה בנוכחותם. כל מי שמחזיק אקווריום יודע שהאקווריום מגיב למצב הרוח שלו. הצמחים גם. היתה לי כלבה זקנה שהיתה רובצת ללא נוע כל היום, או ישנה או מסתכלת בלי נוע. באופן ברור הנוכחות שלה מילאה את הבית. זו הרי הסיבה העיקרית שבגללה אנשים מחזיקים כלבים.

באותו מקום שגרתי בו לא היה לי מה לעשות במשך כל היום. גם לסבתא שלי לא היה. גם עם התינוקות, זה פועל רק אם יש תחושה של שלווה גמורה, ניתוק גמור משטף החיים. בזמן שמיועד לזה אני לבד עם התינוקות, לא מפעיל אותם, הם אחרי אוכל ושינה, משחקים לבד על השטיח, כל אחד במשחק משלו. הם שוקעים לאט לאט בתחושה של שלווה ושקט, מתכנסים לתוך עצמם, התנועה נעשית יותר ויותר איטית וקטנה, המשחק נעשה מדיטטיבי. ואז אני יכול להעשות מודע לנוכחות שלהם ולנוכחות שלי ולשיחה שבין הנוכחות שלהם ושלי.

גם עם עץ האורן העתיק, זה היה בחצר גדולה מאוד, עזובה לגמרי, ללא שום אדם בסביבה. הוא פשוט היה איתי, ואני איתו. סיפרו לי שבהודו יש מקומות שיש בהם פינה של הקטרה או הגשת מנחה ליד עצים עתיקים. הם מרגישים שהעץ חי. אם עובר מסוק בשמים, או מגיע קול אנושי כלשהו או קול של מכונית, לפעמים די בזה שהכל ייעלם. שלוות הנפש שדרושה לזה אצלי לפחות יכולה להגיע רק אחרי תקופה ארוכה, תקופת חיים, שאין בה שום דבר מלחיץ. וכל טרדה מקלקלת. הקצב של החיים של זמננו, הרעש הנפשי שסוער בהם, הלחץ, סוגרים כל יכולת לשים לב לנוכחות. לכן יש אנשים שיאמרו שזה דמיון שווא. מבחינתי זה יותר וודאי מלשוחח עם אנשים במילים. זו תחושת וודאות מהעמוקות ביותר. זה חוש, כמו לראות בעין או לשמוע באופן, לא פחות ברור ומוחשי וודאי, למעשה יותר.

מישהו קרוב אלי עובד עם עיוורים. הוא מספר לי איך הם רואים את הסביבה עם חוש השמיעה, איך הם יכולים להתמצא. איך הם חווים טיול בטבע. בהתחלה זה היה נראה לי כמו בדיה, סתם הזיות. אבל זה מוכיח את עצמו. הם באמת מוצאים את הדרך. אופן של פעולת חושים שאינני רגיל בו אינו מצדיק שמייד אחליט שזו הזייה בלבד.

אם מישהו זוכה שיש לו שקט די הצורך, זה דבר שאפשר ללמוד. זה לא כל כך קשה, זה דורש רק תשומת לב והקשבה. כשאני הולך בטבע שיש בו צמחייה אני לא שומע כמעט שום דבר, מתענג על השקט. פעם הלכתי עם מי שחי את זה, והוא הסב את תשומת ליבי לכל מיני צלילים. צלילים של חרקים וציפורים למיניהם. אחרי שהתאמצתי לשים לב, והפרדתי כל צליל ושמתי לב אליו בפני עצמו וניסיתי ללמוד לזהות אותו ולעמוד על טיבו, פתאום הרגשתי סימפוניה שלמה סביבי, עשרות קולות.

פעם אחרת הלכתי ומי שהיה איתי שאל כמה מיני צמחים אני רואה מסביב. לא ידעתי. הסתכלתי מסביב וניסיתי לשים לב, ויכולתי לספור בערך חמישה עשר מינים. הוא הראה לי כל מיני פרחים זעירים שגדלים בין גבעולי העשב, סוגי טחב, שיחים לא בולטים, שמתמזגים עם הסביבה. למדתי בעזרתו לראות כשבעים מינים מסביב.

אנשים קונים עציצים וחיות בית, כלבים חתולים ודגים. והם לא יודעים בדיוק למה הם עושים את זה. ברור שאצל הרבה אנשים זה יותר מסתם קישוט דקורטיבי. אם אלחץ הם יענו אני אוהב צמחים או בעלי חיים או דגים. ואם אשאל מה פירוש אוהב? אתה הרי לא אוכל אותם, אין לך שום מערכת יחסים איתם, על איזו אהבה בדיוק אתה מדבר?

על גידול צמחים חיות או דגים וכיו"ב אנשים אומרים 'זה נותן משהו לנפש'. זה גורם לשלווה. זה משמח. זה חי. זה עונה על איזשהו צורך נפשי. אבל כל אלה אינן תשובות. זה תחושה עמומה ולא משהו שמבינים ומגדירים אותו.

אם יציעו לאדם לגור בלב מקום של טבע פראי בראשיתי ריק מאדם, חוות בודדים, רחוק נניח כשלושים קילומטר מכל יישוב אנושי, לא מעט אנשים יירתעו מזה. זה נותן תחושה של בדידות. במיוחד רווקים שגרים לבד. אבל הרי יש מכונית ותוך עשר דקות אפשר להגיע למקום יישוב, ולהיות בין אנשים לכל עניין. יש מקומות בתוך העיר, בעיקר בפרוורים, שגם צריך עשר דקות (במקרה הטוב) של נסיעה בפקקים כדי להגיע לחנות או בנק או מקום עבודה או חברים וכיו"ב. ויש הרבה אנשים שגרים בעיר ולא מדברים עם אף אחד מבני העיר וגם לא עם השכנים שבדלת ממול. ובכל זאת יש הבדל גדול מאוד בתחושה. בעיר יכולה להיות בדידות גם כן, אבל זו בדידות בין אנשים, לא לבד בטבע ריק. רואים מזה שאנו מרגישים את הנוכחות. זה חוש בפני עצמו, חוש הנוכחות. זה לא מורגש על ידי שום חוש אחר.

יש עיוורים שאם מישהו עובר ליד הבית שלהם הם יודעים שהוא עובר שם כעת. קראתי על לוחמים שחידדו את חושיהם מאוד ותשומת ליבם מאוד, בעבודה של שנים, בריכוז עמוק, אינדיאנים או יפנים וכיו"ב, שאם מישהו מתגנב בשקט מאחריהם הם מרגישים שהוא שם. פעם למדתי מעט מאוד טאי צ'י, אצל מורה טוב שיודע משהו אמיתי על זה. הוא הראה לי איך הלוחם יודע בכל שבריר שנייה בדיוק איפה נמצא הגוף של היריב, בלי להסתכל עליו. הסתכלות זה לאט מדי, עד שרואים ומעבדים את המידע כבר עובר יותר מדי זמן. הלוחם מרגיש את מיקומו של גוף היריב ותנוחתו המדוייקת בחוש מיוחד שקולט נוכחות. המאסטרים הגדולים יכלו להילחם עם עיניים קשורות. זה עובד, זו עובדה שאי אפשר להתווכח עליה.

בטבע מגלים עוד ועוד דוגמאות ברורות של העניין הזה. למשל באחד האגמים הגדולים באפריקה גילו שאם באוכלוסיית דגים מסויימת יש בזמן מסויים בסך הכל בכל האגם יותר זכרים, הביציות המופרות באותו זמן מתפתחות באופן שיהיו יותר נקבות ולהיפך. הביציות "יודעות" באופן כלשהו כמה זכרים וכמה נקבות יש בכל האגם. יש כמה תיאוריות להסביר איך להקות סרדינים נעות כאילו כל הלהקה היא גוף אחד, וכן גם במיני ציפורים וחרקים. הם באופן מיידי יודעים לשמור על רווח מסויים זה מזה תוך כדי תנועה מהירה ומורכבת של הלהקה. יש גם מין פרפרים שיוצא ממקסיקו למסע נדודים עד החלק הצפוני של אמריקה הצפונית, והם חוזרים בדיוק למקום ממנו יצאו, כשהחוזרים הם דור רביעי ליוצאים. איך הם מוצאים את הדרך? וכן כמובן בנדידות מיני ציפורים ודגים רבים. יש על זה תיאורית שונות, כולן לא משכנעות כלל, לא רק לדעתי אלא לדעת אנשי המקצוע. לדעתי אין ספק שהם חשים בנוכחות הקרקע. אני יודע בעצמי שאם אני למשל נוחת ממטוס בטיסה לילית ונכנס לטרמינל במסלול הליכה מפותל שעובר בחללי שונים ומגיעים לאולם בתוך הטרמינל שאין בו חלונות, אני יודע באופן כללי איפה הצפון.

זרע שנובט באדמה יודע להצמיח את העלה הירוק למעלה ואת השורש למטה, מניין הוא יודע כשהוא קבור באדמה ונמצא בחדר סגור בלי חלונות, איפה למעלה ואיפה למטה?

עובר שמתפתח יודע שהלב צריך לצמוח בצד השמאלי. כדי לדעת איפה זה שמאל צריך גם לדעת איפה זה למעלה ולמטה קדימה ואחורה. הוא הרי מקופל בתוך הרחם, איך הוא יכול לדעת דבר כזה?

בחקר צמיחת פטריות על פני שטח של שדה, מגלים שיש הגיון באופן בו הן מתפרשות על פני השטח, זה לא מקרי. איך כל אחת יודעת איפה האחרות?

יש חיידקים שפולטים אור, הם נמצאים באיברי תאורה של דגים ובעוד מקומות (במלחמת האזרחים בארה"ב גילו שיש פצועים שפצעיהם פולטים אור בלילה, וזה כי התיישבו שם חיידקים פולטי אור). החיידקים האלה מתחילים לפלוט את האור רק כשיש כמות רבה של חיידקים ביחד (רק אז יש לו משמעות בעולם החי של בעלי החיים הגדולים). איך כל חיידק יודע שהוא נמצא בתוך מושבת חיידקים בגודל כזה או אחר? גם אם מדובר בתקשורת כימית, הרי כל חיידק קולט אותות כימיים מהחיידקים שסביבו, וככל שהמושבה מתרבה יש יותר חיידקים ויותר מהחומר הכימי, כך שהריכוז לא משתנה. ולכן לא די בפליטת חומר כימי כדי שהחיידק יידע באיזה גודל המושבה שהוא חי בה.

אם חיידקים נכנסים לגוף באופן מפוזר, הם יודעים למצוא זה את זה בתוך הגוף ולהתיישב דווקא במקום שמתאים להם. הם לא מתפשטים בשווה בכל הגוף ואז משגשגים דווקא במקום שמתאים, אלא נעים לכיוון אותו המקום. התאים הלבנים שבתוך הגוף שאחראים על המלחמה בחיידקים נעים דרך רקמות הגוף לכיוון מושבת החיידקים. איך הם יודעים איפה היא ואיך לנווט לכיוון שלה?

יש הרבה בעלי חיים חד תאיים, שאין להם שום מוח ועצבים וחושים ושרירים וכו', ואם יש לידם גרגר מזון הם נעים לכיוון שלו ועוטפים אותו ומעכלים אותו. ואם זה סתם גרגר אבק הם לא ינועו לעברו. איך הם יודעים שזה מזון ולא אבק, ואיך הם יודעים איפה הוא?

בתקופה שהיה סידן בסיד של קירות, תינוקות שהיה חסר להם סידן בגוף היו אוכלים מקליפות הסיד. איך הם ידעו שבסיד שבקיר יש את מה חסר לגוף שלהם?

אפשר לכתוב ספרים רבים רק על הידע שכבר קיים בעניינים כאלה, וכל יום מתגלות עוד חידות כאלה.

רואים מכל רוחב היקף העובדות האלה, גם אם לפעמים לעובדה מסויימת זו או זו יש אפשרות להציע הסבר אחר, תמיכה משמעותית לדעת הקדמונים שלהיות נמצא פירושו בהכרח להיות בעל השגת שכל עיוני. ושכל עיוני הוא לראות בלי עין את המציאות החיצונית, אלא מה שרואה הוא הדבר עצמו, עצם הווייתו היא דבר שיכול לראות. זה השכל שנמצא כבר ברמת הדומם, ואנו יכולים לזהות אותו ברמת בעלי חיים חד תאיים שהם קרובים לדומם. באדם יש נפש רגשית והיא יכולה לראות רגשות באופן בלתי אמצעי. אני רואה מישהו מוכר ושואל אותו למה אתה עצוב. והוא עונה אני לא עצוב, ואני אומר לו אבל אני רואה את העצבות בעיניים שלך. ובאמת זה לא רק בעיניים, זה גם בהבעה וגם בשפת הגוף והיציבה ובכל בכולו. אני אומר לו אתה לא יכול לשקר לי, אני רואה שאתה עצוב. איך אני רואה דבר כזה? מה בדיוק בי רואה? את מה בדיוק אני רואה?

וכן אם מישהו יאמר שאחת ועוד אחת הן שלוש, אומר לו שאני רואה שהם שתיים ואיני יכול לכבד את דעתו כדעה כי זה כמו שיאמר לי שעכשיו לילה כשאני רואה את השמש בשמיים.  מה בדיוק אני רואה ואיך אני רואה?

אלא הדומם רואה מציאות של דומם, הנפש הצומח רואה מציאות של נפש צומח, זו הנוכחות שדיברתי עליה, שאפשר לחוש נוכחות באופן בלתי אמצעי. הרגש רואה מציאות רגשית והשכל רואה מציאות שכלית. כל דבר רואה לפי מה שהוא. וכל הרבדים האלה כולם הם שכל עיוני. הכל הוא בעצם מציאותו שכל, ושכל זה עין כי הוא רואה. מה שהעין המוחשית שלנו רואה את מה בחוץ, זו לא ראיה של שכל עיוני אלא של חוש הראיה. זה תהליך מורכב שפועל כמו מצלמה ושולח את האותות למוח. זו לא ראיה בלתי אמצעית. ראיה של שכל עיוני אין בה שום תהליך, זה קורה מייד, באופן בלתי אמצעי. מכח האחדות היסודית של המציאות.

בפיזיקה יש מושג של שדה, שדה גרביטציוני או שדה אלקטרומגנטי וכיו"ב. זה גם עניין של אחדות יסוית מהותית של המציאות, והיא זו שגורמת לדברים להגיב על דברים אחרים, במילים אחרות לדעת שהם שם. בתורת הקוונטים גילו שלפעמים שני חלקיקים יש להם שייכות זה לזה. שאם קורה משהו לאחד מהם בהכרח מייד קורה משהו גם לשני. שני החלקיקים יכולים להיות במרחק אסטרונומי זה מזה ועדיין כשקורה משהו לאחד מהם מייד זה קורה גם אצל השני. איכשהו חלקיקי א' יודע מה קרה לחלקיק ב'. מלבד הפלא איך חלקיק יכול בכלל לדעת דברים, זו גם סתירה לחוק שמידע לא יכול לעבור יותר מהר ממהירות האור. אמנם דרך הידיעה של שכל עיוני לא כפופה למהירות האור, כי היא ידיעה בלתי אמצעית מכח שבשורש הכל אחד, זו ידיעה מתוך עצמו, לא מבחוץ. לכן אינה צריכה מנגנון של חוש ולא תלויה בתווך ובמרחק. ידוע שיש מקרים בהם תאומים זהים, או אמא כלפי הילדים שלה, מרגישים בסוג של "טלפתיה" שלאחד מהם קרה משהו, גם אם הוא ביבשת אחרת.

גם כח הכבידה פועל על גוף רחוק. למשל הכבידה של השמש פועלת על הכוכב ומושכת אותו. איך הכוכב יודע שיש שמש במרחק כך וכך שהמסה שלה היא כך וכך, כדי שיידע להימשך אליה. איך שום מגע בין השמש לכוכב, ולא שום תווך אמצעי חומרי שדרכו יכול לעבור המידע (למשל גלי מים או גלי קול יכולים להעביר מידע מגוף לגוף, כי הם נוגעים שני הגופים. אבל בין השמש לכוכב אין מים או אוויר או אתר או שום חומר אחר שיכול להעביר מידע). מה שכוכב יודע להימשך לכוכב אחר על ידי כח הגרביטציה, הכבידה, על ידי שיודע שאותו כוכב נמצא שם, זה מידע שעובר יותר מהר ממהירות האור. המתבונן יראה שיש הכרח לומר שהכוכב והשמש יודעים בדרך של השגת שכל עיוני זה על קיומו של זה. וזו ידיעה שעוברת בלי שום חוש ובלי שום תווך, כי היא לא חיצונית אלא מבפנים הם יודעים, ולכן אין כאן מגבלה של מהירות האור. וזה מה שאמר אריסטו שבהכרח יש לגרמי השמים שכל כי בלי זה אי אפשר להסביר את העובדה שהם נעים. המדע המודרני לועג לזה כי הוא יודע להסביר שהם נעים מסיבת כח הכבידה, אבל הרי כח הכבידה לא יכול להיות מוסבר בלי לומר שיש להם שכל.

.

פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל, חקר על ה"אינטואיציה". למשל שחקני שחמט ברמות הגבוהות ביותר, כבר לא יכולים לפעול מתוך חישוב של כל האפשרויות, אלא הם פשוט "רואים" שזה המהלך הנכון. קוראים לזה אינטואיציה, וזו רק מילה שמכסה בצליל מלומד על חידה. כמו גם המילה אינסטינקט למשל, ועוד רבות. אני יכול לראות באופן בלתי אמצעי שאחת ועוד אחת הם שתיים, ואפילו ששלוש ועוד שלוש הם שש. אני לא צריך לספור בשביל זה. יש למשל ציפורים שיודעות שנפלה להן ביצה אחת, כי ה רואות שהיו ארבע ועכשיו שלוש, בלי לספור. כמו שאני יכול לקרוא מילה שלמה בבת אחת ולא צריך לקרוא אות אחרי אות. יש מקרים נדירים שאנשים באותו אופן רואים ש 587 ועוד 436 הם כך וכך, בלי לספור. כמו שמתימטיקה היא מציאות שכלית כך גם משחק השחמט, ויש אפשרות לראות את המציאות הזו. זו לא טלפתיה שקולטת מה במחשבתו של היריב, אותם רבי אמנים בשחמט יכולים לפעמים גם לנצח מחשב שבלי ספק יש לו יכולות חישוביות הרבה יותר גבוהות משלהם ומסתבר שאין לו יכולות טלפתיות. יש במחקר של פרופ' כהנמן עוד דברים מרתקים רבים בעניין זה, עיין עוד בזה כאן.

.

עמיר פריימן הוא אדם חושב שחקר בין היתר בנושא הזה באופן רציונלי ודייקני בעמל ומסירות והעמקה מיוחדים. עיין למשל כאן. הוא תרגם קטע של קרישנמורטי שמדבר על מה שאני מתכוון אליו:

"אני יכול להתבונן על פרח, על ענן או על ציפור במעופה ללא מרכז, ללא מילה, בלי המילה שיוצרת מחשבה. האם אני יכול להתבונן בלי המילה בכל בעיה – בבעיה של פחד, בבעיה של הנאה? משום שהמילה יוצרת מחשבה, גורמת למחשבה; ומחשבה היא זיכרון, חוויה, הנאה, ולכן גורם מעוות.
זה באמת פשוט להפליא. בגלל שזה פשוט, אנחנו לא מאמינים לזה. אנחנו רוצים שהכול יהיה מאוד מסובך, מאוד שנון; וכל שנינות מכוסה בניחוח של מילים. אם אני יכול להתבונן בפרח באופן לא מילולי (ואני יכול; כל אחד יכול לעשות את זה, אם ייתן לכך תשומת לב מספיקה) – האם איני יכול להתבונן באותה תשומת לב אובייקטיבית, לא מילולית, בבעיות שיש לי? האם איני יכול להתבונן מתוך שתיקה, שהיא לא מילולית, ללא הפעילות של מכונות החשיבה של הנאה וזמן? האם איני יכול פשוט להתבונן? אני חושב שזהו לב העניין – לא להתייחס מהחוץ, כי זה מסבך את החיים מאוד, אלא להתבונן בחיים, עם כל הבעיות המורכבות של פרנסה, מין, מוות, אומללות, צער, הכאב של בדידות עמוקה – להתבונן בכל זה בלי יחסים, מתוך שתיקה, כלומר בלי מרכז, בלי המילה שיוצרת את התגובה של מחשבה, שהיא זיכרון ולכן זמן. אני חושב שזו הבעיה האמתית, העניין האמתי: האם התבונה יכולה להתבונן בחיים באופן שיש פעולה מיידית, לא רעיון ובעקבותיו פעולה, וכך להשתחרר לגמרי מהקונפליקט"

חכמי ימי הביניים דיברו על "שכל עיוני" ו"שכל דברי". שכל דברי הוא שכל שחושב באמצעות מילים, מנסח הכל במילים ומעביר את המילים בדיבור למי ששומע.  שכל עיוני הוא כמו עין, הוא פשוט רואה את המציאות כמות שהיא, לא באמצעות מילים. השכל הדברי הוא עטיפה הכרחית לשכל העיוני, הוא כלי. הוא מחזיק את ההסתכלות של השכל העיוני על ידי תרגומו למילים. משה היה כבד פה וכבד לשון, מגמגם. הראיה העיונית שלו היתה כל כך צלולה שלא היה ניתן לתרגם אותה למילים בלי לחטוא לה. לכן נאמר לו שהוא יתנבא ביחד עם אהרן אחיו, "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים". כל זה כתוב במהר"ל.  השכל הדברי, המילולי, יכול לא רק לתרגם אלא להיות בעצמו הסופר. אנחנו יכולים לקבל מילים שהם תרגום של שכל עיוני ולהפיק מהן ידיעה על המציאות שראה אותה השכל העיוני. אבל אפשר ליצור מילים שמקושרות זו לזו באופן דומה לאותן מילים שמכילות תרגום של שכל עיוני, מילים שבונות מבנה, וזה לא תרגום של שכל עיוני אלא יצירה חדשה עצמאית של השכל הדברי, המילולי, לבדו. המילים במקום להיות שקופות, להיות אצבע שמורה על המציאות עצמה ואומרת "זה", הופכות להיות אטומות ונעשות הן בעצמן המציאות. כך היא רוב הפילוסופיה המקובלת מאז הרנסאנס. השכל המילולי יכול להפוך מהכלי החיוני של החכמה לאוייב גמור של החכמה, לטיח שמכסה על עיני החכמה. לכן מאהרן דווקא יצא עגל הזהב. הבאתי את קרישנמורטי כאדם חושב בעל גדלות מיוחדת שהגיע לנגיעה בעניין הזה בלי שקרא את המהר"ל. לענ"ד קרישנמורטי ראה בעיקר את האופן בו המילים הורסות את ההסתכלות הבלתי אמצעית של השכל העיוני, ופחות היו לו כלים להשתמש בהן באופן של תרגום הראיה העיונית. תרגום הראיה העיונית לא יכול להעשות על ידי הכנסת השגת הראיה לתוך המילה, אלא לימוד להשתמש במילים כשהן שקופות, כמו אצבע שמצביעה ומורה "זה". כתבתי על זה באריכות ובביאור עמוק בעיונים בפילוסופיה אריסוטוטלית רשימות 56-57.   המילים כשהן נאמנות לראיית השכל העיוני, משמשות לראיה הזו כמו ידית. הן כמו משל, שלא מכיל את הנמשל אבל מרמז לו. המשל משמש ידית לנמשל, עין עירובין כא ב. בלי ידית לחכמה אי אפשר לעבוד עם החכמה, לבנות, לצבור חכהמ, לצרף לימודים שונים מתקופות שונות ואנשים שונים למערכת אחת של חכמה, לחיות את החכמה למעשה באופן בונה.

זה היסוד של חטא אדם הראשון כמו שמתאר אותו המו"נ א ב. האדם איבד את היכולת לחשוב במושגים של אמת ושקר, כלומר לראות את המציאות כמו שהיא, כמו שאמת הוא שאחת ועוד אחת הם שתיים ושקר שהם שלוש, זה לא מוסכמה חברתית שתוקפה הוא משום שהיא מפורסמת, שכולם יודעים שזה כך, שזו תרבות והסכמה חברתית. בכל התרבויות וגם בעולם החי אחת ועוד אחת הם בדיוק שתיים. אחרי החטא האדם התנתק מהמציאות ועבר לחיות בתודעה סגורה בתוך עצמה. הוא נעשה עיוור לראיית המציאות כמו שהיא ולא היה יכול יותר לדבר במושגים של אמת ושקר. הוא עבר לחשוב מושגים של מפורסמות, כלומר הסכמות אנושיות. אנשים בונים מבנים של שכל דברי מילולי בלי קשר למציאות, ואז מסכימים ביניהם לפי מה שמועיל ונעים אילו מבנים לקבל ולהשתית עליהם את החברה והתרבות. זה הכוונה במפורסמות. גדולתו של קרישנמורטי בין היתר היא שהוא ראה את הכלא הזה של המילים, ואת האפשרות לראות את המציאות באמצעות השכל ושלא דרך מילים (וכל הכרוך במילים, כל הזוהמה של חטא אדם הראשון ששם את האדם במרכז, התרבות, השוביניזם לסוגיו, ההנאות, האינטרסים, האגו, הכח, הפחד והבדידות, וכו'. מה שגורם לאדם לראות בציפור משהו מנוכר, זר, שהוא נוף ביחס לאדם, אובייקט. ומזה קצרה הדרך לראיית הציפור כמנה פוטנציאלית של עוף צלוי).

קרישנמורטי התנגד בצדק למונותאיזם בגלל השוביניזם שמובנה בו מעצם מהותו. המונותאיזם מכריח אותי להתייחס לציפור ביחס מנוכר. היא לא מכירה את הבורא האחד כמו שאני מכיר אותו, היא לא היתה במעמד הר סיני, היא גויה, כופרת, לא מקיימת מצוות, לא יודעת תורה, שייכת לשדה של העבודה זרה, כוחות הטבע הנפרדים. מעשה שהיה באמת בלי הגזמה: גרתי בשכונה חרדית והיתה שם אשה חוזרת בתשובה שמצאה חתלתול בן כשבוע ואספה אותו וטיפלה בו. השכנות לא יכלו לעבור במדרגות דרך הקומה שלה אפילו כשהדלת סגורה מרוב שפחדו מהחתול. ראיתי בעיני איך שכנה עוברת שם ברעד ואימה נלחצת אל המעקה הרחוק מהדלת הסגורה. לבסוף היא הוכרחה לזרוק אותו. בחתול יש כח של טבע, יצרי, גולמי, עובד עבודה זרה, לא מכיר באל האחד ובמצוותיו ותורתו, לא כנוע אליו. לכן הוא מפחיד ולכן יש להכניע אותו. או על ידי חינוך שמעצב תודעה באלימות, כמו בתלמוד תורה, או במלחמה. או אם היא ציפור טהורה אפשר לאכול אותה או להקריב על המזבח ובזה תהיה לה התעלות למדרגת האדם שאכל אותה, שהוא מכיר את הבורא האחד ויודע את האמת האבסולוטית ומקיים את המצוות. אבל יש במונותיאיזם גם כח להכניס את השגות השכל העיוני למערכת קוהרנטית שקושרת את הדברים ומאחדת ומאפשרת להשתית על זה חיים משגשגים. קרישנמורטי מת מריר על כך שלא נוצר שום המשך לתורתו ואף אחד לא הבין אותה ולא עשה איתה שום דבר.

.

אני מעתיק תרגום של תומר פרסיקו של קטע מיומני קרישנמורטי:

"התעוררתי הבוקר עם תחושה אדירה של עוצמה, יופי וחסינות מפני השחתה (incorruptibility). זה לא היה משהו שקרה, חוויה שקרתה ושהאדם התעורר כדי להיזכר בה כאילו בחלום, אלא משהו שהתרחש ממש. היתה מודעות למשהו שהוא לחלוטין בלתי ניתן להשחתה, בו כל דבר שקיים לא יכול להירקב, להתפורר. זה היה עצום מכדי שהמוח יוכל לתפוס את זה; הוא רק היה יכול לאשר, באופן מכאני, שישנו כזה 'מצב' של חסינות מפני השחתה. לחוות מצב כזה זה דבר חשוב ביותר; זה היה שם, חסר גבולות, בלתי ניתן לנגיעה, בלתי חדיר.

מפני שהיתה בו חסינות מפני השחתה, היה בו יופי. לא יופי שדוהה או משהו שנוצר על ידי האדם, ולא הרשע עם היופי שלו. היתה הרגשה שבנוכחותו כל המהות קיימת ולכן זה קדוש. אלה היו חיים בהם דבר לא יכול להתכלות. המוות הוא חסין מפני השחתה, אבל האדם הופך אותו להשחתה, כמו שבשבילו הם החיים.

עם כל זה, היתה גם תחושה של עוצמה, כוח מוצק כמו ההר שדבר לא יכול לנפץ, ששום קורבן, תפילה, סגולה-טובה תוכל אי פעם לגעת בו. זה היה שם, אדיר, ושום גל של מחשבה יכול היה להשחית את זה, [כמו] דבר שנזכרים בו. זה היה שם והעיניים, הנשימה, היו של זה.

הזמן, העצלות, משחיתים. זה נמשך פרק זמן מסויים. השחר הגיע וטל נח על המכונית בחוץ ועל הדשא. השמש עדיין לא עלתה אבל הפסגה החדה, המושלגת היתה ברורה בשמיים האפורים-כחולים; זה היה בוקר קסום, ללא ענן. אבל זה לא יכול היה להחזיק מעמד. זה היה יפה מדי."

ניכר מהדברים, מרמת הדיוק היציבה הסדורה שבהם, מדיוק הקישור בין המילים, שזו הסתכלות של השכל העיוני על המציאות שסביבו, זה לא רק התפעלות דמיונות רגשניים כמו החוויות ה"מיסטיות" שבכתבי הרב קוק.

קרישנמורטי מנסה לתת לזה ידית ואוזניים על ידי הסתכלות בשכל המילולי. הוא מנסה ליצור "מצוות מעשיות" לתורה שלו:

"למה שכל זה יקרה לנו? אין הסבר שיניח את הדעת, למרות שאפשר להמציא תריסר. בכל זאת, כמה דברים ברורים: 1) על האדם להיות לחלוטין 'אדיש' לבואו וללכתו של זה. 2) אסור שיהיה כל רצון להמשיך את החוויה או לאגור אותה בזיכרון. 3) חייבת להיות רגישות פיזית מסויימת, אדישות מסויימת לנוחות. 4) חייבת להיות גישה של ביקורת עצמית והומור.

אבל אפילו אם למישהו היה את כל אלו, במקרה, לא על ידי טיפוח מכוון של ענווה, אפילו אז, אין הם מספיקים. משהו אחר לגמרי דרוש, או ששום דבר לא דרוש. זה צריך לבוא ולך אסור אף פעם לרדוף אחרי זה, מה שלא תעשה. אפשר גם להוסיף אהבה לרשימה הזאת, אבל זה מעבר לאהבה. דבר אחד בטוח: המוח לעולם אינו יכול להבין את זה, ולעולם לא יכול להחזיק בזה. מבורך הוא זה אשר זה ניתן לו. ואפשר להוסיף גם מוח שקט ויציב."

"יש חיוב מוחלט שבשביל בגרות יהיו: 1) פשטות גמורה שהולכת יחד עם ענווה, לא ב[קשר ל]דברים או רכוש אלא באיכות ההוויה. 2) תשוקה בעוצמה ההיא שאינה רק פיזית. 3) יופי; לא רק הרגישות למציאות החיצונית, אלא להיות רגיש ליופי ההוא שהוא מעל ומעבר מחשבה ורגש. 4) אהבה; הטוטליות שבה, לא העניין שיודע קנאה, היאחזות, תלות; לא [האהבה] שמתחלקת לבשרית ואלוהית. כל הדבר העצום של זה. 5) מיינד שיכול לעקוב אחרי, שיכול לחדור ללא מניע, ללא מטרה, אל תוך המעמקים האינסופיים שלו עצמו; שאין לו מכשול, שהוא חופשי לשוטט בתוך הזמן-חלל."

לעומת החוזק של ההסתכלות של שכל עיוני, בחלק של המצוות המעשיות שהוא מנסה לגזור מזה ניכר שזה חלש יותר. הוא לא יודע איך לעשות את זה. הזמן והעצלות משחיתים ואין לו פתרון לפעולתם. תורתו היא כמו כד בלי ידית, כמו שכתוב בעירובין כא ב, זה נפלא אבל אין מה לעשות עם זה.

.

.

קטע שעמיר פריימן כתב בעצמו:

"אחדוּת

לפעמים במפגש, כאשר אדם מדבר מתוך מצב של שאלה והתבוננות וגילוי עצמי, והאחר או האחרים מקשיבים לו הקשבה עמוקה, מתוך רצון להבין אותו באמת, במלואו, מתחוללת "תגובה כימית" מסתורית ומ"חומרי היסוד" של הדובר והמקשיב(ים) נוצרת תרכובת חדשה. בתרכובת הנוצרת משתתפים סובייקטים נפרדים שהם גם – להפתעתם ולשמחתם – סובייקט אחד. הדינמיקה הפנימית והבין-אישית שמתחוללת במפגש כזה היא מיוחדת במינה.

חוויית האחדוּת הזו (שאינה סותרת את הנפרדוּת) באה אצל המשתתפים לידי ביטוי בחשיבה יצירתית ומעוּדנת-הבחנה, בקרבה אינטימית ואוהבת, ובהתרחבוּת והיפתחוּת גבולות העצמי המוכרים. אנו מגלים שאנחנו יכולים להיות לבד וביחד באותה עת.

בכוחה של תגלית זו, במיוחד אם היא חוזרת ונשנית ואם אנו מוּדעים לערכה ולמשמעותה, לשנות משהו עמוק בנפשנו, כיחידים ואולי גם כאנושוּת.

התרחשויות כאלו הן יקרות-ערך ומשמעותיות בעיניי ובחיי, ואני רוצה לאפשר לאנשים נוספים לחוות אותן."

 

עמיר כתב גם כמה תיאורי תצפיות על אירועים מסויימים מסוג זה שנכח בהם.

עיין למשל גם במאמר על ספרו של ידידי, ומורי בתחומים רבים, פרופ' יונתן גארב, כאן יש שם גם קישור לספר של פרופ' גארב שניתן להורדה בשלמותו. יונתן גארב בקי ויודע היטב ובאופן מדוייק ומדעי הרבה על טראנס היפנוזה, שאמניזם, deep mind, והעומק של מה שקורה בפנימיות של תרגול טאי צ'י, כמו שקיבל ולמד שנים רבות בעומק גדול ובתרגול ברמה גבוהה ממורים גדולים של טאי צ'י. וגם תרגל בלמידה מעמיקה ומסורה במשך שנים מגדולי המורים בתחומים אחרים, וחווה חוויות שמאניות בעצמו. והוא גם יודע גדול ביהדות וקבלה. הוא מקשר בין מה שגילה בתחום השאמניזם והטרנס לבין עדויות על ההתבוננות של חכמי קבלה. באמת דבר פשוט הוא שחכמת אריסטו והרמב"ם וכמובן כל מי שמעיין בשכל עיוני, מתחילה בראיית הנוכחות על ידי הנוכחות עצמה. זה מה שאמרו חז"ל על אברהם אבינו שידע את כל התורה (ואפילו עירובי תבשילין) לפני מעמד הר סיני מכח שכליותיו נעשו לו כשני רבנים (יש גרסאות שנעשו לו יועצים). כליות זה החומר של הגוף, הבשר. זה האיבר הכי נמוך ומגושם בגוף, הכי בשר, רק מדרגה אחת קטנה מעל השתן עצמו. איך גוש בשר שמוציא שתן מדם יכול להיות רב או יועץ? הדברים של חז"ל כאן הם כפשוטם ממש, לא אלגוריה, הכליות הן לא דימוי. בלי ספק מדובר על אותה תפישה בלתי אמצעית של נוכחות. אותן כליות הן אבן השתיה של כל היהדות. כל חכמת אברהם מושתת על חכמת הכליות שלו. כמו שכתבתי שהיכולת לקלוט נוכחות של המציאות של הדומם היא תשתית החכמה העיונית, כל השאר הוא רק קומות שבנויות על גבי זה ורק פותחות ומספרות ומגלות את זה. התורה שקיבל משה רק מספרת על השגת אברהם, כלומר על הכליות של אברהם.

התרבות האירופית המערבית המודרנית, כלומר מאז הרנסאנס, השכיחה את זה מאיתנו על ידי יוהרה והשתלטות אלימה של הרובד השטחי החיצוני המילולי של האינטלקט האנושי. שרידים מועטים מאוד, לא מפותחים, של יכולת התפישה הזו, שרדו במקומות שהתרבות המערבית לא הכחידה. הם לא הגיעו לתפישה של מונותאיזם ולהסתכלות על כלל המציאות, אבל לפחות במידת מה שימרו את היכולת הזו לפחות לדברים קרובים וקטנים. לכן כשיש אצל חכמי הקבלה דברים שנראים לאדם המערבי חידתיים, אפשר למצוא להם מקבילות אצל שאמנים למיניהם.

.

.

עמיר פריימן כתב על הרעיון הכללי בספרו של גארב:

"במאמרו "טראנס שמאני בקבלה מודרנית – ספרו החדש של יהונתן גארב" נכנס תומר פרסיקו לתוך הדיון הגדול, בין אלו המאמינים שקיימות חוויות מיסטיות "טהורות" ורואים שורש משותף לחוויות מיסטיות בתרבויות וזמנים שונים, לבין אלה שתופסים את התופעה המיסטית תמיד כפרשנות תלויית זמן ותרבות בצורה מוחלטת, ושוללים כל שורש משותף כזה.

אני רוצה להציע אפשרות שלישית (אף אני מניח שאחרים וחכמים ממני כבר הציעו זאת לפניי):

1. שהאדם ניחן במספר "איברי ידיעה" שונים או יכולות ידיעה שונות ("איבר" במובן של של פונקציה תודעתית, לא של אזור אנטומי בגוף)

2. שה"איבר" שמאפשר לנו לחוות חוויות מיסטיות ולדעת את "הידיעה הוודאית של המציאות כשלעצמה" שונה מה"איבר" שמסוגל לחשוב בצורה אנליטית ולהשתמש במושגים ודימויים כדי להגדיר ולנסח ידע (הבה נקרא לו "השכל")

3. שהחוויה והידיעה הטהורה, המקורית, הבלתי-מעובדת של "המציאות כשלעצמה" היא אותה חוויה וידיעה אצל כולנו, כשם שהחוויה של שתיית מים, התעטשות, צפייה בזריחה, ליטוף ראשו של ילד חולה או אורגזמה היא אותה חוויה (בגדול) אצל כולנו

4. שברגע שהשכל מעבד את החוויה המקורית הזו – וזה קורה בצמוד לגמרי לחוויה עצמה – הוא מפרשן אותה באמצעות מושגים ודימויים שהם מותני-תרבות וזמן

5. שרובנו לא מודעים לכך שהתוצר המעובד ע"י השכל אינו הדבר עצמו, מחליפים את החוויה והידיעה המקורית והטהורה בפרשנות שנתן לה השכל, ומשליכים את הבטחון נטול-הספקות, שטבוע בידיעה המקורית והטהורה, על הפרשנות המותנית והמאוד ספציפית שסיפק השכל

6. ושאז מתחילות כל הצרות

מה דעתכם?"

.

יש כאן היפוך מושגים. בתרבות המערבית שלנו אנו קוראים לשכל החיצוני השטחי בתואר המרומם "שכל", "רציונליות" "מדע" וכיו"ב. ואילו לשכל העיוני, שהוא לבדו הראוי לתואר שכל, וכל דברי אפלטון אריסטו הרמב"ם וכיו"ב אודות שכל נאמרו רק עליו, קוראים בשמות משפילים ובזויים ומכוערים כגון מיסטיקה, שאמניזם, אינטואיציה, פאראפסיכולוגיה, היפנוזה, טראנס, דת, אמונה, חווייה דתית, דמיון, וכל כיו"ב. השמות האלה בזויים ומכוערים כי המשותף להם הוא הסתכלות עליהם כעל משהו רגשי סובייקטיבי עמום מעורפל שלא יכול להפריד בין פנטזיות לבין מציאות ברורה, בין התבוננות ממצב של שקט רגשי, חופשי מרעבון תאווני, רגש שמושקט מכח מצב של פיקחון שכלי עיוני, לבין מצב של סערת רגשות והשתלטות של צרכים רגשיים אינפנטיליים שמחפשים דמות אב ונמשכים למה שסוער וצבעוני וחריג וחריף וחווייתי וכביכול "עליון". ולכן בהכרח מעורב בו הרבה מאוד מהפנטזיה ואפשר שכולו רק פנטזיה. מי שאין לו ביקורת עצמית ומוכן להאמין לכל פנטזיה בגלל מניעים רגשיים, בלי ביקורת ודיוק ובקשת אמת ברורה מדוייקת, אכן הוא בזוי וטיפש ומכוער, כמו כל המתמכרים לתאוות בקיצוניות, ומאנשים כאלה, ומהשרלטנים שמתפרנסים מהם, או הפתאים שמשלמים להם, בא הכיעור לכל הכינויים האלה. רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה, היה רגיש לזה והקפיד לכנות את עיסוקו כמדע הרוח ולא כמיסטיקה. אכן אנו ירדנו מהמדרגה של שימוש בשכל עיוני ונהיינו כבהמות, ולכן המעט שאנו מצליחים לגעת בשכל עיוני הוא באמת מעורבב עם רגשות והוא עמום ומעורפל ורובו או כולו פנטזיה בעלמא או אפילו שרלטנות, ולכן הוא מקבל שמות בזויים כאלה ולא רואים בו ראוי לשם הנכבד "שכל".

הזכרתי את ספרו של ידידי פרופ' יונתן גארב, יש עניין אחד בנושא זה בו אני חלוק עליו. לדעתי חכמת העיון בשכל עיוני, שהוא מוצא לה עדויות אצל חכמי הקבלה, היתה אמיתית רק בדורות קודמים. היא הלכה ונעשתה נדירה וגם כללית יותר עם הדורות. אצלי אין ספק שהאחרונים היו אנשים כגון החפץ חיים ורבי ירוחם ועוד מעטים מהדור ההוא, ומאז פסקו גם השרידים המועטים מאוד בכמות ואיכות שנשארו מזה, והיא לא קיימת יותר בינינו, וחכמי הקבלה של ימינו כולם הם חיקוי חיצוני ריק של העניין ואין בהם ממש.

יש בינינו אנשים בעלי יכולת כלשהי של שכל עיוני בדיסציפלינות אחרות, רבות ומגוונות ברחבי העולם והתרבויות השונות, אבל לא בקבלה. קבלה היא חכמה שמעיינת בשכל עיוני ברמה מאוד מאוד גבוהה, ומגיעה להסתכלות כוללת על כל המציאות, עד שורשיה ברבדים מאוד מופשטים וגבוהים שלה. יכולת כזו כבר אין אצלנו כלל. יש יכולות של עיון הרבה פחות יומרני, בדברים יותר מצומצמים וקרובים, וזה לא קורא לעצמו בשם הנשגב והיומרני "קבלה", ולא מתהדר באיצטלא. באותן דיסציפלינות אין מסורת מפותחת וכלים משוכללים של בירור הפסולת של פנטזיות וחלומות שווא מהתבוננות שכלית של ממש, ורבה שם התערובת.

חלקם הם אנשי אמת, ויש בהם שאר רוח וחלק של אמת, וכמו שכתב במו"נ חלק ב' פרק ל"ז על בעלי כח דמיון מפותח ושכל פחות מפותח:

"ואם יהיה השפע על המדמה לבד ויהיה קיצור הדברי [השכל] עם מעיקר היצירה או למיעוט התלמדות – זאת הכת הם מנהיגי המדינות מניחי הנימוסים והקוסמים והמנחשים ובעלי החלומות הצודקות; וכן העושים הפליאות בתחבולות הזרות והמלאכות הנעלמות – עם היותם בלתי חכמים – הם כולם מזאת הכת השלישית:

וממה שצריך שיתאמת אצלך הוא – שקצת אנשי זאת הכת השלישית יתחדשו להם דמיונות נפלאים וחלומות וטרופים בעת היקיצה בדמות 'מראה נבואה' עד שיחשבו בעצמם שהם נביאים ויפלאו מאד במה שישיגוהו מהדמיונות ההם ויחשבו שכבר הגיעו להם חכמות לא בלימוד ויבואו בבלבולים גדולים בענינים העצומים העיוניים ויתערבו להם הענינים האמיתיים בענינים הדמיוניים ערוב נפלא – כל זה לחוזק הכח המדמה וחולשת הדברי מפני שלא עלה בידו דבר – רצוני לומר שלא יצא לפועל:"

כמה מדוייק התיאור הזה על רבים מהמתיימרים בזמננו להיות בעלי שכל עיוני.

ביהדות הגדול מבין אותם אנשי הכת השלישית מהקרובים לזמננו הוא לפי עניות דעתי הזעירה הרב קוק, שטישטש את עולם התורה שלנו כמו שהמבול של נוח טישטש את האדמה. ומאוד קשה להבחין בזה, כי אותם אנשי הכת השלישית מדברים על עניינים נשגבים ברגש כביר ובתחושת וודאות גמורה, וצריך לדעת להסתכל באותם עניינים גדולים בדרך שכלית מדוייקת ולמדנית באמת, כדי לבחון אם יש ממשות שכלית ומציאותית בדברים הסוחפים הכריזמטיים, שנוגעים בצרכים ילדותיים נפשיים עמוקים מאוד בתוכנו שמתאווים מאוד שיהיה ממש בדברים האלה (יצרא דע"ז). לכן גם במקובלים מודרניים אחרים לפעמים קשה להבחין בזיוף.

.

.

יש לי כבר עכשיו במחשבה עוד הרבה מאוד דוגמאות כאלה מתחומים רבים, ואם אחשוב על זה עוד קצת תהיינה עוד הרבה, אבל אינני רוצה להאריך יותר מדי כי לא באתי לכתוב מאמר מדעי, ואני צריך ללמוד לשים גבול לצורך הנפשי שלי "להוכיח", ומי שמסרב לחשוב בדרך כזו שום הוכחות לא ישפיעו עליו, ומי שפתוח לזה לא צריך יותר כדי להבין על מה מדובר.

.

.

אני חוזר לעניין תפישת הנוכחות. עוד משל, אפשר לראות הופעה של זמר או נגן אהוב או משחק כדורגל על מסך, באיכות הכי גבוהה. אדרבה, על המסך רואים מקרוב כל פרט, מה שאי אפשר לראות אם נמצאים בתוך הקהל. אני מכיר מישהו שאוהב כדורגל, שנסע לאירופה לראות משחק, יש כאלה שנוסעים לראות הופעה או קונצרט וכיו"ב. הרי שיש בנו משהו שמרגיש את הנוכחות החיה.

.

לפעמים יש צדיק שהיה סגור בתוך ביתו ושם למד ושם אהב, ואנשים מסביבו לא נפגשו איתו. כשהוא נפטר מרגישים אבדן. העולם נעשה יותר קר וחשוך בלעדיו. לאנשים יש תחושת יתמות. למרות שזה רק נוכחות. ספריו נשארו ותורתו נשארה, ובכל זאת משהו גדול אבד. יש אנשים שאם יאמרו להם שהרסו את הכותל המערבי יחסר להם משהו חשוב, למרות שהם למעשה לא היו באים לשם. אולי מישהו זקן שגר בחו"ל. אחרים ירגישו חסרון אם יאמרו להם שנהרס מוזיאון הלובר, גם אם הם גרים בארץ אחרת ולא חשבו לבקר בו. יש לפעמים שלמישהו יש סבתא בארץ רחוקה והוא לא נובע לבקר אותה, ואם הודיעו לו שנפטרה הוא מרגיש שמשהו חשוב בחייו יהיה חסר. הנוכחות של משהו בעולם יש לה משמעות. וזה בגלל שמשהו בתוכנו מרגיש אותה.

.

יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף קח עמוד ב:
"והני מילי כולהו דקאמרינן דאמר ליה עורב לנח כולהו הני בהמות וחיות לאו מעשה נס הוה אלא אף בהמות וחיות ועופות אית להו שיחה דמשתעו בה להדדי ולאו דיבור ממש אלא סימני בעלמא כעין שיחת דקלים ומאן דחכים ידע לה לשיחה דידהו כדאמרינן בבבא בתרא (קל"ד א) גבי רבן יוחנן בן זכאי דהוה ידע שיחת דקלים וכל שכן נח דהוה חכם ונביא"

(למי שלא קורא ארמית, רבי מאיר הלוי, הרמ"ה, מגדולי החכמים ומפרשי התלמוד בתקופת ימי הביניים, כותב כאן שהשיחה עם הדקלים (וגם עם בעלי חיים) שנאמר שידע אותה רבן יוחנן בן זכאי, אינה נס או משהו מחוץ לטבע או משל אלגורי. אלא זה עניין טבעי שקיים כפשוטו. אני דיברתי על שיחה אילמת שאין בה תוכן שניתן לניסוח מילולי. הוא מדבר על אנשים גדולים מאיתנו בהרבה שידעו להבין מזה גם דברים שניתנים לניסוח מילולי. אבל היסוד הוא אותו יסוד.)

.

באמת התחושה של נוכחות, היא לא רגש. רגש זה תנועה, כח בנפש. בשמונה פרקים קורא לחלק הרגשי נפש המתעורר.

"והחלק המתעורר – הוא הכח אשר בו ישתוקק האדם לדבר מה, או ימאסהו. ומזה הכח יבואו פעולות הבקשה והבריחה, ובחירת דבר מה או ההתרחקות ממנו, והכעס וההתרצות, והפחד והעוז, והאכזריות והרחמנות, והאהבה והשנאה, והרבה מאלו המקרים הנפשיים. וכלי אלו הכוחות – כל איברי הגוף, ככח היד על התפישה, וכח הרגל על ההליכה, וכח העין על הראיה, וכח הלב על העוז או הפחד. וכן שאר האיברים, הנסתרים והנראים, אמנם הם וכוחותיהם כלים לזה הכח המתעורר."

מה שמרגישים את הנוכחות של דברים זו לא תנועה של התעוררות רגשית כלשהי. זו תפישה. התבוננות, השכלה.

בנפש השכלית שם כתב:

"והחלק השכלי – הוא הכח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל, ובו תהיה ההתבוננות, ובו יקנה החוכמות, ובו יבחין בין המגונה והנאה מן הפעולות. ואלו הפעולות, חלק מהן מעשי, וחלק עיוני. והמעשי, ממנו מלאכתי, וממנו מחשבתי. והעיוני, הוא אשר בו ידע האדם הנמצאות שאינן משתנות כפי מה שהן, ואלו הן אשר יקראו 'חכמות' סתם. והמלאכתי, הוא הכח אשר בו נלמד המלאכות, כמו הנגרות, ועבודת האדמה, והרפואה והספנות. והמחשבתי, הוא אשר בו יתבונן בדבר אשר ירצה לעשותו בעת אשר ירצה לעשותו, האם אפשר לעשותו אם לא, ואם אפשר – איך צריך שיעשה."

כל מה שקיים הוא בהכרח יכול להתבונן ולהשכיל לפי מה שהוא. כבר הארכתי בזה במקום אחר והבאתי ראיות חזקות לזה. עיין למשל במאמר החיים של הדוממים בביאור על מורה נבוכים ובעוד כמה מקומות בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית. וגם ביארתי מה שנאמר באריסטו וברמב"ם שלהיות בעל השגה שכלית ולהיות חי, אלו מילים נרדפות. מה שאריסטו אמר שהדוממים אינם חיים, זה לפי ההגדרה של חיים שהוא כתב, שהגדרת חיים פירושה תזונה וגדילה (לגבי תנועה מכח עצמם זה נושא ארוך ואכמ"ל). מבחינת להיות משכיל, בעל יכולת התבוננות, כל מה שקיים בהכרח יש לו את זה וזה פשוט. זה כרוך בהכרח בעצם המושג של להיות קיים, זה מההגדרה של להיות קיים, ויש לזה ראיות פילוסופיות מוכרחות כמו שביארתי.  אריסטו רק עוסק לבאר את הבדלי המדרגות בין דומם צומח חי ומדבר, והוא נותן הגדרה שקובעת את מהותה של כל אחת מהמדרגות. מה שמבדיל את מדרגם החי ממדרגת הדומם הוא כח התזונה והגדילה, ולכן אבן שאין לה את הכח הזה לא מוגדרת במדרגת החי אלא המדרגת הדומם. אבל להיות משכי ומתבונן ובעל רצון פשוט שיש את זה גם לאבן. והרי כתוב אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה, וחז"ל פירשו את זה כפשוטו שהם יבואו ויעידו באדם על מעשיו.

ובמו"נ ב ה:

"ובבראשית רבה אמרו באמרו יתעלה שמו, "והארץ היתה תוהו ובוהו" (בראשית א, ב), אמרו: "תוהא ובוהא", רצונו לומר: תאבל ותצעק על רוע חלקה. רצה לומר: הארץ אמרה, "אני והן נבראנו כאחת", רצונו לומר: הארץ והשמים, "העליונים חיים והתחתונים מתים". הנה כבר גילו גם כן בהיות השמים גשמים חיים, לא גשמים מתים כיסודות."

גרמי השמיים חיים במובן שיש להם שכל עיוני שיכול להשיג את הבורא בהשגה מופשטת. כמו שכתב בהלכות יסוה"ת ד ז שהלב משיג את הצורות שאין להם גולם בלי ראיית עין וכמו שמשיג את אדון הכל, וזה גם מוגדר כחיים, כי השגה היא חיים, והאדמה אין לה השגה כזו, אלא היא יכולה להשיג את הבורא רק דרך כלים חומרים כנוכחות ששורה בהם, ולכן נחשבת מתה ביחס לזה, וכל זה כבר נתבאר באורך ואכמ"ל.

.

אנשים נוטים לפרש דיבורים מעין אלה כדיבורים ליריים, פיוטיים, שיריים, של רגש. אדם בעל נפש פיוטית מרגיש שהכל חי והכל מדבר ושר. יש בלי סוף שירים שמדברים על כל מיני דברים בעולם ששרים או מדברים.

אני בשום אופן לא מתכוון לדיבור כזה. אני מתכוון לדיבור מדעי, מתימטי, של שכל מנתח וצלול. דיבור שיש לו תוקף פילוסופי והוא ניתן להוכחה פילוסופית לוגית מוכרחת. כי מדובר כאן בעיון שכלי שמסתכל על המציאות ורואה את האמת כמות שהיא. תחושות יש בהן תערובת של משהו שתפש איזשהו בדל אמת לא מבורר ומערב בו משאלות לב ופרי דמיון שמוסיף ומעטר ומפתח את הדברים, ונוצר ערבוב שאי אפשר לדעת ממנו מה באופן בהיר וצלול אכן קיים במציאות האובייקטיבית. לפעמים צריך להכריע הכרעה מעשית או הלכתית חדה וגורלית מכח דברים כאלה. לדוגמה אם אשה נכנסה להריון, נניח שהיא ילדה את שתים עשרה שאביה אנס אותה. והיא באה לשאול שאלה הלכתית האם היא יכולה להפיל את העובר. זו שאלה של חיים ומוות. העובר וודאי הוא חי מרגע שהופרתה הביצית, אבל צריך לדעת מה הם חיים אלה. מה הם אחרי ההפריה ומה הם אחרי ארבעים יום מאז ההפריה שאז יש צורה לעובר, ומה הם עד לפני הלידה.

אדם שבא עם רגש, יכול לומר ראיתי צילומים של עובר באולטראסאונד, יש לו פנים, הוא מחייך, הוא ממש בן אדם, אלה חיים, הלב לא נותן להרוג יצור כזה, אני מרגיש שזה רצח. אותו אדם יכול גם להרגיש שלשחוט פרה ולאכול אותה זה רצח. הלב שלו רגיש ופרה היא אכן בעל חיים.

לגבי אכילת פרה, יש משקל מאוד מדוייק, האם זה מוסרי, האם זה סותר משהו בעדינות הנפש, אולי להיפך, אולי זו סתם יפיפות נפש הפוכה מהשכל. ואולי זה רצח ממש. יש טבעונים קיצוניים שמוכנים לפגוע, אולי אפילו להרוג, אנשים שאוכלים פרות. כי לפי הרגשתם הם רוצחים. מישהי שלא היה לה מה לאכול וקיבלה מעט מאוד צדקה ממישהו אחר שגם לא לא היה מה לאכול, נתנה את הרוב לחתולים בחצר. כי היא מרגישה שגם הם חיים לא פחות מאיתנו וגם הם צריכים לאכול ומגיע להם לא פחות מאיתנו.

מצד שני אולי מישהו אחר יאמר שאין לו שום רגש לא לבעלי חיים וגם לא לעוברים, הם אל בעלי תבונה כמו אדם, ולפי הרגשתו אין שום בעיה להרוג אותם.

אי אפשר, ואסור באיסור נורא, להכריע שאלות כאלה לפי רגש.

ילקוט שמעוני שמואל א רמז קכא
"כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים". ואמרו את זה על שאול שריחם על עמלק וסופו שהרג את כל כהני העיר נוב.

מסופר על הגרמ"מ אפשטיין מסלובודקה, שביקר בברלין לפני השואה וראה שם גברת שמנשקת את כלב המחמד שלה, וקרא עליהם הפסוק הנ"ל "זובחי אדם עגלים ישקון", מי שמנשק עגלים עוד יהיה מזובחי האדם. כי השכל נותן מדרגות מדרגות בדברים, מדרגות מדוייקות. הרגש אין לו גבולות מדוייקים ולא מדרגות מדוייקות, ולכן זה כמו מבול שמטשטש את הכל, מוחה את הצורות. ולכן אם יתעורר רגש להרוג אז גם יהרגו. כי גבולות מדוייקים יציבים באים רק מהשכל ולא מהרגש. הרגש הוא החיים והוא האדם עצמו, אבל הוא מוכרח להיות כפוף לשכל. השכל תפקידו לא לבטל את הרגש או לדכא אותו או להתנשא מעליו, חלילה. תפקידו לעשות ביקורת על הרגש ולשים לו גבולות מדוייקים ולזקק ולברר אותו עד שיהיה צרוף ומזוכך. איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם. "זכו" מקובלנו שהוא מלשון זיכוך. אם הרגש מזוכך, וזה על ידי שהוא מקשיב לדייקנות של השכל, אז "זכו". אם לא הם נשרפים באש. אפילו אם אין ביניהם כעס וריב אלא רק אהבה, גם אז הם יישרפו באש. האהבה של אנה קרנינה היא ציור עמוק וברור לזה.

לגבי גירוש הגר הקב"ה אמר לאברהם שהוא צריך לשמוע בקול שרה, וחז"ל אמרו שזה בגלל שאברהם טפל לה ברוח הקודש. מעלת רוח הקודש שלה גבוהה משלו. ורבי ירוחם שאל על זה אם כן למה רק באותו עניין מסויים הקב"ה אמר לאברהם לשמוע בקול שרה, ומשמע שבדרך כלל היא היתה שומעת בקולו. והסביר שגם כשיש השגה גבוהה ברוח הקודש, צריך לדקדק כחט השערה ולבדוק ולהתמרמר עם יצרו שוב ושוב, לעשות ביקורת שוב ושוב ולזקק את ההשגה עד שתהיה צלולה לחלוטין. ובעבודה הזו אברהם היה גדול משרה. הוא שמע ממנה מה רוח הקודש אומרת ועמל לזכך את זה בשכל, ולכן בהכרעה המעשית למסקנה היא שמעה בקולו.

השכל השטחי החיצוני המילולי חסר אונים לגמרי מול שאלות כמו אלה, שצריכות לקבוע בדייקנות מה זה חיים ומה הערך של חיים. וכמו כן מול כל שאלה חשובה הוא חסר אונים.

אצל דתיים יש פוסקי הלכה שמשיבים על שאלות כאלה. אבל הם לא פוסקים הלכה כלל. הם מחפשים בהרבה ספרים ישנים מה שפסקו הלכה בעבר במקרים דומים ומעתיקים משם. פעם שאלו הלכה מהחזון איש, והוא התנצל שהוא לא מונח עכשיו בסוגיא ולא יכול להשיב בעצמו, לכן הוא פוסק להם מתוך ספר משנה ברורה. שאלו אותו מה רע בלפסוק מתוך המשנה ברורה, והוא השיב שזה כמו קופסת שימורים. הלכה היא הדיבור האלהי איתנו, והדיבור הוא עם מי ששומע. כשאני מדבר עם זקן וכשאני מדבר עם ילד (או עם אדם משכיל וחריף או עם אדם פשוט, או עם אדם קרוב, מהמשפחה, או עם אדם זר. או עם מישהו שבא מסין. וכו' וכו'), זה דיבור אחר לגמרי, למרות שהכוונה אחת. אם ילד ישמע הקלטה ממה שדיברתי עם הזקן או להיפך, הוא ישמע דברים אחרים ממה שהתכוונתי. לכן יש לפסוק עכשיו באופן חי לפי מה שהשכל של מי שחי היום רואה. לא לפי חיפוש בספרים עתיקים. מה שפוסקים לפי ציטוטים מספרים ישנים זה בכלל לא דבר השם ולא הלכה, זה תחליף להלכה בגלל שאיננו יודעים לפסוק הלכה. אפשר כמובן ללמוד מהספרים הישנים, אבל להשתמש בהם כבסיס לעיון שלנו, לא להעתיק בלי התבוננות שכלית.

אצל מי שלא דתי אנשים עושים משהו וזהו, ולרוב הם לא שלמים עם זה אחר כך.

.

 

יש שכל עמוק עיוני מתבונן שרואה את הדברים, רואה את החיים, וזה לא רגש פיוטי אלא התבוננות שכלית מדוייקת לגמרי. על זה אני מנסה לדבר כשאני מדבר על השיח דרך הנוכחות, ואני יודע שכל כמה שלא אומר תמיד יתפשו את זה כרגשנות פיוטית, רגישות נפשית של יפי נפש ועדינות נפש, כך הוא עולמנו המקולקל והחושך שאנו חיים בו וקשה מאוד להתעלות מעל זה, אני רק מנסה לצמצם את הנזק עד כמה שניתן.

מו"נ ג נ"ב:

"ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם. אבל מי שיחשוב בה׳ וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שנמסרה לו מזולתו, הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו כמו שבארנו בדברנו על התארים. ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי; והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו…

והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות, לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה, ואמנם תקרא העולה על רוחכם" עד כאן לשון המורה נבוכים.

.

מה שאני מדבר עליו הוא מצב קבוע. מה שזה נעלם כשיש טרדה באמת זה לא נעלם, זה נשאר קבוע, רק הטרדה מושכת את תשומת הלב אליה. ואפשר להישאר קשוב לזה גם כשיש טרדה. וכמו שכתב המו"נ שם במעלת משה רבינו והאבות, ששום טרדה לא הסיחה את דעתם מזה, והיו בדעת של חיבור בפועל תמיד.

.

מדובר על מצב שבו הרגש שקט לגמרי. כמו מים שקטים לגמרי. הוא חרד מלהפריע להתבוננות השכלית. הוא נטען בחיים בשקט מההתבוננות, ולא מגיב לשום דבר שבא מהחוץ. אם אדם מסתכל בעץ ומתרגש, הוא מתפעל מהעץ, אולי אפילו כותב עליו שיר או מצייר אותו, ואחר כך חוזר לחייו היומיומיים, ושנה אחר כך לא נשאר בו מאומה מהעץ, מלבד אולי הזכרון, זה לגמרי לא מה שאני מדבר עליו. השגה שכלית בעץ נשארת כמו שהיא בלי שכחה גם אחרי שנים רבות, ותמיד היא חלק מהאדם בהווה ממש ולא רק כזכרון.

.

.

מה שהתכוונתי אליו לגבי התינוקות, אנחנו מתרגשים מהם, מתפעלים מהם, הם משפיעים על הרגשות שלנו והרגשות מתעוררים. אבל התינוק נשאר בודד, זה לא יחס אמיתי. שמעתי מאשה יפה שאמרה שהיא מאוד בודדה, כי אנשים מופעלים מהיופי שלה והריגוש משפיע עליהם, ולא רואים אותה בעצמה. כך גם תינוקות. אם מאזינים לקולות שאנשים משמיעים כשהם מתפעלים מתינוקות אפשר להבין קצת מה הוא ריגוש והתפעלות של הדמיון. אם מדברים לילד בקול "חמוד" זה אל יחס אמיתי. הקליטה של הנוכחות שלהם היא משהו מאוד שקט, אני שקט לגמרי, מקשיב, והם שקטים. אני מקשיב עם המציאות של כולי, עם הנוכחות שלי, זה האוזן. אני נעשה כולי מכף רגל ועד ראש, מעומק הלב עד שטחיות הבשר, אנטנה קולטת. קולטת את מה שהוא כמוני עצמי, מה שהוא נוכח בנוכחות חיה. יש בזה התאחדות המשכיל במושכל, לכן זה מרפא לבדידות, שלי ושלהם. לכן זה נשאר במהותי לתמיד בלי שינוי, זה כבר דבר אחד עם מהותי. אני לא צריך לעמול לחזור על החוויה כדי לא לשכוח. משה רבינו יצא מהארמון וראה את בני ישראל עמלים, וירא בסבלותם. ונאמר שהוא שם את כתפו מתחת לאבן של כל אחד מהם וכל אחד מהם משאו הוקל. ורבי ירוחם הסביר שזה מדבר על הקשבה כזו. יש בה התאחדות כזו שהמשא באמת נעשה קל יותר, כי כעת גם משה נושא אותו מכח אותה התאחדות. התינוקות נעשים באמת הרבה יותר רגועים וצלולים מכח זה. יש עליהם משא נפשי כבד מכך שההורים הולכים לעבודה ומשאירים אותם במשפחתון, מכך ששלום הבית לא תמיד טוב, שההורים לחוצים ורצים ומשועבדים לעבודה ולבילויים, שאין מי שרואה אותם ומקשיב להם ושיש לו באמת סבלנות אליהם כמו שהם, שרוצים שהם יתפתחו מהר ויהיה אפשר להתגאות בהישגים שלהם, שהכל כל כך לא רגוע ולא יציב ולא בטוח, וכו' וכו'. ואם יש מישהו שרואה בסבלותם, אז רק מהנוכחות שלו קל להם יותר. רואים את זה בפועל, כעובדה.

.

מי שמגדל צמחים או דגים רואה איך הם משגשגים יותר אם יש תחושה של שייכות איתם. עץ שניטע בשולי כביש נראה אחרת, צומח אחרת, מעץ בחצר פרטית או בטבע.

 

.

החוש שקולט את הנוכחות הוא שכל עיוני, הוא התבוננות, לא רגש. כל התבוננות בהכרח צריכה להתחיל מזה. זה הרובד הכי בסיסי של כל התבוננות שכלית בכל דבר. בלי זה לא מדובר בשכל כלל. כל מה שקיים יש לו שכל. גם לאבנים. השכל הוא מדרגה על גבי מדרגה. שכל שעף באוויר. מתחיל ממילים ועיונים מופשטים, והוא לא בנוי קומה על גבי קומה מהקומה הזו של נפש הצומח, אין לו שום שייכות ללהיות שכל כלל. זה סתם סכלות גמורה. שקרים ובדיות והבל. המדע המודרני מתייחס לעולם כאל חומר דומם מת. כי הוא לא מתחיל מהתבוננות של נפש הצומח, משיחת דקלים. הפילוסופיה המודרנית היא מילים מאוד מחוכמות זו על גבי זו בלי שום תוכן וחיים, גם כן בגלל זה.

.

ילקוט שמעוני, תהלים, תתפט:

"אָמְרוּ עָלָיו עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ: בְּשָׁעָה שֶׁסִּיֵּם סֵפֶר תְּהִלִּים זָחָה דַּעְתּוֹ עָלָיו [=התגאה].

אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתָ בְּעוֹלָמְךָ שֶׁאוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמֶּנִּי?

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּמְּנָה לוֹ צְפַרְדֵּעַ אַחַת. אָמְרָה לוֹ: דָּוִד, אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עָלֶיךָ, שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת יוֹתֵר מִמְּךָ."

למה קול הצפרדע הוא שירות ותשבחות? יש הרבה קולות בעלי חיים שהם ביטוי של התעוררות רגשית. נביחה באה מהתרגשות כלשהי, מתנועת נפש, מתגובה רגשית למשהו. היא מביעה משהו. לעומת זאת קול הצפרדע הוא מונוטוני לגמרי, לא מביע שום דבר, אלא רק את העובדה שהצפרדע קיימת. מרוב שהוא מונוטוני זה נשמע כמו שקט. מה שנקרא "רעש לבן". לא מפריע לישון. אולי בעולם שלה יש לצפרדע משמעות אחרת לקול שלה, אומרים שזו שירת חיזור. אבל באזני האדם מצד החוויה האנושית שלו כך זה נשמע. הקול הוא קול הנוכחות עצמה. הוא קול ההוויה עצמה. והבורא שמו המפורש הוא אותיות הוי"ה.

 

.

.

אי אפשר לראות שום דבר שכלי בעץ לפני שרואים באופן שכלי צלול שהוא חי. רואים את חייו עצמם, לא רק כתיאוריה אלא בהתבוננות חיה ישירה.

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 45
"ואמרו עליו על בן סירא שאותה שנה למד ספר תורה כלה, לשנה שנית למד מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות, לשנה שלישית למד דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, לשנה רביעית למד קלות וחמורות תקופות וגימטריאות, לשנה חמישית למד שיחת דקלים שיחת מלאכי השרת שיחת שדים ומשלות שועלים, לשנה ששית למד ספרא וספרי ותנא דבי אליהו, לשנה שביעית לא הניח דבר גדול ולא קטון שלא למד."

החכמה היא דבר גדול, ההקדמות לה הן דבר קטן. כל שש שנים למד את מה שנדרש כדי ללמוד בשנה השביעית דבר גדול.

וכשמדובר ברגשות, אפשר לקבל הרבה נחמה לרגשות כואבים מעץ עתיק. כשאני מתכוון להיות איתו, הוא יודע מה אני מרגיש, באופן עמוק. הוא עם הרגשות שלי. זה עובר אלי מבין הסדקים שבקליפת הגזע.

 

.

באריסטו וברמב"ם מדברים הרבה על חומר וצורה. צורה היא לא התואר החיצוני, התבנית, איך שהדבר נראה בעיני בשר. היא מהותו.

מה מהותו של העץ?

אני רואה מעט שורש שלו בולט מעל האדמה במרחק מה ממנו. אני מתבונן על הלפיתה הזו של השורשים באדמה. מה קורה בדיוק במקום שבו נפגש הקצה הכי אחרון של השורש עם האדמה? האם יש גבול חד בין קצה השורש לאדמה או שיש מעבר? יש שם יניקת חיים שקטה ופשוטה. השורש נאחז באדמה, הוא מחזיק את כל גובה האילן ונופו ומשקלו גם ברוחות חזקות מאוד. כמה צמודה ועמוקה לפיתתו באדמה מול כל הרוחות. כמה הוא יודע את האדמה, חי בה וממנה. קבור בה וקברו הוא חייו. נולד מהאדמה וחי בתוכה, כל שהוא חי הוא מתחפר בה עוד, הוא חי כחלק ממנה.

ובקצה העליון יש הרבה ענפים עדינים דקים וירוקים, שולחים אצבעות ירוקות תינוקיות למעלה, לשמיים, לשמש. שואפים אל על. קלים. צומחים.

השרשים צומחים למטה, עמוק יותר לתוך האדמה, לתוך האפלה. והעלים החדשים מלבלבים למעלה, לגובה, לאור. העץ נמתח, שני כוחות צומחים זו, זה כלפי מטה וזה כלפי מעלה.

הוא עצמו הוא הגזע. עומד. יציב. לא שואף למעלה ולא למטה. מאוחד, חזק, קשה. הוא כולו מים, והוא גם אור השמש ואוויר, והוא כולו אדמה, הוא יונק מהאדמה ועשוי ממנה וחזק ויציב כמוה. הכל מכונס בו מאוחד ועומד. והארץ לעולם עומדת מתקיים בו. הוא מחזיק את כל שנותיו בתוכו כטבעות בעובי הגזע. הוא מחזיק את המים, מוליך אותם למעלה, אל העלים הירוקים הרכים והשבירים ממלאותם במים, ובעצמו הוא קשה כאבן. קיים, פשוט קיים. וכמה יפה ונפלא ונשגב וטמיר הוא העץ.

זו עדיין לא התבוננות באידיאה של העץ. זו רק התבוננות בחומר. האידיאה עדיין משוקעת בחומר בהתבוננות כזו. מה שהשכל רואה הוא רק את העץ החומרי. אין כאן הפשטה. מה שמייחד את השכל מהדמיון הוא יכולת ההפשטה, הפשטת הצורה מהחומר, מהיותה צורה משוקעת בחומר ומאוחדת איתו.

כל מה שקיים הוא עין, עין שכלית של שכל עיוני, יכולת התבוננות, לפי מה שהוא. לאבן יש עין של אבן שרואה בהתבוננות לפי מהותה. וכן לכל דבר. כח הדמיון הוא העין של רובד מסויים באדם. לפי האמת זה עיקר האדם. הלב. רחמנא ליבא בעי, זה האדם עצמו יותר מהכל. השכל העיוני הוא העין של הרובד השכלי של השכל. השכל העיוני של הרובד השכלי תפקידו הוא לזקק את מה שהלב רואה בכח הדמיון, להפשיט את זה מהחומריות, לדייק את זה. להעלות את זה. אבל העיקר הוא הלב, הדמיון. באמת מה שהרמב"ם אומר שצלם האלהים שבאדם, צורתו, מה שהוא באמת, זה השכל העיוני, כוונתו ללב. והלב הוא כח הדמיון. הלב הוא מקום הרגשות, אבל כמו שביארתי יש רגשות ויש כח התבוננות של הלב והם שני דברים נפרדים. הרגש הוא מה שמתעורר ודועך, הוא התפעלות, תגובה למשהו, תנועה. ההשגה של כח הדמיון בדרך של עין שמתבוננת זהו מציאות שקטה וקבועה גם ברובד של הדמיון והלב. כך הוא כותב בהלכות יסודי התורה פרק ד:

"הלכה ז

לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין.

הלכה ח
נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו ועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם עד שידמה להן ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעינים שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף שזו תואר שמה ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר אלא הדעה שהיא צורת הנפש ובצורת הנפש הכתוב מדבר בצלמנו כדמותנו ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח ולפיכך צריך להזהר בשמותן שלא יטעה אדם בהן וכל שם ושם ילמד מענינו.

הלכה ט
אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתפרד להם ואינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף אלא מאת ה' מן השמים היא לפיכך כשיפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה לא תכרת הצורה הזאת לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים ויודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים הוא שאמר שלמה בחכמתו וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה."

.

.

בהלכה ז' הוא מדבר על הלב ועל עין הלב. ועליהם הוא אומר בהלכה ח' שהם צורת האדם. והלב באופן של התבוננות שכלית משיג את הדעות הפרודות מן הגולמים ומזה מגיע לידיעת בורא הכל ומזה להתאחדות איתו ולחיי נצח.

בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה עשר העתקתי את רוב ספר השכל והמושכלות מאת אלפראבי. הוא כותב שם שצורה כשהיא משוקעת בחומר היא אחת עם החומר וקורים לה מקרי החומר. אם החומר נשרף היא נשרפת. אם העץ הזקן שלי שהיה ידידי היה נשרף, כל מה שראיתי בו היה נשרף איתו. השכל מפשיט את הצורה, ואז היא הופכת ממושכל בכח למושכל בפועל, והיא מתאחדת עם השכל והוא נעשה מזה שכל בפועל, ומזה הוא דבק בשכל הפועל שזו דבקות בבורא העולם. השכל הפועל הוא התחתון בהשתלשלות עשר השכלים הנבדלים, עשר מדרגות המלאכים. הוא המלאך שנקרא אישים, הוא המצייר את כל הצורות, הוא האור שגורם לעין השכל לראות, וממנו גם שפע הנבואה. הוא מה שהמקובלים מכנים ספירת מלכות, הוא המלך הגדול שמדבר עליו במו"נ ג נ"ב.

.

.

מה היא המציאות שאני רואה בעץ, שהיא מציאות גמורה וברורה, אבל לא משוקעת בעץ עצמו.

יש חיים באדמה. פעם, בנעורי, לפני שהיו לי ילדים, היו לי מחשבות על התאבדות. חשבתי על התמזגות באדמה, התאחדות איתה. לשכב על האדמה כמו עלי השלכת, המאדימים על האדמה ולאט לאט מתפרקים ונעשים רקב לח ומתאחדים איתה. להיות עשוי מאדמה. לחיות כאדמה.

זה הציור שיש בשרשי העץ, שחיים כקבורים באדמה, יונקים ממנה, נושמים אותה, שותים ואוכלים אותה,  מאוחדים איתה, לפותים בה, מחזיקים בה חזק חזק, לא ליפול, חיים כאדמה בעצמם.

.

אבן סינא מסביר יפה, עיין מה שכתבתי בזה בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימות 63 ו 64, איך המציאות היא היא כח הדמיון. המציאות אינה אלא דיבור. האדם אע"פ שאינו תכלית הבריאה כמו שכתב המו"נ ג י"ג ושם כ"ה, הוא מי שאליו מכוון הדיבור שהוא הבריאה. ביארתי ויישבתי והכרחתי עניין זה באורך במק"א.

האוזן של הדיבור הוא כח הדמיון. קודם כל נבראה האוזן, זה מה שהבורא רצה לברוא. אוזן שתהיה דווקא כך. לפי האוזן נאמר הדיבור, שהוא הבריאה עצמה, מציאותה, האופןו המיוחד בו היא נמצאת. הצורה הראשונית של כל עצם שמורכב מארבעת היסודות היא לפני הכל מה שיש לו אורך רוחב וגובה, שלושה מימדים. כי זה האופן שאוזן הדמיון שומעת את האמירה על להיות נמצא.

ואז הדברים מצטיירים במה שנקרא חומר, חומר הוא המצע שעליו מה שהדמיון משיג צריך להיות מצוייר. והאיכויות של החומר, התואר והצבע והמשקל והנפח והמקום והזמן וכו'. חומר הוא גלי הקול שאוזן הדמיון יכולה לשמוע. כך אבן סינא מסביר את התחלת המציאות הפיזית, כמו שנתבאר שם.

החומר הוא העדר, וכל מה שמצטייר בו ונתפש כנמצא, הוא מצטייר בדרך של העדר. למשל אם יש מי שגדל באי בודד ואמו מתה בלידתו והוא לא ראה מימיו שום אדם או חיה. וכשיגדל הוא יתגעגע לבני אדם, הם יחסרו לו, והוא לא יידע שהוא מתגעגע. יצטייר בנפשו צורה של יד חמימה אוחזת בו, או משהו שלא בציור של יד ממש אלא בציור כלשהו שמחזיק את העניין של יד שנוגעת בחמימות. ויהיה בו ציור של קול שמדבר אליו מילים שנוגעות בו, או משהו אחר מקול רק שמחזיק את התחושה של קול שנוגע. ותהיה בו תחושה של הבל פה שנושם קרוב אליו, כמו לפני נשיקה. ואולי הציור יהיה אחר אבל תהיה בו מהתחושה הזו. והוא לא יידע שהיד והקול והבל הפה הם צדדים של עניין אחד, אלא יחשוב שהם עניינים נפרדים לגמרי. והתשוקה והגעגוע והעונג שבזה ימלאו את חייו. מה יש לו באי הבודד שישווה לעונגים האלה של צורות שנתפשות בדמיונו. נפשו תימלא צורות שונות, והוא ירדוף אחרי העונג של תחושתן, והן תהיינה המציאות שלו. לא תהיה לו שום השגה שהצורות האלה הן תולדה של העדר של משהו אחר שהוא קיים באמת. מבחינתו הצורות שהוא תופש זה מה שבאמת קיים וזה אצלו קיים כמו 'יש' ולא כמו העדר. כל רגשותיו יהיו בזה והחלל והריק והרעב ילכו ויעמיקו כי כל כמה שהוא מתענג הוא רק ירצה עוד, כי זה רק העדר. אין כאן באמת מגע יד חמימה של אם או רעיה, קול חכם ואוהב אמיתי של אב. אין מה שימלא. כך היא המציאות של העולם שלנו, עולם החומר וההעדר. והצורות האלה נתפשות בדמיון, והן מה שמוגדר במדע הפיזיקה כעצמים שקיימים במציאות. וההעדר בעצמו הוא נחשב המציאות עצמה. כי ממנו באות הצורות האלה.

האדמה היא המוות, הקבר. היא קרה ודוממת. היא ההעדר. וממנה צומחות כל הצורות היפות החומות הטובות המענגות. ומי שנפשו מרגישה את ההעדר, את חוסר התוחלת, את הריקנות שברדיפת העונגים המדומים, רוצה להגיע למציאות אמיתית יותר, ממלאת יותר, שלא מתפוגגת ומשאירה רעב גדול יותר. ונדמה לו שהמציאות הזו היא באדמה עצמה. אמא אדמה. שהיא מה שנושא את הכל ומצמיח את הכל וסובל את הכל, ובה יש חמימות וחיים ורוך, היא אם ורעיה. ובאמת היא קרה והיא קבר. התולעים שם אוכלות את מה שנרקב. בגלל שהיא העדר היא מקור כל החיים, הם נובעים ונולדים מההעדר. וכמו שכתב אריסטו בפרקים הראשונים של מטאפיזיקה למבדא איך כל החיים והצורות והתנועה נולדים מההעדר (וכן במו"נ א י"ז). אותו העדר שדבוק לכל, שמדבר בו המורה נבוכים בחלק ג פרקים ח', י'.

.

בספרי הקבלה כתבו שלפי האמת האילן הפוך, שרשיו למעלה וענפיו כלפי מטה. מי שחי באי בודד מתגעגע לאבא ואמא ורעיה ואחים ואחיות. הוא לא יודע שהם קיימים ושהם חסרים לו. הוא רק מכיר את התחושות של מגע וחום וקרבה שנוצרות מהדמיון מכח הבדידות וההעדר. זה אצלו סוף המושג של להיות קיים. אצלו השורש למטה, בהעדר, באדמה, משם מקור המציאות. מה שאפשר שבני אדם יתקיימו באמת, בשר ודם, זה מחוץ ליכולת השגתו. זה משל המערה של אפלטון שבפוליטיאה ספר ז.

לפי האמת שורש המציאות הוא אותם אבא ואמא ורעיה ואחים ואחיות שבאמת קיימים, שמחכים לו בעירו, שמחפשים אותו. שיכולים לגעת בו באמת. ששם ביתו. מעבר לים, היכן שאביו ואמו חיים. הוא לא יודע זאת. אבל השורש שלו הוא באמת בשמיים. שם המקור האמיתי של המציאות האמיתית.

האילן אוחז בשרשיו באדמה, ויש שם לפיתה חזקה, הוא אוחז אותה חזק. וענפיו החדשים הקטנים שואפים למעלה, באומץ. הם תינוקות, הם שואפים למקום הנכון. מה ששואף לאדמה הוא מעוצה, עבה, חזק, עתיק, איתן, קשה כאבן, כבד מאוד. מה ששואף לשמים, לאור ולשמש, הוא דק עד מאוד, קטן מאוד מאוד, קצה קצהו המהוסס של תחילת עלה ירוק ורך מאוד. מגשש בלי לדעת לאן, אבל מרגיש את הכיוון הנכון. שואף למעלה. כמו שהשורש הגדול הכבד מגשש דרכו למטה כי במעבה האדמה הוא ימצא את המציאות, יינק חיים, כך הענף הדק מגשש למעלה לינוק משם מציאות וחיים. הגזע המכונס הקשה נפתח ככל שהוא עולה למעלה, ככף יד קמוצה שהולכת ונפשטת. פושט ידיו אל על, מתפלל, מבקש.

כח הדמיון לא יכול להשיג שום דבר בלי שהוא מצוייר בהעדר, בלי שהוא עשוי מאדמה. אי אפשר בלי להיות מושרש באדמה. אבל האדמה זה קבר, משהו ירוק שואף לשמים, למעלה. העץ אוחז באדמה ובשמיים ומנסה לאחד אותם, לחבר אותם, הוא מושך את האדמה למעלה ואת השמים למטה, כדי שיגעו זה בזה. גם אני כך. זה כבר לא רק העץ. כבר שכחתי את העץ. זו המציאות בעצמה, זו שכולנו חיים בה. כאן כבר מתחילה התחלה מועטה וקטנטונת של הפשטה. האידיאה מופשטת על ידי השכל העיוני מהחומר, מהעץ המסויים שבו ראיתי אותה, והופכת למציאות אידיאית מובדלת מחומר, שקיימת כמציאות רוחנית. ולראות אותה זה לראות את בורא העולם.

.

האידיאה, הצורה, היא הנפש. כשפורחת הנפש מהגוף נשאר רק חומר, גוף מת, החיים הם הצורה, היא הנפש. צורת העץ היא נפשו של העץ. התואר שאנו רואים, גזע, ענפים, עלים, הוא האופן שהנפש עיצבה את הגוף, ציירה אותו. מהציור מגיעים לצייר, שהוא הנפש. הנפש שנמצאת בזרע, שואבת חומרים מהאדמה, ומציירת מהם עץ שהולך וגדל. כיוון שהיא מציירת את העץ היא נקראת הצורה של העץ. היא לא הציור. הציור הוא התואר, המצייר היא הצורה, וזה מה שחי בעץ, וזה התוכן החי שבו, נפשו.

.

.

זה מעט מאוד ציור סכמטי שטחי ומועט וקטן לקרב אל ההבנה מעט מאוד את העניין של הפשטת המושכלות מהחומר. הפשטת האידיאה, הצורה, של העץ, מהעץ החומרי המסויים. אפשר עוד הרבה מאוד להתבונן בזה, לראות בזה עוד הרבה. כל הלימוד באריסטו וברמב"ם הוא רק תבנית ריקה, ראשי פרקים שלא אומרים שום דבר, ההתבוננות החיה ממלאת אותה בתוכן.

.

מו"נ א ס"ב:

"וכבר התבאר בספרים המחוברים בחכמה האלהית [כנראה כוונתו לספרי אלפראבי] שזאת החכמה אי איפשר לשכחה, רוצה לומר השגת השכל הפועל, והוא ענין אמרו ותלמודו מתקיים בידו".

כל מה שאני לומד מספרים, גם אם הם דברים חביבים ונפלאים, אני מהר מאוד שוכח לגמרי או כמעט לגמרי. לפעמים לא מאוד מהר, אבל תמיד לבסוף שוכח. מה שהוא התבוננות מהמציאות עצמה לא נשכח. זה חלק ממני. כמו שאדם לא שוכח את בנו.

וכך חיים שלמים, להתבונן עוד בעץ, ובכלב, ובעציץ, ובדגים, ובתינוקות, ובעצמי, ובכל מה שקיים. להתחיל מלקלוט את הכל כחי, נוכח, נוכחות חיה, שמדברת. ומשם להתבונן עוד, בהדרגה, לאט לאט, להפשיט עוד, לאהוב.

הלכות תשובה פרק י':

"וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה:"

ההשגה היא כמידת האהבה, והאהבה כמידת ההשגה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. בעלי בתים יבוזו למי שמתיידד עם עץ. חולם חלומות. הם יבואו עם טנדר ומסור ויאמדו שיש כאן כחצי טון עץ אורן מאיכות נמוכה שמתאים לקרשים לבניין ואפשר למכור אותו לנגריה בכך וכך.

.

.

ההפשטה לא באה מלהסב מבט מהחומר אל כלפי מעלה. מי שינסה להעביר את המבט מהעץ החומרי עצמו אל משהו אלהי, כללי, מופשט, אידיאי, אורות וקודש, לא יגיע לשום דבר. להיפך, יפול לבאר שחת. יש להסתכל לתוך העץ החומרי, עוד ועוד לתוכו, עם כל חומריותו. לא להסב מבט למעלה. אלא רק פנימה, לתוך החומר עצמו. ההפשטה היא מה שקורה כשנוגעים בחומר במגע של התבוננות, ממש בו, בעצמותו, בתוקף חומריותו, שם בדיוק הוא מעצמו הופך למופשט, מעצמו, מכוחו. בתינוק, באשתו, בילדיו, בביתו, בכלבו, בכספו, במאכלו, במשכבו, בייסוריו, בתאוותיו, בבדידותו, בפחדיו, בעייפותו, בחולשתו, בעצבונו, בתענוגיו השפלים המכוערים המבישים, בכל אשר לו. בכל מאודך. זה הכל עץ. זה הכל מושכלות בכח שמחכים שיהפכם למושכלות בפועל. וזה עמל של חיים שלמים, לא משהו שנקנה בקריאת דף כלשהו.

.

לפעמים אדם מוכן להסתכל על המקומות בהם הוא מתבייש בעצמו. אבל לפעמים יש מעט מקומות כאלה שהם מחוץ ליכולת להסתכל בעין ישרה ולומר אכן כזה אני, זה אני. זה לא איזה בוץ שדבק בי ונשר, זה לא מעידה חד פעמית, זה לא שבע יפול צדיק וקם. זה לא משהו שקרה לי ואני אל יודע איך ולמה. זה אני. אני הולך עם זה לכל מקום ולא שוכח את זה. יש דברים שהבושה לגביהם צורבת עד כדי כך שהם נשכחים כמעט בהכרח. בלי להיות בהתבוננות על זה לא שייך להיות בהתבוננות על שום דבר. כי ההתבוננות מיוסדת לפני הכל על שיח של נוכחות, שמשדרת וקולטת את הנוכחות עצמה. ואם אני מתעלם מחלקים מעצמי, אני לא באמת נוכח ולא יכול לשמוע נוכחות של משהו שמחוץ לי. אם אני מרגיש את הזהות שלי רק בחלקים היפים שלי, רק אלה שמתאים לי להציג מול העולם, אפילו עם כל החסרונות אבל משהו בכל זאת מוסתר, אז אני קליפה, הצגה, שריון, משהו אטום. מי שמקשיב לנוכחות מרגיש משהו אלים בנוכחות של אדם כזה.

בהלכות יסודי התורה פרק ז כתב:

" והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן"

ובמו"נ ב ל"ו כתב:

" וכן ראוי עוד שיהיה זה האיש כבר נתבטלה מחשבתו ופסקה תשוקתו לרשיות ולשררות שאינם אמיתיות – רצוני לומר בקשת הניצוח או הגדיל העם לו והמשיך כבודם אליו ועבודתם מפני זה לבדו; אבל יראה האנשים כולם כפי עניניהם אשר הם לפי הענינים ההם בלא ספק כבהמה או כחיה אשר לא יחשוב השלם המתיחד כשיחשוב בהם אלא בצד ההנצל מהזק המזיק מהם – כשיזדמן לו עמהם השתתפות או לקבל תועלת במה שיקובל בו תועלת מהם אם יצטרך אליו לצורך מצרכיו;"

ובמו"נ א ז כתב:

"וכבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו עניינה, הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחלוש הדעות, מה שאין כן לשאר בעלי חיים, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע, והוליד הנזקים כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יזיקהו. וכן היו בני אדם הקודמים לשת. ואמרו במדרש: "כל אותן ק"ל שנה שהיה אדם נזוף בהם היה מוליד רוחות", ר"ל שדים, וכאשר רצהו השם, הוליד בדמותו כצלמו."

הסיבה שיש להתרחק ממי שאין לו שכל היא משום האלימות שבנוכחותו, שמפריעה מלשמוע נוכחות למי שעסוק בזה, שזה היסוד של הלימוד של מעשה בראשית. אם יש אדם חסר שכל שלא רוצה להזיק לי, למה שלא אוהב אותו בכל ליבי וארצה את קרבתו. אני מגדל דגים וצמחי נוי ומשקיע בזה הרבה זמן ומשאבים, וגידלתי עד לא מזמן כלב. אני מאוד נהנה מנוכחות של תינוקות או קשישים מופלגים שדעתם כבר לא מאוד צלולה, וגם איתם עבדתי הרבה ונהניתי מאוד מקרבתם. כל זה כדי להרגיש את הנוכחות החיה שלהם. אדם סכל אמרו להיות לאין שיעור יותר יקר וקרבתו יותר רצויה מכל אלה. אם אדם מוכן להיות מודע לדברים הכי מבישים שאצלו, לרוב האנשים, גם אם הם שפלים בעיני עצמם ולא מתביישים בחסרונות, יש משהו שלדעתם הוא כל כך מביש שהם באמת לא מוכנים להכניס אותו לתודעה ביחס לעצמם. ממילא נעשה שהזהות שלהם בתודעתם היא דמות מזוייפת. זה קולאז' שעשוי מקטעים מאישיותם שלדעתם אין מה להתבייש בהם, והשמטה של מה שיש להתבייש בו לדעתם. זה לא מי שהם באמת. הדמות המזויפת היא שד. היא עשויה מקרעי אדם חי, באופן כלשהו יש בה חיים, אבל היא חלולה ומזוייפת. לכן המו"נ א' ז' קורא לאנשים האלה שדים. החיות הריקה של השד היא שמניעה את אותם אנשים להזיק כל כך הרבה. מי שיודע מי הוא באמת לא מחפש להזיק כל הזמן. זה כבר חכמה. מי שמכליל את מה שהכי מביש בו בתוך תודעת זהותו הוא כבר לא סכל. גם אם אין בו שום התבוננות מלבד זה, זה כבר כולל הכל במדרגה היסודית, את כל החכמה. הוא אדם יקר ואהוב וקרבתו מבוקשת והוא בן העולם הבא, כי יש בו חכמה.

מי שלא אמיתי, שאין תוכו כברו, רבן גמליאל אל הסכים להכניסו לבית המדרש. הרי מי שהיצר הרע שולט עליו התורה אומרת שעליו ללכת לבית המדרש ושם התורה תפוצץ את היצר הרע שלו. בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מהחכמה. לכן אדרבא את החוטא יש להכניס לבית המדרש. להשאיר את הכסיל והחוטא בחוץ זה כמו לא לקבל לבית חולים את מי שחולה. אבל אין תוכו כברו מסולק מבית המדרש לא בגלל שהוא כסיל ויצרו שולט בו. אלא בגלל שהוא לא באמת נכנס. הוא עצמו לא נמצא כאן, הוא רק מכניס שד לבית המדרש. זה שד ריק שילמד אולי כדי להתגאות או כל מטרה אחרת, אבל לא יצמח מזה שום טוב. לפעמים אנשים משמיטים מהתודעה שלהם את החלקים היפים שבהם, שנאה עצמית, רגשי אשמה, חוסר בטחון עצמי וכיו"ב. זה גם יוצר זהות פנימית מזוייפת. אבל זו מחלה מודרנית. המחלה שהגמרא הכירה היא שאדם משמיט את החלקים המבישים, החלשים.

הבורא עצמו גם הוא לא מוכן לבוא בקשר עם השדים האלה. "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת"

ובמדרש:
""קרוב ה' לכל קוראיו" – יכול לכל? תלמוד לומר לכל אשר יקראוהו באמת". אם האדם אמיתי, יודע מי הוא, על דרך שאמרו בסוטה שאין תפילתו של אדם נשמעת עד שמשים את עצמו כבשר, שנאמר עדיך כל בשר יבואו, אז ה' קרוב אליו, וגם אם הוא חוטא וגם אם יש הרבה מאוד דברים שהוא לא יודע. אבל אם הוא מקבל רק את החלקים שבו שיפים בעיניו, הוא לא קורא באמת. הוא עושה הצגות גם לבורא העולם, משקר גם אותו, כמו שאת עצמו, אז יש כאן רק שד, והבורא לא רוצה להיות קרוב אליו. איך תהיה תקומה לאדם כזה?

נוכחות של אדם כזה לא מאפשרת לחכם להתבונן בחכמה. זה כמו מי שעסוק בהתבוננות בחיי בעלי החיים במקום של טבע שקט, ופתאום עובר שם טרקטורון רועש וכל בעלי החיים מסתתרים.

ספרים מהסוג של אורות הקודש עושים נזק עצום מבחינה זו. הם מציירים הכל באורות וורודים יפים של קדושה, אין בהם בכלל כיוון של התבוננות לתוך החומר עצמו. הקטן המביש המכוער. אבל מעשה בראשית פירושו ללמוד לראות את האלוהים מתוך ההתבוננות בטבע הגשמי. כמו שהוא. זה דורש אמת, עמל של לקרוע את היפיוף המזוייף. ביקורת. לעמול עד שיקיא את החלב שינק משדי אמו. לא להיות כמו תיירים שמטיילים בעולם שכולו כביכול ציור של הוד הקודש והאור בלי שזה דורש שום עמל אמיתי ומחיר אמיתי ווויתור אמיתי.

.

.

.

הקיום האמיתי של אבא ואמא שנמצאים מעבר לים, ואליהם הוא מתגעגע, הוא הקיום של עולם האידיאות של אפלטון, של עשר השכלים הנבדלים של האריסטוטלים, עשר המלאכים שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב, עשר הספירות של חכמי הקבלה, שהוא המציאות האמיתית.

רמב"ם איגרת תחית המתים:
"ואמנם יחייב זה כלו מה שיעלה בדמיון ההמון אשר לא יאמינו שיש מציאות חזקה רק לגוף ומה שאינו גוף אבל הוא בגוף, רצה לומר כמקרים הוא גם כן נמצא אצלם אבל אין חזקתו במציאותו כחוזק הגוף. ואולם מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו נמצא אצל הסכלים אשר הם בלא ספק, אף על פי שהזקינו, גמולי מחלב עתיקי משדים, ומפני זה יאמינו רובם שהשם גוף אצלם, שאם לא יהיה גוף אינו נמצא. ואמנם הנקראים חכמים באמת, לא על דרך העברה, הנה התבאר אצלם, שכל נבדל מן החומר הוא יותר חזק המציאות מבעל החומר, ואין ראוי לומר יותר חזק, אבל מציאות הנבדל יותר אמתית, מפני שלא ישיגהו אחד מאופני השנוי, והם אשר התבאר אצלם במופת שהשם אינו גוף, ומפני זה מדרגת מציאותו יתעלה בתכלית החזוק. וכן כל נברא נבדל, רוצה לומר המלאכים והשכל, הוא במציאותו חזק מאד, קיים יותר מכל גוף, ומפני זה נאמין אנחנו שהמלאכים אינם גופות, ושבני העולם הבא נפשות נבדלות, רוצה לומר דעות."

.

זה עולם שהוא דיבור אל השכל העיוני שיכול להשיג צורות מופשטות. העולם הארצי החומרי שלנו הוא עולם ההעדר, שבו הכל קיים כחקיקה, גילוף, בהעדר. כמו אלמנה שחיה עם זכרון בעלה המנוח, כמו אם שחיה עם הנעל הקטנה של בנה המת, ומאותה נעל הוא כולו חי איתה תמיד. רק שאותן אמהות יודעות שזה רק העדר והן עצובות. ואנחנו כמו אותו מי שגדל באי בודד שמרגיש את הגעגוע ולא יודע שזה העדר של משהו אלא אצלו זו מציאות שלמה, והוא שמח בזה.

הצורות הן אותן צורות. בהעדר מצטיירות אותן צורות של מה שקיים בממשות, רק שאינו מושג, ומה שיש לנו ממנו זה רק ציור העדרו.

מי שחי באי הבודד ויש לו צורות מרובות של העדר, ועונגים מרובים מהצורות האלה, אם הוא חכם מאוד ועמל מאוד ומבקש אמת מאוד, הוא יכול להשיג שהצורות האלה מקורן במשהו אחר, בבני אדם חיים שנמצאים באופן ממשי במקום אחר כלשהו. שהמגע והקול והבל הפה שהוא מרגיש הם כולם ממקור אחד, הם כולם של אם או רעיה אחת. והעונג שיהיה לו במגע עם הרעיה האמיתית לא ישווה כלל לכל מה שיש לו מהדמיונות של ההעדר. והוא יפסיק לתת ממש בעינוגי ההעדר והדמיון ויבקש איך להגיע לאמו ואביו ורעייתו האמיתיים. זה מה שעשה אברהם אבינו, שהבין שהכל שרשו אחד שהוא המצוי האמיתי מוכרח המציאות שהוא ממציא כל נמצא והמציאות היא אצלו ורק הוא אמיתת מציאותו שלמה.

יש השגה שכלית שיכולה לתפוש שהדמיונות בהכרח מקורם בהעדר משהו ממשי. הם מצטיירים כצל של משהו ממשי. מדובר להזכיר בילד שמעולם לא ראה שום אדם או חיה או צמח, הוא גדל באי שיש בו רק חול ומים. אין לו שום אחיזה בהשגה של משהו קיים באמת. ובכל זאת אם הוא מעמיק להתבונן היטב לתוך דמיונותיו, לתוך מציאותם. לא לשוטט בדעתו מסביב, לעקוף, לתור אחרי כל מיני רעיונות "רוחניים" ו"מופשטים", אלא לתוך דמיונותיו עצמם, מהם יכולה לצמוח לו השגה, אם הוא בר לבב, שכל אלה הם ציורים של אנשים אמיתיים ממשיים, והוא יכול להבין משהו על האנשים האלה למרות שאינו יכול לציירם ולהשיגם ממש.

המעבר מהתבוננות בהעדר, בציורי ההעדר, בדמיון, אל ההשגה שנובעת מתוך ההעדר עצמו, מהדמיון עצמו, שיש תפישה במשהו שהאו באמת 'יש', ההשגה הזו היא מה שהקדמונים קראו לו השכל הפועל. עיין לעיל רשימה 26 מה שהבאתי קצת מהמקורות על השכל הפועל. הוא המלאך הנקרא אישים. המלאך הכי תחתון בסדר המלאכים, השכל הנבדל הכי תחתון. הוא המצייר את הצורות בעולם.

הוא נקרא 'השכל הפועל' מלשון יציאה אל הפועל. יציאה אל הפועל היא קבלת מציאות ממשית. בעולם שלנו מציאות ממשית היא בחומר, בציור ההעדר, בתפישת הדמיון. השכל הפועל הוא מה שמוציא אל הפועל את הצורות העליונות המופשטות, שהן באמת המציאות הממשית בעולם השכל, אבל הן רק רעיון מופשט לא ממשי בעולם הדמיון. הוא מצירי אותן בחומר, בהעדר. שמשם יהיה אפשר לתפוש אותן בדמיון, ומשם לעלות אל תפישת המציאות האמיתית הרוחנית. לחבר שמיים וארץ, כמו העץ.

הצורות המופשטות בהכרח צריכות להצטייר בחומר, ורק משם לעלות בחזרה אל התפישה האמיתית. כשה כבר נתפשו בדמיון וקיבלו את הממשות, רק משם אפשר עם זה ביחד להעלות אותן למציאות המופשטת השכלית. זה הפיזיקה שחל אריסטו, מעשה בראשית, שהוא ההתחלה של מעשה מרכבה, ומעשה מרכבה מגיע רק כתולדה של לימוד מעשה בראשית. ואין שום צד שבעולם לקצר את הדרך הזו. לא בכל מיני השגות של נשמה קדושה עליונה שלא צריכה לגלות את הבורא דרך לימוד הטבע ולא דרך שום מיסטיקה כלשהי. הטבע הוא התורה, ואין דרך להגיע אל הבורא שלא דרך התורה. חלילה. זו עבודה זרה בהכרח.

יש דרך שהצורות המופשטות תצטיירנה בכח הדמיון בלי שתתלבשנה בחומר. זהו על ידי מראה נבואה, שמצייר את הצורות בדמיונו של הנביא, בדרך של תפישה חושית ממש. כמו בחלום שרואים בחוש ממש דברי מופשטים מחומר. הנבואה היא השלמות שמצופה מכל אדם. רק שם מתאחדת המציאות של הציור בדמיון עם המציאות של הצורות הטהורות. השכל הפועל הוא משפיע הנבואה. הנבואה היא התפישה המוחשית באבא ואמא הממשיים, העלאת הדמיון אל השכל, אל המציאות הממשית.  הנבואה היא ההתאחדות עם השכל הפועל, שעל התאחדות זו אמרו הפילוסופים, בראשם אלפראבי, שהיא השלמות של השגת החכמה והשגת הבורא.

השכל הפועל הוא השגה של המציאות האמיתית, לא של ההעדר בלבד, אלא של מה שמצטייר בהעדר, חקוק בו. למשל אותיות שחקוקות באבן, הן חקוקות על ידי העדר, הם גריעה של האבן. אבל מי שקורא בהן משיג משהו על מי שחקק את האותיות, שהוא קיים באופן חיובי, לא כהעדר. הוא רק קורא עליו, לא רואה את פניו, לא משיג אותו בתארים חיוביים, רק בדרך של שלילה, של תארי שלילה, אבל בכל זאת משיג אותו. משיג שיש משהו שקיים באופן חיובי ולא רק העדרים. זה מה שכתוב בספר יצירה שהעולם קיים בדרך של חקיקה, שהיא ציור באבן על ידי העדר של מה שמצוייר. וכן מה שכתוב על גליפין, שהם גילופי חקיקה, ציור באמצעות העדר.  מי שמשיג אותו, והמושכל המופשט מתאחד לגמרי עם השכל המופשט, נעשה קיים כמוהו, נצחי. בן עולם הבא.

לכן מי שמאוחד עם השכל הפועל לא יתכן שיקרה לו משהו רע.

המדרגה השלמה של ההשגחה היא מדרגה שבה מי שמושגח לא יכול לקרות לו שום דבר רע. והיא מצב של התאחדות עם השכל הפועל בפועל ממש. זו ההשגחה והאחדות שמדבר עליה המו"נ ג' נ"א. לשונו שם:

" ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם, מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה."

יש השגחה שבה כן קורה למושגח משהו רע, שאם הוא חטא הוא מייד נענש מידה כנגד מידה באופן גלוי.  יש מדרגות מדרגות בהשגחה. כמו שכתב שם:

"הנה נגלה אלי עיון נפלא מאד, יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהיות. והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו. והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו; ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו, בעת עסקו, שכל בפועל, ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב. ויהיה מי שלא השכיל השם כל עיקר, כמי שהוא בחושך ולא ראה אור כלל, כמו שבארנו באמרו ורשעים בחשך ידמו (שמואל א ב); ואשר השיג וכונתו כולה על מושכלו, כמי שהוא באור השמש הבהיר; ואשר השיג והוא מתעסק, דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינה ובינו. ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם, מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה."

.

.

ובמו"נ ג י"ח כתב:

"ואחר שהוא כן יתחייב לפי מה שזכרתיו בפרק הקודם כי אי זה איש מאישי בני אדם שהשיג מן השפע ההוא חלק יותר גדול כפי הכנת החומר שלו וכפי התלמדו תהיה ההשגחה עליו יותר בהכרח אם ההשגחה נמשכת אחר השכל כמו שזכרתי; ולא תהיה אם כן ההשגחה האלוקית בבני אדם כולם בשוה אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה. ולפי זה העיון יתחיב בהכרח שתהיה השגחתו ית' בנביאים עצומה מאד ולפי מדרגותם בנבואה ותהיה השגחתו בחסידים ובטובים כפי חסידותם וישרונם – אחר שהשיעור ההוא משפע השכל האלוקי הוא אשר שם דבר בפי הנביאים והוא אשר ישר מעשי הטובים והשלים חכמות החסידים במה שידעו. ואמנם הסכלים הממרים כפי מה שחסרו מן השפע ההוא היה ענינם נבזה וסודרו בסדר שאר אישי מיני בעלי החיים "נמשל כבהמות נדמו"; ומפניזה היה קל להרגם אבל צווה בו לתועלת. וזה הענין הוא פינה מפינות התורה ועליו בנינה – רצוני לומר על שההשגחה באיש איש מבני אדם כפי מה שהוא:

הסתכל איך סיפר על ההשגחה בפרטי עניני האבות בעסקיהם ובשימושיהם עד מקניהם וקנינים ומה שיעדם האלוה מחבר ההשגחה עליהם לאברהם נאמר אנוכי מגן לך""" ונאמר ליצחק "ואהיה עמך ואברכך" ונאמר ליעקב "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" ונאמר לאדון הנביאים "כי אהיה עמך" ונאמר ליהושע "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" – וזה כולו מבאור ההשגחה עליהם כפי שלמותם. ונאמר בהשגחה על החשובים החסידים ועזיבת הסכלים "רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו כי לא בכח יגבר איש" – יאמר כשישלם קצת אישי המין מן המכות הוהמקרים ונפול קצתם בהם אינו לפי כוחותם הגופיים והכנותיהם הטבעיות – הוא אמרו 'לא בכח יגבר איש' – אבל הוא לפי השלמות והחסרון – רצוני לומר קרבם אל האלוה או רחקם ממנו -; ומפני זה הקרובים אליו – בתכלית השמירה 'רגלי חסידיו ישמור' והרחוקים ממנו מוכנים למה שיקרה שימצאם ואין שם מה שישמרם ממה שיתחדש כהולך בחושך שאין ספק שיכשל. ונאמר בהשגחה על החסידים גם כן "שומר כל עצמותיו וגו'" "עיני יי אל צדיקים וגו'" "יקראני ואענהו וגו'"; והפסוקים אשר באו בזה הענין רבו מלספור – רצוני לומר בהשגחה על בני אדם כפי שיעור שלמותם וחסידותם. וכבר זכרו הפילוסופים גם כן זה הענין. אמר אבונצר בפתיחת פרושו לספר ניקומכוס לאריסטו זה לשונו ואמנם מי שיש להם יכולת להעתיק נפשותיהם ממדה אל מדה הם אשר אמר אפלטון בהם שהשגחת האלוה עליהם יותר:

ועתה הסתכל איך הוציאנו זה המין מן הבחינה לידיעת אמיתת מה שהביאוהו הנביאים כולם – ועליהם השלום – מן ההשגחה האישית המיוחדת באיש איש כפי שלמותו ואיך זה מחויב מצד העיון כשתהיה ההשגחה נמשכת אחר השכל כמו שזכרנו. "

.

.

.

מורה נבוכים חלק א פרק כד:
"הלך, ההליכה ג"כ מכלל השמות המונחים לתנועות מיוחדות מתנועות בעלי חיים, ויעקב הלך לדרכו, וזה הרבה. וכבר הושאל זה השם להמשך הגופות אשר הם יותר דקות מגופות בעלי חיים, והמים היו הלוך וחסור, ותהלך אש ארצה. ואחר כן הושאל להתפשט ענין אחד והראותו ואם אינו גוף כלל, אמר קולה כנחש ילך, וכן אמרו קול ה' אלהים מתהלך בגן. הקול הוא הנאמר עליו שהוא היה מתהלך בגן. ולפי זאת ההשאלה הוא כל לשון הליכה שבאה בבורא יתברך, כלומר שהיא הושאלה למה שאינו גוף, אם להתפשט הענין, או לסור ההשגחה, אשר דומה לו בבלתי ב"ח סור מן הדבר, אשר יהיה בב"ח בהליכה. וכמו שכנה הסתלק ההשגחה בהסתרת פנים, באמרו ואנכי הסתר אסתיר פני, כן כנה אותו בהליכה, אשר הוא בענין סור מן הדבר. אמר אלך אשובה אל מקומי. אמנם אמרו ויחר אף ה' בם וילך, יש בו שני הענינים יחד, כלומר ענין הסתלק ההשגחה המכונה בהליכה, וענין התפשט הדבר והגלתו והראותו, כלומר החרון אף אשר הלך ונמשך אליהם ולזה שבה מצורעת כשלג. וכן הושאל לשון ההליכה להנהגה במנהגים החשובים, מבלתי הנעת גוף כלל. אמר והלכת בדרכיו, אחר ה' תלכו, לכו ונלכה באור ה':"

"א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהוָה. ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. ה וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. ז לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. ח פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. ט וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ. י וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת."

קשה למה הרמב"ם פירש פירוש תמוה בפשט הכתוב, ש"וילך" מתפרש בבת אחת גם כהסתלקות וגם כהתפשטות. ואין זה מוכרח מפשט הכתוב שיכול להתפרש בלי כפל משמעות הפוכה באותה מילה, כמו שביאר האפודי. וגם הוא כתב שההשגחה הסתלקה ממרים, והרי מה שנעשתה מצורעת מייד בגלל חטאה, מידה כנגד מידה, זו השגחה גלויה בלי ספק.

ולמה שכתבתי הוא מבואר. שיש מצב של דבקות שלמה בפועל בשכל הפועל, שזה נבואה, והרמב"ם כתב שהשגחה תלויה בנבואה. בהשגחה יש שני עניינים, מצד אחד התלות הגלויה בין מה שקורה לאדם לבין צדקת מעשיו, והעניין השני הוא שמירה על האדם, והשפעת שפע של קיום עליו. כי מציאות השכל הפועל היא חזקה כמו מציאות השכלים הנבדלים ולא שולט בה ההעדר, ולכן לא יכול לקרות לו שום עניין של העדר, והכל רק מציאות וחיים וברכה. וכמ"ש בתלמוד שמלאך המוות בא אל החכם, וכיוון שהחכם לא פסק מלימודו מלאך המוות לא היה יכול ליטול את  נפשו. עד שאירע משהו שהפסיק אותו מלימודו ואפילו לרגע קל, ורק אז מלאך המוות נטל את נפשו.

דבקות בשכל הפועל היא מציאות שבה אין שייכות לחומר ולהעדר כלל. כי מה שהמושכלות מצטיירות בדמיון באופן מוחשי ממשי, זה קורה במראה הנבואה ולא בחומר. והחומר מיותר ואצל אותו אדם החומר לא קיים כלל. הוא כבר בעולם הבא עוד בחייו, והוא עולם הנפשות הנבדלות מגוף. חומר זה רק אופן תפישה, ואצלו זה כבר מתוקן.  לכן במציאות כזו מעצם טבעה לא יכול לשלוט שום העדר, וזה הפירוש שההשגחה השלמה תלויה בנבואה.

יש מצב שבו האדם לגמרי שקוע בחומר ואין לו שום השגה שיש מציאות של צורות שהיא אמיתית יותר. זה מצב שאין לו כלל השגחה ולא שמירה והוא מופקר למאורעות הטבע המקריים. כמובן הבורא  יודע כל דבר שקורה לו והכל גם לפי רצונו של הבורא, אבל לנו לא נגלה שום דבר מזה ואצלנו מה שנגלה הוא הפקרה למקרי טבע. ויש הרבה מאוד מדרגות ביניים. השמירה והגילוי של ההנהגה של שכר ועונש תלויים במדרגת התפישה בשכל הפועל. יש מי שתופש אותו כמו שתופשים את האור ביום מעונן, ויש הרבה מדרגות של מעונן, יותר אור או פחות אור. השכל הפועל הוא האור של ששת ימי בראשית, שממנו השתלשל החומר השמיימי הספירי.

מרים היתה במדרגה שלמה של דבקות בשכל הפועל ולא היה אפשר שתצטרע. החטא הוא מה שהרחיק אותה מהאחדות השלמה עם השכל הפועל, נוצר מרחב של העדר בבחינת מה, שהוא הוא בעצמו הצרעת שנגלתה בה. צרעת היא הגילוי של המוות, של ההעדר. ככל שיש יותר אור כך כל כתם הכי קטן נתפש כלכלוך וחושך גדול. הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. החטא הוא הליכה של התרחקות של מרים מהשכל הפועל, מהבורא, וזה עצמו הסילוק של הבורא וזה עצמו הצרעת. הכל אחד לגמרי. ובוודאי עדיין היא מושגחת, רק שיש מדרגות מדרגות בהשגחה, וממדרגה של שמירה גמורה היא נפלה למדרגה של שכר ועונש גלויים.

.

.

העתקתי את כל הפרק. הרמב"ם מתחיל:

"הלך, ההליכה ג"כ מכלל השמות המונחים לתנועות מיוחדות מתנועות בעלי חיים, ויעקב הלך לדרכו, וזה הרבה. וכבר הושאל זה השם להמשך הגופות אשר הם יותר דקות מגופות בעלי חיים, והמים היו הלוך וחסור, ותהלך אש ארצה. ואחר כן הושאל להתפשט ענין אחד והראותו ואם אינו גוף כלל, אמר קולה כנחש ילך"

הליכה במובן הראשוני היא הליכת בעל חיים. הליכת מים ואש היא השאלה. ויש לעיין למה זה השאלה. אולי גם הליכת מים ואש זו הליכה לפי עיקר משמעות המילה הראשונית ולא השאלה. אלא הטעם הוא שמים ואש הם יותר מופשטים מגוף בשר של בעל חיים שהוא מיסוד העפר.

אין חלוקה חדה לשני מישורים, חומרי ורוחני. יש את הקצה הכי חומרי שהוא העפר, ומשם המים והאש הם פחות חומריים, וכך יש מדרגות מדרגות לאינספור לכיוון המופשט, עד המופשט הגמור שזו ההשגה השלילית בבורא עצמו. המובן הראשוני הוא ברובד הכי חומרי, כי זה מה שמושג בכח הדמיון והחושים לגמרי, וזה הדיבור הראשוני של הבריאה אל האדם. לכן תמיד בזה הוא המשמעות הראשונית של המילה. כל מה שיותר מופשט ורוחני הוא פחות מהעיקר הראשוני של הבריאה והמילים, אלא הוא מדרגה של התעלות, העלאה לכיוון השכל. לכן זו השאלה. ושי כמה מדרגות של השאלה, כל אחת מופשטת יותר. כך הוא ברוב הפרקים של ביאורי המילים של המורה נבוכים. הדרגה ממובן ראשוני להשאלה ועוד השאלה. ולכאורה היה קשה מאוד מניין לרמב"ם מה מובן ראשוני ומה השאלה. ולמשל כמו כאן מניין שהליכה באש ומים היא השאלה ואינה מעיקר המשמעות כמו הליכת בעל חיים.

מה שהרמב"ם שולל משמעות של הגשמת הבורא מהמילים של התורה, אינו מוחלט. יש בזה מדרגות. יש מדרגה שלפיה הבורא הוא גוף ממש. זה הפירוש הכי פשוט של מילות התורה, זה מה שמושג בכח הדמיון. את הקצה הזה של גוף ממש הרמב"ם שולל. זה בור שאי אפשר להתעלות ממנו. חושך גמור. אבל יש מדרגות ביניים. ויש הרבה מדרגות של ביאור המילים המוגשמות שבתורה שהן מותרות לפי הרמב"ם, וכמו שכתב בחלק א' פרק כ"ו, ושם בפרק ל"ה ופרק מ"ו. ורק החכם השלם יזקק את כולן לגמרי למנוע שום צד הגשמה כל עיקר, וכמ"ש שם א' נ"ט. זהו סולם של עבודה והתעלות ללמוד להפשיט את המילים מכל שמץ הגשמה. וכנגד המדרגה בזה כך היא מדרגת ההשגחה, והשלמות בזה היא היא מדרגת הנבואה וההשגחה השלמה.

.

(בזה מיושב מה שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם בבראשית מו א. הרמב"ם כתב שאונקלוס בא לשלול גשמות מהבורא. הרמב"ן הקשה שיש אופנים של הגשמה וכגון דיבור שאונקלוס לא שולל. הרי דיבור הוא הגשמה ממש כמו לומר שלבורא יש רגליים וידיים מבשר.

אמנם זה מצד השכל כך. התורה מדברת אל כח הדמיון כמו המציאות והטבע שעניינם הוא דיבור דווקא אל כח הדמיון. בכח הדמיון יש חילוקים בין אופנים שונים של הגשמה כמו שכתב במו"נ א פרקים כ"ו ל"ה מ"ו. לכן התורה מדברת בהגשמות. הרי היה אפשר שהתורה תדבר באופן של תארי שלילה בלי שום הגשמות, והיתה יכולה עם זה לכתוב להמון הסכל מה שהוא צריך בלי לדבר אליו בהגשמות. אלא רחמנא ליבא בעי. הבורא רוצה את הלב. בדווקא. זה רצונו. והכל מדבר לפי השפה של כח הדמיון, ולכן המציאות והתורה הם על דרך ההגשמה והשפה שבה תופש כח הדמיון. ויש סולם של התעלות אל התפישה המופשטת, אבל כמו עץ, לאחד את המגושם עם המופשט, ולא לנטוש את המגושם ולרחף לעולם בדוי של אורות וקודש רוחני. אונקלוס מפרש את התורה לפי מדרגה אמצעית בסולם הזה. המורה נבוכים מההתחלה עד פרקי שלילת התארים גם הוא מדבר באופן אמצעי שיש בו מעט הגשמה שהיא קצת מעודנת ומזוככת ובדמיון לא נתפשת כהגשמה לפני הניתוח השכלי החד.  זה הסולם שלנו, בלי זה לא נוכל להתעלות. אנחנו מתחילים כבעלי דמיון, אנו באים עם הגוף והחושים והדמיון. כולנו המון סכל וטיפש. מלבד לייחס לבורא גוף ממש כמו בשר ודם, אנו מייחסים לו הגשמות עדינות, ולאט לאט עולים בסולם ולומדים תפישה מופשטת שכח הדמיון, התפישה החושית, משתתף בה ולא נזנח. ומגיעים לאמונה חושית שהיא שייכות מה למדרגות הנבואה. שהנבואה עניינה תפשיה חושית של המושכלות המופשטים. עד חלק א' פרקים נז"-נט, שמגיע להפשטה גמורה ומזוקקת, ומשם מגיע פרק ע' שהוא כבר מעשה מרכבה.

ולכן גם אונקלוס לא מתקן הגשמות עדינות שיש בתורה, שהדמיון לא מרגיש בהן מייד שזו הגשמה. ורק מה שנתפש לדמיון כהגשמה ממש הוא מתקן. כמו שהתורה אמרה ארבעים מלקות וחז"ל אמרו שלושים ותשע, כך התורה פונה אל כח הדמיון, כמו הטבע, ויש בה גם את המדרגה שהבורא נתפש כגוף ממש כמו בשר ודם, והיא כותבת על רגליו וידיו ושהוא יושב על כסא וכו'. ואונקלוס והמורה נבוכים אסרו את המדרגה הכי נמוכה של הגשמה גמורה. והתירו את כל המדרגות שמעל זה, והן סולם לעלות בו, ומי שלא עולה נשאר מבין המון העם הכשרים הצדיקים ואינו מין. רק אינו מהחסידים השלמים.

.

.

עבודת שלילת התארים במורה נבוכים. 

עבודת שלילת התארים שבמורה נבוכים חלק א', מיוסדת על כך שהשכל העיוני מתחיל ממה שהגוף עצמו רואה את הנוכחות, הנוכחות החיה, וקולט אותה כמו שכתבתי. זה היסוד של השכל העיוני, הקומה הראשונה, הכליות. ככל שאדם מבין שהתארים שהוא מייחס לבורא אינם אמיתיים, ומשתחרר מהם, כך הוא מתקרב לתפישה בנוכחות הבורא של השכל שנמצא בכליות. זה כמו לנקות חלון מלא בוץ, עד שנעשה שקוף.

מי שלא יודע שהשכל העיוני האמיתי מתחיל מכליות, מתפישת הנוכחות, סבור שהרמב"ם במו"נ חלק א' בשלילת התארים מרחיק את הידיעה על הבורא, ומשאיר אותנו בלי לדעת שום דבר על הבורא, הוא נעשה רחוק מהחיים שלנו, מאיתנו, כי אסור לחשוב עליו שום דבר ולומר עליו שום דבר, ונשאר שאין לנו שום ידיעה עליו.

אמנם זה להיפך. הידיעות המילוליות על הבורא, כל מה שחושבים ואומרים עליו, זה לא ידיעה עליו כלל, זה רק שקרים ודמיונות שמכסים את הידיעה שיש לנו עליו. הם מרעישים ומכסים על היכולת לתפוש את הנוכחות עצמה. אחרי שמתנקים מזה ונעשה שקט, אפשר לקלוט את עצם הנוכחות של הבורא,  וכלשון הרמב"ם (יסוה"ת ד ז): "והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין".

זה נכון גם ביחס לאדם. אם אני מכיר את ראובן ואומר ראובן הוא כזה וכזה, מה שאמרתי על ראובן מסתיר ממני את ראובן. ראובן בעצמותו, גרעין הווייתו, לא מתגלה באמירות כמו הוא צדיק או חכם או בעל מידה כזו וכזו או יכולת כזו וכזו או תכונות כאלה וכאלה, או שהוא סנדלר או שהוא חסיד בעלזא וכל כיו"ב. בני אדם מצד האמת נעלמים ונסתרים מאחרי אמירות מהסוג הזה. כך גם התארים החיוביים על הבורא הם העלמה והסתר. אם משתחריים מכל זה, וקולטים את הנוכחותש לה אדם כמו שהיא, אז קולטים משהו עצמותי אמיתי עליו, אפילו אם זה משהו שאי אפשר לאמרו, והוא לא הרבה. בעבודה שלי עם התינוקות אני רואה שהמשהו הזה הוא חשוב ואמיתי וגורם לאחדות ממש. רק באופן הזה יש אחדות של השכל המשכיל המושכל.

.

זה שייך גם למה שכתבתי בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 57 במאמר לגבי מה שהשפה הסכמית. עד ימי הביניים, חכמים השתמשו בשפה כדבר שכשלעצמו אין לו שום חשיבות, שאמור להיות שקוף. יש עצמים במציאות, אפשר להצביע על עצם אחד ולומר "זה". רק להצביע תמיד (כמו שעושים תינוקות שהמילה היחידה שלמדו היא "זה"), זה לא נוח, לכן המציאו את כל שאר המילים וכולן על דרך זו. למשל אם יש לי כלב ואני קורא לו קוקו. המיהל קוקו אין לה שום משמעות, היא לא קיימת בפני עצמה כלל, זה סתם צליל. זה רק משמש להצביע על אותו כלב, כי שייכתי את הצליל הזה לכלב. באותה מידה יכולתי לשייך לכלב משולש אדום, וכל פעם שהייתי מצביע על משולש אדום היו יודעים שאני מתכוון לכלב. במאמר שם מבואר שכך הוא השימוש הנכון במילים. לא מסתכלים על המילה, רק על המציאות שהמילה מצביעה עליה. כמו שלא מסתכלים על האצבע אלא רק על מה שהאצבע מצביעה עליו.

בזמן החדש, מאחרי ימי הביניים, המילים החליפו את המציאות. יש רק מילים. ראש הישיבה אומר שיש בישיבה מאתיים בחורי חמד טהורים, אז המילים "מאתיים בחורי חמד טהורים" הן מה שמתייחסים אליו כאילו הוא המציאות, במקרה שאין שום חשד שמי שאמר הוא שקרן במודע. לכן המאמינים לדובר מקבלים את המילים, אומרים שזה חינוך טהור ונפלא ומושלם ואוי ואבוי לחילונים על החינוך הגרוע שלהם, ותורמים הרבה לישיבה, וכל ההורים רוצים לשלוח לישיבה. במציאות יש בחורים-ילדים עם הרבה מאוד דברים בלב, הרבה תקוות ושאיפות, הרבה טהרת לב ושאיפה לדעת וקדושה, וגם הרבה רגישות חברתית, געגוע לאמא, תאוות, עצבות, ריקנות, ועוד המון דברים, חלקם מעל המזרון וחלקם מתחת למזרון, חלקם ביום בבית המדרש, וחלקם בלילה במקומות אחרים. גם בימי הביניים ובעת העתיקה היו אומרים אותם מילים בדיוק, אבל אז השומע לא היה מקבל את המילים ונשאר עם המילים, אלא המילים היו גורמות לשכלו להסתכל על בחורי הישיבה, והשכל היה רואה את כל מה שיש שם במציאות.

כך הוא בכל דבר. המילים הפכו לעיוורון נורא, חומת אבן בינינו למציאות של כל דבר, בינינו לבורא. שם הארכתי בדוגמאות והסבר בעניין זה שהוא יסודי מאוד לכל מי שחפץ בחכמה. זה שייך לעבודת שלילת התארים החיוביים על הבורא, שגם הם רק מילים. הרגש של יראת שמיים שמתעורר בנו בתפילת יום הכיפורים מקורו מהמילים היפות של התפילה כשלעצמן, בלי שום מציאות. כמו רגש הנחת של ראש הישיבה שאומר שאצלו הבחורים הם בחורי חמד לתפארת עדינים ויראי שמיים וכו'. עבודת שלילת התארים היא להסיר את כל המילים מהבורא. ואז מתגלה שאפילו לא צריך להצביע ולומר "זה". הוא עד כדי כך קרוב. הוא בנשמת אפינו, קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך. הוא עצם ההוויה כולה, כשמו המפורש שם הוי"ה.

אמרתי למישהו חכם ומבין מאוד, שלא מכיר כלל את הרמב"ם ואין לו שום שייכות לתורה, שהרמב"ם שולל תארים חיוביים. והסברתי את העניין, שאם אומרים שהבורא בעל חסד, הרי שיש שני דברים, יש "הבורא" ויש "בעל חסד". והבורא החליט להיות בעל חסד. וכאילו המידה של "בעל חסד" קיימת בעצמה והבורא רק מתנהג לפיה.

אותו אדם חכם אמר לי שהאמירה הכללית על שלילת התארים מדברת אליו ונשמעת לו עמוקה וחכמה. אבל ההסבר שלי מאוד מפריע לו. זה הסבר סכולסטי, פילוסופי, מתפלפל, מילולי מאוד. זה "קונץ" מתוחכם שכלי, ולא בינת הלב עמוקה. הלב העמוק רואה שזה כך, בלי צורך בפלפולים שכלתניים כאלה במילים מתחכמות כאלה. הלב רואה את זה בשתיקה, בעומק, מתוך נגיעה בעניין, נגיעה עמוקה עדינה ואמיתית, שלא צריכה הוכחות מתימטיות חיצוניות כאלה, לא צריך חשבונות. המילים מפריעות, מרחיקות, מרעישות.

מאוד שמחתי על דבריו, הוא כל כך צודק. אצלנו מילים הן מילים, והן מפריעות ומרעישות ומרחיקות מהאמת, מהנגיעה, מהתאחדות השכל המשכיל והמושכל. לכן כך הוא שמע את המילים של ההסבר שאמרתי, ובצדק. אני התכוונתי לאופן שבו הקדמונים השתמשו במילים, ובאמת בזמננו אף אחד לא משתמש במילים כך. מילים שהן רק מצביעות על המציאות ואומרות "זה", הנה המציאות, ומייד שותקות. והשומע מסתכל על המציאות בעצמו בשקט, בלב. שהרי הרמב"ם אמר שהלב יודע אדון הכל בלא ראיית עין. וגם ללא מילים. כמו כשמטיילים אומרים הנה עץ יפה, ואז השומע מסתכל על העץ בשתיקה וזו ההשכלה, ולא עצם המילים.

 

"קול דממה דקה", לדממה יש קול. "לך דומיה תהילה". "מילה בסלע שתיקה בתרי". "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". כדי להקשיב עם הגוף צריך שתיקה.

.

.

עד עכשיו לא כתבתי באופן כזה על התארים השליליים והשכל העיוני, כי לא הרגשתי שההפרדה הגמורה בין שכל לרגש מספיק חדה אצלי. לדעת בדיוק מתי זה רגש ומתי זה עיון שכלי נקי, כשתופשים דרך הגוף עצמו. ההסתכלות כל כתבי הרב קוק, ברשימה קודמת הערות על אורות הקודש, הוסיפה לי בהירות וחדות בזה. כמובן זו הבשלה שלי, זה רק היה "מכה בפטיש".

.

.

עוד קטע ממכתב להורים במשפחתון:

"… בכל זאת יש עבודה שבשבילי היא מאוד משמעותית שאני עושה במשפחתון, והיא הסיבה שהעבודה הזו מאוד מאוד מעניינת אותי, והיא ממש חלום חיי והמימוש העצמי שלי באופן הכי מלא שאני יכול לחשוב עליו.

כשהייתי חרדי למדתי שש שנים פסיכולוגיה במסגרת לימוד חרדית של רב גדול שהתמחה בזה, ותחת הדרכתו עבדתי עם זוגות ויחסי הורים ילדים וכו'. אחר כך עבדתי הרבה עם נוער מצוקה, כשהייתי חרדי פתחתי וניהלתי ישיבה טיפולית לנערים עם בעיות, ואחר כך עבדתי עם קשישים. העבודה עם תינוקות היא המקום שבו המסלול הזה הגיע לנקודה הכי מפותחת מזוקקת ונכונה מבחינתי.

קשה לי לנסח את זה, זה אולי יישמע תמוה ואולי לא מובן בכלל. אני רגיל לא לשתף את זה בדיבור עם אנשים, בדרך כלל אני מעדיף לשתוק. הפעם משום מה, בגללכם כנראה, הרגשתי רצון לנסות לשתף.

אם אני נמצא בנוכחות אנשים, יש יחסים בהמון מישורים, מדברים, מתעניינים, מרגישים, עושים ביקורת, אולי יש רובד שבו קצת מפחדים (האם יקבלו ויאהבו) וכו'. הרבה שנים היתה לי תחושה שיש בי בדידות שלא משתנה גם אם אני נמצא בין ידידים ומדברים וצוחקים ונחמד ביחד ויש יחסים בכל המישורים האלה. ניסיתי להסתכל על זה.

משהו בגדילה שלי גרם לי שברמה של גוף ממש, כאילו בתאי הגוף עצמו, בנקבוביות של הבשר, בתאים, יש משהו מכווץ וסגור ומתגונן. ניסיתי באופן מודע כשאני עם אנשים קרובים במרחב בטוח לנסות באופן מודע לשחרר שם קצת, כמה שאפשר, ואז ראיתי שקרבה לנוכחות של אנשים יכולה באמת לתת תחושה שחמים לי ואני לא בודד.

כשזה ברמה הזו כבר לא משנה אם מדברים או לא ומה עושים ביחד, עצם הנוכחות של מישהו כשהיא נחווית ברמה הזו כבר גורמת לתחושה של חמימות ויחד ומשהו טוב. זה במקרה שגם אצלו משהו שם פתוח ורך. אם אצלו משהו שם סגור ונוקשה בגלל חומות והגנות אז להיפך, קשה לי עם הנוכחות שלו ואני נסגר ועובר לרמה של סתם שיחה חיצונית, או מה שיותר אופייני לי אני נעשה שותק וכאילו אדיש, בלי הרבה נוכחות רגשית.

יש הרבה אנשים שאצלם זה פתוח באופן טבעי, הם באמת לא קרובים מטבעם לתחושות של בדידות (יש גם כאלה שמדחיקים ביעילות…). אצלי זה היה סגור הרבה שנים, ולפעמים אם פותחים משהו בעבודה מודעת עמוקה במשך שנים, אז יש לזה יותר מודעות ואפשר יותר לעשות עם זה דברים.

 

התינוקות, כמה שיותר קטנים, מאוד מגיבים לזה, זו השפה שלהם, הם מאוד מחוברים לגוף שלהם ומרגישים הכל דרכו. אני יכול לשבת לידם על הספה ולא לעשות כלום, רק להיות נוכח ברמה הזו של ממש התחושות של גוף, נוכחות כשלעצמה, בלי דברים אחרים שעושים רעש. ואני מרגיש אותם שם. ואני יכול לגרום להם להיות מאוד רגועים ונינוחים, ואם אני רוצה אני יכול להיפך, לגרום להם להתחבר יותר למה שמציק ואז הם באים אלי ומבקשים על הידיים או משתפים באיזה בכי. אני יכול לגרום להם להיות מאוד מתעניינים ופעילים. הכל בלי בכלל לזוז ובלי לעשות שום דבר. רק מתוך החיבור לתחושה של נוכחות, הנוכחות שלי היא כאילו כל הגוף שלי הוא אנטנה שקולטת את הנוכחות שלהם ומשדרת להם במישור הזה, וזה פשוט עובד, הם מגיבים לזה בטווח הקצר באופן ברור בלי ספק, ויש לזה הרבה תוצאות עמוקות גם לטווח הארוך, שאני רואה אותן ברור מאוד.

 

זה גורם לי להרגיש שמחה וחמימות בלב, ממש תחושה של יחד. בדרך כלל רגילים שהביחד שלנו כמבוגרים מבוסס על לדבר, לשתף רגשות, לעשות דברים ביחד, מי שנמצא הרבה עם תינוקות שאין איתם את כל זה יכול להרגיש שעמום וחוסר עניין. כאילו הוא עושה את הכל רק בשבילם, לעניין אותם ולפתח אותם, אבל בעצמו הוא לא באמת נהנה.

יש אנשים שהשמחה והמשמעות והעניין שלהם בעבודה עם ילדים זה שמחה יצירתית של לפתח את הילדים, לבנות אותם. כמו למשל גנן שמצליח להצמיח גינה יפה מטופחת ובריאה. אני מרגיש שעם כל כמה שזה באמת טוב, לי אישית זה לבד עדיין לא מספיק, חשוב לי שבנוסף הילדים ירגישו שהם לא לבד מהבחינה הכי עמוקה, ירגישו את החמימות אליהם ממש נוגעת מבפנים.

 

אני מרגיש שאצלי חוסר תחושת ביחד אמיתי מגיל מאוד רך, גרמו לי להרגיש ברמה מאוד בסיסית שקשה לי עם העניין של בטחון עצמי, של המקום שלי בעולם, להרגיש שהעולם צריך ורוצה ואוהב אותי. הרגשתי שזה יכול לגרום לי לפתח הגנות וחומות ולעשות שריר בלב כדי להיות חזק. ומגיל של ילד קטן הרגשתי שאני בוחר לא לעשות את זה יותר מהמינימום ההכרחי. בשביל הילדים אנחנו זה העולם, ואם כאן הם מרגישים באמת, בגוף, ברובד הכי בסיסי, שרואים אותם ואוהבים ורוצים בהם, זה בסיס מאוד חשוב לכל החיים שאם הוא בריא אפשר עליו לבנות כלים של התמודדות בלי שהם יסגרו את הנפש. גם מי שלא פגוע שם, והוא פתוח ושמח ומלא בטחון, תמיד חיזוק שם חשוב. מעטים זוכים באמת להרגיש בטחון מלא מול העולם, להיות מסוגלים להישאר מי שהם ולא לשנות את עצמם בגלל המבט של אחרים. להתנהג בכל המישורים לפי מה שהם בעצמם באמת רוצים ולא לפי לחצים חיצוניים.

 

בעבודה הזו בשבילי יש הבדל גדול אם אני יודע מראש שזה קשר של שנה או של שנתיים. כשהם מגיעים לגיל שלוש זה כבר שלב אחר, הילדים באופן טבעי שייכים לגן ולא למשפחתון, הכלים שלהם להתחבר כבר נעשים מילוליים ושכליים יותר, ומוכרחים לעבוד איתם שם, והפרידה קשה אבל טבעית. וזה רחוק ואפשר לשכוח מזה. כשנפרדים בגיל שנתיים זה יותר קשה, זה כאילו באמצע. בשנה שעברה זה גרם שכל העבודה שלי של היתה תחת צל הידיעה שזה רק לשנה אחת, וזה היה מגבלה.

 

השנה חייתי מההתחלה בהרגשה שנהייה ביחד עד גיל שלוש, ידעתי בשכל שזה לא בטוח בכלל, אבל רציתי ללכת על זה למרות הסיכון. זה גרם שהעבודה של התחברות ויצירת תחושת בטחון ו"בית" בלי הגנות נעשתה הרבה יותר לאט, יותר עמוק ויסודי. הילדים מפסיקים לבכות אחרי כחודש מאז תחילת השנה, אבל הם לא משחררים באמת כל כך מהר. לילדים יש הרבה מנגנוני הגנה רגשיים, כי הרגש שלהם מאוד רך ופגיע, והם לא סומכים על כל אחד שלא יפגע בו. הם לא בקלות מתמסרים בפתיחות אמיתית לקשר מלא מבחינה רגשית, גם אם לפעמים בכלל לא מבחינים בזה במבט שטחי. הכי טוב זה לא ללחוץ שם, לתת לזה את הזמן שלו, שהפתיחות תגיע מעצמה, אחרי שבאמת הייתי ראוי לזה מבחינתם, שהראיתי להם באופן מספיק אמיתי שאני באמת רואה אותם ובאמת רך ומתייחס. הדייקנות שלהם בהבחנה של מידת האמיתיות היא מדהימה. רק לאחרונה הרגשתי שבאמת הגענו למצב של בטחון מלא, ממש בית, כמו פרחים שנפתחים, שזה ממש מתוק. כעת מבחינה הזו קורה קצת צעד אחורה, וזה לא קל לי. "

 

.

.

.

.

 

מכתב בעניין העומק של המושגים בכח ובפועל, מבאר שאין מחלוקת אמיתית בין הצד של קדמות העולם למה שהעולם נברא.

לא מצאתי מקום מתאים לקבוע את המכתב הזה, לכן אני מצרף אותו כאן בסוף הרשימה למרות שאינו שייך באופן ישיר אליה.

 

.

מתוך מכתב:
הקדמות הרמב"ם לחלק שני של המורה נבוכים, הקדמה י"ח:
"השמונה עשרה, כי כל מה שיצא מן הכח אל הפעל מוציאו זולתו, והוא חוץ ממנו בהכרח, שאלו היה המוציא בו ולא יהיה שם מונע, לא יהיה נמצא בכח בעת מן העתים, אבל יהיה בפעל תמיד, ואם יהיה מוציאו בו ויהיה לו מונע והוסר, אין ספק שמסיר המונע הוא אשר יוציא הכח ההוא אל הפעל, והבן זה:"
השאלה היתה למה לא ייתכן שיש דבר שיוצא מהכח אל הפועל בעצמו בתהליך הדרגתי, בלי שיש לו מוציא אל הפועל חיצוני לו, ובלי שיש מונע. למשל מה שזרע צומח להיות עץ זה בכח עצמי שלו ובלי מונע, רק שזה לוקח זמן כי זה תהליך שמעצם מהותו וטבעו לא קורה בבת אחת..
מה שכתבתי לו על זה:
"באגרת הרמב"ם לאבן תיבון מבאר שיש חילוק בין בכח לאפשרות.
רבי הלל מוורונה מבאר את החילוק: 'אפשרות' זה ביחס לעתיד, מסתכלים על העתיד ואומרים מה אפשרי שיהיה בעתיד.
'בכח' זו הסתכלות על ההווה. כל מה שאפשרי שיתקיים בעתיד, הוא כבר קיים בהווה בדרך קיום שנקראת 'בכח'.
מים קרים הם כבר בהווה חמים בכח.
אם הם כבר חמים עכשיו בכח, למה הם לא חמים עכשיו ממש בפועל? הם עכשיו קיימים כאפשרות של להיות חמים. כל אפשרות יכולה להתממש. אם כן יש לשאול למה באמת אם היא יכולה להתממש למה היא לא כבר עכשיו ממומשת.
כי יש מונע. מונע זה למשל חומה בין המים הקרים לאש שמחממת. גם בלי חומה יש מונע שהוא המרחק בין המים לאש.
מים חמים זה חומר (מים) שחלה בו צורה של חום. המונע הוא חוק הטבע שקובע שכדי שצורת חום תחול על המים הם צריכים להיות במגע עם צורת חום שהיא כבר בפועל בעצם כלשהו (האש). כשהאש נוגעת במים הוסר המונע והמים שהיו חמים בכח עכשיו הם מייד חמים בפועל. אם ממש כל מולקולה של אש נוגעת עכשיו בכל מולקולה של מים, המים מתחממים מייד, כי המונע הוסר. זה תהליך שלוקח זמן כי לוקח זמן לכל מולקולה של אש עד שהיא נוגעת ממש בכל מולקולה של המים. כשקורה הנגיעה המים חמים מייד.
בכל מקום יש עכשיו בית בכח, כי בכל מקום אפשרי שיהיה בית. המונע הוא שצריך לחשוב על הרעיון, לתכנן, להביא לבנים, ולשים כל לבנה במקום. אחרי התכנית הבכח נעשה מבכח רחוק לבכח קרוב. כך הוא מתקרב, ככל שהמונעים הולכים ומוסרים, עד שכל אבן במקומה ואין יותר שום מונע והבית קיים בפועל.
בלי מונע פירושו שכל אבן נמצאת במקומה. המונע הוא הריחוק של האבן ממקומה בבית. בלי מונע הוא שכל מולקולת מים נוגעת באש. תמדי בלי שיש מונע מה שקיים בכח יוצא אל הפועל מייד. התהליכים שלוקחים זמן הם תמיד הסרת המונע. בהכרח יש מונע כי אחרת זה כבר היה בפועל מקודם, הסרת המונע צריכה משהו נוסף מהחומר והצורה (אחרת המונע כבר היה מוסר והבית היה כבר קיים בפועל) וזה הסיבה הפועלת.
בכל מקום קיים עץ בכח עכשיו. כיוון שהוא כבר קיים בכח צריך לשאול למה הוא לא עכשיו כבר קיים בפועל. התשובה היא שיש מונע. המונע הוא שחוק הטבע קובע שצריך שהצורה תגיע דרך זרע מעץ שכבר יש בו צורת עץ בפועל, והחומר יישאב מהאדמה. הסיבה הפועלת היא זו שמסירה את המניע, הסיבה הפועלת היא מה שנפל שם זרע והתחיל לשאוב חומרים מהאדמה. כשהוסר כל המונע על ידי הסיבה הפועלת כעת מייד כבר העץ בכח יוצא אל הפועל.
.
.
במחשבה הרגילה האנושית אינטואיטיבית שלנו, וגם במחשבה המדעית המודרנית, דברים שלא קיימים בפועל הם לא קיימים בכלל, איננו חושבים שהם קיימים עכשיו בכח.
עכשיו אין בכלל בית, רק כשיהיה בית אז יהיה קיום לבית, עד שיהיה בית צריך לעבור תהליך של תכנון ובנייה. בית לא יוצא אל הפועל מיידית.
לפעמים כשיש כבר הדמייה של בית ומתכננים תחבורה ציבורית בשכונה מתייחסים לבית כקיים פוטנציאלית, אבל זה לא המושג האריסטוטלי. בגלל שהאפשרות סבירה מאוד אנחנו מתייחסים אליה מטעם מעשי כאילו היא כבר קיימת.
אריסטו מתייחס לכל אפשרות, גם הכי לא סבירה, מבחינה פילוסופית כקיימת באמת עכשיו בדרך קיום של "בכח". רק לפי ההסתכלות הזו יש קושיא אם כן למה באמת הדבר לא קיים לגמרי בפועל, ואז מתרצים שיש מונע ומחפשים סיבה פועלת שהיא המסירה את המונע.
.
.
כדי להבין יותר צריך להעמיק.
בהסתכלות שלנו מה שבאמצע המדבר אין עכשיו בית, זה לא שיש בית שקיים עכשיו בכח ויש מונע שבגללו הוא לא קיים בפועל, אלא פשוט אין בכלל בית. אף אחד לא חשב על בית שם, ולא הגיוני בכלל שיבנו שם, והוא לא קיים גם לא כפוטנציאל. מאפס קיום עד לקיום מלא של הבית צריך תהליך הדרגתי שלוקח זמן. כך גם מה שעץ צומח, לפני שהתחיל לצמוח אין עץ בכלל, לא בכח ולא בפועל. יש רק אפשרות עתידית שיהיה עץ, אבל עכשיו אין מציאות של "עץ בכח". ממצב של אין עץ בכלל עד שיהיה עץ לוקח זמן של צמיחה. הצמיחה היא מכח העץ עצמו אחרי שהוא כבר זרע שנבט שם, וזה קורה לבד מתוך עצמו בלי הכרח שתהיה סיבה חיצונית. לפעמים יש סיבה חיצונית ולפעמים אין, אבל זה עניין מקרי, זה לא הכרח פילוסופי.
.
אם כל מה שבכלל אפשרי, גם באפשרות הכי רחוקה, נחשב כבר עכשיו קיים, אמנם רק קיום כאפשרות, רק בכח, אבל בדרך זו קיים, הרי שאין הבדל בין אתמול להיום ולמחר. כל מה שהיה קיים כאפשרות אתמול, קיים כאפשרות גם היום ויהיה קיים כאפשרות גם מחר. אני יכול לחזור להתקיים כאותו תינוק שהייתי בדיוק, זה קיים כאפשרות. בפועל אני יכול להיות או בעל שיער שחור או בעל שיער לבן. אפשר שיהיו בזה אחר זה אבל לא יתכן שכל השיער יהיה שחור לגמרי ובבת אחת כל השיער יהיה לבן לגמרי. אבל בכי אני יכול בעת ובעונה אחת להיות גם בעל שיער שחור לגמרי וגם בעל שיער לבן לגמרי. כל האפשרויות קיימות כאפשרות עכשיו בבת אחת וזה לא משתנה עוד רגע ועוד רגע, זה נצחי. אם מסתכלים על כל מה שקיים כאפשרות, ומתעלמים ממה שקיומו הוא רק כאפשרות, מתעלמים ממה שחסרה לו יציאה אל הפועל, הרי זה הנצח. כל מה שיכול להיות קיים קיים בבת אחת ובאופן קבוע, בלי שינוי. העולם קיים כנצח לפני שהוא קיים כמשהו שהוא מתחת לזמן. אפלטון בטימיאוס אומר שהזמן הוא צלם נע של הנצח.  הזמן הוא הסתכלות על מה שקיים לא בבת אחת אלא בזה אחר זה. מה שמסתכלים רק עליו כעת הוא מה שיצא לפועל, שהתלבש בחומר, והוא כל הזמן פושט צורה ולובש צורה חדשה. כל הדברים האחרים נסתרים, הם "בכח" עד שייצאו אל הפועל ויהיה תורם להתגלות.
אריסטו בפיזיקה ספר ג' פרק א' מגדיר את התנועה והזמן כתהליך של היציאה מהכח אל הפועל. אבן סינא מדייק, שהמילה "תהליך" צריכה בירור כאן, כי היא כבר כוללת בתוכה את מושג התנועה והזמן, ואם משתמשים במושגי תנועה וזמן כדי להגדיר את התנועה והזמן זו הגדרה מעגלית.  היציאה מהכח אל הפועל היא המעבר מקיום בדרך של נצח, שבו כל האפשרויות קיימות בקיום ממשי וגמור, בפועל, בבת אחת, למצב של מתחת לזמן. זו הבריאה של העולם יש מאין.
לכן יש הסתכלות שכל אפשרות עתידית, כל מה שיכול להיות (מה שנקרא "אפשרות" לפי החילוק של אגרת הרמב"ם לאבן תיבון), כבר עכשיו קיים בדרך קיום של בכח ("בכח" לפי חילוק הרמב"ם שם). הנצח משתקף במציאות שלנו. בנצח כל מה שיכול להיות קיים קיים בפועל עכשיו. ההשתקפות של זה במציאות שלנו היא מה שכל אפשרות נחשבת כקיימת עכיו, אבל בעולם שלנו זה רק קיום בכח, נסתר. הנצח קיים גם בעולם שלנו, שהרי אנו תלויים בו, הוא משפיע עלינו את המציאות, אנחנו רק צלם נע של הנצח, אבל הנצח קיים במציאות שלנו באופן נסתר, זה אופן הקיום שנקרא 'בכח'. והא נגלה כקיים בפועל דבר אחרי דבר, בתנועת ההתהוות וההפסד התמידית.
כיון שהדבר קיים עכשיו בכח, וזה קיום אמיתי, יש לשאול עליו למה הוא לא קיים לגמרי, בפועל. כמו שבנצח הוא קיים עכשיו בפועל. והתירוץ הוא שמה שעוצר מהמציאות שלנו להיות מציאות של נצח הוא מונע חיצוני. בלי מונע, מצד אמיתתו של הדבר, אם אפשר שיתקיים הוא קיים לגמרי עכשיו, כי כך זה הנצח. בעולם שלנו יש מונע, זה הטבע שמצריך תהליך כדי שהדבר ילבש את צורתו. הסיבה הפועלת היא מה שמסיר את המונע הזה ומחזיר את הדבר לאמת שלו, שהוא באמת קיים עכשיו בפועל כמו שהוא בעולם הנצח.
.
אריסטו אומר שכל מה שיכול להיות קיים יתקיים בנצח. אם זה מוגדר כאפשרות שיהיה קיים הפירוש שאם יעבור מספיק זמן, זמן לא מוגבל, לבסוף זה יתקיים. אחרת זה לא מוגדר כאפשרי להיות קיים. אבל העומק הוא שכל מה שאפשרי הוא כבר עכשיו קיים בנצח.
.
במו"נ ב א בעיון השלישי, כתב לגבי הסברה שאין בעולם שום דבר שקיים באופן הכרחי ונצחי, אלא כל דבר שקיים הוא לא נצחי ואפשר שיתבטל קיומו (הסברה הזו היא "החלק השני"):
"והחלק השני הוא שקר גם כן, ובאורו: שאם היה כל נמצא נופל תחת ההויה וההפסד, יהיו הנמצאות כולם כל אחד מהם אפשר ההפסד, והאפשר במין, אי אפשר בהכרח מבלתי היותו, כמו שידעת, וראוי שיפסדו – רצוני לומר: הנמצאות כולם – בהכרח, וכשיפסדו כולם – מן השקר שימצא דבר, כי לא ישאר מי שימציא דבר, ולזה יתחיב שלא יהיה דבר נמצא כלל;"
המפרשים הבינו כאן שאם יש אפשרות שדבר לא יתקיים, אז אחרי אינסוף זמן לבסוף הוא באמת יחדל מלהתקיים, כי אחרי מספיק זמן, בזמן לא מוגבל, כל אפשרות לבסוף מתקיימת. וכיוון שעבר אינסוף זמן מאז תחילת העולם ולא התקיימה האפשרות שכל הדברים יחדלו מלהתקיים, מוכרח שלא כל הדברים יכולים לחדול מלהתקיים. זו הוכחה לקיומו של הבורא שבנויה על דעת אריסטו לפי מה שהרמב"ם בחר להציג, שהעולם קדמון, שהיה קיים מאז ומעולם. לפי האמונה שהעולם נברא, הרי העולם לא קיים אינסוף זמן, וייתכן שיש אפשרות שהכל יחדל מלהתקיים אבל לא עבר מספיק זמן מאז בריאת העולם כדי שהיא תתממש.
אמנם בעומק הפירוש הוא שאם כל דבר יכול לחדול מלהתקיים הרי אין בכלל נצח, ואז אין בכלל קיום לעולם כבר עכשיו. כי תשתית הקיום נובעת מהנצח. וזו משמעות הלשון שהעתקתי לפי תרגום אבן תיבון. שכתב: "והאפשר במין, אי אפשר בהכרח מבלתי היותו, כמו שידעת, וראוי שיפסדו – רצוני לומר: הנמצאות כולם – בהכרח,", ולא כתב שצריך שיעבור זמן בלי הגבלה עד שיהיה מה שאפשר.
הסתירה מהסוג השביעי שדיבר עליה בהקדמת המורה נבוכים היא הסתירה העיקרית בחיבור שהיא הסתירה בין קדמות העולם לבריאת העולם. כאן הרמב"ם מוכיח את מציאות האל לפי קדמות העולם. והוא כותב על ההוכחה הזו שהיא העיקרית, ובהתחלת משנה תורה בהלכות יסודי התורה פרק א' הוא מוכיח את קיום האל ממה שהוא מניע את הגלגל בכח שאין לו סוף, וזה מוכח רק לפי שיטת קדמות העולם וכמו שהוא כותב בפירוש במו"נ ב א, כי רק אם העולם קיים מלפני אינסוף זמן הבורא משתמש בכח אינסופי לסובב את הגלגל. ועוד שהוא כותב שהוא מוכיח את מציאות הבור אגם לפי שיטת קדמות העולם רק "ליתר בטחון" שיהיה מוכח גם לצד הזה. אבל הוא כותב במו"נ ב כה שאם העולם קדמון כל התורה נפלה, אין מעמד הר סיני ולא מצוות ואל השגחה ואל רצון אלהי ובחירה אלהית וכו'.  אז מה הרווחנו מכך שמציאות הבורא מוכחת אפילו לפי הצד של קדמות העולם, ההוכחה הזו לא מועילה שהתורה לא תיפול, כי אי אפשר להעמיד את התורה אם העולם קדמון.
אלא באמת לפי הצד שהעולם נברא, אי אפשר לומר שהוא נברא בנקודה מסויימת בזמן. כי הזמן נברא, ואי אפשר לדבר על מה שהיה לפני הבריאה, כי "לפני" הוא מושג של זמן. אמרת "לפני" אז כבר אמרת זמן. לפני הבריאה לא היה זמן, כלומר אין "לפני" הבריאה. אנחנו חושבים שלפני הבריאה לא היה אפילו זמן, אבל כבר חשבנו על "לפני" והכנסנו את הזמן לשם. מתוך המציאות של העולם שלנו שהוא קיום רק בכח של כל האפשרויות ורק אפשרות אחת קיימת בכל רגע בפועל, במבט שמסתכל מתוך העולם הזה, בכלים, במחשבה, של העולם הזה, הזמן בהכרח אינסופי. העולם קדמון. לפני העולם זה הנצח. העולם שלנו של הזמן, נולד מהעולם של הנצח. זו הבריאה המחודשת שהיא לא בתוך מושג הזמן כלל. ואריסטו בהכרח מודה לבריאה הזו, וכך כתבו אצלו מפורש. כלומר באמת אין שום מחלוקת בין הצד של עולם קדמון ועולם מחודש. אלה רק שתי נקודות מבט. מתוך העולם הארצי החומרי שתחת הזמן, המבט הוא שלא יתכן שהזמן לא תמיד היה. כי אין אפשרות לחשוב על "לפני" הזמן. ממילא אין אפשרות לחשוב על התחלה לזמן. התחלה בהגדרתה מחלקת בין מה שהיה לפני ההתחלה לבין מה שהיה אחרי ההתחלה. אבל אין "לפני" ההתחלה, לכן אין התחלה. זה מופשט ולא כמו התפישה של הדמיון שלנו, אבל בעיון שכלי זה פשוט ומוכרח. אנו מסתכלים שיש בורא מתוך מה שהעולם תמיד היה וזמנו אינסופי והבורא מסובב את הגלגל בכח אינסופי. כח אינסופי קיים רק אצל יישות נצחית. מזה עולה לנו מתוך עולמנו הזמני שיש גם נצח. אחרי שיש נצח אנו מבינים שמוכרח שעולמנו נברא מהנצח. שהמציאות נובעת מהנצח, וזו התפישה של עולם נברא. מהנצח מתגלה הרצון האלהי, כי בלי רצון לא היה הכרח שייברא עולם זמני בלתי מוכרח, שמציאותו נובעת מהמציאות המוכרחת של הנצחי. נביעת המציאות של העולם הזמני הלא מוכרח היא לא הכרחית מצד הכרח שכלי, היא בחירה רצונית. יש גילוי שכל אלהי שהוא העולם שתחת הזמן, חוקי הטבע, ויש גילוי רצון אלהי, שהוא בנצח, במה שהנצח משפיע הוויה לעולם הארצי החומרי. מצוי ראשון שממציא כל נמצא.
זה מפתח גדול במורה נבוכים, ויתבארו מזה הרבה דברים בו.
.
.
.
אחר כך זכיתי לביאור יותר עמוק וברור ויסודי ביסודות שנגעתי בהם כאן. הוא כתוב בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 65
.
.
.
עוד מכתב:
ברשימה שהפניתי אותך אליה לא מוכרחים לקרוא הכל, כמה שאפשר.
יש שתי נקודות שצריך לשים לב. האחת שמדובר במהלכי מחשבה שהם פשוטים מאוד, גסים, מגושמים, ממש "בעל בתיים". מוסברים במילים הכי פשוטות שאפשר. אפשר להבין אותם ככה. אין שום משפט שהוא חידתי, אניגמטי, או מעורפל,, או דק ומתוחכם מכדי להיות נתפס בפשטות והכרחיות ברורה. זה לא מיסטיקה. הכל הוא שכל ישר ומוכרח, כמו חשבון של סוגיא בפשט או הוכחה גיאומטרית. זה מנסה להתנתק מכח הדמיון ששולט על המחשבה שלנו, ולהסתכל על רובד שכלי של מציאות. לכן כח הדמיון יכול לצעוק שזה נראה לו דיבורים מעורפלים, לא מוכרחים, חידתיים. אבל צריך לא להיבהל, ולהשתדל לראות שזה רק ללמוד להפעיל שכל שלא לגמרי שקוע בכח הדמיון, אבל עדיין הוא פשוט וישר. זו העבודה כאן. ללמוד לראות שזה פשוט. זה קשה ומפחיד, כמו תינוק שלומד ללכת וכל הזמן נופל וקשה לו.
דבר שני, להתרגל שטקסט זה לא מילים אלא משהו שמצביע על מציאות בכל מילה שלו. אנחנו חושבים שמילים יש להן מציאות משל עצמן, שפשט יפה זה מבנה יפה של מילים. כאילו המילים זה אבני לגו ובונים מהן משהו יפה. אנחנו מבינים את הטקסט מתוך הסתכלות על המילים והמשפטים שלו. אצל הקדמונים כולל הרמב"ם ושאר הראשונים, מילים זה רק אצבע שמצביעה על המציאות, אין להן שום מציאות בעצמן, הן לא מעניינות.
למשל מדען חוקר טבע אומר, או כותב בספר, שציפורים יותר דומות לזוחלים (לטאות) מאשר ליונקים.
זה טקסט לא מובן. כדי להבין אותו אני לא מתחיל לנתח את הטקסט. אני הולך לטבע ומסתכל על הציפורים ועל הזוחלים והיונקים, ומנסה לראות מה דומה ומה שונה ביניהם.  אם ראיתי במציאות את ההבדלים וראיתי שציפורים יותר דומות לזוחלים אז "למדתי את הטקסט".
גם אם מדובר בהגדרות מופשטות כלליות מהו הזמן ומהו התנועה והחלל וכו', אלה דברים שקיימים במציאות. כמו שיש יונקים וזוחלים וציפורים, כך יש בטבע זמן ותנועה וחלל ו"מציאות" וכו'. אנחנו חוקרי טבע. גם תורה צריך ללמדו ככה. רק מי שלומד ספרות יפה מסתכל רק על הטקסט ולא על המציאות שהטקסט מצביע עליה. וגם שם מה שחשוב אם לומדים טקסט לירי או ספרותי זה לראות את המציאות הנפשית הפנימית שהמילים מצביעות עליה.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 61 - תינוקות, עץ, השכל הפועל, נבואה והשגחה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s