60 – קבלה והבנה של הייסורים. מעשה מרכבה

רשימה 52 עד כאן הוא התפתחות של מהלך שיש בו סדר, והדברים מבוססים זה על גבי זה, ומי שרוצה לקרוא יותר מרשימה אחת עדיף שיתחיל משם).

.

במורה נבוכים יש מהלך נשגב וטמיר בעניין ההבנה של הייסורים והיחס אליהם, הנוגע להבנת מקומו של האדם בבריאה ומשמעות הבריאה, והוא לא ידוע לאנשים בזמננו. זה באופן מאוד כללי מה שנובע מ"מעשה מרכבה" לגבי חיי האדם.

במו"נ ג' י"ג (ועיין גם שם פרק כ') כתב שטעות היא לחשוב שהאדם הוא תכלית כל הבריאה, וגם הוא לא תכליתם של רוב הנבראים הקיימים בטבע. הדברים קיימים כי הבורא ברצונו וחכמתו ורצה בקיומם, והם טובים בעיניו כקיימים כשלעצמם ולא ככלים לקיומו של משהו אחר, גם לא של האדם. זה הפירוש של "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", הדברים טובים בעיניו.

מו"נ ג י"ג:

"ולא יטעך אמרו בכוכבים "להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה" ותחשוב כי ענינו כדי לעשות זה – אינו רק להגיד טבעם אשר רצה שיבראם כן – רצוני לומר מאירים מנהיגים – כאמרו ב'אדם' "ורדו בדגת הים וגו'" שאין ענינו – שנברא לכך רק להגיד טבעו אשר הטביעו האלוה ית' עליו. אמנם אמרו בצמח שהוא נתנו והפקירו לבני אדם ולשאר בעלי החיים – הנה בארו אריסטו וזולתו וכן נראה שהצמח אמנם נמצא בעבור בעלי החיים אחר שאי אפשר להם מבלתי מזון; ואין הכוכבים כן – רצוני לומר שאינם בעבורנו למה שיגיענו מטובם – כי אמרו 'להאיר ולמשול' הוא כמו שבארנו ספור בתועלת המגעת מהם השופעת על התחתונים. כמו שבארתי לך מטבע שפע הטוב תמיד מדבר על דבר והטוב ההוא המגיע לעולם הוא בחק מי שהגיע אליו כאילו זה המשופע עליו הוא תכלית הדבר ההוא המשפיע עליו טובו וחסדו. כמה שיחשוב אחד מבני המדינה שתכלית המלך לשמור ביתו בלילה מן הגנבים – וזה אמת מצד אחד שאחר שנשמר ביתו והגיעה אליו זאת התועלת מפני המלך שב הענין דומה להיות תכלית המלך לשמור בית האיש הזה. ולפי זה הענין צריך שנפרש כל פסוק שנמצא פשוטו מורה על היותו דבר נכבד נעשה בעבור הפחות ממנו שענינו – התחייב הדבר ההוא מטבעו:

ונשקוד להאמין שזה המציאות כולו מכון ממנו ית' לפי רצונו ולא נבקש לו עילה ולא תכלית אחרת כלל. כמו שלא נבקש תכלית מציאותו ית' כן לא נבקש תכלית רצונו אשר בעבורו התחדש כל מה שהתחדש ויתחדש כפי מה שהוא. ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהגלגלים נבראו בעבורנו – הנה כבר התבארה לנו מדרגתנו "הן גוים כמר מדלי". ובחון עצמך ועצם הגלגלים והכוכבים והשכלים הנפרדים ואז יתבאר לך האמת. ותדע שהאדם הוא יותר שלם ונכבד מכל מה שיהיה מזה החומר לא זולת זה; וכשתעריך מציאותו למציאות הגלגלים כל שכן למציאות הנפרדים – יהיה פחות מאד מאד."

הצמח אפשר שהוא לתכלית בעלי החיים האוכלים אותו. זה כמו שהעין היא לתכלית האדם שיראה בה, או שצבע ומתיקות הפרי הוא לתכלית שהציפורים יאכלו אותו ויפזרו את הזרעים וכל כיו"ב. יש מבנים מסויימים בטבע שמורכבים מחלקים, ואחד מהם תכלית למשהו אחר. אבל התכליתיות הזו היא שרשרת קצרה של מערכת מסויימת בתוך הטבע. זה לא שכל הטבע הוא מערכת שכל חלק ממנה תכליתו לצורך משהו זולת עצמו, ובוודאי לא שכולו לתכלית פרט קטן ממנו שהוא האדם. מה שכתב המו"נ א ע"ב שכל המציאות היא בעל חיים אחד גדול וכל העצמים הם איברים שלו, אין הכרח שזה מצד שהם לתכליתו, ועוד שהתכלית של בעל החיים הגדול שהוא כל המציאות היא כמו לומר שהתכלית היא הבורא, וזה לא סותר את דברינו כאן.

החקירה המדעית, גילוי החכמה, מעשה בראשית, לא נפסד מהסתכלות זו. למשל הבורא הוא הסיבה שהאדם מקבל מזון, אבל זה לא תכליתו של הבורא לספק מזון. השמש היא סיבת האור אבל לא זו תכליתה. הסיבתיות והתכלית לא חופפות. המדע חוקר את הסיבתיות ולא בהכרח מה תכליתו של כל דבר. וכן האדם רודה בדגת הים, כי זה טבעו, לא בגלל שהדגים נבראו עבורו.מעשה בראשית חוקר את גילוי החכמה שבטבעם של דברים, את הסיבתיות הסדר והחוקים. וזה קיים גם בלי שדברים יהיו לתכלית חיצונית להם.

למשל יש ריבואות מיני דגים. רובם לא כשרים למאכל, ורובם חיים במעמקים ולא נודעים כלל לאדם. ויש להם צורות וטבעים מופלאים. אם תכלית הדגים היא למאכל האדם למה נצרך כל זה?

.

.

במו"נ ג י"ב כתב שהבורא לא עושה רע כלל (בפרק י' שם יישב מה שכתבו בורא חושך ועושה רע), וכל הרע שבבריאה מקורו משלוש סיבות, החומר, מה שבני אדם עושים רע לזולתם, ומה שבני אדם עושים רע לעצמם:

"הרבה פעמים יעלה בלב ההמון שהרעות בעולם יהיו יותר מן הטובות, עד שבהרבה מחידות רוב האומות ובשיריהם יכללו זה הענין, ויאמרו כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב אמנם רעותיו רבות ומתמידות. ואין זה הטעות אצל ההמון לבד, רק עם מי שיחשוב שהוא חכם גם כן, ולאלראזי ספר מפורסם קראהו ספר אלהות כלל בו משגעונותיו וסכלויותיו הרבה, ומכללם ענין בדאו והוא שהרע במציאות יותר מן הטוב, שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם ועונגו בעת מנוחתו, עם מה שיקראהו מן המכאובים והחבלים הקשים והמומים וביטול האברים והמהומות והדאגות והצרות, תמצא שבמציאותו (רוצה לומר מציאות האדם) נקמה ממנו ורעה גדולה לו. והתחיל לאמת זה הדעת במנותו אלה הרעות אחת אחת, לחלוק על מה שיחשבו אנשי האמת מגמילות חסדי ה׳ למציאותו וטובתו המבוארת והיותו יתעלה הטוב הגמור בלא ספק. וכל מה שיבא מאתו טוב גמור.

וסבת זה הטעות כולה היות זה הסכל וחבריו מן ההמון לא יבחנו המציאות רק באיש מבני אדם לא זולת זה, וידמה כל סכל כי המציאות כולו היה בעבורו, וכאלו אין שם מציאות זולתו לבד, וכשיבואהו הענין בחלוף מה שירצה, יגזור מהמציאות כולו רע, ואילו בחן האדם המציאות וציירו וידע מעוט חלקו ממנו, התבאר לו האמת, ונגלה כי זה השגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני אדם ברוב רעות העולם, אינם אומרים שהוא בחק המלאכים, ולא בחק הגלגלים והכוכבים, ולא בחק היסודות ומה שהורכב מהן ממוצא או צמח, ולא בחק מיני בעלי החיים גם כן, ואמנם תלך מחשבתם כולה לקצת אישי מין האדם, ויתמהו מזה אשר אכל מן המאכלים הרעים עד שהצטרע איך חלה בו זאת הרעה הגדולה ואיך נמצא זה הרע, וכן יפלאו ממי שהרבה המשגל עד שיכהו עיניו ויקשה בעיניהם כשנוגע זה בעורון, ומה שדומה לזה.

והבחינה האמיתית היא, שכל בני האדם הנמצאים כל שכן זולתו משאר מיני בעלי החיים, הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך אל המציאות כולו הנמשך, כמו שבאר ואמר אדם להבל דמה (תהלים קמד ד), אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה (איוב כה ו), אף שכני בתי חמר (איוב ד יט), הן גוים כמר מדלי וגו' (ישעיהו מ טו), וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה הענין הנכבד, גדול התועלת בידיעת האדם ערכו, ושלא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד.

אבל המציאות לפי דעתנו הוא מפני רצון הבורא, אשר מין האדם הקטן שבו בערך אל המציאות העליון, ר״ל הגלגלים והכוכבים, אמנם בערך למלאכים איך יהיה ערך על דרך האמת בינו ובינם, ואמנם האדם הוא נכבד מכל מה שבעולמנו זה התחתון, ר״ל נכבד מכל מה שהורכב מן היסודות, ועם זה גם כן מציאותו הוא טוב גדול לו וחסד מה׳ במה שיחדו בו והשלימו, ורוב הרעות הנופלות באישיו הם מעצמם, ר״ל מאישי בני אדם החסרים, ומחסרונותינו נצעק ונבקש עוד, ומהרעות שנעשה אותם בעצמנו בבחירתנו נכאב וניחסהו לשם, חלילה לו ממנו, כמו שבאר בספרו ואמר שחת לו לא בניו מומם וגו' (דברים לב ה), ובאר שלמה ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו (משלי יט ג). וביאור זה שכל רע שימצא האדם ישוב אל אחד משלשה מינים:

המין האחד מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד הטבע ההויה וההפסד, ר״ל מאשר הוא בעל חומר, כי מפני זה יארע לקצת בני אדם מומים גדולים ובטול אברים בכלל היצירה, או מתחדשים משינויים שיארעו ביסודות מאויר הנפסד, או הברקים העצומים הנקרא בלע״ז לנבי״ש, או שקיעת מקומות. וכבר בארנו שהחכמה האלהית חייבה שלא תהיה הויה כי אם בהפסד, ולולא זה ההפסד האישי לא תהיה נמשכת ההויה המינית.

הנה כבר התבאר גמילות החסד וחנינת הטוב הגמורים ושפע הטובה. ומי שירצה שיהיה בעל בשר ועצמות ולא יקבל מעשה ולא ישיגהו דבר ממשיגי החומר, אמנם ירצה לקבץ בין שני ההפכים והוא לא ישער בזה, וזה שהוא ירצה להיות מקבל מעשה לא מקבל מעשה, שאילו היה בלתי מקבל למעשה לא נתהוה, והיה הנמצא ממנו איש לא אישי מין, ואמת המאמר שאמר גאלינ״ו במאמר השלישי מן הספר הנקרא "תועלות האברים", לא תיחל נפשך בשקר שיהיה אפשר להיות מדם הנידות ושכבת הזרע בעל חיים שלא ימות ולא יכאב או תדיר התנועה או בהיר כשמש. וזה המאמר מגאלינ״ו הוא הערה על חלק מגזרה כללית, והגזרה היא שכל מה שאפשר שיתהוה מאיזה חומר שיהיה, יתהוה על השלמות שאפשר לו להיות מן החומר ההוא המיני, וישיג אישי המין מן החסרון כפי חסרון חומר האיש ההוא. ותכלית מה שאפשר להתהוות מן הדם והזרע והשלם שיהיה מהם הוא מין האדם כפי מה שנודע מטבעו שהוא, חי, מדבר, מת, ואי אפשר לזה המין מבלתי רע שימצא לו. ואתה תמצא עם זה שהרעות אשר ימצאו בני אדם בזה המין מעטים מאד מאד ולא יהיו אלא לעיתים רחוקים, שאתה תמצא מדינות שיש להם אלפים שנים לא נשקעו ולא נשרפו, וכן יולדו אלפים מבני אדם בתכלית הבריאות, ולא יולד בעל מום רק על דרך פלא ועל צד זרות, ואם יתגבר המתגבר ולא יאמר על צד זרות, הוא מעט מאד ואינו לא חלק ממאה ולא חלק מאלף מן הנולדים בתכלית השלמות:

והמין השני מן הרעות הוא מה שיארע לבני אדם מקצתם לקצתם, בהתגבר קצתם על קצתם. וכו'

והמין השלישי מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב. ואלו הרעות יותר מרעות המין השני הרבה, ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם. כו'…"

מה שאדם מזיק לאחרים ולעצמו זה מכח הבחירה החופשית. הבחירה החופשית אינה מוגבלת והיא מוחלטת, והיא לא רק על עצמו אלא גם בכוחו לפגוע בזולתו. לכן אין לייחס כל רע שנובע מהבחירה החופשית של האדם אל הבורא.

בטיפול פסיכותרפי מעמיק מתגלה ברוב הפעמים איך האדם מכניס את עצמו בעצמו למקום של הצער והקושי, מכח הסתכלויות חסרות חכמה, או תגובות חסרות חכמה למצב נתון. כמובן לא מספיק להבין ולהחליט, כי יש חולשה או פצע של הנפש שגורמים לדעה הלא נכונה להשתלט על התודעה אע"פ שאנו יודעים בשכל שזה לא נכון. לצורך כך יש פסיכותרפיסט שעובד עם הנפש ומטפל בה עד שתתחזק ותוכל לקבל את מה שהשכל הבין.

כאן אעסוק רק בסיבה הראשונה, שאחראית רק למעט מאוד מאוד, לעיתים רחוקות, מהרע שבעולם, היא העובדה שאנו קיימים בחומר שטבעו הוא ההוויה וההפסד.

.

.

אם באו לאדם יסורים, נאמר בברכות ה א:

"אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנא' (איכה ג, מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה שנאמר (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר (משלי ג, יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח".

במו"נ ג י"ז דוחה את הדעה שיש יסורים של אהבה כיוון שזה לא ראוי לצדק האלוהי לייסר אדם בלי שחטא.

אמנם כל זה הוא רק למי שזכה שתהיה לו השגחה פרטית. במו"נ חלק ג פרקים י"ז, י"ח, נ"א, שההשגחה היא רק מכח מה ששכלו של האדם דבק בבורא בפועל.

לעיל רשימה 29 ביארתי שלפי הרמב"ם בוודאי הבורא יודע כל דבר, כל ניע של כל כנף יתוש, והוא גם בורא אותו כל רגע ורגע בכוונה גמורה וברצונו וחכמתו. לפי הרמב"ם הבורא מתגלה רק דרך הטבע. ההגדרה של טבע לעניין זה הוא הבריאה עם נבראיה וחוקיה וסדרה הקבועים ומתמידים, כמו שנבראו בששת ימי בראשית ונוהגים לפי אותם חוקים וסדר לתמיד. הבריאה היא שלמה ולכן אין מקום לניסים. אמנם יש בבריאה רבדים שונים. בתענית ה ב אמר רבי יוחנן שיעקב אבינו לא מת. והקשו שהרי חנטו אותו וקברו אותו וספדו לו, והשיב רבי יוחנן: "מקרא אני דורש" והביא דרשה על זה ובזה הסתיימה הסוגיא. והרי גם אחרי שהביא דרשה על זה עדיין קשה שהרי ראינו והתפרסם שקברו אותו. אלא הפירוש הוא שהוא השיב שמה שאמר שיעקב אבינו לא מת זה ברובד הדרש של המציאות, ומה שקברו אותו זה ברובד הפשט של המציאות.

ברובד הפשט של המציאות חוקי הטבע הם שמי שזרע היבול יהיה לפי כמות המים והשמש וכו'. ברובד הדרש של המציאות חוקי הטבע הם שמי שזרע יבולו יהיה לפי כמה צדקה הוא נתן, וככל שיתן יותר היבול יתרבה.

הבריאה כולה מדברת, בכל הרבדים, מספרת על בוראה, משקפת אותו, מגלה אותו כמו ציור של צייר, או כמו סיפור, ובעוד דרכי דיבור רבות. ברובד הפשט יש דיבור משלו, היופי, ההוד המופלא של יופי הטבע, החכמה המופלאה שבטבע ועוד. אחד מהדיבורים שיש ברובד הדרש הוא ההשגחה. הגילוי איך כל מה שקורה לאדם נובע ממעשיו בדרך של שכר ועונש, שהם מידה כנגד מידה, בשפה הפסיכולוגית שיקוף או הידהוד של מעשיו, של נפשו, והתייחסות לזה.

התכלית של הבריאה אינה האדם, אבל השפה בה מדברת הבריאה היא השפה האנושית. רובד הפשט של הבריאה מדבר בשפה האנושית של החושים וכח הדמיון, ושל המדע במובן בשטחי. הרבדים האחרים מדברים בשפה של השכל העיוני, או של נבואה, ויש עוד. יש התאמה גמורה בין הדיבור של הבריאה ליכולות הקליטה של האדם בכל רבדיו ובכל השפות בהן הוא שומע. לכן יש התאמה בין המציאות לשכל האדם, ולכן יש הנחת יסוד שהמציאות מובנת לשכל.

אפשר שלכל נברא יש את השמיעה שלו מהבריאה שהיא בשפה שלו, והאדם אינו מיוחד בזה.

.

.

כיוון שאנו איננו בעלי שכל עיוני בפועל, הבריאה לא מדברת איתנו בדרך של השגחה. כלומר אין התאמה גלויה בין מה שקורה לנו לבין מה שאנו עושים. יש חוקי טבע שהם ברבדים גבוהים יותר מהרובד של הפשט שלפיהם יש דברים שמועילים להיטיב את מצבו של האדם. למשל צדקה, וכמו שאמרו הנותן צדקה על מנת שיחיה בנו הרי זה צדיק גמור. מצוות יש לקיים באהבה כיוון שזו האמת ולא על מנת לקבל פרס. ואסור להשתמש במצוות כקרדום לחפור בו. אבל מה שיחיה בנו גם זה בחינה של לשמה כי הרי הבורא רוצה שיחיה בנו, ולכן מותר להשתמש במצווה הזו בכח החוקיות שיש בה שהיא מועילה לשפר את מצבו של האדם. זו לא מדרגת העובד לשמה וזו לא העבודה הראויה, אבל אין בזה שום חטא. וכמובן תפילה. אבל כל אלה הם לא תיקון החטא שבגללו באו הייסורים, כי אצלנו אין שום קשר שגלוי לנו בין החטא והייסורין, ולא ידוע אם בכלל יש קשר כזה. הבורא מנהל את הבריאה לפי רצונו וחכמתו שאין לנו בהם שום השגה. מה שהוא הצור תמים פעלו צדיק וישר, וגומל לכל אחד בדיוק לפי הצדק, זה גילוי שהוא מגלה את עצמו לנו, במסגרת הסיפור שהבריאה מספרת. והגילוי הזה שמור רק לבעלי שכל שמשיג את הבורא בפועל, שלהם בלבד שמורה מדרגת ההשגחה. השגחה זה שיח בין הבורא לנברא, וצריך להיות בעל כלים מתאימים לשיח הזה, בעל אוזניים לשמוע ושכל להבין, וזה השכל העיוני הדבק בבוראו. זה לא עונש או אליטיזם או שכר לצדיקים, הבורא מצידו מזומן להשגיח על כל אחד, הוא שר את השיר הזה לכל הבריאה, זה תלוי בנו מצד עצמו אם אנחנו מקשיבים או לא. מי שאין לו שכל זה לא בגלל שלא נולד מחוכם, אלא משום שאינו רוצה להקשיב. מי שרוצה, תמיד יימצא לו די שכל. הרי גם אדם פשוט שלא מוכשר ללמוד תורה יודע לקלוע רשת דייגים, איך לזה הוא פתאום מוכשר דיו? זה תלוי רק ברצון. אין לנו שום תפישה בבורא כלל, גם לא שהוא צדיק וישר, ולכן אין לנו דרך לשער מה גרם לו להביא על פלוני ייסורים כל זמן שאותו פלוני אינו במדרגת ההשגחה.

יש הרבה סיפורים כמו למשל שמישהו ציער זוג חשוך ילדים, ואז בנו עבר ליד ביתם וננשך על ידי כלב וקיבל מחלה זיהומית מסוכנת, ומי שציער ביקש מחילה ומייד בנו הבריא. או מי שצמחו לו פצעים בראש וביד במקום הנחת תפילין, ואז בדק ומצא שתפיליו פסולים, וכשתיקן את התפילין הפצעים התרפאו. אנחנו לא במדרגה של להשתמש בשכל עיוני כלל, ובוודאי לא שהוא דבק בהשגת הבורא בפועל כל הזמן. לכן לא ייתכן שהבורא מגלה כאן קשר בין מה שקרה לנו למה שעשינו. מי שמבין ירגיש לפי צורתם ואופיים וסגנונם של מאורעות כאלה שהם לא משורש האמת (איני מתכוון שמי שסיפר לא אמר אמת, אלא גם אם ראיתי בעיני, לפי הסגנון זה לא הסגנון שבו הבריאה מדברת עם הנברא. כמו שאם יתנו לי לקרוא פרק של רומן זול ויאמרו שזה חלק מהתנ"ך שהתגלה לאחרונה, אדע לפי הסגנון שזה לא תנ"ך). אפשר לראות בהם צירוף מקרים בעלמא ואפשר לראות בהם דמיונות שנובעים לא מצד הקדושה אלא להיפך. שתי ההסתכלויות נכונות. יש כל מיני "מקובלים" ו"צדיקים" שאומרים דברים כגון שאומרים לאדם שיש לו מחלה מסוכנת כזו וכזו וזה בגלל עין הרע של שכן פלוני. ואז משלמים סכום הגון, ושורפים תרנגול לבן בן לבן שסיבבו בקבר רחל ז' פעמים ושותים את האפר עם אפר כנף עטלף וזנב לטאה וקמיע עם שמות קדושים על פי הקבלה, והנה מייד למחרת אותו שכן התעוור והמחלה התרפאה באורח פלא. כמו שברור שאסור להאמין בהם למרות שזה נראה כל כך ברור ומשכנע, כך אסור להאמין בכל מיני מקרים של "השגחה גלויה" כאלה. זה בא מאותו מקום.

 

יש הסבר איך קורה שהם עושים אותות ומופתים מרשימים כאלה וזה עניין עמוק מאוד (סוגיית כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, סנהדרין ס"ז ב, ורמב"ם ע"ז פרק י"א שנראה כסותר את הגמרא ובאמת אינו כן . ובמו"נ האריך מאוד מאוד בענייני כשפים בפירוט רב, וגם במה שאין לו שייכות כלל לביאור טעם מצווה מהתורה, בחלק ג' פרקים כט, ל, לז ועוד שם, והעמידם כציור הפכי לתורה, שהרבה ממצוותיה הן להוציא מאותם כשפים, וכתב שלולא התורה בימינו היו עוד יותר שקועים בזה. והרי כל מילה במו"נ מדודה ושקולה ויש בה עומק גדול וסוד, ולא עניין ריק הוא שהאריך שם בכשפים, והדגיש שם שכל ענייני הכשפים בהכרח תלויים בכוכבים. והרי ידיעת הכוכבים היא עניין של חכמה.  וכל זה הוא סוגיא עמוקה וגדולה, ולא צדק מי שהשיג על הרמב"ם שלא קיבל דברי חז"ל ונמשך אחר הפילוסופים. אלא הרמב"ם ביאר את חז"ל בעמקות ולא לפי חיצוניות מה שכתוב. וחלילה לחשוב שחז"ל האמינו כפשוטו שהכשפים פועלים. וזה שייך גם למה שהבאתי מתענית ה ב שאמרו יעקב אבינו לא מת, והקשו שקברו אותו ואמר מקרא אני דורש. וברובד המציאות שבו קברו נראה כאילו הכשפים פועלים, אבל ברובד הדרש אינם פועלים כלל, וההלכה נקבעת לפי דרש הפסוק. ולא אמרתי כאן שברובד הפשוט החיצוני המוכר לנו יש ממש בכשפים. חלילה. רק שזה לא נושא פשוט, וזה מצריך עוד הרבה ביאור והעמקה, וחז"ל למדו את הכשפים והאריכו בעניינם, ובסנהדרין סז אמרו שרבי עקיבא למד מרבי אליעזר שלושת אלפים הלכות בנטיעת קישואין על ידי כשפים, והמספר שלושת אלפים הלכות נזכר בעוד מקומות, והלא דבר הוא. ואמרו שם שמי שלא מקפיד הכשפים לא פועלים עליו. וזה צריך ביאור גדול, איך פעולת הכשפים תלויה בהחלטת האדם, ולמה שמישהו כן יקפיד, ואיך חוסר ההקפדה מבטל מציאות הכשפים. ולרמב"ם יש מהלך בביאור כל זה והוא שיטה עמוקה בהבנת חז"ל. ולא שייך כלל לומר שהרמב"ם נטה מדברי חז"ל בגלל פילוסופיה, הרי כל התפלספותו היא לגלות את החכמה שבדברי חז"ל, ולהראות שהם חכמה אחת. וצדקו מי שאמרו שדברים אלה לא יצאו מהגר"א אלא הם קנאות של סכלים (כוונתי למה שכתוב בביאור הגר"א שהרמב"ם לא קיבל דברי חז"ל על שדים בגלל הפילוסופיה. ויש מסורות נאמנות שזה מזוייף). ואכמ"ל. בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 55 יש ביאור ששייך לשורש עניין זה, וגם בעוד שתי רשימות שם, בביאור הצד שאפלטון בטימאוס בא לשלול, שהדגם של הבריאה הוא מה שמתהווה ונפסד).

.

.

במו"נ א ע"ב כתב:

"וכל הוה נפסד, אמנם יתהוה מן היסודות ואליהם יפסד, ומן היסודות יתהוו קצתם מקצתם ויפסדו קצתם אל קצתם, שחומר הכל אחד. ואי-אפשר הימצא חומר מבלי צורה, ולא תימצא צורה טבעית מאלו ההויים הנפסדים מבלי חומר; יהיה הענין אם-כן בהויות והפסדות, והיות כל מה שיתהוה מהם ויפסיד אליהם חוזר חלילה, כדמות סיבוב הגלגל, עד שתהיה תנועת החומר הזה בעל הצורה בבא בו הצורות זו אחר זו כתנועת הגלגל באנה, כהשתנות ההנחות בעצמם לכל חלק ממנו."

.

.

שם ג ח:

"כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר שלהם לא זולת זה. אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים. הלא תראה שהצורות המיניות כולם מתמידות עומדות ואמנם ישיג הפסד לצורה במקרה – רצוני לומר מפני התחברה לחומר וטבע החומר ואמיתתו – שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר ומפני זה לא תתקים בו צורה אבל יפשיט צורה וילבש צורה אחרת תמיד:

ומה נפלא מאמר שלמה בחכמתו בדמותו החומר ב'אשת איש זונה' כי לא ימצא חומר מבלתי צורה כלל – אם כן הוא 'אשת איש' לעולם לא תמלט מ'איש' ולא תמצא 'פנויה' כלל; ועם היותה 'אשת איש' היא מבקשת איש אחר לעולם תמיר בו בעלה ותפתהו ותמשכהו בכל צד עד שישיג ממנה מה שהשיג בעלה. זהו ענין החומר – והוא שאי זו צורה שתהיה בו הצורה ההיא תכינהו לקבל צורה אחרת ולא יסור מהתנועה להפשיט זאת הצורה שעמו ולהביא אחרת; וכענין זה בעצמו יעשה אחר בוא הצורה האחרת:"

.

ושם חלק ג' פרק י' כתב שהוא עניין טוב, ולכאורה לא הסביר עניין הטוב הזה:

"ואחר אלו ההקדמות יודע באמת שהשם יתעלה לא יאמר עליו סתם שהוא עושה רע בעצם כלל, ר״ל שיכון כונה ראשונה לעשות רע, זה לא יתכן. אבל פעולותיו כלם טוב גמור, שהוא אינו עושה רק מציאות וכל מציאות טוב. והרעות כלם העדרים, לא תתלה בהם פעולה, רק בצד אשר בארנו, בהמציאו חמר על הטבע הזה אשר הוא עליו, והוא היותו מחובר בו ההעדר לעולם, כמו שכבר נודע. ומפני זה הוא סבה לכל הפסד ולכל רע, ולזה כל מה שלא המציא לו השם זה החמר לא יפסד ולא תשיגהו רעה מן הרעות. תהיה אם כן אמתת פעולת השם כולה טוב, אחר שהיא מציאות. ולזה ספר הספר אשר האיר מחשכי העולם ואמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א לא). עד שמציאות זה החמר השפל לפי מה שהוא, מחבור המחייב למות ולרעות כולם, כל זה גם כן טוב, להתמדת ההויה והמשך המציאות בבוא זה אחר סור זה. ולזה פירש ר' מאיר והנה טוב מאד, טוב מות (בראשית רבה ט ה), לענין אשר העירונו עליו."

.

.

בספר הריפוי (זה לא ספר על רפואה אלא על פילוסופיה אריסטוטלית) של אבן סינא חלק הפיזיקה עמ' 24-26 (במהד' שהבאתי את הקישור אליה) שואל מה הכח שמניע את החומר לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת. חומר שאין בו שום צורה מובן שישאף לקבל צורה. זה דומה קצת לשאיפת הוואקום להתמלא. חומר בלי צורה לא לגמרי קיים, והוא שואף להתממש, לצאת אל הפועל, להיות קיים, לנוע מהעדר ליש. אבל אם כבר יש לחומר צורה של עץ, והוא פושט אותה ולובש צורה של עשב (העץ נבל ונרקב והחומר חזר לאדמה וזרע של עשב הלביש אותו בצורת עשב), הרי החומר לא הרוויח שום דבר מבחינת להיות קיים ולצאת אל הפועל במה שפשט את צורתו שכבר היתה לו ולבש צורה אחרת.

מלבד הרעות שנובעות מהבחירה החופשית, כל הרע שבעולם נובע מהתכונה הזו של החומר שדבק בו ההעדר, שהוא תמיד פושט את הצורה שכבר לבושה בו. לכן יש מוות, נטייה למחלות, מומים, וכל כיו"ב. וכן מזה הנטיה לרע הרבה יורת גדול, שכולנו מתייסרים בו, הנטייה לחטאים ותאוות ומידות רעות וסכלות, שאחר כך גורמים לבחור בבחירה החופשית להזיק לאחרים ולעצמו.

החומר של גרמי השמים לא פושט את הצורה, הם קיימים לנצח בקיום מושלם וגמור. למה החומר הארצי לא מתנהג כך גם הוא? מה הכח ומה ההבנה במה שמניע את החומר לפשוט כל צורה שמתלבשת בו. מייד עם התלבשותה מתחיל התהליך של איבוד הצורה. אדם מתחיל להזדקן מהרגע בו הביצית שממנה נוצר הופרתה. כבר הוטל בו צל המוות, כבר ימיו הם מסע תמידי של התקרבות אל המוות הבלתי נמנע. על זה נאמר "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". מה טוב בזה?

.

.

בדעותיהם של שאנשי העיר המעולה פרק י"ט, אלפראבי דן בשאלה הזו, למה החומר פושט תמיד את צורתו, ולדבריו זה עניין של צדק. וכמובן צריך ביאור מה זה שייך לצדק.

2018-12-18 21_15_53-אל-פאראבי דעותיהם של אנשי העיר המעולה (1)_ - PDF-XChange Editor2018-12-18 21_16_16-אל-פאראבי דעותיהם של אנשי העיר המעולה (1)_ - PDF-XChange Editor2018-12-18 21_16_37-אל-פאראבי דעותיהם של אנשי העיר המעולה (1)_ - PDF-XChange Editor2018-12-18 21_16_53-אל-פאראבי דעותיהם של אנשי העיר המעולה (1)_ - PDF-XChange Editor2018-12-18 21_17_05-אל-פאראבי דעותיהם של אנשי העיר המעולה (1)_ - PDF-XChange Editor

.

וכעין זה כתב אבן סינא בריפוי בחלק הפיזיקה עמ' 54:

Another [way that death is something that the universal nature intends] is that other people deserve a share in existence just like this individual; for if the former ones did not die, there would not be space and food to go around for the latter ones. Also, those latter ones — namely, the ones deserving a share of something like this existence — have something [almost] owed them on the part of matter’s potential, [since] they no more deserve perpetual nonexistence than the former deserve never to die. So this and others are certain things intended by the universal nature.

ושם עמ' 98:

Now, death, dissolution, deterioration, and all of that, even if it is not some beneficial end in relation to the body of Zayd, is a necessary end with respect to the order of the universe.

ביאור יותר מדוייק בזה עיין בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 64, בקטע שמתחיל "תוספת ביאור" יש שם קישור לרשימה הזו לגבי דברי אלפראבי שהעתקתי כאן.

.

.

.

אפלטון כתב בטימיאוס:

טימאוס הזמן הוא צלם נע של הנצח

.

עיין בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 35 במאמר התנועה יסוד ההוויה.

בקיצור, אפלאטון בטימיאוס מבאר שהחומר הראשון לא יכול לקבל שום צורה. מה שמצטיירות בו הצורות הראשוניות של ארבעת היסודות זה רק תנועה. למשל הים לא יכול לקבל שום צורה. אבל בכל זאת מצטיירת בו צורה של גלים. הגל הוא לא התלבשות קבועה של צורת הגל במי הים, כמו שעץ הוא התלבשות קבועה של צורת העץ בחומר המורכב מהיסודות, אלא הגל הוא רק תנועה של מי הים. ללא תנועה הגל יתיישר. כל קיומו אינו אלא תנועה.

חושבים שיש תנועה רק אם יש משהו שנע. גלים הם תנועה של המים, גלי קול הם תנועה של האוויר. אריסטו גם כתב כך בפיזיקה, אבל כוונתו עמוקה ובארתי במקום אחר. גלים אלקטרומגנטיים, כמו אור וחום, עוברים בחלל ריק (למשל מהשמש אלינו גלי האור והחום עוברים בחלל ריק), אין שם שום דבר שנע. האור והחום הם תנועה טהורה, רק תנועה בלי שיש משהו שנע. הצורות שמצטיירות בתנועה בחומר הראשון, אש רוח מים ועפר, גם הן תנועה טהורה. החומר הראשון אין לו התפשטות תלת מימדית, לכן הוא מתואר כנקודה, אין לו משקל, מסה, שום איכויות, לא זמן ולא מקום. אין בו ממש.

אריסטו בפיזיקה מבאר שקו הוא לא אוסף של נקודות ולא אורך. הוא באמת נקודה, הוא מבחינה מיתמטית רצף, מה שאומר שיש לו תכונות מתימטיות ופיזיקליות של נקודה ולא של מה שאנו מדמים כקו. זה התבאר היטב ובאורך בביאור על מורה נבוכים על הקדמות הרמב"ם לפרק שני, הקדמה כ"ו. שם ביארתי על הסדר את הפיזיקה ספר ח' של אריסטו. עיין שם בעניין של אכילס והצב. האופן להבין קו הוא כאילו לקחנו נקודה ושמנו אותה מול ראי עקום שמרחיב כל דבר שמשתקף בו. בראי כזה נקודה תיראה כמו קו, אבל לא נוכל לחלק את הקו שבראי לאוסף נקודות שהרי הוא מתנהג כמו נקודה כיוון שאינו אלא השתקפות של נקודה. באופן כזה התנועה לאורך הקו היא לאמיתה עמידה במקום. זה המובן של תנועה טהורה בלי שיש משהו שנע. אין דרכי לומר דברים חידתיים, מה שאני לא מבין אני לא אומר, ומה שאני מבין אני אומר באופן בהיר ומובן. הכל מוסבר היטב וברור שם, וכאן זה נשמע פרדוקסלי ותמוה בגלל שאני אומר רק ראשי פרקים קצרים מאוד ממה שהוסבר שם, ומי שרוצה להבין יכול לעיין שם בביאור על המורה נבוכים ובמאמר על התנועה יסוד ההוויה, וכן לחפש באתר של עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית בתגיות את התגיות  'רצף' ו 'אכילס והצב', וימצא שם שם כמה רשימות שבהן נדון עניין עמוק זה.

.

התנועה לאורך קו היא צלם של הנקודה. כך הזמן הוא צלם של הנצח. מה שכתוב שתינוק במעי אמו רואה מסוף העולם ועד סופו, וכן ראו בני ישראל במדבר, שיכלו לראות מה יש בתוך חבית, אין זה כמו צילום רנטגן. כי הם ראו מכל הצדדים בבת אחת. הם ראו כל דבר מכל צדדיו בבת אחת, וכשראו חבית לא רק שראו את מה שבתוכה אלא בבת אחת גם ראו את חיצוניותה כמו שאנו רואים.

נניח שאנו רואים פיל מלפניו, יש שתי עיניים שתי אוזניים ובאמצע חדק ואין זנב, ואחר כך אנו רואים אותו מהצד, ויש חדק מהצד וזנב מצד אחר ועין אחת ואוזן אחת. לכאורה שתי ההסתכלויות רואות משהו אחר. אם אנו הולכים מסביב לפיל ורואים אותו מכל צדדיו רק אז אנו רואים אותו באמת. הנצח זו תפישה של כל הצדדים בבת אחת. אנו רואים כל פעם זווית אחת חלקית, אבל התנועה מסביב לפיל היא צלם של הנצח, כי סך כל זוויות הראיה של מי שהולך סביב הפיל הן ההסתכלות של הנצח. זה נצח שנפרס למשך זמן על ידי התנועה. כמו נקודה שהתארכה או עמידה שנעשתה בעצמה תנועה.

מי שיכול לסכם את כל זוויות הראיה השונות שהוא ראה את הפיל בהן, ומזה לשער את מראה הפיל מכל צדדיו, כמו שהוא, יכול לשער מה נראה כשנגיע לנקודה מסויימת שעוד לא היינו בה. איזהו חכם הרואה את הנולד, ונביא יכול מזה לדעת את העתיד לפרטיו. לכן הזמן הוא בספירלה, בליל הסדר אנחנו ממש יוצאים ממצרים, לא רק זוכרים את יציאת מצריים. ובאמת כל עניין הזכרון הוא כך. זכר ליציאת מצריים. הזכרון קושר את שני המראות הנפרדים שראינו, פיל מקדימה ופיל מהצד, ומאחד אותם לתמונה תלת מימדית אחת של פיל אחד שרואים אותו מכל צדדיו בבת אחת.

הנצח מתגלה בצורות הטהורות, מה שנברא בששת ימי בראשית, בתרי"ג המצוות. אבל הצורות מתגלות בדרך של גילוי-נצח רק כשהן בתנועה מתמדת. לכן הצורה היא במין הכללי, והמין מתגלה בתנועה מתמדת של התלבשות צורה ופשיטת צורה של הפרטים. כך יסוד הנצח שבצורת המין מתגלה בעולם הארצי, בתנועת התהוות והפסד הפרטים של המין ובנצחיות המין הכללי.

זה העניין של מעשה מרכבה באופן מאוד כללי ושטחי כמובן. עיי מו"נ א ע. האופנים הם התנועה והחיות הם מקורה שהוא נביעת גילוי הנצח אל הזמן. המרכבה הוא רכיבת הבורא מצד הנצח על האופנים שהם התנועה שהיא מצד הזמן. וכתב שם שעניין מרכבה שייך למספר ארבע, כי מרכבה היא ארבעה סוסים.

ובמו"נ ב י כתב "ומספר הארבעה הזה הוא נפלא ומקום התבוננות". עיין שם מה שכתב בזה. וכן בפרקים הראשונים של חלק ג בביאור חזון יחזקאל דיבר הרבה שהחיות שייכות למספר ארבע. והוא ארבעת היסודות העליונים אש רוח מים עפר, וזהו שם הוי"ה. י' הראשונה היא נקודה כי היא הנצח, והה', היא הקו, שהוא התארכות הנקודה על דרך הרצף שביאר אריסטו. והמספר ארבע עניינו האחד שהוא נקודה, השתים שהוא הקו, הריבוי וההתפשטות והתנועה, השלוש שהוא האחדות של הנקודה והקו שאינם סתירה שמחריבה את עצמה, והארבע הוא החזרת כל ההתפשטות שוב לנקודה הראשונה, גילוי שהכל אחד ותמיד היה אחד ולא יצא מעולם מלהיות אחד. והארבע הוא עשר, כי הרביעי כולל שבע בחינות בתוכו, הם שבע הספירות מחסד עד מלכות. ואין מספר יותר מעשר כמו שכתב אריסטו (אחרי עשר זה רק עשר ועוד משהו, או כמה פעמים עשר).

.

.

.

אנו רוצים לעצור את התנועה המתמדת. אנחנו רוצים כפרטים לא למות. הילד שלי נלקח ממני בגיל שנתיים וחצי, צורתו נפסדה ובטלה מגופו. הייתי רוצה שהוא יישאר. שהתנועה של פשיטת צורה תפסח עליו, תוותר עליו. תרחם עליו. שהוא יישאר איתי.

כשהתנועה נעצרת זה עבודה זרה. כי צורה שמלובשת בחומר בלי שהחומר פושט אותה, שהיא מתקבעת בחומר ולא נעה לקראת הפסד, זה גילוי חלקי. מזווית אחת רואים את הפיל באופן שקרי. מקדימה רואים פיל בלי זנב. אם יש תנועה תמידית זה מתאחד עם שאר הזוויות למבט מלא יותר שהוא מסע של תנועה בדרך לאמת. אם נעצרים נשאר המבט הזה בנפרד, חתוך משאר זוויות המבט, ואז הוא שקר. זה נעשה כח נפרד מהכלליות הנצחית. שמשקף רק קטע נפרד ממנה. ואנו נצמדים לקטע הנפרד הזה, זה לעבוד עבודה זרה.

זה הצדק שדיבר עליו אלפראבי כשביאר למה החומר תמיד פושט צורה ולובש צורה אחרת. אין לשום צורה זכות להתלבש בחומר ולהישאר שם ולא לפנות את מקומה לצורה אחרת. היא גוזלת את גילוי הנצח במה שהיא עוצרת את התנועה. כולם משתתפים בתנועה הזו, יש תור, כל אחד בתורו. כולם קיימים כיד לגלות את האור הזה, וזו זכותם, ואין לגזול מהם על ידי שהבן לא ימות ולא תתחלף צורתו כפי מהלך הטבע והזמן, שהוא גילוי הנצח.

וזה הטוב שכתב המו"נ ג י:

"היה אם כן אמתת פעולת השם כולה טוב, אחר שהיא מציאות. ולזה סיפר הספר אשר האיר מחשכי העולם ואמר "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א לא). עד שמציאות זה החמר השפל לפי מה שהוא, מחיבור המחייב למות ולרעות כולם, כל זה גם כן טוב, להתמדת ההויה והמשך המציאות בבוא זה אחר סור זה. ולזה פירש ר' מאיר והנה טוב מאד, טוב מות"

.

.

.

השורש של העניין מבחינת עבודה, הוא הענווה. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו במרכז. אני תכלית הבריאה, הכל נוצר למעני. זה מה שקרה בחטא עץ הדעת, כמו שביאר המו"נ א ב.

שורש הגאווה הוא להיות במקומו של הקב"ה, להחליף אותו. לשבת אני על כסאו. כמו חירם מלך צור. אני רוצה להיות מי שרוכב על המרכבה.

פרקי דרבי אליעזר יג:

""הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, אמרו מלאכי השרות לפני הב״ה, רבון כל העולמים מה אדם ותדעהו אדם להבל דמה, אין לו אלא עפרו משלו, אמר להם מה שאתם כלכם מקלסים אותי בעליונים, הוא מייחד אותי בתחתונים, ולא עוד אלא יכולים אתם לעמוד ולקרות שמות לכל הבריות שבראתי, ועמדו ולא יכלו, מיד עמד אדם וקרא שמות לכל הבריות, שנ׳ ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו׳. וכיון שראו מלאכי השרת, אמרו אם אין אנו באים בעצה על אדם שיחטא לפני בוראו, אין אנו יכולין בו, והיה סמא״ל השר הגדול שבשמים, וחיות ושרפים משש כנפים, וסמא״ל משתים עשרה כנפים, לקח הכת שלו וירד וראה כל הבריות שברא הקב״ה בעולמו, ולא מצא חכם להרע כנחש, שנאמר והנחש היה ערום מכל חית השדה. והיה דמותו כמין גמל, ועלה ורכב עליו, והיתה התורה צווחת ואומרת, סמא״ל עכשו נברא העולם, ועת למרוד במקום, כעת במרום תמידייא, רבון העולמים, תשחק לסוס ולרוכבו, משל למה הדבר דומה, לאדם שיש בו רוח רעה, וכל המעשים שהוא עושה, מדעתו הוא עושה, וכל הדברים שהוא מדבר, מדעתו הוא מדבר. והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו, כך הנחש כל מעשיו שעשה וכל דבריו שדבר, לא דבר ולא עשה אלא מדעתו של סמא״ל, ועליו הכתוב אומר ברעתו ידחה רעה."

זה מה שכתב המו"נ:

"וסבת זה הטעות כולה היות זה הסכל וחבריו מן ההמון לא יבחנו המציאות רק באיש מבני אדם לא זולת זה, וידמה כל סכל כי המציאות כולו היה בעבורו, וכאלו אין שם מציאות זולתו לבד, וכשיבואהו הענין בחלוף מה שירצה, יגזור מהמציאות כולו רע,"

החוויה של תינוק היא שהכל בעבורו והוא באמצע. אמא שלו נבראה לספק את צרכיו. ואנחנו לא מתבגרים מזה. אני רוצה את הבן שלי איתי ולא מעניין אותי שום דבר אחר.

אנחנו רק פרט אחד מהבריאה. הבורא מגלה את הנצח בבריאה הארצית, בטבע המוחשי, בתנועה התמידית של הוויה והפסד. מי שיכול להסתכל על זה בעין השכל רואה משהו, ולו כטיפה מהים, מעוצם יפעת האור. הכל, מהשכלים הנבדלים, המלאכים, שרק הנמוך שבהם הוא מה שמשיגים הנביאים, הגלגלים, הכוכבים, השמש והירח, כל הטבע הכביר, כיפת השמיים הים והיבשה וכל אשר בהם. הכל הוא תנועת גילוי אותו נצח. ושום דבר מזה לא נברא לתכלית האדם או לשום תכלית אחרת. כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. אני רק פרט אחד קטן מכל פרח האור הכביר הזה, לצד כל הדברים האחרים שיש בו. משלים את הנקודה הקטנטנה שלי בתוך כל זה.

מי שיש לו מעט יכולת של שכל שכל עיוני לצפות בכל זה איך הכל הוא צלם נע של הנצח, לצפות במרכבה, באור הבהיר המתוק הנורא, מתקיים בו:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם."

כמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב', והוא מבאר שם בשני הפרקים הראשונים ראשי פרקים ממעשה מרכבה ואחר כך ממעשה בראשית.

ומהחכמה באים לענווה. הכל כל כך מאיר ומתוק ויפה ונורא ושמח ומבהיק וממלא את כל חללי הנפש והגוף, ואני דבק בכל זה ואני חלק זעיר מכל זה. מה אנוש כי תזכרנו. מה הבן האחד הקטן שלי ביחס לכל זה. זו הנחמה שאחרי האבל. אסור להתאבל יותר מדי כי אז מתנתקים מהכלליות ונשארים תקועים בפרטי, ונקברים בו. נעצרת התנועה, נעצרים החיים. ומשתלטת הטומאה. המרכבה דסטרא אחרא. העצב שלי, החלל, ההעדר, הופכים למרכז המציאות. וזה חור שחור ששואב הכל לתוכו. יש אבל ואחריו באה הנחמה, מחשבה אחרת. רש"י בראשית ו':

" "וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם", (דברים לב לו) "וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם", (שמות לב יד) "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה", (שמואל א טו יא) "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי", כולם לשון מחשבה אחרת הם:"

המחשבה האחרת היא שאני לא המרכז של העולם.

"מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה". זה מתחיל מחכמה, הפסגה של החכמה היא השגת מעשה מרכבה. איך כל הבריאה היא בעל חיים אחד שהוא שמש מתפוצצת של אור גילוי האחדות הנשגבה של הבורא, של הנצח. הענווה מתחילה מזה שאני רק חלק צדדי וקטן, לא חשוב חלק ממה, אני מצד עצמי כך, עוד לפני שהחכמה משיגה שיש משהו גדול שאני חלק ממנו. אחרי שהחכמה משיגה שאני רק חלק צדדי וקטן מהכל החי הגדול המאיר והנורא שהחכמה צופה בו, הענווה אומרת, אני ידעתי מההתחלה שאני רק חלק קטן ממשהו גדול, אז הנה אני כעת חלק קטן מהמרכבה העליונה, מצד הענווה זה לא חידוש, זו ההתחלה.

אם אין ענווה אין חכמה ואם אין חכמה אין ענווה.

במבט כזה כבר אין קושיא למה הבורא ברא באופן שיהיה חומר, למה ברא באופן שצריך ייסורים כדי שהבריאה תושלם. למה לי יש ייסורים, למה בני איננו איתי. כל הקושיות האלה הן רק מנקודת המבט שאני באמצע. שאני קובע מה טוב ומה לא טוב. מהמבט שהכל הוא לתכלית האדם.

אבל שום דבר לא לתכלית האדם. אפילו לא התרנגולת שאני אוכל. היא לא נבראה לתכליתי, יש לה תכלית משלה, היא מגלה את הנצח כמו שאני מגלה, היא חלק מהצלם הנע של הנצח. הבורא רצה בה בשווה למה שהוא רצה בי. מלאה ארץ קניינך. היא קניינו של הבורא, נבראה לכבודו. כי האו רצה בה ובחר לברוא אותה. אני לצידה, ביחד איתה, שכם אל שכם, מגלים את הנצח.

כמ"ש במו"נ ג' י"ג: "אמרו באדם: "ורדו בדגת הים וגו'" שאין ענינו שנברא לכך, רק להגיד טבעו אשר הטביעו האלוה ית' עליו." בטבעי אני אוכל את התרנגולת אבל היא לא נבראה בשבילי. מכח זה אני מכבד כל דבר שקיים.

ובמו"נ ג' י"ד:

"ממה שצריך גם כן שיתבונן בו האדם עד שידע מעלת נפשו ולא יטעה – הוא מה שהתבאר משיעורי הגלגלים והכוכבים ושיעורי הרחקים אשר בינינו ובינם.

והסתכל אלה הנמצאות הגשמיות מה עצום שיעורם ומה רב מספרם ואם הארץ כולה אין שיעור לה כנגד הגלגל הכוכבים מהו ערך מין האדם לכל אלה הנבראות ואיך ידמה אחד ממנו שיהיו אלה בעבורו ובגללו ושהם כלים לו? זהו ענין הקש הגשמים – כל שכן כשיתעין מציאות השכלים:

 

אילו לא היה החילוף בין הגרמים הגלגליים ובין אישי המינים ההוים הנפסדים אלא בגדלות ובקטנות היה אפשר שיאמר זה [שהם לתכלית כלל מין האדם]; אמנם מאשר ההפרש ביניהם – מעלת העצם הוא רחוק מאד שיהיה המעולה כלי למציאות הפחות השפל:"

לחשוב שאני תכלית הבריאה, אחרי שיש מלאכים בעלי השגות כל כך גדולות, זה כמו לחשוב שהחכם הגדול קיים לתכלית החתול שהוא מניח לו מזון כל יום. או שהבורא קיים לתכלית הנבראים. הבורא באמת מספק ברצון אהבה וחסד וביד פתוחה רחבה את כל צרכי הנבראים, אבל הוא לא מכשיר שתכליתו לספק את זה.

(אגב, מרוב שאנחנו שקועים בהסתכלות הזו שהכל קיים למעננו, שהבורא (או הטבע, לא חשוב איך קוראים לזה) קיים כדי לשרת את צרכינו וכל תשוקותינו, כשיש לנו ילדים אנחנו משליכים את זה עליהם ומרגישים שהתכלית של קיומנו היא לספק את צרכי הילדים שלנו. יש הבדל עצום בין מי שמספק את כל צרכי הילדים שלו בלי שמרגיש שקיומו העצמי הוא מכשיר שתכליתו הסיפוק הזה, לבין מי שמרגיש שהוא נועד לספק את הצרכים וזה משמעות ותכלית קיומו. מי שעושה מעצמו מכשיר לסיפוק צרכי ילדיו,  שולל מהם שיהיו להם הורים. הורה זה מי שיש לו חיים משלו, משמעות משלו, רצון משלו. הוא ניזון משל עצמו מבחינה נפשית ועומד על רגליו שלו מבחינה נפשית. הילד רואה את זה ומצטרף לזה כמו קטן שמצטרף לגדול, יש לו למה להצטרף. מההצטרפות הזו הוא ניזון וכך הוא גדל. הורה שרואה בעצמו מכשיר, אין לילד שלו אל מה להצטרף ואין לו ממה להיזון ונפער בתוכו חלל ריק שבולע עוד ועוד ולא מתמלא. יש הורים למתבגרים שמתלוננים: אני רק ארנק בעיני הילד שלי. כן, כי אתה בעצמך ראית את עצמך ככזה בכל השלבים הקודמים של גידולו)

.

.

ד.ה. לורנס כתב:

"I never saw a wild thing
sorry for itself.
A small bird will drop frozen dead from a bough
without ever having felt sorry for itself."

בתרגום חופשי:

מעולם לא ראיתי חיית שדה מרחמת על עצמה. ציפור קטנה תיפול קפואה למוות מענף, בלי שהרגישה רחמים על עצמה ולו פעם.

כולם אהובים כולם ברורים. כולם עושים באהבה וביראה רצון קונם. כולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח. הם כולם חלק מהטבע. לא המרכז שלו. איזו קושיות יכולות להיות מהמקום הזה? לציפור שקפאה לא היו קושיות. היא רק אחת מכל הציפרים ומכל היצורים שמתגלגלים כולם בתמידיות בגלגל ההוויה וההפסד לגלות את הצורות העליונות הטהורות בתנועתן, דווקא בתנועת התהוות והפסד שהיא גילוי הנצח. היא לא במרכז. מה יש לה לשאול ולהתלונן. לא מתוך אכזריות. כשזה לא נובע מהשגת חכמה אמיתית וחיה, של ראיה מוחשית ממשית של החכמה, של הגילוי והאור והאהבה החיה האמיתית החמה, אז גישה כזו היא אכזריות לא אנושית. זו הגישה של האינקויזיציה והג'יהאד הטרוריסטי. מה שחשוב זה אלהים ולא האדם. האדם הוא רק מכשיר לצורך האלהים. אנשים צריכים ליפול מתים בלי שום רגש, בלי צער רך, בלי רחמים, כי הם משרתים את בורא העולם הכביר. אללה הוא אכבר. או הרבנים ראשי הישיבות ותלמידי החכמים הנוקשים והעצובים והיבשים והחלולים שמחריבים נפשות תלמידיהם. כי הכל זה רק תורה. אין חשיבות לנפש הצעירה, לצרכי הנפש, לרוך ולחום ולאנושיות. רק תורה, והגית בו יומם ולילה, זה מה שמחזיק את העולם ואין לשאול שאלות ואין להרגיש רגשות, רק ללמוד וללמוד. להיות כמו הילד ההולנדי שראה סדק בסכר וסתם אותו באצבעו ולא זז משם במשך ימים כדי להציל את הכפר מהצפה.

אבל גם להתבוסס בלי תקווה בשלולית הצער האנוכי והרחמים העצמיים התינוקיים ולהתמכר לאמוציונליות זה לא אנושי. ההבדל כאן בין גן עדן לגיהנום דק אפילו יותר מחוט השערה, והכל תלוי בחכמה. חכמה שרואה את המציאות באמת, ממודעות עצמית בהירה ונוקבת בכל קמט של הנפש, בכל רבדיה וקפליה ומסתריה ומרתפיה, מהינקות והלאה, כל הצרכים וכל הפצעים וכל המקומות בהם הדמיון שולט. עד ראיית האנושיות, האהבה והחום והרוך והרחמים, מתוך דעת צלולה ומקיפה, שרואה גם את כל הצד הרך והרגשי והאנושי, אבל לא מהתמכרות אמוציונלית,  ועד ראיית האלוהות וצפייה במרכבה. לא בהזייה ופנטסיה ומיסטיקה וכל מיני שרעפי קודש ואורות מיופים ומצויירים, שגורמים לאדם לדמות שהוא רוחני ומרומם וכאילו מקל של מטאטא תקוע לו מאחריו וכולו רק רצינות וקדושה ואור זך, אלא בשכל צלול ובהיר ומוחשי שרואה דברים כהווייתם ורגליו על האדמה. אחרי מאמץ של שנים רבות של עמל החכמה בכל הכח. מההתחלה, בלי שום קיצור דרך. וענווה. רגע אחד של דמיון, של רגש לא מאוזן, של ניתוק מהמציאות, והכל נופל לגיהנום. האדם הופך ברגע ממלאך ה' למלאך המוות.

.

.

ברכות ה' א':

"אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין כו'.

יכול אפילו לא קבלם מאהבה? תלמוד לומר (ישעיהו נג, י) אם תשים אשם נפשו מה אשם לדעת אף יסורין לדעת.

ואם קבלם מה שכרו (ישעיהו נג, י) יראה זרע יאריך ימים ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו שנא' (ישעיהו נג, י) וחפץ ה' בידו יצלח.

פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא חד אמר אלו הם יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. וחד אמר אלו הם יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תפלה שנאמר (תהלים סו, כ) ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי

והיינו דרבי שמעון בן לקיש דאמר רשב"ל נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין נאמר ברית במלח דכתיב (ויקרא ב, יג) ולא תשבית מלח ברית ונאמר ברית ביסורין דכתיב (דברים כח, סט) אלה דברי הברית מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם:

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא"

 

 

הרמב"ם רק אמר שייסורים של אהבה הם לא יסורים למי שאין בו שום חטא, כי מדובר בחכמים שיש בהם השגחה, וההשגחה היא גילוי שכל מה שקורה לאדם נובע ממעשיו בדרך של מידה כנגד מידה, וגילוי של הצדק המוחלט של הבורא. אבל הוא לא אמר שאין יסורים של אהבה אע"פ שיש בהם גם מידה כנגד מידה מול החטא. וגם מי שלא זכה למדרגה של השגחה יכול לקבל את ייסוריו באהבה על דרך שכתבתי. זוכים לכל זה על ידי הייסורים, אם מקבלים באהבה, כי הם משרישים בכוחות הנפש של האדם שהוא לא מרכז הבריאה ולא תכלית הבריאה. אחרי שהתרגלנו מינקות שאנחנו המרכז, מאוד קשה לצאת מזה וכמעט אי אפשר בלי יסורים. הייסורים מעוררים תלונה, איך זה ייתכן? תינוק שנפל וקיבל מכה עיקר הבכי שלו הוא לא הכאב הגופני עצמו, אלא תסכול ואכזבה ותלונה וכעס. איך זה ייתכן שמכאיבים לי? הרי העולם נועד לספק את צרכי, לשרת אותי, אני התכלית של הכל. העולם מאכזב, מעליב, הופך ללא מובן, שרירותי ואכזרי ועקום.

זה אותו כעס של תינוק על אימו אם נגמר לה החלב והוא עדיין רעב. הבכי שלו הוא בעיקר כעס עליה יותר מאשר רק הרעב. אני מסתכל על כל המציאות, הטבע, האלהים, כעל אמא שצריכה להניק אותי ולהגן עלי ולספק לי את כל צרכי. ואם פתאום באים עלי יסורים אני מתלונן וכועס וחושב שאין אלהים או שהוא רע או שאינו יודע מה קורה. ואני בוכה ומתלונן ואין שומע. אין שום תגובה. אני שופך תפילות, קורע שערי שמים, נותן צדקה ותוקע בשופרות, מאריך בתפילה בבכיה מעומק הנפש, שפכי כמים ליבך, שעות על שעות, והכל ריק ודומם. אין שומע. בדידות גמורה.

ולאט לאט, אחר זמן של אבל ועיכול, מתחילה מתוך הכאב והפצע לנצנץ קצה של הכרה, אולי לא הכל סביבי, אולי לא הכל הוא אמא שאמורה להניק אותי ולהיטיב איתי. אולי יש עוד דברים בעולם? אולי אנסה לראות מה הם?

.

שבת פח ב:

"עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו "

.

.

.

 

במו"נ ג פרקים כב כג הרמב"ם מדבר על איוב.

אליפז אמר שהיסורים של איוב הם בגלל החטאים. אמנם נאמר בתחילת הספר כעובדה וודאית שאיוב היה צדיק ולא חטא. אליפז אמר שבוודאי יש חטא באיוב כי אפילו במלאכים הבורא מוצא חוסר שלמות וכנגד השלמות האלהית כל נברא בהכרח אינו שלם. אמנם ההשגחה היא דיבור עם האדם, והיא מספרת שהבורא ישר וצדיק אל אמונה ואין עוול. זה מוכרח להיות לפי ההשגה האנושית לגבי החטא. אם תמיד יש חטאים שאדם לא יכול לראות אותם בשכלו האנושי אז תמיד מוצדקים היסורים, והאנשים שאליהם מכוון הגילוי של ההשגחה והצדק האלוהי לא רואים את הגילוי של הצדק האלוהי וההשגחה שמראה שהכל הוא מידה כנגד מידה.

וביותר שלפי הרמב"ם איוב לא היה חכם, הוא היה כמונו. ולכן אין בו בכלל השגחה. אין קשר בין חטאיו לייסורים שלו. לכן דברי אליפז אינם נכונים.

בלדד אמר שאכן איוב לא חטא, והסביר שהייסורים הם כדי להגדיל שכרו בעולם הבא. אמנם העולם הבא הוא החכמה שאדם משיג. בלדד צריך ללמדנו את החכמה שנבעה מהייסורים, וממילא החכמה היא היא העולם הבא כי החכם וחכמתו הם אחד, והחכמה נצחית ומאירה וטובה. בלי לראות את החכמה, זה כמו לומר למישהו אכאיב לך ואחר כך אתן לך תמורת מה שהכאבתי לך שק של מטבעות זהב. למה אי אפשר לתת בלי להכאיב? למה לסבול זו עבודה שהבורא חפץ בה ומשלם עליה? אם ילד שלי רוצה סוכריה האם אומר לו בוא ואתן לך סטירה כואבת ואז תקבל את הסוכריה? זה שגעון וסכלות ואין לייחס לבורא דברים כאלה.

צופר אמר שאנחנו לא מבינים שום דבר ממעשי הבורא ולכן עלינו לקבל בשתיקה.

יש משל ידוע בהיכלי הישיבות ובעלי המוסר. שכפרי בא לעיר, והוא רואה בפעם הראשונה בחייו חייט. הוא רואה שהחייט לוקח אריג טוב וגוזר אותו. הוא זועם על החייט למה אתה משחית אריג טוב. הוא לא מבין שלחייט יש תוכניות שהן למעלה מהשגתו והוא תופר מעיל יפה ולא סתם משחית אריג.

זו וודאי גישה שאסור לקבל. הבורא יכול לתפור מעיל גם בלי לגזור את האריג, כלומר הוא יכול להשיג את הטובה שבגללה הוא מייסר אותנו גם בלי לייסר. יש שני מישורים. יש את המישור שהוא מצד מה שהבורא מגלה לנו. הבורא מגלה לנו חכמה, סיפור, משהו שהוא אומר אותו לנו. לכן זה מוכרח להיות בשפה שלנו, מובן לשכל שלנו. כפוף לכללי ההגיון שלנו. במישור שמצידו של הבורא, שם אין מחשבה תופשת בו כלל ושם אין מבוא כלל לשכל האנושי ושם בכלל הבריאה לא קיימת כי אין עוד מלבדו. אם מסתכלים מצד המישור של מה שהוא מגלה לנו, צריך שתהיה הבנה בעניין של היסורים, הבנה שאנחנו מבינים ושומעים והיא מקרבת אותנו לבורא, הבנה שהיא אור, שנותנת מציאות. הסיפור על החייט אין בו שום הבנה כזו. הוא רק אומר תשתוק כי אתה קטן. לא זה מה שהבורא בא להאיר ולגלות לנו בבריאה ובחכמה שהוא מגלה לנו על ידה. אם זה מצד הבורא בעצמו, שם וודאי לא שייך כלל להמשיל אותו לחייט. כי חייט מוגבל, הוא היה רוצה לתפור בלי לגזור, כלומר להשפיע טוב בלי לייסר. רק שיש חוקי טבע, סדר של הטבע, שלפיו זה צריך להיות דווקא באופן שיש יסורים. הסדר של הטבע הוא רק מצד הגילוי אלינו, לא מצד הבורא בעצמו. מצד עצמו הוא לא כפוף לשום דבר כלל וכלל ולא שייך להסביר עליו שום הסברים שהם, לא של חייט ולא של שום משל אחר.

אלה כל הגישות לייסורים שמקובלות למעשה אצל אנשים מאמינים, וכולן אין להן מקום כלל למי שבאמת מאמין.

ואז בא אליהוא וגער באיוב והוא זה שאמר את הדברים האמיתיים לגבי יסוריו של איוב, שמכוחם איוב החכים והתנחם ושב מטעותו.

דבריו של אליהוא הם רק תיאור הטבע שתחת גלגל הירח. הוא דיבר על כיפת השמיים ועל כסיל וכימה שהם כוכבים קרובים, על בעלי החיים, הלווייתן המופלא והכביר ועוד הרבה התבוננות מפורטת מעמיקה ומתפעלת בפלאי הטבע. הוא לא אמר שום דבר אחר.

מבואר שזו הדרך להסתכל על הייסורים. לצמוח מהם לראיה שאני לא המרכז, שאני רק חלק קטן מהטבע הגדול, לפתוח את העיניים ולראות, כמה כביר ומופלא ועצום ויפה ומאיר ועמוק ורב גוני גילוי האלוהות שבטבע, שכל הטבע הוא גילוי הבורא בדרך כל כך מופלאה, מכנף היתוש ותנועת הנמלה, הצמחים, האור והחושך, הנופים, ועוד בלי סוף, פלאים ועוד פלאים לאין קץ, לאין שיעור.  ואני רק עוד בעל חיים אחד מכל מה שיש בטבע. וכמה שמחה ואהבה יש לי בלהיות חלק מכל הפלא הכביר היפה הזה. להיות רק עוד כינור אחד בתזמורת הענקית, אבל איזו תזמורת. להיות זנב לאריות ולא ראש לשועלים. מכאן הנחמה ליסורים, אפילו כייסורי איוב.

ועוד דבר אמר אליהוא, שאם יש לאדם מלאך מליץ עליו שמכח הסנגוריה של המלאך הוא ניצול מהייסורים, זה קורה רק פעמיים או שלוש ולא יותר. זו לא הצלה תמידית. כי היא מקרה, היא לא בעצם. ואין המקרה מתמיד. יש סגולה בנתינת צדקה שמצילה ממות, יש כח גדול מאוד לתפילה. יש זכות שתולה. יש מעשים טובים מושלמים בלי חטא של מי שזכה בחכמתו למדרגה שיש עליו השגחה, וכדי לגלות את הצדק האלוהי, שזה עניין ההשגחה, הבורא מציל אותו מייסורים. וכל כיו"ב. אליהוא לימד שכל אלה הם הצלות מקריות ארעיות בלבד. זה לא דרך חיים. אם יש מישהו שחושב שהמטרה היא לעבור את החיים בלי יסורים, ויש כלים לעשות את זה, על ידי צדקה ותפילה והימנעות מחטא וכל כיו"ב, והכלים קיימים כדי שנשתמש בהם, ואם נצליח לא יהיו לנו ייסורים כלל. מי שזו תכליתו הרי הוא נשאר תינוק. מטרתו היא שלא יכאב לו. הוא באמצע העולם, הוא וכאביו זה מה שחשוב, זו התכלית. הוא שקוע במקום הקטן והתינוקי והאנוכי הפרטי והנפרד שלו. לכן יש להבין שזה מקרי, חד פעמי, זו לא דרך. זו לא המטרה ולא התכלית ולא על זה יש לחשוב ולהתאמץ. זה בדיוק הפוך מהכיוון האמיתי. האמת היא להיות רק איבר מאותו בעל חיים גדול שאומר שירה לפני הבורא, שהוא כל המציאות, הוא הטבע. ולהתמסר לתנועת ההתהוות וההפסד התמידית של החומר, כי היא מגלה את הנצח דווקא בתנועתה. ומה שאני נפסד כפרט הרי אני נשאר קיים כאחד עם הכלל.

.

המו"נ אמר שאליהוא דיבר רק תחת גלגל הירח. כי כל מה שאנו מדברים בו כאן הוא החומר הארצי, זה שמצטיירים בו ארבעת היסודות. יש גם חומר שמיימי, הוא לא פושט צורה ובגרמי השמיים אין תנועת התהוות והפסד אלא רק תנועה ממקום למקום. החומר השמיימי הוא עניין בפני עצמו ולא כאן מקומו.

.

.

.

אני מעתיק לכאן את התגובה של י.ד. כי היא חשובה מאוד ולפעמים לא שמים לב שיש תגובות:

זה לשונו:

"ומצד שני אתה כותב שבכל אדם יש נקודה של ילד קטן המצטערת וכואבת שאסור לפגוע בה. איך זה מסתדר?"

זה תגובתי לתגובה:

תודה על התגובה שלך, אתה שם את האצבע על נקודה חשובה עד מאוד שניסיתי לגעת בה ולא כתבתי מספיק ברור.

דת יכולה להאיר ולזכך ולעשות את האנשים יותר טובים ואנושיים ומוארים, ויכולה להרוס את האנושיות. ופרשת הדרכים היא בדיוק כאן. "ליתר בטחון" אפשר להישאר תמיד מחוברים לילד הקטן, אבל איך מתרוממים וגדלים ועם זאת לא מתנתקים ממנו. זה הנושא של הספר אדם חי שכתבתי בנסיון להכנס למורכבות המעשית של העבודה הזו. כאן אני כותב רק את העקרון האידיאי הכללי, כמו שאמור להיות בעולם אידיאלי.

הכוזרי מאמר ב' כותב:

"ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלהים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה כן השמחה במצותו ובתורתו צריכים מחשבה וכונה, שתשמח במצוה עצמה מאהבתך המצוה בה ותכיר מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסנייתו קרוא אל שלחנו וטובו, ותודה על זה במצפון ובגלוי, ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והרקוד היא עבודה ודבקה בענין האלהי"

הוא מתחיל ממחשבה וכוונה שזה השכל, ומשם עובר לנגון וריקוד, שזה הגוף וזה הילד שבתוכנו.

יש בחורי ישיבה שמגיעים לחתונה או לשמחת תורה ורואים ריקודים ושמחה, ויש מצווה "לעשות שמח", והם גורמים לעצמם ריגוש שמעורר את הרגש לריקוד. זה חיצוני, הילד הפנימי לא בהכרח משתתף בזה. כתבתי כבר שהמשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין היה מתייחס בחמיצות לריקודים כאלה. לא "עושים" שמחה.

בנבואה התפישה במושכלות נעשית מוחשית עד רמה שממש רואים מלאך כמו שרואים בעין אדם ממש (למשל בחלום רואים ממש בעין גם כשאין שם אדם גשמי, ולכן הוא אחד משישים בנבואה, וכן הזיות פסיכוטיות של שוטה הם מעין זה ולכן נבואה נמסרה לשוטים. רק שנבואה אמיתית זה בצירוף חכמה ורואה חלום אמיתי ולא סתם הזיה), ולפעמים לא ברור אם זה מלאך בחלום נבואי או אדם רגיל במציאות רגילה, כמו אצל מנוח ואשתו.  החכמה אינה מוחשית בדרגה כזו, אבל היא גם חותרת למוחשיות ככל האפשר בדרכה שלה. בצעירותי למדתי בכולל שהיה שם אברך חכם, והיה מסביר את כל מהלך הסוגיא היטב, מה הוא מרכז הסוגיא מבחינת הסברא, על מה נסוב באמת הציר העמוק האמיתי של הדיון. היה נראה שהוא מיצה את לימוד הסוגיא ופיענח אותה והגיע למסקנה יפה ואפשר אפילו לכתוב את זה בספר. ואז הוא היה אומר, זה מהלך הסוגיא, עכשיו צריך "לאכול את זה". והיה אחר כך לומד עוד שבועיים בלי לחדש הרבה במהלך הדברים, רק "לאכול את זה". לחזור שוב ושוב, לרחרח בכל שלב הכי קטן, לדייק כל ניואנס הכי קטן, לטעום שוב ושוב את הסברא. בישיבות מדברים על געשמאק של סברא, כל הטעם שלה, האם היא טעימה. מדברים על לראות את ההסבר. אם אני לא מבין משהו עמוק בסברא של הסוגיא, ומסבירים לי, ואני שוב שואל ושוב מקשיב, ואומר שעדיין זה לא ממש מובן לי, לא לגמרי מיושב אצלי. ומסבירים לי עוד, ואז פתאום אני אומר, עכשיו אני רואה מה אתה אומר. עכשיו אני רואה את זה. זה נקרא שהבנתי, שאני רואה. תפשתי את הסברא באופן שיש בו מוחשיות, שכאילו חוש הראיה שלי רואה את זה ולא רק השכל המילולי מבין את המילים. יש פה כבר חוויה של הבנה.

מספרים על רבי חיים שמואלביץ שכשהיה מגיע להבנה היטב בסברא של למדנות בסוגיא, היה עולה על השולחן ופוצח בריקוד וקורא לכולם ומכריז יש לי משהו לומר לכם.

ילד קטן מבין רק מה שמוחשי ומה שפשוט. כשלומדים שוב ושוב ושוב ושוב, זה נעשה בסוף פשוט ומוחשי, ואז הילד הקטן תופש את זה וגם הוא שמח בזה. ילד קטן שמח אפילו יותר ממבוגר כשהוא מבין משהו שכלי עמוק. אבל זה רק אם זו הבנה שהוא באמת מבין, שזה מוחשי וצלול וברור ופשוט מאוד. בלי הרבה מילים. כשמבינים רעיון גאוני אחרי הרבה עמל לפעמים אומרים זה כל כך פשוט, לא צריך בכלל להסביר. זה מובן מאליו. ככל שמעמיקים לראות יותר, הסברא הישיבתית הלמדנית העמוקה נעשית יותר פשוטה וברורה. פעם אמרתי בבית כנסת שיעור לבעלי בתים פנסיונרים. התאמצתי בכל כוחי ללמד אותם קטע ברבי חיים הלוי על הרמב"ם באופן שיבינו ויהנו מזה. ממני זה דרש עמל כביר, ללטש את ההבנה ולדייק אותה ולהעמיק בה ברמה הרבה יותר ממה שהייתי עושה בכולל. ומרוב עמל והעמקה ומאמץ העיון זה היה לפעמים נעשה ברור ומוחשי עד שהיה אפשר להסביר את זה לפנסיונרים והם מאוד נהנו ושמחו. זה אתגר גדול שלא תמיד הצליח אבל לפעמים כן, וזה מהדברים שהכי קידמו אותי בלימוד. חצי שנה איתם שעה אחת בשבוע הצמיחה אותי יותר מכמה שנים של שני סדרים ביום עם חברותא למדן "מקצועי" שמהר מדי מגיע לחוויה שהוא מבין.

זו כוונת הכוזרי כאן, מתחילים מהתבוננות שכלית בשמחה שיש במצותו ותורתו. מרוב שההתבוננות הזו נעשית מוחשית, הילד הקטן שבתוכנו תופש את זה גם, ואז הוא משמ שמח והוא מתחיל את הנגון והריקוד. אם אני מתחיל לרקוד כי עכשיו חתונה או שמחת תורה לפני שהילד תופש את החכמה שיש בזה ומתחיל בעצמו לרקוד, השארתי אותו לבד הוא עצוב ובודד כשאני רוקד. כלומר חודש לפני חתונה של חבר אני צריך להתחיל ללמוד בעיון כביר ועמוק מאוד כמה זה טוב ויפה ושמח שהוא מתחתן, ואז כשאגיע לחתונה ההבנה השכלית בזה תהיה כל כך מוחשית וברורה שהילד הקטן שבי יראה את זה גם הוא והוא מעצמו באופן ספונטני יבטא את זה בדרך של ילדים ויתחיל לרקוד.

וזו גם כוונת המורה נבוכים בשורות הסיום שלו, שההבנה השכלית הופכת להליכה בדרכיו בחסד צדקה ומשפט. הכוונה מרוב שהיא ברורה לשכל היא נעשית פשוטה ומוחשית עד שהילד הקטן גם מבין את זה ומצטרף. הוא אחראי לחלק המעשי. אפשר כמובן לעשות בכח, באופן מאולץ, לדחוף את האיברים הכבדים, אבל זה הרסני. כשזה נובע מההבנה העצמית של הילד האיברים זזים מעצמם בקלילות. שוב זה העניין שהתורה היא מאוד קלה לקיים אותה. לא אמורה להיות בה שום כבדות. השכל נהנה לעיין והילד נהנה לתפוש חכמה ברורה ומוחשית ונהנה להזיז את האיברים לפי מה שתפש. הכל זורם בהנאה וקלילות.

היה במשפחתון מחזור של שנתיים, התחלנו בקצת פחות משנה וסיימנו בקצת פחות מגיל שלוש. הילדים ידעו על זוויות, זווית חדה וזווית קהה, ידעו חיבור וחיסור עד המספר חמש. ידעו לספור עד עשרים. ידעו אלף בית, ועוד. חס וחלילה אני לא מלמד אותם דברים כאלה. אסור ללמד ילד דברים שהוא לא בשל להם באופן טבעי, ואין בזה שום תועלת. בכלל אני נגד הרעיון של לעזור לילדים להתפתח, לפתח אותם. הם צריכים להבשיל כמו פרי על העץ ואסור לזרז את זה. פשוט פעם אחת הראיתי להם משנהו מזה, ואורו פניהם והם כל כך התלהבו שלא יכולתי לעצור בעצמי ונגררתי אחרי הסקרנות והפליאה והעונג שלהם. כשמסבירים מספיק ברור הם כל כך נהנים שזה פלא, הם ממש צמאים לזה יותר מלכל סיפור או שיר או משחק. כשהשכל מבין מספיק ברור הילד הפנימי שבתוכנו משתוקק להצטרף להבנה. ילדים הם סקרנים ותאבי דעת באופן נפלא מאוד. אם לא "מאכילים" אותם ו"מפתחים" ולוחצים והורסים להם את התיאבון. כמו שזה גם באוכל ממש. לכן אם זה בלי שום לחץ לא קשה שהיד יצטרף לחכמה אם היא מספיק ברורה. לכן כתבתי ברשימה קודמת על הלכות דעות שכל פעם שעולה בי חשק קל להפסיק ללמוד אני מייד מפסיק. גם אם זה סתם רק בשביל לאכול עוד עוגיה או משהו כזה. כי ילד שמכניסים אותו למשמעת ולוחצים עליו ומכבידים עליו מהר מאוד מאבד את החשק והתיאבון והסקרנות ונעשה אדיש וכבד, ואז אין סיכוי שיצטרף לחכמה באמת. צריך תמיד לראות אותו להישאר איתו. אם לא מאמינים בו, וחושבים שבלי שום לחץ ודחיפה הוא לעולם לא יתעניין בשום דבר של חכמה אלא ירצה תמיד רק תאוות גשמיות ומשחקים והבלים וחומריות, אז אין שום סיכוי בכלל שיקרה משהו. מוכרחים להאמין שאע"פ שילד נמצא במה של חומריות, אם החכמה תהיה מספיק מוחשית וחומרית, הוא יתאוהו אליה. וצריך רק שזה יעמוד מולו על השולחן ולתת לו בעצמו להחליט מתי וכמה הוא מתאווה לזה. ואז בהחלט אפשרי שהוא ירצה להצטרף. רק באופן כזה חכמה ותורה ומצוות מצמיחים את האדם ואת אנושיותו ועושים אותו יותר חי ואנושי וטוב ומפותח וחכם באמת ומואר וחם. אחרת זה פועל להיפך, על דרך ופושעים יכשלו בם, וכמו שאמרו על התורה לא זכה נעשית לו סם המוות. ככל שהחכמה גבוהה ומופשטת יותר, כך צריך יותר להיזהר עד מאוד בעניין הזה.

.

.

.

אולי כעת אחרי ההוספה בעקבות התגובה אפשר לכתוב משהו שלא רציתי מקודם לכתוב כי הוא קיצוני מכדי שאפשר לעכל ולתפוש. אבל הוא האמת.

בהקדמה לטעמי המוות במו"נ חלק ג' ל"א הוא מביא דעה של מי שסבר שיש מצוות בלי טעם שכלי ובלי תועלת גלויה, ותכליתן היא ללמד את האדם להיכנע לפני הבורא, לכוף ראשו, להיות עבד ולבטל דעתו ולעשות מה שהוא לא מבין ולא רואה בו תועלת. והרמב"ם שולל בחריפות רבה את זה. אין מקום ליחסים כאלה עם הבורא.

במו"נ ג כ"ד הוא מדבר על הנסיונות. נסיונות לא באו לבדוק או להוכיח או לגלות שום דבר. הם רק באו לשם תועלת שכלית ללמד משהו. זה לשונו שם:

"דע כי כל נסיון שבא בתורה אין כונתו וענינו אלא שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו. וכאילו ענין הנסיון – שיעשה מעשה אחד אין הכונה – גוף המעשה ההוא אבל הכונה שיהיה משל – שילמדו ממנו וילכו אחריו. ואמרו 'לדעת הישכם אוהבים' אין פרושו – שידע האלוה זה. כי הוא כבר ידעו אלא הוא כאמרו "לדעת כי אני יי מקדשכם" אשר ענינו – שידעו האומות כן "

ועל עקידת יצחק כתב:

"ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה כלל שני ענינים גדולים הם מפינות התורה הענין האחד הוא – להודיע אותנו גבול אהבת האלוה ית' ויראתו עד היכן היא מגעת. וצוה בזה הענין אשר לא ידמה לו לא נתינת ממון ולא נתינת נפש אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה עליו. והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שתשאר מזרעו אומה; ונולד לו בן אחר היאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו אבל ליראתו האלוה ית' ולאהבתו לקים מצותו בז לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ימים כי אילו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו היה פעולת בהלה בבלתי הסתכלות; ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו היה מעשה במחשבה ובהסתכלות אמיתי ובחינת חק מצותו ית' ואהבתו ויראתו. ואין צריך להשגיח בענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מהאלוה שיהרגהו או ירוששהו אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת האלוה ית' ויראתו לא לתקות גמול ולא לפחד עונש – כמו שבארנו במקומות רבים. ואמר המלאך לו "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" – רצונו לומר שבזה המעשה אשר בו תקרא 'ירא אלוקים' גמור ידעו כל בני אדם גבול יראת יי מה הוא:

ודע שכבר חיזק זה הענין בתורה ובארו וזכר שתכלית התורה כולה בכל מה שכללה אותו ממצות עשה וממצות לא תעשה ומיעודים וסיפורים אמנם הוא דבר אחד והוא – יראת האלוה ית; והוא אמרו "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וגו'". זה – אחד משני הענינים המכוונים בעקדה:
והענין השני – להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת האלוה בנבואה. שלא יחשוב החושב בעבור שהוא בחלום ובמראה (כמו שבארנו) ובאמצעות הכח המדמה שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת או יתערב בו קצת ספק; ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת יציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כולם המושגים בחושים או בשכל. והראיה על זה הסכם אברהם לשחוט "בנו יחידו אשר אהב" כמו שצווה – ואף על פי שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה; ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו במראה הנבואה לא היו מסכימים לעשות מה שימאנהו הטבע ולא היה הוא מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק:

ובאמת היה ראוי שיהיה זה הענין על יד אברהם וביצחק – רצוני לומר העקדה – כי אברהם אבינו הוא אשר התחיל להודיע היחוד ולקיים הנבואה ולהשאיר זה הדעת אחריו תמיד ולמשוך בני אדם אליו – אמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט". וכמו שנמשכו אחר דעותיו האמתיות המועילות הנשמעות ממנו כן צריך שימשכו אחר הדעות הנלקחות מפעולותיו וכל שכן זאת הפעולה אשר אמת בה פנת אמתת הנבואה והודיענו בה תכלית יראת יי ואהבתו להיכן היא מגעת:
כן צריך שנבין עניני הנסיונות – לא שהאלוה ית' ירצה לבחון אדם ולנסותו עד שידע מה שלא היה יודעו קודם – חלילה לו חלילה ממה שידמוהו הסכלים הפתאים ברוע מחשבתם ודע זה:"

.

עקידת יצחק לא באה לבדוק את אברהם. היא גם לא באה ללמד משהו את אברהם בעצמו. היא באה רק כדי ללמד משהו את העולם. היה צורך ללמד את העולם את מה שכתבתי כאן, איך האדם יכול שלא לשים את עצמו במרכז, ולהיות עניו, לשים את עצמו כחלק קטן מהמרכבה, היא כל הבריאה בבחינת היותה כאחד גילוי אור הדר תפארתו של הבורא.

נבואה כמו שהתבאר ברשימות לעיל היא לא דיבור ישיר מהבורא לאדם, כמו שאדם מדבר עם חברו. היא כמו חכמה. יש משהו שקיים בטבע של העולם, אפשר ברובד הטבע הגבוה, של הדרש, והחכם בשכלו העיוני רואה אותו, והנביא גם כן רואה אותו רק בראיה יותר מוחשית, זה כל ההבדל.

כלומר בטבע עצמו היה מונח שיש לעקוד את יצחק וגם לשחוט אותו. זו הנבואה ששמע אברהם.

וזה לא היה מעשה בלי הבנה, שרירותי, הפוך לשכל ולאנושיות, שנועד כדי לראות עד כמה אברהם נכנע בכניעה עיוורת, מתבטל ועושה היפך משכלו עצמו. כך רגילים לחשוב וזה לא נכון.
האמת היא שאברהם השיג את העקידה בשכלו כמעשה שהוא מתחייב מהשכל האנושי שלו. הוא עיין בחכמה והגיע בעצמו למסקנה שכך עליו לעשות. כמו שאם אני מגיע למסקנה שעלי להתעמל כדי להיות בריא נכון לומר שאלהים דיבר אלי ואמר לי להתעמל, שהרי הוא ברא את הטבע והטבע הוא רצונו ואם הטבע מכתיב להתעמל זה דיבור מהבורא. וכמו שהתבאר ברשימה לעיל (רשימה 55) על המצוות והטבע, שאין שום חילוק ביניהם. וזה טוב ואהוב. וכך הוא העקידה.
והוא הקדים בבוקר לשחוט את בנו כי זריזים מקדימים למצוות.
השכל בעקידה הוא שהוא זה שלימד את האנושות כולה על הבורא האחד, ועליו ללמד מה פירוש האחדות הזו. הכל אחד, גילוי של הבורא, ואני רק חלק קטן מהאחדות העצומה הזו. כדי ללמד שהבורא אחד והאדם לא במרכז אלא נוטל את חלקו הקטן בגילוי, וכיוון שהוא אחד עם הכל העניינים הפרטיים שלו מאבדים מחשיבותם, מתבטלים בקטנם, עליו לשחוט את בנו. להראות שהבן אינו במשקל ביחס ללמד על אחדות הבורא.
שחיטת הבן מצד עצמה אין בה שום אור ואינה מגלה שום דבר טוב על הבורא. אברהם לא בא ללמד שעל אנשים לשחוט את בניהם. מה שבא ללמד הוא המסירות של אברהם ללמד את המסירות עד היכן מגעת, זה יש בו אור והוא מגלה על הבורא. וגם יש בזה אור של לימוד על וודאות הנבואה, שאם היה אצלו צל קטן של ספק אולי זה חלום שווא, טעות בהבנת הסוגיא, בצפייה בחכמה, לא היה שוחט את בנו מספק. וכיוון שכך, העניין של הבן מתבטל כי הוא עניין פרטי מופרד. ויצחק הבין את זה וקיבל ושמח בזה, אחרי שאברהם אמר לו שהוא יהיה השה לעולם יצחק הלך באותה שמחה עצמה ובאותו אחדות עם אביו כמו כשחשב שהם ישחטו שה.
עקידת יצחק באה ללמד לעולם את היסוד שכתבתי. את היסוד שאליהוא אמר לאיוב. וגם הילד הקטן שבתוכנו יכול להבין את זה ולקבל ולשמוח בשלמות. זה יכול להיות אנושי ורך וחם ואוהב וחי. מה שאיננו יכולים לעכל את זה, איננו יכולים שלא לחשוב שזו אכזריות נוראה וחוסר אנושיות וחוסר חכמה אמיתית, זה רק משום שאצלנו אנחנו במרכז ולא הבורא ואחדותו, כל דעותינו ומחשבותינו הם מהזווית הזו בלבד. איננו יכולים לצאת מזה כי איננו יכולים לראות ממש בחוש את עוצם גילוי האחדות האלוהית בכל המציאות כולה וראות איך אנחנו חלק מזה ולחוש את האושר השלם שבלהיות חלק מזה, אושר שאחריו אין עוד, ששום דבר לא יכול לפגום בו.
אין נס, כל נס הוא חוק וסדר קבועים של הטבע, שנקבעו בששת ימי בראשית ומתמידים לעולם. רק יש רבדים רבדים במציאות, על דרך שיש בתורה פשט ורמז ודרש וסוד. כשרובד גבוה מתגלה ברובד נמוך ממנו, זה מה שנקרא נס. ברובד הנמוך של הטבע חוק הטבע הוא שהפרנסה תלויה בכמה עובדים וברובד יותר גבוה חוק הטבע הוא שהפרנסה תלויה בכמה נותנים צדקה, ושחוק הטבע האו שכשחולקים על משה האדמה פוערת את פיה ובולעת וכו'. מה שברגע האחרון לפני השחיטה נגלה איל ואברהם הבין שעליו לשחוט את האיל ולא את בנו, זה חוק טבע ברובד גבוה יותר מזה שממנו אברהם הבין שעליו לשחוט את בנו. ברובד ההוא מתגלה מה שנסתר ברבדים נמוכים יותר, ונסתר אף מאברהם, שלעולם אין סתירה בין הטוב הכללי של גילוי הבורא בבריאה לבין הטוב הפרטי של האדם, ולפי האמת ברובד העליון מאוד אין בכלל רע לאדם.
פסחים נ' א': "לא כעולם הזה העולם הבא העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא כולו הטוב והמטיב"
העולם הבא הוא לא במקום אחר, אלא הוא תפישה יותר עמוקה וגבוהה ומופשטת ואמיתית של המציאות שלנו. ועל דרך שאמרו התנאים על כל דבר "גם זו לטובה". בעולם שלנו הבחינה הזו מתגלה בכך שמה שנראה רע מתגלה אחר כך כטובה והצלה, או שהעקידה נמנעת ברגע האחרון ויצחק מוחלף באיל. ובעולם הבא מתגלה שאפילו לא היה נראה רע מתחילתו כלל ואין בכלל רע. כל מה שהוא חלק מהאחדות הכללית של גילוי הבורא הוא טוב מוחלט ומושלם, ובהכרח הוא טוב מכל הבחינות ולא מעורב בו שום רע משום בחינה, וגם מהבחינה הפרטית הקטנה של האדם הקטן אין לו שום רע והוא לא צריך לשלם בשום קרבן ושום סבל פרטי, וכל מה שנראה בעינינו רע יתגלה כטוב בעצמו גלוי מתחילתו, ולא רק כמו שנראה אצלנו שהוא נראה כמו רע ורק אחר כך רואים שהוביל לטובה.
.
.
.
מה שכתבתי שנבואה אין זה דיבור של הבורא לנביא כמו אדם שמדבר אל חברו, אלא השגה של חכמה שנמצאת קבועה בטבע, משהו בנפש שלנו מצטער שזה כך. היינו מעדיפים שהבורא ישוחח איתנו כמו אדם אל חברו, מאשר להשיג חכמה שהיא הסתכלות בטבע הקבוע מששת ימי בראשית.
ושוב רואים כאן את אותו היסוד.
בשבת קה א נאמר שהמילה "אנכי" שבתחילת עשרת הדיברות היא ראשי תיבות של" "אנא נפשי כתיבת יהבית". אני בעצמי כתבתי נתתי.
הבורא הוא מעל הזמן, מה שהוא אמר בששת ימי בראשית זה לא שייך לעבר, זה שייך להווה באותה מידה ממש, זה נאמר ממנו אלינו כרגע ממש, כי הרגע הוא בחינה בנצח ודבריו נאמרו מהנצח. זה נאמר אלי אישית ממש, כי אני פרט אבל אני כלול בנצח ובאחדות ומשם זה אלי, עצמי ממש. הבורא בצמצום של בריאת העולם מסר את נפשו והפך את עצמו מבחינה אחת לדיבור אלינו. הבריאה כולה היא דיבור אלינו. הוא כל הזמן מדבר, כולו מדבר, הכל הוא דיבורו, וזה דיבור אלי ממש הרגע באופן אישי. רק שאני שקוע בקטנות שלי, אני הפרטי הוא מרכז העולם מבחינתי, מה שאני חומרי ומוגבל ונמצא תחת הזמן זה העולם שלי והוא הכל מבחינתי, אינני יודע להתעלות מזה לגדלות. לכן אני רוצה שהבורא לא ידבר אלי בגדלות דרך הטבע, הבריאה והתורה, הנצח, אלא ייכנס לעולם התינוקי הקטן שלי וידבר איתי כאילו הוא תחת הזמן, וידבר איתי כך שאף אחד אחר לא ישמע, וידבר איתי על העניינים הפרטיים האישיים שלי, בשפה שלי, שיבין שאני רוצה להתקדם בקריירה ולהרויח כסף ולא להיות שמן, ושאנשים מסויימים יאהבו ויעריכו אותי, ושאשתי תהיה יותר מבינה ונחמדה וחמימה אלי, ושלא אפחד ולא ארגיש בדידות ועצב ומתח וכו' וכו'. זה חי ונוגע, שם אני צריך את אלוהים. אינני מעוניין לשמוע את הדיבור המשעמם והמרוחק והפילוסופי והיבש והמופשט שלו על האחדות הגדולה שמתגלית בבריאה.
.
מה שכתב המו"נ ג לד על כלליות הטבע והתורה יש לו שייכות לסוגייתנו, שהאדם כפרט אינו המרכז. הטבע והתורה הם מערכת אחת, גוף חי אחד, שהוא גילוי אחד של אל אחד,  ולא פנייה אל כל פרט לפי פרטיותו, שזה ריבוי, זה היפך האחדות. האדם מצטרף לאחדות, מבטל את פרטיותו אליה, גדל איתה. בעיקר הסוגיא שם יש עוד עניין גדול ואכמ"ל.

.

.

.

וזה העניין הגדול של עבודה לשמה, שלא על מנת לקבל פרס. גם לא כדי לקבל עולם הבא. ושל תורה לשמה, שהלומד לשמה זוכה לדברים הרבה. דברים שאי אפשר לאמרם.

זה הרי מחוסר הבנה לגמרי, איך ייתכן שאעשה משהו אם לא יוצא לי מזה שום דבר. לגמרי שום דבר, גם אם אדע שאנחל גיהנום לנצח, ואתייסר ייסורי איוב ואהיה האדם הכי בזוי ומנודה,  גם אז אעבוד ואלמד באהבה ושמחה ולב שלם. שלא על מנת לקבל פרס. למה שאעשה דבר כזה? זה כל כך מנוגד לטבע האנושי, עד שזה לחלוטין בלתי אפשרי.

אבל הרי זה כל כך פשוט, יש לי חלק במקהלת המלאכים הכבירה. וכמו שביאר הרמב"ם מו"נ ב ו המלאכים הם כוחות הטבע וכל הצורות שבטבע, עד הפרטיות והקטנות ביותר. זה כל המציאות. השכלים הנבדלים שמשיגים את בוראם ומשבחים בשירת מלאכים וקוראים קדוש, הגלגלים והרקיעים וכל גרמי השמים, האור והחושך, הים והיבשה, כל הצומח והחי והאדם, רמש לאין מספר, חיות קטנות עם גדולות.  וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו כֻּלָּם עומְדִים  בְּרוּם עולָם. וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה יַחַד בְּקול. דִּבְרֵי אֱלהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עולָם: כֻּלָּם אֲהוּבִים. כֻּלָּם בְּרוּרִים. כֻּלָּם גִּבּורִים. וְכֻלָּם עושים בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה רְצון קונָם:
וְכֻלָּם פּותְחִים אֶת פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה. וּמְבָרְכִים וּמְשַׁבְּחִים וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים:

אֶת שֵׁם הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא. קָדושׁ הוּא. וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם על מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה. וְנותְנִים בְּאַהֲבָה רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוצְרָם בְּנַחַת רוּחַ. בְּשפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה. קְדֻשָׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד. עונִים וְאומְרִים בְּיִרְאָה:

קָדושׁ קָדושׁ קָדושׁ ה' צְבָאות. מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבודו:

וְהָאופַנִּים וְחַיּות הַקּדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדול מִתְנַשּאִים לְעֻמַּת שרָפִים. לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאומְרִים:
בָּרוּךְ כְּבוד ה' מִמְּקומו:

לְאֵל בָּרוּךְ נְעִימות יִתֵּנוּ.

ואני הקטן, עם כל הבעיות והפחדים והתקוות שלי והילד הקטן הפצוע שבתוכי, נמצא בתוך זה ואני חלק מכל זה וגם אני משיג את בוראי כפי מיעוט כוחי, רואה בעין שכלי את הוד וזיו גילויו, זה מעט מאוד אבל זה שלי, ואת הבחינה הזו רק אני יכול לגלות. וגם אני מצטרף ומשבח. וכולם נעצרים כשמגיע התור שלי, ונותנים לי רשות באהבה, ואני פותח את פי לפני כולם ואומר קדוש וכולם כאחד אומרים ביחד איתי, והאופנים וחיות הקודש מתנשאים ומשבחים ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו.

איך אפשר בכלל לחשוב על שכר ועל לקבל פרס?

זה מישור אחר לגמרי של קיום. כל עניין התורה היא להיות סולם לזה. לכן עיקרה הוא להוציא מעבודה זרה, וכמו שביאר במו"נ בטעמי המצוות וכמ"ש חז"ל. כי עניין עבודה זרה הוא לרתום את המישור הרוחני לטובת האינטרסים הפרטיים שלי, והתורה היא להיפך, להעלות אותי מעליהם, אל הדבקות בבורא.

.

.

.

.

רמב"ם הלכות מזוזה ה ד:

מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.

 

שם הלכות עבודה זרה יא יב:

הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, המניח ספר תורה או תפלין על הקטן בשביל שישן, לא די להן שהן בכלל חברים ומנחשים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה. שהן עושין דברי תורה רפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות שנ' ויהיו חיים לנפשך.

עד כאן לשונו.

זה השורש של העבודה זרה. להישאר שאני במרכז, ואת כל היחס עם האלוהות והרוחניות לשאוב לתוך המקום הקטן של האינטרס הפרטי שלי. היחס עם האל מספק לי רפואה פרנסה שמירה, וגם את הצרכים הנפשיים שלי, דמות אב, ריגושים, חוויות מיסטיות, התחברות למשהו גדול. עוצמה, הקשר עם הבורא מעצים אותי. זה בדיוק השורש של העבודה זרה, בדיוק על זה באה התורה. כל הכופר בעבודה זרה כאילו קיים את כל התורה. להוציא אותי מהמקום של מה אני מרוויח מזה. רווח חומרי, רגשי ואף רוחני. אסור גם לעבוד לשם קבלת עולם הבא שהוא רק השגת דעת אלהים בלי גוף ובלי שום הנאות גוף.

.

העבודה לשמה היא לא מידת חסידות או "מדרגה". היא ורק היא זו עבודת השם וקיום התורה. כל עבודה שלא לשמה מצד עצמה אין לה שום ערך. בכלל. אדרבה, היא עבודה זרה. הדבר היחיד שמתיר עבודה שלא לשמה הוא ההכרה שזה  רק סולם להגיע ללשמה. ואמרו בדיוק על זה לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיפטר ממנה. עהודת השם לא שייך בה מושג של לגמור. לא גומרים להניח תפילין או להשיג דעת אלהים ואז הולכים הביתה כי הסתיימה העבודה. רק המסלול להגיע מעבדה שלא לשמה לעבודה לשמה (ולהמשיךלעבוד תמידין כסדרם רק לשמה), את זה אפשר לגמור. מי שטעם מעבודה לשמה, והיה מלאך ברקיע משבח לקונו במקהלת המלאכים. כלומר שתפש כך את עצם הטבע והמציאות, לא יכול לשכוח את זה.

אבל אין חיוב לגמור. יש חיוב נורא ומוחלט להיות בהליכה לשם. לדעת מה הפירוש של לשמה ולהעמיד את זה כמטרה בידיעה שרק לזה יש ערך. רק בזה יש עבודת אלהים ונצח ועולם הבא. בהליכה לשם אני משתייך לשם. על זה אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה.

אם אני עושה שלא לשמה בלי לחיות כל רגע שזה הליכה למטרה של לשמה, על זה אמרו ברכות יז:

""שכל טוב לכל עושיהם",  לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא."

הדוגמאות של הרמב"ם במי שכותב קמיעות על מזוזה ומשתמש בספר תורה להרגיע תינוק, ומה שכתב על זה, מתקיים בכל מי שעושה שלא לשמה. שהרי גם הוא משתמש להנאת עצמו.

.

רק העושה לשמה שייך אצלו שמחה. כי רק אז הוא באמת לא בודד. השמחה היא היציאה מד' אמות של קטנות פרטיותו והאינטרסים שלו, אל שייכות למציאות כולה, שכולה היא מקהלת שבח כבוד בנחת רוח ובנעימה לבורא. מלבד זה אין שמחה. לא חשוב כמה אדם מלהיב עצמו לרקוד ולשמוח, מבלה עם חברים, צוחק, מתרגש, חווה הרבה חוויות. נוסע לחו"ל רואה תיאטרון. שותה. זה הכל רק בריחה מהעצב והבדידות והכאב והחל הריק  שבפנים עמוק.

זה בדיוק הציר, פרשת הדרכים בין עבודת ה' והשמחה, לעבודה זרה ועצבות. לכן כתוב:

"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.  תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.  וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ."

הגלות באה על עבודה זרה. והניסוח לזה כאן הוא כל לא עבדנו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

זה מתחיל מללמוד הרבה מאוד באריסטו איך בכל הטבע, בכל פרט וכל כלל ממנו, ממש, במוחש, בהכרח שכלי ברור, בהתבוננות של חכמה רואים אלוהות בחוש בכל דבר, ובעיקר במציאות עצמה כמציאות. ומזה מגיעים להצטרף לבחינה הזו של הטבע ולהיות כמוהו מגלה אלוהות. ואז לאהוב ולהיות בשמחה. רק זה היציאה מהעצבות והקטנות של העבודה זרה.

בשמחה וטוב לבב מרוב כל זה בכל מצב, כי איזהו עשיר השמח בחלקו. לכן כבר אין יסורים.

וזה לשון הרמב"ם על עבודה לשמה. זה סוף ותכלית הלכות תשובה וסוף ותכלית כל ספר המדע, זו התשובה אל ההוויה והמהות והחיים האמיתיים, וזו כל התכלית של כל הידיעה:

"הלכה א

אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

הלכה ב

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.

הלכה ג

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

הלכה ד

אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה.

הלכה ה

כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.

הלכה ו

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה"

.

.

.

 

 

 

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 60 - קבלה והבנה של הייסורים. מעשה מרכבה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 60 – קבלה והבנה של הייסורים. מעשה מרכבה

  1. י.ד. הגיב:

    ומצד שני אתה כותב שבכל אדם יש נקודה של ילד קטן המצטערת וכואבת שאסור לפגוע בה. איך זה מסתדר?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: