הספר אורות הקודש מאת הראי"ה קוק ז"ל בעריכת תלמידו הרב הנזיר, יש כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן (ומן הסתם בעוד הרבה מקומות).
לשון אורות הקודש בהתחלת הספר:
"חכמת הקודש הפועלת.
חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד. וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד.
.
.
א׳:א׳:ב׳
דעת הקודש ממקור החיים
הידיעה מן העולם והמציאות, שבאה מצד החול, אינה עולה אפילו לחלק אחד מני רבבה בערך האמת, לעומת הידיעה העמוקה של העולם והישות בכלל, שבאה מצד הקודש. כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל היא רק בהיות הכל בא מצד ההופעה האלהית, מצד הסתעפות חיים וישות ממקור החיים והיש. שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי. ונמצא שכל ההון המדעי של האדם יעלה ברוממות פאר גדלו רק כשיאצר ויחסן במקור הויתו, שהיא דעת ד' ועזו, הכרת הכל מצד מקור הכל. אז יתישרו כל ההדורים, מצד שרק אז, בהיות הגובה העליון של המדע מתגלה, יחש המדע נערך בטבעו. וכל זמן שהעולם מתגלה רק על ידי צלליו הכהים, שהם השערת הכרתו מצד צבעיו הבודדים והכרותיו החצוניות, כלא נחשב, לעומת הקנין המדעי ה מ ו ח ל ט , שהוא דעת ד', המתבלט ע"י דעת העולם בתור פועל ד', שאל זה נשואות הן עיני כל חי. וזה כל האדם, כל המצוי, כל המוכר והנודע. וכל עמל העולם ועילויי מדרגותיו הוא מכונן רק כדי שיבא האור העליון של המדעיות להתגלות בשטף מקור אמתתו. וכל המוסר הכללי והפרטי, כל הטבת ארחות החיים, אורח הצדקה והישרות בחיי היחיד והכלליות, הכל תלוי הוא ועומד להגיע אל מכון תמותו, ע"י ההתודעות של ההכרה במקוריותה, שהיא הולכת ומתנשאת לפי אותה המדה שיחשף ההוד של אור החיים שבמקור הקודש, שהוא זוהר האמת, אור ד', מחולל כל.
.
.
א׳:א׳:ג׳
טוב חכמת הקודש
חכמת הקודש, בטהרה ובאמתתה, כשהיא מתגלה בעולם, היא מחיה את הכל. היא אינה צוררת שום מדע ושום גודל ושיגוב, גבורה והוד, רק היא מעטרת את הכל בשאיפת צדקה, בטובה וענותנותה. כל שאיפות הצדק בכל צדדיהן בעולם הכללי, ובאדם הפרטי, מוצאות הן על ידה את מבואן האמיתי, והן נעזרות על ידה להתגשמותם של מפעליהן בפועל ובחיים. וכל הכונות הטובות, הכלולות מרזי קודש, בתורה, בתפלה, ובמצות, הכל יחד, וכל פרטיותן, הנן שבילים לגלות על ידם את אותו האור העליון של חכמת הקודש, כדי להביא את ההופעות הקדושה הזאת בעולם, להשביע לכל חי רצון, בחיי שעה ובחיי עולם."
עד כאן לשונו.
.
.
דברי כאן מיוסדים על מה שכתבתי בארבעת הרשימות הקודמות. הרמב"ם בפתיחת המו"נ ובפירוש המשניות חגיגה ב א מבאר שמעשה בראשית שהוא פנימיות התורה, הוא ספר הפיזיקה של אריסטו. וזהו על דרך שאמרו בבראשית רבה א א שהתורה היא שרטוט אדריכל של הבניין שהוא העולם. הבראשית רבה מדבר על פנימיות התורה, ואומר שמה שנאמר בה אינו אלא תיאור מדוייק של הטבע. מבואר מזה שיש רק דבר אחד, שהוא התבוננות בטבע, שהוא הבריאה שברא הבורא ומגלה רק בה את כל מה שרצה לגלות לנבראים.
כמבואר במו"נ ג נ"ד שכל מה שנאמר בתורה באופן של קבלה שאינה מבוארת בדרכי העיון וההוכחה השכלית, ניתן להבין אותו בשכל האנושי בדרך של חכמה אנושית שכלית.
וכן כתב רבי סעדיה גאון בהקדמת ספר האמונות והדעות פרק ו', ובחובות הלבבות שער העבודה, וכן הוא בחז"ל שאמרו שאברהם אבינו קיים את כל התורה כי כליותיו נעשו לו כשני רבנים.
ובחובות הלבבות שם כתב שתורה לשמה הוא רק באופן שמגיע לזה משכלו האנושי העצמי בלבד, כמו אברהם אבינו, ולא מכח שכתוב בתורה.
.
לגבי מה שאומר הרמב"ם שתכלית האדם להשיג את הבורא בשכל, ושדעת אלהים היא השגה של הבורא בשכל אנושי, רבים שואלים איך ייתכן ששכל מוגבל וחלקי וקטן של אדם ישיג את הבורא שהוא מרומם מעל זה והוא אינסופי ובלתי מוגבל. שכל אנושי לעולם לא יכול להיות מוחלט כמו המוחלטות של אמיתת הבורא.
השאלה הזו לא נכונה. לרוב היא באה לומר שיש מישור יותר גבוה של השגה, משהו שמעל השכל האנושי הרגיל המוגבל. אור הנשמה הקדושה או כיו"ב. אבל הרי גם אור הנשמה הקדושה לא יכול להשיג את הבורא שהוא מרומם מעל כל מושג אנושי וכל מושג של מלאכים וגם מעל כל השגה של אור נשמה קדושה וכל כיו"ב, מה שזה לא יהיה.
העניין שהוא שהבורא בעצמו לא יכול להיות מושג כל עיקר, גם לא במקצת, לא על ידי שום שכל ולא שום אור של נשמה קדושה ולא שום דבר אחר מכל נברא יהיה מה שיהיה.
אלא שהבורא ברא אור, גילוי, שהוא מוגבל. מצומצם. זה לא גילוי שלו כמו שהוא מצד עצמו, חלילה. זה גילוי מצומצם, מוגבל (על הצמצום לפי האר"י ז"ל כתבתי בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 58-60). הגילוי המוגבל הוא הטבע, כל הבריאה. השכל האנושי נברא עם היכולת בכח להשיג את כל הבריאה. זה כמו שהבורא ברא חותמת שיש עליה ציור, וברא נייר שיכול לקבל את טביעת החותמת עליו ושיהיה מצוייר בו מה שמצוייר בחותמת. החותמת היא הטבע והנייר הוא השכל האנושי. באופן יורת עמוק זה כמו שהבורא ברא את הטבע פעמיים, בתמונה כפולה, תמונה אחת בטבע ואחת בשכל האנושי. לכן אין פלא שהשכל האנושי יכול להשיג את הטבע, שיש תואם בין השכל לטבע. הבורא נודע לברואיו דרך בריותיו. דווקא נודע לברואיו, לא נודע באופן מוחלט מצד עצמו. הבורא הגביל משהו, ברא אותו, וזה הגילוי שיש לנו ממנו ותו לא. כל מה שמעבר לזה אסור להרהר בו וגם אי אפשר להרהר בו, לא לנו ולא לרשב"י ומשה רבינו ואדם הראשון ולא לשום מלאך. אותו משהו שהבורא הגביל וברא, הוא ברא גם כלי מוגבל שנוכל באמצעותו להשיג את מה שברא, וזהו השכל האנושי. הטבע והשכל האנושי הצופה בו ורואה באמצעותו את גילוי הבורא, זו השפה שהבורא הגדיר שהיא השפה שיש בינינו לבינו. אין שום שפה מלבד זה. נניח שהגדרתי שאני מלמד קוף עשר מילים והוא אכן למד אותן. אני מתקשר עם הקוף עם עשר מילים אלה, ומגלה לו איתן משהו חלקי ומוגבל מעצמי שבחרתי לגלות לו. הקוף משיג בשכלו הקופי את כל עשרת המילים ואת כל מה שבחרתי לגלות לו מעצמי. מעבר לזה אין לו שום השגה, אין לו שום מושג מה זה אדם ותודעת אדם. אם יבואו חבריו של הקוף וישאלו עליו איך אתה מתיימר להשיג בשכלך הקופי המוגבל את תודעתו של האדם, הוא יאמר אני לא מתיימר. זו המסגרת שהאדם רצה להגדיר לי ושם אני והוא מנהלים את הדיאלוג שלנו. אין לי יותר מזה, אבל אני לא מסכים שתבטלו לי את זה ואז גם את זה לא יהיה לי. חז"ל אמרו שהאהבה שאוהבים את הבורא היא בלימוד תורתו. וזהו אחד עם התבוננות פילוסופית בטבע. אין שום דבר אחר חוץ מזה, לא בגלל שהשכל מתיימר להיות כח ההשגה הכי גבוה ומתיימר להיות לא מוגבל, אלא בגלל שזו השפה שהבורא הגדיר לנו, ובלי מה שהוא הגדיר ורצה אין לנו שום יכולת כל עיקר להשיג שום דבר לגביו.
.
.
אם למשל יש לאדם אשה שהוא אוהב מאוד בכל נפשו וליבו, והוא מסתכל עליה כמו שמתואר בשיר השירים. באופן כזה גם בשרה חי, אין בו שום דבר דומם. שערך כעדר העיזים, עינייך בריכות בחשבון, כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך. הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני. שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים.
במשל נשווה את זה לרופא שמסתכל עליה כדי לאבחן את בריאותה, או לצלם שמסתכל עליה כדי ליצור צילום יפה להציג בתערוכה. או ללקוח של זונה שמסתכל עליה כדי למלא תאוותו שיש בה זרות, דהיינו יצר הרע, וכמו שכתבתי לעיל רשימה 52.
במורה נבוכים א' ס"ח מבאר שמה שהמשכיל והשכל והמושכל הם אחד לגמרי, זה גם בהשגת הנבראים את העולם. וזה מפורש באלפראבי ומקורו מאריסטו ספר למבדא פרקים ז, ט.
.
המבט במציאות יכול להיות כמו המבט של האהובים זה בזה שבשיר השירים (אני נוקט הכל מצד האיש ויחסו אל האשה, ולא מצד האישה ויחסה אל האיש, כי אלה החוויות שלי והזכרונות שלי, אבל הכל הוא באותו אופן גם מצד האשה אל האיש). מבט אוהב רואה אחרת, והוא לבדו רואה את האמת.
מה שאומרים שמבט אוהב הוא עיוור, זה רק באהבה שהיא פנטזיה רומנטית. כלומר מצב שבו שניהם לא רואים זה את זה כלל, אלא כל אחד משמש לשני רק כקולב לתלות עליו את הדמיונות שהוא בנה בקשר לאהבה. הרבה זוגות תקופה מסויימת אחרי הנישואין יש להם משבר. פתאום הוא רואה אותה כאדם, כמו שהיא, וכך גם היא פתאום רואה אותו. וזה חדש, הם לא ראו את זה מקודם. ופתאום מתגלה שכל אמירה שהוא שומע ממנה, הוא לא רואה אותה עצמה, שממנה הדברים באים אליו, אלא זה מתחבר לו לקולות שהוא שמע מאמא שלו או מחוויות אחרות ששרטו אותו והוא משייך את האמירה להן ומפרש לפיהן, ולא רואה כלל ממי היא באה. הוא לא מדבר עם מי שהיא באמת, אלא עם אמא שלו או עם דברים שנמצאים בתוך נפשו משריטות שקרו לו, בלי לראות בכלל למי הוא אומר את זה. לא תמיד הם בכלל אוהבים את מי שהם באמת. וגם אם כן, התהליך לפרוץ את המחסום של העיוורון כלפי השני ולבנות אפילו גרגר שבור קטן של אהבה אמיתית, הוא ארוך מאוד, שנים רבות, ומלא קטטות וכאבים ושברון לב והרבה מאוד עבודה גדולה וקשה.
אני מדבר כאן על פילוסופיה שעוסקת באידיאות מופשטות מושלמות, באהבה אידיאלית מושלמת מכל צד, באמיתיות גמורה, כמו שבשיר השירים. לא מה שקורה במציאות.
באהבה אמיתית יש מבט שרק הוא לבדו רואה את האמת כמות שהיא. מבט שאין בו אהבה הוא עיוור לגמרי. הרופא לא רואה את האהובה שבשיר השירים כלל. מבחינתו יש כאן גוש בשר דומם בלבד. כמו כל שאר הנשים שבאות להיבדק.
המדע של אריסטו הוא הסתכלות על המציאות, הטבע, בעין של האוהב של שיר השירים על אהובתו. פילוסופיה היא אהבת חכמה, החכמה היא המציאות, והאהבה היא אל בוראה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה תחילת פרק ב. ובהלכות תשובה פרק י'.
אין שום שייכות כל עיקר בין המדע של אריסטו למדע במובן המודרני המערבי, ולא שום שייכות בין הפילוסופיה של אריסטו לזו של העולם המודרני, מיסודם של חכמי הרנסאנס ודקארט ובני דורו והבאים אחריהם. זה רק שם משותף אבל מלבד השם אין שום שייכות כלל וכלל.
יש שקראו ברמב"ם על הצורך והחשיבות של הפילוסופיה והמדע, וסברו שאם כן לבני דורנו יש מקום לפי זה להחשיב את המדע והפילוסופיה המקובלים בדורנו. המבט של הפילוסופיה ושל המדע שאחרי ימי הביניים, הוא במקרה הטוב כמו המבט של הרופא על האהובה. זה מבט שאצלו הכל הוא גוש דומם מת חסר משמעות. במבט של הפילוסופיה יש אסתטיקה ריקה ויש גם זנות. וכמו שאמרו בסנהדרין צט ב:
""ונואף אשה חסר לב" אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים שנאמר (משלי כב, יח) "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך"
רש"י:
"לומד תורה לפרקים – ואינו לומד תדיר תדיר כמי שאין לו אשה ובועל פעמים זו פעמים זו:"
.
הרופא אומר שהוא מפריך את ההסתכלות של האוהב של שיר השירים. הוא בודק את העיניים ואומר המדע המודרני מצא שהן לא כבריכות בחשבון והפריך את המדע הישן הפרימיטיבי של ימי הביניים, יש הוכחות מדעיות נחרצות שהעיניים הן רק רקמה עם רשתית וקרנית. המדע גילה ששדייך אינם כשני עפרים אלא הוכיח שהם רק גבשושיות של רקמה שומנית עם בלוטות וצינורות חלב. אם יועץ הזוגיות אמר שראוי לבעל האוהב להסתכל על יופיה של אשתו בעין אוהבת, והבעל מסתכל עליה במיקרוסקופ ואולטראסאונד ורנטגן ובדיקות דם, כדי לראותה היטב, באופן הנכון המדוייק והאמיתי לפי המדע, הרי מבואר כמה שיבוש יש כאן עד גיחוך. (בהקדמה 3 על ביאורי למורה נבוכים, ובאחת הרשימות לעיל, כתבתי בפירוט על המקומות שסבורים האנשים שנסתרו דברי אריסטו מהתצפית המדעית, והראיתי שלא הבינו את דבריו ושום דבר מדבריו לא נפל ארצה גם בימינו.)
המורה נבוכים הוא יועץ הזוגיות והוא מייעץ להסתכל על המציאות בעין שרואה את היופי, שרואה בעין בשר שמאוחדת עם עין הלב. בשכל שמאוחד עם הרגש והדמיון.
הלכות יסודי התורה פרק ב':
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם."
ובהלכות תשובה:
"וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.
…
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה:"
הרמב"ם לא כתב כאן לימוד תורה אלא לימוד חכמות ותבונות. ונקט לשון רבים כדי שלא נוכל לפרש שמדובר בתורה וקרא לה חכמה. וזה לפי דבריו במו"נ ג נ"ד:
"אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגומר?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה – כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד – רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר – אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" – אמרו "ולא ממשה" – כי הוא רוצה באמרו מכל האדם – מכל אנשי דורו; – ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:"
מדובר כאן על תורה לשמה. ובחובות הלבבות שער העבודה כתב שתורה לשמה הוא רק מה שמבינים לבד בשכל אנושי בעצמו בלי עזרת ספר התורה, וכמו אברהם אבינו.
מי שלומד את התורה בלבד, שומע דברים שנאמרו בדרך של מסורת והודעה שכך הוא, בלי הסבר שכלי עיוני שרואה בעצמו שכך הוא. רק מי שעמל בפילוסופיה רואה בעצמו בעיניו שלו שכך הוא, ורק הוא זוכה להתאחדות של השכל והמושכל, שרק זה דעת, וכמו והאדם ידע את חוה אשתו.
מי שעמל בפילוסופיה מודרנית או מדע מודרני, הרי עינינו הרואות שהוא לא מתקרב מכח זה לשום שייכות שהיא לאהבה ויראה באופן שמתואר ברמב"ם ושהיה אצל דוד המלך. אין כאן מקום למחלוקות ולמדנות, זו עובדה פשוטה לחלוטין שרואים בעיניים כל יום. לעומת זאת הפילוסופיה של אריסטו כן פועלת כך על הלומד אותה בדרך הלימוד הנכונה, כראוי לה, וכמו שביארתי בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית.
.
.
בהלכות יסודי התורה ד ז כתב:
"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה…
והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."
השכל העיוני מכונה אצל הרמב"ם "לב" או "עין הלב", כי הוא מאחד את השכל שרואה כמו עין ואת הרגש ואת הלב. כמו במבט של שיר השירים.
הכל הוא אור וכלי. ביארתי בזה קצת לעיל רשימה 52. ללא הצמצום, ההעדר, אין שום אור השם. אין גילוי של אחדותו ושל שלמותו. גילוי הוא רק במקום שהיה יכול שלא להתגלות. האפשרות שהיה יכול שלא להתגלות היא החומר, הבכח. בכל גילוי, גם בגבוה ביותר, יש צד של חומר, שהוא ההגבלה שלו. כל צורה מצויירת על ידי גבול, כל גבול הוא כלי וגוף וחומר וגוף ביחס לאחדות השלמה המלאה שהצורה מגלה בדרך של 'הבורא נגלה על ידי פעולותיו'. מתוך התבוננות באור המוגבל אפשר להגיע לרמז על אור בלתי מוגבל (שגם זה כמובן לא הוא מצד עצמו אלא רק אפשרות של גילוי במדרגה יותר גבוהה שעדיין מוגבל לפי יכולת השגת הנבראים). זה ההתבוננות באור כמובחן מהכלי.
האדם תמיד רואה חומר וצורה ביחד, אור עם כלי. במעשה בראשית ההסתכלות היא על הגופים החומריים וההסתכלות על הצורה שלהם באופן מובחן שזה רק השכל יכול לעשות. הצורה היא האור שבגוף החומרי שהוא הכלי, והיא מגלה על אחדות הבורא ושלמותו ויופיו וכו', יותר ממה שהיא מגלה כשהיא נתפשת ביחד עם החומר כאילו הם אחד גמור (שזו התפישה של כח הדמיון, וכמו שביאר המו"נ א ע"ג הקדמה עשירית את ההבדל בין השכל לכח הדמיון).
מזה מגיעים למעשה מרכבה שהוא מבט על המציאות המופשטת מחומר, וגם שם יכולת השכל, עין הלב, לראות את האור במובחן מהכלי.
המדע והפילוסופיה המודרניים רואים רק את הכלי בלי האור כלל. כמו שרופא לא רואה את הנפש כלל. זה לא התחום שלו. לכן אין להם שום שייכות למה שדיבר עליו הרמב"ם כעל חכמה ומדע ופילוסופיה.
.
מכאן נשוב לדברי הראי"ה קוק. הרב אומר "חכמת הקודש", כדי להבדיל בינה לבין חכמת חול. לפי מה שנתבאר אין מקום לזה, כי אין בכלל חכמת חול. הפילוסופיה והמדע המודרניים אינם חכמה כלל. האוהב של שיר השירים לא משתמש בתוצאות בדיקות הדם של אהובתו לשום צורך שיגרום לו להכיר אותה יותר כדי לאהוב אותה יותר. המדע של הרופא הוא לא מבשלות ורקחות לתורה ולא מסייע לתורה בשום דרך שהיא ואין לו שום שייכות להיקרא חכמה. הוא נקרא חכמה בשם משותף כמו חכמה שימושית, כמו שלנגר יש חכמה איך לבנות כיסאות. לדעת לבנות כסא לא יועיל שום דבר לתלמיד חכם או פילוסוף אמיתי, וכמו כן כל המדע והפילוסופיה המודרניים.
לכן אין שום מקום לומר חכמת הקודש כי יש רק חכמה אחת, והיא תמיד קודש. החכמה היא קודש כי היא דעת אלהים, והטפשות והסכלות היא היפך הקודש כי היא היפך דעת אלהים. אין חכמת חול, יש רק חכמה או סכלות. ויש ידיעה שימושית לבנות כסאות וזה בכלל לא שייך למערכת המושגים הזו. רוב הפילוסופיה המודרנית היא סכלות ביסודה גם אם היא מתוחכמת עד מאוד וגאונית באופן מופלא ומרשים ולפעמים אף מענג את מי שזה טעמו. היא סכלות כי אינה התבוננות במציאות עצמה אלא רק בניית עולמות מילוליים. רוב המדע המודרני הוא ידיעה לבנות כסאות. המיעוט הוא אמנות, כמו ספרות גדולה שנכתבת מהשראה עמוקה, שיש לה ערך ויש בה גילוי על האמת, אבל לא בדרך ששייכת לחכמה או תורה. זה אופן של כח הדמיון שפועל בעמקות ומגיע לתפישה שיש בה ממש ואכמ"ל, אבל זה לא השכל.
.
.
הסיבה לטעות הזו היא משום שהרב קרא בספרי הקבלה על ספירת החכמה. וכמו ברוב המקומות בכתביו לשונו מיוסד על לשון ספרי הקבלה. כתוב בספרי הקבלה שיש ספירת החכמה, והיא חכמה עילאה שנובעת ממקור עליון ומאוחדת עם המקור, והיא שלמה וכוללת ומזהירה ומכל הצדדים וטובה ומקיפה הכל וכו' וכו' וכו'.
כיוון שכתוב שם כך על החכמה, ויש מנגד את החכמה שאנו מכירים בעולם שהיא לא כזו, יש להגדיר מה ההבדל בין אותה חכמה עילאה של ספרי הקבלה לבין החכמה הארצית האנושית טבעית שאנו מכירים. לכן הרב אסף את הלשונות שנאמרו בספרי הקבלה ואמר אותם על החכמה העילאה שהוא קרא לה חכמת הקודש, ואם היפוכן של לשונות אלה אמר על החוכמות של העולם הארצי.
החכמות שהרב התכוון אליהן, הן הפילוסופיה והמדע המודרניים (את חכמת אריסטו הרב לא הכיר כלל, כי הוא קרא עליה רק ממקורות משניים דברים כלליים, וזה לא שייך כל עיקר למה שהיא באמת וכמו שמבואר בעיונים בפילוסופיה ארסיטוטלית. וגם הרב הנזיר בהקדמתו העיד על זה). את אלה אין שום מקום לערוך בהשוואה מול החכמה העליונה האמיתית שהיא דעת אלהים. החכמה העליונה לא כוללת אותן ולא מיישרת אותן ולא מרוממת ומעלה ומשלימה אותן ולא שום דבר מכל זה. אין לזה שום שייכות למציאות. עם כל מה שהפיזיקה התקדמה לראות שאנו לא מבינים את העולם כמו שחשבנו, עדיין המבט על המציאות הוא של גיבוב חומר מת חסר משמעות. הוא רק נעשה פחות מסודר ויותר כאוטי. אין בזה שום התקדמות לכיוון רוחני. יש בזה אולי התקדמות כי המדע מערער את הסתכלותו ובטחונו ושלטונו על התודעה והוא פחות סוגר את התודעה. אבל זו ירידה שבאה מכח ריקנותו, מיניה וביה, ולא תיקון רוחני מכח החכמה העילאה.
.
.
ספירת החכמה היא המציאות כלשעצמה, לא מציאות של משהו, אלא המציאות כמושג נקי, מציאות כמציאות ותו לא. אי אפשר לתפוש שתהיה מציאות בלי שהיא מציאות של משהו. לכן חכמה ובינה לא נפרדות. בינה היא תפישה של מציאות של משהו. משהו הוא מחולק ממשהו אחר, יש לו הגדרה כלשהי, אחרת אינו משהו. ההגדרה שלו מחלקת אותו מדברים שהם מחוץ להגדרה. רק באופן כזה אנו יכולים לתפוש את המושג של מציאות.
אמנם כמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ד ז, "אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה", כך יש חילוק דק עד מאוד, שהוא הדבר הכי קשה ודק ומופשט ששכל האדם מסוגל לתפוש, שמחלק בין המציאות כשלעצמה שמופיעה בדבר לבין המציאות של הדבר. המציאות כשלעצמה, חכמה בלי הבינה, היא נקודה. כי אין שם חלוקה לדברים שונים, ולכן הכל אחד ואין התפשטות. היא הנקודה הראשונה של מציאות כמציאות. התורה אומרת את זה בדרך סיפור, כקבלה, כהודעה שזה כך. כל המטאפיזיקה של אריסטו עוסקת בחקירה על המציאות כמציאות. זה הנושא המוצהר של כל הספר. שם לא רק מדברים על זה אלא לומדים את זה.
למשל יש שירי שבח נפלאים על רבי שמעון בר יוחאי, ש'שרים בל"ג בעומר. מי שרק שר ועולה למירון, ולא למד שום דבר מתורתו של רשב"י, אין לו שייכות לעניין. הוא לא השתנה ולא הפך לאדם טוב יותר, לאדם אחר, כמו שכותב הרב כאן על פעולתה של החכמה הפועלת שגורמת לאדם להיות אדם אחר. אם אדם פשוט ישאל רב מה באמת אמר רבי שמעון, הרב יצטט מאמר אחד שכתבו בו משהו כמו לדבוק בתורה ובאור של התורה ובקודשא בריך הוא. אבל זה ידענו כבר מקודם מלבד את סגנון הלשון הציורי). כל דרשן ורב של שכונה אומר את זה בבית הכנסת מדעת עצמו. לא צריך לזה את רשב"י. לא החכמנו מזה. כדי לגעת בדברים ולהתאחד עם החכמה עד שמכח התאחדות המשכיל והמושכל יתהפך לאדם אחר וידבק בבורא, כמו שכותב הרב כאן, צריך להקדיש לפחות שמונים שנה, לעמול ביגיעה אין קץ, בנידוד שינה ושכחת עצמו, בחולי אהבה, על כל מילה, ולשמש רב שבאמת יודע ולקבל ממנו, לשבת שבעה נקיים על כל אות וקוצה של אות, ורק אז כולי האי ואולי יש אפשרות רחוקה שיזכה להבין כחלקיק אפסי מהטיפה שבים, ואז יזכה אולי לדבוק בבוראו יותר ממה שהיה מקודם. אצל אריסטו לומדים כך את העניין של ספירת החכמה, שבספרי הקבלה נאמר רק בכמה מילים סתומות. עמלים בלימוד עיוני עמוק ודק ומייגע לחקור ולעיין ולעמול עד שזוכים ללמוד משהו מספירת חכמה, משהו שבאמת נוגע, ולא רק לדבר עליה גדולות במליצות מסולסלות ובסיסמאות כלליות.
.
.
יש כאן טעות יסודית בקריאה. ספירת החכמה לא נערכת ביחס לשום דבר מלבד עצמה כל עיקר. היא לא בהשוואה לשום דבר, לא שלמה יותר משום דבר, לא מרוממת ולא כוללת ולא מקיפה שום דבר וכו'.
אכן כל הלשונות האלה נאמרו על החכמה העילאה בספרי הקבלה. אבל הרי חכמה היא לא דבר גשמי שאפשר להבין לגביו לשונות כאלה כפשוטן כמו שאנו מבינים לגבי גופים, כאילו היא למעלה וכוללת ומשלימה וכל כיו"ב. הלשון בספרי הקבלה היא אחרת. כמו שביאר המורה נבוכים שיש לקרוא את לשון התורה שלא כשימוש הלשון של ההמון, ואם כתוב שהבורא יושב על כסא אין הכוונה כסא כמו מה שאני יושב עליו, המילים בתורה גם ברובד הפשט הן בעלות משמעות מופשטת יותר. וכל שכן בתורת הסוד.
אני יכול כאן רק לצייר משל מאוד גס לרמוז על הכיוון הכללי, לא לבאר ממש. בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית כתבתי באורך בעניין זה.
אני נוקט משל גס מתחום הפיזיקה, ולא מדייק במושגים של הפיזיקה אלא משנה אותם לצורך המשל.
פעם חשבו שכל החומר בנוי מאטומים, ואז גילו שכל האטומים בנויים משלושה חלקיקים, פרוטון נויטרון ואלקטרון. אחר כך נניח שגילו שכל שלושת החלקיקים מורכבים מסוג אחד של חלקיק שנקרא קוורק, והוא החלקיק הכי קטן שייתכן ואי אפשר לחלק אותו ואין חלקיק אחר בלתו. יוצא שהכל מורכב רק מקוורקים. אם נניח שיש לאדם משקפיים שבעזרתם הוא רואה את הקוורקים. הוא מסתכל סביבו ולא רואה שום דבר מלבד קוורקים. נניח שהמשקפיים שרואים את הקוורקים שמרכיבים את כל הדברים שבעולם נדבקו לו לעין. הוא מחפש כעת את הכסא שלו ולא רואה שום דבר אלא רק כל העולם מלא קוורקים, הרי הכסא מורכב מקוורקים בלבד. גם אשתו וילדיו נעלמו לו, ואינו יכול למצוא אותם. הם הרי מורכבים מקוורקים, וכל העולם כעת הוא ערימה אחת אחידה של קוורקים בלבד. נניח שכל קוורק אין לו מסה ומידות, יש הרי חלקיקים כאלה. לפי זה הכל אינו אלא קוורק אחד בלבד ואין בכלל חלל וזמן. כי מה שמחלק קוורק אחד מחברו הוא שהם נמצאים במקום אחר, ונעים זה ביחס לזה. אבל כדי להימצא במקום צריך שיהיה לחלקיק מידות אורך ורוחב כלשהן. בלי זה הוא לא נמצא במקום ולא נע ממקום למקום. בלי הימצאות במקום אין מקום, ובלי תנועה אין זמן. מה שכל הקוורקים יהיו רק נקודה בלי חלל ובלי זמן, זה קצת מופשט וקשה לתפוש למה זה מוכרח להיות כך, אבל אם לומדים באריסטו בעמל כראוי (זה עדיין בחלק הפיזיקה), זה מתבאר היטב נהיר כשמלה, והתבאר בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית על הפיזיקה, ספרים ד' ו' ח' באורך ובהירות ואפשר לקחת משם (פיזיקה ספר ח' התבאר בבלוג של הביאור על מורה נבוכים ולא בעיונים).
גם האדם עצמו הופך לאין, כי גם הוא אינו אלא רק קוורקים.
זה משל גס לתפישה של ספירת החכמה. בחכמה יש רק תפישת מציאות כמציאות, לא מציאות של משהו. המציאות שווה בכל הדברים והיא אחת בכל הדברים, והיא הבורא בגילוי הראשון שלו (מלבד כתר שהוא הרצון ואינו גילוי ככתר, אלא רק כדעת, שהיא מתחת לחכמה (הכתר אין בו צורה והוא נעלם ולובש צורת דעת ובה הוא מתגלה) ואכמ"ל). המשל לזה הוא מיתת הנשיקה. התאחדות עם אחדות הבורא וגוויעה של הקיום הנפרד. מציאות בלי שהיא מציאות של משהו אינה מציאות כלל בערך תפישתנו. המציאות היא תמיד הבורא, אין מציאות לנבראים. וכמו שכתב במו"נ א נ"ז. שהנבראים הם מהות ולא מציאות, ורק במקרה אפשר שהבורא ימציא אותם. זה עניין מופשט וקשה והתבאר בעיונים רשימה 3.
בעולם שאני חי בו יש כסא ויש את עצמי ואשתי ובני, ברוך ה'. אבל עדיין האמת שכל המציאות מורכבת רק מקוורקים. אין מקום להשוואה וערך בין המציאות שבה הכל הוא רק קוורקים לבין המציאות שיש כסא ואדם. המציאות של החכמה מלאה את הכל והיא קיימת ואין בלתה ושום דבר אחר אינו קיים. לכן אין שום מקום לומר שום יחס כלשהו בין החכמה לבין כל דבר אחר שהוא. היא לא יותר גבוהה משום דבר ולא כוללת שום דבר ולא מתקנת שום דבר וכל כיו"ב. החכמה לא למעלה ולא מסביב ולא כוללת אלא היא בכל ואין שום דבר אחר מלבדה.
כל הלשונות שהרב אמר על ספירת החכמה, הוא ליקט אותן מלשונות ספרי הקבלה, אבל הוא הביא את המשל כמו שהוא בלי שום לימוד ועיון וכניסה לעומק והבנה בו. לא ראיתי שום לשון שמסביר משהו על החכמה, שמחדש משהו שייגע בעין הלב, בשכל. אלא רק המילים שאמרו על החכמה בספרי הקבלה כמות שהן, רק עם ריגוש ולשון פיוטית נמלצת.
.
ברמב"ן על בראשית א א כתב:
"אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן.
…
והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.
…
ומילת בְּרֵאשִׁית תרמוז בחכמה, שהיא ראשית הראשים, כאשר הזכרתי. ולכך תרגמו בתרגום ירושלמי "בחכמתא", והמילה מוכתרת בכתר בי"ת"
מבואר שספירת חכמה היא נקודה שאין בה ממש. והיא החומר הראשון. ובפירוש הראב"ד על ספר יצירה בהקדמה כתב שהחומר הראשון הוא "אמיתת הימצאו" שעל זה כתב הרמב"ם שהכל נמצאים מאמיתת הימצאו. חומר הכוונה כלי, בכח, אפשרות שלא היה נברא, וכמו שכתב בתחילת ספר עץ חיים שהאור והכלי הראשונים נבראו ביחד כמו חגב ולבושו. כי באמת הם אחד, שבלי ציור אין צורה והצורה היא האור והיא מצטיירת על ידי גבולותיה שהם הכלי והחומר.
והארכתי הרבה מאוד על החומר הראשון בעיונים בפילוסופיה כו', במקומות רבים, אפשר לעשות חיפוש לפי התגיות שם לפי התגית "החומר הראשון". ועיקר עניינו מצד ההבנה התבאר באפלטון בטימאוס וגם באריסטו בקיצור ורמז.
הבינה היא הצורה הראשונה שנקשרת בחכמה. בחומר הראשון מצטיירים ארבעת היסודות בדרך של תנועה (כמו שכתב בטימיאוס וביארתי בעיונים רשימה 35 במאמר על התנועה יסוד ההוויה) והעליון שבהם הוא האש. האש היסודית היא תחילת הגילוי של החכמה. והיא נביעת הבינה מהחכמה. ועל זה כתב הרמב"ן שם: "כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר, חומר אין בו ממש; והיתה "בֹהוּ", כי הלביש אותה צורה. ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת "הָאָרֶץ" תכלול ארבעת אלה. והאש נקראת "חֹשֶׁךְ", מפני שהאש היסודית חשוכה; ואלו היתה אדומה, היתה מאדימה לנו הלילה."
האור של החכמה הוא חושך. ככל שהתפישה במציאות גבוהה יותר, כך יש שם יותר בורא ופחות נברא. יותר "עזה כמוות אהבה". האר"י ותלמידיו הקרובים המועטים לא היו פעילים, לא בנו שום דבר ולא יישבו את צפת. לא הקימו שום מוסדות וישיבות והפצת תורה חסד. לא ארגנו קהילה. לא אספו אנשים. לא פנו לעם. לא דיברו על שום גאולה ותיקון. לא העמידו דור אחריהם. כמעט שגם לא כתבו שום דבר. האר"י וכל תלמידיו לא היו שייכים כלל לכתיבה. שום דבר לא כלפי חוץ. כתיבת המהרח"ו היתה עניין חריג ומיוחד שם ובקושי התירו והסכימו ולא הסתכלו על זה בעין שמחה ומעודדת. ספרי האר"י לא מובנים בכלל, אפילו לא מעט לשום אדם מלבד יחידים שאפשר למנות על אצבעות יד אחת מאז ועד היום וגם הם לא היו בשום יחס אל החוץ ואל הכלל והאומה וכל כיו"ב. אם היתה השפעה חיצונית כלשהי לרעיונות של קבלה זה מדברי המקובלים הקדמונים, הרעיון של עשר ספירות ועוד כמה דברים מעין אלה. ספרי האר"י עם כל פרטי הפרטים שבהם לא אומרים שום דבר לאף אחד ואין מהם שום השפעה כלפי חוץ. החסידות ותורת הרב קוק זה תורות בפני עצמן שמשתמשות בדברים שונים, חלקיים מאוד, שלקוחים מהאר"י, בשימושים שונים, זו לא תורת האר"י עצמה. בחסידות או ברב קוק יש מעט מושגים רעיוניים כלליים מאוד ומובנים בקלות שלקוחים מעניינים מאוד מאוד כלליים שאפשר אולי לייחס לאיזו לשון בכתבי האר"י. אבל הרי מי שיפתח ויקרא בספרי האר"י יראה מאות דפים מלאים פרטי פרטים סתומים לגמרי. אם למשל מישהו ירצה לצייר אטלס של איזו ספירה ואיזה פרצוף ואיזה עולם וכו' נמצא מעל או מתחת לאיזה עולם ואיך הוא מקושר בו, יהיה זה אטלס יותר מורכב מאטלס מפורט של כל כדור הארץ. מה כל זה אומר? זה חושך גמור. חכמת האר"י שהיא גילוי של בחינת החכמה לא רוממה ולא תיקנה ולא השלימה שום חכמה עולמית אחרת. היא לא באה בשום מגע ושום השוואה ושום יחס כלשהו עם שום חכמה אחרת. זה ה'אין' שהעולם נברא ממנו, יש מאין. והאור הוא אורו של האין והחושך. הוא מאיין את הכל, זה מה שכתוב שהוא מקיף הכל וכולל הכל. מי שיבין מעט ממה שכתוב בספרי האר"י ידע שמה שכתוב שם הוא העיון העמוק והיגיעה של הלימוד המפורט לראות בכל פרט ופרט איך למרות שנברא יש מאין הוא נשאר אין. ההבנה הכי פשוטה ובסיסית במושג של ספירת חכמה, הקריאה הכי חיצונית והתחלתית, הרבה לפני הנמשל, הוא ש'יש' ו'אין' הם לא שני דברים, אלא הכל 'יש' לגמרי והכל 'אין' לגמרי, ואין זו סתירה כי אין חילוק בין יש לאין. היש הוא הכלי לאור של האין והאין הוא כלי לאור של היש והם באים כאחד לגמרי. כל קריאה מגושמת ופשוטה יותר מזה היא כמו לקרוא שהבורא יושב על כסא ממש כמו הכסא שקונים בחנות רהיטים. בניסוח שכתבתי כאן זה נשמע משהו פרדוקסלי, אוקסימורון תמוה. כמו איזה פתגם אקזוטי של חכמת זן שאין לו שום הבנה שכלית. אבל יש לזה ביאור שכלי בהיר ומובן שאפשר לראות בעין השכל ולהסביר ברור בלי פרדוקסים, ולא רק לנסח מילים סותרות. אבל דרוש לזה אריכות ועמל רב ועיון למדני מאוד דק וזך ומופשט. כתבתי על זה הרבה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית, ומי שרוצה להיווכח שזה עניין שבאמת אפשר להבין באופן בהיר, ולא רק בערפילי טוהר ומיסטיקה ואמירת דברים מופלגים ומסתוריים בלי להסביר אותם ובלי להגדיר דברים ברורים, ובלי לומר שזה רק ליודעי ח"ן ואינני יכול לגלות, ובלי לומר שאנשים כמונו לא יכולים להשיג, יכול לראות שם, במקומות שהתבאר עניין החומר הראשון. המקומות משלימים זה את זה וצריך ללמוד את רובם לפחות. השתדלתי לציין בכל אחד תגית: 'החומר הראשון' או 'ההעדר', ואפשר למצוא לפי זה. יש גם בביאור על מורה נבוכים מעט מבוא לעניין זה. זו החכמה שיש באריסטו ונעלמה מהעם שלנו, האפשרות להבין בבירור ובאופן שכלי מאיר את התוכן של מעשה בראשית, של החכמה הפנימית.
.
.
.
היחס בין חכמה למוסר
העניין של חכמה ומוסר שהעסיק את הרב קוק, נובע גם הוא מהטעות לחשוב שהחוכמות של המחשבה המודרנית הן חכמה. החוכמה הטבעית לכאורה בחיצוניותה אין בה טוב. היא מנוכרת ואדישה. אבל זה רק במחשבה המודרנית. בוודאי במבט של פיזיקה ניוטונית אין חמלה ומוסר וטוב. החכמה האמיתית שרק היא חכמה, באריסטו ואפלטון, היא אחד לגמרי עם הטוב, באופן שאין אלה שני מושגים כלל. הטוב הוא המציאות, וירא אלהים כי טוב נאמר על מעשה בראשית. ההתבוננות האמיתית במעשה בראשית, כמו שהוא, עם כל כוחות הנפש, מתוך חולי אהבה גמורה, רואה את המציאות ומתאחד איתה, והיא היא החיים והטוב. האוהב שאוהב לאהובתו רקתך כפלח הרימון מבעד לצמתך, אם יהיה קוץ באותה רקה ויכאב שם, הוא מייד ימסור את נפשו לחבוש את הפצע בחמלה אינסופית ומסירות אינסופית. אין שום חילוק בין הכרתו את אהובתו למסירותו אליה. זה אחד לחלוטין.
""ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות, פרק ב, פסוק יא)- מהו "וירא"? שהיה רואה בסבלותם ובוכה… והיה נותן על כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם" (שמות רבה).
לא כתוב שהוא חמל עליהם, שהוא רצה להיטיב איתם, שהיה בו חסד. כתוב רק שהוא ראה. רבי ירוחם דיבר על זה. הוא אמר שהוא לא בפועל באמת נשא עם כל אחד, אלא הראייה שלו גרמה לכל אחד שהוקל משאו. וגרמה למשה שהשתתף איתם בצער ולכן הוכבד עליו כמו שהיה לוקח על כתפו ממש. זו ראייה בלבד. אם היה שם מדען שמסתכל על מה שקורה ומתעד, הראיה שלו לא היתה גורמת להם שיוקל משאם. אריסטו הגדיר את החכמה כהתאחדות של המשכיל עם המושכל. התאחדות מחייבת אהבה עד כלות, עד חולי. בלי ערעור הקיום הפרטי הסגור לא תיתכן התאחדות, והערעור בא רק מאהבה עזה כמוות. האהבה והראיה היא אחד, הראיה היא של דעת, של כל כוחות האדם כאחד מאמצע הפנים. צורת האדם היא השכל, זה נקודת הגרעין והמהות שלו, עצמותו, והשכל הוא ראייה של המציאות, וכשזה משם זה גם אהבה וגם חיבור, אין שום הפרש בין הראיה לאהבה, זה אחד גמור. השכל העיוני הוא חי, הוא נפש, והוא אהבה. בכל נפש יש גם רגש שהוא התלבשות של הרובד היותר מופשט של עיון.
אכן בתרבות יוון יש אכזריות וחסרה חמלה. יש טעות גדולה ומרה. בהרבה מקומות מדברים על תרבות יוון, על ההתייוונות, על חכמי יוון שמדובר עלהים בתלמוד, על מלכות יוון שגזרה עלינו כפירה ונלחמנו בה בחנוכה, ואומרים עליה דברים שליליים מאוד ובצדק. ואז מזהים באופן אוטומטי את אריסטו עם תרבות יוון, כי הוא היה יווני. אבל זה כמו לזהות את אברהם אבינו עם תרבות אור כשדים או את משה רבינו עם תרבות מצרים. אריסטו היה יחיד שהתנגד במסירות נפש לכל מה שהיה בסביבתו. את סוקרטס הרגו והוא מסר נפשו על אמונתו שהיתה היפך האמונה של כל תרבות יוון שהיתה סביבו. ואת אפלטון ואריסטו ביקשו להרוג. הם נרדפו ביוון כי הם התנגדו לתרבות יווון ולהתייונות ולכפירה (בעיונים על מטאפיזיקה אטא על המקרה הבאתי ראיות גמורות שאריסטו ייחס רצון לבורא וסבר שהבריאה מחודשת, וביארתי היטב וגם למה הרמב"ם כתב במורה לא כך. וגם בהקדמה שנייה על הביאור על מורה נבוכים חלק שני, הקדמה 7, ביאור התחלתי לגבי מה שאין באמת מחלוקת בין סברת החידוש לסברת הקדמות, שזה סוד שהמורה רמז עליו בכמה רמזים ברורים והוא מוכרח מדבריו. וכך כתב האבן כספי הבאתיו שם. וגם בביאור על פיזיקה ספר ח' כתבתי בזה, הוא נמצא בביאור על מורה נבוכים על הקדמת הרמב"ם לחלק שני הקדמה כ"ו), וכן בעוד מקומות בעיונים בפילוסופיה עסקתי בקיצור בזה ועוד לא הארכתי וביארתי את העניין כראוי לו. זה נוגע למבנה עומק יסודי שעובר בכל המורה נבוכים, ועוד לא הגעתי לשם.
.
בפתיחה למורה כתב:
"והסיבה השביעית, צורך הדברים בעניינים עמוקים מאד יצטרך להעלים קצת ענייניהם ולגלות קצתם, ופעמים יביא הצורך כפי האמירה אחת להמשך הדברים בה, כפי הנחת הקדמה אחת, ויביא הכרח הצורך במקום אחר להמשך הדברים בה לפי הקדמה סותרת לראשונה. וצריך שלא ירגישו ההמון בשום פנים במקום הסתירה ביניהם, ושיעשה המחבר תחבולה להעלים אותו בכל צד."
הוא כותב שמדובר בעניין עמוק שפעם מגלים חלק אחד ממנו ופעם חלק אחר, כי מרוב עמקו המחבר לא רצה לגלותו במלואו כל החלקים ביחד. וכשמפתחים כל חלק לחוד, זה נראה כאילו הם סותרים. לפי זה אין סתירה. ואחר כך הוא כותב שצריך להעלים את הסתירה, ואם כן אז יש סתירה. כאן הוא רומז לעניין של הקדמות והחידוש שאינם סותרים ותוך כדי דיבור מכסה ומסתיר שוב. עיין שם בהקדמה 7 שיש שם כבר מספיק ביאור שהעניין יהיה מובן ברור בשכל ולא נראה כחידה סתומה, וגם ביאור בזה מהאבן כספי. רק שצריך עוד להעמיק בו ולבאר יותר. אני כובת זאת כי אם הרמב"ם אומר שאריסטו זה חכמת פנימיות התורה וספריו הם הם מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ושהוא הגיע לתכלית מה ששכל אנושי יכול להגיע אליו, ושולח אותנו ללמוד ממנו את פנימיות התורה, לא יתכן שאריסטו היה כופר. ולהאמין בקדמות, ובמה שאין גילוי רצון ואין ניסים ואין השגחה, זה כפירה גמורה בתורה והפלה גמורה שלה כמו שכתב במו"נ. וזה לא עולה בקנה אחד עם היסודות העמוקים של התבוננות בבורא האחד שהוא המניע הראשון וסיבת הסיבות ובורא הזמן וכו' וכל היסודות של חכמת אריסטו. ובאמת הראיות לזה שאריסטו האמין בכל זה הן ביושר גמור, ולא כדי להתנצל ולהצדיק, וכל המעיין שם יראה וישפוט שהן ראיות ישרות ואין בהן שום דוחק וגמגום ומקום לערער.
אלא וודאי מה שכתב אריסטו על אחדות המשכיל והמושכל הוא מתוך אותה אהבה של ראייה שגרמה לאלה שמשה ראה אותם להרגיש שמשאם הוקל מכח הראיה עצמה. אחדות המשכיל המושכל היא עניין חי ואמיתי ומורגש, וכיוון שעל ידי השכלתו התאחד איתם ממילא חצי מכובד המשא היה על כתפו.
לכן ברור שחכמה ומוסר הם שני שמות לאותו דבר עצמו, ואין בכלל נושא לענות בו מה היחס בין חכמה ומוסר. ורק בחכמות המודרניות אין מוסר וזה כי אינן חכמות כלל ונשאר שאין בכלל נושא של חכמה ומוסר כשני דברים.
.
.
.
נשמה
עוד מושג שהרב קוק מדבר עליו הרבה הוא הנשמה, הנשמה הטהורה, הנשמה הישראלית, אור הנשמה וכל כיו"ב. כבר מבואר מכל מה שכתבתי שבוודאי הפירוש של המושג נשמה בכתבי הקבלה הוא השכל העיוני שהרמב"ם ואריסטו מדברים עליו. מצד מה שהשכל רואה הוא נקרא שכל, ומצד מה שהוא אוהב הוא נקרא נשמה. וכבר ביארתי שהאהבה והראיה הם אחד וכמו שכתב בהלכות תשובה: "אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו". הרעיון שיש משהו שנקרא נשמה עליונה טהורה שבא ממנה אור וקדושה והיא אינה השכל, הוא מופרך ודמיוני בלי ספק, והוא לגמרי עבודה זרה. מערכת הצורות, שהיא הטבע והתורה וחכמת הקבלה וכל חכמה אמיתית, היא מה שהבורא הגדיר כהתגלות שלו אלינו. והעין שרואה את הצורות היא עין השכל, השכל העיוני. כל דרך אחרת לנסות להתקרב אל הבורא על ידי איזו קדושה עילאה כלשהי, שבאה ממשהו בדוי שקוראים לו בשם הציורי המיסתורי "נשמה" שהיא רק בדיה של הדמיון, היא הריסה בלא רשות, כמו מי שאונס את האשה. זו זרות גמורה.
מה שמדובר על נשמות ישראל, הכוונה נשמות שמסוגלות להשיג את החכמה ביותר. כלומר שכל עיוני זך שמוכשר לראות את החכמה. מי שרואה את החכמה הוא מתלמידיו של יעקב אבינו ותלמידו נחשב בנו יורת מבנו ממש. כך ביאר הרמב"ם. ייתכן שיש במשפחת יעקב אבינו תכונה שהם מוכשרים לחכמה ביותר. כמו שמשפחת באך היתה מוכשרת למוזיקה ביותר, ולזה הכוונה שיש נשמות ישראל שהן מיוחדות וקרובות לקדושה יותר. אבל זה כבר מזמן אבד מאיתנו כמו שכתב הרמב"ם במורה ב' י"א וכמו שרואות עינינו. מה שרוב זוכי הנובל יהודים לא שייך כלל לחכמה כמו שכתבתי. גם כולם אשכנזים, אם היה לזה שייכות ליהדות היו גם מעדות אחרות. אלא אלה תנאי החיים של מיעוט מופלה שמוכרח להצטיין במה שאפשר לו ופיתח תכונות כאלה. בימינו בארץ ממוצע הציונים של הערבים בבחינות הבגרות גבוה יותר משל היהודים.
.
.
.
אורות הקודש א, א, ז (זה לפי הסימון באתר ספריא):
"הסודיות הכוללת
הפלוסופיה אינה משתרעת כי אם על חלק ידוע של העולם הרוחני, בטבעה היא נתוקה ממה שהוא חוץ לגבולותיה, ובזה עצמו היא מפורדת בפנימיותה פירוד מהותי. סיגול ההכרה, איך כל הדעות הרגשות והנטיות כולם מקטנם ועד גדלם מחוברים זה בזה, ואיך הם פועלים זה על זה, ואיך עולמות נפרדים מאורגנים יחד, זה אין בכחה לצייר. ולזאת תשאר תמיד הגיון אריסטוקרטי, מיוחד ליחידים שבבני האדם. יתרה ממנו היא הסודיות, שהיא בטבעה חודרת בכל התהומות של כל המחשבות, ושל כל הרגשות, של כל הנטיות, של כל השאיפות, ושל כל העולמות, מראש עד סוף. היא מכרת את האיחוד שיש בכל המצוי, בגשמיותו ורוחניותו, בגדלותו ובקטנותו, הכרה פנימית. ומשום כך אין לפניה גודל וקוטן, הכל חשוב והכל נערך בערך רשום, אין תנועה אבודה, אין דמיון בטל." עד כאן לשונו.
אצל אריסטו יש יותר כתבים על בעלי חיים מאשר על פיזיקה ומטאפיזיקה. הוא דן באריכות עצומה ודקדוק רב במחושים של חיפושיות, ברביה של סרטני מים, במבני רגליים ודרכי תנועה של מיני בעלי חיים רבים ובעוד אינספור עניינים מעין אלה. מי שביקר בבית המדרש שלו העיד שהתלמידים היו עסוקים בלאסוף מינים שונים של נמלים ועלי עצים וכיו"ב. והוא כתב על מטארולוגיה (תופעות מזג האוויר) , ועל רטוריקה ופואטיקה וחוקים ופוליטיקה וכו' וכו'. והכל בראיה פנימית של האחדות שבפרטים, למי שחודר לתוכיות כתבים אלה במבט מעמיק. אלא שזה כמו שכתבתי שמה שהרב קורא לו פילוסופיה והפילוסופיה של אריסטו הם שם משותף לשני דברים שאין ביניהם שום שייכות ודמיון כלל.
מה שכתב הרב שהחכמה הפנימית חודרת "בכל התהומות של כל המחשבות, ושל כל הרגשות, של כל הנטיות, של כל השאיפות, ושל כל העולמות", הרי כיוון שהרב היה בשר ודם אי אפשר שהוא למעשה בפועל חדר בחכמתו ל"כל" אלה, כי "הכל" זה בהכרח מעל כח כל אדם וגם מעל כח משה רבינו, ש"בכל ביתי נאמן הוא" הכוונה בכללים ולא בכל פרט הכי קטן, כי יש אינסוף פרטים שהרי הם משתנים ללא הרף, והרי משה לא ידע מה קאמר רבי עקיבא. מבחינה פוטנציאלית, פשוט שיש חכמה בכל פרט הכי קטן ורגעי של הבריאה אם נבוא להתבונן בו. בראשית הוא בחכמה, כולם בחכמה עשית, רמש אין מספר. אם נבוא לאותם מקצת פרטים שיש בנו כח להתבונן בהם בפועל, אז אין שום פרט בלי חכמה, גם חכמה של פשט וגם של רמז דרש וסוד, וזה פשוט וידוע ואין בזה שום חידוש. ומה שמצד עצמם בכל הדברים עד הפרט הכי קטן בלי יוצא מהכלל יש חכמה, גם כן בכל מדרגות החכמה ולא רק בסוד, גם זה פשוט וידוע. ואם כן איני מבין מה התוכן השכלי של דברי הרב כאן. אמנם זה לשון שנמצא בספרי קבלה, אבל יש לו פירוש. זה שייך בכללות למה שדיברתי מקודם שהחכמה היא התפישה שהאין והיש הם אחד ממש, וזה יש בכל פרט בבריאה, ומי שתופש את החכמה בכללותה תופש את זה מייד בכל הבריאה כולה עד סוף פרטיה. אבל זה לא מה שהרב אומר כאן אלא שוב הוא רק מעתיק דברים כמות שהם.
.
.
הסתכלות כללית
אורות הקודש א, ב, ו:
"(כו) ההסתכלות הכללית
תכונתה של ההסתכלות הרוחנית היא סקירת הכל ביחד. וזאת היא טבעה המיוחד לה, שמבדילה מהסתכלות שכלית פשוטה, שהיא עסוקה תמיד בפרטים מיוחדים, שבקושי מקבצת היא אותם למדת כלל מאוחד. בעלי הנשמות המיוחדות לסקירה פנימית קשורים אליה בכל כח חייהם, וצער גדול ועמוק הם מרגישים כשנלחצים, ע"י עצמם מפני ההרגל או ע"י השפעת הסביבה, לעסקים, רוחניים או מעשיים, פרטיים. אלא שהם מישבים את דעתם, בהכירם את הכרח החיים לעסוק בכל המכשירים המביאים למלוא המגמות. אבל בנפשם קשור חפץ נעלה לקצר במכשירים, ולהאיר במוקדם את האורה המגמתית."
אי אפשר להסתכל על הכל ביחד. זה דמיון בעלמא. רואים הכל הפוך ולא נכון. הדרך היחידה היא לעמול פרט ועוד פרט ועוד פרט ובכל פרט לחדור לתוכיותו, וכך בהגדרה לבנות מבט שהולך ומקבל תפישה בצורה הכללית. לכן מתחילים מגמרא והלכה ורק אחר כך פנימיות. וגם שם נאמר שצריך יגיעה רבה וצער ועמל ורק אחר כך מהעם ההולכים בחושך, וממית עצמו באהלה של תורה, ומכתת עצמו, ומקיא חלב שינק משדי אמו, מגיע האור של הצורה הכללית. כמו שכתוב בתנחומא נח העם ההולכים בחושך ראו אור גדול.
פעם למדתי עם תלמיד חכם מתלמידי הרב קוק מסכת ישיבתית בעיון. הוא אמר שלפני העיון הוא רוצה לקרוא את כל המסכת כדי לקבל תמונה כללית ולהתמצא. אמרתי לו בכל יום תשלח לי את הדף שקראת. בדף עמדתי על נקודה למדנית עיונית, ושלחתי לו ניתוח שלה, שהראה שמה שכתוב באמת זה הפוך באופן קוטבי למובן שבו הוא קרא את זה ב"קריאה" שלו. זה ניתוח רק של גמרא רש"י, בלי מפרשים אחרים או שיטות ראשונים או תוספות. בכלל מבחינתי לימוד גמרא עיוני זה רק גמרא רש"י (למפרשים יש מקום רק בלימוד הלכה למעשה, או במקרים שהם מאירים על רש"י), וכך יש ברוב הלימוד של תלמוד מוסבר ומאמרים. ואמרתי לו אם תקרא מאה עמודים בקריאה כזו, תקבל מאה שקרים שמספרים לך שכתוב לגמרי להיפך ממה שבאמת כתוב. ואז תצרף את כל השקרים לתמונה כללית שתהיה הפוכה מאה פעמים מהתמונה הכללית של המסכת. והשקר הזה ישמש לך נקודת מוצא והנחות יסוד ללימוד העיוני. אין לי כח לעקור כל כך הרבה שקרים ושיבושים ועיקומים שאין להם שום מבוא מסברא או גמרא. או שאתה בא ללימוד בראש נקי בלי דעות קדומות ומברר בעיון היטב מה כתבו כאן, או שלא נלמד ביחד.
.
.
.
אורות הקודש
א׳:ג׳:ב׳
.
.
.
אורות הקודש א, ג, ו:
"(מו) מדע הקודש והחול
המדע הפנימי, וביותר הפנימי שבפנימיות, שהוא מדע הקודש, המחיה את אור החיים, אינו תלוי בשום מדע אחר, כי הוא נהר עליון אשר מעדן יוצא, מכיפיה מיבריך. ומה שמחברים את התורה והחכמה אינו כדי להשלים איזה חסרון כח, כי אם לחבר חיבורים והופעות חדשות. ויצירה זו של התחברות אור רוח הקודש, פנימיות התורה, עם החכמה של ההכרה האנושית, במלא הקומה של שניהם, ובמלא רוח הידידות המתאימה של שניהם, תחדש בעולם נשמות חדשות, ותתן צביון חדש, רענן ובריא, לחיים. ומירכתי שאול תוציא אורים גדולים, להאיר באור חדש, באור צדיקים, לכל יושבי תבל."
זה לא כמו שכתב המורה נבוכים ג נד:
"אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגומר?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה – כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד – רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר – אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" – אמרו "ולא ממשה" – כי הוא רוצה באמרו מכל האדם – מכל אנשי דורו; – ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:"
שהתורה צריכה לחכמה לפרש אותה כי היא לא באה מפורשת. וכן הוא בשער העבודה בחובות הלבבות במעלת ההערה השכליית על ההערה התוריית. וכבר כל זה מבואר ממה שכתבתי לעיל.
.
.
.
אורות הקודש א׳:ג׳:ט׳:
"(מט) כח ההשכלה הנגלית לקודש — כשם שהגופניות בהשפעתה סותרת את ההרחבה הרוחנית, ומתוך כך ניחא להו לצדיקיא למתבר גרמייהו בגין יקרא דקוב"ה, כך ישנם צדיקים, שמעלימים עין מכל השכלה נגלית, כדי שתהיה דעתם פנויה וצלולה להשכלות הרוחניות העליונות, הגנוזות, שהן נחשבות לגבי הנגלות, כרוחניות לגבי גשמיות."
חלילה לומר שהגופניות סותרת את ההרחבה הרוחנית, זו לא דרכה של תורה וכמו שביאר הרמב"ם בשמונה פרקים. להיפך, הגופניות הבריאה החיה המפותחת היא בסיס איתן לרוחניות.
מי שמעלים עין מכל השכלה נגלית לא ייתכן שתהיה לו שייכות כלשהי לחכמה ובוודאי לא לחכמת הסוד. הנגלה הוא הבסיס והיסוד, וכל ספרי הקבלה הזהירו שמוכרח למלא כרסו בש"ס ופוסקים לפני כן. לחכמה יש מהלך וסדר, יש התלמדות וסולם של עליה. מי שרוצה לעסוק במתימטיקה מתקדמת לא יכול שלא ללמוד מקודם את המתימטיקה הבסיסית. בלי הבסיס של החכמה ההשכלות הרוחניות הן בהכרח פנטזיה בעלמא.
כל זה הרב כתב בעצמו, לקמן בסמוך סימן נ', ובעוד הרבה מקומות, וצריך לי עיון מה כוונתו כאן.
.
.
.
אוה"ק א' ג' ט"ו:
"(נה) אור ישר ואור חוזר — איזהו אור הישר, במערכת השכל, הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר, ואור החוזר, הוא התוכן המסתעף מן המאוחר אל הקודם. וכו' עיין שם"
המושג של אור ישר ואור חוזר שבספרי הקבלה למי שילמד שם בעיון ובתוך העניין, יראה שאין לו שייכות כלל לדברי הרב כאן.
בקיצור שטחי ולא מדוייק לעניין עמוק וארוך מאוד. האור הישר הוא מה שמתגלה שאין מציאות לנבראים כי אין עוד מלבדו ולכן מציאותם היא הבורא עצמו, וכמו שכתב המו"נ א נ"ז שהמציאות אינה מהותית לנברא, והארכתי בזה הרבה. ובהלכות יסודי התורה ב' כתב שהבורא יודע רק את עצמו ואל שום דבר חוץ מעצמו, ומזה הוא יודע את הנבראים כי הם נסמכים לו בהווייתם, והרי כתוב כאן שאינם מחוץ לו. (זה לא פנתאיזם כי זה לא סותר את הטרנסצנדנטיות, ובעיונים רשימה 58 על הצמצום הארכתי.) . אור חוזר הוא מה שהנבראים מתבטלים ממציאותם כלפי הבורא, כמו בעקידת יצחק. ואכמ"ל. ויש בזה עוד בחינות רבות, ויש בזה פנים רבות, זה יסוד כללי והוא בא בזויות רבות ולא כולן באופן שכתבתי אבל כולן שייכות בעמקן לעניין זה ואכמ"ל. אבל מה שכתב הרב לא שייך כלל לעניין משום זוית שלו.
.
.
אורות הקודש א, ג ,ז, סימן נ"ז. מה שכתב לגבי הלימדו על ריהטא לראו הכל בריצה לקבל ראיה כללית, כבר כתבתי על זה לעיל שאין לזה מקום כלל. ובוודאי זו לא הכוונה במקור של זה מספרי הקבלה.
.
.
שם א' ד' א', סימן ס"א.
לגבי "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" הרב פירש שהסכלות היא: "זורם הוא הכח החי, הגס והמגושם, החזק והמרוץ, מתיז את נחיליו בכל כח סואן, בדחיפה נוראה, הרת רעמים". תוכן הדברים נכון, אבל הפירוש של המושג הקבלי לא קשור כלל לאופן שבו הוא מתבאר מלימוד עיוני בספרי הקבלה. שוב כמו בעניין אור ישר ואור חוזר (שפירש על דדוקציה ואינדוקציה) יש כאן לקיחת מילה שכתובה בספרי הקבלה, קריאה שלה בדרך מגושמת ולא לפי שימוש הלשון המזוכך המופשט של שפת ספרי הקבלה, והדבקת פירוש כלשהו שמתאים רק למילה כמו שהיא נשמעת, בלי קשר לכל הסוגיא שבקבלה. זו גישה של לבוא ולומר מה שרוצים ולא של להקשיב ואז לומר מה שמעתי. זו הגישה של הגל ושל כל חכמי הפילוסופיה המודרנית, שהיא היפך הגישה של אריסטו, והיפך עיקר העניין של חכמה.
עיין זוהר חלק ג דף מז ב שם מבואר בקריאה נכונה שהסכלות היא היא החכמה עצמה, וזה לשונו:
"יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, משום דהיא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא, ועל דא כתיב (שם ב ג) ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות. רבי יוסי אמר, יקר מחכמה ומכבוד, כלומר יקרא דחכמתא ונוי דילה, ויקרא דכבוד דלעילא, מאי היא, סכלות מעט, זעיר דשטותא, אחזי וגלי יקרא דחכמתא וכבוד דלעילא, יתיר מכל ארחין דעלמא." זה מה שכתבתי שהחכמה עניינה שהיש והאין הם היינו הך, והסכלות היא זעירא של חכמה, צד האין שבה. שזה הצד שבו היא נובעת מהבורא, שזה סוד הצמצום, ולכן הסכלות היא שלמות החכמה וכבודה שנביעתה ממקור עליון שאין בו תפישה כלל, הכתר, ולכן שם הוא הסכלות. הסכלות הוא נקודת המעבר מהכתר לחכמה. נקודת הנביעה מהאין.
וכן בעבודת הקודש ג כ' כתב:
"הנה בארו כי הסכלות הידוע לחכמי לב תקון ושלמות לחכמה היא חכמת שלמה".
והסכלות שהרב באורות הקודש דיבר עליה היא דבר שידוע לכל אדם פשוט ולא רק לחכמי לב, אלא מבואר כמו שכתבתי. כאן כל מי שמסתכל ביושר על המקור בקבלה רואה להדיא שזה לא כמו שפירש האורות הקודש. במקומות אחרים לא די בציטוט קצר ופשוט, ויש להביא קטע ארוך ולבאר את כל הסוגיא וזה יהיה ארוך מאוד לכן לא הבאתי בכל מקום את המקור וסמכתי שמי שילמד בפנים יראה בעצמו שדברי נאמרו ביושר, ואני לא סתם בא לתקוף, אלא קנא קינאתי. למדתי היטב את כל אורות הקודש, ויש לי בכל שורה מה להעיר ואי אפשר להאריך כל כך, ולא ראיתי מקום אחד שהיה בו עיון רציני של נסיון לעמול להבין את הסוגיא בלמדנות, אפילו לא קצת, אלא כאילו במבט אחד חולף ומהיר יש הדבקה חסרת הבחנה של רעיון שמתאים קצת לאיזו מילה בקבלה תלושה מהסוגיא שלה, ותו לא. ושמעתי אומרים בהתפעלות שכיוון שהוא לא אמר שום דבר שאין לו מקור באר"י ז"ל לכן בוודאי דבריו דברי אמת וגם אם איננו מבינים יש לדעת שאם ריק הוא מכם הוא ריק. ואין לזה על מה לסמוך.
.
למשל, החינוך שלי היה בהשפעת הרב ש"ך, וגם היום אני סבור שהוא היה אדם גדול. ואמרו בישיבות שהרוגוצ'ובר (תלמיד חכם גדול בופן יוצא מהכלשהיה חסיד חב"ד) אומר דברים שלא עומדים בביקורת מדוקדקת ומדמה דברים שלא דומים. ובאמת כך היה נראה לי כשקראתי קטעים קצרים מדבריו. ויש אינטרס פוליטי גדול לא לאחוז ממנו, כי מה שחב"ד עושים בדור האחרון עם ההיסטריה לגבי הגאולה, הוא חורבן התורה וזיוף התורה מאוד, והם מסתייעים בגדולתו של הרוגוצ'ובר שעומד בשיטתם. אבל אחר למדתי כסדר קטעים ארוכים ברוגוצ'ובר, ונוכחתי שדבריו מדוקדקים לגמרי, ויש בו אור גדול עד מאוד, לפי מה שנראה לי בקטנותי מאז הרמב"ם לא היה כזה. והרגשתי חיל ורעדה וקטנות עצומה מול גדלותו, וגם במקום שנראה לי ברור שהוא טעה אני שותק מתוך אמונה שאם אלמד עוד אגלה שהוא כתב אמת צרופה, רק במהלך גבוה עד מאוד. ואחר כך למדתי בו עוד הרבה והוא שינה את כל המושגים שלי על תורה ולימוד, ומה שקיבלתי מחידושי רבי חיים על הרמב"ם וחשבתי שזה תכלית האור והעומק בלימוד, ראיתי שיש עוד הרבה יותר מזה. בתפריט של האתר יש קישור לקבוצת לימוד תלמוד, ושם כתבתי הרבה ביאורים על דברים שכתב הרוגוצ'ובר.
באמת מכל ליבי ציפיתי וקיוויתי שאם אלמד ספר שלם מדברי הרב קוק, אראה שיש לו דרך מיוחדת ולשון מיוחדת וכשמתרגלים להם רואים אורות. אני זקוק לספר שעוסק בנושאים שהוא מדבר בהם ומאיר את עמקם. ומה שיש לי התנגדות לעירבוב הלאומיות עם התורה, או שאלמד מדבריו משהו חדש על הלאומיות, או שאשאיר את זה בצ"ע, וכמו שנשאר אצלי בצ"ע עמדת הרוגוצ'ובר לגבי האדמו"ר האחרון של חב"ד. אני מעיד ביושר על עצמי שכך ניגשתי, לא מתוך רצון לחפש מומין ולתקוף אלא להיפך, בתקווה אמיתית וחיובית למצוא לי רב, כמו שהרב הנזיר מתאר בהקדמתו לאורות הקודש איךהגיע לרב קוק. ובכל מקום שלא הבנתי, אמרתי שלא אחשוב שזו קושיא אלא אחכה עד שאמצא מפתח להבין את המהלך המיוחד שלו ואז אולי זה יתבאר ויאיר. וכך למדתי את כל אורות הקודש ועוד קטעים ארוכים אחרים. ובהרבה מקומות למדתי מחדש את המקורות של הדברים בספרי הקבלה, אולי אראה שאפשר ללמוד שם אחרת ממה שלמדתי מקודם, וחיפשתי אולי באמת יש לו מהלך מקורי ומחודש בהם שיכול להתיישב. ורק אחרי כל זה הרגשתי שכל כמה שאני ממשיך ללמוד מתחזקת אצלי הראיה שאין לדבריו תוכן של ממש, הפסקתי, וכתבתי כאן מה שהעליתי לפי מיעוט ערכי.
.
העניין העיקרי שתלמידי הרב קוק מייחסים לו הוא העניין של ה"כלל". התודעה של הפרט כחלק מהכלל, הנפש הכללית.
זו הסוגיא המרכזית באפלטון ואריסטו, היחס בין האידיאה, שהיא הכלל, לבין הפרטים הנוטלים בה חלק. וכמובן זו מהסוגיות המרכזיות בקבלה.
דווקא במקומות שהרב מדבר על זה התאמצתי מאוד לחפש בדבריו תוכן, משהו שיוסיף להארת העניין, שיקרב אותו. אבל לט מצאתי שום דבר חוץ מרטוריקה גדולה. זו רטוריקה שדומה בגרעינה, גם אם לא בסגנון, לזו של זאב ז'בוטינסקי ודומים לו. לוקחים רעיון פשוט, ועוטפים אותו בכמויות של דיבור רטורי, שצובע את העניין בצבעים עזים, מצייר אותו כנפשי ונשמתי ומרומם ונשגב וקדוש ופסגתי ומוסרי וכו' וכו' וכו', מרומם אותו על כנפי רוח נשגבה לשמי שמי קדם, מקור מחצב לב האומה העליון וכו'. והכל רק אפקט רגשי על כח הדמיון ולא לימוד עיוני שכלי. וכמו שז'בוטינסקי זכה לרוב מעריצים שחלקם אנשים גדולים, מכח כוחו הרטורי ועוצמת הרגש וציורי הרוממות והאצילות, כך גם הרב קוק. ובעיקר כי הלאומיות היתה תנועה סוחפת וחיה מאוד, והוא הזדהה איתה יותר מאחרים בתעצומות רגש גדול וכן, לא מהשפה ולחוץ, ואמר את מה שרצו לשמוע בזמן הנכון ובסגנון הנכון.
.
הרב הנזיר היה עילוי גדול בלימוד ושכל, והיה לו חיפוש כואב ונפתל לכיוונים מנוגדים, מה שגרם לו לייסורי נפש גדולים. הוא אומר בהקדמתו לאורות הקודש שבא בנפש שוקקה ונסערת ומחפשת לרב קוק, למצוא לו רב. הוא מספר ההקדמתו שם, שכשהגיע לרב קוק לראשונה, הוא שמע את הרב קוק ובנו לומדים הלכה, והתאכזב מרמת הלימוד. ואז שמע לימוד פילוסופיה שלו, והתאכזב מרמת הלימוד. ולמחרת שמע אותו מתפלל ואז התלהב ומייד כתב שהוא מצא לו רב.
זה אופייני מאוד למה שקורה אצל חוזרים בתשובה. באים עם כאב נפשי רוחני כוסס, חיפוש רוחני שהגיע לסף ייאוש, מוצאים דמות כריזמטית ובוטחת שיודעת להלך קסם רגשי ולדבר בצבעים עזים ומרוממים, ואז "נתפשים". נכנסים להשפעה של הרב וכאילו מהופנטים ומאבדים את יכולת הביקורת. זה קרה גם לי כשחזרתי בתשובה בנעורי, אני מכיר את זה מנסיון. דברי הביקורת של הרב הנזיר לפני ש"נתפש" להשפעה הנפשית, נאמנים כעדות יותר מדברי השבח המופלגים שכתב אחר כך.
הרב הנזיר אמר שאחרי כמה שנים של לימוד דברי הרב הוא לא מצא בהם שיטה. לא היה יכול לומר מה כל זה אומר. אז הוא התחיל לסדר את אורות הקודש, וכמו באמנות הקולאז', אסף קטעים שבהם נאמר רק השם של הרעיון, השם של הסוגיא, בלי התוכן, וניסה על ידי הסידור ליצוק בזה תוכן. והרב קוק אמר לו אתה מגלה לי את עצמי, כי גם הרב קוק לא ידע מה שפע המלל הרטורי בעצם אומר מבחינה לימודית. הוא רק עבר סדרה ארוכה של התרגשויות ופנטזיות, אבל לא ידע איזו אמירה שכלית יש בזה.
.
.
.
.
אוה"ק א' ד' י"ג:
"(עג) אור הרזים והפלוסופיא האלהית – כשהגוף טהור מטומאת התאוות והעונות, משיגים אור גדול ושמחה עליונה גם מההשכלה הפילוסופית באלהות. אבל כדי להטעים טעם שמחת קודש לירודים, מוכרחים לעלות למדת העליה של רזי תורה, המפרשת כשמלה את האור האלוהי, ומתוך יפעת תפארתה תשיג נהרה גם הנפש המגושמת. על כן בדורות האחרונים, שכ"כ גברה אפלת התאות, וכחות הגוף הם חלשים, עד שא"א לעמוד נגד השיקוע החמרי, הכרח הוא להאיר באור הרזים, הבלתי מוגבל, המתעלה בחופשו המרומם עד מרומים עליונים, ומשפיע שמחת גיל של יפעת קודש, לנפשות עגומות ונדכאות."
בחכמה יש סולם, מי שירוד ומשוקע בחומר לא יכול להבין את הדברים הכי מופשטים ודקים ועיוניים, שהם רזי התורה. האם מי שירוד ומגושם יכול להבין היטב בבהירות קטע מחידושי רבי חיים מבריסק על הרמב"ם? אז התרופה שהרב מציע לו הוא במקום זה ללמוד ספר שדורש דקות וזוך העיון וקשה לתפישה פי כמה וכמה? וספר שטעות והגשמה בו מביאה לכפירה או שגעון ולרוב לשניהם. אתמהה עד מאוד.
המחשבה שיש איזשהי דרך של גילוי אור אלהי שהיא קיצור דרך, שעוקפת בקפיצה קלה את הצורך ללמוד ולהחכים, היא מופרכת לחלוטין. זה מראה שוב מה שרואים בעליל מכל הדברים כאן, שהרב קרא את המילים של ספרי קבלה כמות שהן, בלי שום הבנה, והתרגש מהציוריות הרומנטית שלהן וחשב שהריגוש הזה הוא סוג של אור עליון סודי או משהו מעין נבואה. לצערי אני מוכרח לומר שלמדתי תשובות הלכתיות של הרב, ולפי עניות דעתי הזעירה (שעם כל קטנותה אין לי אחרת ואני אנוס להתנהג ולדבר על פיה) אין בהן למדנות ראויה לציון, לא רואים עמל מאומץ וכיתות עצמו ביגיעה וצער בסוגיא לפרטיה ודיקדוקיה, ולא חידושים שבאים מעמל העיון. כמובן שיש שליטה בש"ס ופוסקים וידיעה של משא ומתן ברמה של רב עיר. אין שום השוואה בין זה לתשובות של רבי יצחק אלחנן או דבר אברהם או ספרים כגון אבן האזל וכל כיו"ב, ובוודאי אין שום השוואה עם כתבים כמו של ענקי אותו דור רבי חיים מבריסק ובנו ורבי ברוך בער וחזון איש והגרנ"ט וגם המשנה ברורה למי שמעמיק בו או המשך חכמה וכל כיו"ב. לכן גם המחשבות שלו שאולי יש לו שייכות לנבואה באופן כלשהו, כמו שרואים בכתביו, והשאיפה העזה לזה כאילו יש לזה שייכות כלשהי, היא שיבוש גמור אם בוחנים את זה באופן שפוי וריאלי, וכמו תלמיד חכם כריזמטי אחר, שלעניות דעתי הדלה הוא יותר חריף ולמדן, שהשפיע גם הוא על המונים רבים בדורנו, והשתבש לחשוב שיש לו שייכות כלשהי להיות בחזקת משיח או נשיא הדור שלפירושו היינו צדיק הדור בבחינת צדיק יסוד עולם וכיו"ב הבלים ותעתועי דמיון. כמה אמרו לי מאיפה אני יכול לדעת מי ראוי להחשב בחזקת משיח ומי לא. התשובה שלי היא פשוט תהיה רגע שפוי ומאוזן, עם שכל ישר ועם ביקורת מציאות.
הרי רבי יהודה הנשיא מחבר המשנה, היה כמו גדולי המלכים בדורו, עשיר יותר ממלך פרס וחברו של קיסר רומא. כליל כל השלמויות, חי בארץ ישראל, לא משועבד לנכרים. והוא לא זכה לנבואה. איפה אנחנו כולנו, כולל כל גדולינו, ואיפה הוא? האם בגלל שמחת ההכרזה של בן גוריון, שמחת שלטון מפא"י במדינה מאויימת, מלאה סיכסוכים ומלחמות מפנים ומחוץ, שקיומה כעלה נידף בין המונים שקמים עליה, תלויה בחסדי המעצמות, כלכלה בדוחק, ומזה נזכה בדורנו לנבואה שלא זכה לה רבי יהודה הנשיא? כמה חוסר קשר למציאות יש בזה. הזיות של לאומיות בעלמא.
מלבד חכמה שלמה וגמורה בכל הפרד"ס, לא מי שקרא ספרי האר"י ולא הבין אלא מי שגם האר"י והרשב"י בעצמם לא הגיעו לחכמתו. ומלבד תיקון מושלם של כל המידות, גם התאוות הרוחניות, צריך לנבואה גם כח דמיון מושלם. כח הדמיון הוא מה שבו מוטבעים רשמי החושים. כי הבורא מתגלה מהבריאה, והשכל משיג את הבריאה הגשמית בחכמת מעשה בראשית והרוחנית בחכמת מעשה מרכבה. והדמיון משיג גם בדרכו את הבריאה וצריך שגם השגתו תצטרף ביחד עם השכל. מה שאנו יכולים לקרב להבנתנו, שזה עוד הרבה פחות ממה שנדרש לנבואה, הוא השגת האמנים הגדולים בבריאה. איך ליאונרדו דוינצ'י ראה בחושיו את פניה של המונה ליזה. או סזאן את הנופים והפירות. איך באך ראה בחושיו סדר מופשט של המציאות בוריאציות גולדברג, וכו' וכו'. הדמיון של אנשים כאלה היה כמו נייר צילום חשוף, שהמציאות, על החיים והאור שבה, הטביעה בו את עצמותה. ויש בזה קדושה, כי האורוהחיים שבעצמות המציאות הם גילוי אלוהות.
כל זה עוד רחוק משייכות לנבואה, אבל הרב קוק לא היה אפילו אמן בסדר גודל כזה, וגם לא קרוב. אין בכתיבתו קליטה אמנותית של ריבוי הגוונים והרבדים והדיוק שיש בכל פרט וניואנס של המציאות, בעדינות ורגישות ודיוק חף מריגוש ואפקטים חיצוניים וקיטש חיצוני. הכל הוא חזרה של אוצר מלים לא גדול שמדברות על אור וקודש וגנזי מרומים בלי שרואים אותם משתקפים בעצמם מבעד למילים.
אפשר לראות כמה משיריו כאן:
http://www.daat.ac.il/daat/history/dmuyot/harav-2.htm
הם לא תופשים שום מקום בעולם השירה, אינם על מדפיו של שום חובב שירה. לפענ"ד זו שירה גרועה. היא מדברת על הדברים ולא אומרת אותם בעצמם. למשל בשיר של ביאליק אני מריח את הפרח, חווה את אגלי הטל, מרגיש את הכאב ששואל מה זו אהבה, רואה כמו חי את זוועת הפוגרום, וגם נוגע ברגש של לאומיות שהוא חי ואנושי, וכמו כל דבר אנושי גם יפה. זה נוגע, ומכניס למציאות שכמוסה בשיר המושלם הגבישי מימד של עומק וחוויה וגילוי יופי עמוק. ובוודאי רמת כח הדמיון של פוחז גאוותן מכור לתאוות ונעור מחכמה כמו ביאליק עוד רחוקה ת"ק פרסה ממה שנדרש לנבואה.
בשירת הרב קוק הוא מספר לי שיש פרח או אלוהים ואני קורא את זה כדיווח, כמו ידיעה בעיתון, בלי חוויית נגיעה בעצמות הדבר. הוא מספר על יופי ולא שם את היופי עצמו מול עיני, מגיע אותו אל ליבי. אין בזה שום מנגינה, שום ליריקה של ממש. איך תהיה שייכות בין זה לבין הרמה הכי מושלמת ונעלה של כח דמיון שאדם יכול להגיע אליה, שזה דרישה מחוייבת לזכות לנבואה.
.
.
אמרו לי איך אתה מעז לומר שהוא לא למדן עד כדי כך ענק, מי אתה בכלל?
חסידי בעלזא משוכנעים שרבם הוא גדול החכמים בדור וכן חסידי כל החסידויות, בכללן הליטאיות החדשות. וגם הם יאמרו לי איך תולעת עלובה ורקובה כמוני מעז לשפוט ולחלק ציונים לענקים שהם גבוהים כל כך שאיננו יכולים לראות את קצה צמרתם ולא להעריך את גדולתם והם ככוכבי השמיים וכו'. אם אאמין לבעלזא אז גור יאמרו שאני כופר בגדול הדור ולהיפך, ומה אעשה? ואם אשאל אותם מניין לכם שהוא כל כך ענק ועצום, הם ישיבו זה ברור וידוע, כולם יודעים את זה. ואם אני המסכן נשארתי לבדי טיפש שלא יודע את זה אז איך תגרמו לי לדעת? בסופו של דבר אין לי ברירה אלא להשתמש בשכלי הזעיר גם לקבוע את היחס שלי לאנשים מפורסמים ומקובלים. הפרסום בדורנו וודאי לא מעיד על שום דבר. גם הבבא אם. אר. איי. מפורסם כענק בתורה. בפרט כשכל הגדולה מבוססת דווקא על חכמת הקבלה וזה דבר שאין בדורנו מי שיודע לבחון. אם הייתי מנקה מאורות הקודש את כל המושגים ששאובים מהקבלה, ואת כל הלשון המליצית הנרגשת שמתייחסת למושגי הקבלה בהוד פיוטי, ובוחן בעין מקצועית רק את ההגות הפילוסופית שיש כאן, אני לא רואה כאן פילוסוף גדול. וגם מה שקצת יש, הוא בדרך של לבוא ולומר ולא של להקשיב. להקשיב למציאות, לאמת, לא חשוב למה, לכל מה שהחכמה מנסה להסתכל עליו. ולטעמי גם הענקים בעלי כנפי הנשר כגון הגל בעצמו שדיברו כך איני מוצא בהם חכמה ועניין. מעניין אותי להקשיב למציאות, מי שהקשיב יותר טוב ממני ומספר מה שמע, מועיל לי להקשיב. מי שלא הקשיב למה שיעניין אותי הדעות שלו. יש מי שחובב דעות כאלה כמו חובבי אמנות שהולכים לגלריות. אני לא חובב את זה.
.
הכרתי מקרוב אדם שהיה משמש אצל החזון איש וקרוב אליו מאוד במשך שנים רבות, והוא נאמן עלי לגמרי. הוא אמר לי ששמע בעצמו מהחזון איש דברים על הרב קוק ברוח מה שכתבתי, לא רק לגבי דרכו אלא לגבי הרמה שלו בלימוד. החזו"א חשש שזה ירחיק אנשים מהשפעתו של החזו"א עצמו יותר ממה שירחיק מהשפעת הרב קוק, ולכן בחר לא לומר דברים כאלה ברבים. מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע. אבל לי לא אכפת מי יהיה תחת השפעה של מי ומי ישמע ומי לא. אני אדם פרטי לגמרי, ואני אומר מה שעולה על רוחי. שמעתי על הרב קוק ששאלו אותו על מה שהרמב"ם תקף מאוד בחריפות ולא בדרך של כבוד את ראש ישיבת הגאונים בבגדד שהיה נחשב מגדולי דורו ונשיא הדור, ועקץ אותו ולגלג עליו. ושאלו האם זו לא גאווה מצד הרמב"ם. והרב קוק אמר שאדרבה כך חובתו וזו ענווה. אם האמת היא חוסר הסכמה חריף אז אם אומרים בלי החריפות זה זיוף של האמירה.
.
.
.
הרבה מראים לי שכמעט כל דבר שכתבתי כתוב כבר ברב קוק, וזה נכון. ברור לי שאם מישהו היה מחפש בכתבי הרפורמים היה גם כן מוצא שם הרבה דברים שכתבתי (אינני משווה ולא אומר כלל שיש שייכות כלשהי בין הרב קוק לרפורמים, זה רק משל להסביר את העניין). יש כמדומני בירושלמי שאמורא רצה לבטל אחת מד' תעניות כי העם רק מדברים ובטלים ולא באמת חוזרים בתשובה, אינני זוכר ברור וקשה לי כעת לחפש, זה לא חשוב כעת, נניח לצורך הדיון שיש משהו מעין זה. דבר כמו זה יהיה בוודאי נמצא כתוב גם בכתבי הרפורמים. האם זה אומר שיש קרבת הדעת וקרבת הדרך בין אותו אמורא לבין הרפורמים?
ההבדל הוא שאותו אמורא פחד ביראה עצומה ונוראה לבטל תענית שנהגו בה. והוא עמל בסוגיא ביראת שמיים טהורה ונוראה, ומרוב פחד ויראת הוראה טרח בלימוד העניין הזה ימים רבים ונידד שינה מעיניו וכיתת עצמו וציער עצמו ועיין עד קצה גבול כח יכולתו והפך בכל צדדי העניין שוב ושוב, עד שהגיע למסקנה מלימודו שרצון התורה עצמה באמת וביושר הוא לבטל את התענית.
הרפורמים באו ובחמש דקות של מחשבה בלב קל ובוטח החליטו שאפשר לבטל את התעניות.
האמורא הקשיב לתורה, ורק כשהתברר לו שהוא שומע שזה מה שהתורה אומרת, אז אמר כך. הרפורמים באו ואמרו מה שהם רוצים לומר. כמתנבאים. בלי הקשבה. כיוון שיש להם הרבה שכל ישר והם מלומדים וחכמים באמת, הם הגיעו למסקנה הפשוטה הברורה שבאמת זה נכון לבטל את התעניות. לא צריך להיות גאון להבין שזה דברי השכל הישר הבריא.
דברי האמורא הם ענף מגזע התורה, כי הם נבעו מהקשבתו לתורה. הם איחדו אותו באחדות השכל והמושכל עם המציאות וממילא עם הבורא, כי הם הקשבה למציאות. להקשיב זה קשה מאוד. ויש לזה ערך של התאחדות עם מי שהקשיבו לו. לומר סתם כך כמי שבא לומר ולא בא להקשיב, אין בזה התאחדות השכל והמושכל, זה לא קשה, וקל לקלוע לרוב לכוון לאותה דעה גם בלי התאחדות.
למשל אם לילד יש גידול סרטני ברגל וצריך או לכרות את הרגל או שיהיה בסכנה גדולה לחייו. הרופא מייד פשוט אצלו לכרות והוא מחליט מייד ובקלות. ההורים של הילד לא מחליטים כל כך בקלות. הם הופכים והופכים ולא ישנים בלילה ומתייסרים עד שמקבלים את ההחלטה, שהרופא לא היה צריך לחשוב עליה. נניח שההורים חכמים כמו שלמה המלך, עדיין יהיה להם יותר קשה לקבל את ההחלטה הזו מאשר לרופא. איך יתכן שרופא פשוט מייד רואה את האמת ומייד מכוון לדעתו של שלמה המלך, ושלמה המלך בעצמו מתלבט ומתחבט ומסתפק ולומד את הסוגיא בעיון עצום ונורא וקשה לו מאוד להגיע למסקנה? אמנם ההחלטה של שלמה המלך על בנו יש לה ערך אחר של חיבור המשכיל אל המושכל, ערך של אמת שנכנסה לנצח וכל מי שילמד אותה גם אחרי אלפי שנים יחכים. וההחלטה של הרופא תישכח מייד. גם אם הם אמרו אותו הדבר זו לא אותה אמירה וזה לא מעמיד אותם בהכרח באותה שיטה.
.
.
שם בסימנים צו-צח הוא כותב בעצמו שכך שיטתו, לגרוס את המשלים של הקבלה כמות שהם ולשנן אותם ולהרגיש מזה אור. זה התפעלות רגשית ממשהו ציורי ורומנטי עם ניחוח מיסטי בלי עיון ולימוד. הוא היה יכול להתפעל באותה מידה מכל כתבים מיסטיים ציוריים שיש בעולם, ואין בזה שום תוכן וערך ושום התקרבות אמיתית לבורא. יש עוד תלמידי חכמים רבים גם מדורות קדמונים שאמרו שכך יש לקרוא בספרי הקבלה, לגרוס את הלשון בלי להבין ולתת לנפש לספוג את הקדושה בלי לנסות ללמוד ולהבין. הרמב"ם כבר כתב שטעות שכתובה בספרים ישנים אנשים מקבלים כאילו זו אמת. ריגוש נפשי בלי שכל זה לא שונה מהקפיצות של חסידי ברסלב המזוייפים החדשים לצלילי הרמקולים או כל כיו"ב. אלה דרכי ע"ז וטפשות. לרגש נפשי יש ערך כביר, אבל כשהוא נובע מבפנים, לא כתגובה לגירוי חיצוני שטחי, וכשהוא מחובר עם הכרה שכלית, לא במנותק מהשכל.
.
.
.
.
אורות הקודש א' ז' יד:
"(קלד) התנוצצות אורו של משיח –
אורו של משיח הוא מנהיר את כל העולם, מהפך את כל ההויה לזוהר תורה. והננו נתבעים ממעמקי נשמתנו לחוש את הגודל הזה, גם עכשיו, בהיותו שולח רק קוי אור זעירים. כי הנהורים הקלילים הנם מתמעטים והולכים, גם קודם שנתגלה הריווי הגדול של האור המרומם. ואם נאחז רק במדת האור הגלותית נשאר שוממים. והננו מוכרחים לתפוס מיד את מדת האורה הגדולה, ההולכת וחודרת לנו מאור הגאולה, גם בראשית זעירות הופעתה. ותכונת אורה היא הופעת התורה באור העולם כולו, הופעת הקודש באור כל החול כולו, הופעת הרוחניות המזוככת בתוך כל החמריות, הופעת הנפש בתוך כל הבשר, העלאת ערך כל החיים,הארת אור קדשי קדשים בכל השלבים של המציאות, בכל התנועות של היש. שמים וארץ ירננו לשמו, לחוש את הצדק, ואת התפארת, במלא הודם, בצורתם האידיאלית, במרומי הרום, גם בתחתית כל שפל. להאזין לשיח שרפי קודש מכל הגה וזמזום, למצוא אור רוח הקודש מכל רעיון וחפץ, גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדו."
מעט אור יש תמיד. אם לומדים וזוכים להבין משהו אז כבר יש אור זעיר. כשיבוא המשיח תהיה סייעתא דשמיא גדולה לזכות בחכמה, מסתבר שגם לשיטת הרמב"ם שימות המשיח הם רק הסרת שעבוד מלכויות ועולם כמנהגו נוהג. אם מאז ומעולם יש אור קטן, וגם הרב מודה שרק כשיבוא המשיח ממש בפועל האור יהיה גדול, אם כן מניין לנו שהאור הקטן שאנו רואים היום הוא התחלת אורו של משיח, הרי אותו אור קטן עצמו היה גם לפני אלפיים שנה. האור של משיח לפי הרמב"ם הוא רק ריבוי כמותי של אור לימוד החכמה שיש היום. העולם יהיה מתוקן והכל יהיה נוח ושמח ויהיה קל לזכות בחכמה. אותה חכמה עצמה שאנו לומדים כעת. יותר הרבה ויותר גדול ויותר ברור ועמוק וכו'. ועדיין זה לא הבדל מהותי, זה לא אור אחר במהותו. תנועה לאומית מצד עצמה זה לא אור, כל זמן שלא יצא מזה מלכות המלך המשיח. אף אחד לא יכול לדעת מחשבות הבורא איך הוא מנהיג את עולמו ולאן דברים יובילו.
שמעתי מתלמיד של הרב קוק, שאנו מביאים את המשיח בעצמנו. כי לשיטת הרמב"ם המשיח זה רק הסרת עול שעבוד מלכויות ויצירת מצב שקל ללמוד תורה. הנה אם מדובר מצד שקל ללמוד תורה, הרי אפשר להקים מדינה גם באוגנדה ולהסיר שם שעבוד מלכויות, הכל לפי הנוחות ואיפה שהכי קל ללמוד תורה. אם מדובר שיש ערך של התגלות אור אלוהי בחזרת מלכות בית דוד ומלך המשיח, הרי אם נבנה את המדינה ועדיין לא יבוא בן דוד, לא השגנו את גילוי האור של מלכות בית דוד כבראשונה. ואם לא נבנה את המדינה ואז יבוא בן דוד, הוא יוכל לבנות את המדינה בעצמו בקלות, כמו שמבואר בפירוש ברמב"ם. אלא המניע האמיתי כאן זה לא בית דוד והאור האלוהי אלא הגשמת תנועת הלאומיות. וכך הדברים נראים בכל המהלך של הרב ותלמידיו אם מסתכלים במבט בוחן ולא בהתלהבות, כך לפי עניות דעתי הקטנה.
רבי יחזקאל לוינשטיין ראה בחורים רוקדים בהתלהבות עם ספרי תורה בשמחת תורה. הוא החמיץ את פניו ושאל מה זה השקר הזה והפסיק את ריקודם, הרי אתם לא באמת לומדים את התורה בכזו דבקות כמו שאתם רוקדים איתה. בבית המדרש של בעלי המוסר התחנכתי ואני רגיל להיות משבית שמחות והתלהבויות.
.
.
.
.
מאמר קרבת אלהים
עיין מאמרי הראי"ה כאן מאמר קרבת אלהים. מעמ' 25.
"הטבעיות הטהורה של נשמת האדם יכולים אנו להכיר בהבחנה עמוקה וחודרת בקטנותו של אדם, בתקופת הילדות, בעוד לא נזדהמה נשמתו בזוהמת "השאור שבעיסה" שבמהומת החיים. בהבחנה מבררת רואים אנו, כמה נוח הוא אז האדם לקבל רגש אלהי וכמה הוא מוכשר להיות מושפע לחבת קדושה ויראת שמים, תיכף משבא לכלל דעה כל שהיא. על כן באו גם טובי החושבים של הפדגוגיה לידי הכרה, שהחנוך הדתי הטהור, המואר בשכל טוב ומרופד ברגשות עדינים, הוא החנוך היותר טבעי להאדם בילדותו.
בגדלותו של אדם, אמנם חזון יקר הוא, מפני מחשכי החיים הרבים, למצוא אדם, שנשמתו האלהית מאירה בו כפי עצם טבעה וטהרתה. אבל בכל עת שימצא האדם לרוחו חפש גמור ומחלט, כשלא יזעזעוהו מקרים מרעישים, טובים או רעים, וטרדותיהם המסערות לא תטרדנה אותו, הננו רואים את הנטיה האלהית, על פי הכרח טבעי פנימי, עצמי, הולכת ומפלסת לה נתיבותיה בלבבו; אף באין אמר ודברים יחשק להתרומם אל על, וחפץ אדיר ימצא בקרבו גם לחוש ולהרגיש בנפשו פנימה מנוחה ומרגוע לב בקרבת אלהים.
כמו כן מצד חיי החברה של העמים, אין לנו שום קבוץ חברתי חשוב ומתוקן אפילו במקצת, שלא יפעל בקרבו התכן האמוני והדתי פעולות נכרות ורבות ערך, על ידי זרם השאיפה לקרבת אלקים הזורם בקרבם, אף שהוא בצורה מסותרת ועלומה. ובחיי האנושיות בכללה, הלא ההתגלות וההבעה, הדרך ואופן השאיפה לקרבת אלהים, באיזו צורה שתהיה, הוא החוט הפנימי המאחד וחורז בכללותו את כל האמונות והדתות כולן, שהן הנן המקיפות את כל האנושיות בעלת הערך ההיסטורי.
ככה מתברר לנו, מתוך כל מצביו השונים של האדם וחזיונות חייו, המשפט כי הנטיה היותר עזה, תקיפה ועדינה, מכל הנטיות, התשוקות והשאיפות הרוחניות, המתגלות בנפש האדם, היא זו של "קרבת אלהים ".
יתר על כן: כשאנו עולים הלאה בהרחבת השקפתנו נמצא, שהמדה הפסיכולוגית מכרת למרכז הכובד של יתר הכחות והשאיפות בתכונת נפש האדם את אותו הכח, אשר רשומו הוא יותר רשום ויותר ניכר בפעולות הנפש ומהלכיה הפנימיים ואשר יתר הכוחות נסמכים לו מקבלים הימנו ומסיעים אותו. ועל פי מדה זו הננו מוכרחים להחליט, כי השאיפה לקרבת אלהים ביום עזה רק היא הנה היסוד המרכזי לכל הנטיות, התשוקות והשאיפות של הנפש האנושית כולה; הן כולן נובעות ממנה ושבות אליה. כן הוא בכלל, בנפש האנושית הכללית, הקבוצית, וכן בפרט בנפש הפרטית של כל יחיד ויחיד מאישי בני אדם." עכ"ל.
.
לילדים קטנים אין שייכות כלל לחיבת קדושה ויראת שמיים. אין להם שום יכולת לתפוש דבר כזה. הם בהכרח תמיד מגשימים, תפישתם היא תמיד של עבודה זרה. אצלם תמיד ה'אני' שלהם במרכז וטבעם לא בשל לזוז מזה. הם רק מחקים את המבוגרים. יש להם רגש להורים והם יכולים לדמיין הורה גדול אם מכניסים להם את זה לראש, לא יותר מזה. ולא שמעתי מימי על אותם טובי החושבים של הפדגוגיה ולא הכרתי שום פדגוג שידע מזה, אני במקצוע הזה ואין פדגוגים כאלה, בטח לא מהטובים. אולי פעם היו אבל זו דעה דחויה.
כשהאדם הוא בחופש מוחלט, בלי טרדות, לרוב הוא שוקע בשעמום ותאוות ריקות. לעיתים רחוקות מאוד, אם הוא עדין נפש, הוא מתחיל לחפש. הוא בודד, מתייסר, מתלבט. נמצא בחושך, מלא ספקות ושאלות. תועה. הרב הנזיר בהקדמת האורות הקודש מתאר את עצמו ככזה לפני שהגיע לרב. ברוב המקרים הוא נופל לתהומות של ספקנות וייאוש ויכול להעשות רע לעצמו לבריות. לפעמים אחרי חיפוש כביר הוא זוכה להגיע לאיזשהי תפישה כלשהי, ומעט מיסוריו מתרככים.
לגבי חיי החברה של העמים, עמים עם תוכן אמוני הם כגון אירן וחיזבאללה וסעודיה והצלבנים וכל כיו"ב. העמים המתוקנים והמוסריים, עם ערכי השיוויון והצדק והאחווה והחירות, זכויות אדם, אלה דמוקרטיות חילוניות מודרניות שהדת לא תופשת בהן מקום. מה שבארה"ב הדת תופשת מקום מקלקל את הנאורות והתיקון והמוסריות של החברה ולא מועיל לה, היא נאורה למרות זה ולא בגלל זה. בימי הביניים כל המדינות היו דתיות מאוד, והכל היה אכזריות ורשע ודם נשפך כמים ועינויים נוראים. ככל שהמדינות נעשו חילוניות יותר כך הן נעשו מתוקנות יותר.
מי שלא התחנך בחינוך דתי, בדיקה מעמיקה של פסיכולוג לא תמצא בכוחות נפשו המרכזיים הבולטים שום שייכות לקרבת אלהים.
אלה אמיתות כל כך פשוטות וידועות לכל אדם, שרק התפעלות רומנטית עזה מאוד של פנטזיה וריגוש שטחי יכולה להסתיר אותן מאדם חושב.
אמת מארץ תצמח. דווקא מהנמיכות של נקודת המוצא של נפש האדם, מעיר פרא, אדם יולד. בהרבה עמל, בתהליך ממושך. זו בוודאי לא נקודת ההתחלה.
.
.
חשבתי להעיר עוד על המשך המאמר, ועל מוסר הקודש, אבל כבר התעיפתי, וכבר העמדה הועברה בבירור ואפשר לגזור מזה לשאר הדברים. כשאדם נלחם, טוב לו לגייס את האלהים לצידו כי זה מלהיב ומחזק. אין לי כלל התנגדות ללאומיות יהודית. לכל העמים יש תנועה לאומית ולמה יגרע חלקם של היהודים שסבלו יותר מכולם. ואין לי התנגדות למלחמות שנובעות מזה. רק תאמרו ביושר, יש לנו שאיפות לאומיות ושאיפות על אדמה ואנו נלחמים עליהם. כמו כולם. ואנו יותר טובים וצודקים כי זה אנחנו ואנו ורגילים לעצמנו וחביבים על עצמנו, כמו כולם. אני לא מדבר בציניות או אירוניה, זה ברצינות. זה בריא ונורמלי וממילא מוסרי וצודק. רק למה לזייף את התורה כדי לגייס אותה לזה. על זה אני לא יכול לשתוק, למרות שאינני רוצה כלל לעסוק בנושא כזה.
.
.
.
העתק של מכתב בעניין הביקורת על הרב קוק ותלמידיו:
"שלום,
אני באמת מצטער שנפגעת. כמה פעמים העברתי את הפוסט הזה לפרטי, ואחר כך ראיתי צורך להחזיר אותו לציבורי.
.
.
.
בעניין טעמי המצוות, תכלית הבריאה, ותארים חיוביים.
המשכתי עוד ללמוד בדברי הרב, מתוך תקווה אולי אראה שטעיתי ואחזור בי.
.
בשמונה קבצים קובץ ו סימן סו כתב הרב:
"התכלית הכללית, ששלל הרמב"ם מהבריאה, והעמידה על הרצון, אחרי שהתכלית הפרטית של כל דבר ביחושו לחבירו הוא יסוד החכמה הטבעית שנתנה לאדם, הטבע לא יעשה דבר לבטלה, הוא גם כן מוסכם, וההנחה של תפישת טעמי מצוות בדרך כללי, והפרטים אל הרצון הם מונחים – מגיעים הם זה בזה. שיגוב נורא הוא הרצון האלהי, מה שלמעלה מכל דעה ושכל, וקל וחומר מכל שכל אנושי, אבל כיון שאנו רואים שהטבע, עם כל עזוזו וכל העלם כללותו, פותח הוא לפנינו את פרטיו, כמה שנחדור אליו עד גבול ידוע, ואחרי שאנו מוצאים בקרבנו תפקידים שכליים מצורפים אל התורה, בעיון ובמעשה, יכולים אנו לגזור שהננו יכולים למצא טעמי תורה ומצוות. ועם זה נדע, שסוף כל סוף נעוץ הכל בכללות הרצון הנשגב מכל טעם, והפרטים חיים הם מאותו הקישור העליון שלמעלה מכל דעה, ואין לדעתנו בו מבוא לפי השכל האנושי, ומכל מקום הם מקושרים בשכלנו וביסוד טעמיו, והם דומים לתכלית הכללית של ההויה, שפרטיה בצירופם מעידים על החכמה הכללית הבלתי מושגת. והטבע עומד בזה בצורה נגדית אל התורה, מגולים הם הכללים בתורה ונעלמים הפרטים, ובטבע מגולים הפרטים ונעלם הכללות, המגמה ההוייתית, ובודאי לתעלומה עליונה זו, יש גם כן קשר למה שבתוכיותה עם קשר התורה, מצד סבה פנימית, פועלת ומציירת, ובזה ההלכות אינן בטלות לעולם"
.
כוונתו כאן לדברי המורה נבוכים חלק ג פרק יג שם מבאר שאין כלל תכלית כללית לכללות ההוויה אלא שכך רצונו, אבל לפרטיה זה ביחס לזה יש תכלית וסדר של חכמה. ושם פרקים כה, כו. שבפרק כה ביאר שכל מה שיש בטבע יש לו תכלית ותועלת וחכמה, רק חלק מזה איננו מבינים. ובפרק כו כתב שכמו כן הוא במצוות שיש חלק שאיננו מבינים והוא החוקים.
ושם בסוף הפרק כתב שיש פרטים במצוות שאין להם טעם, וכגון למה יש שבעה כבשים ולא שמונה, כי אם היה שמונה היינו שואלים למה שמונה ולא שבע. והרי מוכרח שיהיה מספר כלשהו.
.
ושם בשמונה קבצים ו, סימן עה כתב:
"התארים החיוביים ששללם הרמב"ם מאלהים, יש להם זה הערך של שלילת התכלית מכללות המציאות, ושלילת הטעמים של פרטי המצוות, שביארנו כבר את תלייתם, שהם תלויים זה בזה. בצדק דיבר הרמב"ם על דבר גבולות השכל, ואמר שיש בשכל תפיסה על טעמים צירופיים למציאות, ועל טעמים כלליים במצוות, אבל לא על טעם תכליתי כללי למצאיות, שבטח ישנו, אבל אין לנו בו שום מבוא שכלי, אם כן הטוב שבביטויים הוא כך רצה ד'. וכן הדין בטעמים הפרטיים למצוות, שרישומם בא משורש העליון מכל שכל שלנו, ואין שייך לומר בהם טעמים בכח הדיבור שלנו והגיוננו המוגבל. והוא הדין תארים חיוביים, אינם מצטיירים כלל בשכלנו. כל מה שיצטייר בשכל האדם הרי הוא מוגבל, ואין באלהות הגבלה, וכל תיאור בלתי מוגבל יוצא הוא באמת מכלל תיאור, והדבר דומה כאילו אמרנו, הרי אמתתו גלויה לעצמו, וזהו אמת לאמתו, שהוא אמנם הוא דיבור שולל את ידיעתנו. והתכלית, הפרטים, והתארים, עולים בקנה אחד, שלא שללם הרמב"ם בעצם מעצמות המציאות, אלא מיכולת ביטויינו."
יש כאן חוסר יחס גמור לקריאת לטקסט שאותו הוא בא לפרש, וגם למהלך ההגיון.
מה שכתב הרב שיש לבורא במציאת ובעצמות תארים חיוביים, רק הם מחוץ ליכולת ביטויינו, זו כפירה גמורה והגשמה גמורה. והרב אינו כופר חלילה אלא שלא דק בעיונו. שהרי תארים, איזה תארים שיהיו, הם מושגים אנושיים מוגבלים. הם תבניות של התודעה האנושית, הבורא ברא את כל מה שרצה שבני אדם יוכלו להשיג באופן שניתן להשגת שכל אנושי, וכל מה שמעל שכל אנושי, אין בו שום תפישה כל עיקר והוא מחוץ לכל מושג אנושי, לא שכל ולא רצון, וממילא לא שום תואר חיובי. לכן לא שייך כלל לומר שיש תארים חיוביים במציאות.
.
אין לזה שייכות כלל למה שאיננו יכולים להשיג תכלית כללות הבריאה, כי זה לא גילוי חכמה אבל זה גילוי רצון. וזה לא עצמותו אלא גילוי רצונו שהוא מעל תפישת שכל אנושי אבל כן נתון לתפישה אנושית כגילוי רצון.
.
מה שאין הסבר למה שבע כבשים ולא שמונה, הוא עניין אחר לגמרי. זה מדרכי החכמה עצמה שכך יהיה. שלשום מספר בדווקא לא יכול להיות הסבר שכלי על דרך השכל ברובד הטבעי שבו מדבר הרמב"ם בטעמיו. כי תכליות התורה שהן להקטין התאווה ולתקן הסדר ולהועיל לדעת, לא שייכים לשןם מספר, ומוכרח שיהיה איזה מספר, ולכן מחיוב החכמה הוא לא לבקש טעם למה דווקא זה.
וכמ"ש המו"נ ג כו:
ודע שהחכמה חייבה – ואם תרצה אמור שהצורך מביא – להיות שם חלקים שאין להם סיבה וכאילו הוא דבר נמנע בחוק התורה שלא יהיה בה דבר מזה הכת. ואופן ההמנעות בו – שאמרך למה היה 'כבש' ולא היה 'איל'? – השאלה ההיא בעצמה היתה מתחיבת אילו נאמר 'איל' מקום 'כבש' שאי אפשר מבלתי מין אחד; וכן אמרך למה היו 'שבעה כבשים' ולא היו 'שמונה'? – כן היו שואלים אם אמר 'שמונה' או 'עשרה' או 'עשרים' שאי אפשר מבלתי מספר בהכרח. וכאילו ידמה זה לטבע האפשר אשר אי אפשר מבלתי היות אחד מן האפשרים, ואין ראוי לשאול: למה היה זה האפשר ולא היה זולתו מן האפשרים? כי זאת השאלה תתחייב אילו היה בנמצא האפשר האחר מקום זה. – ודע זה הענין והבינהו – ואשר אמרו בו תמיד מהיות לכל מצוה סיבה ואשר ידע מהם שלמה הוא תועלת ה'מצוה' בכלל לא חקירת כל חלקיה"
תארים חיוביים אין כלל כי הוא מצד עצמו מעל כל מושג אנושי וממילא מעל כל תואר. התכלית הכללית היא גילוי רצון וזה כן גילוי מוגבל (כי רצון הוא מושג אנושי, מילה בשפה האנושית, וממילא מושג מוגבל בהכרח). חוסר הטעם השכלי במספר מסויים הוא דבר שהחכמה עצמה מחייבת. זה שכל אנושי פשוט. ממילא אין שום קשר בין הדברים. כל מי שיקרא לשון הרמב"ם לאט ובתשומת לב יראה בקלות שזה מה שכתוב בפירוש בלי אפשרות לפרש אחרת ואלה דברים פשוטים לגמרי.
מה שאין טעם לשבע כבשים, עיין במו"נ ב סוף פרק יט. ובעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54
.
הפסקתי לכתוב הערות כל כל פרק, כי זה יהיה ארוך מאוד. רציתי שהמעיין יוכל לראות בעצמו ולשפוט בעצמו. כי ידעתי שכל אחד יתקומם איך היתוש העלוב העיוור והטיפש מעז פניו לדבר סרה בגדול שבענקים, שכל העם ובינהם גדולים עצומים מתבטל לפניו ואומר קדוש, וכבר התקבל כגדול שבישראל, ואמרו עליו שמאז האר"י לא היה כמוהו וכו'.
ובכל דבר דרכי להניח המקורות ואת נימוק סברתי והניתוח שלי לפני הקורא והוא ישפוט בעצמו ולא יצטרך לסמוך עלי ולהאמין לי בשום דבר. רק כאן רוב המקורות הם מהקבלה וחוץ מאחד לגבי טפשות מעט, אי אפשר לפרוש את הסוגיא עם מקורותיה לפני הקורא. כאן במורה נבוכים אפשר, ומדובר רק בקריאת הפשט והוא ברור, ואין צורך להכנס לעומק, ולכן את זה הבאתי, ואם הקורא ילמד בעצמו את המו"נ ג', פרקים יג כה כו, יוכל לשפוט בעצמו מתוך לשון הרמב"ם, בלי צורך להאמין למה שאני אומר שכתוב.
.
.
מו"נ ב לז:
"ואם יהיה השפע על המדמה [כח הדמיון] לבד ויהיה קיצור הדברי [השכל] עם מעיקר היצירה או למיעוט התלמדות – זאת הכת הם מנהיגי המדינות מניחי הנימוסים והקוסמים והמנחשים ובעלי החלומות הצודקות; וכן העושים הפליאות בתחבולות הזרות והמלאכות הנעלמות – עם היותם בלתי חכמים – הם כולם מזאת הכת השלישית: וממה שצריך שיתאמת אצלך הוא – שקצת אנשי זאת הכת השלישית יתחדשו להם דמיונות נפלאים וחלומות וטרופים בעת היקיצה בדמות 'מראה נבואה' עד שיחשבו בעצמם שהם נביאים ויפלאו מאד במה שישיגוהו מהדמיונות ההם ויחשבו שכבר הגיעו להם חכמות לא בלימוד ויבואו בבלבולים גדולים בענינים העצומים העיוניים ויתערבו להם הענינים האמיתיים בענינים הדמיוניים ערוב נפלא – כל זה לחוזק הכח המדמה וחולשת הדברי מפני שלא עלה בידו דבר – רצוני לומר שלא יצא לפועל:"
השפע שהוא יותר בכח הדמיון ופחות בשכל, מזה נעשה מנהיגי המדינות ומניחי הנימוסין. זה הכח שנקרא בימינו כריזמה. אלה מנהיגים בעלי חזון גדול, ומכןחו אמונה גדולה, שסוחפים את העם אחריהם. ולעיתים יש להם חזיונות שמעורב בהם דברים אמיתיים וזה גורם להם להאמין בתום לב שהם נביאים.
לא אעתיק כאן את חזיונות הנבואה של הרב קוק שכתובים בשמונה קבצים, וחלק לא נדפסו. מי שרוצה יוכל למצוא בפנים. נבואה אמיתית כיוון שיש בה התגברות השכל אין בה ספיקות האם היא נבואה, ולא בלבול. מי שמצא פתרון לבעיה מתימטית אין לו שום ספק שהוא זכה להשגה שכלית, ושזו אכן השגה. וכך גם נבואה אמיתית, שהיא לא פחות שכל מדמיון, וכך גם כל מה ששייך להתחלת נבואה במדרגה כלשהי, היסוד הראשון הוא וודאות, שהיא הסימן הראשון לפעולת השכל. בחזיונות של הרב קוק יש הרבה ספקות האם זו נבואה, מה שמוכיח את המובן מאליו, שזה משפע עצום החל על כח הדמיון, בלי שהשפע השכלי יהיה באותו חוזק, וזהו הכת השלישית שמדבר בה המורה נבוכים.
(רק דוגמה אחת לחוסר הוודאות, שמונה קבצים ד', יז:
"ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול אדני קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ד' שלחני ולא נגלה אלי דבר אדני. ואשמע קול נשמתי הומה, ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גבורים, מלאי עזוז וקודש, הם ידעו לכלכל דבר, האמת לאמתה יגידו, יספרו איך נגלה להם דבר ד', לא ישקרו ולא יחניפו, את רוחם באמונה יוציאו.")
.
.
יש אנשים כמו ליאונרד כהן או בוב דילן, שסחפו אנשים הרבה מעבר לכשרון המוזיקלי גרידא, והשפיעו הרבה, ודבריהם עמוקים וכיוונו לאמת. או מנהיג כמו מרטין לותר קינג, וכיו"ב אנשים שהיו להם השגות שרובן קלעו לאמת באופן גבוה לא דרך השלבים של עמל החכמה. אלה האנשים שמדבר בהם הרמב"ם שהיה להם שפע גדול שחל על הדמיון יותר מהשכל ופעלו מכוחו והיו מנהיגים ואנשי חזון ויצירה, ובאופן חיובי ואמיתי.
.
.
לעיל הבאתי מדברי הרב קוק, שאמר שיש לבורא תארים חיוביים, רק אנחנו לא יכולים להשיג אותם. ואמרתי שזו כפירה, אבל לימדתי זכות שלא דק.
כשהרמב"ם מדבר על התארים השליליים במורה נבוכים א פרקים נג עד נט בעיקר, ובפרט מפרק נז, הוא בפירוש מדבר על עצמותו של הבורא מצד עצמו. על זה הוא אומר שלא שייך בו שום תואר חיובי, גם לא נמצא ובאמת גם לא אחד. הוא נעלה מכל מושג אנושי. זו גם דעת חכמי הקבלה, שבאינסוף, הוא הרמיזה לעצמותו מצד עצמו, אין המחשבה תופסת כלל. הספירות הן אורות נבראים, תארי פעולה, גם מי מהמקובלים שכתב שהן עצמות, הרי הוא מודה לדברי הזוהר שמחשבה לא תופסת בו כלל, אלא הספירות הן מה שמעשיו מגלים על עצמותו, ומצד הנבראים, ומצד עצמו פשוט לכל שאין מחשבה תופשת בו כלל. זה מבואר ומודגש בכל ספרי הקבלה, בבעל התניא, ואין שום חולק בזה, ואין שום דעה שאומרת שזה לא הגשמה וכפירה ועבודה זרה.
אם הרב קוק אומר שיש תארים חיוביים בבורא, הוא מתייחס לרמב"ם שדיבר על עצמותו כששלל את התארים החיוביים, ולכן האמירה היא שבעצמותו יש תארים, שהם מושגים אנושיים. גם אם אלה תארים שאיננו יכולים להבין, מכל מקום 'תואר לא מובן' זה מושג כלשהו, ומושגים כלשהם, גם אלה שאינם מובנים, זה במהותו מתבניות התפישה של תודעה אנושית מוגבלת. הוא בעצם אומר שהקב"ה חושב באמצעות תארים, שאיננו מבינים. הוא הפך אותו לאדם, רק יותר חכם מאיתנו. לימדתי זכות, שהוא דיבר מרגש ולא הבחין בשכל מה אמר. אבל כעת ראיתי שזו שיטה מודעת אצלו. וזו עבודה זרה גמורה.
זה לשונו בשמונה קבצים, א, שסג (מתייחס למו"נ א נט):
"הרמב"ם העיר, להיות שמח מידיעה נוספת בשלילה שבתארי האלהות, ולדעת שע"י ההוספה של הידיעה השלילית, עולה הוא היודע במעלה של קרבת אלהים. הערתו מצא בקרב לבבו שהיא נחוצה, מפני שהלב אינינו שמח בשלילות, כי אם עצב. כל שמחה באה מחיובים, המוסיפים קנין של מציאות, שזהו עושר פנימי, וכל העדר קנין מביא עצבון בטבע. אבל שיעלה האדם לידי מדה זו של התאחדות עם אור האמת, עד שכל אמת יביא לו עושר ואמת שלילי יביא לו שמחה, זאת היא מדה עליונה מאד, שעל ידה כל שלילה נהפכת לחיוב, וכל העדר שכזה לקנין גמור. אמנם, כדי להרבות שמחת דעת אלהים בעולם, כדי לעשות את הקנין הנשגב הזה לקנין פפולרי, צריכים אנחנו להפוך את המדה, לבא לדעת אלהים דוקא ע"י ציורים חיוביים, והציורים החיוביים יהיו בכ"ז בתכלית האמת, לא פחות, ועוד יותר מהציורים השליליים. ותוכן הדבר הוא, שכשם שיש לנו משפט נכון לומר על המון תוארים ודוגמאות, שבחק האל הנם משוללים, מפני שהם לגבי שלמות האין סופית פעוטים וכלא נחשבים, צרים ומוגבלים, כן יש לנו לומר, שכל ענין לא יש, מה שאינו נמצא בחק השלמות האלהית, וכל התוארים שהם מוגבלים, או תוארי חסרון כשהם לעצמם, החסרון שלהם הוא תלוי בפרטיותם, בהתבודדותם לעצמם, אבל בהשלמות האלהית, שהכל יוכל וכוללם יחד, הכל הוא מתעלה. אם כן, מה שאנו צריכים לשלול הוא רק את ההגבלה ואת הפרטיות שבתאר, שהם בעצם העדריו, שהם מביאים לידי עצבון. אבל התיאור מצד עצם היש הטוב שבו, הוא עולה למעלה להעשיר את מדענו האלהי. ובזה יוכלו כל הלבבות להתקרב לדעת ד' ברוח של שמחה, השורה על חדות העושר ורב הקנינים, בשמחה ובטוב לב מרב כל."
כאן מבואר לא רק שיש תארים חיוביים בעצמותו של הבורא, נגד דברי הקבלה שבאינסוף אין מחשבה תופשת כלל, ושזה כפירה והגשמה לחשוב שיש תפישה באיזה אופן שלא יהיה. אלא הוא אומר שיש אפשרות לבני אדם להשיג את התארים האלה, אם תופשים אותם בדרך כללות. וזו דרך תפישה פופולרית ושמחה בעצמותו של הבורא, באינסוף ברוך הוא, והיא מתאימה להמון העם.
.
שם בשמונה קבצים ג נו, כתב לא כמו כאן:
"שלא שייך כלל שום השגה ושום שאלה בהאלהות המוחלטה בעליוניותה, שהיא למעלה מכל שם, תואר, גדר, וכל נקודה רעיונית ומחשבתית בעולם."
וכידוע, וכמ"ש הרב הנזיר, שיש סתירות בדבריו ואינם שיטה אחידה.
אמנם מי שיקרא שם את הפרק כולו, יראה שהרב לא באמת תפש את העניין. שהוא תולה את זה שם בענווה, וכאילו לחשוב שהאל נעלה מהשגה זו עבודה של ענווה ושמחה, וכדי לגשת אליו בענווה אנו חושבים שהוא מעל תארים וכל השגה, אבל אם נרצה לגשת מתוך רוממות של כלליות ולאומיות וגאולה אז אולי נחשוב אחרת (וכמו שבאמת כתב בקטע הקודם שהבאתי, והקטעים לא לגמרי סותרים).
וע"ע כעין זה בעין איה ברכות א עמ 160.
ועיין גם בשמונה קבצים ה קיב:
"כל מה שמרימים את האלהות האמיתית למעלה מכל גונים, מכל תכונות, מכל מדות וציורים, מתרחב ומתגדל הרוח, מתאדר החופש ומזדככת הנשמה, וכח הבינה הולך ומזדכך, והרצון מתקדש ומתעלה. ולפי רוב ההתעלות מעל כל ברכתא ושירתא שבהגיון הפנימי, וכפי רוב השילולים מכל תאר וגבול שבעצמיותה של חשק הנשמה להתודעות האלהית, ככה מתרחבת הדעת בחירות שאין לה גבול, להרבות העצמה והחיים המגוונים ביחש העולם ליוצרו והיוצר לעולמו. כל מה שההכרה מתבררת יותר, בגבורת הדומיה העליונה, כן מתגבר כח הקול, וביטויי הדיבור יוצאים במלוא ניביהם, המליצה והשירה מתברכת, ומעינותיהם מתברכים ושוטפים, ונובעים אמרות טהורות בלא הרף, יוצרים בכל רגע, בכל דקדק זמני, המון זמרות עז, שלשד חכמה עליונה, ועומק אדירות גבורה כבירה, שרויה בהם."
הוא מדבר על חשק הנשמה להתוודעות אלהית, ויש דרך לעקוף, להציץ מעבר לשלילת התארים, בכח הקול, שהוא כנראה רמז למשהו מעין נבואה.
שקיקת הנשמה האמיתית היא לא להשגת העצמות שנעל שלילת התארים. כי הנשמה היא טבעו העמוק של השכל העיוני, שיש לו צד נפש ורצון, אותו שכל שכתב עליו בהל' יסודי התורה ד ז: "והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין." השכל הזה לא מתאווה למה שאינו במושגים שכליים כל עיקר, מרומם מעל כל צורה ומושג ותפישה ותבנית מחשבתית. מה שלא נברא בתואם עם צורת השכל. לכן אינו מתאווה לתפוש את האינסוף ברוך הוא, כמו שהרעב הגשמי לא מתאווה לאכול את כיפת השמיים. התפישה של אדון הכל היא תפישת הצורות שברא לגלות אורו לנבראים. הספירות או השכלים הנבדלים, הצורות העליונות שכתב בהלכות יסוה"ת שהנביא מתבונן. כל אלה תארים חיוביים מותרים, כי הם נבראים, תארי פעולה, הם לא עצמותו שהוא התארים החיוביים האסורים ומה שבקבלה מכונה האינסוף ברוך הוא, שזה לכל הדעות לא מושג על ידי שום נביא. וכמו שנאמר למשה וראית את אחורי ופני לא ייראו. והפנים שם גם הם לא עצמותו ממש, שמשה ידע שלא שייך כלל השגת עצמותו ממש על ידי אדם, כי אז הוא עצמו נעשה באותו מישור של האדם, ולא נבדל מכל נברא, וזה הגשמה וכפירה ומשה לא את זה ביקש. ומה שהרב קוק רוצה לגעת בו בכח הדיבור והנבואה הוא מה שעליו נאמר שיש בו רק תארים שליליים, דהיינו עצמותו ממש, האינסוף עצמו. ובזה אין שום שיטה ושום גדול שסבר שיש תפישה כלשהי גם לא על ידי נבואה, וזה קיצוץ בנטיעות גמור. התשוקה שהוא מדבר עליה לאמיתה היא תשוקת עבודה זרה. שזה אמנם מדרגה בדורנו, ששומם אפילו מלהט וחיות של ע"ז.
.ל
באורות הקודש א, עמ' ריב, סימן מג, העיד הרב קוק על עצמו בפירוש שהוא אוחז כשיטת המדברים, ונקב בשמם, שדן בה הרמב"ם במו"נ א ע"ג ובהמשך שם. שלשיטתם העיקר בהשגת הבורא הוא כח הדמיון, שכל השגתו גשמית ואינו יכול לתפוש באופן מופשט ללא הגשמה (כמ"ש במו"נ א עג הקדמה עשירית בהערה) ומגיע בהכרח לע"ז כיוון שהוא תמיד גשמי בכל השגה שלו, כמו שביאר הרמב"ם שם באורך. וכל המשך דברי הרב שם, והשער על הדמיון העליון, מעמ' רכה, סימן נא, מיוסד על שיטת המדברים הזו. הרב קוק יאמר שדבריו הם בגרעין העליון של שיטת המדברים, אמנם הרמב"ם שם דחה אותה כל עיקר, באריכות עצומה, על חיצוניותה ועל פנימיותה.
והענין הוא שגם ברמב"ם עצמו וגם באריסטו, קיים כל מה שאמרו המדברים, שמאחרי הצורות והשכל והחוקיות והסיבתיות יש בריאה ברצונו הפשוט שאינה מוגבלת לשום סדר וחוקיות. אבל זה מולבש בטבע שהוא כלי, ובלי הכלי אין לזה שפה ואזניים ויכולת תפישה וזה הופך לחיצוניות והרס וע"ז. יש לזה מקום מדוייק מאוד ומוצנע מאוד, וכל תזוזה מזה היא הוצאה לחיצוניות. כי ההתגלות מיוסדת על שיווי המשקל המדוייק בין אור לכלי, לא על האור עצמו. והמדברים כל עיקר שיטתם הוא ההוצאה לחיצוניות, הרגש שהורס את הגבולות בדחף של ע"ז, משיחיות, מחשבי קיצין, מרד הבהמיות והדמיון והרגש העיוור בשכל. כמו בני אפרים והמעפילים והרוקדים סביב העגל. זה שורש חטא העגל, שעדיין מרקד. ולכן האריך הרמב"ם כל כך לסתור את שיטת המדברים מיסודה וגרעינה.
(כיוון שכבר כתבתי עד כאן, ארמוז הלאה. הנושא העיקרי הוא הסוגיא של פנים.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. יח וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. יט וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. כוַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. כג וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ."
אי אפשר לראות את פני ה'.
אמנם בפסוקים שלפני כן כתוב:
וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. ידוַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.
וכתוב פה אל פה אדבר בו, וכתוב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. ויש "יאר ה פניו אליך כו' ישא ה פניו אליך כו'"
ובמורה נבוכים א לז עסק בסוגיא של פנים.
יש פנים שאי אפשר לראות, ויש בחינה שרואים. חשבתי לכתוב מאמר ארוך על הפנים, אבל עדיין אי אפשר.
אצל הרב קוק יש הרבה עסק בסוגיא זו. אם מצרפים את כל המקומות בכתביו בהם הוא עוסק בזה, רואים שזה מצטרף לשיטה שלמה וסדורה.
לפי ליבי, אם אני ניגש בלב פתוח ומרגיש, בכתבי הרב קוק אני לא מרגיש חום של אהבה. הוא מדבר הרבה על אהבה, יש הרבה ריגוש התלהבות, אבל זה לא באמת ממש נוגע ולא באמת חם. זה נשאר בתוך עצמו. בספרים כמו אריסטו, רמב"ם, כתבי האר"י, מסילת ישרים, חידושי הגר"ח, חזון איש, ועוד הרבה, אני מרגיש להבת אש של אהבה. חום נוגע. מזון ללב ולרגש. למרות שאין השתפכויות רגשנות. הלהבה אצורה ומוצנעת, ומהצנעה היא מחממת. כבוד אלהים הסתר דבר. אצל הרב קוק זה כל הזמן צועק אהבה אהבה ואני מרגיש עמוק רק קור. אין למדנות אז גם אין אהבה אמיתית.
השורש הוא הפנים, ושם פתאום אצל הרב קוק הוא למדן, והוא עוקר את המובן האמיתי של פנים ומחליף אותו ההיפך הגמור. מי שלמד, זה הדיבור שלו על כלליות, אצלו פנים זה כלליות, וכיוון, והנהרה של הכלליות, מה שלמעלה מסדרי המעשים.
כדי להוכיח הייתי צריך לבאר היטב את עניין הפנים, ולהראות שאצלו זה ממש להיפך מהשורש. היפך גמור של הקדושה. דומה מאוד מאוד לקדושה, שונה רק כחוט השערה, ובזה מתהפך. ונעשה הצד של היפך הקדושה. אבל זו סוגיא שעדיין צריכה להישאר נסתרת, וממילא אין לי כח לעקור חושך וקליפה שמשחקת להם השעה.
הרע הגמור הוא שאיפתו דווקא לאותם פנים שהבורא לא הראה למשה. הוא מקטין את ראיית האחור שזכה לה משה, ושואף דווקא לפנים שלא הוראו למשה.
אין שום משמעות לכל מיני רשימות שעושים של גדולים שאחזו ממנו או שהתנגדו. האמת ניכרת מכח אמיתתה. ולא קשה לאחז עיני גדולים וכבר היו מעשים רבים. ואני כותב משום שזו האמת ולא בגלל שפלוני אמר.
אני כותב על החזון איש רק כי השפעתו היא חלק ממי שאני. זכיתי לקרבה רבה עם הרב אורי קלרמן מרכסים, שהיה גר אצל החזו"א כבחור, ועם עוד ת"ח ששימש את החזו"א כמה שנים, ועם עוד כמה ת"ח שלמדו ושימשו באופן אישי. ומהם שמעתי כמה החזו"א ראה בזה צד הסט"א בתוקף כביר והיה מודאג מאוד והכריע לשתוק מבחינה ציבורית. ואמר רק למקורביו שלא הציונות היא הבעיה. ההחלפה של אמונה ויראת שמים עם לאומיות זה רק ענף קטן מההחלפה של הפנים עם החיצוניות, עקירת הלב עצמו.
לא רציתי לקבל את זה, למדתי בעצמי את הרוב הגדול של כתבי הרב קוק מתוך תקווה אמיתית שאגלה מבט נוסף שונה שגם הוא אמת. לאמת אין רק דרך אחת. יש דרכים שנראות מאוד רחוקות וסותרות ובכולן יש צד אמת. האמת רחבה מיכולת שום אדם להשתלט עליה. קיוויתי למצוא רב או לפחות מקור להתייחס בסוגיות האלה. אבל ככל שלמדתי נוכחתי שזה חושך מבהיל מאחרי הכסות החיצונית מלאת האורות. ולא סיימתי כי הרגשתי סכנה לנפשי ומיאוס מרוב שקר וחושך.
הרב הנזיר בפגישתו הראשונה התפעל מתפילתו שהיא כמו של מלאך. בנעימה ורוב רגש קודש ודבקות. זה הסימן הכי מובהק לשקר. כל רבותינו גדולי הדורות, תפילתם היא פנימית ומוצנעת. מבחוץ לא רואים שום דבר מיוחד. זה נראה כאחד האדם. הסתר, צניעות, היא בית הכרחי לרגש קודש אמיתי. וצניעות זה כשלא רואים מבחוץ שיש צניעות. זה כשנדמה שהכל רגיל וכמו כל שאר האנשים. מי שראה את החפץ חיים חשב שהוא עגלון פשוט. כל הווייתו שידרה את זה.
שחקני תיאטרון גדולים באמת, אמנים ממש, או זמרי אופרה מהגדולים ביותר, או כל מבצעי מוזיקה שהם אמנים גדולים ואמיתיים, יכולים להתפלל על הבמה עם פאתוס מופלא, מכל הלב. בכריזמה סוחפת, ולגרום לכל הקהל לבכות ולהתעלות ולהפוך לאיש אחר ולצאת עם חוויה עמוקה משנת חיים. האמנים הגדולים האלה אינם שקרנים או רמאים. כשהם על הבמה הם מרגישים באמת. הם עובדים שנים להבין את הדמות או המונולוג או היצירה המוזיקלית, בכל נפשם ומתוך אמיתיות וחיפוש רוחני קיומי. החשמל על הבמה ובקהל נובע מאמיתיות הנפשית של החיפוש והעבודה הזו. ועדיין זה לא שייך כלל לצדקות ותורה וחכמה וקרבת אלהים. לרב קוק היה את הכשרון הזה באופן גדול, והוא לא היה מזיד, ולכן סחף רבים וגדולים. אבל הוא נצרך להפוך את לב התורה כי זו לא דרכה של תורה, ודרכה של תורה האמיתית מכבה את הפאתוס הזה, שהיה בנפשו
.
.
.
עיין לקמן רשימה 64 מה שביארתי במורה נבוכים א ה. מדובר שם על השגה בשכל שמסתכל החוצה, שעין לא יכולה לראות את עצמה ולכן בהכרח כל מה שהיא מסתכלת הוא על מה שמחוץ לה. ובהסתכלות חיצונית כזו נעשה צמא שהולך וגדל בלי מעצור, ותאווה, והאדם הורס להשיג בלי גבול ומעצור ובלי סדרים כמו שכתב המו"נ שם. ובאמת להשגה אמיתית מוכרחים ללמוד להסתכל לכיוון פנים, של עין שרואה את עצמה. זה לא מובן במילים קצרות, ושם השתדלתי לבאר עניין זה ועיין עוד גם לקמן ברשימה 65. ומזה נעשה ענווה והימנעות מלהרוס ולפרוץ קדימה כמוש עשו אצילי בני ישראל ונדב ואביהוא. אלא לעלות לאט לאט, בשלבים נכונים, על פי סדר ובתוך הגבולות. וזה לשונו שם:
"ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון.
ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב.
ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמר בו: "וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר ח, יב) – וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה "מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו).
אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, ולזה אמר עליהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, י); ולא אמר, ויראו את אלוהי ישראל לבד. כל כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראייתם, לא לתאר איך ראו.
ואמנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה. חייב זה הרסם קודם שלימותם, והתחייבו כלייה. ויעתר להם עליו השלום, והאריך השם להם עד שנשרפו בתבערה, ונשרף נדב ואביהוא באוהל מועד, לפי מה שבאה בו הקבלה האמיתית."
וכשעמלתי לחשוב לנסות להבין את נפשם של המהרסים השולחים מחשבותם ומשיגים, חיפשתי בתוך עצמי את השורש הרע הזה, להתבונן בו. וכמובן יש בי מזה הרבה ואני מנסה לשוב. לאםד קשה לראות מומי עצמו וראיתי במעומעם. האידיאה השלמה של המהרסים במלוא כוחה ובהירותה, שהיא כמו פנס לראות לאורה את שורשי הרע המשתרגים ופושים במסתרי נפשי, הצטיירה לי מתוך שנזכרתי במילים של הרב קוק באורות הקודש עמ' ריד:
ועיין לקמן ברשימה 64 ו 65 שנתבאר יותר עמוק וברור עניין המחלוקת עם הרב קוק.
.
.
.
.
מתוך מכתב בעניין הלאומיות:
(זה מכתב שמצטט מכתב אחר)
לגבי הציונות,
מצד שלושת השבועות לפי פירוש הויואל משה, שצפה שהציונות תסתיים באסון גדול, לפי מה שרואים בהווה נראה שהיא הצליחה יפה מאוד, ומקווים שזה יימשך כך.
רבי חיים סולובייצ'יק ובנו הגרי"ז אמרו שהציונות קמה רק כדי לעקור את התורה מישראל, וכל השאר הוא רק כסות עיניים לזה. לענ"ד זה לא אמת, לפחות בזמננו. התנועה הציונית וודאי היתה חילונית, אבל כל רצונה היה להקים בית לאומי בארץ ישראל, ולהחטיא את הדתיים היה עניין שולי מאוד בעיניה. בימינו יש פריחה גדולה של עולם התורה במדינת ישראל והיא תומכת בישיבות ובצרכי הציבור החרדי יותר מכל מדינה בעולם. כך גם מה שאמרו שכל תוכן התנועה הציונית הוא "ככל הגויים בית ישראל" איננו נכון. המדינה מוגדרת כיהודית לפני שהיא דמוקרטית ויש לזה הרבה ביטויים ובוודאי המדינה מנסה להיות מדינה יהודית ולא מדינה ככל הגויים.
לכן ההתנגדות לציונות על רקע דתי מאוד נחלשה בזמננו, ואיתה נחלשה ההתנגדות לתורת הרב קוק.
יש פעולות שבני אדם עושים, שמצד עצמן אינן רעות כלל. למשל מוזיקה, או מסחר. תלוי איך עושים את זה. אפשר לעשות את זה בדרך טובה ואז זו מעלה גדולה. השאלה הראשונה ששואלים אדם כשמגיע לעולם הבא היא אם נשאת ונתת באמונה, ומשמע שאם נשא ונתן באמונה זה היסוד הכי ראשוני וחשוב בזכותו לעולם הבא. ואמרו גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים, ואבותינו היו רועי צאן, וטוב חמישים זוז בסחורה (פאה ח' ט'), וצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, והתורה חסה על ממונם של ישראל ועוד הרבה כיו"ב, ויש עוד הרבה מקורות שאפשר להביא על מעלת פעולת המסחר כשהיא ביושר. ומוזיקה בלי ספק היא מעלה עצומה ורוחנית ומקרבת את האדם לבוראו.
אם יש בני אדם שעסוקים בכל מרצם ובכל מסירות ליבם לבנות מסחר גדול, למשל המסחר הגלובלי החדש, או חברה כמו פייסבוק או גוגל, מה שמחדש את פני העולם ומביא רווחה גדולה לבני האדם והוא יצירה גדולה, ורב גדול יביא את המקורות שתומכים בזה ויאמר להם שכל התורה כולה עיקרה אינו אלא הדבר הזה. ובמה שהם עושים הם מקיימים את עיקר התורה ואת התכלית הכי חשובה שלה והם בתכלית הקדושה האפשרית ותכלית מילוי חובת האדם בעולמו האפשרית והתורה רוצה בעולם את זה יותר מכל דבר וזה העניין הכי קדוש שקיים ובזה הם מביאים את הגאולה וככל שימתסרו לזה יותר כך יביאו את הגאולה יותר, וכל השאר פחות חשוב. או אנשים שמחדשים בכל מאודם ומרצם מוזיקה חדשה, סגנון חדש שתופש את האוזן של בני האדם, והוא יאמר להם כך על מה שהם עושים, וכל כיו"ב. גם אלה שעוסקים בספורט ומחדשים אולימפיאדה ומפיצים חינוך גופני וזה כל עניינם. הרי גם על זה יש מאמרים רבים בתורה על בריאות הגוף ובוודאי הקב"ה שמח בזה, הרב יאמר להם כך על מעשיהם שאין קדוש יותר ממה שהם עושים. בלי ספק אותם אנשים מאוד ישמחו ברב הזה וירוממו אותו וייקרו אותו. הם פועלים מכח רצון אנושי טבעי, אין בפעולתם את הצורך בזיכוך וצירוף ופישפוש במעשיהם והתבוננות עמוקה ודיוק גמור וחיפוש אחרי סיגים של יצר הרע, ולימוד עיוני מעמיק בחכמה ובקשת אמת שממנה ינבעו מעשיהם. הם רצים קדימה בעשייה נמרצת, לפי החפץ הראשון של נפשם. מושגים כמו כניעה, ענווה, לשם שמיים, מידה אמצעית, שמיעה לדברי חכמים, וכל כיו"ב, זרים להם לגמרי. זו פעילות אנושית, לא תורנית. להכריז על פעילות אנושית כזו שהיא כמו שהיא, במצבה הגולמי, תכלית הקודש ותכלית התורה ואין מעלה כמעלתה ואין מי שיעמוד במחיצתה ואין מה שיביא את הגאולה יותר מזה, זה זיוף של התורה.
ישראל חשובים לפי המקורות כי הם מקבלי התורה, כי הם שומעי דברו של הבורא. לכן לפי הרמב"ם ישראל הם כל מי שהוא תלמיד של יעקב אבינו. גם מי שיאמר שיש "עם" במובן הלאומי האתני המשפחתי שהוא עם ישראל שהוא דווקא צאצאי יעקב (מה שנסתר מההלכה שלא אכפת לנו מי האב לגבי הקביעה מי מחוייב בגיור, שהוא פעולת הכניסה לבריתו של אברהם אבינו. ולא תיתכן שייכות לעם אתני לאומי בלי להתייחס כלל לזהותו הלאומית של האב, ואפילו אם במשך הרבה דורות כל האבות היו לא יהודים), ויש סגולה במשפחה מסויימת זו. הסגולה היא שהם שומעי דברו של הבורא ונכנעים לו, שהבורא מכוון אליהם בעיקר את דבריו. לכן מעלתם והעיסוק במעלתם זהו דווקא בלימוד תורה בעיון והקשבה לתורה בהכנעה וענווה וזיכוך המידות ותשובה ומצוות וכיו"ב. פעילות לאומית באותו מובן שעושים כל העמים, לבנות להם מדינה שתהיה מצליחה ומשגשגת מכל בחינה, היא לא פעילות של מעלת ישראל. הפעילות הזו יכולה אולי להיות חיובית וברוכה ובגדר מצווה. כמו שיכולה להיות פעילות של הקמת חברה מסחרית או מוזיקה או כל כיו"ב מפעלים אנושיים גדולים שאנשים רבים מתמסרים להם במרץ ומסירות.
.
אנשים אמורים להתאים את עצמם לתורה. הם אמורים לעבור תהליך של "עיר פרא אדם יולד", לקנות חכמה, לא החכמה שבני אדם רואים במבט הראשון, הטבעי, השטחי, אלא לעמול, אדם כי ימות באהל, לכופף את הכח הטבעי לרוץ עם המבט הראשון, ולבקש את העומק, את המבט השני, את הזיכוך והעומק. אם מתאימים את התורה לרצונותיהם של אנשים ופעולותיהם כשהם במצב הגולמי, השוטף כסוס במרוצתו, זה זיוף של התורה. ומי שמזייף לאנשים את התורה כך, בהתאם לחפץ ליבם, אותו הם יכבדו וייקרו.
.
שבתאי צבי היה עילוי גדול בהלכה. הוא נסמך להוראה על ידי גדולי דורו בהיותו צעיר. והוא היה גם גדול מאוד בקבלה. ועוד יותר היה גדול נביאו נתן העזתי. גדולים עצומים תמכו בו. למשל רבי חיים בנבנישתי בעל כנסת הגדולה שהוא מגדולי הפוסקים בכל הדורות ובכל מקום מביאים דבריו וסומכים עליהם. בדורו חי בעל הט"ז שהיה זקן ממנו אבל עדיין חי בימיו. מסופר שבנו של בעל הט"ז בא לשבתאי צבי ויש אומרים שהיה תומך שלו. ובאותו דור ממש חיו הש"ך והמגן אברהם ועוד רבים מאוד מגדולי האחרונים המפורסמים שמימיהם אנו שותים. אף אחד מהם לא פצה פה למחות בשבתאי צבי. רבי יעקב ששפורטש שלא התקבל כאחד מגדולי האחרונים מהשורה הראשונה במסורת התורה, כתב שהוא נלחם נגד שבתאי צבי לבדו, בלי שום מסייע. בכל קהילות ישראל הרוב הגדול קיבלו את שבתאי צבי ומי שלא תמך ש"צ היה בסכנה עד כדי רצח. רבי שלום שבזי בתימן, שהיה מקובל גדול מאוד, כתב שירי תהילה לשבתאי צבי. יותר מאוחר עדיין חשדו ברבי יהונתן אייבשיץ שהיה מאמין בשבאי צבי. כמובן אינני יכול לומר מאומה לגבי האמת שבזה, כי גדולים עצומים כמו הפני יהושע ואחרים סברו שההאשמות מוצדקות, וכן סבורים החוקרים, אבל יש כמובן גם רבים שאומרים שזה חסר שחר. עצם העובדה שראו בזה אפשרות, די בה להעיד עד כמה התקבל הש"צ ימ"ש. ) הטענה שלא ייתכן שבעל הלכה מהגדולים שהיו בכל הדורות כמו רבי יונתן אייבשיץ לא ייתכן שיהיה שבתאי כי הש"צ התיר איסורי הלכה, אין זו טענה כי בעל הכנסת הגדולה גם הוא מגדולי בעלי ההלכה ואחרי שהתנגד לש"צ האמין בו והיה שבתאי בגלוי עד להתאסלמותו.
הפרופ' יהודה ליבס טוען שגם הגרמ"מ משקלוב תלמיד הגר"א היה דו משמעי לגבי הש"צ. שוב, אין לי שום דעה לגבי זה, אבל עצם האפשרות די בה להעיד.
יש ששאלו מה כל כך רע בשבתאי צבי. אין איסור לחשוב על פלוני שהוא המשיח. רבי עקיבא חשב שבר כוכבא יהיה המשיח ונתבדה. ומעשים שבכל יום. ועל הצד שהוא משיח הוא יכול להיות גם נביא, ויכול גם להתיר איסורים בהוראת שעה.
טענת קורח היתה: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה."
ודתן ואבירם אמרו: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר"
גם מדרשי חז"ל רואים, שהטענה היתה על כך שיש מי שצריך להיכנע לו, להתכופף. ולא אומרים שכל העדה כולם קדושים ויעשו מה שהעם רוצה לפי הרצון הטבעי הגולמי, שלא עבר זיכוך שתחילתו בהכנעה וסופו בהתעלות.
העם רצו משיח, ושבתאי צבי סיפק להם את רצונם כמו שהוא. הוא לא דרש מהם לברר את רצונם זה. מה ממנו באמת בא מהקדושה, מהדבקות בבורא, מההתבטלות כלפי הבורא מתשובה. ומה בא מרצון להפסיק להיות מושפלים ולהיות מעל העמים שהשפילו אותם ולנקום בהם וכיו"ב רצונות שאין להם שייכות ללשם שמיים ולאהבת הבורא ויראתו. רצונות שאפשר שאין בהם רע, אבל הם לא שייכים לעניין כמו משיח שכולו קודש צרוף.
הרב קוק הרבה מאוד לשיר שירי הלל ללאומיות ולומר כמה היא ברה וזכה וטהורה וקדושה ועליונה ובה הגאולה וכו'. הוא אמר במקום אחד בקיצור, כהערה קטנה, בשוליים, שיש להבחין שזה לא יהיה נציונליזמוס (זו המילה הגרמנית ש'לאומיות' היא התרגום שלה לעברית החדשה), כלומר שוביניזם שבא להתגאות בלאומיות "שלנו" שאותה מרוממים מעלה מעלה רק כי היא "שלנו" בלי שייכות למה היא באמת, ואת הלאומיות של עמים אחרים שונאים רק כי זה "שלהם" ורוצים להשפילה.
אבל הוא לא הרחיב את הדיבור על זה, כמה יש לחקור היטב היטב, לפשפש לעומק עד מאוד, לצרוף את הרגש הלאומי מסיגים כאלה. עד כמה זה קשה, כמה הרע מעורבב בטוב, כמה הוא מוסתר וחמקמק. כמה הגאווה נוחה לשלוט בזה וכמה הענווה רחוקה מזה, כמה הרבה לימוד ועיון והתבוננות ויגיעה עצומה עד מאוד יש להתייגע כדי להבין את ההבדל בין מה שהוא כינה לאומיות (המילה העברית, שזה שלנו וזה בעצמו טוב וטהור וקדוש לחלוטין בעצמותו בוודאות בלי ספק. מול התרגום הלועזי של המילה שהוא שלהם והוא הרע) לבין הנציונליזמוס (שהוא כביכול נחלת אומות העולם ולא שייך לישראל בעצמותו, וצריך רק לא להתלכלך בלכלוך שלהם). כמה עבודה, כמה תיקון המידות, איזה תהליך ארוך ועמוק צריך לעבור להגיע מהמצב הגולמי הטבעי למצב המזוכך הטהור. כמו בכל דבר שמבקש להיות עניין של מצווה ותורה וקדושה ובקשת אלהים, ולא רק פעילות אנושית של חולין.
הרב קוק התחיל כת שהמשיכו בה בנו ותלמידיו ועד היום כך הוא, שהולכים אחר העם, שדוגלים בכל עדה קדושים, מחליפים את התורה ואהבת הבורא ויראתו ותשובה אליו, בלאומיות הטבעית האנושית, שהיא חפץ לב טבעי של כל בני האדם כמות שהם, במצב הגולמי, לפני התיקון של התורה והמצוות ויראת השמיים והתשובה. את הקדושה שיש בשייכות לבורא עד גבהי מרומים, קוראים בספרים וחוזרים עליה במילים נמלצות ונרגשות ופומפזיות ומסולסלות וצבעוניות, בכשרון רטורי רב, בריגוש רב, וכל זה כדי לקשור אותה ככתרים, נזמי זהב, ללאומיות הגסה הלא מזוככת. לעשות את התורה כלי ללאומיות. כמו שאומרים, בלי להרגיש מה אומרים, שיש לכבד מאוד את התורה ולשמור עליה כי לולא התורה לא היינו נמצאים היום כאן, בארץ ישראל. כלומר התכלית היא להיות בארץ ישראל והתורה היא קרדום לזה. לכן גם אם היה גדול בתורה הרבה יותר מכל חכמי דורו, ומקובל עצום נורא וכל דבריו על פי האר"י וכל כיו"ב שאמרו עליו, עדיין הוא לא יותר טוב מהש"צ, שבאמת היה חכם ומקובל גדול, כיוון שהוא עוקר את התורה אף יותר מהש"צ. הש"צ עקר רק קיום מצוות מעשיות, אבל לא נגע ביסודות האמונה עצמם, נשמת התורה עצמה. הוא לא החליף את התורה עצמה, הוא רק טען שהוא משיח ובכוחו להתיר איסורים. הרב קוק זייף את הנקודה הכי פנימית ועיקרית שבתורה, החליף את היותו של הבורא מלך, את חובתנו לפני הכל להיכנע לפניו ולירא ממנו ולבטל את עצמנו לפניו. שם אדנות הוא ספירת מלכות והוא הכניסה הראשונה לעולם הקדושה, לשייכות כלשהי לתורה ולבורא. לפני הכל הוא האדון ואנחנו העבד, הוא אומר ואנחנו מקשיבים, הוא מצווה ואנחנו משעבדים את רצוננו למצוותיו. עוצרים לפניו ומקשיבים. לא ממשיכים לרוץ לפי נטיות ליבנו ושאיפותינו ומכופפים אותו להיות מי שאומר אמן אחרינו מקדש את רדיפתנו אחר חפצנו. זה הרי יסוד אצל תלמידי הרב קוק, ונובע ישר ממנו. הם לא "חרדים", הם לא מפחדים משום דבר, לא מתכופפים. הם לא מקשיבים, הם אומרים. הם לא מתנצלים, הם גאים. הם לא גלותיים. יש בתוכם פנימה מעיין קודש והם עוסקים בהרטבת כל הסביבה במימיו. אין אצלם הוי מתאבק בעפר רגליהם של חכמים. כי הם עדה שכולה קודש במהותה, בסגולתה, בעצמותה, קדושים מלידה, כמו שהם, עם כל הלכלוך. לא כתוצאה מעמל של לימוד ביגיעה והקשבה וענווה ותיקון המידות זיכוך וצירוף. זה זיוף של כל צורת התורה מיסודה הכי ראשוני, יותר ממה שזייף הש"צ. אם בזמן הש"צ לא היה מי שיילחם בו, קל וחומר בזמננו שלא נשארה תורה איתנו, אין מי שמביט נכוחה ורואה את החורבן והזיוף והשקר.
השאלה לגבי הציונות לא שייכת לעניין הזה. כמו שכתבתי, גם אם הרב קוק היה מקדש את הבנקאות או את הנגינה או את פיתוח המדע או את הספורט או איסוף בולים או כל פעילות אנושית אחרת שהיא רשות וחולין ויש בה עירוב של טוב ורע, ועושה מזה את תכלית הקדושה והתורה והגאולה למשוש לב העוסקים בזה, זה היה אותו זיוף עצמו. הלאומיות יש בה צליל חיצוני יותר קרוב לקדושה, ולכן רוב התנועות הלאומיות של העמים רואות בלאומיות שלהן ערך דתי עליון ומוחלט, ולכן יותר קל לגרום לאנשים להאמין בזה. במלחמת מאה השנים בין צרפת ואנגליה לפני הצבא האנגלי פסעו כהני הדת האנגלים והודיעו שבלי ספק האל איתנו כי אנחנו אנגלים, ולפני הצבא הצרפתי צעדו כהני הדת שלהם באמירה שוודאי האל לצידנו כי אנחנו צרפתים. וכך הוא כמעט בכל המאבקים הלאומיים בכל העמים. הרבה יותר קל לקשור את האל ללאומיות מאשר למחקר מדעי או עיסוק מסחרי, אם כי גם על הדולר כתוב "אנו בוטחים באל" ואוהדי הכדורגל שמים פתקים בכותל וכשמבקיעים גול הם צועקים "יש אלהים", והקלוויניזם זיהה את הקדושה והשלמות הדתית עם כמות הממון שאדם הצליח לצבור במסחרו, וכל כיו"ב.
.
.
מעניין לראות איך ראשי הציונות הרגישו ששבתאי צבי מתאים להם כמקור תורני לדרכם, כמו שראו ברב קוק:
"זלמן שז"ר הציע בשנת 1925 לכונן "יום שבתי צבי" בתשעה באב, היות וראה בשבתאות "כח לאומי חי ורענן, מלא לשד האמונה וגעגועי גאולה" (מובא בעמ' 12 בספר שלפנינו).
גרשם שלום הצעיר הושפע משז"ר והחל להקדיש ממרצו לחקר פרשה זו. המאמר הגדול הראשון שפרסם על אודותיה הינו "מצוה הבאה בעבירה", שזכורני שכשקראתי אותו חשתי סחרחורת מפאת עוצמתו הרוחנית. שלום, שהעיד על עצמו כמה שנים מאוחר יותר ש"יותר משנהניתי מכתיבת ספרי על שבתי צבי, נהניתי והתלהבתי מעצם הגילויים האלה שנתגלו בעושר כל כך מפתיע" (מובא בעמ' 17), ידע גם ידע לשקע התלהבות יוקדת זו בכתיבתו. כשיצא ספרו הגדול על התנועה השבתאית, "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" (1957), לקח דוד בן גוריון חופשה מיוחדת בכנרת על מנת לקוראו בשקיקה, ולבסוף שיגר מכתב לשלום, שבו כתב בין השאר "יחי שבתי צבי".
שלום הפך את היחס ההיסטוריוגרפי המקובל למשיח־שקר זה על פיו: במקום שרלטן ורמאי לאדם שאמנם חולה בנפשו, וזה היה אחד מדגשיו החדשים בתיאור שבתי צבי, אך הוא ונביאו – נתן העזתי – מחוברים בכל נימי נפשם לתורת הקבלה והם פעלו מתוכה וברוחה על מנת להביא גאולה לכלל ישראל."
המקור ממנו העתקתי הוא כאן.
.
למשל דבריו באורות המלחמה ג':
"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות. זהו הזמן שאנו מקוים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. "יעקב שלח לעשו את הפורפירא": "יעבר נא אדוני לפני עבדו", אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו."
לדבריו במידות שלנו, בלאומיות שלנו, אצלנו, לא שייך כלל רשעה וברבריות. איננו צריכים לעמול להתנקות, להזדכך, לפשפש במעשינו ובמידותינו ובדעותינו ובתוכיותנו לבדוק אחר המידות הרעות בדיקה אחר בדיקה היטב היטב. אנחנו טהורים מתחילתנו, מלידה, מעצם העובדה שזה "אנחנו". צריך רק לחכות שהרוע ירד מבמת ההיסטוריה ואז נוכל אנחנו הטהורים והטובים להשתלט. ואצלו פשוט שכבר הגיע הזמן לזה, או לפחות קרוב מאוד. מכאן יצאו אותם הצודקים מראש, בלי שום ספק ובדיקה, הם מעצם הווייתם תמיד צודקים. כל מעשה שלהם בהכרח צודק בעצמותו. כל שאלה וספק ורצון לבדוק ואולי לתקן אסורים, הם ערעור על קדושת הלאום ובניו.
.
ובמדבר שור דרוש כ"ט כתב שהדבר היחיד שחסר לנו, האומה הטהורה הטובה שאין בה שום סייג ושום מידה רעה, הוא לרכוש לעצמנו קצת מידות רעות של עשיו. קצת אכזריות ורוע שנדרשים כדי להקים מלכות ולהשתלט על העולם.
ויש עוד אינספור מקומות מעין אלה בכתביו. כמה זה היפך גמור של התורה שכל כולה הוא העמל לצרף ולזכך ולהכנע.
.
.
(העתק ממכתב:
לומר שדברי הרמב"ם בהוכחותיו על מציאות הבורא לא תקפים יותר בימינו אחרי שמדע הפריך את אריסטו, זה בדיוק כמו לומר שחמישה חומשי תורה לא תקפים בימינו אחרי שמדע ביקורת המקרא הפריך את המסורת ואת הטענה הארכאית הפרימיטיבית והנבערת שהתורה אלוהית וניתנה ממשה רבינו.
ואכן מעולם לא נשמעה טענה אווילית כזו בין אנשי התורה והחכמה. רק מתלמידי הרב קוק שמעתי באוזני שניים מהם שנחשבים רבנים חשובים ומנהיגי ציבור שאומרים זאת בפה מלא בלי להתבייש. והרב קוק לשיטתו בזה, שהוא נלחם באופן עקבי לעקור מישראל את עניין יראת שמיים, מכל בחינה. יראה כפשוטה, ללמוד תורה בדחילו ורחימו, באימה ביראה ברתת ובזיע. לירא את הבורא. גם ביראה הפשוטה, כמי שעומד מול יישות כל כך עצומה ונעלה, שרק הגובה גורם לפחד כפשוטו. להיות בכפיפת ראש בעולם, לא בזקיפת קומה, כמי שעומד מול מלך עליון.
התחלת השולחן ערוך:
"שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד"
.
"היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד"
.
את זה הוא רצה לבטל, נקודת ההתחלה שהכל תלוי בה, שבלעדיה כל היהדות מתה. כי כבר איננו גלותיים. כמה יראה אמיתית חיה ופשוטה כבר בכלל נשארה בעולם. צר עיניכם גם במעט הזה? מוכרחים להכרית עד הסוף?
הוא כיסה על זה בתחליפים מזוייפים, באהבה עצומה כביכול, שבלי יראה היא בהכרח מזוייפת. ונעשה שלא מפחדים לומר בשאננות שמה שהרמב"ם ניסח כיסוד האמונה, במשנה תורה יסודי התורה פרק א, שרואים את נוכחות האל בסיבוב הגלגל, כל זה הופרך על ידי המדע המודרני ואינו נכון. הרי הרמב"ם קבע לעם ישראל לדורות את עיקרי האמונה. החזון כבר אמר על תלמידי הרב קוק שיש להם יחס מה לעיקרי האמונה אבל אינם באמת מאמינים בהם. ומזה נפוצה בכל מקום מיתת החכמה, כיבוי השכל, וממילא בעקבותיה אבדן האמונה והיראה והענווה, והחושך מכסה את כל הארץ ואין איש שם על לב. משום עקירת היראה אמר עליו הגר"מ אריק שהוא כמו השבתאי צבי.
.
.
כמה זמן הם הקדישו ללימוד אריסטו בעיון, זה שהרמב"ם סמך עליו ואמר שהגיע לתכלית מה ששכל אנושי יכול להגיע? לפני שאתה פוסל את הרמב"ם בשאננות וזחיחות ומשליך אותו לפח האשפה של ההיסטוריה לא היה ראוי להקדיש קצת עמל לעיין בנושא?
וזה גם כשיטת הרב קוק שאין מקום אחד בכתביו, גם לא בהלכה, שיש בו עמל של יגיעה, מאמץ לנתח לדקדק. שניכר ההתייגעות, הזיעה, הקושי. שניכר שהתכלית היא להתאמץ להקשיב, לפענח.
הוא רק משתמש בתורה כפלטפורמה להעמיס עליה את דברי עצמו. באתי ראיתי אמרתי. אני הנביא, אני הרואה.
כבר אני רואה מתבשל אצלם השלב הבא לעקור גם את המקרא מפני המדע והמודרניות. הם יאמרו שהתנ"ך קדוש כי הוא יצירה עממית פרי רוחו של העם הקדוש. הפולקלור של עם קדוש יש בו ביטוי לרוח העם ולכן הוא קדוש ואלוהי. אבל רק החלק ממנו שאנחנו נבחר לקדש, כי אנחנו הרי העם הקדוש עצמו. הם כבר אומרים את זה כעת, מול הרמב"ם כבר איבדו גם כסות חיצונית של יראה, לכן בלי ספק ימשיכו לאבד אותה לגמרי.)
.
.
עוד עניין שהוא ברור ולא תלוי באובנתא דליבא (הבנת הלב, שהיא עניין פנימי)
בקבלה אפשר לומר על כל אחד שהוא גדול המקובלים. דרכם של המקובלים לא להסביר מה שהם מבינים. כל אחד שמעתיק מאיזה ספר דברי קבלה, ואומר אותם בניסוח משלו, או שאומר סברא סתומה כללית כלשהי כפי העולם על רוחו, יכול להחשב גדול המקובלים על ידי מי שמעוניין בזה. כי אין שום דרך לדעת מה באמת הוא הבין בליבו, ומה שהא לא כתב שום ביאור אינו מוכיח כי הרבה מקובלים אמיתיים לא כתבו ביאור בדברים.
אבל בתורת הנגלה, בסוגיות הלכה, שם אי אפשר לכזב. ושם אכן נגלה קלונו של הרב קוק, שדברי ההלכה שלו ברמה נמוכה. אין שם התייגעות בעמל ההבנה ולא שליטה בסוגיא. הוא ידע את כל הש"ס, אבל רק בקריאה שטחית, לא בעיון עמוק. הוא זורק איזשהו הסבר על הסוגיא, וניכר שההסבר שלו לא נובע מעיון היטב מאומץ בכל פרטי הסוגיא וכל לשונותיה, ההסבר שלו נסתר מייד ובנקל מהרבה דיוקים וחשבונות בלשון הסוגיא, וכמובן מעוד סוגיות אחרות באותו עניין. וההסבר עצמו הוא בסגנון פשטני ורדוד. החזון איש אמר עליו שמפליא שאדם מפורסם כל כך הוא עד כדי כך עם הארץ בלימוד. אבל כמובן אין שום עניין להביא שפלוני כן אמר או לא אמר כך וכך. אני לא מוכיח שום דבר מדברי החזון איש, כי אז יביאו רשימות שפלוני אמר עליו כך ואלמוני אמר עליו כך. כל הרשימות האלה מזוייפות מתוכן, ואין להם שום משמעות. ראיתי ברשימות כאלה שקרים גמורים, כמו לומר שהחפץ חיים לא התנגד לרב קוק, וכאילו חלילה דברי רבי אלחנן וסרמן אינם המסירה היחידה והאמיתית של דעת החפץ חיים. וחלק מסיקים מסקנות עקומות, כאילו אם מישהו כתב תואר כבוד כלשהו במצב מסויים מול אנשים מסויימים זה מוכיח משהו, וכל כיו"ב. אני מביא את דברי החזון איש רק אחרי שהדבר מוכח מעצמו כשמעיינים בדבריו בספריו ההלכתיים. לולא הייתי רואה כך בעצמי בדבריו, לא הייתי מחשיב כלל מה שאומרים בשם החזון איש.
.
.
מתוך מכתב בעניין זה:
נניח שהדמות של בן גוריון היא כפי מה שמציירים אלה שדרכם אנו מכירים את הדמות (כנקודת מוצא אני לא מאמין למה שכותבים על דמויות כאלה, רק לצורך הדיון נניח שהם ציירו כפי האמת). אפשר בהחלט לומר עליו שהוא אדם גדול ואמיתי, ושיש מקום להבין את אלה שרואים בו מנהיג והולכים אחריו. היה לו חזון שיש בו גדלות, והוא האמין בו באמת בכל ליבו ומסר את נפשו עליו. היה בחזונו ובדרך פעולתו ליישם את החזון הזה השראה שיש בה מן הנשגב וגם העניקה לו חכמה להצליח. למרות כל זה אם נשאל אנשי מקצוע בתחום הפילוסופיה או הבלשנות או ההיסטוריה או היהדות על הערך של פעולתו בתחומי הידע האלה, שהוא פעל בהם ואמר בבטחון עצמי גדול דעות בהם, הם וודאי יאמרו שזה לא-רציני כלל ומביא לגיחוך. זה לא אומר שהוא שרלטן או טיפש. הגדלות שלו לא היתה מוגדרת למקצוע מסויים, היא היתה השראה נשגבה שמקיפה את כל עולמו ורגשותיו ומחשבותיו, ומזה הוא הרגיש שדעותיו יש בהן אמת וחשיבות ושראוי לשמוע להן, גם בתחומים שהוא לא מבין בהם.
זו תופעה נפוצה ונסלחת. איינשטיין שהיה חכם גדול ועניו גדול ובעל שאר רוח מאוד, בפיזיקה שלו יש בהחלט השראה גדולה וחזון נשגב, עסק גם בפילוסופיה, וכידוע שכפילוסוף הוא היה חלש מאוד.
כך גם מה שהרב קוק היה חלש בלמדנות, בין בנגלה ובין בנסתר, לא אומר שהוא היה שרלטן או שלא היה אדם גדול שראוי להיות מנהיג. גם בעולם החרדי יש מקום למנהיגים דגולים ואמיתיים שרוח בהם ואין בהכרח מן הגנאי ללכת בדרכם ואע"פ שאינם למדנים. שרה שנירר למשל. בזמן המשנה היה בר כוכבא שהיה ראוי להיות משיח והנהיג את העם בדרך הנכונה לפחות לשיטת רבי עקיבא, ולא שמענו מאומה מתורתו ואפשר שגדולתו כמנהיג לא היתה בהתאמה מלאה לגדולתו כלמדן.
לא באתי חלילה לזלזל ברב קוק, רק מוטל עלי לומר את האמת שכחכם בתורה אין ללמוד ממנו.
.
.
.
.
אני מפנה לתגובות, שם כתבתי הבהרה חשובה, לגבי הסיבה לחריפות של הדעה הפרטית שאני מנסה לבטא כאן.
.
.
.
.
זה לא מעניין הרשימה הזו, רק נושא שקרוב בעניינו ואינו חשוב דיו לקבוע לו רשימה בפני עצמו
תוספת מתוך מכתב, בעניין ההולכים ב"דרך הגר"א" או המתכנים "חסידי ברסלב".
השאלה היתה על מה שכתוב בשם הגר"א:
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם לאביהם שבשמים – פירוש שאסור לכוון בתפילה לצורך עצמו אך להתפלל שיהיו כל ישראל בתכלית השלימות ויהי נשלם כנסת ישראל למעלה אבל לא לצורך עצמו אלא יתפלל באלקי נצור על עצמו שתפילת אלקי נצור היא על עצמו, וזה שאמר כאן שיכונו לבם לאביהם שבשמים לא שיכונו בדיבור. (שנות אליהו על ברכות ה-א)
.
מה שכתבתי על זה:
במשנה תורה הרמב"ם כותב שכל העם היו שייכים בנבואת משה בהר סיני, ולכן אין לנו ספק בנבואה הזו כי השתתפנו בה בעצמנו. ובמורה נבוכים הוא כותב שהעם לא התנבאו כמו שמשה התנבא אלא כל אחד לפי מדרגתו והיו מי שלא היו במדרגת נבואה כלל. וגם הוא כותב במורה נבוכים שמלבד משה האחרים לא שמעו מילים שיש להן מובן אלא שמעו רק קול פשוט. והקול הזה גרם להם להאמין בה'.
והביאור הוא כמו למשל שאדם שומע דיבור. ושואלים את הכליות או הריאות או הרגליים וכו' מה הם שומעים. מצד עצמם בפרטיות אין להם יכולת להבין מילים עם משמעות. אבל מצד שהם אחד לגמרי עם הגוף כולו הם משתתפים בשמיעה. מצד עצמם בפרטיות זה סתם קול, כמו שתינוק שומע שמבוגרים מדברים אצלו זה סתם קול. אבל מצד שהאיברים הם חלק מהגוף יש להם שייכות מתוך עצמם להתאחדות עם הבורא שיש בנבואה הזו, ומצד זה אנו שותפים לנבואת משה ויודעים מכח עצמנו את אמיתתה.
אנשים שרצו להרוויח רווח פוליטי, או רווח ממון (או בעלי הזיות כמו קול התור), התעסקו בהוצאת "כתביו" לאור ומסירת דבריו שנאמרו בע"פ, ועשו בהם כבתוך שלהם. כתבו חלקים בעצמם וערבבו כתבלין לפי רצונם מעט דברים שהם מהגר"א, חלקם בשינויי לשון, וזייפו עדויות מגדולי עולם, וכו' וכו'. תלמידי חכמים אמיתיים ידעו שזה לא מוסמך, ולא הרעישו על זה מכל מיני סיבות.
בעניין אתחלתא דגאולה
מתוך התכתבות. בתחלת ההתכתבות טענתי שאם החזרת שטחים גורמת לסכנה לבטחוננו, לפי אנשי המקצוע שמבינים בזה, וכגון שיאמרו שיש קיצונים מוסלמים שיעשו הכל לפגוע בנו בלי קשר לכיבוש ולשטחים ולהגדרה מדינית, וכמו שפוצצו את מגדלי התאומים וכיו"ב, או כל שיקול אחר שהם מבינים בו ואני לא, אז וודאי לדעתי מבחינה אנושית ומוסרית וגם תורנית אין מקום כלל לחשוב על החזרת השטחים. זו חובת החברה הערבית להקיא מתוכה את היסודות האלה ורק אז תהיה לה זכות לבקש את הפסקת הכיבוש והגדרה לאומית וכו'. כי הקם להרגך השכם להרגו. זה כתוב בתורה וגם מי שלא שייך לתורה פשוט לו שזה כך, גם בעולם החי זה כך.
זה שייך למחלוקת בין בן פטורא לרבי עקיבא בבבא מציעא ס"ב א' עיין שם, ולהלכה נפסק שחייך קודמים, אפילו אם במחיר הצלת חייך אתה צריך לראות במות חברך (ושם מבואר שמדובר דווקא כשהמים בידך, ולא שמורת לחטוף את המים משום כך).
מזה נגזר לעשות הכל לפי העניין, כל מה שיועיל לבטחון, ואם המומחים יאמרו שמועיל לבטחון להחזיר שטחים בוודאי יש לעשות כן.
.
.
אבל אין כלל מקום לבוא בטענה שזו ארץ אבותינו ובתנ"ך כתוב שהיא שלנו (ואז גם למעשה אפשר שלא תמיד רק נשמע למומחים בכל מקום שהם אומרים שצריך להחזיר שטחים. וכל שזה לא פיקוח נפש גמור וישיר (גם של אדם אחד, שאז פשוט שכל המצוות נדחות וגם מצוות ארץ ישראל. כי אין לנו מלחמת מצווה על פי נביא) לא נחזיר שום שטח כי זו הארץ שהקב"ה מנחיל לנו). כי בתנ"ך כתוב שמפני חטאינו הוגלינו מארצנו וכעת הקב"ה לקח אותה מאיתנו ונתנה להם.
.
.
על זה טען מי שהתכתבתי איתו, שרואים בבירור גמור שהקב"ה כבר סיים את הגלות, וזה מורה שכעת רצונו לתת לנו את הארץ כחלק מתהליך הגאולה שמשמש ובא.
איך רואים שהוא סיים את הגלות?
לדבריו מכך שזכינו שיש לנו מדינה לתפארת, חזקה ומשגשגת, ערכית, בשטחי ארץ ישראל. ורוב העם מכל העולם עולים אליה. אם מסתכלים על כל מה שהיה בהיסטוריה ורואים איך פתאום זכינו למדינה כזו, רואים שזה ממש בדרך פלא ואין ספק שזה כבר לא גלות, כי זה מהלך אלוהי גאולי ומכוחו אנחנו כבר בארץ ישראל והרי עובדה היא שאיננו בגלות, ואנו מחדשים את תפארת העבר וכחלק מזה אנו כובשים בחזרה את הארץ שהובטחה לנו.
.
.
על זה טענתי:
הגלות היא חורבן הבית וחורבן מלכות בית דוד, שקרו מפני חטאינו. זה לא עניין גיאוגרפי באיזה קו רוחב אנו עומדים ואם הוא במקרה באותו שטח של ארץ ישראל ההיסטורית זה אומר בהכרח שאנו לא בגלות.
למשל, נניח שהיו בארצות הגולה רשעים גמורים מזרע ישראל, והם הרגו את כל הישרים והנאמנים, והם עובדים את כל העבודות זרות שבעולם ומורדים בה' בכפירה נוראה שלא היתה כמוה מעולם. יותר הגדילו לחטוא מכל המלכים שאין להם חלק לעולם הבא ויותר מדור המבול ויותר ממגדל בבל, ויותר מסדום ועמורה, והם מגדילים רשע ורצח יותר מהיטלר וסטאלין ביחד. אותם רשעים באו לארץ ישראל והם מקיימים כאן מדינת סדום ועמורה נוראה. האם נאמר שזה קץ הגלות?
הרי זה פשוט לגמרי שעצם הישיבה על השטח לבדה, לא מעידה על קץ הגלות. אלא פשוט שהארץ תקיא את אותם והם יושלכו לגלות ויקבלו עונשים גדולים.
.
.
המדינה שהקמנו בארץ ישראל, שותה עוולה כמים, ועושה באופן מזעזע את כל הדברים שבגללם הארץ הקיאה אותנו וגלינו מהארץ. תסמרנה שערות ראש. לכן לדעתי אין שום מקום לומר שזה גילוי ברור על סוף הגלות. אפשר שיש תקווה שבעתיד החברה תשתנה לטובה, ואז אולי זה יתפתח לכיוון שאפשר שהוא ראשית צמיחת גאולתנו. אבל זו רק אפשרות (לפי הנראה בהווה אפשרות רחוקה), זו תקווה, זו לא עובדה ברורה.
.
.
המדינה מראשית הציונות ועד היום, מבוססת על כוחי ועוצם ידי, על האמונה שכח הזרוע הוא לבדו מנצח, לא בצירוף אלוהינו.
בזמן השואה מנעו בכח עליית יהודים רבים עד מאוד, כי לא רצו אותם כאן. וכמו שאמר גרינבוים שר הפנים שפרה אחת חולבת בארץ ישראל טוב הלנו מחמישים יהודים מרחוב נלווקי. מי שבודק היטב רואה שההיסטוריונים שאומרים כך יש להם הוכחות חד משמעיות, ומי שמנסה להשתיק אותם (גם אם בכסות של מתווכח אקדמי) זה מאינטרסים אחרים, שרוצים לעשות שקר ולהכחיש מה שהיה.
.
.
כמעט את כל הפיצויים ששולמו לנפגעי השואה באופן אישי, המדינה גזלה מהם. עד היום ממשיכים.
.
.
חולי הנפש חיים במצב שאי אפשר להעלות על הדעת. הייתי בעצמי באישפוז פסיכיאטרי, באיתנים שבהרי ירושלים. החלונות היו שבורים בחורף הקר, ולא נתנו שמיכות, כשהתלוננתי פגעו בי באלימות קשה והשתיקו אותי. האוכל מקולקל, ובעיקר לא מספיק. ביקשתי עוד פרוסת לחם אחת כי נשארתי רעב מאוד אחרי מעט האוכל שחילקו, ונזפו בי קשות. נתנו זריקות עם תרופות חזקות מאוד, או קשרו לזמנים ארוכים, רק ככלי להפחיד את מי שלא שומע בקולם, לא כאמצעי רפואי. ועוד כהנה וכהנה, הרבה מאוד ויקח ספר שלם לכתוב את כל הזוועות והעינויים.
אחר כך ניסיתי להתלונן במשרד הבריאות, אצל המנכ"ל, אצל השר, שום דבר. לא אכפת, מזלזלים בגלוי, בפרצוף. בדיבורים רשמיים אומרים שאין תקציב. אף פעם אין תקציב. אלה סכומים פעוטים יחסית ואף אחד לא רואה לנכון להשקיע אותם. והאוכלוסיה כולה שותקת. אין מחאות המונים, זה לא נושא שיכריע את הבחירות כי הוא כואב לכולם ויצביעו רק למי שיתקן את זה. זו לא אשמת הממשלה או המנגנון, אלא של החברה כולה.
.
.
בבתי אבות שלא עולים כסף רב, לעניים, גם כן המצב מזעזע ולא אכפת לאף אחד ואין תקציב אפילו לא שקל אחד.
.
.
לא פותחים את תיקי ילדי תימן החטופים, כי ממשיכיהם של החוטפים, מי שהם הכניסו למערכת ולימדו איך להתנהג בה, עדיין מכהנים, ועדיין יש להם כח בלי מוגבל כלל לקחת ילדים גם אם זה רק כי התחשק להם. ממני עצמי חטפו ילד כך, בלי שום הצדקה, רק כי אחד מהם היה לו אינטרס זר בזה שהיה גלוי וידוע, בשקרים ואיומים נוראים כמו ראשי משפחת פשע, לא פחות כלל ממה שמתואר בעדויות על ילדי תימן. וחקרתי בזה הרבה ואין לי שום ספק שרוב הילדים שמוצאים מהוריהם על ידי השרות למען הילד זה בחוסר הצדקה גמור, ורוב מי שבאמת צריך להציל הם לא מצילים כי לא אכפת להם להציל אלא רק לממש את כוחם הלא מוגבל. המערכת המשפטית לא מבקרת אותם. הכל שקר גמור. ויש עדויות למכביר וזה לא אכפת לאף אחד. כחברה היה מצופה שלא נאפשר לזה לקרות. כשהמנהיגים יודעים שיש עניין שהוא בנפשו של הציבור, והציבור סוער, והעניין יכריע את הבחירות, אז הם מטפלים בו. איפה שהציבור שקט הם לא מטפלים. ולמה הציבור שקט?
.
.
כך גם היחס לנפגעות ונפגעי אונס, ההזנחה הנוראה של התינוקות במשפחתונים, של העבודה הסוציאלית, לא מוציאים ילדים שנאנסים באלימות ונמכרים לזנות על ידי הוריהם כי יש המתנה לעוד שנה כי אין תקציב ואין כח אדם (וגם כי הם עסוקים בלחטוף ילדים מהורים מסורים וטובים). ובעוד עניינים רבים מאוד. למשל אני שומע מאמהות לילדים עם צרכים מיוחדים הרבה טענות, או אלימות מצד המשטרה, ועוד ועוד, נושאים שאינני בקי בהם היטב מהיכרות ומחקר שלי בעצמי, אינני רוצה לכתוב כעובדה שיש בהם הזנחה מזידה. כמו בכל עניין לכל צד, אי אפשר לסמוך על מידע מהתקשורת. אבל אין לי ספק שיש עוד הרבה עניינים שחלקם אני לא בקי בהם וחלקם אינני מכיר כלל, שמי שיברר שם את העובדות היטב ויחקור בעצמו יגלה שיש פשיעה מושתקת שלאף אחד לא אכפת ממנה.
אני יודע היטב מעצמי ומעבודתי בזה, שאצל חרדים יש מדיניות לכתחילה להתיר השתיקה ניצול מיני של ילדים, ולא להעניש את העושה כך, כי אחרת יחטאו עם אשת איש מה שיגרור בעיות הלכתיות עצומות, וצורך לפרק משפחות ויהיו ממזרים. ואילו ילד אין בזה שום בעיה הלכתית, והילד לא מבין וישכח. ולכן משתמשים בילדים במכוון לפורקן התאווה של מי שלא יכול לשלוט בעצמו. לכן הם מוסרים נפשם להגן על כל פדופיל, וכמו שעשו עם מלכה לייפר ששר במששלה הקריב את הקריירה שלו בהוראה מגבוה כדי להגן עליה, ועוד לאין מספר. כבר הארכתי בזה הרבה. וגם זה עוול ודם הילדים בכנפותיכם עד שינקם.
.
במלחמת השחרור, בזמן שעלו שיירות אספקה לירושלים במסירות נפש עצומה, היו כל כך הרבה שגנבו וסיפסרו באספקה הזו. כי לא היתה ביקורת כראוי. כך שמעתי מסבתי ז"ל שבעלה סבי, ואחיו, בעצמם היו שם ונוכחו בזה כשיטה בכל מקום שחטאו בה רוב האנשים.
אפשר לכתב כרכים עבי כרס על כל הפשעים שנעשים במדינה ובחברה שחיה בה.
.
.
אין אלוהים במקום הזה, עוד מעט והרגוני.
.
.
כל כך הרבה חובות. ואילו זכויות יש? שגשוג כלכלי, פיתוח הארץ, כאילו שעושים את זה לא לשם הנאת כרסם. כח בטחוני, לבטוח על הכח החומרי בלבד, בלי שום אמונה, זו לא זכות. יש אנשים פרטיים מרובי זכויות, אבל כמדינה, כחברה, אני לא רואה הרבה זכויות. כמה שנאה, אלימות. כשנוסעים על כביש רחב ועמוס מרגישים כמה הנהיגה מלאת אלימות. בתגובות יש שיח כל כך אלים, נכון, אלה שולי החברה, קיצונים, לא כולם, אבל יש בסך כל אתרי העיתונות במשך השנים האחרונות מאות אלפים אם לא יותר שכתבו באלימות וכיעור נוראים. ויש רבים שמתנהגים לעם שכבשנו בגזענות ואכזריות, שהיא פשע מתועב ומשוקץ לפי התורה, ודווקא תולים את זה בתורה. גם אם שיקולי ביטחון מונעים את האפשרות לתת להם מדינה עצמאית כחפצם, עדיין אין שום היתר להשפיל ולרמוס. אלה בני אדם, נבראו בצלם, רובם הגדול הוא לא אויבים אכזרים.
כל חלש נרמס ונעשק, כל חזק רומס ועושה עוול וחומס. דמעות העשוקים לנגד עיני. וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.
.
.
על זה חרבה הארץ, קמצא ובר קמצא. ובאופן שבו המדינה שלנו נוהגת מאז ימי בראשית עד עתה אלה מנהגים שבגללם קרו לנו אסונות שאין לתאר. בזמן מגילת איכה וחורבן בית"ר, והיו עוד זמנים, לא היה פחות נורא מהשואה, ואולי הרגישו שכבר לא יתכן לחזור שוב על זוועה ושחיטה כזו. והנה זה קרה שוב. אני מתפלל שיימצא בנו זכות, שנזכה לגאולה במהרה, אי אפשר כלל לדעת את כוונות הבורא לגבי העתיד. עלינו להיטיב את דרכינו ולהתפלל ולשוב לפני ה' ולשוב על חטאינו. בכפיפת ראש, בעין דומעת. אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם.
.
.
אין שום מקום ליהירות, שהנה כמו שאנו ככה אנו טובים, סגולה, נבחרים, יורשי הארץ. אין לנו לסמוך על הגאולה שבראנו לנו בכוחנו ועוצם ידינו.
ולמדו מזה גם על תקופת הציונות ותקופתנו.
אבל יש הבדל מכריע. אז היו נביאי אמת, שעמדו בכל הכללים המבוארים ברמב"ם שלפיהם נודע מי הוא נביא אמת. ולפי ההלכה יש חובה לשמוע להם ולהאמין לדבריהם, ומי שלא שומע דינו מיתה. ואז הנביאים אמרו שזו גאולה מה' והוא זה שיודע איך לגאול ומי יאמר לו, ואם הוא רצה שזו תהיה גאולה דרך פוליטיקה וכח מלכי הגויים, כך רצונו ועדיין זו גאולה.
לפי הצד שהגאולה תבוא בזמנה הקבוע שהוא ה"קץ" (שעליו נאמר תיפח רוחם של מחשבי קיצין), והגלות לא יכולה להימשך לאין סוף, מבואר:
.
לכן אותו מלך קשה כהמן שמדובר בו בגמרא בסנהדרין אינו היטלר. כי אותו מלך קשה כהמן גורם לתשובה, והיטלר לא גרם לתשובה. מעשיו כבר הולכים ונשכחים, ולא צמחה מהם שום תשובה (היטלר ימ"ש מפסיק להיות חווייה חיה בתודעת העם, ומצטרף לאסונות שהיו לפניו, סטאלין, חמלניצקי, גירוש ספרד, השמד שהיה בזמן הרמב"ם, חורבן בית שני, חורבן בית ראשון ועוד לאין מספר. יש, גם אצלי, תחושה שאחרי השואה לא יכתן כלל שיקרה דבר כזה שוב, אבל עובדה שזה קרה הרבה יותר מפעם אחת). אולי רק להיפך. קושי עורף יותר, הליכה בקרי. אומרים שזה אנטישמיות, לומדים מזה שצריך עוד מטוסים, לא אומרים שזה שבט אפו של אלוהינו.
לפי זה איך שייך כלל להעלות על הדעת שאנו בימי אתחלתא דגאולה? שאנו נגאל את עצמנו בלי נביא, על דעת עצמנו, בלי תשובה, עם החטא בידינו, נתריס נגד מי שהגלה אותנו ואמר שנשוב לארצנו רק אם נשוב אליו? ואנו אומרים לו נשוב בכח בלי לשוב אליך, נעשה כחפצנו, לא נתקן את דרכנו.
מה שהיה אצלם המקדש, בזמננו ממלאת את התפקיד הזה ההלכה. לא יתכן שהשואה קרתה בגלל החרדים, כי הם שומרי שבת וכל ההלכות באדיקות. לכן בהכרח זה בגלל החילונים. אבל כמה עוולות שבין אדם לחברו עשו החרדים. למשל ב"סיפור פשוט" של עגנון גם את זה רואים. וחטפו ילדי עניים למסור לצבא הצאר במקום ילדי עשירים, וזה נעשה כו היתר לפי דעת הציבור, ועוד כהנה וכהנה דם עניים בכנפיהם.
אדם חי - האתר של ניר שטרן 
ניר,
היות ואתה עצמך כותב שאינך מסכים עם הנחות היסוד של הרב קוק אז מה הפלא שאתה גם לא מסכים עם הפרשנות שלו לקבלה ולפילוסופיה. במצב הזה לעבור מקרה מקרה ולהראות איך לדעתך הוא לא פירש נכון כי הוא לא הניח את ההנחות שלך ("הנכונות") זה פשוט מגוחך. ברשותך אני אוסיף עוד נקודה. ברור לי שאתה לא מסכים עם הרב קוק ואני לא קורא אותך כדי לגלות את הרב קוק. אני קורא אותך כדי לגלות את ניר שטרן שיש לו את האות שלו בתורה. לכן הניסיון למשוך אותך כל הזמן לכיוון הרב קוק נראה לי מוזר.
באשר לפסקי הרב קוק, הרב קוק היה רב קהילה. ובתור רב קהילה מערכת השיקולים שלו הייתה קצת שונה מכל הדמויות שהזכרת שנהנו מהפרביליגיה לעסוק בתורה מבלי לראות מול עיניהם אנשים ממשיים. זה קצת בושה שאנשים כמו החזון איש הפכו את כל מי שלא מסכים איתם למחזיקים ידי עוברי עברה כמו במקרה של התר מכירה בשמיטה. הרב קוק לא היה הראשון שנקט בגישה הזו (והוא עוד עשה זאת בדיעבד) וגם לא האחרון. אך משום מה לחכמי בני ברק יש את החוצפה להכריז על כל מי שלא סובר כמותם בסוגיה כמחזיק ידי עוברי עברה.
אינני בר הכי להיכנס איתך לדיון מפולפל אבל נראה לי שההנחה היוונית שהעולם חי באה כתוצאה מכך שהם לא הסכימו עם הניסוח המודרני של חוק ההתמד. ברור לי שעכשיו תביא לי איזה דיוק באריסטו שמוכיח שהוא כן סבר אותו אבל הפרשנות הרגילה במשך 2000 שנה אחרי אריסטו היתה שתנועה דורש מניע ואיננה יכולה להתמיד בלי מניע. ברגע שהורדנו את הדרישה הזו עם הניסוח המודרני של חוק ההתמד, הצורך להניח שהעולם חי ירד מאד. אף אחד לא חושב שלכוכבים יש שכל המניע אותם בגלגלים. הכוכבים הם מסות חלליות אשר ממשיכים את תנועתם כל עוד הם בחלל ואין שום צורך בתודעה בשביל תנועה זו. מצידנו הם גם יכולים להיות חומר מת. אתה מנסה להביא עוד כל מיני הוכחות לכך שאריסטו עדיין רלבנטי. אולי. אבל להרשיע את הרב קוק בכך שהוא לא קיבל את אריסטו נראה לי קצת דחוק.
יישר כח גדול על דבריך. פשוט שכל מה שאני כותב הוא רק לפי הנחות היסוד וזווית הראיה שלי. לא שייך כלל לבוא ולשפוט שרב פלוני הוא "לפי האמת" כך או אחרת. אין לזה תוקף ואין בזה אמת, וזה לא מועיל לשום דבר.
היה לי רק צורך להביע את זווית הראיה האישית שלי. הדרך לעשות זאת הוא לכתוב מה היא דעתי בכל מיני סוגיות, ולא לשלול ולתקוף אחרים. בטח כשתוקפים את האיש עצמו ולא את הטענה לגופה.
נראה לי שזה קרה כי כבר הרבה זמן נדמה לי שרוב מי שקרא את דברי שמע בהם את הרב קוק, וגם הניח כוודאי שאני הולך לאורו. הרגשתי קצת כמו טובע בים האורות ונצבע בעל כרחי בצבעים האלה, ואיכשהו כל מה שאמרתי התפרש כך ויצא מכוונתי. והיה לי צורך להבהיר איך מנקודת המבט הצרה והאישית שלי נראה כל העניין מעיקרו, לא רק כדעה שונה בטענה מסויימת בסוגיא מסויימת, אלא כגישה שהיא שונה ממקום יסודי הרבה יותר. הרגשתי שבלדבר על הסוגיא לגופה בלבד לא קורה שאני מצליח להעמיד מהלך ברור שמי שרוצה לראות אותו יכול לראות שזו גישה נפרדת ושונה לגמרי, בהנחות היסוד.
הוא לא יחסר מדברי, מי שרוצה ללמוד את דבריו ילמד, ומי שיראה בהם אור יראה, ופשוט שאף אחד לא יימנע מראש ללמוד בו או לקבל דבריו בגללי, ובוודאי גם אין לי שום רצון כזה.
.
.
מה שיותר כאב לי, הוא שהרמב"ם לפי הבנתי עשה מסירת תורה חדשה, והעמיד את התורה כעניין שכלי ולא מיסטי. והעמיד שבזה קדושתה וייחודה מדתות אחרות. זה מה שאברהם אבינו חידש בעולם ומה שמשה רבינו לימד.
העולם הדתי לפניהם היה מבוסס על רגש דתי, רגשי קודש, תחושות ואינטואיציות ואמונות. והוא העמיד שהאדם זה שכלו והתורה היא שכלית. זה כל החידוש של אברהם והתורה, וכמו שכתב באיגרת תימן. ששאר הדתות הן כמו אדם מצוייר ורק תורת משה כמו אדם חי.
בלי החידוש הזה אין בכלל הבדל בין מה שהאמינו לפני אברהם ומה שאחריו. ההבדל רק סמנטי, זה קורא לאלוה ראובן וזה קורא לו שמעון, והכוונה אחת ביסודה.
העולם היהודי לא קיבל את זה. אין לרמב"ם תלמידים מצד המורה נבוכים.
החזון איש או רבי חיים וכל כיו"ב, לא דיברו בעניינים האלה לעומק ולרוחב.
מי שמדבר ודבריו נשמעים, הוא הרב קוק, ובזמננו קולו שולט והוא כמעט היחיד.
הרוב סבורים שהרמב"ם התבסס על אריסטו, ואריסטו הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה, האנושות כולה כבר הפריכה אותו מיסודו, וממילא גם הרמב"ם אבד הכלח על דבריו. מהחכמות החדשות אין מבוא להגיע לדעת אלוהים במובן המלא העמוק, כבסיס, אולי רק ללמוד צימוק כלשהו. והחכמות הישנות של אריסטו הן רק מוצג מוזיאוני מיושן. לכן נפל כל המהלך של הרמב"ם כי אין בימינו דרך מעשית ריאלית לבוא לדעת אלהים חיה ואמונית ועמוקה ושתתפשט משם לעבודה נפשית חמה, כשכל זה מתחיל רק מהשכל. כולם אומרים ששיטת הרמב"ם לעבוד רק עם שכל, אבל אם שואלים איך בדיוק אני עכשיו עושה את זה, אין תשובה.
מבחינתי הרב קוק הוא המסמר האחרון, והגדול, בארון של המהלך של הרמב"ם. כי הוא סבור אחרת, אצלו יש לגיטימציה ל"נשמה" ורגשות קודש וכו'. וביחד עם זה הוא נשמע גם שכלי ומשכנע, וסמכותו בנושאים האלה כמעט מוחלטת.
לפי ראייתי מה שמדובר עליו כאן הוא:
"עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן…
וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן" הל' ע"ז פרק א.
לכן אני מדבר בכזו חריפות, כי אצלי זה מאבק על עקירת העיקר ששתל אברהם, לא רק שתי דעות בבית המדרש על סוגיא כלשהי.
.
.
הרמב"ם כתב על רס"ג שהוא לא ידע מה זו פילוסופיה, וכיוון שהקנאים הדתיים המוסלמים קראו לדעותיהם "פילוסופיה", הרס"ג נתפש לצליל המילה ולכן קיבל את כל שיטתם בלי ביקורת. זו התקפה חריפה לגופו של אדם ולא טענה על הסוגיא. הריה"ל היה דיין בבית דינו של הר"י מיגש יחד עם אביו של הרמב"ם. ספר הכוזרי היה מפורסם, והרמב"ם מתעלם ממנו לגמרי. אולי משום כבודם של אביו והר"י מיגש לא רצה לתקוף אותו.
הרס"ג, הכוזרי, רוב האדמור"ים הגדולים (אמנם לענ"ד מהתולדות יעקב יוסף, שהוא מקור מוסמך לתורת הבעש"ט עצמו, מבואר שהבעש"ט היה בשיטת האר"י והרמ"ק והרמב"ן שהם כהרמב"ם בזה), והרב קוק, הם שיטה, שהרמב"ם ייחס לכלאם המוסלמי והאריך מאוד לשלול, וראה בה שיטת בני דורו של אברהם אבינו, שמזה אברהם אבינו בא להוציא, ולא דעה לגיטימית שיש לה מקום בתוך בית המדרש ושאפשר לומר עליה אלה ואלה דברי אלהים חיים. לעומת זאת ההולכים בשיטת הרס"ג לא שללו את הרמב"ם, כיבדוהו ולמדו ממנו. הם יכולים לראות בעצמם תלמידי הרמב"ם, רק לא קיצוניים ולא פאנאטים.
.
הכוזרי שלל את הכלאם במאמר החמישי, כי הכלאם הוא נסיון לבנות פסאודו-פילוסופיה שתגיע למסקנות של הדת. ותיתן למאמין תחושה שהוא לא נבער ביחס לפילוסופים האמיתיים. הכוזרי ראה שאין בזה ממש והוא גם לא צריך את זה. מבחינתו המאמין לא זקוק לשום סוג של פילוסופיה, הוא נשען על המסורת, ועל כח הסגולה שבמעשה המצוות, ועל סגולת ישראל, ועל קריאה בתנ"ך וחז"ל בפשטות. אמנם מצד הדחיה הדתית של דעת האלוהים על ידי התבוננות שכלית בטבע ובתורה שהם אחד, באמצעות החכמה האחת והיחידה שמאפשרת את זה, היא חכמת אריסטו, שלפי המו"נ ב יא היא היא חכמת המקרא וחז"ל, ורק עליה נאמר רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, מבחינה זו הכוזרי והכלאם הם באותו מחנה.
(המדע המודרני בעצמו אומר שהוא בהכרח זמני וחסר וניתן להפרכה. זהו משום שהוא מדע מטריאליסטי ובנוי על תצפיות בחומר. המדע האריסטוטלי הוא התבוננות רוחנית בעין הלב על התחלות המציאות הרוחניות. הוא עוסק באותו מקום שהנבואה עוסקת בו, ומגיע לאותן מסקנות. לכן כשהוא שלם וצלול כמו אצל אריסטו הוא נצחי ובלעדי, כמו הנבואה. הוא נקרא מדע כי הוא נובע מעיון שכלי עמוק ולא מסמכות ומסורת או קבלה עיוורת של נבואה. אבל זה הדבר היחיד שמשותף בינו ובין המדע המודרני, או הפרה-סוקרטי.
לגבי המהר"ל והגר"א, הם שיטות ביניים. הם למדו מעט ובשטחיות באריסטו עצמו, ואת רוב חכמתו של אריסטו קיבלו לא ממנו אלא מספרי הקבלה ולא זיהו את חכמת הקבלה עם אריסטו, כי לא עיינו בו בכל העומק הנדרש. ונעשה מזה שיטה אמצעית, שאין בה אחדות גמורה של הטבע והתורה, והחכמה העצומה שיש בתורתם מכוונת לעולמות העליונים ולדברי התורה, ויש בה צד של ניכור מסויים מהטבע הגשמי. ויש עוד חכמים גדולים, רוב חכמי הפנימיות הגדולים, שקיבלו את חכמת אריסטו מהקבלה ולא ממנו, ולכן חסר משהו באחדות עם הרובד הגשמי של הטבע. שזה אחדות חיים של המציאות וכל הרבדים באדם.)
.
.
לכן אע"פ שברור לי שכל דברי הם רק דעה סובייקטיבית פרטית מזווית הראיה הקטנה המוגבלת והחלקית שלי, עדיין הדעה שלי היא התקפה חריפה כזו ולא רק מחלוקת בדרך כבוד של אלה ואלה דא"ח.
אני מפנה כאן לתגובה שכתבתי בעניין רשימה זו לעיל בתגובות על רשימה 54. בתגובתי לר' פנחס
שלום רב
קצת מוזר לי שלכתוב על גדולי עולם שהם נכשלו בכפירה, אתה כותב בפשטות, ואילו על העובדה שר' אלחנן וסרמן הי"ד לא דייק במסירת דעתו האמיתית של החפץ חיים אתה כותב 'חלילה'..
לגבי היחס בין החפץ חיים והרב קוק – אפשר לראות כאן: https://www.shoresh.org.il/spages/articles/article1769.htm
אני מסכים שנהגתי כאן בחוסר הגינות.
יש שני נושאים נפרדים. האחד הוא לנסות לברר מה היתה דעת גדולי ישראל בעניין הזה, וכאן יש יומרה לנסות לקבוע מה האמת וההלכה בסוגיא.
נושא שני, להביע את דעתי שלי, הקטנה והענייה, שאין לה שום משקל וסמכות כלל, ולא קובעת שום אמת ושום הלכה, רק לשתף את ידידי שכך אני כשלעצמי חשבתי על הנושא הזה, שזה מעיד רק על דרך הראיה שלי וההבנה שלי, שאני רוצה לשתף בה את ידידי שמתעניינים, וזה לא נסיון לומר שום אמת או קביעת מסמרות.
בעצם רציתי לעסוק רק בנושא השני. אבל גם אגב שטף העניין כתבתי גם דברים בנושא הראשון.
אני מתחרט ומתנצל על הדברים האלה. באמת לא התכוונתי להביע דעה מה גדול פלוני סבר או מי גדול ומוסמך יותר ממישהו אחר וכל כיו"ב. לא ביררתי את זה, ואני לא חוקר או היסטוריון, וזה גם חסר משמעות כי למי אכפת אם נדמה לי שדעת גדולים אלה או אחרים היתה כך או כך. הרי כבר יש ציבורים גדולים שכל אחד הולך בדרכו ואין שום משמעות אם סתם מישהו אומר שהאמת לדעתו כך או כך.
כל מה שכתבתי הוא רק כדי לחדד את ההסבר איך אני מבין סוגיות מרכזיות בלימוד. כשמחדדים היטב דעות שנשמעות דומות בשטחיות זה מבהיר את הסוגיא.
למשל לפי המורה נבוכים הרס"ג כופר גמור, כי הוא לא מאמין בשכלים הנבדלים, ומיחס תארים חיוביים, ובונה את ההוכחות למציאות האלוה על כך שהעולם נברא ואין הוכחה אמיתית שהעולם נברא. ולפי הרס"ג הרמב"ם כופר גמור מכמה סיבות, וכן הלאה. הם לא באמת עסקו בלתת ציונים למישהו כמה הוא כשר או כופר, אלא רק חידדו את הסברת התפישה שלהם ודייקו אותה.
מעריך מאד את הכנות
אני ארהיב עוז לעוד נקודה חשובה מאד בעיני, ואני אתחיל במשל
אתה ודאי מכיר את מה שכתב ה'חזון איש' באמונה ובטחון שהמוסר תלוי בהכרעת ההלכה, ומביא שם דוגמא שאם אחד צודק אז מי שמסיג את גבולו הוא מזיק ויש לרודפו ולהפסיד פרנסתו וכו', ואם הראשון איננו צודק, אז אדרבה את הראשון מותר לרדוף ולהשיג גבולו וכו'.
ואחר בקשת המחילה, הדברים לכאורה אינם מדויקים ובתרתי
ראשית, גם אם האדם יצא חייב בדין, הרי את אופני החיוב, ועד כמה רודפים אותו ועד כמה מפסידים אותו – ודאי זה תלוי בשיקול דעת מוסרי. כשקונסים אדם על כך שהוא לא מקיים את הדין יש הרבה מרחב לשיקול דעתו של בית הדין באופי הקנס וכדו', ובודאי שנלקחים בחשבון שיקולים מוסריים.
שנית, עצם המחשבה שאפשר להכריע בצורה חדה את הסכסוף אינה כה ברורה. השולחן ערוך כבר פסק שיש לחפש את הפשרה עד כמה שאפשר – בעקבות אמירת רשב"י שאין אנו יודעים לדון. בודאי שרשב"י אמר כך מתוך התחושה המוסרית של הענוה – חוסר היכולת להכריע בדין ,ממילא גורמת לכך שההכרעה, גם אם תהיה – תהיה הרבה פחות קיצונית.
אם אני אנסה לסכם המחשבה התיאורטית של החזון איש, איננה נכונה באופן מעשי, וממילא המשמעות התיאורטית שלה מאד מגובלת.
ועכשיו לנמשל – ההנחה שאם הרמב"ם סבר כך אז בהכרח כל החולקים כופרים וראויים למיתה – לולי דברי החזון איש וכן להיפך – איננה נכונה בעיני. ודאי גם הרמב"ם ידע שיש בזה הרבה גוונים וצדדים, ומה שהרמב"ם אמר את הדברים בצורה חדה, הוא בשביל האמת עצמה אבל לעולם האמת איננה קיימת בטהרתה והצגת האמת הטהורה במנותק מכל השאר זוהי הצגה שאין הדעת סובלתה. פוק חזי הרמב"ם עצמו שמול בני דורו, שודאי ידע כמה תפיסתם נמוכה ומגושמת באלוהות, ובכל זאת עמל כל כך רבות למענם כפי שניכר באיגרותיו הרבות.
אני כותב זאת גם ביחס למה שכתבת באחת הרשומות, שאתה מרגיש שאתה חי ב'שלולית' של עצמך אלא שאתה מנסה להבין מה האמת כפי שהרמב"ם הבין אותה (ציטוט במעורפל, כמובן). ואני חושב שאמת שמשאירה את האדם ב'שלולית', אינה אמת וכדרך שאמרו בעלי המוסר – שאמת שאמרה על האדם 'אל יברא' הושלכה ארצה, משום שאמת כזו איננה אמת.
סליחה על האריכות, מקוה שיהיה לתועלת
אני גם התכוונתי למה שכתבת כאן, אולי לא הבהרתי מספיק. רציתי לומר שכל האמירות שפלוני כופר וכיו"ב, לא באמת באות לומר עליו כך. הרי וודאי רב סעדיה גאון הוא מעמודי התווך של מסירת התורה לכל הדורות שאחריו, והתקבל כגדול שבגדולים ואף אחד לא יכול לערער על זה, והרמב"ם כיבד אותו מאוד ובוודאי לא בא לשלול אותו, וגם כל דבריו עליו נאמרו בלי להזכיר את שמו, כי שמר על כבודו. העניין הוא לימוד הסוגיא בלבד. בגמרא כתוב שתלמידי חכמים נלחמים זה בזה במלחמתה של תורה, כי כך השמועה מתחדדת. אם אדם מסביר סברא עמוקה בלימוד, כדי שהיא תובן ותובהר כראוי, הוא מנסה לחדד אותה עד הקצה, ולשם כך מגדיר בגדרים מאוד מוחלטים ומדוייקים וקיצוניים. אחר כך מגיעים לסוגיא אחרת ושם כתוב משהו אחר שצריך ליישב אותו עם הסוגיא הראשונה, ואז הוא אומר שמה שלמדנו בסוגיא הראשונה זה רק בחינה אחת של העניין וזה רק צד אחד, והוא לא כל כך מוחלט, כי התורה רחבה והסוגיא רחבה ויש בה פנים רבות ובחינות שונות, ויש בחינות אחרות וצדדים אחרים שהם הודגשו בסוגיא השנייה וכך תתיישב גם הסוגיא השניה.
גם מה שהבאת מהחזו"א הוא על דרך זו. באמת הרחבה של התורה, וגם במציאות, יש פנים רבות לכאן ולכאן, וצירופים רבים של הרבה בחינות שונות, הרי יש באמת ק"נ וטעמים לכל צד, ועל מחלוקות קיצוניות נאמר אלה ואלה דברי אלהים חיים, אנחנו קטנים מדי מכדי להקיף את כל הצדדים, אנו יכולים לראות בכל פעם רק צד אחד. לכן אנו מוכרחים לבודד באופן לא מציאותי את הצד האחד הזה, וכשלומדים אותו ללמוד אותו כאילו רק הוא קיים. בלי זה לא נוכל לראות ברור שום דבר, כך אנו רואים ברור צד אחד. אבל האמת היא שזה רק צד אחד מתוך אינספור צדדים שאפשר שכולם צדדים של אמת.