54 – הלכות דעות. מהות עבודת השם.

הקדמה בעניין דרך לימוד פשט דברי התורה. פשט מול פונדמנטליזם. 

אליהו זוטא (איש שלום) פרשה טז:
""אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם" (ישעיה ס"ו ה') .

"אחיכם" – אלו בעלי מקרא ששונאין לבעלי משנה.

"שונאיכם" – אלו בעלי משנה ששונאין בעלי תלמוד.

"מנדיכם" אלו מלמדי תינוקות שקורין ואין שונין, ואם קורין ושונין אין בהם דעת, ואסור לכבדן, ומכבדן יורש גיהנם לעצמו."

כל טקסט מוכרח פרשנות, אף פעם אי אפשר לקרוא אותו באופן פשוט לפי הפירוש המילולי המילוני של המילים. הראייה לזה מהתרגום האוטומטי של תוכנת מחשב, וכגון תרגום גוגל. כך יוצא טקסט שלא עבר פרשנות. ככל שהטקסט עוסק בנושא שטחי וחיצוני יותר כך קטן המרחק בין הקריאה הנכונה לבין מה שתרגום גוגל מצליח לקרוא אותו. אפשר להשתמש בתרגום גוגל לתרגם הוראות שימוש של מכשיר (כל זמן שאין סכנה אם ישתמשו בו שלא כראוי), או לידיעה אינפורמטיבית בעיתון וכיו"ב. לגבי טור דעה בעיתון כבר כמעט אין תועלת בתרגום אוטומטי, וככל שהנושא מורכב ודק ובעל ניואנסים יותר, כך תקטן התועלת שבתרגום. במאמר הגות עמוק בוודאי תרגום אוטומטי לא יועיל כלל.

הטקסטים הכי עמוקים הם טקסטים שמנסים לאפשר מגע כלשהו עם מה שלדעת הכותב הוא המציאות האמיתית, הטבע האמיתי של המציאות, שהוא מנוגד למה שנראה כלפי חוץ. טקסטים כמו דברי תורה או דברי פילוסופיה כגון של אריסטו. כשהטקסט מתאים לתפישה השטחית, גם הקריאה השטחית בטקסט מכוונת בערך לכוונת הכותב. כשהטקסט סותר את התפישה השטחית ומכוון לתפישה עמוקה שהקורא לא מכיר אותה, שהיא נגד נסיונו והרגלו ודרכי תפישתו ומושגיו השגורים, והוא אמר לבסס את התחלת היכרותו איתה על טקסט שהופך את כל תודעתו, כאן הדיוק  במילים הכרחי ואיתו הכרחית הפרשנות, ותרגום של גוגל לא רק שלא יועיל אלא יהפוך את משמעות הדברים. כיוון מדברים עם הקורא על רובד מציאות שהוא לא מכיר, המילים מקבלות משמעות שונה ממה שהוא מכיר, ולזה נצרכת פרשנות, להסביר את משמעות המילים.

למשל התורה אומרת שהבורא יושב על כסא. הקורא מכיר את המציאות הגשמית, ולפי מושגיו הבורא יושב על כסא גשמי ממש. כאן מוכרח שתבוא פרשנות שתלמד שלבורא אין גוף. זה לא כתוב בטקסט אלא זה ידע שהוא מחוץ לטקסט, והטקסט מבוסס עליו כעל הנחת יסוד לא כתובה. הקורא לא יכול לדעת את זה מתוך הטקסט, ורק הפרשן יודע ממקורות שמחוץ לטקסט ומלמד את הקורא. באמת הפרשן יודע להוכיח שכזו היא כוונת הטקסט גם מתוך עצמו, מתוך ניתוח עמוק, שאלת קושיות עמוקות, תשומת לב לרמזים ודיוקים דקים וכו'.

בצעירותי קראתי בספר שחמט למתחילים שצריך לפתח כלים ובהתחלה לרכז כלים וכח במרכז הלוח ככל האפשר. לכן במהלך השלישי הסעתי את המלכה לשם. מישהו שיודע לשחק אמר לי שזו טעות חמורה שתביא להפסד בטוח ומהיר וזו לא כוונת הספר. אמרתי: אבל ככה כתוב! והוא אמר אתה כל כך ירוק ומתחיל שאין לי דרך להסביר לך כמה אתה טועה ולמה בוודאי לא זה מה שכתוב. הכותב כתב בשביל מתחילים אבל לא היה יכול לכתוב באופן שלא יהיה זקוק לפרשנות של מי שמנוסה ויודע. אין אפשרות לעשות כך.

.

מסכת שבת לא א:

"מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

אמר לו שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה.

בא לפני הלל גייריה [גייר אותו]. יומא קמא [ביום הראשון] אמר לו א"ב ג"ד [א', ב', ג', ד'. לימד אותו את אותיות האל"ף בי"ת כשלב ראשון של לימוד תורה שבכתב], למחר אפיך ליה [הפך לו. לימד אותו שסדר האותיות הוא ת', ש', ר', ק'.]

אמר לו והא אתמול לא אמרת לי הכי [כך]

אמר לו לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי [לא עלי אתה סומך? סמוך עלי גם לגבי תורה שבעל פה]"

עד כאן הגמרא.

זה עניין הפרשנות, כיוון שהטקסט לא יכול להיות נקרא כמות שהוא, תמיד הפרשן יודע יותר מהקורא והקורא מוכרח לסמוך עליו או לפרוש לגמרי לקריאת הטקסט. אין אפשרות להתעקש לקרוא טקסט בלי פרשנות.

כשאני קורא טקסט אני תמיד משוכנע שהפירוש הכי פשוט, הכי מילולי, ממש כמו שכתוב, זו האמת. שהרי אם הכותב בעצמו סבור כמו הפרשנויות המפולפלות והמתוחכמות והדרשניות שהופכות את הלשון הפשוטה על פניה ואת הכוונה שנראית מפשטותם של דברים לכוונה הפוכה, הוא היה אומר את זה בעצמו.

במסכת מגילה יב א כתוב שפירוש המילה "הבנתי" הוא שבקריאה ראשונה טעיתי ואחר כך עמדתי על טעותי ואז בקריאה שנייה הבנתי. מי שלא טעה בפעם הראשונה אי אפשר לומר עליו שהבין, גם אם עמל ועיין ודקדק וחקר היטב. למשל אבני הכותל מבחוץ נראות כמשטח דו-מימדי. כל אבן נראית כמרובע דו-מימדי. רק אחר כך, רק במבט שני, רואים שיש מעט סדקים בין האבנים שבמבט מעמיק רומזים שאולי יש כאן עוד משהו. אחרי הרבה בדיקה מסתכלים שוב ופתאום רואים שכל אבן היא תלת מימדית. אם המשל הוא לדברי תורה וכל מילה היא אבן, אז העומק, התלת מימדיות, היא בלי סוף. ההסתכלות שזה משטח דו-מימדי שטוח, שמה שרואים זה כל מה שיש, היא טעות. והיא טעות לא רק בגלל שיש יותר מזה, אלא בגלל שזה בכלל משהו אחר. נייר דו-מימדי שמצויירים עליו ריבועים, הוא משהו אחר לגמרי ממבנה תלת-מימדי של אבנים בעלות עומק. הקריאה השטוחה היא שקר גמור, היא היפך גמור. זה לא רק שהיא חסרה ולא מכילה את כל המעמקים והרבדים. אם מכירים שיש כאן תלת מימדיות, שהמילים לא שטוחות, שיש משהו שלא נגלה בקריאה הפשוטה השטחית, אז גם אם לא רואים את העומק אלא רק את הגלוי, זו קריאה אמיתית רק שהיא חיצונית וחסרה, וזה הפשט. אבל אם כופרים בכך שיש משהו שהוא לאמיתו של הטקסט ונמצא בו, מעבר לקריאה הכי שטחית, אז הקריאה הפשוטה היא שקר גמור ואין לה מקום.

זו הכפירה של הקראים (זרם דתי שקרא את התורה באופן פשטני וכפר בכל פירוש שהוא לא כמו פשטות הלשון), שהיא כפירה בתורה כטקסט. התורה היא בעליל טקסט שאינו שטוח, שלא הכל בו נאמר בפשטות שמכילה את כל כוונת הכותב, זה לא טקסט כמו ידיעה בעיתון. זה לא קשור להיותה אלהית, גם ספרים כמו מובי דיק או הקומדיה האלוהית או אפלטון או שייקספיר או כתבי זן קונפוציוס בודהא וכיו"ב, ועוד כיו"ב לאין מספר, הם כאלה. כל ספר שבא ללמד משהו על משהו שהוא מעבר למה שבני אדם תופשים בתפישה הראשונית המיידית השטחית. מי שקורא את הקומדיה האלוהית או שייקספיר וכל כיו"ב בקריאה שסבורה שבקריאה הראשונה השטחית המילולית מתמצה כל התוכן שהתכוון אליו הכותב באמת, וכל השאר אלה פרשנויות שמבטאות רק את דעת הפרשן ולא את הטקסט (שהרי אם שייקספיר היה סבור כך היה כותב את זה בעצמו), הוא כופר בטקסט של המלט. הטקסט מעיד על עצמו באופן שבו הוא כתוב, באופיו, סגנונו וכו', שהוא לא שטוח. מי שמתעקש שהוא שטוח כופר בעדות שהטקסט מעיד על עצמו.

התורה נקראת שירה. בשירה מובן לכל אדם שאי אפשר לקרוא אותה כמו ידיעה בעיתון, בלי פרשנות. וכך כל טקסט עמוק נקרא שירה. שירה היינו שהמילים באות לומר משהו שהוא מעבר למילים, מעבר לפירוש הפשוט של המילים ומעבר לתפישה הפשוטה שבני האדם תופשים את המציאות.

הייתי יכול לומר למי שלימד אותי שחמט שבספר כתוב בפירוש לקדם את כל הכלים למרכז בהזדמנות ראשונה, ולא הוציאו את המלכה מהכלל, ואני יודע לקרוא ובלי ספק זה מה שכתוב והמחבר יודע, ולכן המדריך שלי בוודאי אומר דברים לא נכונים. זו חוצפה ויש בזה אלימות. אני ילד בן שמונה והמדריך הוא שחקן מנוסה ויודע שעושה לי חסד.

אבל כדי לקבל את עולו של המדריך ולהאמין לו צריך לשבור משהו בתחושת ה"אני" (ה"אגו") שלי וזה לא קל. בעלי מקרא לומדים בקריאה יותר פשוטה מבעלי המשנה. מי מהם שמסכים לתת אמון בפרשנות של בעל המשנה למרות שהיא נראית לו במבט ראשון הוצאת הדברים מפשוטם ועיקום שלהם, מתעלה ונעשה בעצמו בעל משנה ואז רואה שהפרשנות של המשנה היא היושר המאיר של פשט הדברים. מי שלא מתכופף ומתעקש, נעשה שונא לבעלי המשנה. וכן בעלי התלמוד לומדים בקריאה עמוקה יותר ובעלי המשנה שונאים אותם. מלמדי תינוקות לומדים ושונים, כלומר לא מסתפקים בקריאה הראשונה השטחית שהיא וודאי טעות, אלא קוראים קריאה שנייה, שהיא אמורה להיות המבט השני שמגיע לפרשנות. (ספר דברים נקרא משנה תורה, וכן המשנה נקראת כך, כי הם ספרים של קריאה שנייה, מגלים את הפרשנות של הקריאה הראשונה. כל הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. הלימוד הראשון יש לו ערך רק כדי לאפשר את הלימוד השני, אין לו ערך עצמי.). אבל אין בהם דעת. דעת עניינה חיבור. מי שיש בו דעת, שמתחבר לטקסט, הקריאה השנייה שלו תהיה הפרשנות האמיתית לקריאה הראשונה. מי שאין בו דעת, הקריאה השנייה שלו תהיה פרשנות מעקמת, שמעמיסה את דברי הפרשן על הטקסט ואונסת אותו, ולא מנביעה את הפרשנות מתוך מעיין אמיתת הטקסט עצמו. לא מספיק לקרוא שוב ולחפש פרשנות, צריך דעת. דעת מתחילה מאהבת הטקסט, כמו והאדם ידע את חוה אשתו וכמו שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י' שאהבת הטקסט היא כמו חולה אהבה שנפשו בוערת ולא יכול לחשוב על שום דבר אחר. רק מי שאוהב כך יכול לפרש פירוש אמיתי, כי הוא מוסר את נפשו בהתבטלות נקייה לטקסט, אין לו "אני" עצמאי, אחרת זה אונס. זה ההבדל בין מה שמכונה חדשנות הלכתית ופרשנית אורתודוקסית לבין רפורמית. למרות שיש הרבה אנשים פרטיים שמוגדרים רפורמים שאוהבים את התורה עד כלות הנפש ומפרשים פירושים אמיתיים, ויש הרבה אורתודוכסים שלא. אני מדבר רק על הזרם ולא על אנשים פרטיים.

(בבבא מציעא לג יש גרסה אחרת לדברי התנא דבי אליהו והכוונה עולה למקום אחד ואכמ"ל)

זה גם ההבדל בין הגישה האקדמית מחקרית לטקסטים תורניים לבין הגישה של בית המדרש, ולאיבה המהותית שביניהן. גם כאן בוודאי זה לא מתייחס כלל לאנשים מסויימים אלא רק לאופי הכללי של המסגרת.

ההתעקשות להיות בעל מקרא, והתעקשות שבוודאי אצלו כל האמת, והשנאה לבעלי משנה ותלמוד שנובעת מזה נקראת פונדמנטליזם. ותמיד זה אלים. חלק מהאלימות היא שקריאה כזו לא יכולה להכיל שיש מורכבות וניואנסים דקים והדברים לא רק שחור ולבן. קריאה של שחור ולבן חריפים ופשטניים היא אלימות כלפי הטקסט, ומי שבוחר לעשות כך ולהתעקש על זה ולאטום אזנו מכל דברים של מישהו אחר הוא אדם אלים. ההגדרה של אדם אלים היא שהוא אלים כלפי עצמו ומשם זה נמשך לאחרים ומשם לכל דבר.

(היום הזדמן לי להתווכח עם בעל גישה פונדמנטליסטית ואלימה, כאן בהערות הראשונות. אין שום תועלת בויכוח כזה, פשוט לא הרגשתי טוב והייתי משועמם והתרגזתי מדבריו ואני אוהב מדון, אז כתבתי נגד הוראת השכל שחבל על הזמן והכח, ונגד חכמים שאמרו שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע)

חלק ממה שפרשנות אמיתית מבוססת עליו הוא ההקשר. אחד מהמקורות של הרמב"ם שמהם ידע שמה שכתוב שהבורא יושב על כסא אינו כסא גשמי כפשוטו, הוא מהמבט הכללי שלו על כל התורה. זה לא רק כמות, שהוא קרא הרבה פסוקים, אלא גם איכות, מבט שרואה את הצורה הכללית של כל התורה, שנובע מלימוד מעמיק של כולה בעמל של שנים ארוכות של אהבה בוערת ודעה אמיתית. ממבט כזה יודעים שהאל עליו מדובר אינו גשמי. וכן ממבט כזה יודעים שמה שכתוב עין תחת עין אין הכוונה לעין ממש. כשפרשן מבאר את פרשנותו הוא לרוב מקשה קושיות ומדקדק דיוקים, ומהם מראה שהקריאה הפשוטה לא מיושבת, ואז מציע קריאה אחרת שלפיה כל הקשיים מיושבים. זה לא משכנע, כי יכולות להיות גם קריאות אחרות שיישבו את הקושיות. בכלל שערי תירוצים לא ננעלו ותמיד אפשר להסתדר איכשהו עם קושיא. יש גם קושיות שאין לנו תירוץ עליהן, ואנחנו לא הופכים את פשטות הלשון בגללן. למשל כתוב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. יש לנו קושיא, אם כן איך ייתכן שיש נבראים, שיוצאים מאחדותו. אפשר להכריח מהקושיא שהפרשנות של "ה' אחד" אינה כמו בקריאה הפשטנית ובאמת הוא רק היה אחד לפני שברא את העולם אבל עכשיו אחרי שיש נבראים כבר אינו אחד. או שנאמר שהוא אחד עם הנבראים כמו דעת שפינוזה, הפנתאיזם, או שהוא אחד עם הנבראים על דרך שהנצרות אומרת שהאב והבן ורוח הקודש הם אחד וכו'. אבל אנחנו לא מתרצים את התירוצים האלה אלא אומרים שבאמת אין לנו תירוץ לקושיא ואנחנו נשארים בלי תירוץ. כך כל פרשן שמקשה קושיות ומפרש באופן שהן תהיינה מיושבות אפשר לומר לו שיש קושיות שאין להן תירוץ, או שאיננו יודעים אותו, והן לא סיבה לעקור את הכתוב מפשוטו. אלא באמת המקור האמיתי לפרשנות הוא ראיית כל הטקסט כאחד מצד צורתו ומהותו כשלם.

למשל אם השכנה תבוא ותתלונן שאשתי אמרה לה שהילד שלה רע ומכוער, אני אומר לה שאני בטוח שאשתי לא אמרה דבר כזה, ואם היא אמרה זה היה בצחוק מרוב שהוא טוב ויפה או בכוונה כלשהי אחרת, או כי היא היתה שיכורה או בהתקף פסיכוטי, אבל בוודאי לא בפירוש הפשוט של המילים. היא תשאל מאיפה אני יודע, הרי יש מילים מפורשות וברורות, יש אפילו הקלטה. ואני אומר פשוט כי אני מכיר את אשתי. אני אוהב אותה וחי איתה ואחד איתה ואני יודע בוודאות את מהותה ועניינה, ואין לי שום ספק שהיא לא כזו. משם נובע הכח האמיתי של הפרשן. זה העומק של מה שאמרו שמלמדי תינוקות אפילו שהם שונים אין פרשנותם אמיתית כי אין להם דעת. אין להם יחס כזה עם התורה. לכן או שהם יקראו אותה בפשטנות שחוטאת לאמת שבה, או שיפרשו אבל בפירוש שהוא אונס של הטקסט ולא גילוי של אמיתתו הפנימית.

השכנה יכולה להסתכל עלי ולבחור, האם להאמין לי שאני באמת מכיר את אשתי ואם אני אומר שהמילים שלה הם לא כמו מה שנשמע שהיא אמרה, הוצאו מהקשרן, אני יודע מה שאני אומר והיא יכולה לקבל את זה. או לחשוב שאני משקר ומחפה על האמת מתוך אינטרס. זה מה שנקרא אמונת חכמים. זה לא אומר שיש חובה לקבל מהם דברים שהם נגד השכל שלי. זה רק אומר שכשאני קורא אני יכול לקבל אותם כפרשנים, ולהתאמץ להבין בשכל שלי את הטקסט כשאני מקבל את הפרשנות עליו כחלק אורגני מהטקסט עצמו ולא כאונס חיצוני שהועמס עליו. (היהדות החרדית בונה בזמננו על אמירה שצריך לשמוע לחכמים גם אם הם אומרים על ימין שהוא שמאל. זו דעה שלא נפסקה להלכה, אלא נפסק בוודאי שאין לקבל זאת. וזה נאמר דווקא על סנהדרין ולא על כל חכמים. כי זו הלכה בעניין סדר ניהול העם כשהוא מלוכד תחת מלכות וסמכות של סנהדרין, וזו הגדרת הסמכות והשררה שניתנה לסנהדרין כרשות שלטונית (וגם באופן כזה להלכה נפסק שאין חובה לשמוע לסנהדרין על ימין שהוא שמאל). בחכמה ולימוד אין בכלל מקום לקבל דברים נגד מה שהשכל שלי רואה. הנדון כאן הוא לא לשמוע לפרשן נגד דעתי, אלא לקבל כלים לקריאה וחשיבה שלמרות שהם מצריכים מורה שיודע יותר ממני הם מתקבלים על דעתי. כמו שולייה שמתלמד אצל בעל המקצוע שהוא לא עושה נגד שכלו אלא מבין בשכלו שכך לומדים את החכמה, והתכלית להגיע לעצמאות, רק שצריך להתפתח ולגדול לשם כך.

.

.

בציור אפשר לצייר דיוקן אדם, וזה יהיה חיצוני לגמרי, רק מעביר את המידע על תווי התואר החיצוניים, כמו תמונת פספורט. ויש ציורי דיוקן של אמנים גדולים מאוד, שהמסתכל בהם רואה את כל מעמקי נפשו של מי שציירו אותו וכל סיפור חייו. בשפת הציירים זה נקרא דיוקן שיש בו פרשנות.

.

.

במשך הדורות הלימוד הפרשני הצטמצם רק לסוגיות הגמרא ההלכתיות, בלימוד שנקרא ישיבתי או למדני או ליטאי. בישיבות הליטאיות מדגישים מאוד את העניין הזה. הם רגילים לומר ובצדק שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה. וזה נאמר גם על פוסקים שיודעים בעל פה את כל הש"ס ומפרשיו. מסופר שרבי חיים שמואלביץ' אמר שפשט הוא הכשר שבלימודים, אבל פשוט זה טרף. כשתלמיד בא להיבחן בישיבה ליטאית והוא יודע בעל פה את התלמוד ומסביר בדייקנות ובהירות מה כתוב בדף, אומרים לו אחרי ההסבר, נו…. הכוונה קראת את הדף, עכשיו תאמר מה כתוב בו. תסביר. משהו שהוא מעבר לקריאה השטחית של המילים, מה הכוונה. הקריאה הפשוטה של הסוגיא נמשלת לחרס שמכסה על מרגנית (או צדפה שבתוכה יש פנינה), זה רק החומר של הסוגיא. המרגנית נקראת צורת הסוגיא, היא המובן המאיר שטמון בה בעמקה, בקריאה השנייה, אחרי שמתבררת הפרשנות האמיתית המאירה לקריאה הראשונה, שהופכת את הקריאה הראשונה על פיה. עיין למשל כאן במאמרים של רבי ירוחם במאמר הראשון על חומר וצורה. יש בדיחה אצל ליטאים שליטאי אומר להונגרי, אתה תאמר לי איפה זה כתוב ואני אומר לך מה כתוב שם.

כמובן שבלימוד כזה מאוד קל להשתבש ולומר דברים ערטילאיים חסרי בסיס ואמת, זה דורש גדלות אמיתית ודעת אמת. לכן כשניסו ללמד את זה לציבור הרחב שרובם מטבעם בעלי מקרא, הלימוד השתבש לפעמים עד גיחוך (בעלי מקרא יכולים להיות כשרים כמבואר בחז"ל, אם הם מכירים בכך שהפירוש של בעלי התלמוד הוא מוסמך ואמיתי יותר ממה שהם קוראים. רק שלפי כשרונם הם מקבלים חיות דווקא מקריאה פשוטה. כמו שילדים מקבלים חיות מקריאה ילדותית אבל יודעים שהקריאה של החכם מוסמכת ואמיתית יותר וההלכה היא על פיו). ויש כמובן ליקויים רבים ועצומים בחברת הלומדים הליטאית, ולעיתים מי שמתנגד לה מסיבות צודקות מקדש גם את ההתנגדות לדרך הלימוד בעמקות, ונעשה ממלמדי התינוקות ובעלי המקרא ששונאים את החכמים האמיתיים.

בכל שאר תחומי התורה, במשך דורות רבים לא נעשה עמל של פרשנות למדנית. היו דברי דרשנות שדיברו מסביב למה שכתוב, בקישור למה שכתוב, השתמשו בכתוב כחומר גלם לדרשה של הדרשן, בלי לנסות לפרש את הכתוב בעצמו בפרשנות שמנסה לפצח אותו, להגיע באמת לבאר שנובעת בפנימיותו.

לכן בכל מה שנוגע לפנימיות התורה, גם מה שכל אדם מחוייב בו, כמו למשל ארבעת הפרקים הראשונים של משנה תורה, וכל מה שנוגע לעבודת הבורא ויראת שמיים ותיקון המידות וכל כיו"ב, כל מה ששייך ליחסים בין הבורא לנברא, בין אדם לחברו, כל לימוד חלק האגדתא בתלמוד ובמדרשים, ספרים כגון חובות הלבבות, מסילת ישרים, פירוש הרמב"ן על התורה מלבד המקומות שעוסק בלמדנות הלכתית או דומה לה, וכן התורה והנביאים והכתובים, וכל כיו"ב, לא נלמדו בלמדנות של ממש כבר דורות רבים. השתלטה על כל התחומים האלה הקריאה הפשטנית, שהופכת את הדברים על פיהם והופכת אור לחושך. מי שיש בו יושר יודה שההבנה שלו בכל התחומים האלה כמעט שלא השתנתה מאז ימי נערותו או ילדותו, מהפעם הראשונה שלימדו אותו בחיידר. התאספו אצלו הרבה ווארטים, כל מיני דברי דרשה, מדרשות של בר מצווה ושבת חתן וכיו"ב, אבל לא הבנה של ממש.

מזה התקיים בנו מה שכותב המורה נבוכים ב' י"א:

"אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמיון המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים כו'"

כל דבר שלא חי נרקב. שדה שלא חורשים וזורעים בו מתמלא כמשונים. כך הפרשנויות של מלמדי התינוקות הלכו והתפשטו ונעשה כאילו מובן מאליו מדורי דורות שזה הפירוש האמיתי. זה כבר נעשה למנהג אבותינו ונעשה לדבר פשוט ומפורסם וידוע לכל, וכבר כל המהלך והחיות של עולם התורה מדורי דורות נעשה על פי זה. וזה הפך על פניו את עיקר הצורה של התורה ועבודת הבורא והיחסים בין הבורא לנברא. ואם כעת מישהו יבוא ללמוד את הדברים בעמקות ולמדנות ועם פרשנות אמיתית, יאמרו לו שבידוע שהוא טועה כי כבר דורות רבים כל עולם התורה אומר ההיפך הגמור מזה. וכל היהדות צורתה העיקרית היסודית הוא ההיפך הגמור מזה.

זו הקדמה לאופן בו אני מבקש לפרש את הלכות דעות של הרמב"ם. באמת היה ראוי להאריך ולבאר כל פרט ולהקדים את ההקדמות הנחוצות ולהראות את המבט השלם על צורת הדברים בשלמותה ולבאר מאיפה יצאו הדברים שאני כותב, מה הבסיס לזה ואיך זה מתחייב מהבסיס. רק שזה לא בכוחי כעת. אני אכתוב את עיקר הדברים בקיצור נמרץ, בראשי פרקים בלבד, בלי לנסות להוכיח ולבאר, ומי שירצה יצרף לזה דברים שכתבתי בעניינים אחרים ששייכים גם לכאן ויתעמק בהלכות בעצמו וישפוט לפי דעתו.

.

.

(אני מוסיף כאן דברים שכתבתי בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 64 על עמ' 14 סעיף (4), לגבי פרשנות של דברי תורה:

"כיוון שהמציאות היא החיבור של צורה וחומר, הצורה חסרה מציאות ושואפת להתאחד עם החומר וזה מבחינתה יציאה אל הפועל, וכן החומר שואף להתאחד עם צורה וזה מבחינתו יציאה אל הפועל. מה שהמציאות היא באופן של יציאה מהכח אל הפועל, נובע גם הוא מכך שהמציאות היא רק דיבור. בדיבור יש את מי שיכול לדבר ויש לו מה לומר ומי שיכול לשמוע וזקוק לשמוע. זה הבכח, ומזה יוצא אל הפועל הדיבור ממש. יש רובד של דיבור ורובד של זיווג. יש מילה בפה, של המילה הנאמרת, ויש מילה באיבר הזיווג, ברית מילה. בשניהם יש ערלה: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב".

כדי שיהיה דיבור צריך שיהיה העדר, משהו אצל השומע שגורם לו לרצות לשמוע, כי מה שהוא שומע ממלא אצלו משהו שחסר. זהו החומר וזה ה"הבכח" מצד החומר. זה עניין של זיווג, שאצל שני הצדדים יש חסרון והחיבור ממלא אותו ובחיבור הם נעשים קיימים באופן מלא.

מישהו אמר לי שכל הדיבור על זיווג, למשל כאן, בהקשר של דברי אבן סינא אלה, הוא פרשנות, וזה לא אבן סינא בעצמו אמר. אולי זו פרשנות נכונה ואולי לא, ואולי פרשנות לא נבחנת במושגים של נכון או לא, כי הרשות לכל אחד לבנות על גבי הטקסט את פרשנותו שלו, אבל אני לא יכול לומר שזה מה שאבן סינא אמר. זה מה שאני אומר, ואולי שמעתי את זה באבן סינא או קיבלתי השראה לומר זאת מאבן סינא, אבל אני צריך לדייק כשאני מספר מה כתוב באבן סינא, למי שלא קרא אותו בפנים, שאלה לא דברי אבן סינא עצמו, אלא להביא באופן מובחן מה הוא אמר בפירוש, ואז להוסיף שלפי פרשנותי אפשר לפרש את זה כך וכך.

אני לא סבור כמותו. למשל אם פנוי אומר לפנוי אני רוצה להכיר אותך (למשל לקרוא שירים שכתבת, לשמוע את חלומותייך, לראות אלבום תמונות מילדותך, להכיר את משפחתך, וכל כיו"ב, הוא באמת אומר לה אני רוצה לשכב איתך. זה לא פרשנות, זה גוף האמירה. זה הרבה יותר גוף האמירה והאמת של האמירה, מאשר מה שנאמר במפורש.

יש גברים שקרנים שלא רוצים להכיר אלא רק לשכב בלי להכיר, בדרך זנות, ומשקרים שהם רוצים להכיר כדי שהקרבן תסכים. אבל יש (לפחות כשמדברים על אידיאות פילוסופיות אידיאליות) אהבת אמת, שהוא רוצה להכיר ולקרוא את השירים שלה, לא פחות ממה שהוא רוצה לשכב. הוא רוצה את שני הדברים כאחד.   יש אפילו צדיקים שכשאומרים אחרי בילוי לילי 'בואי תעלי אלי לשתות קפה' מתכוונים בכנות גם לשתיית הקפה ביחד. אבל לא רק לקפה, זה לא קורה וזה גם לא אמת. האמירה לעלות לשתות קפה אומרת שיש עוד משהו חוץ מקפה, ואם הוא מתכוון רק לקפה זו שקר. אם היא תתאכזב אם הוא ייפרד בנימוס אחרי הקפה היא תצדק, הוא הבטיח משהו אחר, למרות שאמר רק קפה.

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ." יעקב אמר בפירוש את מה שהוא תמיד רק פרשנות.

שבת לג א:

"הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה". ניבול פה גורם להוציא את הדבר לחיצוניות ולעורר את התאווה לבעילה בלי אהבה שרוצה להתקרב ולהכיר בכל המישורים. יותר עמוק, זה הסדר של העניין בעצמותו, משרשו, שיש חוץ ויש פנים, והפנים צריך להישאר בסוד, בצנעה. לכן אין דורשים במעשה בראשית בשניים ובמרכבה אפילו ביחיד. בלבול הסדר גורם להרס של הכל. אם מוציאים החוצה את הסוד שאין עוד מלבדו ואין מקום למציאות הנבראים הכל נהרס. האפשרות שתהיה מציאות לנבראים היא רק על ידי העלמת הסוד הזה.

יעקב היה במצב מיוחד של תיקון חטא אדם הראשון, ואז לא היה הכרח בצניעות, שאדם וחווה הלכו עירומים ולא התביישו.

כל התורה טעונה מתח של זיווג. כמו שביאר היטב במשתה של אפלטון שהמציאות עצמה בשרשה היא ארוס. וכמו שכתב במשנה תורה בהלכות תשובה פרק י'. וכמו שיר השירים שהוא עומק שורש התורה. התורה כולה היא שירים וזה השיר של כל השירים. לקרוא את התורה בלי זה הוא שקר ושיבוש. וכן גם כל כתבי אריסטו כך. קריאתם כפילוסופיה אינטלקטואלית צוננת הוא שקר וזיוף ושיבוש. למשל כאן, אבן סינא אומר שהכח שמחבר חומר וצורה בא משני כיוונים, מכיוון החומר ומכיוון הצורה, שניהם יש בהם susceptibility אחד כלפי השני. אם קוראים את זה בלי פרשנות, זה שקר גמור. מאיפה הוא יודע שזה כך, על סמך מה הוא אומר את זה, מה המקור והיסוד לומר כך. מה הוא בא ללמדנו בזה. למה שנקבל ממנו שזה כך. באמת הפילוסופים המודרניים מסתכלים על אמירות כאלה כעל דמיונות מופרכים ותמוהים וטפשיים לגמרי, וכיוון שהם כופרים בפרשנות הם לשיטתם צודקים. מי שכופר בפרשנות אומר לאשה אחרי בילוי לילי בואי לעלות אלי לקפה, ואחרי הקפה הוא אומר שלום לך, ערב טוב, היה נעים מאוד, ומלווה אותה אל הדלת. כמה יבש וקר ומרושע ושקרן אדם כזה. אכן הפרשנויות של החוקרים הן רק פרשנויות ואסור להם לומר שזה מה שאבן סינא בעצמו אמר, ובצדק. כי הם לא חיים את המתח הארוטי שטעון בדברים, לא מרגישים את החום. ולכן הפרשנויות שלהם הם סתם המצאות, ואפשר להמציא כך או כך. לכן מקובל אצלם לומר: 'אני מציע לקרוא את הדברים כך וכך', או לפרש כך וכך. הם רק מציעים, כי הם מודעים לכך שאין להם חיבור לדברים ואין להם באמת ידיעה ממשית איך לפרש אותם. חוקר אחד כתב שהרלב"ג "מציע" לפרש כך וכך בפסוק. וכתבתי על זה שהייתי מפחד לייחס לרלב"ג את המילה "מציע", כי בעולם הבא (אם אזכה) הוא ישרוף אותי באש על זה. הרלב"ג אומר. עם סימן קריאה. הוא לא "מציע" שום דבר. האמוראים שרפו זה את זה למוות כשנחלקו על פרשנות בפסוק או בסוגיא. ואחרי מותם יצא עשן מהקבר שלהם. הם המשיכו בזה גם בעולם ההוא. מלחמה על האמת, מחלוקת לשם שמיים, ברתחא דאורייתא, בחריפות של חיים ומוות ואף יותר מזה. זה לא "הצעות" מנומסות. כי פרשנות זה לא קומה שנייה שאני מוסיף מעל גבי הטקסט, אלא זה אמיתת הטקסט עצמו.)

עד כאן ההקדמה. 

.

.

.

רמב"ם הלכות דעות. 

פרק א

"הלכה א
דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר, יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס יכעס כעס מעט בכמה שנים, ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר, ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה, ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן, ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף, ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו, ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול, ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו, ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון מהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכיוצא בהן.

הלכה ב
ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו, וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם מתחלת ברייתו לפי טבע גופו, ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות, ויש מהן שאינן לאדם מתחלת ברייתו אלא למד אותם מאחרים או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו, או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו.

הלכה ג
שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו, ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה.

הלכה ד
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת, וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם.

הלכה ה
ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות, וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו לפנים משורת הדין, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.

הלכה ו
כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.

הלכה ז
וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו, יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו, ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה', והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו."

עד כאן לשונו בפרק א.

דברים מקבילים ומבוארים יותר יש בשמונה פרקים פרק ג' וד'.

בפרק א' הוא מאריך שלא לכל בני האדם אותן מידות, אלא לכל אחד מידות שונות מחברו. לשם מה הוא צריך לומר זאת. זה פשוט וידוע, ומה זה נוגע לעניין שהוא בא ללמדנו? וכן למה יש צורך לומר מניין המקור של המידות של אדם שלא תיקן מידותיו, שחלקן מלידה, מטבעו, וחלקן ממה שלמד מאחרים או שטעה לחשוב בעצמו וכו'. בכל מקרה אם אלה מידות לא טובות יש לשנות אותן לטובות, בלי שייכות מניין מקורן.

היינו מצפים שהוא יאמר לנו מה הן המידות הטובות. רשימה כגון: נדיב, שמח, רחוק מהכעס, שפל ברך, מתאווה רק לדברים הנחוצים, טוב לב, גיבור, בושת פנים (הוספתי קצת דוגמאות שנזכרו בשמונה פרקים). ויאמר שכך יש לנהוג ולא באופן אחר.

אמנם בהלכה ג' כתב:

"שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה".

מבואר שאין רשימה של מידות טובות ומידות רעות. כל המידות כולן שקיימות בטבע האנושי יכולות להיות מידה טובה אם הולך בה בדרך האמצע, וכל מידה אינה טובה אם הולך בקצוות.

קצוות, ניגודים, יכולים להיות רק באופן שיש מציאות והעדר של דבר אחד. זה נאמר במפורש במקומות רבים באריסטו והוא עניין פשוט ואין מי שחולק בו. למשל חם אינו ניגוד של קשה או של גבוה או של צהוב וכיו"ב, כי כל אלה אינם העדר חום. חם הוא ניגוד של קר כי קור הוא העדר חום. אם קור לא היה העדר חום אז היחס בין חום לקור היה כמו בין חום לגבוה, שני דברים שונים שאינם ניגודים או הפכים או קצוות. כך חושך הוא ניגוד של אור כי הוא העדר אור, וכך כל הניגודים וההפכים. כולם בשרשם הם הניגוד האחד היסודי שבין מציאות להעדר, אין ניגוד אמיתי אחר מלבד זה, וכל ניגוד בסוף מגיע לזה. לפעמים לא פשוט להבין איזה צד הוא ה'יש' ואיזה ההעדר. למשל יש מקום שאריסטו אומר שמנוחה היא העדר התנועה, וכן יש במורה נבוכים, ויש מקום שהוא אומר שתנועה היא העדר המנוחה. גם כשזה עמוק יש לזה ביאור. ברובד המציאות החומרי הארצי ה'יש' הוא התנועה וברובד המציאות השמיימי הנצחי ה'יש' הוא המנוחה, ובמקום אחר הארכתי. וכך בכל מקום שלא ברור לנו איזה צד מההפכים הוא ה'יש' ואיזה הוא ההעדר, אם מתעמקים תמיד מוצאים לבסוף שאחד הוא ה'יש' והשני הוא ההעדר.

במבט של העולם הארצי החומרי כילות, קמצנות, היא ה'יש'. מי שמחזיק את הכסף אצלו ושומר עליו ויש לו כסף, הוא זה שקיים יותר. הוא גם נחשב חכם, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. הפזרנות היא העדר, הוא נעשה עני ועני חשוב כמת. במבט השמיימי הרוחני זה להיפך, נתינת גשמיות לאחרים, השפעה, היא להיות 'יש', והאחזות בחומר שהוא העדר ומקבל היא העדר. וכן תאווה במבט הארצי היא 'יש', כי הוא נהנה, ובמבט השמיימי להיפך. אומץ, שמוכן לסכן עצמו ולמסור נפשו זה 'יש' במבט הרוחני, כי זה כח נפש של התכללות היחיד בכללי, ופחדנות היא 'יש' במבט הארצי כי הוא שומר על קיומו. ענווה וחוסר כעס הם 'יש' מהצד הרוחני, כי הם התכללות במה שגבוה ממנו, וגאווה היא יש במבט בחומרי כי בעולם החומרי כל אחד קיים באופן נפרד ואם הוא יותר גבוה הוא יותר קיים. הקצוות של המידות כולם הם ניגוד בין 'יש' להעדר, רק ממבט אחד הקצה הזה הוא ה'יש' ומשנהו ההעדר, וממבט שני זה להיפך. גם אם נמצא מידה שלכאורה אינה על דרך זו, בלימוד מעמיק נגלה שהיא כן על דרך זו בדרך כלשהי.

במידות יש קצוות, קצה אחד הוא היש של כח נפש מסויים שרוצה בדרכו שלו להיות יותר קיים, והקצה השני הוא העדרו של כח זה. ובכל מידה יש קצה של 'יש' במבט הגשמי שהוא עצמו קצה של העדר במבט הרוחני.  הקצה שהוא תפישת ה'יש' במבט החומרי, וכגון קמצנות או תאווה או כעס וגאווה וכיו"ב, הוא זה שהמשיכה אליו חזקה יותר, ולכן מידת חסידות היא לנטות מעט מהאמצע לכיוון השני, אל הצד שנתפש כ'יש' במבט הרוחני.

.

.

האמצע שמדובר בו כאן וודאי אינו אמצע כמותי. את זה אמרו כבר כל מי שעסק בפרקים אלה. אין הכוונה למדוד באופן כמותי ולהשתמש רק בחצי מכח הנפש שמדובר בו. לא מדובר על אדם פושר ובינוני, חצי חי וחצי לא חי, שלא הולך עד הסוף בשום עניין. וכבר הוכיחו והאריכו ואין מי שחולק בזה.

הביאור מה הוא עניין האמצע כאן עמוק מאוד ונוגע בשרשי המציאות ואין כאן המקום להאריך בו.  בקיצור נמרץ רק אומר שהאמצע הוא מה שמאחד את הקצוות, מה שכולל אותם. העצם אצל אריסטו הוא האחדות של חומר וצורה. החיים הם האחדות של גוף ונפש. האחדות היא האיזון הנכון של הכוחות. החיים הם האיחוד של גוף ונפש, וזה על ידי האיזון המדוייק של האיחוד שלהם. האמצע הוא בין כח משיכת הגוף לכח משיכת הרוח, והוא נקודת האיחוד שלהם, נקודת החיים. באיזון יש חיים, וביציאה ממנו לכל צד ממנו יש מוות. הצו המוסרי הוא הצו להיות חי. ובחרת בחיים.

באדם יש נקודה פנימית שהיא המרכז של האני שלו, של התודעה שלו. למשל כשאדם אומר שאלתי את עצמי, כעסתי על עצמי, שלטתי בעצמי, התבוננתי בתוכי, וכו'. מי הוא ה'אני' ששואל את ה'עצמי' או שולט עליו או מתייעץ איתו וכו'. עין לא יכולה לראות את עצמה. התודעה רואה את כוחות הנפש, את האישיות, את התודעה, אבל תמיד יש משהו שהוא זה שרואה את כל אלה, ואת עצמו הוא לא רואה כי הוא העין עצמה. זה עניין שיש להאריך בו מאוד מאוד וכבר כתבתי הרבה על זה במקומות אחרים ולא אאריך כאן. אותה עין עצמה היא אחת. היא לא כח שמושך לשום כיוון אלא מה שמפקח על הכוחות ואמור לשלוט בהם. זה עצם האני שהוא אחד. אלה מילים בלי הגדרה ובלי הסבר, ולכן הן לא יותר מסיסמאות ריקות, ואני מבקש מחילה על זה כי להגדיר ולהסביר זה ארוך מאוד וכבר כתבתי בזה, ואי אפשר בכל מקום להגדיר הכל מחדש.

יצר הרע הוא כח מיוחד שיכול לגרום לאדם להתנתק מאותה נקודת אמצע שהיא הוא עצמו, ויצר הטוב הוא החיבור לאותה נקודת אמצע. ברשימה הקודמת כתבתי בזה מעט יותר.

כשהאדם מחובר לאותה נקודת אמצע הוא יודע מכוחה את האיזון הנכון בין הקצוות בכל רגע ורגע. כי משם נובעים החיים האמיתיים. רשעים בחייהם קרויים מתים כי אינם מחוברים לאותו מעיין חיים שהוא הנקודה הזו של חיות, ולכן אין בהם דעת ואינם יודעים למצוא את האיזון בכל רגע ובכל עניין. אין שום אפשרות להגדיר מראש את האיזון, הוא משתנה מרגע לרגע וממצב למצב ללא הרף, ורק מי שחי ומחובר לעצמו ולחיותו יודע משם למצוא את האיזון. כמו מי שהולך על חבל (גשר צר מאוד…), אם הוא לא יהיה עירני לגמרי הוא לא יהיה מחובר לעצמו יותר ומייד יפול. הוא לא יידע למצוא בכל רגע את התנועה הקלה ימינה או שמאלה שמאזנת אותו על החבל.  לא ייתכן שיהיה כתוב בספר כלשהו כעת לזוז מעט ימינה וכעת מעט שמאלה. הספר יכול להזהיר באופן כללי שצריך לזוז פעם ימינה ופעם שמאלה כדי לשמור על איזון אבל לא לתת הדרכה פרטית שתבוא במקום שיקול הדעת וההרגש של ההולך עצמו, רק מי שחי וער ומחובר היטב לעצמו יכול להרגיש בעצמו מייד באותו שבריר של רגע בדיוק איזו תנועה לעשות לאיזה צד כדי להישאר מאוזן ולא ליפול. כך אנחנו ומידותנו בכל רגע ורגע. מי שחי וער אין לו ממה לפחד, ומי שלא יפול ויאבד את חייו בזה ובבא.

.

.

בתחילת פרק ב' כתב:

"הלכה א
חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק מר ויש מן החולים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה כגון העפר והפחם ושונא המאכלות הטובים כגון הפת והבשר הכל לפי רוב החולי כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאוים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה והיא כבידה עליהם למאד לפי חליים וכן ישעיהו אומר באנשים הללו הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר ועליהם נאמר העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חושך ומה היא תקנת חולי הנפשות ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך הטובה והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם עליהם אמר שלמה חכמה ומוסר אוילים בזו.

הלכה ב
וכיצד היא רפואתם מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה כו'"

הוא כותב שמדובר כאן בחולי וברפואה. זה קשה מאוד, הרי מדובר כאן במצווה, וכמו שכתב בפרק א' סוף הלכה ה' ותחילת הלכה ו':

"ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.

כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו."

כאן הוא כותב וחייב אדם להנהיג את עצמו כו'. כי יש מצווה על זה. רפואה היא עניין שאדם עושה מרצונו שלו לתועלת עצמו. לא נאמר שיש חולי נפשות שהוא הימנעות מלהניח תפילין ורפואתו היא להניח תפילין, וגם על חובות הלבבות לא נאמר שיש חולי שהוא לצער אלמנה וגר ויתום והרפואה היא ללמד את עצמו בעזרת חכמים שלא לצער אותם, וכל כיו"ב.

רפואה אין עניינה לייצר אנשים שווים זה לזה, אלא להעמיד כל אחד על טבעו הפרטי שלו.

בתחילת משנה תורה הרמב"ם כתב את יסוד האמונה ואת רמזי מעשה בראשית ומעשה מרכבה. מקובל לחשוב שזה לחכמים גדולים בלבד. ולעומת זאת מי שהוא זללן לא צריך להיות פילוסוף אלהי כדי להבין שהוא צריך להשתלט על זה ולאכול באופן מאוזן וממוצע, ולכן הלכות דעות שייכות דווקא למתחילים בחכמה ולימוד. אמנם הרמב"ם כתב כאן שמי שמידותיו ממוצעות נקרא חכם. באמת היחס של הלכות דעות עם הלכות יסודי התורה הוא של אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה.

חולי הוא מעצור בחיות, רפואה הוא פתיחת הנביעה של החיות. החיות של כל אדם היא שלו בלבד. לפי טבעו שלו. הבריאות שלו, הרעננות, הכח, האדמימות בלחיים, הניצוץ שבעיניים, השמחה שבלב, התרחבות הנפש, הקלות, החמימות, הבערה, בגשמיות, ברגש, ברוחניות, בכל קומות האדם, הם לעמוד על עיקר טבעו שלו. להוציא לפועל את מי שהוא. לפעול מנביעת הכוחות שנובעים מתוך עצמו. מה שיש זה מה שחי. כמו בעל חיים או צמח, אם מנסים לשנות את מה שהוא, את טבעו הפרטי, הורגים אותו. מה שחי בו הוא הוא כמות שנברא, כשהוא עומד על עיקר טבעו. החולי הוא סטייה מטבעו והבריאות הוא לעמוד על טבעו.

אם קובעים שיש משהו שהוא "טוב" למשל הדמות שבונים בחינוך הדתי לכל זרמיו, והאדם אמרו לנסות לשנות את עצמו להיות כזה, זה היפך מרפואה. אם רופא פותח ספר רפואה שמתאר את האדם הבריא האופטימלי, המושלם, האידיאלי, ופועל על החולה פעולות של שינוי כדי שיהיה בדיוק כזה, הוא בוודאי פוגע בבריאותו ויכול להמית אותו לגמרי.

למשל בעבודה עם התינוקות במשפחתון, יש אמא שלחוצה למה התינוק שלה עדיין לא זוחל כשבני גילו כבר זוחלים, והיא מבקשת לפתח אותו ולעמל אותו וכו'. אם אני אומר לה תניחי לו להתפתח כמו שהוא, היא אומרת אני דואגת לו, אני רוצה לעזור לו. אם לא אעשה כך איזו אמא אני? אני שואל את באמת רוצה לפתח אותו או שאת מאמינה בו שהוא יתפתח לבד כשיגיע הזמן שזה נכון לו. היא לא יודעת מה היא רוצה. יש לה בראש תמונה של אמא איך שאמא אמורה להיות. אמא טובה אידיאלית. וההיא מנסה לשנות את עצמה להיות כזו. זו דוגמה שטחית סכמטית. באמת זה קיים בכל יחסי ההורים והילדים בכל הגילים באופנים מאוד מורכבים עדינים ומשתנים ונסתרים, וזה גורם נזק נורא. הורה שיצליח באמת להשתחרר מהשיעבוד לאידיאה החיצונית של הורה טוב כראוי, ויפעל על פי מחשבתו ורגשותיו העצמיים, לא יהיו לו כמעט שום בעיות עם ילדיו, גם לא בעיות של גיל ההתבגרות שנתפשות כרע בלתי נמנע וטבעי ומוכרח לפי חוקי הפסיכולוגיה. גם ביחסי בני זוג, מי שיצליח להשתחרר מכל התבניות איך בעל אמור להיות ואיך אשה אמורה להיות, מה הציפיות מבעל ומאשה, מה הם צריכים לספק, איך הם אמורים להיות, ולפעול באופן לגמרי חופשי ואותנטי מתוך עצמו, לפי רגשותיו ודעתו, יהיה לו שלום בית ואהבה בלי צורך בעמל רב בזה. כך גם מי שיצליח להשתחרר מהתבניות האידיאליות החיצוניות לגבי חובתו כאדם שמאמין בבורא ועובד אותו, ויפעל רק לפי עצמו, יזכה ליחס חי עם הבורא של אמונה שלמה ופשוטה, ועבודת השם בשמחה וקרבה.

יחס, בין הורים לילדים, בין בני זוג, בין אדם לחברה, ובין אדם לבוראו, הוא החיים עצמם. הוא יכול להיות קל  ופשוט לגמרי, נובע שמחה אהבה חמימות שלווה אושר והתקרבות וצמיחה, בלי להתמודד עם בעיות ובלי לעבוד קשה. לא קשה ולא מסובך לחיות. זה קורה מעצמו. אתה רק צריך להיות מי שאתה. מידות או דעות הן היחס בין האדם למה שמחוץ לו, הן החיים. לכן עיוות שלהם, חסימה ומעצור, זה חולי, ופתיחה שלהן, יישור שלהן, הוא רפואה.  כל מה שנדרש הוא רק להיות מי שאתה ותו לא.

נוסח של משלו של המגיד מדובנא, שמסופר שנאמר משמו גם על ידי גדולי תלמידי הבעש"ט:

"סוחר שלח שליח, כדי שיביא לו מטען מהנמל. אחרי הרבה זמן הגיע השליח, מתנשף ויגע, כפוף ומזיע, כורע תחת עומס המטען, והכריז בשארית כוחותיו באוזני הסוחר: "הבאתי לך את החבילה המבוקשת"
זה הגיב מיד: "לא נכון. זו לא החבילה שלי".
"עוד לא פתחת אותה", שאל אותו השליח, "למה אתה אומר זאת ?"
ענה לו הסוחר: "פשוט מאוד. החבילה שלי לא כבדה, ומי שיישא אותה לא יתנשף. אם אתה מתנשף – זו אינה החבילה שלי".

כך המשיל המגיד מדובנא את עבודת ה', אשר צריכה להיות טבעית ומתאימה לאדם, ובלשונו "נעימה ומתוקה". אם עבודה זו גורמת סבל וקושי לבעליה, הרי שזו לא עבודת ה' הנכונה והראויה. כך פירש את הפסוק בישעיהו פרק מג "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל".

.

.

וכן כתב המורה נבוכים ב ל"ט:

"כן הענין בזאת התורה כמו שבאר משוויה ואמר "חוקים ומשפטים צדיקים" (וכבר ידעת שענין 'צדיקים' – שוים) וזה שהם עבודות אין טורח בהם ולא תוספת (כעבודת המתבודד בהרים הפורש עצמו מן הבשר והיין ודברים רבים מצרכי הגוף וכטלטול לעבודה וכיוצא בהם) ולא חסרון שיביא אל זוללות ואל שטיפה בזימה עד שיחסר שלמות האדם במידותיו ועיונו כשאר נימוסי האומות הסכלות:

וכשנדבר בזה המאמר בתת עילת טעמי המצוות יתבאר לך משוויה וחכמתה מה שצריך שיתבאר. ולזה נאמר בה "תורת יי תמימה". אבל מי שיחשוב שטרחה גדול וקשה ושבה – צער גדול – כל זה טעות בהתבוננות; והנה אבאר אחר זה קלותה באמת אצל השלמים. ולזה אמר "מה יי אלקיך שואל מעמך וגו'" ואמר "המדבר הייתי לישראל וגו'?". אלא זה כולו בערך לחשובים; אמנם אנשי העולה והחמס וההתגברות – המזיק מן הדברים אצלם והקשה שבהם שיהיה שם שופט ימנע ההתגברות. וכן בעלי התאוה והיצר הפחותים – הקשה שבדברים אצלם מנוע לכתם בשרירות לבם בזנות ולקחת הדין מעושהו. וכן כל חסר יראה שמניעת הרע אשר יבחרהו לפי גנות מדותיו – טורח גדול. ואין להקיש קלות התורה וקשיה לפי תאות כל רע – פחות – בעל מידות מגונות. ואמנם תבחן לפי השלם מבני האדם אשר כונת זאת התורה – שיהיו בני האדם כולם כמו האיש ההוא. זאת התורה לבד היא אשר נקראה תורה אלוקית. אמנם זולתה מן ההנהגות המדיניות כנימוסי היונים והזיות הצאבה וזולתם – כל זה מפעולות אנשים מנהיגים לא נביאים כמו שבארתי פעמים:"

.
.
שאלו אותי אם כן אם אדם יאמר שרצונו הפנימי שבא מעצם טבעו הוא כל היום לישון ולאכול ולבעול וכיו"ב, האם זה בסדר? התשובה היא בהחלט כן. בכתובות בחיובי עונה של הבעל לאשתו, נאמר שעונת הטיילים היא כל יום. טייל הוא אדם שלא עובד ולא לומד תורה ולא עוסק בחסד ולא בשום דבר, ויש לו הכנסות ואין לו מיסים, וכל היום הוא מתנדנד על הערסל בצל, וחובתו לאשתו היא בכל יום. ולא אמרו שום דבר בשום מקום בגנות הטייל. אם זה מה שטוב לו וכך הוא בוחר לחיות זה בסדר גמור והוא חביב ואהוב. תכלית האדם בעולמו היא להיות חי, ואצלו כך הפירוש של להיות חי. זה מי שהוא וכך הוא צריך להיות, וכל שינוי שישנה בזה הוא חטא.
.
.
מערכת יחסים שבנויה על כך שאני עושה משהו בשבילך היא חולנית מאוד.  יש הורים שאומרים לילדים עשיתי בשבילך כל חיי, עמלתי ונתתי דאגתי וכו', וזה היחס שאני מקבל ממך. או ואתה משליך הכל ונעשה טייל, בשביל זה כל ההשקעה. הילד מייד חושב, מוחל טובות, לא רוצה ממכם שום טובות, אל תעשו בשבילי שום דבר ואל תבואו בטענות. וכך גם ביחסים בין בני זוג.
אם בן זוג אומר לשני עשיתי למענך כך וכך, מייד השני רוצה לברוח מהיחסים האלה. אל תעשה שום דבר בשבילי. תעשה רק מה שאתה רוצה ורק אם אתה רוצה וכמה שאתה רוצה. בשביל עצמך. אם אתה רוצה להיות טוב אלי כי אתה אוהב אותי וזה מה שאתה רוצה בשביל עצמך אז תעשה ואל תבקש שום דבר בחזרה. תשאיר אותי חופשי/ה. ואם אתה לא רוצה בעצמך אלא עושה בשבילי אז שלום.
רואים את זה ביותר בעניין של עונה, יחסי אישות. אם אחד הצדדים לא עושה מכח תשוקתו העצמית שלו אלא כדי למלא את רצון הצד השני, הוא לא נוכח. הוא סתם מכשיר, סתם חתיכת בשר. וזה מכבה את תשוקתו של הצד השני. אם הוא עושה לשם תשוקתו העצמית שלו, אז הוא נוכח, המיניות שלו נוכחת ומגולה, וזה מעורר את הצד השני ורק כך זה מלא להט וחום וחיים.

בכל הדברים והבחינות והעניינים ביחסים, אם אדם מסתיר את רצונו שלו, כובש אותו, שם אותו בצד, ועסוק בלתת לשני, לעשות למען השני, הוא לא נוכח ביחסים. הוא נותן כל מיני דברים אבל לא את עצמו. רק אם הוא מגלה את רצונותיו ותשוקותיו בכל דבר ודבר, הוא מביא את עצמו, הוא גם מגלה כך את חולשותיו, את המקומות הפגיעים שבו, שנדמה שיש מה להתבייש בהם, הילדותיים, הטפשיים, המשונים. כך הוא מתמסר, באמת מביא את עצמו, נותן את עצמו, מתחבר באמת.

בוודאי שיש גם דברים ביחסים ובחיים שלא מתחשק לעשות באותו רגע. לא מזמן שוחחתי עם אשתי. היא שאלה אותי מה היחס שלי למילה "משמעת". אמרתי: צמרמורת קרה. פחד מוות. באותו רגע אכלתי בננה. היא אמרה אבל אתה צריך לקלף את הבננה לפני שאתה אוכל, זה סוג של משמעת, כי זה לא משהו שאתה רוצה לעשות אלא חייב. השבתי שזה לא 'משמעת' במנגינה בה אני שומע את המילה הזו, כי כח הנפש שמניע אותי לקלף, הוא הוא התאווה לאכול את הבננה ולא שום אילוץ חיצוני שנפרד מהתאווה העצמית האותנתטית שלי.

אם אני רוצה לחיות עם אשתי אני מרגיש שעצם הרצון הזה הוא זה שמניע אותי לפרנס ולנקות את הבית ולערוך קניות וללכת לבנק ולדואר וכו' וכו'. זו לא משמעת חיצונית שמניעה אותי מכח חובה כלשהי שהיא לא רצוני העצמי הפשוט החופשי. זה הכל כמו לקלף את הבננה כשאני מתאווה לאכול אותה. אם זה היה מתחושת עול וחובה ומשמעת אז צריך מייד לעבוד לתקן את מערכת היחסים אם רוצים בה באמת, או להתגרש.

אם אשתי מבקשת שלא אשאיר גרביים בכל מקום שבהם הורדתי אותם, זו לא משמעת (אם יחסינו הם של אהבה ולא של פחד). זה כמו לקלף את הבננה כדי לאכול. כך החוויה של זה. ואפשר שזה קשה לי ושאני שוכח או מתרשל. על זה באים התרגילים של הרמב"ם לעשות שוב ושוב וללכת לקצה חיצוני עד שזה ייהפך להרגל קבוע שבא בקלות.

גם עם ילדים, היחס אמור להיות שארצה שהילד שלי יהיה בדיוק מי שהוא ויהיה חי בדיוק לפי הפירוש שלו למושג של להיות חי, ויעשה מה שמשמח ומחייה אותו, מה שזה לא יהיה. כל רצון לכוון את הילד להיות משהו שאני רוצה שהוא יהיה זו פגיעה חמורה בו וזה המקור לכל הבעיות ביחסים.

אם מי שכל היום מתנדנד בערסל בצל ושותה מיץ קר ושאמר מעדני ובא על אשתו כל יום מרגיש טוב, אלה חייו. המקום לחפש שינוי הוא רק אם הוא משתעמם, מרגיש ריקנות, מבקש מתוך עצמו משהו נוסף. ואז הוא מגלה שהוא כלוא בדרך חייו ולא יודע איך לשנות אותה ולצאת ממנה. מייד כשהוא מחפש משהו אחר הוא מרגיש צורך אובססיבי לשתות מיץ קר על הערסל, כעין התמכרות, והוא בעצמו סובל מזה. אז הוא מרגיש חולה ואז שייך לגביו הלכות דעות של הרמב"ם ללמוד איך להגיע לאמצע ולצאת מהשעבוד לקצה ולהתרפא ולהרגיש חי ושמח לפי ההגדרה העצמית שלו למה הוא חי ושמח, לא לפי שום הגדרה חיצונית של מישהו אחר.

לכן האריך הרמב"ם שלכל אחד טבע אחר. כי הרפואה היא שכל אחד יעמוד על טבעו שלו, לא חלילה לקבוע טבע מסויים שהוא ה"טוב" ואליו הכל צריכים לשאוף. ההגדרה של "טוב" אצל אפלטון ואריסטו הוא מה שיש. המציאות כמו שהיא. מה שיש כלב וחתול ועגבניה ומלפפון זה טוב. זו המציאות וממילא זה הטוב. זה גם כתבו בספר בראשית ויאמר אלהים כי טוב. מה שיש הוא הטוב. טוב לעגבניה להיות עגבניה ולא מלפפון, כי נבראה עגבניה וזה מה שטוב, שהעגבניה תהיה. שהיא תהיה עגבניה, כטבע העגבניה. כך יש אותי, אני נבראתי. הטוב הוא שאהיה אני. כמו שאמר הבורא על מה שברא שהוא טוב. טוב זה אומר שלא צריך לשנות שום דבר, רק להיות כך.

.

אני כותב כאילו שזה מאוד קל להשתחרר מכל המניעים החיצוניים וכל הרגשות של חובה ומשמעת ורגשי אשמה וכו'. כאילו שזה מאוד קל לדעת מי אני, מה אני רוצה באמת, מה מחייה אותי באמת. באמת לגלות מה אני רוצה זו עבודה קשה מאוד של שנים רבות והיא לא נגמרת לעולם. יש באדם אינספור רצונות מגובבים זה על גבי זה, ולמצוא מכולם מה הוא רצונו האמיתי, שנובע מטבעו שלו, הרצון האותנטי, זה כמו למצוא מחט בערימת שחת. וזה גם משתנה כל הזמן. באדם יש רבדים רבים, יש לו רצון אמיתי שנובע מעצם טבעו הגופני, ורצון שנובע מאמיתת רגשותיו, ורצון שנובע מדמיונו, ושנובע ממחשבתו, ושנובע משכלו העיוני.

אני באמת רוצה כרגע לאכול בשר ולישון, ובאותו רגע אני באמת רוצה לעזור למסכן שנגע ברגשותי, וגם לפגוע במי שהכעיס אותי, ולפגוש את הבן שלי שאני מגעגע אליו, ואני רוצה באותו רגע לשמוע את המיסה של באך ולטפס על האוורסט, ואני גם רוצה כעת לקרוא עיתון ואני גם רוצה ללמוד תורה באותו רגע עצמו. אפשר בשבאותו רגע אני גם רוצה לשחק בתיאטרון ולשיר ולשחק כדורגל. ויש בי גם כח גדול שאומר אני לא רוצה שום דבר, תעזבו אותי. אני מיואש וכהה ואדיש ואין לי בכלל שום רצון חי שיכול למלא אותי ולשמח אותי. אני ריק מרצונות ומחיים.

השאלה מה מכל זה זה הרצון העצמי שלי באמת מורכבת מאוד. ובמיוחד שיש בי נפש זן ומרגיש ומדמה ומתעורר ושכלי, וכל אחד יש בו רצון לפי הרובד שלו ואיך מאחדים אותם ומאזנים ביניהם. אם ישאלו אותי מה יגרום לי כעת הנאה אמיתית, שמחה, סיפוק, מילוי. כמעט תמיד אינני יודע. אולי אף פעם לא הרגשתי שמחה ומילוי וסיפוק אמיתיים. תמיד זה היה מהשפה לחוץ, לא נגע בי בפנים. בפנים אני ריק ועצוב ובודד וחסר חיים ולא רוצה שום דבר ולא טוב לי עם עצמי ואני רק מנסה להסיח את הדעת מהלא-טוב הזה. בעצם היסח הדעת הוא הרצון האמיתי שלי. לבלות, להתפזר, לברוח, לצאת מעצמי כמה שאפשר, לשכוח ממה שקורה בפנים באמת. כל מה שאני מכנה רצון והנאה הוא ריק וחיצוני, הוא רק בריחה מהריקנות שבפנים.

במצב כזה אומרים לי: מאוד קל לקיים את התורה ולעבוד על תיקון המידות, פשוט תעשה מה שאתה באמת רוצה בעצמך ותו לא. זה כל מה שהבורא רוצה ממך, לא שום דבר אחר. לפי המשל של המגיד מדובנא זה הכי קל ונעים שיכול להיות, וזה באמת נשמע כך. אבל למעשה זו עבודה נוראה, נראית בלתי אפשרית לגמרי.

זו מלחמת היצר. והיא אכן קשה ונוראה ולא נגמרת. היצר מנתק אותי מעצמי. גורם שלא אדע מי אני, לא אדע מה אני רוצה. לכן לעולם אין לי סיפוק ושמחה אמיתיים משום דבר, כי אף פעם אינני עושה מה שאני באמת רוצה, כי אין לי מושג מה אני באמת רוצה.

אם אצליח להתגבר על עצמי ולמצוא את רצוני האמיתי, את זהותי, את מי שאני,

ואגלה שבאמת רצוני להיות טייל שרק מתנדנד בערסל כל היום, זה יהיה נצחון על היצר הרע, ומה שאתערסל יגרום לי שמחה וסיפוק אמיתיים וזה יהיה מצווה ואזכה לחיי עולם הבא, כי אגע באמת ואתחבר אליה והאמת היא נצחית.

מי שהתחנך בישיבה כבר יודע מה יבוא עכשיו. שאומר שמי שימצא את טבעו האמיתי ורצונו האמיתי יגלה שרצונו האמיתי, האותנטי, זה ללמוד תורה ולקיים מצוות.

זה לא נכון.

כתובות ס"א ב:

"משנה:

העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחת בשבת" ומבואר שם שתלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת.

אם ההלכה נקבעת לפי מה שהוא טייל, מוכרח שבאמיתת טבעו הוא טייל. אם זה רק התנהגות חיצונית שנכפית עליו כי הוא עשיר מדי או משובש בדעתו או עצלן וכל כיו"ב, לא היתה נקבעת הלכה על פי זה. ההלכה תמיד בהכרח נקבעת רק על פי עצמות הדברים, הטבע האמיתי העצמותי שלהם. כתוב כאן שיש אדם שבעצמות טבעו, באמיתתו, במהותו העצמית, הוא טייל. זו חיותו וזה מה שנובע מרצונו הכי אמיתי. זה מי שהוא. הרמב"ם כותב שתיקון המידות הוא רפואה, רפואה היא להעמיד את החולה על טבעו, והרי הקדים שטבעם של בני אדם שונה זה מזה בתכלית השוני. אם הטייל הזה היה תלמיד חכם מתמיד וחידש חידושים נפלאים בגמרא, או בעל חסד נפלא שעוזר לאלפי עניים וכו'. ויום אחד הוא גילה שבאמת בתוך תוכו, במקום הכי פנימי שלו, מה שהוא באמת רוצה זה רק לשכב בערסל עם משקה קר כל היום, וקם ועזב את הישיבה ונסע לאחוזה במקסיקו ונח בכסא נוח לצד הבריכה עם קוקטיילים, וכעת טוב לו מבפנים, זה נחשב שהוא חזר בתשובה באמת, לחזור בתשובה זה לחזור למי שהוא באמת, ועזב דרכי מוות וגהנום וזכה בחייו, וכעת הוא עובד השם באמת וצדיק אמיתי והוא בן עולם הבא. ואם הוא קצת מחמיר לצד הבטלה ומתבטל קצת יותר ממה שהיא נקודת האיזון הטבעית שלו, אז הוא לא רק חכם אלא גם חסיד. וזה דרכו להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא.

הרי בכל המידות המידה האמצעית היא הטובה והיא הליכה בדרכיו של הבורא. האמצעית זה מה שנובע מפנימיות הגרעין של חיותו. לכן אצל הטייל לשכב בערסל זה מיד האמצע שבין העצלות לפעלתנות מופרזת.

הרי כתוב בפרקנו:

"ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו"

הדעה הבינונית של ראובן רחוקה מזו של שמעון. כיוון שאצל ראובן להיות טייל זו מידת האמצע, ממילא זו אצלו ההליכה במידותיו של הקב"ה. כל אמצע של כל מידה אפשר למצוא בורא כעין זה. אפשר שטייל ימצא את זה במה שנאמר על הבורא ששבת מכל מלאכתו אשר עשה וינפש. מה הוא נופש אף אתה היה נופש. אצל שמעון אם הוא לא יוצא למסע ציד נמרים או טיפוס הרים הוא מרגיש שעמום והוא כבה, ואצלו זו מידת האמצע בין העצלות לפעלתנות מופרזת, וזו אצלו ההליכה בדרכי הבורא. הרי הבורא גוער בגלי הים, שולח חיצים ברשעים ועושה כל מיני פעולות כגון אלה. מי שהוא בדחן (וכמו שאמר אליהו הנביא שאותם שני בדחנים הם בני עולם הבא משום שהם אכן מבדחים. במסכת תענית) הוא הולך בדרכי הבורא שמשתעשע עם הלוויתן ומשחק בו כל יום. הרמב"ם מדבר כאן על מידת האמצע שבכל מידה. כלומר כל מידה אנושית שקיימת יש בה אמצע שהוא ההליכה בדרכי השם. והאמצעים שרחוקים זה מזה. כלומר אין שום דבר אנושי כלשהו שהוא לא יכול להיות הליכה בדרכי השם. אם רק הוא בא מאמיתיות האדם, מעצם טבעו. אלא אם כן מדובר בעבירה הלכתית, שזה טבע שהתורה אסרה. אבל אפשר בהיתר לשחק קלפים, לזלול מעדנים, להיות מצוי אצל אשתו כתרנגול, להיות חייל שהורג כל יום, וכמו שאמר דוד המלך אשרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע, וגירר את בשר אויביו במסור. כמעט כל דבר יש לו מקום בדרך שמותרת על פי הלכה. ככל שזה אמיתי זה מצווה וזה חיים וזה בריא וזה חובתו של האדם בעולמו וזה זכייה לעולם הבא כי זו המציאות והמציאות היא האמת הנצחית, וזה עבודת השם שרוצה שכל דבר שהוא ברא יהיה קיים כמו שהוא ברא אותו. וזה נצחון במלחמת היצר שרוצה לנתק את האדם מטבעו האמיתי ולגרום לו ללמוד תורה בשקידה ולעשות חסד ולהיות אזרח טוב ומועיל ואמא טובה וכו'. וכל זה מכבה אותו ממית אותו ובעומק ליבו מצטברת טינא ובנפשו פושה רקב ובמעמקיו ריקנות ודכדוך, וזה חוטא ויורש גהינום ומורד בבוראו, כי בוראו ברא אותו בטבע כמו שרצה, והוא מתייש בזה ומורד בזה ומשקר ולא מקבל ומנסה להיות משהו אחר.

כל מה שכותב הרמב"ם בהלכות דעות זה רק עצות למי שרוצה להיות תלמיד חכם. אבל בשום מקום הוא לא כותב שכל אדם חייב להיות תלמיד חכם, ובשום מקום לא כתוב דבר כזה. מי שרוצה להיות עם הארץ ולקיים מצוות תלמוד תורה בפסוק אחד בבוקר ואחד בערב, וטוב לו בזה, הרי הוא בטבעו עם הארץ, ולא כתוב שאסור שיהיו עמי הארצות בעם ישראל, או שעברה בידו של אדם אם הוא עם הארץ. מה שמסופר בתענית על מקיז הדם והבדחנים בא ללמדנו שעם הארץ יכול שתהיינה בו מעלות עצומות ויהיה בן עולם הבא יותר מגדולי החכמים בדורו (אותו אומן מקיז דם היה חביב בשמיים יותר מאביי ורבא.). רק מי שבוערת בו שאיפה אמיתית להיות תלמיד חכם, באות הלכות דעות להיות לו ספר הדרכה איך למלא את שאיפתו. ומי שרוצה לעלות במדרגות עד רוח הקודש המסילת ישרים הוא ספר הדרכה בשבילו .כמו ספר לימוד שחמט למי ששואף להיות שחקן שחמט. מי שאין בו את השאיפה לזה, הספר לא מחייב אותו.

וכמו הלשון בבא קמא ל:

אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא [מי שרוצה להיות חסיד] לקיים מילי דנזיקין.

.

יש בברכות דף יז א לשון נפלא, הוא מעלה דמעות בעיני':
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה [מורגל בפיהם של רבותינו שביבנה]: אני בריה [בנו. של הקב"ה] וחברי [עם הארץ] בריה [בנו]. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה [כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו. רש"י]. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי [מתגדל לתפוש אומנותי. רש"י], כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט [ושמא תאמר הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי, שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי, והיה ממעיט ואין לו שכר. רש"י], שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".

.

ואמרו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון.

וכל הדברים הקשים שאמרו על עם הארץ בפסחים מט ב, הוא דווקא על אותם עמי הארצות ששונאים את תלמידי החכמים ואוייבים להם יותר ממה שאומות העולם שונאים את ישראל.

.

.

 

הבורא לא רוצה שנעשה שום דבר בשבילו. עבודת הבורא זה לא לעשות בשבילו. מה הוא צריך את זה, שום דבר לא חסר לו. וכך אמרו חז"ל שהוא לא צריך את עבודתנו והיא לא בשבילו. ומצד שהוא רוצה קשר ואהבה איתנו, ורוצה שנעשה בשבילו כדי לתקן את עצמנו, אז לעשות בשבילו זה לא מתקן אותנו אלא רק מקלקל. כמו שכתבתי שיחסים כאלה הם חולים ורעים. אנו עושים לצרף את עצמנו. לצרף זה לזקק. אנחנו צריכים לזקק את האני האמיתי שלנו, הרצון האמיתי שלנו, מכל העפר והסיגים של הטעויות שנובעות מהניתוק שלנו מעצמנו. זו מלחמת היצר שבכל מקום דיברו עליה כמה היא קשה ותמידית.

.

.

יש מיתוס מעוות אצל בני ישיבה כאילו חובת כל אדם היא ללמוד תורה בדרך של ללמוד מהספר הכתוב.

הגמרא בתענית על האומנא, מקיז הדם, והבדחנים, שהיו בני עולם הבא ולא היו בני תורה ואפשר שלא למדו כלום. ורבי אלעזר בן דורדיא במסכת עבודה זרה יז שהיה בן עולם הבא ונקרא רבי, כלומר שולט בכל התורה, ולא למד שום דבר מספר. ויש עוד הרבה מאוד מאוד דוגמאות כאלה. הצדיקים שבמקרא לפי חז"ל רובם לא ישבו ללמוד תורה מספר. הרבה מאוד מהם פשוט לגמרי שלא עשו כך. העידו על החפץ חיים שפגש עם תלמידיו לצידו נער שהיה קומוניסט אדוק, והחפץ חיים אמר לתלמידיו הוא הבן תורה והצדיק האמיתי מכולנו כאן, ויש לכם ללמוד ממנו. שהוא באמת מתכוון לדאוג לפועלים העניים ומוסר נפשו על זה. ולכן כתוב ועץ החיים בתוך הגן, דהיינו באמצע הגן. כי אם היה בדרום הכיוון אליו היה תמיד דרומה, וכשהוא באמצע לכל אחד יש כיוון אחר אליו וכל כיוון יכול להיות אליו, וגם כיוונים הפוכים.

.

בילקוט שמעוני על ספר שופטים בתחילת פרשה ד' (חלק ב', על נביאים ראשונים, עמ' שנ"ג) כתוב:
"מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו"
(ראיתי ששגו לייחס מאמר זה לפנחס בן אלעזר. הפירוש שם "והלא פנחס בן אלעזר עומד?" זהו סיום השאלה לגבי דבורה, והתשובה מתחילה "מעיד אני וכו'").

.

הגישה הישיבתית שרק לימוד תורה הוא תכלית היא כל כך פחדנית. מחפשים את הפתרון הבטוח והקל והנוח והסגור. נוח לשבת במקום מנותק, ללגום תה ולהתפלפל בסוגיות להנאתי ולדעת שבטוח שאני הכי צדיק והכי בן עולם הבא ואוהב לבורא מכל באי עולם. ורק בזכותי העולם קיים. בלי חיפוש, בלי נסיונות, בלי בחירות קשות. בלי מורכבות. בלי באמת לחיות, בלי לחפש את עצמי, בלי לחפש את האמת, בלי חושך ואז לא מתקיים העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, אור שבא רק מהחושך. בלי שום הרפתקאות, נפילות אמיתיות וטעויות אמיתיות, כאלה שיש להן מחיר אמיתי ולא רק נזיפה מהמשגיח או לכל היותר סילוק מהישיבה ומעבר לישיבה קצת פחות יוקרתית בלי להחשף לחיים ולעולם, בלי להתבגר ולהתמודד, בלי לראות שום דבר מחוץ לד' אמות של ילדותיות וחממה מפנקת.

.

.

תיקון המידות הוא רפואה. מי שלמשל התמכר למשחקי קלפים ובעצמו מרגיש שהוא סובל מזה ורוצה להשתנות באמת מרצונו שלו, הרמב"ם נותן לו עצה להימנע מזה באופן מעשי בכח, עד שנפשו תתרגל ואז היא תעשה את זה מרצון. אלה דרכי הרפואה. ובתחילה ילך לקצה הקיצוני ויימנע גם מהגרלה של צדקה בבית הכנסת, עד שיתרגל ויחזור לאמצע. ככה נגמלים מהתמכרויות שהם ניתוק של אדם מעצמו. וזה רק אם האדם בעצמו רוצה בזה, אחרת אין שום טעם וזה לא יוכל להצליח.

מי שמתאווה מאוד לשחק שחמט, יתאמץ ללמוד פתיחות וסיומים מספר, גם אם זה משעמם. מי שחשקה נפשו לנגן פסנתר ישקיע באטיודים ונגינת סולמות מייגעת. הכל הוא רק מכח תאוותו העצמית החיה האמיתית והתענוג שלו, ויש לו עונג גם בחלקים שהם עמל משעמם, והוא עושה אותם ברצון ושמחה ולא מכח משמעת וחובה. ואם הוא לא רוצה להתאמן יהיה פסנתרן בינוני ואם זה מה שהוא באמת רוצה כך עליו לעשות.

.

חכם זה מי שמכיר את המציאות כמות שהיא. לפי כל המובנים של המילה חכם. גם מי שחכם בנגרות הפירוש שהוא יודע את המלאכה לאמיתתה. מי שמידותיו מאוזנות זהו משום שהוא יודע את מציאותה של נפשו כמו שהיא באמת. ולכן הוא נקרא חכם. מי שעושה לפנים משורת הדין, זה מי שיש בו בערה של התפשטות מעבר לגבולות. מידת החסד היא התפשטות שלוחצת להתפשט מחוץ לגבול. כתבתי בזה ברשימות לעיל. לכן הוא עושה סייג לאיזון, הוא מתאמץ יותר משורת הדין. חכם זה מי שרצונו האמיתי לשכב בערסל כל היום והוא עושה כך. אבל לפעמים הוא מרגיש צורך קצת לשחק בקלפים ולא רק לנפוש בשלווה מוחלטות. החסיד ממעיט במשחק הקלפים יותר משורת הדין המאוזנת, כי הוא לוהט ברצונו לעמוד על טבעו האמיתי, והוא נוטה קצת מהאמצע כדי לוודא שלא יסטה מהאיזון לצד השני.

זו דעת אלהים אמיתית. האל נגלה על ידי מעשיו. אם האל ברא טבע של אדם שרוצה רק לשכב בערסל, בזה האל נגלה. אם האדם מגלה בעצמו את הטבע הזה על ידי שהוא מתגבר על היצר הרע שמרחיק אותו מעצמו, הוא מגלה את הבורא ויש לו דעת אלהים יותר מכל מה שאפשר ללמוד מספר כתוב.

זה נשמע תמוה. אמנם באמת נדיר מאוד שיהיה מי שרצונו האמיתי הוא רק לשכב בערסל, ולא מרגיש מזה שעמום וריקנות. לכן לא דיבור בזה הרבה. אבל בוודאי יש אנשים כאלה וכמו שמוכח מהגמרא לגבי טייל וגם מהשכל והמציאות, ואצלם זו האמת וזו עבודת השם וזה תיקון המידות. וכל אחד ילמד מזה לחפש את טבעו בלי לפחד משום דבר, בלי להיות משועבד לשום מוסכמות וחינוך, לשום רצונות זרים, לשום השפעה מהוריו והסביבה, מכל מה שנחשב מכובד בסביבבתו.

מי שיטען שטבעו הוא לחיות בשקר לפי מוסכמות החברה או רצונות הוריו ואשתו, או מה שחינכו אותו בישיבה, להיות צדיק (צור"ל בלשון הישיבות) ונותן לאחרים, ועושה מה שכתוב בספר קורות חייו של הגאון מווילנא ושל רבי אריה לוין, שני הספרים ביחד, בלי לחפש מה הוא בעצמו רוצה באמת, בלי לעשות בשביל עצמו את רצונו שלו, בלי להיות נוכח בעולם ולתת לעולם את עצמו כמו שהוא, חי ונוכח ושמח, אלא להיות תמיד עבד כבוי של אחרים, צל אדם, מת מהלך (רשעים בחייהם קרויים מתים), לזה הרמב"ם לא יאמין. זו לא מידה אמצעית. אדם כזה היצר הרע מדבר מגרונו. הוא חופשי לבחור בזה אבל מצד האמת המוחלטת, האלהית, השיפוט על בחירה כזו שהיא בחירה ברע. אין אדם שיש לו טבע כזה באמת מבריאתו.

וזו המצווה, אם נבראתי בטבע מסויים, למשל טייל, הבורא גילה בי את מידתו הזו שהיא כבודו ואורו, ואם אני אמיתי ומתחבר לזה אני מגלה את כבודו ומידבק בו והולך במידותיו. ואם אני חי בשקר ומתנהג כמו ציור חיצוני כלשהו שמישהו אמר לי, גם אם זה בשם התורה כביכול אני חוטא לזה (או אצל חילונים בשם המוסר, להיות אמא טובה, אשה טובה, בת טובה, אזרחית טובה, או משהו מכובד כמו מי שיש לו קריירה מפרנסת ומכובדת וכיו"ב, או שאני מנסה להראות לסביבה שאני ממש את עצמי ומממש את כל כשרונותי ותורם לחברה ושומר על כדור הארץ ועושה התפתחות אישית או כל סממן הצלחה חברתי וכל כיו"ב. למרבה ההפתעה גם אצל חילונים יש יצר הרע ועבירות).

כשדיברתי עם אשתי על משמעת היא שאלה האם גם בלימוד אין לי משמעת. אמרתי שמייד כשאני מרגיש שלא מתחשק לי ללמוד, סתם "לא בא לי", גם אם אני לא עייף או רעב או תאב למשהו. מייד אני מפסיק ללמוד, ואני מסתכל על זה בזכוכית מגדלת ומחמיר ומהדר בזה, ובאבק ספק קל של ללמוד כשלא מתחשק לי, או להתעצל חלילה לקום מהלימוד לשיחה בטלה או שתיית סודה קרה, וכל כיו"ב, זה חטא גמור שהורס את קדושת הלימוד ואמיתתו וחיותו ונביעתו. אם רגע אחד אלמד כשקצת אין לי חשק גמור לזה, מייד אאבד את  כל הנביעה והקדושה והאמת שיש לי בזה ויקח לי הרבה זמן ומאמץ לחזור בתשובה על זה.

אני עובד לפרנסתי כתשע שעות ביום (אמנם עבודה רגועה ונעימה ובלי נסיעות), ובנוסף כל ענייני הבית, נקיון בישול סידורים קניות וכו', ומשפחה בבית, וילדים ונכדים ב"ה. ואף פעם לשום דבר אני לא אומר שאין לי זמן. והבריאות חלשה והכח מועט, וצריך הרבה שינה ומנוחה ובטלה, ואצלי מחלה שאמורה להפיל למשכב שלושה ימים לפעמים לוקחת חודש או חודשיים. והזכרון שלי פגוע מאוד בגלל חולי וגם התפישה לא מהירה. ומי שיראה באתר של עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית את כמות הכתיבה והתאריכים של הרשימות יראה שמבחינת כמות לפחות אני לומד ומספיק יותר מהמתמיד הכי גדול. גם את תלמוד מוסבר ומאמרים כתבתי הרבה בזמן יחסית קצר. והסיבה לזה היא רק משום שאני אף פעם לא דוחף את עצמי ללמוד, ולא לומד לעולם כשאני עייף או רעב או משתעמם או קר לי או חם לי או שסתם אין לי חשק. אלא לומד רק לפי החשק ורק כשזה קל ונעים ורצוי. זה נשמע תמוה שדווקא כך מצליחים, לכן אני מספר שזו עובדה בדוקה.

לעומת זאת כל מי שמתמיד על ידי שלוחץ על עצמו בכח, גם מי שנחשב בגלל זה גדול בתורה, ידוע לי בוודאות שזה מונע ממנו להבין מה שהוא לומד, ומי שלא מבין מבזבז הרבה זמן על עניינים לא חשובים בסוגיא ובסופו של דבר בזמן ארוך הוא לומד מעט. או שהוא סתם משנן בלי הבנה וזה לא נחשב לימוד כלל. הסיפורים על המתמידים הגדולים מהקדמונים, וכגון הגר"א, זה היה מתוך חשק לגמרי בלי שום אונס. וכמו מה שהעיד על עצמו שמה שאכל רק מעט פת יבשה זה היה לפי חשקו ועונגו ותאוותו ולא שמנע מעצמו שום תאווה ולא ציער עצמו בשום דבר חלילה. מי שמצער עצמו, גם אם זה רק הנפש הבהמית, ממית את נפשו ואת שכלו, כי הנפש אחת והשכל אחד איתה כמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים. ואז הוא לא מבין מה שלומד ולכן מבזבז הרבה זמן על לימוד מועט, ויצא שכרו בהפסדו. ורק כלפי חוץ הוא נדמה.כמתמיד גדול, ובאמת הוא מבטל תורה הרבה. לחיות מכל בחינה זה לא ביטול תורה, אבל לשבת עם ספר ולהיות עסוק בלימוד ולא באמת ללמוד כי השכל סתום, שהרגו בתענית, זה ביטול תורה אמיתי.

הרמב"ם אומר שרפואת הנפש היא ללכת לקצה ההפוך מהחולי. החולי שלי, ושל כמעט כל מי שהכרתי, הוא חוסר תחושת החופש, הרצון, החירות. אנו קבורים מתחת לכל כך הרבה קולות נפשיים לא בריאים, שהם לא באמת אנחנו, שאומרים לנו מה אנו אמורים להיות ולרצות. מה יפה ומה לא יפה. מה מצופה ממני. גם בלי קשר לדת.

 

 

.

.

מי שיבדוק יראה שיש סוגיות רבות מאוד בתלמוד שמוכיחות בלי ספק שכך היתה דרכם. לרבי ירוחם ליבוביץ המשגיח ממיר יש כמה שיחות על זה. הוא קורא לזה קפה בלי קפאין. יש הרבה מאוד מקומות שכתבו שהתנאים והאמוראים עשו מעשים של תאווה של אכילה או ביאה, או חמדת ממון או רדיפת כבוד ושררה וכל כיו"ב. ולא ראו רע בזה ולא אמרו שזה חטא או חסרון. רבי ירוחם אמר שהרבה זמן הוא תהה על זה, עד שאצל הרופא האו שמע שהרופא אומר לחולה לשתות קפה בלי קפאין. והוא הבין שאפשר להוציא את מה שארסי בקפה ואז לשתות אותו בלי הגבלה וחשש. ומה שארסי בכל אלה הוא הדחף החיצוני השקרי מתוך שהוא מנותק מעצמו ומשועבד לדחף בלי שזה באמת בחירתו ורצונו. כמו שיש מכורים לסמים או הימורים ובאמת מתוך עצמם בכנות גמורה אינם רוצים בזה ועושים רק כי הם משועבדים וקשה להם להתגבר (ורק על זה עצות הרמב"ם לכפות את מידותיו במעשים חוזרים ובהליכה לקיצוניות הפוכה עד שיתרגל). וכמובן מי שרודף ממון כדי להוכיח לאשתו או הוריו או חבריו שהו מצליח ובאמת ליבו בל עימו וכל כיו"ב. מה שנובע באמת מבפנים הוא בלי ארס ואין בו שום רע, גם אם הא נראה רע מאוד לפי המוסכמות ומה שכביכול מצפים מתלמיד חכם.

.

אני עברתי על כל המקורות הידועים לי בחז"ל בראשונים ובספרי קבלה העיקריים שנוגעים לעניין הזה, ובכל מקום ראיתי ברור שאחרי לימוד עמוק ופרשנות נכונה רואים בבירור שכך הכוונה. גם בספרי החסידות האמיתיים שנאמנים לתורת הבעש"ט וקרובים אליו בזמנם מבואר בדבריהם שזו הכוונה. (ובאמת דבריהם  של הבעש"ט ותלמידיו לא חידשו יותר ממה שכתוב בתורת הקבלה שמנה הם שאבו, הם רק פירשו אותה וגזרו ממנה דרכים בעבודת הבורא. ולא כמו מי שאמר שהחסידות היא תורה חדשה ביחס לקבלה, שהקבלה היא רז והחסידות רזא דרזין, וגבוהה מהקבלה. זו המצאה בעלמא ולא ראיתי שום מקום בספר חסידות שחידש עניין לימודי של הבנה מה שלא כתבו מקודם בקבלה. הם רק האירו ופירשו והטעימו וקרבו את אותם דברים.) ביסוד שכתבתי כאן לגבי עיקר מהות עבודת השם ומלחמת היצר אין שום מחלוקת, זה יסוד פשוט ועיקרי, זה עיקר התורה. לכן היא תורה אמיתית כי היא לא אומרת שום דבר. היא לא סותרת שום דבר. אי אפשר לחלוק עליה כי היא רק צילום של העולם והאדם כמו שהוא.  היא המציאות הפשוטה כמו שהיא. זה מה שאמרו במדרש רבה בראשית א' א' שהתורה היא התוכנית של הבניין שהוא העולם. היא רק שרטוט של מה שיש. יש חתול אז כתוב בתורה חתול. אין ממנו שום דרישה, רק שיהיה חתול. וכך אני אוהב לזלול בשר אז כתוב בתורה שאני קיים כמו שאני, ואני רק צריך להיות קיים כמו שאני. זה הדבר היחיד שהבורא רוצה ממני. אני רק פרח בערוגה שלו ותו לא. המקרא מלא מזה למי שקורא בעין פקוחה. כל הדברים במקרא שנראים חסרי משמעות או תמוהים מקבלים אור בהיר מכח היסוד שכתבתי.  אני מזמין את הלומד ביושר שיבדוק בעצמו ויראה את אשר לפניו. לא שייך כאן ויכוח והוכחה חותכת, כי יש אינספור מקורות שנוגעים לזה. וכל מקור אפשר ללמוד אותו בעיון רב ועמל ועם פרשנות מעמיקה לגלות אמיתת מה שכתוב בו, ועל כל מקור אפשר להתווכח בלי סוף למי שרוצה להתעקש, לכל קושיא אפשר למצוא תירוץ ועל כל תירוץ אפשר להקשות, ותמיד אפשר לדייק עוד דיוק ולפרש עוד פירוש ולמצוא עוד קריאה. זה בסופו של דבר מוכרע לא לפי קושיות ותירוצים ממקורות, אלא אחרי הרבה שנות עמל של לימוד בכל התורה, ומכח אהבת התורה ודבקות בה ובנותנה ועיון בה והתבוננות בצורתה, בכללותה, מה היא באה לומר לנו, מה הסך הכל שלה, מה האמירה הכללית שאחת שהיא אומרת. מה מריח הבל פיה. מי שמכח כל זה ברור לו כמו שכתבתי שום קושיא לא תזיז אותו מזה, ומי שמכח עמלו שלו שהאירה לו מעמל הפרטים כללות צורת התורה באהבתו ויגיעתו והתמסרותו לאורך שנים ומזה ברור לו שטעיתי, שום הוכחה לא תשכנע אותו.

.

.

יש סתירה ברמב"ם, שבפרק א הלכה ד' כתב להתנהג בכעס במידה ממוצעת. ובפרק ב הלכה ב כתב להתנהג בגבהות הלב במידה ממוצעת.

ואילו בפרק ב הלכה ג' כתב בכעס וגבהות לב שצריך לנהוג בקצה של מניעת כעס ושפלות רוח.

לשונו שם:

"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה. וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים כו'"

גם אצל אריסטו שהוא מקור הדברים כאן לא נאמר שבגאווה וכעס יש לנהוג בקצה האחרון של שפלות וסבלנות, אלא לנהוג גם בהן במידה ממוצעת וכמו שכתב הרמב"ם שהוא מצד החכמה והרפואה.

רפואה וחכמה וחיים הוא לנהוג במידה ממוצעת גם בגאווה וכעס, וזה מה שכתב הרמב"ם לעיל. אמנם אע"פ שזה כך מכל מקום התרו המצווה שאסור לעשות כך. זה מהמקומות שהתורה אסרה לעשות דבר שהטבע מחייב ושהוא חיי האדם. וכגון לצום ביום הכיפורים וכיו"ב או חמץ בפסח, שמצד טבע האדם הבריא וודאי שהוא לאכול במידה הנכונה לפי טבעו וזה כולל גם לאכול ביום הכיפורים ובפסח.

זה בא ממקום שלא נמצא אצל אריסטו. במעמד הר סיני הקב"ה התחתן עם היודעים אותו. והוא כפה עליהם הר כגיגית, זה היה באופן מחייב. והם נכנסו לברית מחוייבת. זה אופן אחר של יחסים ממה שאצל אריסטו. במקום אחר הארתי להוכיח שאריסטו גם כן ייחס רצון חופשי והנהגה בכוונה והשגחה רצונית לבורא, ולא כמו שהרמב"ם ייחס לו במורה, ושהרמב"ם ידע את זה. וביארתי את הטעמים ויישבתי את הקושיות. ואצל אריסטו יש יחס של רצון מול רצון בין האדם לבורא. אבל זה כדרך הצדיקים הראשונים שהיו לפני אברהם, כמו מתושלח ושם ועבר וכיו"ב. זה יחס אהבה, יחס אישי, כמו בנח שהי הצדיק והתהלך את האלהים. כל מעשיו היו מול האלהים, רצון מול רצון ביחס אהבה אישי. אבל זה לא נישואין מחייבים, זה רק רומן חופשי. בהר סיני היתה כפיה של ההליכה הזו מכח החכמה, והכפיה היא מכח ברית נישואין. גם אחרי מעמד הר סיני הכל נעשה מתוך חכמה וכל התורה שכלית והכל הוא על פי אמיתת טבעו של האדם. ובכל זאת יש מעט דברים שהברית של הנישואין והמחוייבות גורמים. יש מידה מסויימת של קרבה יתרה, שכרוכה בביטול העצמי וביטול הטבע והתחברות עזה יותר עד מידה של עזה כמוות אהבה. זיווג של אריה ולביאה שאוי למי שיעמוד ביניהם. עמא פזיזא שהקדימו נעשה לנשמע, שלא כפי השכל המידה הממוצעת. מסירות נפש על קידוש השם, שבה הרמב"ם מדבר בהלכות יסודי התורה על ישראל ולא על אדם סתם. גאווה יסודה בשורש כוחות הנפש רצון להוריד את האל מכסאו ולשבת עליו במקומו. כעס בשורש מידות הנפש שייך לגאווה, ויש בו גרעין של רצון לרצוח את מי שכועסים עליו, ובעומק השורש גם זה מכח שרוצה להיות בעצמו האל. מי שחי עם הבורא בנישואין מחייבים, שיש בהם אחדות יתירה, יח סלש התבטלות גמורה עד עזה כמוות אהבה ועד מסירות נפש על קידוש השם, אין שום מקום ביחסים האלה למידות של גאווה וכעס שהן הסתירה הכי חריפה של שייכות לבורא ואיחדו איתו. לכן לעומדים על הר סיני התורה אסרה מכח גזירת התור הומצווה את המידות של גאווה וכעס לחלוטין, ואע"פ שמצד הרפואה של החיות האנושית ויושר המידות גם בהן יש ללכת בדרך הממוצעת. וקיצרתי מאוד כאן בסוגיא עמוקה וארוכה מאוד מאוד. (אני רק מזכיר, שמה שמיוחד בעם ישראל שעמדו בהר סיני והתחתנו עם הבורא וקיבלו תורה שהיא מחייבת ולא רק באופן חופשי מכח החכמה כמו לפני מתן תורה, זה לא עם ישראל מצד התורשה והגזע וה"דם" והמשפחה, אלא בני ישראל הם לא מי שנולדו מזרעו ממש אלא תלמידיו, שתלמידיו נקראים בניו באופן יותר עצמי ועמוק ולכן כבוד רבו קודם לכבוד אביו. וכל מי שסובר את אחדות הבורא באופן שיעקב לימד, גם אם לא יודע שיעקב הוא שלימד זאת, הוא מבני ישראל, ואין שייכות מאיזה עם הוא וגם לא האם התגייר כהלכה. ומי שהוא יהודי מלידה ואינו מתלמידי יעקב אינו בכלל בני ישראל באופן מהותי אלא רק מבחינה הלכתית מעשית. ובמקום אחר הארכתי בזה הרבה. לתלמידי יעקב שלא עמדה אם אימם בהר סיני, יש בחירה האם להיות בתוך הברית או להיות חסידי אומות העולם ולהישאר מחוץ לאותה ברית. בדברי אריסטו אין שום רמז לכך שהוא בחר בעבודה מתוך חיוב וביחס של חתונה ומסירות נפש על קידוש השם, אלא משמע שהוא בחר בדרך של חסידי אומות העולם שעובדים מרצונם החופשי. לכן אצלו נאמר שגם בגאווה וכעס יש ללכת בדרך אמצעית, וכמו שהרמב"ם כאן כותב שהוא מצד החכמה והאמת בלי העניין של מסירות נפש שהוא מעל הטבע. וכל זה דורש הרבה אריכות ואין כאן מקומו).

.

.

.

בעניין הגדרת ביטול תורה

מתוך מכתב בעניין ביטול תורה:

בסוגיא של הרואה שבאים עליו יסורים יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה.

.

חז"ל בסוגיא זו לא עוסקים בשאלה הכללית מה לעשות אם באים יסורים. יש מקומות שאמרו להתפלל, כמו היסורים של האמהות שהיו עקרות כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, ועוד הרבה דברים אמרו.
זו סוגיא מיוחדת, שעוסקת בצדק האלוהי. מדובר על אדם שיודע בוודאות שאין בו חטא, ולכן יש קושיא שלא ייתכן שיהיו לו ייסורים. אצלנו זה לא בדיוק למעשה.
על זה אמרו שיבדוק שוב. ואם אחאי בדיקה שנייה לא מצא, יתלה בהיטול תורה. הכוונה זה תירוץ לשאלה איך יש יסורים בלא חטא. זה לא עצה מעשית שיפסיק לבטל תורה כדי להפסיק את הייסורים. רואים במורה כשדיבר על ייסורים של אהבה שכך למד את הגמ'.
ביטול תורה זה לא רק כמה זמן לומדים. אפשר ללמוד שעה ביום ולהספיק יותר ממי שלומד עשרים שעות ביום, עם אותם כשרונות. מה שהלב פתוח לשמוע לא באמת תלוי בכשרון. לפחות לא רק. אז מי שלומד 20 שעות מבטל תורה יותר ממי שלומד שעה. אף אחד אין ליבו פתוח וישר ונקי במאה אחוז, לא לומד לשמה באופן מושלם לחלוטין.  והחסרון באלה גורם שפחות תורה תיכנס בו באותן שעות שהוא לומד, כמה שלא יהיה. יש גם בר בי רב דחד יומא, ואפשר שהוא יגדל בתורה גם.
בזה בעצם נמצא העניין של אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. זה חטא דק שכמעט מוכרח בגלל החומריות, שמונעת מהתורה להתאחד לחלוטין עם האדם. לשמור למעשה כל הלכה בכל ההידור וכל החומרה זה יחסית קל, ואצל האמוראים היה אפשרי. אבל להשיג את כל החכמה לחלוטין, כמו משה בכל היתי נאמן, בזה כל נדנוד חומריות הכי קטן כבר חוצץ. . יש צדיקים שהיו דרפתקי דאורייתא לגמרי, שכל הגשמיות תוקן, בדרך איתהפכא, ואין בהם יצה"ר כלל. וכמ"ש בעל התניא על דוד המלך. ורק כאלה משיגים תורה עד קצה יכולת אנוש. ומה שחסר רק בגלל החומר אין תביעה.  ושם כבר שייך יסורים של אהבה למי שסובר שיש דבר כזה. והרמב"ם דוחה את הדעה שיש יסורים של אהבה, כי לדעתו לא מתקיים בזה צדיק וישר הוא, אל אמונה ואין עוול. שזה הנושא של הסוגיא.
.

המשך:

לענ"ד מה שאין אומרים אסותא בביהמ"ד, מצד הפשט אין הכוונה משום שבאותן שתי שניות לא למד. כי גם אם מאחר לביה"מ 2 שניות יהיה ביטול תורה.

נניח שקבע עיתים לתורה כמו שנהוג בכולל שלומד בביה"מ מתשע עד אחת (ומשלוש וחצי עד שבע). כי זה האיזון הנכון אצלו בין לימוד תורה לבין החיים, שהם קיומה. ואפשר שהאיזון הוא ללמוד משתי שניות לפני תשע, ונמצא מבטל אותן שתי שניות. ואם האיזון המדוייק הוא מתשע, הרי אם כשהוא בבית בבוקר לא יאמר אסותא לשכן, יוכל להתחיל את הסדר 2 שניות לפני תשע. או אם כל היום יילך מעט יותר מהר ממקום למקום יוכל להתחיל את סדר עוד 2 שניות קודם. ואפשר עוד להמשיך להביא את זה לידי תמיהות גדולות.
.
לכן נראה שהפשט הפשוט הוא מצד האווירה בביה"מ, שזה עניין של איכות, ולא מצד הכמות של הזמן. מי שרעב מאוד ולהוט וכעת קיבל בשר טעים, קשה לו לומר אסותא באמצע הביס. גם בתפילה לא אומרים אסותא או בעבודת כהן גדול ביוה"כ. והכוונה שפתיחת הלב והדבקות וההתמסרות והאש והצמא לדבר ה' בביהמ"ד יהיו כאלה שלא יהיה מתאים לומר אסותא.  וביטול תורה הוא ההחסרה בדברים האלה ולא משך הזמן מצד עצמו. מצינו באמוראים שעסקו בכל מיני דברים מלבד עסק הפרנסה, ר"א בר"ש היה עוזר לבלש ,פרהגונא, לתפוש גנבים, ואח"כ נעשה בלש בעצמו, וכתוב שהיתה לו פרנסה. בבמ פד, ועוד הרבה כיו"ב.  או שחסידים הראשונים תורתם אימתי נעשית ואמרו שמתברכת.
החזון איש ב 20 שנה האחרונות בחייו לא למד כלל (גם הרמב"ם לא למד בשנותיו האחרונות לפי אגרתו לאבן תיבון, מלבד שעתיים בשבת). כי לא רצה להגביל שעות לקבלת קהל. ושאלו אותו מה עם הלימוד, ואמר שחסד מגדיל את הנשמה, ויחד איתה התורה גדלה. והרי שזה איכות ולא כמות של זמן וכמות של כמה מילים קראתי.

 

.

עוד עניין גדול בזה, שנאמר במשנה, כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.

אמרו בזה כל מיני דרושים, אבל אחרי ריבוי המאמרים על מלאכה, כמו גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, ועוד הרבה כיו"ב, אין ספק שהמשנה כפשוטה. וכתוב כאן שמי שלא עובד עובר על ביטול תורה, שהרי גורם לתורתו ליבטל.

ואני יודע מעצמי, שמעט השייכות שיש לי לתורה התחילה רק כשהתחלתי לעבוד למחייתי. בלי העבודה התורה לא נכנסת פנימה, לא נספגת לאדם ואין לו איחוד איתה, ואין לך ביטול תורה גדול מזה. שכתוב בזיעת אפיך תאכל לחם, זה התיקון לחטא אדם הראשון. כי עונש הוא תמיד התיקון. כי רק העבודה מוציאה את האדם מלהיות ילד שמרגיש שהוא במרכז העולם והכל מגיע לו.

 

.

.

.

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 54, 54 - הלכות דעות. מהות עבודת השם.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על 54 – הלכות דעות. מהות עבודת השם.

  1. מ80 הגיב:

    ללמוד רק גמרא/הלכה או רק מקרא, אלה מקלקולי הגלות. באמת יש שני סדרי השתלמות בלימוד. האחד: מקרא, משנה, גמרא, הלכה, אגדה. מקרא מבוא למשנה, משנה עיקר לגמרא, גמרא יסוד להלכה, הלכה מסגרת לאגדה. השני: אגדה, הלכה, גמרא, משנה, מקרא. אגדה הכנה להלכה, הלכה יסוד לגמרא, גמרא רמז למשנה, משנה מבוא למקרא.

    א"ר כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא. ביאר הראי"ה קוק: "ההבנה היותר פשוטה וברורה, הוא היסוד שעליו נבנה הכל. כל מה שהוא עליון ונשגב, הוא מובן יפה וברור כשהפשט הוא ברור, כשהידיעות הראשונות הן מושכלות בכל פשטיותן הבריאה. אמנם עליה גדולה היא לאדם ההבנה של יקרת הפשט והכרתו החודרת, איך כל מה שהוא יותר רוחני מהפשטיות, הכל הוא צומח יפה כשהפשטיות היא מתבררת יפה, כשהמדרגה היותר נמוכה, שהיא הקרקע הרוחנית, אינה נשמטת מתחת מעמד הרגלים. ע"ז צריך העמקה גדולה, להבין את כל הענינים הרוחניים והעליונים, לא רק כמו שהם עומדים כ"א בפ"ע, כ"א גם כמו שהם קשורים זה בזה מתחילת צמיחתם עד הפרחתם היותר עליונה, ורק אז יוכר איך שע"י הבירור של המדרגה התחתונה הפשטית הכל מתקשר בקשר מלא חיים, באגד של אמת וקיום."

  2. primegadim הגיב:

    ניר יקירי, היצירתיות שלך משיגה את קצב הקריאה שלי…
    אבל בבקשה אל תקשיב להולכי דרכים,
    שחלילה ירצו בעצירת גשמי היצירה שאתה מוריד לנו.
    אל תדאג, אנו אוגרים כל רשימה שלך,
    להרוות את צימאוננו ולהפרות את רוחנו…

    בדברי ההקדמה, מצא חן בעיני שהבאת את תלת הממדיות
    של אבני הכותל כדוגמא לעמקות הטקסט.

    ההסבר, מה היא אלימות כלפי הטקסט,
    לעומת נתינת אמון ועד אהבה לטקסט; בין השאר, בעזרת הסיפור
    על לימוד השח בילדותך,– מפרים באופן יוצא מן הכלל!

    ושהדרך מאלימות לאמון ולאהבה לטקסט מסדר גבוה יותר (כגון משנה או תלמוד),
    עוברת במישור הענווה (= ירידה בהחשבה עצמית = הוצאת חלק מאוויר האגו הנפוח).
    ושהפונדמנטליזם מתחיל מההתעקשות להיות בעל מקרא.
    נפלא!

    התבוננויותיך בפרקי דעות, מרחיבים את המבט על האיזון הנכון
    בחיבור לנקודת האמצע שהיא – הוא עצמו;
    טבעו ורצונו הפנימי, החופשי והמשוחרר מתבניות חיצוניות.

    ועל כך, שההגעה למקום הזה היא עבודת חיים,
    שהיא בד בבד עבודת השם.

    ושהעבודה אמורה להיות נעימה ומתוקה,
    שאחרת, אם היא לא נעימה ומתוקה,
    אזי:
    "וְלֹא אֹותִי קָרָאתָ, יַעֲקֹב,
    כִּי יָגַעְתָּ בִּי, יִשְׂרָאֵל".

    ועל מה שכתבת על הקושי להגיע לחיבור של אותו אמצע אידיאלי…
    ובנוסף, הווידוי האישי שלך שמבטאים את הקושי הזה…

    על כל אלה – שפתיים יישקו !
    פנחס

    • nirstern הגיב:

      פנחס יקר,
      אם עדיין לא הגעת לרשימה 56, הערות על אורות הקודש, אני ממליץ לך לדלג עליה. יש שם הרבה התנצחות וביקורת ומחלוקת וקטטה. כתבתי את זה לצעירים שהתחנכו בישיבות של ציונות דתית שיש כמה מהם שמתענינים בדעתי והרגשתי מחוייב להיות בכנות איתם ולהגדיר בחדות וחריפות את הדברים. וגם כמחאה וקנאות, על דרך בתקוממיך אתקוטט. אני לא גאה בנימה ובדרך שבה זה נכתב, אע"פ שאני סבור שזה היה צריך להאמר ולכן אני לא מוחק את זה. אתה לא איש מדון ונראה לי שאתה יודע להכיל את הצדדים בדעת רחבה בלי לפסול שום דבר, וזה לא יחכים אותך בשום דבר ורק יגרום לתחושה לא נעימה.

      • primegadim הגיב:

        ניר יקר לי, אעשה כדבריך, רק שתדע שאת אורות הקודש אני ממש אוהב. הרב קוק בעיניי הוא משורר המחשבה,
        וגם אם יש קטעים שאני לא כל כך מבין מבחינה הגיונית. אני יכול להרגיש את הכוונה בדבריו.
        שבוע טוב, פנחס

  3. nirstern הגיב:

    אולי בניסוח הקולע שלך "משורר של מחשבה" אמרת בדיוק את הטענות שיש לי.
    פעם שמעתי הרצאה של מישהי מהחוג לספרות באוניברסיטה על שיר של יונה וולך. השיר בעיני יפה כמו אידיאה או גביש, וחי כמו כלב מתנשם ומיוזע. והדוקטורית ניתחה אותו בסכין חדה, כרתה כל רקמה, ואחרי שעשתה ממנה משהו אפור ומת שמה אותה בצנצנת שימור עם תוויות בלטינית. זה כאב לי פיזית. אם לא הייתי שוכח את כל ההרצאה לגמרי היה לי קשה לקרוא שוב את השיר.
    .
    .
    "לא יכולתי לעשות עם זה כלום", יונה וולך
    .
    לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
    אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם
    זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים
    וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
    וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ
    אַתָּה שׁוֹמֵעַ יָכוֹלְתִּי לְגַמְגֵם
    מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד
    יָכוֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר
    וּפִתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן
    בְּסִינוֹר לַצַּוָאר וְחוֹזֵר עַל הַשְּאֵלָה
    מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים
    לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי
    וְאַתָּה תִּצְטָּרֵךְ לְהַתְחִיל הַכּל מֵחָדָשׁ
    .
    .
    אבל מצד שני אם מישהו בן היכל השירה יכתוב דוקטורט במתימטיקה ויביע בדרך לירית את יופיה של כל הוכחה למשפט פיתגורס, גם אם זו כתיבה בעלת ערך לירי נפלא, בפקולטה למתימטיקה יכעסו. אנשים עוסקים במתימטיקה כי הם מרגישים את היופי שבה, אבל בעבודה כזו הם ידרשו ניתוח שכלי באזמל מנתחים מדוייק ולמדני על כל הוכחה למה היא תקפה וכמה היא תקפה ונימוקים מתימטיים צלולים ובהירים לזה. ללמד עבודה לירית כזו לתלמידי מתימטיקה כאילו זה ספר יסוד בלימודי מתימטיקה יזיק להם, הם ילמדו לשפוט הוכחות לפי מיתרי נפש פנימיים ולא לפי ניתוח שכלי מדוייק.

    • primegadim הגיב:

      אבל למה לך טענה?
      כשמנתחים שיר, כי אז המטרה לא לחוות אותו, אלא להבין משהו מ"המעבדה היוצרת"
      וכשמישהו חשקה נפשו להביע בדרך לירית את יופיים של ההוכחות למשפט פיתגורס,
      הוא בוודאי לא יגיש את דבר-הבעתו לדוקטורט במתמטיקה,
      אלא אם הוא איבד את הראש המתמטי שלו כשפיתגורס היכה בראשו…
      ובאשר ל"אורות הקודש", כשמם כן הם. "אורות", אפילו לא קראם "מחשבות"…
      יען שמחשבות הן, כדבריך, מחוייבות מהלך הגיוני ברור, ועודף מליצות יכול לערפל את המהלך,
      ולגרום או להבנה מוטעית או שכל אחד יבין אותו מיתוך עולם הדימויים הסובייקטיבי של עצמו,
      וגרוע מכך, שיסתמך על "דעתו" של הרב, דעה, שהיא יותר השלכה של דעתו…
      אך לאורות הקודש שכתב הרב, יש קיום עצמאי. זאת הגות שנובעת בעוצמה ייחודית,
      שמעטים כמוה בספרות העולם, אם בכלל…
      עולה בדעתי הפתוס של "כה אמר זרתוסתרא…", השירה הרחבה והחובקת של וולט ויטמן,
      או השירה של א.צ.ג… אבל אף אחד משלשת הדוגמאות, שלכל אחד מהם יש את האיכות המיוחדת לו,
      אינו דומה ולא בן של דומה לאורות המאירים של הרב.
      נועם הגותו הרחבה מהדהדת מיתוך הקתדרלות הגבוהות של השפה,
      ואתה נושם נשימה עמוקה-עמוקה על מנת שהיא תהדהד גם בך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s