53 – בדברי הרמב"ם שאחת מסיבות הרע בעולם היא החומר (קשור לרשימה הקודמת)

בסוף המשנה האחרונה של מסכת ברכות נאמר:

"והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב) והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים יי עמכם, ויאמרו לו, יברכך יי.

ואומר (שופטים ו) יי עמך גבור החיל.

ואומר (משלי כג) אל תבוז כי זקנה אמך.

ואומר (תהלים קיט) עת לעשות ליי הפרו תורתך.

רבי נתן אומר, הפרו תורתך עת לעשות ליי:"

.

ופירש הרמב"ם שם בפירוש המשנה:

"ואמרו אח"כ ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, אינו ראיה על מה שלפניו כלומר שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם, אלא בא ללמד שלא להקל בתקנות חכמים אף על פי שנתישנו ורחק זמן אותה תקנה, ועל זה הזהיר שלמה במשל זה. ואח"כ הביא ראיה שהעובר על אותם התקנות חייב עונש ויסורים לפי שהפר תורה, וזהו ענין אמרו הפרו תורתך עת לעשות לה' [לפי הרמב"ם הפירוש של "עת לעשות לה'" הוא עשיית עונש משמיים]. אבל מי שמניח הכתוב כמו שהוא ומבארו ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתיך, יאמר, שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סבות לבני אדם שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזירה כשהם חייבים, וענין זה ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו, כי נצא מזה לשאלת השכר והעונש.

 

ואל תבקש ממני בענין שאנחנו עכשיו בו זולתי ביאור הדברים בלבד, כלומר ביאור פשטי הדברים, לפי שיש סתירות הרבה במקראות בענין זה, וכן במאמרי חכמים. אבל העיקר הוא שהקב"ה גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, וכל זה בצדק, שכן העיד על עצמו שהכל בצדק כי כל דרכיו משפט וכו'. ונקודת הצדק בזה אין כח באדם להשיגה, כמו שאין בכח השכל האנושי להשיג הקיף ידיעתו יתעלה, וכבר הודיענו יתעלה שאין בכח תבונתנו להשיג חכמתו וצדקו בכל מה שעשה ויעשה והוא אמרו כי כאשר גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. לכן סמוך על העיקר הזה ואל תטריד עצמך לחקור בענין זה, לפי שכל מי שחקר בענין זה מאנשי אמונתינו וזולתם לא השיג גדולות, אלא נשאר כמו שאומרים עליהם השלום צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. ואם תראה בדברי המדברים בענין זה איזה דמיון והרצאת דבר מה שנדמה כראיה, ואינו כן, אלא אם תיטיב להתבונן אז יוסר המסוה ויבואו הקושיות, ויחזור הדבר למה שאמרתי לך, ורק הפסדנו אריכות דברים וחבור ספרים. אבל דברי הפילוסופים המומחים בפילוסופיא בענין זה הוא דבר נפלא מאד ועמוק מאד, שצריך להקדמות רבות והכשרה בלמודים, ואיש משכיל יוכל להבין אותם הדברים ויתאים דבריהם עם אמרו יתעלה ויתרומם ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' אות באות, ויסיק מדבריהם קרוב למה שאמרתי לך ביסוד זה או משהו יותר עמוק ודק העיון. ועוד נדבר על משהו מענין זה במסכת אבות, ונראה לך מקצת התאמת דברי גדולי הפילוסופים לדברי חכמים בכל הענינים, ואין מקום זה מתאים לדבר בו על הענין הזה, אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בעניני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד."

.

.

לגבי עיקר העניין של בחירה חופשית, הרמב"ם מפנה לאריסטו שביאר עניין זה בעמקות רבה. הוא אמר "המומחים בפילוסופיה" לציין שכוונתו דווקא לאריסטו ולא לפרשניו הגדולים כגון אלפראבי אבן סינא ואבן רושד שלא עמדו על העניין הזה.

הקושיא היא שדעת הרמב"ם ואריסטו והמקרא וחז"ל שגילוי הבורא הוא דווקא על ידי הטבע. הטבע הקבוע שפועל לפי חוקי הטבע, הוא האספקלריא שמגלה את מה שרצה הבורא לגלות לנבראיו. ניסים שחורגים מחוקי הטבע והסדר של הטבע הם פגם בטבע, כמו שריטה ביהלום ורק מפריעים לגילוי הבורא. לכן דעת הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ח', וכן במורה נבוכים לגבי לוחות הברית, שאין ניסים כלל, ובמורה כתב שגם לוחות הברית הם טבע, וכל מה שנדמה לנו כנס הוא באמת לפי חוקי הטבע וחלק ממנו, רק במהלך פחות רגיל ומוכר. זו נראה תמוה במבט ראשון אבל זו סוגיא עמוקה ארוכה ועיונית מאוד, ויש לבאר דברי הרמב"ם בזה ולראות שהם שכליים ומאירים ומיושבים מאוד עם הכתובים והשכל בלי שום גמגום ודוחק, ובמקום אחר הארכתי.

יש מי שסברו שהטבע מסתיר את הבורא ורק הניסים מגלים אותו, והרמב"ם דוחה דעה זו בתוקף ומגנה אותה.

אם הכל הוא רק לפי הטבע, הרי מחוקי הטבע ששום דבר לא נמצא ולא קורה בלי שיש לו סיבה. וסיבה אחת מביא לתוצאה אחת. הרי אם אותה סיבה יכולה באותו מצב נתון בדיוק לסובב גם תוצאה א' וגם תוצאה ב', הרי נשאל למה לבסוף קרתה תוצאה א' ולא תוצאה ב', ונצטרך לומר שזה הוכרע להיות תוצאה זו ולא חברתה בלי סיבה. לכן בהכרח סיבה אחת גורמת לתוצא האחת. מכח זה מוכרח שאם נדע היטב את כל הסיבות שקיימות כעת בעולם במדוייק, נוכל לדעת את העתיד, כי כל סיבה מסובבת תוצאה אחת בהכרח, ולכן בעתיד מוכרח שתהיה התוצאה הזו ולא משהו אחר. זו השקפה שנקראת דטרמיניזם שלפיה העולם פועל כמו שעון שכל גלגל שיניים מסובב גלגל שיניים אחר, וכל מה שקורה מוכרח שיקרה, ולפי זה אין בחירה חופשית. לומר שאכן הטבע כזה ורק לאדם יש בחירה לפעול מכח החלטת רצונו החופשית זו בעיה גדולה. כי אז עולה שהאדם הוא מחוץ למערכת הטבע, וזה מקלקל את ההסתכלות שיש רק טבע והטבע הוא הגילוי של הבורא. וגם יש קושיות רבות שעולות מהסתירה בין ההתנהלות החופשית של האדם לבין ההתנהלות ההכרחית של הטבע, איך שני המהלכים משתלבים זה עם זה למערכת אחת, שהרי יש יחסי גומלין בין פעולות האדם לבין הטבע. גם יש לשאול אם לבורא יש רצון חופשי, איך הוא פועל בתוך הטבע ומשפיע עליו ומנהל אותו לפי רצונו החופשי, הרי אם הטבע הוא מערכת מוכרחה ומאולצת של סיבות ותוצאות והכל ידוע מראש אם יודעים לנתח את השרשרת של כל הסיבות והתוצאות, אז אין מקום להתערבות אלוהית בטבע שלא בדרך נס, והרי איננו מקבלים את הניסים. אריסטו ביאר סוגיא זו בדרך נפלאה ועמוקה מאוד, ולזה הרמב"ם רומז כאן.

ביארתי באריכות את דברי אריסטו אלה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54  יש שם כותרת בתוך הרשימה: מאמר: בעניין 'מקרה' (בסוף רשימה 53 שם יש קצת התחלה של העניין)

המקור לזה הוא בעיקר במטאפיזיקה ספר אפסילון פרק ג', ובמטאפיזיקה ספר דלתא בסוף הספר. הנושא נקרא המקרה.

הדגשתי גם את הלשון שדברי אריסטו מתאימים לדברי חז"ל בכל העניינים, שמזה היסוד שאני משתמש באריסטו לבאר מאמרי חז"ל כאילו הוא היה עוד תנא. אגב שמעתי היום דרשה לגבי חנוכה ודיברו בגנאי גדול על חכמת יוון שהיא מה שאנו נלחמים נגדו מבחינה רוחניות בחנוכה.

הגנאי והרשע של חכמת יוון זו אמת גמורה וזה כתוב בחז"ל. אמנם זה לא מדבר על אריסטו ואפלטון. את סוקרטס, רבו של אפלטון, השלטון באתונה הוציא להורג כי הוא כפר באמונתם ודעותיהם. גם את אריסטו רצו להרוג. אפלטון ואריסטו חיו בין היוונים וחכמיהם כמו שאברהם אבינו חי באור כשדים בתוך משפחתו שהיתה עובדת אלילים. הם היו מתנגדים בחירוף נפש לחכמת יוון, כמו מתתיהו החשמונאי (כמו שרואים בפיידון של אפלטון (עיין בהערות שכתבתי עליו) ועוד הרבה מקומות), והאמינו באותה אמונה של אברהם אבינו בדיוק, באל אחד בורא עולם משגיח ומנהיג. בפרק המדובר על המקרה מבואר בפירוש שאריסטו סבר שיש לבורא רצון חופשי והוא מנהיג את העולם בכוונה. וזה לא כמו שייחס לו הרמב"ם במורה נבוכים שדעתו היא שהעולם קדמון והבורא מנהיג את העולם בדרך של הכרח שכלי ולא בדרך של כוונה רצונית. בוודאי הרמב"ם ידע שאריסטו סובר שיש לבורא רצון חופשי וכוונה. וממילא החיים מול הבורא הם חיים מול מישהו, מישהו שיש לו רצון.  וזה לא שהבורא הוא משהו, איזה מכונה גדולה או חוק טבע גדול. רואים כאן שהרמב"ם הכיר את הפרק הזה באריסטו והבין אותו (הפרק הזה נעלם ביאורו מכל מפרשי אריסטו, מלבד אולי אבן סינא העמקן העצום שגם הוא הצניע את זה מאוד). רק שהרמב"ם דווקא רצה להתייחס לשיטה שהעולם קדמון ושאין לבורא רצון אלא רק שכל,  ויש טעמים שייחס אותה לאריסטו כמו שבאמת היה מקובל בעולם הפילוסופי בתקופתו. האמונה באל אישי שמתגלה ברצונו, כמו של אברהם, היתה נחשבת אצל אריסטו וההולכים בדרכו כתורת הסוד, ומלבד הסכנה והרדיפות גם זה היה טעם שהצניעו זאת, והרמב"ם כיבד את סודם. ויש עוד טעמים למה ייחס לאריסטו דעה שאינה שלו ואכמ"ל. הרמב"ם אינו היסטוריון של הפילוסופיה ואין זה מעניינו ללמדנו מה באמת אריסטו סבר ומה לא סבר, ואין בזה שום נפקא מינא. אריסטו אינו סמכות, הוא מציע דברים ואם השכל מסכים להם הוא מסכים ואם לא לא. לכן אין חשיבות מה אריסטו בעצמו סבר אלא רק מה אנו מבינים בשכלנו שלנו. העיסוק הוא רק בדעות ולא באנשים.

.

.

זה לגבי העניין הכללי של שכר ועונש, שהרמב"ם כותב שאיננו יכולים לדעת איך המשקל ומה העונש או השכר הצודקים לכל מעשה, שזה תלוי באינספור עניינים ושיקולים משתנים ודקים, ובחקר צפונות לב האדם עד סוף עמקו, שהוא עצמו לא מכיר.

אמנם יש שאלה מסויימת בעניין של שכר ועונש. והוא מה שהבורא שולל מהחוטא את הבחירה החופשית כדי שיקבל עונש יותר גדול.

.

בשמונה פרקים כתב עוד בעניין זה נוסף על מה שהעתקתי מההקדמה לפרק חלק:

"אֲבָל אָמְרוֹ: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵבפַּרְעֹה (שמות יד ד), וְאַחַר כָּךְ עֲנָשׁוֹ וֶהֱמִיתוֹ – יֵשׁ בּוֹ מָקוֹם לְדַבֵּר וְיַעֲלֶה מִמֶּנּוּ בְּיָדֵנוּ שֹׁרֶשׁ גָּדוֹל. וְהִסְתַּכֵּל מַאֲמָרִי בְּזֶה הָעִנְיָן וְשִׂים אֵלָיו לִבְּךָ, וְחַבֵּר אוֹתוֹ עַל דִּבְרֵי זוּלָתִי – וּבְחַר לְךָ הַטּוֹב. וְהוּא אֶצְלִי: שֶׁפַּרְעֹה וְסִיעָתוֹ אִלּוּ לֹא הָיָה לָהֶם חֵטְא אֶלָּא שֶּלֹּא שִׁלְּחוּ יִשְׂרָאֵל, הָיָה הָעִנְיָן מְסֻפָּק עַל כָּל פָּנִים – שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנָעָם מִלִּשְׁלֹחַ אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו (שמות י א). וְאֵיךְ הָיָה מְבַקֵּשׁ מֵהֶם לְשַׁלְּחָם, וְהֵם מֻכְרָחִים שֶׁלֹּא לְשַׁלְחָם? וְאֵיךְ עֲנָשָׁם אַחַר כָּךְ כַּאֲשֶׁר לֹא שִׁלְּחָם – וְזֶה נִרְאֶה עָוֶל בְּלֹא סָפֵק, וְסוֹתֵר כָּלמַה שֶּׁהִקְדַּמְנוּ הַצָּעָתוֹ? אֶלָּא שֶׁאֵין הָעִנְיָן כֵּן. אֲבָל פַּרְעֹה וְסִיעָתוֹ מָרוּ בִּבְחִירָתָם בְּלִי הַכְרֵחַוְחָמְסוּ הַגֵּרִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכָם וְעִוְּלוּ עֲלֵיהֶם עָוֶל גָּמוּר, כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר בְּבֵאוּר: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ (שם א ט-י) – וְזֹאת הַפְּעֻלָּה הָיְתָה מֵהֶם בִּבְחִירָתָם מִבְּלִי הַכְרֵחַ, רַק בְּרֹעַ לְבָבָם. וְהָיָה עֹנֶשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לָהֶם עַל זֶה לְמָנְעָם מֵהַתְּשׁוּבָה, עַד שֶׁיָּחוּלוּ עֲלֵיהֶם מֵהָעֳנָשִׁים מַה שֶּׁהָיָה רָאוּי לָהֶם מִן הַדִּין. וּמְנִיעָתָם מֵהַתְּשׁוּבָה הִיא – שֶׁלֹּא יְשַׁלְּחֵם. וּכְבָר בֵּאֵר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ זֶה הָעִנְיָן וְהוֹדִיעוֹ: שֶׁאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה לְהוֹצִיאָם לְבָד, הָיָה מְאַבֵּד אוֹתוֹ וְסִיעָתוֹ וְהָיוּ יוֹצְאִים מְהֵרָה מֵאֵין אִחוּר. אָמְנָם, רָצָה עִם הוֹצִיאוֹ אוֹתָם לְעָנְשָׁם עַלמַה שֶּׁקָּדַם מֵחֲמַת שִׁעְבּוּדָם, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחַ וְאָמַר: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵיכֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית טו יד) – וְאִי אֶפְשָׁר לְעָנְשָׁם אִלּוּ הָיוּ עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה; וְעַלכֵּן נִמְנְעוּ מֵהַתְּשׁוּבָה וְהֶחֱזִיקוּ בָהֶם. וְהוּא אָמְרוֹ: כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ. וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות ט, טו-טז).

וְאֵין לְדַקְדֵּק עָלֵינוּ אִם נֹאמַר: שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יַעֲנֹשׁ הָאָדָם וְיִמְנָעֵהוּ מֵהַתְּשׁוּבָה וְלֹא יַעַזְבֵהוּ לִבְחֹר בִּתְשׁוּבָה – כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ יֵדַע הַחַטָּאִים, וּלְפִי חָכְמָתוֹ וְיָשְׁרוֹ יִהְיֶה שִׁעוּר הָעֹנֶשׁ: פְּעָמִים בָּעוֹלָם הַבָּא לְבָד, וּפְעָמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה לְבָד, וּפְעָמִים בִּשְׁנֵיהֶם. וְעָנְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה חָלוּק: פְּעָמִים יַעֲנשׁ בְּגוּף, פּעָמִים בְּמָמוֹן, וּפְעָמִים בִּשְׁנֵיהֶם. וְכַאֲשֶׁר יִבְטְלוּ קְצָת תְּנוּעוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם בְּבְחִירָתוֹ עַל צַד הָעֹנֶשׁ: כְּבִטּוּל יָדוֹ מִן הַמְּלָאכָה שֶׁלֹּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְאוּמָה, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִירָבְעָם בֶּן נְבָט, אוֹ לְסַמֵּא עֵינָיו מִן הָרְאוּת, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְאַנְשֵׁי סְדוֹם, הַנֶּאֱסָפִים עַל פֶּתַח לוֹט – כֵּן יְבַטֵּל מִמֶּנּוּ בְּחִירַת הַתְּשׁוּבָה, עַד שֶׁלֹּא יִתְעוֹרֵר אֵלֶיהָ כְּלָל וְיָמוּת בְּחֶטְאוֹ. וְלֹא נִתְחַיֵּב לָדַעַת חָכְמָתוֹ, עַד שֶׁנֵּדַע לָמָה עָנַשׁ זֶה בְּזֶה הַמִּין מִן הָעֹנֶשׁ וְלֹא עֲנָשׁוֹ בְּמִין אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁלֹּא נֵדַע מֶה הָיְתָה הַסִּבָּה לִהְיוֹת לְזֶה הַמִּין זֹאת הַצּוּרָה, וְלֹא הָיְתָה לוֹ צוּרָה אַחֶרֶת. אֲבָל הַכְּלָל: כִּי כָל דְּרָכָיו חֶסֶד וּמִשְׁפָּט, וְיַעֲנִישׁ הַחוֹטֵא כְּפִי חֶטְאוֹ, וְיִגְמֹל הַמֵּיטִיב כְּפִי הֲטָבָתוֹ.
וְאִם תֹּאמַר: לָמָּה בִּקֵּש מִמֶּנּוּ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל פַּעַם אַחַר פַּעַם, וְהוּא נִמְנָע מִלְּשַׁלְּחָם? וְלָמָּה לֹא בָאוּ עָלָיו הַמַּכּוֹת וְהוּא עוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ עַל עִקְּשׁוּתוּ – כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ: שֶׁעָנְשׁוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ הוּא: שֶׁיַּעֲמֹד עַל עִקְּשׁוּתוֹ – וְלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לְבַטֵּל מַה שֶּׁאִי-אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ? וְזֶה גַם-כֵּן הָיָה לְחָכְמָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, שֶׁיּוֹדִיעֵהוּ: שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יְבַטֵּל בְּחִירָתוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה לְבַטְּלָה. וְאָמַר לוֹ: "הִנְנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ שֶׁתְּשַׁלְּחֵם, וְאִם תְּשַׁלְּחֵם – תִּהְיֶה נִצּוֹל, רַק יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה לֹא תְשַׁלְּחֵם – עַד שֶׁתָּמוּת". וְהָיָה הוּא צָרִיךְ שֶׁיּוֹדֶה לְשַׁלְּחָם, עַד שֶׁיַּרְאֶה הֵפֶךְ דִּבְרֵי הַנָּבִיא שֶׁאָמַר, שֶׁהוּא יִהְיֶה נִמְנָע לְהוֹדוֹת – וְלֹא הָיָה יָכוֹל. וְהָיָה בָזֶה אוֹת גָּדוֹל וּמְפֻרְסָם אֵצֶל בְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ (שמות ט טז), שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲנֹשׁ הָאָדָם: שֶׁיִּמְנָעֵהוּ בְּחִירַת פְּעֻלָּה אַחַת וְיוֹדִיעֵהוּ בָּזֶה, שֶׁלֹּא יוּכַל לִמְשֹׁךְ נַפְשׁוֹ וּלַהֲשִׁיבָהּ אֶל הַבְּחִירָה הַהִיא.
וְעַל זֶה הַצַּד בְּעַצְמוֹ הָיָה עֹנֶשׁ סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן. כִי לְמַה שֶּׁקָּדַם מִמִּרְיוֹ אֲשֶׁר לֹא הֻכְרַח עָלָיו, עֲנָשׁוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁמְּנָעוֹ מֵהַעֲבִיר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּלוֹ מֵהָפִיק רְצוֹן יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁנִּלְחֲמוּ עִמּוֹ וַהֲרָגוּהוּ. וְהוּא אָמְרוֹ: וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ, כִּי הִקְשָׁה ד' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ וְגוֹ' (דברים ב ל). וַאֲשֶׁר הֵבִיא לִהְיוֹת עִנְיָן זֶה הַפָּסוּק קָשֶׁה עַל הַמְפָרְשִׁים כֻּלָם – מִפְּנֵי שֶׁחָשְׁבוּ, כִּי לֹא נֶעֱנַשׁ סִיחוֹן אֶלָּא שֶׁלֹּא הִנִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבוּלוֹ. וְאָמְרוּ: אֵיךְ עֲנָשׁוֹ – וְהוּא מֻכְרָח, כִּי הִקְשָׁה ד' אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ? כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ רַבִּים שֶׁלֹּא נֶעֱנַשׁ פַּרְעֹה וְעַמּוֹ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶּלֹּא שִׁלְּחוּ יִשְׁרָאֵל מֵאַרְצָם – וְאֵין הָעִנְיָן כֵּן, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
וּכְבָר בֵּאֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַל יְדֵי יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ יַעֲנִישׁ קְצָת הַמּוֹרְדִים: שֶׁיִּמְנַע מֵהֶם הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יַעֲזֹב הַבְּחִירָה בְּיָדָם בְּאָמְרוֹ: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע, וּלְבָבוֹ יָבִין, וְשָּב וְרָפָא לוֹ (ישעיה ו י). וְזֶה הַדָּבָר פָּשׁוּט אֵין צֹרֶךְ לְפָרֵשׁ, אֲבָל הוּא מַפְתֵּחַ לְמַנְעוּלִים רַבִּים. וְעַל זֶה הָעִקָּר הוֹלְכִים דִּבְרֵי אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בְּאָמְרוֹ עַל הַכּוֹפְרִים מֵאַנְשֵׁי דוֹרוֹ: וְאַתָּה הֲסִבּוֹתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית (מלכיםא יח לז). רְצוֹנוֹ לוֹמַר: כַּאֲשֶׁר חָטְאוּ בִרְצוֹנָם, הָיָה עָנְשָׁם עֲלֵיהֶם מֵאִתְּךָ שֶׁתָּסֵב לִבָּם אֲחוֹרַנִּית מִדֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה, וְלֹא תַנִּיחַ לָהֶם הַבְּחִירָה, וְלֹא רָצוּ לְהַנִּיחַ הַחֵטְא הַהוּא. וְהִתְמִידוּ מִפְּנֵי זֶה עַל כּפִירָתָם, בְּאָמְרוֹ: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד יז). רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהוּא מִתְחַבֵּר אֶל הָעֲצַבִּים בִּבְחִירָתוֹ וְאוֹהֵב אוֹתָם – עָנְשֵׁהוּ שֶׁיֻּנַּח עַל אַהֲבָתָם, וְזֶה עִנְיַן "הַנַּח לוֹ". וְזֶהוּ מִן הַפֵּרוּשִׁים הַטּוֹבִים לְמִי שֶׁיָּבִין דַּקּוּת הָעִנְיָנִים.
אֵלּוּ הַפְּסוּקִים הַמְסֻפָּקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּקְרָא שֶׁיֵּרָאֶה מֵהֶם, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יַכְרִיחַ עַל הַעֲבֵרוֹת – וְהִנֵּה בֵּאַרְנוּ עִנְיָנָם בְּלֹא סָפֵק, וְהוּא בֵּאוּר אֲמִתִּי עִם טוּב הִתְבּוֹנְנוּת. וְנִשְׁאַרְנוּ עַל שֹׁרָשֵׁינוּ: שֶׁבִּרְשׁוּת הָאָדָם הִיא הַמִּצְוָה וְהָעֲבֵרָה, וְהוּא הַבּוֹחֵר בִּפְעֻלּוֹתֵיהֶן: מַה שֶּׁיִּרְצֶה לַעֲשׂוֹתוֹ – יַעֲשֶׂה; וּמַה שֶּׁלֹּא יִרְצֶה לַעֲשׂוֹתוֹ – לֹא יַעֲשֶׂה; רַק אִם יַעֲנִישֵׁהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַל חֶטְאוֹ שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְשֶׁקִּנְיַן הַמַּעֲלוֹת וְהַפְּחִיתוֹת בְּיָדוֹ, וּמִפְּנֵי זֶה – צָרִיךְ לוֹ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לִקְנוֹת לְנַפְשׁוֹ הַמַּעֲלוֹת – שֶׁאֵין לוֹ מֵעִיר זוּלָתוֹ שֶׁיְּעִירֵהוּ עֲלֵיהֶן. וְהוּא אָמְרָם בְּמוּסָרֵי זֹאת הַמַּסֶּכְתָּא: אִם אֵין אֲנִי לִי – מִי לִי?"
.
.

אם פרעה היה צדיק, ואז חטא בלי בחירה לא לשלוח את בני ישראל כי ה' הכביד ליבו, ונענש על חטאו, זה וודאי לא צודק. אלא וודאי שהוא חטא מתוך בחירה מקודם, והיה ראוי לעונש.

אמנם יש כאן שאלה של חשבון. הוא חטא מקודם חטא א' בבחירה, וכעת חטא ב' בלי בחירה, כי ה' הכביד ליבו וההכבדה היא עונש על חטא א'.

נניח שהמשקל הראוי של העונש על חטא א' לבדו הוא 100. אם כל סך משקל העונש שקיבל אחרי שני החטאים הוא 100, אם כן אין צורך לגרום לו חטאים נוספים בלי בחירה. אם שלילת הבחירה היא עצמה עונש, היה אפשר למשל שהוא לא יוכל להזיז את ידו או יקפא ולא יוכל לעשות מעשה כלשהו שהוא בחר וילמד מזה שהבורא יכול לשלול ממנו את הבחירה. אבל מה טעם לשלול לו את הבחירה דווקא באופן שיוסיף ויחטא בלי בחירה, אם על אותם חטאים בלי בחירה אין עונש. אלא וודאי יש עונש גם על החטאים שעשה בלי בחירה. נניח שעל החטאים שעשה בלי בחירה המשקל הראוי הוא 50. אם כן על החטא הראשון לבדו המשקל הראוי היה 100 וכעת לבסוף למעשה הוא מקבל 150 על שני החטאים ביחד, הראשון מבחירה והשני בלי בחירה, ונמצא שהוא קיבל 50 עודפים בלי צדק. כי על ה 50 בלי בחירה הוא לא אחראי, ומגיע לו רק על החטא הראשון.

על זה התירוץ פשוט. הבורא לא מחוייב לתת עונש דווקא עם משקל מדוד וקצוב. יש למשל עונש להזניח אדם ליד המקרה. כמו לשלוח מישהו בלי הגנה לסבך הג'ונגל. אולי לא יקרה לו שום דבר רע ואדרבא הוא יעשיר ויחיה בטוב. ואולי יקרו לו תלאות וייסורים נוראים. עצם העובדה שזה נתון ליד המקרה זה עצמו עונש, ואע"פ שאינו קצוב וידוע מראש אין זה סתירה לכך שהוא צודק. כי הצדק הוא עמוק מאוד. הפנימיות של הצדק של העונש היא לא כמות הכאב שהוא גורם אלא התיקון שצומח ממנו, הלימוד וההתפתחות. עונש רק בצורתו החיצונית הוא נקמה וגרימת נזק וכאב. בפנימיותו הוא תמיד חסד ואהבה, גם לרשעים הגמורים, ויש בו תמיד תיקון.

נניח שיש בן עשירים מפונק ויהיר עד מאוד ואין שום דרך לתקן זאת. ואז אביו מגרש אותו מחוץ לבית ואומר לו תסתדר בעצמך ולא אעזור לך בשום מקרה. יכולים לקרות לילד כל מיני דברים, אולי קשים מאוד ואולי טובים ונעימים, הדברים האלה הם לא העונש, העונש הוא מה שמתקן אותו וזה מה שהוא מגורש, שאביו מראה לו איך הוא מרגיש כלפיו, וגם מה שהוא צריך להסתדר בכוחות עצמו. הצדק האלוהי הוא עמוק מאוד, גם מצד צורתו החיצונית של להרע לחוטא, ועוד יורת כשזה ביחד עם הפנימיות של להיטיב איתו. יש השפעה של העונש על התודעה, ברבדים שונים, חלקם מאוד עמוקים ולא נודעים לנו. זה לא רק עונש שטחי כמו עונש של בשר ודם שניתן למדידה ותלוי רק כמה כואב וכמה נזק קרה וכמה ההרגשה קשה. למשל אם שולחים שני בני אדם לבית הסוהר לעשר שנים, כל אחד מהם מרגיש אחרת לגמרי ומתפתח מכח זה באופן אחר לגמרי לכיוון אחר לגמרי, או לטובה או לרעה ובהרבה מאוד מישורים של תודעה, חלק עמוקים יותר ממה שכל אדם העולם יכול להשיג. מה שפרויד גילה את הלא-מודע זה רק אפס אפס קצהו של מה שאיננו יודעים על מעמקי הנפש, רק אחד מריבוא רבבות. ועל הלא-מודע של פרויד ברור לנו שיש השפעות שונות ומורכבות מאוד מהמאסר, שונות לגמרי אצל כל אדם. ופשוט שאם היינו יודעים יותר היינו רואים יותר כמה זה מורכב ועמוק. אצל בני אדם שני האסירים קיבלו אותו עונש, אבל אצל הבורא זה עונש אחר לחלוטין. יש אסירים שדווקא לשחרר אותם זה העונש הגדול מבחינתם. והוא רואה את ההשפעות של זה עד סוף חייהם. זה מה שהרמב"ם כותב שהצדק האלוהי לא יכול להיות מושג אצלנו. לכן אם כתוב בתורה בנבואה שהבורא מגלה לנו ששלילת הבחירה והחטאים שיבואו בעקבות זה הכל הוא עונש על חטאים קודמים שנעשו מבחירה, מה שלפי החשבון השטחי החיצוני הכמותי המוגבל שלנו זה לא מסתדר, אין בזה שום קושיא, אחרי שהבורא הודיע שלפי חכמתו העמוקה זה כן עונש צודק.

גם את החטא עצמו איננו מבינים. אצלנו שני אנשים שרצחו את נשותיהם באותה דרך ואותן נסיבות נחשב שעשו אותה עבירה ומקבלים אותו עונש. אבל הרי כדי להבין את העבירה שהם עשו מוכרחים להבין עד הסוף את כל צפונות ליבם ונפשם מתחילת חייהם, את טבעם היסודי ואת כל מה שקרה להם מלידתם ואיך הכל השפיע עליהם, ואת כל צפונות ליבם ונפשם ביחסיהם עם האחרים ועם נשותיהם, ואת כל מה שהניע אותם לרצוח, ורק אז נוכל להבין איזו עבירה הם עשו ורק אז יהיה אפשר לחשוב איזה עונש ראוי, וכל זה לא שייך כלל ליכולת השגת בני אדם, וממילא טפשי לחשוב שבני אדם יכולים למדוד את צדקת העונש וטיבו.

זה הלימוד שהרמב"ם מלמד כאן בדבריו לגבי העונש של פרעה בשלילת הבחירה. ומתאים לו מה שהרמב"ם כתב עליו, שהוא מהפירושים הטובים ויש בו דקות, וגם שהוא פשוט ומובן בקלות לכל אדם ומסתבר.

.

.

בפירוש המשנה על סוף ברכות הוא כותב משהו אחר לגבי העניין הזה. הוא כותב:

"וענין זה ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו, כי נצא מזה לשאלת השכר והעונש."

אמנם באמת בפירוש המשנה על ברכות הוא מדבר בעניין אחר לגמרי. הוא כותב:

"שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סבות לבני אדם שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזירה כשהם חייבים"

משמעות הלשון היא שמדובר גם באנשים שלא חטאו, שגם עליהם באות סיבות שגורמות להם לחטוא. הגזירה היתה חלה עליהם גם כשהם לא חייבים, אפילו כצדיקים. והיה מתקיים בהם צדיק ורע לו שזה מכבשונו של עולם שכבר משה רבינו שאל על זה ולא נענה. וכדי שלא תחול עליהם הגזירה כשהם צדיקים, הסתובבו סיבות שגורמות להם לחטוא בלי שהם בחרו לחטוא, וזה כדי שהגזירה תחול עליהם כשהם חייבים.

זה תמוה מאוד, הבורא עושה חוסר צדק ומביא גזירה על צדיקים, והוא מנסה לטשטש את חוסר הצדק שבמעשיו ומכריח אותם לחטוא כדי שייראה כלפי חוץ שהוא הרג רשעים ולא הרג צדיקים. ובאמת הוא לבסוף הרג צדיקים, כי מה שהם חטאו היה בגלל הסיבות שהבורא הביא עליהם ולא מבחירתם. זה מתאים לפוליטיקאי שקרן שדואג למראית עין בעיתונות ולא לבורא העולם הצדיק.

על זה הרמב"ם אומר עמוק עמוק מי ימצאנו. וזה מביא אותנו לשאלת השכר והעונש, כי זה סותר לכלל של משפט צדק. אם יש חטא, אנו מבינים בשכלנו  שהמידה המדוייקת והאופן המדוייק של העונש רק הבורא יודע, כי בשכל אנושי ידוע שזה תלוי בצפונות הלב עד תומן ובכל פרטי החיים וידוע שאדם לא יכול לדעת כל זה. אבל אם אין שום חטא ויש עונש, זה אדם מבין בשכלו ברור שזה לא צדק. כשהתורה אמרה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". הכוונה לצדק בהבנה האנושית, כי זה גילוי של הבורא בעולם, גילוי אל בני האדם, שהוא צדיק וישר. מה שכתבו בתורה מיועד שבני אדם יקראו ויבינו יקבלו ויראו שזה כך במציאות ובשכל. אין מקום לומר איננו מבינים אבל אם הוא עושה כך בוודאי הוא יודע שזה צדק.

אם קורה משהו קשה, ילד נולד חולה וכיו"ב, אפשר לומר שזה לטובה ורק אנחנו איננו מבינים למה ואיך זה לטובה. הרי כל כך הרבה איננו רואים ואיננו משיגים ואיך נוכל לשפוט. אבל כאן הפסוק עצמו מתאר לנו תיאור של מנגנון פעולה של הבורא, והפסוק מסביר למה קורה מה קורה. בלידת תינוק חולה איננו יכולים להתיימר לדעת סיבות של דברים, אבל כאן איננו מתיימרים אלא הפסוק עצמו מלמד אותנו, שכשיש גזירה הבורא גורם לצדיקים לחטוא כדי שימותו חייבים. הבורא עצמו מספר לנו שכך הוא פועל, וזה לא שאנו מתיימרים להבין בעצמנו דברים שמעל ליכולתנו לראות. הפסוק נכתב בשפת בני אדם כדי שנלמד אותו ונבין אותו וניקח ממנו לימוד שיחכים אותנו וידבק אותנו בבוראנו. לפי מה שהפסוק מלמד אין בזה צדק וזה לא מלמד אותנו חכמה ולא מדבק אותנו בבורא, ולמה נכתב הפסוק? אם הבורא עושה בעצמו דברים במסתרים שאיננו יכולים להבין אין לנו עסק בזה, אבל אם הוא כותב לנו פסוק אנו רוצים וצריכים להבין את הפסוק. הוא אומר לנו משהו כאן.  וזה משהו עמוק עמוק, אבל זה פשט בפסוק וזה לימוד תורה וצריך לנסות להבין.

.

הרמב"ם כותב:

"שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סבות לבני אדם שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזירה כשהם חייבים"

למה באה הגזירה הזו אם בני האדם לא חטאו (לפני הסיבות שהכריחו אותם לחטוא)?

לכאורה היה אפשר לומר שמדובר בחטא שהעם חטא, ויש גזירה על העם. וגם הצדיקים לוקים כיוון שהם חלק מהעם. כל ישראל ערבים זה בזה. אמנם וודאי זה לא הפירוש. מה שהצדיקים לוקים כי הם חלק מהעם זה פשוט וידוע ומובן. וביותר שזה לא מצריך לגרום להם לחטוא כדי שימותו חייבים. הם מתים חייבים כי העם חטא והם חלק מהעם, ואין שום טעם לגרום להם בהכרח לחטוא באופן פרטי.

גם לפי זה זה לא שייך לעת מסויימת, אם היה חטא יבוא עונש, והעונש יכול לבוא בכל זמן שהבורא יראה לנכון ואין עת קבועה ומסויימת לעונש. הבורא גם מסתכל אם הם עושים תשובה או שיש פוטנציאל שיעשו תשובה ולפי זה מחליט באותו רגע אם לחכות עוד או לא.

למשל בהלכות תשובה א י כתב: "עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין, ועשה תשובה – תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר".

הרי הבורא משגיח על מעשי החוטא, ויש תשובה שאינה גמורה ויש גמורה, ויש תשובה קלה ויש תשובה עד מוות כמו של רבי אלעזר בן דורדיא. יש תשובה בשכל ויש בלב. ויש תנועה ושינויים בזה וכל אינסוף מצבי הביניים, והבורא מסתכל על זה ולפי זה מחליט בכל רגע ורגע אם לתלות את העונש או להעניש כעת. כלומר בהכרח אין שום עת קבועה מראש לעונש והוא תלוי ומתי שהוא בא הוא בא.

לפי זה לא מובן מה שכתב הרמב"ם: "שכשנגזרת עת עונש ונקמה". למה הוצרך לומר כאן "עת". מה היה חסר לו היה מוחק את המילה הזו ואומר רק '"שכשנגזר עונש ונקמה יבואו סבות לבני אדם שיפרו תורה'.

.

.

בפיזיקה ספר ג' פרק א' אריסטו מגדיר את התנועה (בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית שם הגדרתו מבוארת באריכות). ברוב המקומות אריסטו אומר שתנועה וזמן הם עניין אחד ממש או כמעט עניין אחד. בהערות על הפיזיקה ספר ד הארכתי לבאר מאיזו בחינה הם אחד ומאיזו בחינה הם כמעט אחד. מה שהם רק "כמעט אחד" הוא מצד מה שהתנועה היא רצף. הכוונה למושג המתימטי, היא מתחלקת לאינסוף ולא מורכבת מאוסף של נקודות על ציר התנועה, היא בעצם מנוחה שנראית מוארכת ונתפשת כתנועה. לכן התנועה מצד עצמה אינה ניתנת למדידה. הזמן הוא הסרגל שמודד את התנועה, הוא ממש התנועה רק באופן תפישה שניתן למדידה, וזה ההבדל ביניהם. שם זה מבואר באריכות גדולה באר היטב וזה לא נוגע כלל לדיון שלנו כאן. לצורך הדיון כאן אפשר לנקוט שזמן ותנועה הם אחד ממש, וכמו שכותב אריסטו עצמו במקצת המקומות, והגדרתו לתנועה היא גם הגדרתו לזמן.

מקובל, בפרט אחרי קאנט, שהזמן (וכן התנועה) הוא מושג ראשוני. כלומר מה שהתודעה האנושית תופשת זמן, זה מעיקר מהותה וטבעה. זה מונח בתשתית שלה. זה לא נובע כתוצאה מאופני תפישה אחרים, אלא זה נתון ראשוני של מבנה התפישה האנושית.

למשל מה שהתודעה האנושית תופשת את המושג המתימטי כפל, זה מושג משני. המושג הראשוני זה חיבור. אחרי שיש בתודעה מושג של חיבור, היא בונה מכח זה מושג חדש, שאפשר להסתכל על חיבור של דבר לעצמו עשר פעמים כעל הכפלתו בעשר. המושג של חיבור מונח בתודעה לא כתוצאה של מושג אחר אלא הוא מעצם יסוד מבנה התודעה. לא יתכן שתהיה תודעה אנושית שכלית בלי שיהיה בה מושג של חיבור. אם יבטל המושג של חיבור יבטל המושג של כפל. המושג של כפל תלוי במושג אחר. המושג של חיבור לא תלוי במושג אחר, הוא ראשון. יש גיל שילדים תופשים חיבור ועדיין לא תופשים כפל, החיבור קיים באופן עצמאי, מה שאין כן כפל (אולי תינוקות בגיל רך מאוד אין אצלם מושג של חיבור, אבל עוד אין להם תודעה אנושית שכלית, התודעה שיש להם בפועל היא כמו של בעלי חיים. לכן מבוגר לא יכול להיזכר בזכרונות מימי ינקותו, כי היתה לו אז תודעה אחרת. בגלל שאנחנו לא זוכרים דברים מגיל שנה, נדמה לנו שבגיל הזה אין זיכרון, ואנחנו חושבים שתינוק בן שנה לא יזכור משהו מלפני כמה חודשים. הם זוכרים מצויין, מעבודתי עם תינוקות נוכחתי בזה הרבה פעמים. גם כלבים זוכרים במדוייק דברים מלפני שנים. מייד כשאופי התודעה משתנה הזכרון מפסיק להיות נגיש. אדם לא יכול להוציא מהזיכרון ולחוות חוויות שהוא חווה כשהיתה לו תודעה של בעל חיים. כמו שאי אפשר לזכור דברים מגלגול קודם שבו היה כלב, לו יצוייר שבאמת יש גילגולים (יש גילגולים בכתבי האר"י ז"ל, אבל כמו כל שאר הדברים שם זה משל עמוק רוחני ובשום אופן אין לקרוא את זה באופן פשטני ילדותי דמיוני כאילו באמת אני בעצמי הייתי פעם כלב. מעט מאוד דוגמאות ביארתי על קצה המזלג בקיצור ושטחיות ברשימה הקודמת, ודי בזה לקבל קצת הבנה כמה אנו רחוקים מהקריאה הפשוטה של המילים בכתבי האר"י).

קאנט חקר את המושגים הראשוניים של התודעה, מה שמונח בה מעצם תשתית מהותה וקיומה. ביניהם הכמות או המספר, הזמן, החלל, ועוד.

אריסטו בפיזיקה ספר ג' פרק א מחדש חידוש כביר, שעושה מהפכה גמורה בכל המהלך של מחשבה מיסודו. כמו רוב חידושיו העצומים המחשבה שהתפתחה אחריו "שכחה" מזה, ועד ימינו החידוש לא נכלל במרקם בניין המחשבה של התרבות המערבית. רק בספרי הקבלה אפשר למצוא את החידושים האלה. הוא מחדש שהתנועה והזמן הם לא מושגים ראשוניים של התודעה. הם תולדות ממושג יותר ראשוני. המושג הראשוני יותר הוא בלשונו היציאה מהכח אל הפועל. לא יציאה של משהו מסויים אלא עצם היציאה של מהכח אל הפועל כלשעצמה. היציאה הזו יכולה להיתפש גם בלי שיהיה בתודעה מושג של זמן או תנועה. ממנה נולד כמושג משני המושג של זמן (כל מקום שאני אומר זמן הכוונה גם לתנועה).

לא אכנס כאן לכל ההשלכות של זה ולהבנה מה זה אומר. הארכתי בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית.

המושג של יציאה מהכח אל הפועל באופן שבו אריסטו משתמש בו בהגדרה של הזמן הוא לא האופן הרגיל של השימוש במושג. תמיד מדברים על יציאה של משהו מסויים מהכח אל הפועל. כאן אריסטו מדגיש ומאריך שמדברים דווקא בלי משהו מסויים, עצם היציאה מהכח אל הפועל בפני עצמה. בהערות על הפיזיקה שם כתבתי על זה הרבה וציינתי למקומות אחרים בהם הארכתי והעמקתי עוד יותר בהבנת הענין הזה.

לדיון שלנו אפשר לדלג על ההסבר. רק אומר את המסקנה על דרך סיפור בלי הסבר ודיון והוכחות והתבוננות, שעניין היציאה מהכח אל הפועל בפני עצמה, הוא מה שהמקובלים מדברים עליו כעל השתלשלות המדרגות. כלומר נברא בהתחלה אור גדול מאוד ובהיר עד מאוד, שהוא אחד לגמרי עם הכלי כמו שהבאתי ברשימה לעיל מספר עץ חיים. ואחר כך נשתלשל מזה אור פחות בהיר, כלומר שהוא בכלי יותר קטן וחוצץ. ואחר כך נשתלשל מזה אור עוד פחות בהיר וכן הלאה ממדרגה למדרגה. כל שלב הוא צורה לשלב שתחתיו שנחשב ביחס אליו חומר. לפי מה שנכתב ברשימה הקודמת על התלבשות ועל צורה וחומר זה קצת יותר מבואר.

כל התחדשות מדרגה בהשתלשלות הזו היא יציאה מהכח אל הפועל. מזה נגזר מושג הזמן כמושג משני של זה. אני יודע שכל זה לא מובן, אין לי יכולת להסביר את זה בלי אריכות גדולה, ובעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית הארכתי והסברתי, ולא אחזור על זה כאן. זה לא הכרחי לביאור הפשט בדברי הרמב"ם.

.

אני מתבסס כאן על מה שכתבתי ברשימה הקודמת על צורה וחומר, ומקווה שהקורא הסתכל שם.

אחזור בקיצור. בלי גבול אין צורה. כמו שאין צורת משולש גיאומטרי בלי צלעות. אין צורת סוס בלי שיש הגדרה מהו סוס, שנותנת גבולות שעל ידם היא מבדילה בינו לבין כלב. גם אם הצורה היא רק בעל חיים שיש בו צורת סוסיות, אחרי שכל אדם יודע מה היא צורת סוסיות. הרי כל אדם יודע להבחין בין סוס לכלב גם אם זה סוס בגודל כלב או כלב בגודל סוס.

אין צורת המספר שלוש בלי גבול שקובע שהוא רק שלוש ולא יותר וזה מה שמבדיל אותו מארבע.

הגבול הוא הכלי. האור הוא הוא הצורה שהגבול מצייר. המהות של שלוש זה אור, יעקב שורש מהותו שהוא השלישי, כמו שת, וכמו שאמרו אוריין תליתאי. סוס זה אור, יש בו יופי ושלמות (הגדרת שלמות שאין משהו ששיך אליו שמחוץ לו) ואחדות (כל איבריו הם עצם אחד, ואם נחתוך אותו כל חצי לא יהיה עצם בפני עצמו אלא חצי סוס), והוא מגלה בזה את האור של הבורא של יופי אחדות ושלמות.

הגבול, הכלי, והאור, שנקרא בקבלה הנשמה, הם אחד גמור כמו שכתב בתחילת ספר עץ חיים:

"כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו ית' האציל נקודה א' הכלולה מי' (והם י"ס [עשר ספירות] של העקודים שהיו בכלי א') ולא היו נראים. דרך משל האדם מורכב מד' יסודות ואינם ניכרים בו כל א' וא' בפני עצמו. וכן הענין בכאן נקודה זו היתה כלולה מעשר בתחלת אצילותה וזו היא למעלה מן הכתר [שהוא] עתה כי משם שואבים כל הי"ס שפע וחיות מנקודה זו. גם אור וחיות נקודה זו יורדת מן המאציל בתוכה ביחד שהיא הכלי עם נשמתו"

.

אמנם כל מה שקיים הוא נפש שיש לה כח ורצון בפני עצמה אע"פ שהיא רק בחינה של הסתכלות על משהו ולא עצם שקיים בפני עצמו. למה זה כך ואיך להבין את זה הארכתי במקום אחר.

במשך השתלשלות המדרגות נעשה מאבק בין הכלי לאור. האור רוצה להתפשט עוד ועוד. כי הוא גילוי אורו של הבורא, אור אחדותו ומציאותו ושלמותו ויופיו (היופי הוא התגלות על ידי סדר שמאחד את הריבוי). כל עצירה של התפשטות האור היא שקר, כי אם היא נעצרת היא מגלה שכך הוא אורו של הבורא וזה כבודו, ובאמת כבודו יותר מזה. לכן כדי לא לשקר ולגלות את מה שהיא הושפעה לגלותו הצור השואפת להתפשט יותר. אמנם בלי שיהיה מעצור להתפשטות הצורה לא תהיה צורה כלל. כמו שכתב אריסטו בפיזיקה ספר ג' פרק ה שמשולש שאורך צלעותיו הוא אינסוף בפועל (לא שהן בתנועת התפשטות שאין לה סוף, שעל כל אורך של צלע תמיד אפשר להוסיף עוד. אלא התנועה של הוספת עוד נעשתה כולה בבת אחת ונמצא אורכה אינסוף בפועל, לא מה שנקרא "שואף לאינסוף") אינו משולש כלל, כי אין לו צלעות כלל כי הן לא מגבילות כלל את השטח שבתוך המשולש אם אורכן אינסופי, שבלי שיש להן סוף אין הגבלה. רק הסוף מגביל. ובלי שהשטח שבתוך המשולש מוגבל זה לא משולש. לכן עצם האור מגביל את עצמו כדי שיהיה אור. אחרת הוא יתמזג לגמרי עם המקור, האינסוף ברוך הוא, כמו טיפה בים, ויתבטל ויחזור להיות כמו לפני הבריאה. ההגבלה היא היא האור עצמו. הגבול הוא הנקרא חומר וגוף וכלי וקליפה ומידת הדין (כל מושג כזה הוא בחינה אחרת של התבוננות בעניין), והאור נקרא בקבלה נשמה או מידת החסד, ובפילוסופיה צורה או אידיאה.

אבל בחינת ההגבלה כיוון שהיא נפש (על דרך שביארתי במקום אחר ולא אחזור כאן) היא שואפת להגביל, ובחינת האור שואפת להתפשט, ונמצא שיש מאבק.

כשיצר הטוב שולט אז בחינת האחד, האמצעי, מאזנת שזה יהיה ממוצע והכוחות מתאזנים, וכשיצר הרע שולט הוא מסתיר את בחינת האחד, האמצע, ואז כל צד מושך ואין איזון. (ברשימה הקודמת זה התבאר יותר. אני רק מזכיר ראשי פרקים בלי הסבר).

מציאת האיזון הנכון של צורה וחומר, נקראת זיווג. האיזון הוא גילוי שהם אחד גמור ולא שני דברים, והם הופכים לנפש אחת כמו שהם באמת. זה העניין של והאדם ידע את חוה אשתו, ושל ודבק באשתו והיו לבשר אחד. ושל זכו שכינה ביניהם. מזה נעשה מה שכתבו התוספות ביבמות שאיש ואשתו (שהם בחינות צורה וחומר) הם מבחינה הלכתית קרובי בשר, קרבת דם.

.

אם יש מצב שהאחד מסתתר, ויש כוחות סותרים שמושכים, כשהאחד מתגלה ומאזן את הכוחות ונעשה זיווג, יש בזה אלימות. הכוחות של חסד ושל דין יש להם קיום כל אחד בפני עצמו כנפש חיה. האיזון הורג אותם ומחזיר הכל להיות אחדות אחת גמורה מאוזנת ושלמה ובמנוחה. זו אהבה אבל עזה כמוות אהבה. זה כמו רוגע הים ומי גליו, הים שואף להציף את כל העולם בכל גל, והבורא גוער בו ועוצר אותו בכח. זו החזרת האיזון הנכון המדוייק, זו שלמות והרמוניה ושלום ושלווה שהים יהיה במקום המיועד לו ולא יציף הכל, אבל זה נעשה על ידי שהבורא שובר את כח הים, זו אלימות כלפי הים. כמו שגער ברקיע שנקרש. כתוב שלעתיד לבוא הבורא ועמו יזדווגו כמו אריה ולביאה. ואמרו שאריה מכה ובועל, לא כמו תרנגול שמפייס ובועל. באלימות. זו אלימות טובה כי הלביאה רוצה את האלימות, זו לא התעללות, זו צורת הזיווג ששניהם רוצים בו.

.

האיזון המדוייק בין האור לכלי הוא מה שקובע את מהות הדבר. אצל ילד יש יותר כלי ופחות אור ביחס למבוגר. הוא יכול לחטוף צעצוע בכח ולא אכפת לו שהנחטף בוכה, לדרוש בתוקף כל מה שהוא רוצה. כשהוא מאוד קטן רואים בו רק מעט מאוד חסד. הוא לא יכול להבין שהעולם הוא גילוי של אחדות עליונה. הוא לא מכבד את ההורים ולא מתחשב בהם ולא אכפת לו מטובתם, אלא רואה בהם רק כלי לסיפוק צרכיו. אם הוא מתבגר והוא חכם וצדיק וחסיד ככל האפשר, שכל הוא אמרו להיות לאמיתו, אז יש בו יותר אור ופחות כלי (אנו מדברים כאן תמיד רק על פילוספיה ואידיאות, על מצבים אידיאליים, סכמטיים ומבודדים בתנאי מעבדה, לא על מה שקורה במציאות המעשית המעורבבת והמורכבת). כלומר הגדילה כרוכה בשינוי נקודת האיזון בין הכלי לאור.

האור והכלי בפני עצמם כבוש בכל אחד מהם כח למשוך לכיוון שלו. המהות של האדם עצמו, ששם הוא אחד, בגרעין שלו, בנקודת הנביעה שלו, משם היא מאחדת את האיזון של כלי ואור והאיזון הזה מקבע אותם במצב של שלום. מה שנקרא סטטוס קוו. אם המהות של האדם עצמו, האחד, הגרעין, רוצה להשתנות, להתפתח. לעבור ממצב של ילד למצב בוגר יותר. היא כלואה ומקובעת במה שהיא יושבת על הכוחות המנוגדים ומאזנת אותם. היא צריכה לשחרר אותם, להסתלק, ואז הם משתוללים וצורת האדם אובדת ומשתבשת. ואז יש השתלטות מחודשת של האדם עצמו, האחד, האמצע, על המשיכות לקצוות, ושוב זו אלימות. מי שהורה למתבגר, או זוכר כשהיה בעצמו מתבגר, מבין במה מדובר. כמה שיבוש ויציאה מצורת אדם, וכמה אלימות כלפי עצמו, יש בתהליך ההתבגרות.

זה מה שאמרו חז"ל שעל כל עשב ועשב יש מלאך המכה בו ואומר לו גדל. בלי מכה הוא לא יכול לגדול. המלאך הוא כמובן הצורה שלו. הצורה נפרדת מהאיזון שלה עם החומר, הכלי, ואז חוזרת להשתלט בכח באיזון אחר, חדש, שבו יש יותר גדלות, יותר אור ופחות כלי.

.

.

במורה נבוכים ג י"ב כתב:

"וביאור זה שכל רע שימצא האדם ישוב אל אחד משלשה מינים:

המין האחד מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד הטבע ההויה וההפסד, רוצה לומר מאשר הוא בעל חומר, כי מפני זה יארע לקצת בני אדם מומים גדולים ובטול אברים בכלל היצירה, או מתחדשים משינויים שיארעו ביסודות מאויר הנפסד, או הברקים העצומים הנקרא בלע״ז לנבי״ש, או שקיעת מקומות. וכבר בארנו שהחכמה האלהית חייבה שלא תהיה הויה כי אם בהפסד, ולולא זה ההפסד האישי לא תהיה נמשכת ההויה המינית."

אפלטון בטימיאוס אומר שיש את הבורא שמוציא אל הפועל בעולם את הצורות העליונות, ויש מה שאפלטון קורא "ההכרח" שמאלץ את הבורא לצייר את הצורות בעולם לא באופן המלא. זה אותו עניין שהרמב"ם מדבר בו כאן, שהוא קורא לו החומר. זה בחינת הגבול, הכלי, מה שהאור מוכרח שיהיה לו גבול כדי שיהיה אור.  וכמו שכתבתי שהאור לאמיתו מוכרח להתפשט כל הזמן. כי הוא מגלה את אורו של הבורא, ואורו של הבורא לא ייתכן שנאמר שהוא רק עד כאן ולא יותר מזה. ולומר כך זה שקר. מה שיש צמצום ואורו של הבורא מצומצם ומהמצומצם אנו מקישים על מה שמעבר לו, זה לא מועיל. אם יש גבול קבוע ועומד זה לא השתקפות וצימצום והתלבשות וכו',  אלא זה שקר גמור. זה ציור של עבודה זרה.

הפתרון איך יהיה שהאור לא ישקר, ויהיה גילוי אמיתי של הבורא, הוא שהאור כל הזמן ימשיך להתפשט. זה לא מכריח שלא יהיה גבול. למשל אם יש בלון, ואנו מנפחים אותו ברציפות ולעולם לא נפסיק לנפח. כל רגע נתון יש לבלון גודל סופי, הוא מוגבל על ידי הגומי שסוגר על האוויר. בלי הגבול של הגומי לא יהיה בלון כלל, הוא תמיד נשאר מוגבל. אבל הוא בתנועה אינסופית של התפשטות בלי מעצור לעולם. הוא לא בגודל של אינסוף בפועל אבל הוא שואף לאינסוף.

כך כל אור הוא בהתפשטות תמידית. לכן בבריאה הכל בהכרח תמיד צומח ומתפתח. גם כשדבר הגיע לשיאו ומשם הוא כומש ונובל, הנבילה היא גם התפתחות של תוספת אור. הזיקנה היא חכמה והתעלות למצב יותר רוחני (שוב, באידיאל). יש יופי מיוחד בעלי שלכת, בשקיעה, בזיקנה, בכל מה שכומש. הוא מתעלה אל כמעט מעל החומר.

גם כשדבר נרקב ומושחת ומתקלקל זה התפתחות. כי זה חטא ועל החטא יבוא עונש, ואם לא תהיה תשובה יהיה עוד עונש, והכל ביחד הוא תיקון. מי שחטא ונענש (והעונש תמיד בפנימיותו הוא תיקון ולימוד), צומח מזה כמו שלא היה צומח לולא החטא. במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד.

התנועה של התפשטות מחריפה את המאבק. כשמנפחים בלון האוויר והגומי נאבקים מרה. האוויר רוצה רק להתפשט עוד ועוד ומפעיל כח חזק, והוא דוחף את הגומי החוצה ולגומי זה כואב וקשה, הוא כמעט מתפוצץ, הוא נמתח עד שמחשב להתפקע ולמות. והאוויר שרוצה להתפשט הלאה נלחץ מהגומי עד שהוא נחנק כמעט, הוא כלוא וזה מכאיב לו. זה המצב האנושי, הגוף סובל כי יש בו נשמה שמציקה לו וגוררת אותו לבית המדרש כשהוא רוצה לישון או לאכול, והנשמה שהיא כמו עוף השמיים סובלת מהכלא של הגוף שמסאב אותה בתאוות גשמיות שמגעילות אותה ומצמצמות וכולאות וחונקות וקוברות חיים.

.

כל ניפוח של הבלון הוא שינוי נקודת האיזון בין האוויר לגומי. הוא גדילה. והוא אלימות, האוויר רוצה עוד להתפשט והגומי נמתח עוד.

הרמב"ם כותב שבגלל החומר יש שנולדים בעלי מום או נעשים בעלי מום. כולנו בעלי מום. כשאני מביט בבני אדם מסביב, לפעמים אני רואה שבמבט חיצוני בלבד, שרואה רק את הגוף, הם נראים בריאים ושלמים, ברוך השם שכך ימשיך. אבל אם מסתכלים במבט שרואה את הנפש הבהמית כמו חי, בראיה ישירה, הם נראים כולם כמו ערימת פצועים כמו שהיה במלחמת העולם, מרוסקים. גם אני כמובן.

כל מי שאין לו צורת אדם שלמה הוא בעל מום. אם יש לו שתי רגליים אז חסר לו משהו אחר, לא תמיד שאפשר לראות בעין בשר. רק לאדם הראשון היתה צורה שלמה ואולי בספק מקצת מזה גם למשה רבינו. כל האחרים הם בעלי מום. כי החומר מגביל את הצורה והיא לא התפשטה עד מלואה. היא לא יכולה להגיע לסוף ההתפשטות ולעמוד ולהיות שלמה. אם היא מגיעה לסוף הגילוי ומתגלה צורה שלמה ואין עוד לאן להתפשט האדם מת במיתת נשיקה, כי מלאו ימיו. בעולם הארצי החומרי אין מקום למה שלא מתפתח. הוא מקום הגדילה. הוא הרחם של העובר. זה כמו משתלה, כל זמן שהפרח צריך עוד לגדול הוא במשתלה, כשהוא גדל עד מלוא צורתו מעבירים אותו לחנות הפרחים. העולם הזה הוא המשתלה, העולם הבא הוא חנות הפרחים לשם מעבירים את מי שכבר גדל. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. העולם הזה הוא הטרקלין והעולם הבא הוא הארמון.

יותר מדוייק, לפי מה שכתבתי ברשימה הקודמת, שהעולם הבא נמצא כאן והוא אותו עולם עצמו שלנו, רק כדי לראות אותו צריך כלי השגה שעדיין אין לנו (וזה כמו ילד שיושב בין חכמים ולא מבין, הוא בעולם אחר משלהם, או עיוור וחרש בין פקחים ורואים שהוא בעולם אחר מהם, כך העולם הבא אחר מזה שלנו). אז העולם הזה הוא בית הספר, וכשהתלמיד גמר לצמוח והוא בשל הוא מסיים את לימודיו ויוצא לחיים. וזה חיי העולם הבא.

כך גם בגלל החומר העולם הוא לא בצורתו השלמה, ולכן הוא לא תמיד מתאים לחיי בני אדם כמו תכליתו והוא מפוצץ הרי געש ואנשים נהרגים.

השאלה של משה רבינו על צדיק ורע לו, היתה לשאול למה זה מוכרח להיות כך שגדילה מחייבת מכות ואלימות והרס. למה אי אפשר שתהיה גדילה הדרגתית בשלום ושלווה ושובה ונחת. למה זה מוכרח להיות בדרך שצריך לגדול, וזה מתנגש עם המצב הקבוע של איזון, ואז צריך להחריב את המצב של איזון ומהחורבות לבנות איזון חדש שבו יש יותר אור ופחות כלי. מה שהיום נשים נחשבות בני אדם שווי זכויות (פחות או יותר) ופעם הן היו רכוש של הגברים כמו גמלים, זה הושג במלחמות קשות, לא בהתפתחות הדרגתית שלווה. וכך כל דבר. בגלל המלחמות האלה הצדיקים מקבלים מכות ורע להם באותו רגע, ולמה אי אפשר שזה יהיה אפשרי גם בלי מכות, ואז רק מי שחוטא ועוצר בעצמו את גדילתו מבחירתו יקבל מכה כדי שימשיך לצמוח, ומי שצומח כראוי כי הוא צדיק לא יקבל מכות. כל עשב מקבל מכה, לא רק אלה שבחרו לעצור את צמיחתם. עשבים הם צדיקים, תמיד שמחים לצמוח. הקב"ה לא השיב על זה למשה וגם אנו לא נדע למה זה כך.

כיוון שמדובר כאן על גדילה זו יציאה מהכח אל הפועל, וזה העניין של זמן, ולכן הזמן הוא שמחייב את המכות האלה של גדילה וצמיחה, של תהליך ההתבגרות. כמה כואב לתינוקות לגדול. כמה כואב שיוצאות שיניים, ומחלות הילדות. אנו רואים בעין בעבודתנו איך ילד אחרי מחלה כואבת נעשה גדול ובוגר ומאיר יותר. כמה נורא כאב אזניים של תינוק, הוא לא יודע מה קורה לו, וכואב נורא ולא ברור לו אפילו איפה כואב, הכאב מציף את המוח. הוא מיילל במסכנות תמימה כל כך. צדיק ורע לו. הלב נשבר.

אבל כשהוא מבריא הוא חוזר למשפחתון אחר. ילד חדש. אור חדש בעיניים, הבנה חדשה, שמחה חדשה, צמיחה וחיות חדשה. וכ שוב ועוד פעם ועוד פעם שלב אחרי שלב. זה לא רצף שליו אלא תקופות של גדילה איטית ואז מכות ואז קפיצה בגדילה וכן הלאה. זה העניין של צדיק ורע לו, שזה לא הולך רצוף וחלק. זה נובע מהיחסים העויינים שבין האור והכלי. למה הם צריכים להיות עויינים, למה לא שתמיד הם יהיו באיזון מושלם, על זה הקב"ה לא השיב למשה.

.

הגדילה היא עניין של זמן. היא במהותה יציאה מהכח אל הפועל. התינוק הוא בכח (פוטנציאל) והבוגר הוא בפועל (מימוש, אקטואליות).  וזה הבסיס של מושג הזמן, המעבר מהבכח אל הבפועל הוא עצם מהות הזמן ביסודו. לכן הזמן הוא המקור למכות שמקבלים כדי לגדול. בזמן המיועד התינוק מוציא שיניים. יציאת השיניים היא היציאה מהכח אל הפועל, וזה הזמן שלוקח לגדול, ויש נקודה בזמן שהיא השלב של יציאת השיניים ומזה נובע הכאב של יציאת השינים. התינוק מקבל גזירה ועונש, כי זה מחריב אותו. המהות שלו היא האיזון שיש בו בין האור לכלי. כשהוא גדל הוא נעשה בוגר יותר, חכם יותר, טוב יותר, האיזון משתנה, אבל התינוק שהיה כבר איננו, הוא מת. הוא נעשה חומר גלם לילד שמתפתח ממנו. חז"ל אמרו שהינקות היא זר של וורד שהולך ולא חוזר.

אמא עם תינוק קטן מאוד, יונק. הוא עוצם עיניים על החזה שלה במבט מצועף ומעורפל ומתמסר לחלוטין לחיבור, ליניקה. והיא עוטפת אותו ברחמים כולה מסורה לו. כמה זה מתוק. אין אושר ויופי גדול מזה. וזה הולך מהר ולא יחזור לעולם. זה יישכח. כמה חבל. אחר כך יש ילד שובב שמתרוצץ ומנדנד ושובר דברים ובוכה בקולי קולות כדי שיקנו לו ממתק. יש לזה את הקסם המופלא והמתוק שלו שגם לו אין שיעור, אבל זה לא אותו דבר. על הינקות נגזרה גזירה ונקמה, זה נחרב. בלי חטא. צדיק ורע לו. היינו רוצים שיישאר תמיד תינוק רך? וודאי שלא, חס וחלילה. שיגדל לתורה לחופה ולמעשים טובים. כשאני רואה ילדה שלי שכבר יש לה בעצמה ילדים, ונזכר איך היתה בגיל חודש, כמה מתוקה, ליבי נצבט. כמה מתוקה היתה. וזה כבר לא קיים ולא יהיה קיים לעולם.

בכל גיל צריך לגדול. דיברתי על הגזרות והנקמות של הינקות, שקשה לקרוא להן בשם כזה. אבל יש גיל שזה ממש נראה גזירה ונקמה. סרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות ברזל, בלי חטא. רק כדי לגדול. צורת הדבר אינה הטבה וגדילה אלא גזירה ונקמה. תמיד הפנימיות היא רק אהבה והטבה באופן מוחלט אינסופי, אבל הצורה החיצונית אינה כך. גם זה הוא כמו כאבי יציאת שיניים של תינוק. רבי עקיבא גדל, ולכן הוא שמח כשזה קרה.

.

כעת קצת יותר מאיר לנו החלק הראשון מלשונו של הרמב"ם:

"שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סבות לבני אדם שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזירה כשהם חייבים"

החלק של "שכשנגזרת עת עונש ונקמה".

עדיין יש לשאול למה צריך להכריח את אותו צדיק שיחטא בלי בחירתו כדי שיקבל את הגזירה כשהוא חייב.

אמנם לפי מה שנתבאר זה מובן היטב. הבחירה החופשית נתנה את הכח לקבוע את המקום המדוייק של האיזון בידי האדם לבדו. שמעתי מספרים בשם הצמח צדק מחב"ד ששאלו אותו האם הבורא יכול לברוא אבן שהוא בעצמו לא יכול להרים. והוא השיב שהבורא כבר ברא אבן כזו, וזו הבחירה החופשית. הבורא כביכול שלל מעצמו את היכולת להשפיע על בחירת האדם.

אם נניח אני מלמד את הילד לרכב על אופניים, אני עוזב אותו נותן לו לנסוע לבד, אבל אני לידו ומייד כשהוא יעשה שטות ויסע לכביש או כמעט יפול אני אתפוס אותו. חושבים שהבחירה החופשית היא כך. הרי הבורא הוא כל יכול, לכן הוא יכול תמיד לתפוש את ההגה ולהשתלט על העניינים. הוא רק מניח לנו לעשות לבד כל זמן שהוא רוצה להניח לנו.

אבל זה לא כך. הבחירה החופשית היא כמו שאני נותן לנער את מפתחות המכונית והוא נוסע ונעלם לי משדה הראיה. הוא באמת חופשי לגמרי ואין לי שום שליטה על מעשיו. כך הבורא נתן לבני האדם את החופש לבחור. הוא הגביל את היותו כל יכול, ונתן לבני האדם חופש שהוא עצמו לא יכול להשתלט עליו.

הרמב"ם כתב שהבורא מעניש את הרשעים על ידי שהוא שולל מהם את הבחירה. הרי הוא יכול להרוג אותם ואז גם לא תהיה להם בחירה. המהר"ל כותב שצלם אלהים פירושו הבחירה החופשית. הרמב"ם כתב שהוא השכל העיוני. בהקדמות שכתבתי על ביאורי למורה נבוכי עסקתי בזה וביארתי שהם לא חולקים. עצם המהות של שכל היא בחירה חופשית. הבורא כביכול ברא עוד אחד כמוהו. הרי מלאכי השרת רצו לומר קדוש קדוש לאדם הראשון כי חשבו שהוא האל עצמו. הוא יחיד בתחתונים כמו שהבורא יחיד בעליונים. זה מה שהנחש אמר שאם תאכלו מעץ הדעת טוב ורע תהיו כאלהים. האכילה מנתקת את החיבור של האדם מהכללות, מהבורא, החיבור הוא מה שמחייב את האדם, שמבחינת החיבור הוא כמו איבר בגוף, מוגבל ומחוייב.  כשהוא הופך למנותק, כביכול עצמאי, אז הוא באמת נעשה לאלהים, כי יש לו בחירה חופשית, כמו שיש לאלוהים. ואלהים שלל מעצמו את היכולת להשתלט על זה. השכל,הבחירה החופשית, זה עיקר צורת האדם, זה מהות האדם ומה שמגדיר אותו כאדם. אם שוללים ממנו את הבחירה החופשית הוא חדל לגמרי להיות אדם. הוא כמו עשב שגדל, רק בחיצוניותו הוא נראה כאדם. כשהבורא מעניש את הרשעים על ידי שהוא שולל מהם את הבחירה, הוא כמו הורג אותם. הוא הורג אותם כבני אדם ומשאיר משהו חי כמו בעל חיים או צמח.

כאן בסוגייתנו אנו מדברים על גדילה של צדיקים גמורים, שבגלל מהות העניין של חומר וצורה מחוייב שתהיה באופן של מכות. המכה עניינה לשנות את מקום האיזון בין צד האור לצד הכלי.

האיזון הזה הוא מקום הבחירה החופשית. ברשימה הקודמת ביארתי יותר. להיות מחובר לעצמו, לשורשו, לגילוי האחד שבו, לעצם, גורם שמכח העצם יהיה ממילא איזון בין הכוחות ששואפים להתפשט לקצוות של דין וחסד. זה מצב של שלטון היצר הטוב. הזרות לעצמו, הניתוק מעצמו, שהוא אופן של שגעון, מחלת נפש, הוא המצב של השתלטות היצר הרע, ואז אין דעת, אין חיבור, אין מכח מה למצוא את נקודת האיזון הנכונה בין הכלי לאור, בין הגוף לנפש.

כל המטרה של הגזירה והנקמה הוא לצמוח. הצמיחה היא שינוי נקודת האיזון של האור והכלי. המינון הנכון של זה מול זה. הבחירה בין טוב לרע היא הבחירה האם להיות מחובר לעצמו ואז להיות במצב של איזון, או להתנתק מעצמו ואז אין מה שישלוט על הכוחות המנוגדים של גוף ונפש ואין איזון אלא יציאה לקצוות. הבחור מתחיל ללמוד בלילות ולא לישון כראוי, ונופל. חשבו שזה מה שקרה למשה רבינו כשפרש מאשתו.

אם האדם בוחר להישאר מחובר לעצמו, להישאר בתוך עצמו, בלי לצאת מגדרו, להישאר שכלי באמת ולא מושפע מדמיונות, וכל כיו"ב, ולהיות מאוזן, אז שום כח לא יכול לעקור אותו מהחיבור הזה עם עצמו ולגרום לו שיופר האיזון שלו. מספרים על תלמידי הסבא מקעלם,  שעמדו עם תלמידיהם מול מקלעי הנאצים ליד הבורות, ונשארו בתוך עצמם. לא רק שלא נבהלו כלל מהנאצים, אלא גם לא נכנסו למצב של פאתוס וריגוש דרמטי של פרידה הרואית מהעולם. הם נשארו באותו מצב פרוזאי רגוע כמו כשהולכים לקנות במכולת או לומדים בבית המדרש ביום שגרתי. הם נשארו בשכל שלהם ולא נתנו להשפעת כוחות הדמיון לעקור אותם משם.

אחד מהם פנה בנימוס לגרמני ואמר לו האם בבקשה יוכל לומר כמה מילים לתלמידים. הגרמני הסכים, הוא אמר כמה מילים נצרכות, בטון שקט רגוע ורגיל, בלי שום ריגוש ודרמה. הנימוס האירופאי מחייב לא להיכנס למי שמדבר באמצע דיבורו. לכן כשהרב סיים הוא פנה לגרמני בנימוס ואמר סיימתי, עכשיו אתה יכול. ומי שניצל מספר שהם נפלו לבור כמו שקי תפוחי אדמה. בלי פירפורים היסטריים של חוסר השלמה. זה דוגמה לעניין של לא לצאת מעצמו שעמלו עליו אצל הסבא מקעלם. הוא פירש שטעם המזוזה להזכיר דווקא בכניסה ויציאה מהבית, הוא כי כל כניסה ויציאה מהבית יש בהם ריגוש של שינוי, זה מעורר קצת את כח הדמיון והריגוש, וזה קצת מוציא את האדם מעצמו. לכן דווקא אז צריך את המזוזה שתזכיר. הם לא היו חסרי רגש, להיפך. יש הבדל בין רגש לריגוש. רגש נובע מבפנים, ריגוש הוא תגובה שטחית חיצונית למאורע חיצוני שמטביע רושם על הדמיון. הרמב"ם אמר שכל היפעלות של הדמיון היא רעה. אין הכוונה להיות רובוט שכלתני חסר דמיון ורגש. אלא שהדמיון יהיה יצירה שנובעת מבפנים, כמו השראה של אמן, והרגש ינבע מהלב. לא שזה יהיה ריגוש של תגובה של מאורע חיצוני חזק. תגובה של ריגוש חיצוני מכל מאורע חיצוני היא המצב שדוד אמר עליו: לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר ידפנו רוח.

אפילו המקלע של הגרמני לא הוציא את האדם מהאיזון שלו, כי זה הבחירה החופשית, כלומר זה בבחירת האדם עצמו ושליטתו ושום כח חיצוני לא יכול לכפות עליו לצאת מהאיזון שלו. אפילו הבורא לא יכול. זה לא "כביכול" אלא "ממש". הוא אכן ברא אבן שהוא לא יכול להרים, עד כדי כך כוחו גדול.

כאמור הבורא יכול להרוג את האדם וכמו כן הוא יכול להפוך אותו לבהמה. אבל הוא לא יכול להשאיר אותו אדם וגם לשלול ממנו את הבחירה החופשית שהרי הגדרת אדם זה בעל בחירה. זה כמו שהבורא לא יכול לברוא מרובע עם שלוש צלעות. נניח שהוא יצליח כי כוחו גדול, אבל אז זה יהיה משולש כי הגדרת צורה בעלת שלוש צלעות היא משולש ולא מרובע. הרמב"ם מתלבט אם הבורא יכול לצאת ממילכוד כזה ומסיק שכנראה שלא. הבורא ברא את הטבע וברא את חוקי המחשבה האנושיים והגדיר שזו המסגרת שהוא שם בה את הדיאלוג בינו לבין ברואיו וזו השפה שבה משתמשים ביחסים בינו לבין ברואיו. מעכשיו כל זמן שהוא רוצה להישאר ביחסים ולא לנפץ לגמרי את הקשר, הוא משועבד לכללים של השפה שנקבעה בינינו, ואחד מהכללים הוא חוק הסתירה. אם הגדרת מרובע היא בעל ארבע צלעות והגדרת משולש היא בעל שלוש צלעות, אי אפשר לברוא מרובע בעל שלוש צלעות. וכך אי אפשר לברוא אדם שאין לו בחירה חופשית כי זו הגדרתו. אם הבורא יצליח לברוא אדם כזה הוא לא יהיה אדם, כי הגדרת אדם היא בעל בחירה.

.

לכן כדי לשנות את נקודת האיזון של האדם, צריך שהאדם לבדו יעשה את זה, וזה נעשה על ידי חטא בהכרח. כי קודם מתנתקים מעצמו ומאבדים את נקודת האיזון, ואז יש מצב של חוסר איזון שזה מצב של חטא, ורק אחר כך יכול להיבנות איזון חדש. שזה תשובה על החטא וחזרה לצדקות. שבע יפול צדיק וקם, בלי נפילות הוא לא יגדל והכוונה לחטאים ותשובה.

במסכת מגילה יב א נאמר שאם אדם אומר שהוא הבין משהו, אנו יודעים מזה שמקודם הוא טעה בדבר הזה. כי אין הבנה בלי טעות מקודם.

שוב, יש לשאול למה כך היא המציאות, למה אי אפשר שיבין בלי לטעות. למה אי אפשר למצוא חיבור חדש אל עצמו כשהוא גדול יותר, יוצא לפועל יותר, ומשם לקבוע איזון חדש של יותר אור ופחות כלי בלי להחריב את האיזון הישן והחיבור הישן אלא לצמוח ממנו בצמיחה אורגנית שלווה. זו השאלה של צדיק ורע לו שאין לנו תשובה עליה ואיננו מחפשים כי משה כבר שאל על זה.

כשהשמש זורחת זו יציאה שלה אל הפועל. וכואב לה, היא לא רוצה לזרוח, והקב"ה זורק עליה חיצים ולכן היא אדומה.

ילד לא רוצה לגדול. כמובן כל ילד שואף מאוד לגדול, אבל ההבנה שלו מה זה לגדול, זה להישאר אגוצנטרי ואגואיסטי כמו שאני כעת רק להיות בעל יכולות וכח גדולים יותר. להשתנות באמת ולהיות פחות אגואיסט ואגוצנטרי הוא לא רוצה. רק מכח המכות זה קורה, זה תמיד כרוך בכאב. נולד לו אח והוא מקנא וסובל ונלחם להיות במרכז ולא מצליח. ושונא את האח. קין הוא מודל לכל אחווה. עד שמשהו בו נשבר והוא אחר כך מגלה שיש גם טוב במה שיש לו אח. אז הוא גדל ואז נקודת האיזון אצלו בין אור לכלי משתנה.

.

כיוון שצריך לעקור את האדם מעצמו ומנקודת האיזון שלו, להחריב בזה את האיזון הישן ומשם לבנות משהו חדש טוב יותר, זה רק האדם יכול לעשות בעצמו. לעקור את עצמו מהחיבור עם עצמו ולהפסיק להיות מאוזן מבפנים, מכח דעת אמיתית, פנימית, ששום כח לא יכול לעקור, זה חטא. אם כן אנו מוכרחים שהוא יחטא כדי שהוא יגדל. והוא לא רוצה לחטוא. הקב"ה אל יכול לשלול ממנו את הבחירה ולהכריח אותו לחטוא. מדובר כאן בצדיק שהקב"ה רוצה שיגדל, הוא לא רוצה להרוג בו את האנושיות כמו שעשה לפרעה כששלל ממנו את הבחירה.  לכן כדי לא להרוג את האנושיות שלו הוא לא שולל ממנו את הבחירה כמו פרעה. אבל הוא מעמיד אותו בנסיונות שהולכים וקשים. חז"ל אמרו שהקב"ה בא לאדם הראשון בעלילה. הוא לא שלל ממנו את הבחירה אבל העמיד אותו בנסיונות כאלה שכבר היה ברור שהוא יחטא. כמו לשים נער בשוק של זונות ולקשור לצווארו כיס של דינרים. מה יעשה הנער ולא יחטא. אם הפיתוי גדול מדי זה כבר נחשב אונס וזה לא חטא כלל. אבל הקב"ה יכול למצוא את המקום המדוייק שזה מעט מאוד לפני מצב של אונס, ועדיין זה פיתוי כל כך גדול שהסיכוי שהוא לא יחטא הוא אחד לאלף.

מעתה זכינו במעט התחלת הבנה בדברי הרמב"ם כאן.

.

.

.

.

הערת אגב על תודעה היסטורית:

ראיתי מובא שהרב קוק בשמונה פרקים כתב על דברי הרמב"ם האלה בפירוש המשנה:

2018-11-17 04_01_31-Ma'aly'yot 24 226-238.pdf - Adobe Acrobat Pro

.

הוא כותב שמדובר כאן על רשעים ולא כמו שכתבתי שמדובר על צדיקים (אמנם לשון הרמב"ם כפשוטה מורה שמדובר לא בדווקא על רשעים). לשיטתו זה שייך לאותו עניין שהרמב"ם דיבר עליו בשמונה פרקים על שלילת הבחירה מפרעה, בעוד שלפי מה שכתבתי זה עניין אחר לגמרי.

הוא מדבר על מחיקה גמורה של הרע, ולא כמו שכתבתי שמדובר על מכה לצורך גדילה שהיא לא מחיקה גמורה. כיוון שלשיטתו מדובר על מחיקה גמורה של הרע, הטוב שבהכרח נובע מזה, שהרי בלי ספק תמיד מדובר לבסוף בהטבה, הוא טוב כללי של העולם ולא של אותו רע גמור שהושמד. את עמלק מוחים לצורך תיקון העולם ולא לצורך תיקונו של עמלק.

 

המהלך שלו לא נאמן לדקדוק לשונו של הרמב"ם בהרבה דיוקים בלשון, ולא אמנה אותם כעת. עיקר קריאת הלשון לא ברור לפי זה. שלא מובן לפי המהלך של הרב קוק בכלל למה צריך לסובב סיבות שיחטאו אם ממילא הם כבר רעים וכבר משמידים אותם בשביל לתקן את העולם.

אם לא מדקדקים היטב בלשון אפשר להעמיס על הרמב"ם כל מה שרוצים, ומוטב לומר את הדעות בשם עצמו ולא לייחס אותן לרמב"ם.

מה שהוא כותב "כל המערכות העולמיות הולכות לסייע את המחיקה", לא מדובר כאן על הטבע הפיזיקלי, זה לא המערכות של מחזור המים בטבע וכיו"ב. מדובר כאן על מהלך ההיסטוריה.

אינני יודע מניין הוא לקח את זה, כי הרמב"ם לא מדבר כלל על היסטוריה ועל מערכות עולמיות אלא רק על הבורא בעצמו לבדו, שבעצמו מחיל גזירה ובעצמו מסובב שיחטאו. הבורא יכול להחיל גזירה ולהשמיד רשע גם בלי מערכות עולמיות. כמו שעשה בים סוף או בסדום וכל כיו"ב. והוא יכול בעצמו לסובב שיחטאו. ההכנסה כאן של מערכות עולמיות היא העמסה חיצונית שלא נובעת כלל מלשון הרמב"ם.

.

באמת שום אדם לא יכול לדעת שום דבר על ההיסטוריה. ההיסטוריה היא לא רק מה שכתוב בספרי ההיסטוריה ובעיתונים, היא לא רק מה שמלכים עשו ורק מלחמות ותנועות לאומיות וכיו"ב.

ברוסיה היו אומרים שכולם מפחדים מהיושב ראש, והוא מפחד מראש הק.ג.ב. וראש הק.ג.ב. מפחד מאשתו, ואשתו מפחדת מהג'וק שבמטבח. נמצא שכל רוסיה מפחדת מהג'וק.

לפי זה היחסים של ראש הק.ג.ב. עם אשתו והיחסים שלה עם הג'וק גם הם חלק מההיסטוריה.

כוונתי שההיסטוריה היא אינספור של מאורעות שקורים לאינספור אנשים באינספור מצבים. כל מאורע כזה נובע מאינספור סיבות, כל ניד הכי קטן בכל רובד תודעה של כל משתתף במאורע שייך לסיבות למה הוא קרה. הכל קשור להכל. אומרים שאם פרפר מרפרף בכנפיו בברזיל, נעשה מזה סופה בתאילנד. כל דבר קשור לכל דבר, באינספור קשרים, ישירים ועקיפים, גלויים ונסתרים, חזקים וחלשים, קרובים ורחוקים.  ההיסטוריה מדברת על אומות ומלכים. האומות מורכבות מיחידים. אני מסכים שיש ישות של כלל ונפש של כלל ומהות של עם ככלל שהוא ישות בפני עצמה ולא רק אוסף של היחידים. אבל אין כלל בלי פרט ואין פרט בלי כלל. הכלל מורכב מפרטים, והזהות של הפרטים ומהותם מושפעת משייכותם לכלל. אין שום קו ברור שתוחם איפה הגבול בין הפרטים לכלל. למשל אם יש יחידה בצבא שיש בה חמישה חיילים. הם שונאים את המפקד הרשע שלהם. במלחמה הוא מפקד עליהם להסתער מול אוייב למוות בטוח. לדעתם זו טעות. כל אחד מהם כפרט חושב בעצמו ומחליט בעצמו. אבל הם גם העם שמניעה אותו רוח העם והוא נלחם כעם. ייתכן שהם יסתערו כי הם עם, ויתכן שהם יסרבו כי הם יחידים. אין הגדרה ברורה בין עם ליחידים, זה תמיד מעורבב. היריה שהתחילה את מלחמת העולם הראשונה היתה מעשה של יחיד. מה הניע אותו, מה מצבו הנפשי, מה ההיסטוריה הנפשית שלו, מה הסיבות שמניעות אותו, מה מהלך ההיסטוריה שמפעם בו ומניע אותו, ומה הוא בחירתו החופשית.

כשצבאות נפוליון פלשו לרוסיה זה היסטוריה. בדרך הם עברו בחווה של טטיאנה וגנבו לה את הפרה. האם הגניבה היא היסטוריה. נניח שלא. גם אם בגללם פרפר שעמד על פרח עף לפני שמיצה את הצוף אפשר שזו לא היסטוריה. אם הם שרפו כפר שלם האם זו היסטוריה או לא. אם הם רוששו אזור שלם ברוסיה זה כבר נכנס להיסטוריה. כמה בדיוק צריך להיות גדול האזור וכמה אנשים וכמה התרוששו צריך שיהיה כדי שזה יכנס למהלך ההיסטוריה ויפסיק להיות עניין של יחידים. ואם חייל צרפת צדיק החזיר את הפרה לטטיאנה והיו רבים כמוהו האם המעשים האלה נכנסו להיסטוריה או שבספר ההיסטוריה ייכתב רק שחיילי צרפת רוששו את הכפרים הרוסיים.

.

אם המלך לואי החמש עשרה התחתן עם אשה מסויימת, נניח שהיא צרפתיה ואין משמעות פוליטית לנישואין האלה, האם הנישואין הם היסטוריה. אפשר שכן, זה הרי כתוב בספרי ההיסטוריה. למה מה שאני התחתנתי עם אשתי זה לא היסטוריה. מה הוא עדיף עלי. למה רק פוליטיקה זה היסטוריה. קורים כל כך הרבה דברים בעולם מלבד פוליטיקה וענייני אומות ומלכים ומלחמות. חלקם מאוד חשובים. מי קוב עמה מספיק חשוב כדי להיכנס להיסטוריה ומה לא חשוב ולא נכנס להיסטוריה. למשל מי זה שהחליט שהנישואין שלי לא מספיק חשובים כדי להכנס להיסטוריה. אני רוצה לדעת מי הוא כי אני נעלב ממנו. על סמך מה הוא החליט, מה הכלים שלו. מה הסרגל שלו. למה הנישואין של הנסיכה דיאנה הם היסטוריה ושלי לא.

הדפסת הספר חידושי רבי חיים על הרמב"ם זה היסטוריה? זה הרי שינה את העולם יותר מכל המלחמות והמלכים והאומות. בעקבות הזמן האבוד או שירי רילקה גם שינו את העולם יותר ועוד דברים אחרים למכביר. המצאת המכולה (לשינוע מטענים באניות) או המצאת גדר התיל (למכלאות לבהמות) שינו את פני העולם יותר מרוב המלחמות. הם הפכו את כל הכלכלה לעניין אחר לגמרי. כמו המצאת הקיטור והרכבת והמטוס. אבל זה לא נכנס להיסטוריה כי זה פחות מרגש את הדמיון. אם תלמיד צעיר אחד שאף אחד לא מכיר ישב ולמד וחידש משהו יפה בתורה. על זה העולם עומד. ייתכן שעוד שנייה העולם היה נחרב לגמרי ואותו חידוש תורה הציל את כל העולם, כי הוא היטה את כף המאזניים. יש סיפורי חסידים שעם הארץ נכנס לבית הכנסת ושרק וזה ביטל גזירות קשות. פרעות ביהודים זה היסטוריה, חורבן העולם זה היסטוריה, לכן מי שביטל את זה הוא היסטוריה. אבל הוא לא כתוב בשום ספר היסטוריה.

מי שיתבונן היטב יראה שההיסטוריה האמיתית היא רקמה של אינספור תנועות מהקטנה ביותר עד הגדולה ביותר, בכל מישורי המציאות והחיים, של הטבע ושל האדם, של היחיד ושל הכלל, משפחה עיר אומה יבשת וכו'. הכל שזור בהכל. נפילת עלה ובקיעת ביצה וחיוך של אוהבים ונפילת כוכב ושיר ובכי של תינוק ושינוי במזג האויר ונצחון קבוצת כדורגל ומצב כלכלי של בנק וגם האירועים המדינים והפוליטיים, שאי אפשר להפרידם מכל המאורעות האחרים, האנושיים של האנשים שמשתתפים ושל כל העולם וכל הטבע. נניח שראש הממשלה ממהר להצבעה דחופה וגורלית בכנסת, ועץ נפל ברוח על המכונית שלו והוא התעכב והצביעו בלעדיו וזה הכריע עניין מדיני פוליטי היסטורי גדול מאוד. אם כן העץ שנפל השפיע על ההיסטוריה הפוליטית שכתובה בספרי ההיסטוריה. אפילו יצור קטן כמו חיידק משפיע על ההיסטוריה אם הוא גורם למנהיג לחלות, ואולי המנהיג חלה ולא התגבר על המחלה כי ילד של השכנים בכה בלילה ועיצבן אותו. והילד בכה כי איבדו את המוצץ שלו ורצו לקנות חדש אבל היה תקר בגלגל, וכן הלאה. כל זה משפיע על מהלכים מדיניים של אומות. הרי היתוש בראשו של טיטוס עשה היסטוריה גדולה. הכל הוא בעל חיים אחד שהכל הוא איבריו, כמו שכתב במורה נבוכים א ע"ב.

העיתונים וספרי ההיסטוריה מנתקים חלק מהרקמה הזו, גוזרים ממנה קטעים, ומחליטים שמה שהם גזרו זו ההיסטוריה. החלטות מה לגזור ואיך להציג אותו הן שרירותיות במקרה הטוב. הן מושפעות מסקרנות, מה מוכר עיתונים וכו'. זה הכל רק דמיונות ילדותיים לחשוב שמה שבחרו לכתוב בעיתונים וספרי ההיסטוריה זו ההיסטוריה.

במקרא יש סיפורי היסטוריה. הבורא ידע מה לגזור מכל הרקמה השזורה של כל מה שקורה בעולם ולהציג את זה כסיפור עלילה. יש במקרא סיפורים אישיים ויש סיפורים על האומה, יש על כד מים שנשאב מבאר ויש על מלחמות בין אומות וכיבוש ארצות. אין בתורה הבדל בין אלה לאלה. הכל הוא תורה. התלבשות של צורות עליונות. לא היסטוריה. אנו לומדים את ספר מלכים כתורה, לא כספר היסטוריה.

אין בכלל דבר כזה היסטוריה. זו בדיה ילדותית דמיונית וטפשית של עיתונאים שניסו לעטות ארשת חשיבות על עצמם. אכן הפילוסוף הגל ועוד כמה מבני דורו וההולכים אחריו חשב שיש היסטוריה וניסה להתבונן בה לחקור אותה. הוא המציא את מושג ה"תודעה ההיסטורית". אבל למרות שבאמת אינני מזלזל בו חלילה. הוא היה חכם גדול בענקים. אבל כאן יש לומר חביב הגל אבל האמת חביבה יותר. כל הפילוסופים הקודמים להגל ובראשם קאנט לא התייחסו כלל להיסטוריה. רק הוא חידש שיש דבר כזה ועשה מזה עניין. אז יש לנו על מי לסמוך במחלוקתנו עליו. הרב קוק לשיטתו הוא תלמיד של הגל והולך בעקבותיו וגם בזה הולך אחריו. אין פגם בללמוד מפילוסוף נכרי, הרי אני בעד ללמוד מאריסטו, אבל זה רק אם דבריו שכליים ואמיתיים. לא להיות מושפע בלי ביקורת שכלית.

מבחינה חברתית ותרבותית וודאי יש היסטוריה. יש עיתונות ויש מי שמסכם את תוכן העיתונות בכלליות ומדקדק בפרטי העובדות ועושה מזה ספר היסטוריה. יש חיים פוליטיים ומדיניים. יש לעמים ולקהלים נרטיב (סיפור סוביקטיבי מנקודת מבטם) שקובע את עמדותיהם ורגשותיהם וחייהם הציבוריים והם קוראים לו אמת היסטורית.

.

כל זה דמיונות. הדמיונות הם חלק גדול מאוד מהתרבות האנושית, מהחיים האנושיים. כמו גם תוכניות ריאליטי בטלויזיה ועיתונים וחנויות אופנה וסלבריטאים וסרטי קולנוע וספרות ותיירות בחו"ל וכו' (אני לא מדבר כאן על יצירות מופת קלסיות שהן בגדר פילוסופיה ותורה). בלי כל אלה חיינו לא יהיו חיים כלל ורוב עסקנו והשקעת ממוננו ושיחתנו בדברים כאלה וזה גם מה שמחבר אותנו להיות חברה וקהילה. זה חשוב ברצינות גמורה. זה רובד של החיים שיש לו זכות קיום והוא בסיס חיוני לרבדים אחרים. הוא צריך להיות מאוזן אבל לא מושמד. אבל כל זה לא שייך לפילוסופיה ולא לדברי תורה. שם מסתכלים בעיון שכלי על המהות. ההיסטוריה זה לא מהות. אין לה מקום כלל בעולם הפילוסופיה והתורה.

.

היהודים אומרים שהאמת ההיסטורית שהערבים הכריזו מלחמה על היהודים במלחמת השחרור אחרי שקיבלנו באופן לגיטימי חלק מהארץ (תוכנית החלוקה), ורצו להרוג את כולנו, וניצחנו ובמלחמה כמו במלחמה חלקם ברחו. ואין כאן שום עוול היסטורי. הם אומרים שגירשנו אותם ממולדתם וכבשנו את ביתם ועשינו להם עוול היסטורי. היה לפחות ערבי אחד שלא רצה להרוג יהודים ואיבד את ביתו ונחלתו. היה לפחות יהודי אחד שבאמת לא גירש שום ערבי אלא רק נלחם להגן על חייו ועל הקרקע שקיבל באופן לגיטימי בתוכנית החלוקה ולא עשה שום עוול לערבים (אני מדבר רק מצד היסטוריה מדעית נייטרלית אובייקטיבית ולא מצד אידיאולוגיה וצדק רוחני וכו'). מכאן שזה כבר מעורבב. זה לא כל הערבים ולא כל היהודים. זה סיפור הרבה יותר מורכב. אם מתחילים להכנס למורכבות ולפרטים ובני האדם שהשתתתפו, וכל הכוחות הפועלים וכל המעשים והאירועים בכל הרמות של פירוט, מהיחיד ברגע קטן של אירוע קטן עד הכלל שמורכב מהיחידים, והרי בכלל יש זרמים וזרמי זרמים. היתה הגנה והיה אצ"ל ולח"י ובתוכם היו זרמי זרמים והיו עוד זרמים כל מיני בכל מיני גדלים וכוחות. והיו כל מיני מנהיגים בכל מיני רמות השפעה וכל מיני אידיאולוגיות  וכוחות נפש וכו'. והרי אף אחד לא מושלם, ויש סיפורים של ס. יזהר ופוצ'ו ועוד. וגם הערבים לא כולם בצבע אחד ולא כולם קרבנות תמימים ולא כולם מרצחים נפשעים. וגם להם יש הרבה תנועות וזרמים והשפעות והשקפות. אם נכנסים לזה עוד ועוד בסוף מאבדים לגמרי את היכולת לספר כאן סיפור אחד ברור ופשוט שיש לו קו אחד ברור וצבע אחד ברור ומסקנה ברורה. לכן קוראים לתודעה ההיסטורית של כל עם נרטיב, לומר שגזרו ממה שקרה כמה נקודות מבודדות והרכיבו אותן לסיפור כלשהו שמתאים למה שרוצים שיתאים.

הנה לכל עם יש גרסה על מהלך ההיסטוריה האמיתי. תמיד הגרסה הזו אומרת שאותו עם צודק בכל מעשיו וכל אויביו לא צודקים. אם מדובר במדע של היסטוריה שהוא מדעי ושכלי ואובייקטיבי, מתאר את המציאות כמו שהיא, לא ייתכן שתמיד תמיד ככל היסטוריה של כל עם תצייר אותו כלבן גמור ואת האחרים כשחור גמור.

כאן כבר איבדתי את הקוראים. גם מי שכל דברי עד כאן גרמו לו נחת רוח והסכמה, כעת מתנגד ומתקומם. מה פתאום שהסיפור שלנו על ההיסטוריה הוא נרטיב סובייקטיבי, והוא שווה במשקלו לנרטיב שלהם. מאיפה השמאלנות הבוגדנית הזו.  הרי זה כל כך פשוט וברור ששלנו הוא אמת היסטורית צלולה שמתארת את המציאות בדייקנות כמו הפיזיקה של ניוטון לפחות. כל מי שעיניו בראשו רואה את זה ברור כשמש. הלאומיות היא הפנאטיות הדתית החדשה. מזה כבר כמה דורות. כשזה נוגע ללאומיות אין עם מי לדבר, השכל נסתם. לא אמרתי שהצדק איתם ולא אמרתי שהצדק שווה ולא אמרתי שאין כאן שאלה של צדק. זה לא קשור כלל להיסטוריה. אני יכול לטעון אני נולדתי כאן, לא גירשתי אף אחד, מה שהיה פעם היה ועבר, אף אחד לא יודע מה היה ומי צדק ואולי הצדק התפזר בין יחידים או כל דבר אחר, ולא אומרים אבות אכלו בוסר. ולא שייך כאן להשיב את הגזילה אשר גזל, כי זו תקנת השבים וכיבוש קונה והיה יאוש ועוד סיבות. וזה כבר לא רלוונטי לשום דבר. אם אני חי את חיי בביתי שקניתי ובא מחבל לפגוע בי כי הוא רוצה משהו שלא קשור אלי ואין בידי לתת לו, זה בעיני לא צודק. די בזה לייצר צדק, לא צריך היסטוריה. זו רק דוגמה, אני לא בא לדון כאן באמת בשאלת הצדק בסכסוך הישראלי פלסטיני. זה מסובך מדי בשבילי, ואינני מכיר את הפרטים וזה גם לא מעניין אותי בכלל. מה אכפת לי מי צודק. בכל מקרה אין לי כוונה לברר מי היה הערבי שפעם גר כאן ולתת לו את מפתחות ביתי. כיוון שזה לא נתון לשיקול מעשי, וגם אם אינני צודק לא אעשה כך, לכן שאלת הצדק לא רלוונטית כלל.  כשדיברתי על נפוליון אולי הקורא הסכים איתי. כשאני קורא לסיפור הישראלי על ההיסטוריה נרטיב הוא כבר שונא אותי וחולק עלי מכל וכל. למרות שלא אמרתי שטענות הערבים צודקות אפילו לא במקצת. זו לדעתי פנאטיות.

כיוון שעשו מהתורה כלי לשרת את הלאומיות, והלאומיות מוכרןחה תודעה היסטורית כבסיס חיוני, היה הכרח להכניס את ההיסטוריה וה"תודעה ההיסטורית" להיכלי התורה. צלם בהיכל.

אני לא אוהב לדבר על אקטואליה ופוליטיקה. אין לי שום דעות פוליטיות ואני לא בוחר בשום מפלגה. גם כי אני לא מאמין בזה וגם כי רגשית זה דוחה אותי. אבל הרב קוק הוא חלק מהתורה והוא אומר דברי תורה, והוא צובע את כל התורה כולה בצבע מסויים, וכל תלמידיו נשמע ברמה באלפי קולות בכל עולם התורה, ואני חי בתוך עולם וחברה ואני מושפע, וזה מתערב לי בסוגיות שאני מנסה ללמוד וגם להסביר למי שמתעניין, ורוב מי שמתעניין הוא מתלמידי הרב קוק, לכן אין לי ברירה אלא להתייחס לדבריו. החזון איש לא התייחס לרב קוק ולא התווכח עם דעותיו, למרות שתלמידים מאוד קרובים שהכרתי ומאמין להם אמרו שבפרטיות וצנעה ולעיתים רחוקות מאוד הוא התבטא בקיצור אבל בחריפות רבה. זה כי הוא היה במלחמה נגד הרב קוק, והטקטיקה של התעלמות נראתה לו הכי יעילה. לי אין שום מלחמה נגד הרב קוק, חלילה. יש אצלו גם דברי תורה נפלאים מאוד לפי מה שנראה לי בקטנותי. מי אני היתוש שאשפוט את גדלותו או כשרותו או בכלל טיבו. אני גם בכלל לא מנסה ולא רוצה להשפיע שום השפעה על שום ציבור וגם לא על שום יחידים, ןממילא אין לי צורך להילחם עם אף אחד. מבחינתי כל אחד, גדול כקטן, מניח דוכן עם מרכולתו, וכל מי שרוצה לוקח ממקום שהוא רוצה. אף אחד לא מנסה להשתלט על כל השוק. אין יורת גדולים שהם סמכות ומכתיבים לאחרים. בתקופתנו העולם הרוחני המחשבתי האמנותי וכו' מתנהל כך, זה מטבע דורנו. בעיני זה מוצא חן. אין "גדולים" שמכתיבים לאחרים בשום תחום. פעם היה שלטון של ביאליק וצ'רניחובסקי בעולם השירה. הם היו הגדולים והכתיבו את הטעם והסגנון ה"נכונים".  אחר כך מרדו בהם וקם דור אחר שהי הלו גדולים אחרים. ובא נתן זך ומרד ומאז הוא הכתיב ושלט והיה הגדול. אחר כך כבר פסקו להיות גדולים ואף אחד לא מכתיב שום דבר ואין במי למרוד ויש מכל הצבעים וכל הטעמים והכל לגיטימי ובעל ערך. כך בכל תחום וגם בתורה וגם בפילוסופיה. דיברתי עם אשתי על אופנה של לבוש. בילדותי זכור לי שהיתה אופנה מה לובשים. היא אמרה שהיום אין אופנה, אפשר ללבוש כל דבר בכל סגנון והכל מתקבל אם מצד עצמו הוא טוב בלי קשר לשום סגנון או אופנה. אני  רק מדבר על הסוגיא ואומר בה את דעתי ותו לא. לכן אין טעם להילחם. ולכן אני לא רואה סיבה להצניע את דעתי אם היא מתעוררת, וגם אם היא אחרת משל הרב קוק בסוגיא מסויימת זו, ואם היא מרגישה מישהו שיתרגז, זכותי לומר את דעתי כמו שהיא בלי כחל ושרק, כי היא רק דעתי, לא כח פוליטי.  וזכותו של הקורא להתרגז, הכל בסדר, לכולם יש מקום, כולם פרחים בערוגתו של הקב"ה ומה שהם שונים זה מוסיף ליופי, זו לא מלחמה.

.

.

עוד הערה,

מלבד עמלק, שהוא חידוש מיוחד, שום דבר לא נשמד, אלא רק ניתקן.

כמו שנאמר בגמרא יתמו חטאים מן הארץ ולא יתמו חוטאים.

זו טעות שנגררת מהתודעה ההיסטורית, כי מבחינה עיתונאית שטחית, אחרי שהם הגדירו מהי במת ההיסטוריה, נראה שיש עמים שנעלמים מעל במת ההיסטוריה. אבל לפי האמת במבט הרחב שכולל הכל ולא רק מה שעל הבמה, מבט השכל ולא היפעלות הדמיון, כשהשחקנים יורדים מהבמה עדיין הם קיימים.

.

.

.

עוד הערה קטנה על לשונו של הרב קוק כאן. הוא מכנה את החידוש של הרמב"ם כאן פילוסופי מיסטי. מיסטי היא מילה בלי הגדרה מדוייקת. בפילוסופיה ובתורה לא משתמשים במילים כאלה.  פירוש המילה הוא מעורפל. המיהל מובנת לפי ההקשרים התרבותיים שהיא טעונה בהם. מיסטיקה זה הדבר שהרמב"ם הכי שונא. אצלו הכל מוכרח להיות מדוייק וברור ושכלי. כל מה שמעורפל ולא שכלי יש לדחותו בשתי ידיים ובתיעוב. כי זה סתם מערבולות של דמיון. הדמיון גם הוא כלי השגה. למשל צייר משיג את הידיעה מה לצייר מכח הדמיון, משם ההשראה ומשם היצירה. באך השיג את הידיעה איך להלחין את המיסה שלו על ידי הדמיון שלו. וזו חכמה נעלה, זו שירת המלאכים, וזה אמת צרופה. אבל זה פעולת דמיון שבאה מבפנים, מאדם שכוחות נפשו מאוזנים והוא מחובר לעצם פנימיותו. והדמיון הזה הוא מגובש כמו קריסטל. מדוייק וצלול לחלוטין. אמן גדול יודע על דיוק. משוררים אומרים ששיר טוב הוא גבישי. אין כאן ריגוש חיצוני ולא עירפול ולא שום דבר מיסטי. מיסטיקה זה על פי הגדרה בהכרח תמיד פנטזיות של נביאי שקר. כך לפחות שיטת הרמב"ם. לדעתי ניכר בבירור שזו גם שיטת משה רבינו.  חכמת הקבלה היא מדע מדוייק לחלוטין, לומדים אותה העיון נמרץ ומקשים קושיות ומדקדקים בכל מילה. אם נכנסים להבנה שלה זה מיסטי בדיוק כמו שאריסטו הוא מיסטי. כלומר בכלל לא. זה מאיר לגמרי מדוייק לגמרי ושכלי לחלוטין. צלול וגבישי. שום ערפול אין בזה.

.

.

.

ארץ ניתנה ביד רשע

זה שם של מאמר של רבי ירוחם ליבוביץ ממיר. הכוונה לפי הנאמר בבבא בתרא טז א, איוב אמר כך, וכוונתו שהבורא מסר את הנהגת העולם ביחס לאיוב לשטן, כדי לנסות את איוב.

למי שמאמין יש נטייה חזקה לראות במה שקורה לו בחייו מסר מהבורא. ויש הרבה שסבורים שמצווה להסתכל כך על מאורעות חיי האדם. נדמה להם שכך הם בדיאלוג עם הבורא וכך הם חיים בקרבה אל הבורא. באמת זה שיבוש גמור, כי הפרשנות הזו היא לחלוטין חסרת בסיס. כל מה שקורה אפשר לפרש באינספור אופנים הפוכים זה לזה, ואין שום יסוד של חכמה שיכול לקבוע מה הפרוש האמיתי שאליו התכוון הבורא. בהכרח כל הפירושים האלה הם דמיון בלבד, ובהכרח הם בעומק, בלי שהאדם מודע לזה, מושפעים מהרצונות של האדם. אם יש טרוריסט דתי קיצוני שבא לרצוח אזרחים וחיילים הסתכלו עליו בחשד ורצו לבדוק אותו ובסוף החליטו שלא לבדוק, בלי ספק הוא יראה בזה יד אלהים שעוזרת לו בשליחות המצווה שלו ויגביר חיילים במשימתו, וכל כיו"ב. אין שום דרך להוכיח לו שזה לא כך. וכך כל אדם שיש בליבו מחשבת אוון ורצון רע, ושכלו עוצר את זה, כשיגיע מאורע שיכול להתפרש כרמז משמיים שכן יש לעשות כך, זה יכריע נגד השכל ויגרום לאדם לעשות את הדבר הרע. בדרך הזו תמיד ארץ ניתנת ביד רשע. לא רק אצל איוב אלא תמיד ואצל כולם הרמזים שמתפרשים מדברים שקורים במציאות מסורים ביד השטן לבלבל את בני האדם. וכך גם בדברים שנראים ממש קרובים לנס, צירוף מקרים שאי אפשר להסביר אותו בדרך הטבע. אנשים כל כך מתפעלים מדברים כאלה, כל כך בטוחים שהבורא מדבר איתם, רואים את זה כל כך "ברור" כוודאות פנימית אווידנטית, שנדמה להם שזה חטא וסתימת אוזן שלא להתייחס למקרים כאלה.

הדרך היחידה שהיא נאמנה לרצון הבורא היא לשלול כל יחס לרמזים כאלה כל עיקר, מטוב ועד רע, וכאילו לא קרו.

מה שנאמר שאם אדם רואה שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו, זה נאמר רק לצדיקים במדרגה שאין להם חטאים כלל. ואי אפשר שיבואו יסורים בלא חטא, ולכן יש לחפש אולי יש חטא שהם לא הבחינו בו. אבל מי שמלא חטאים, אין לו שום דרך לדעת על איזה חטא באו היסורים עליו. תשובה תמיד טוב לעשות, ותמיד יש בה כדי ללמד זכות ולהציל ממידת הדין. לכן אם באים עליו יסורים ראוי שיעשה תשובה על מה שהוא יודע, ובעיקר להתפלל, וכן גם לתת צדקה וכל כיו"ב. ולא לעשות חשבון שהיסורים פסקו בגלל שהוא שינה את התנהגותו בעניין מסויים דווקא, גם אם מייד ששינה את התנהגותו באותו עניין פסקו היסורים בדרך פלאית. זו לא הדרך לדיאלוג עם הבורא. הדרך היחידה היא ללמוד תורה ובזה להכיר את הבורא ולשמוע את חכמתו ורצונו, וכן להתפלל אליו ולומר לו את אשר על הלב. וכן ללכת לפניו, כלומר להיות מודע לכך שהוא נוכח תמיד, שהוא הוא המציאות. וכמו שכתב הרמ"א בתחילת השולחן ערוך. וכן להכניע לפניו את הלב, לירא אותו ולאהוב אותו וכיו"ב.  כל נסיון לדיאלוג יותר מפורש מזה, על פרטים מסויימים שקורים, הוא בהכרח פנטזיה בלבד (שהרי אין לזה שום יסוד של שכל) ושם הוא מקום שלטונו של השטן הוא היצר הרע. ראיתי אנשים שפירשו מאורעות שקרו להם באופן שנראה תמים לגמרי, הגיוני פשוט ולא מורה על שום דבר קיצוני או דבר שלא היו עושים ממילא, כך שגם אם טעו לכאורה לא יקרה שום נזק. ובכל זאת קרה נזק עצום. כי זה מערער את בסיס האישיות והאמונה, עוקר אותו מהשכל ומעביר אותו לרשות הדמיון, ומזה אחר כך מתפתחים דברים אחרים חמורים וקשים.

.

אני כותב את זה כאן כי הרמב"ם בפירוש המשנה סוף ברכות שהבאתי כאן גם כן אומר זאת:

"אבל העיקר הוא שהקב"ה גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, וכל זה בצדק, שכן העיד על עצמו שהכל בצדק כי כל דרכיו משפט וכו'. ונקודת הצדק בזה אין כח באדם להשיגה, כמו שאין בכח השכל האנושי להשיג הקיף ידיעתו יתעלה, וכבר הודיענו יתעלה שאין בכח תבונתנו להשיג חכמתו וצדקו בכל מה שעשה ויעשה והוא אמרו כי כאשר גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. לכן סמוך על העיקר הזה ואל תטריד עצמך לחקור בענין זה, לפי שכל מי שחקר בענין זה מאנשי אמונתינו וזולתם לא השיג גדולות, אלא נשאר כמו שאומרים עליהם השלום צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. "

מה שכתוב כאן הוא גם במישור הפרטי, אם קורה לי משהו לטובה או להיפך, אין שום אפשרות להשיג את השכל המסויים המדוייק שממנו נובע מה שקרה ולומר זה קרה כי א' או כי ב'. ואי אפשר להשיגו כמו שאי אפשר להשיג את הבורא. כלומר בהכרח גמור ומוחלט כל פרשנות שלי אינה מכח השגה אלא רק דמיון בעלמא, ואין שום אפשרות שיהיה אחרת, גם לא באופן יוצא מהכלל. ומה שמנהיג את הדמיון בהכרח אינו ממקור האמת אלא מהיצר הרע בלבד.

אני מדגיש את זה כי יש באדם נטייה מאוד מאוד חזקה לדמות שהבורא מדבר איתו באופנים כאלה. זה הופך אותו לכמו נביא, ונותן הצדקה עליונה לכל מה שעולה ברצונו לעשות. וביותר זה נדמה כאילו פותר את הבדידות שאנחנו מרגישים ביחס לבורא. למה הוא נעלם ומסתתר מאיתנו, משאיר אותנו בשתיקתו ובחושך ובספקות ובעיקר בנורא מכל, הבדידות. הפתרון לזה הוא במקום אחר לגמרי, בלימוד שכלי עמוק על המציאות, ההווייה, ללמוד לראות איך המציאות עצמה היא היא הבורא.

כמובן אין צריך לומר שאם יש אנשים שמפרשים שמה שקרה לפלוני זה בגלל שהוא חטא כך וכך או עשה טוב כך וכך אין זה אלא טפשות ורשע גדולים.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 53 - בדברי הרמב"ם שסיבת הרע עולם היא החומר, Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s