52 – ביאור דברי התניא על ב' נפשות. מושגי יסוד בקבלה. האם מותר לעבוד שלא לשמה. מידה אמצעית. יצר הרע

ספר התניא ליקוטי אמרים פרק א (הדגשתי מושגים קבליים שברצוני להתעכב עליהם בהמשך, בעיקר "התלבשות", "מזון", "כסא" ו"קליפה". הסוגריים המרובעים הם ממני, הסוגריים העגולים הם במקור):

"אך ביאור הענין, על פי מה שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער הקדושה (ובעץ חיים, שער נ', פרק ב') [לקמן אביא את המקורות האלה], דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות, וכדכתיב (ישעיהו נז טז): "ונשמות אני עשיתי", שהן שתי נפשות.

נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב (ויקרא יז יא): "כי נפש הבשר בדם היא". וממנה באות כל המדות רעות, מארבע יסודות רעים שבה.


וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, כמו רחמנות וגמילות חסדים, באות ממנה, כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה שיש בה גם כן טוב, והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע. מה שאין כן נפשות אומות העולם, הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל, כמו שכתוב בעץ חיים-שער מט-פרק ג. וכל טיבו דעבדין האומות לגרמייהו עבדין, וכדאיתא בגמרא (בבא בתרא י ב) על פסוק (משלי יד לד): "וחסד לאומים חטאת", שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושין אינן אלא להתייהר כו'.

ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש [בביאור המילה "ממש" כאן, עיין עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 58-59, בעניין הצימצום על פי בעל התניא], כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים", ו"אתה נפחתה בי" (ברכת אלהי נשמה), וכמו שכתוב בזוהר‏: "מאן דנפח מתוכיה נפח", פירוש, מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח. כך על דרך משל נשמות ישראל עלו במחשבה (בראשית רבה א ד), כדכתיב: "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה' אלהיכם". פירוש, כמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך, דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא (תיקוני זהר יז ב), אלא הוא וחכמתו אחד. וכמו שכתב הרמב"ם‏, שהוא המדע והוא היודע כו', ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו על בוריו כו', כדכתיב: "החקר אלוה תמצא", וכתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'""

ושם בפרק ג ביאר את חלקי הנפש האלהית:

"וכך בנפש האדם, שנחלקת לשתים: שכל ומידות. השכל כולל חכמה בינה ודעת, והמידות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו'." עיין שם עוד שהאריך יותר.

ושם בפרק ו כתב:

"והנה, זה לעומת זה עשה אלהים. כי כמו שנפש האלהית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלושה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא מקליפת נוגה המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא, שהן:
שבע מדות רעות הבאות מארבע יסודות רעים הנזכרים לעיל,
ושכל המולידן, הנחלק לשלוש שהן חכמה בינה ודעת, מקור המדות.
כי המדות הן לפי ערך השכל, כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך, לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם, וכן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים, וכן בהתפארות ושאר מדות.
ועשר בחינות אלו הטמאות, כשאדם מחשב בהן או מדבר או עושה, הרי מחשבתו שבמוחו ודבורו שבפיו וכח המעשיי שבידיו ושאר איבריו נקראים "לבושי מסאבו" לעשר בחינות אלו הטמאות, שמתלבשות בהן בשעת מעשה או דבור או מחשבה.
והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש אשר הכל הבל ורעות רוח, וכמו שכתוב בזהר בשלח שהן "תבירו דרוחא" כו'. וכן כל הדיבורים וכל המחשבות אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו, שזהו פירוש לשון "סטרא אחרא", פירושו "צד אחר", שאינו צד הקדושה.
וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה, ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך, בין בפועל ממש כמלאכים עליונים, בין בכח, ככל איש ישראל למטה שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת השם. ולכן אמרו רז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרויה כו', וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם.
אבל כל מה שאינו בטל אצלו יתברך, אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו, אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב"ה, מבחינת פנימיות הקדושה ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה, אלא מבחינת אחוריים, שיורדים ממדרגה למדרגה רבבות מדרגות בהשתלשלות העולמות דרך עילה ועלול וצמצומים רבים, עד שנתמעט כל כך האור והחיות מיעוט אחר מיעוט, עד שיכול להתצמצם ולהתלבש בבחינת גלות תוך אותו דבר הנפרד להחיותו ולקיימו מאין ליש, שלא יחזור להיות אין ואפס כבתחילה מקודם שנברא.
ולכן נקרא עולם הזה ומלואו עולם הקליפות וסטרא אחרא.
ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו, כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ב סוף פרק ד.
[הגהה: עם היות בתוכו עשר ספירות דעשיה דקדושה, וכמו שכתב בעץ חיים שער מ"ג. ובתוך עשר ספירות דעשיה אלו הן עשר ספירות דיצירה, ובתוכן עשר ספירות דבריאה, ובתוכן עשר ספירות דאצילות שבתוכן אור אין סוף ברוך הוא. ונמצא אור אין סוף ברוך הוא מלוא כל הארץ הלזו התחתונה על ידי התלבשותו בעשר ספירות דארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, כמו שכתב בעץ חיים שער מ"ז פרק ב' ובספר גלגולים פרק כ']."

עד כאן לשון ספר התניא ועיין עוד שם בכל דבריו.

 

.

.

ראיתי מי שאמר שעד זמנו של בעל התניא הכל סברו שיש נפש אחת, ויש יצר הטוב שמושך אותה לצד הטוב ויצר הרע שמושך אותה לצד הרע, והיא בוחרת. עד שבא בעל התניא ולימד שיש שתי נפשות נפרדות לגמרי. נפש בהמית ונפש אלהית. זו רוצה לרעה וזו רוצה לטובה, ויש מאבק ביניהן. וכל אחת מהנפשות יש לה את השכל שלה והמידות שלה, מה שמראה שהיא נפש שלמה בפני עצמה ונפרדת מהשנייה. ואף הביא דוגמה משני התאומים שהיו בבטנה של רבקה (יעקב ועשיו) שזה פרכס לצאת ליד בתי מדרשות וזה ליד בתי עבודה זרה.

אני מביא את דבריו רק כי הוא ניסח השקפה שמאוד נפוצה בימינו בכל הזרמים של לומדי תורה, לא רק אצל לומדי ספר התניא. גם אצל לומדי הרב קוק נפוץ להבין דבריו על נפש פרטית ונפש כללית, כאילו הן שתי נפשות נפרדות, ואומרים שהוא שאב את זה מספר התניא.

זה לענ"ד לימוד שטחי ומוטעה של דברי בעל התניא ודברי הרב קוק, ולא עלה על דעתם כוונה כזו כלל, ויש בו נזק גדול עד מאוד, והוא מחריב עד היסוד את הנפש, ומשליט עליה את היצר הרע.

.

.

בעל התניא מציין לשני מקורות לדבריו, ומביא אותם בקיצור לשון נמרץ. שערי קדושה מרבי חיים ויטאל, וספר עץ חיים מהאר"י ז"ל שער נ' פרק ב. יש ללמוד את המקורות בפנים באריכות לשונם כדי להבין מה היסוד שהוא מביא מהם ועליו בונה את המשך דבריו שלו (בעל התניא הוא בוודאי מקור בפני עצמו ובא לומר דברים חדשים משלו ולא רק ללמד איך לקרוא את שערי קדושה ועץ חיים).

.

.

שערי קדושה שערים א' ב':

[הדגשתי את המקומות שמהרח"ו והאר"י מדברים על "התלבשות" (גם בדברי התניא דיבר על התלבשות וגם שם הדגשתי. ועוד כמה מילות מפתח בדבריהם שרצוני אחר כך לדון בהן]

נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י יא): "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני", ועוד כתיב (שמות ל לב): "על בשר אדם לא ייסך וגו'", נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג ד): "הסירו הבגדים הצואים וגו' והתלבש אותך מחלצות", הוא הנקרא חלוקא דרבנן.
וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף, כן עשה הוא יתברך את הגוף, שהוא לבוש הנפש, בתבנית דיוקן הנפש, ברמ"ח אברים, ולהם שס"ה גידים המקשרים את האברים ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאבר אל אבר, כדמיון צנורות;
ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים של הגוף, ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו; והראיה לזה, כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם, עין רואה ואוזן שומעת וכו', ובהסתלק הנפש – (קהלת יב ג): "חשכו הרואות בארובות" ונתבטלו כל החושים מרמ"ח אברים.
ועל דרך זה, שס"ה גידים רוחנים של הנפש מתלבשין תוך שס"ה גידים שבגוף, וממשיכין מזון הגופני, שהוא הדם, אל רמ"ח איברי הגוף, עם מזון הרוחני פנימי בתוכו לפרנס רמ"ח איברי הנפש, ואחר הפטירה אין שום חיות נשפע, וגידי הגוף גם כן מתפרקין ומתרקבין כמו רמ"ח האיברים והיו כלא היו.
נמצא, כי האדם בעצמו איננו כי אם הנפש השכלית אשר מתלבשת בגוף הנקרא לבוש שלה בעולם הזה.
ודע, כי אחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע, חוברו נפשו וגופו גם הם כל אחד מטוב ורע, וזו היא ענין זוהמת הנחש שהטיל בחוה ובאדם, ועל ידי הרע והזוהמא שהטיל בהם גרמו להם חלאים ונגעים ומיתה לנפשם ולגופם, וזהו שכתוב (בראשית ג יז): "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", מיתת הנפש ומיתת הגוף.
ונבאר מה ענין הטוב והרע שנתערב בהם, ועיין מה שנכתוב לקמן בחלק ג' שער שני ושלישי, ותבין מה שאנו כותבין בשער הזה.
הנה, כאשר חטא בעץ הדעת טוב ורע, גרם תערובת הזה בכל העולמות, ואין לך דבר שאינו כלול מטוב ורע:
ונמצא, כי גוף האדם הנוצר מארבעה היסודות התחתונים, והנה הם כלולים טוב ורע, וגוף האדם נוצר מן הטוב שבארבעה יסודות – אש, רוח, מים, עפר, אמנם מן הרע שבהם נוצרו בגוף ארבע מרות שהם – הלבנה, והשחורה, והאדומה, והירוקה. וכאשר תתגבר איזה מהם מבחינת הרע שבהן, על בחינת הטוב שבהן, באים חלאים ונגעים על האדם, ואם תתגבר ביותר תמית לגוף האדם.
וכבר נתבאר, כי בכל העולמות היה עירוב טוב ורע, ונמצא כי גם בנפש האדם היה כן, כי הלא חוצבה מן ארבע יסודות רוחניים שמהם נוצרו כל העליונים, והם ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ועל זה נאמר (יחזקאל לז ט): "מארבע רוחות בואי הרוח וגו'" וזו הנקרא נפש האדם עצמו מצד הטוב. והנה, גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והוא הנקרא (משלי ו יב): "אדם בליעל", כולל ארבעה אבות נזיקין וארבעה מראות נגעים מן ארבעה יסודות הרעים, ומשם נמשכה נפש רעה אל האדם הנקרא יצר הרע, וכשתתגבר נפש זו על נפש הטובה יבואו אליה נזקין ונגעים וחלאי הנפש, ואם תתגבר יותר – תמיתנו.
והנה נפש הטהורה, שהיא הפרי, כלולה מתרי"ג אברים וגידים, מתלבשת תוך תרי"ג אברים וגידין של נפש הטמאה הנקראת קליפת הפרי, ושתיהן יחד מתלבשות בתרי"ג אברים וגידים של הגוף; ונמצאו איברי נפש הטהורה תוך איברי נפש הרעה, ואברי נפש הרעה תוך איברי הגוף.
והנה, כל אחת משתי נפשות אלו צריכה מזון רוחני להתקיים, ואמנם, מזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצות, כדמיון תרי"ג אברי הנפש גם הם; ונקרא לחם, כמו שכתוב (משלי ט ה): "לכו לחמו בלחמי". וכל אבר מן רמ"ח איברים נזון ממצוה פרטית המתיחסת לאותו אבר, וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצוה, גם האבר הפרטי המתיחס למצוה יחסר ממנו מזונו הנמשך לו מארבע אותיות ההוי"ה, כמו שכתוב (נחמיה ט ו): "ואתה מחיה את כלם". ובהם תלוים כל המצות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל(בהקדמת התיקונים): י"ה עם שמי שס"ה, ו"ה עם זכרי רמ"ח.
וכמו כן, מהם נמשכים ארבעה שרשי יסודות נפשו הקדושה כנזכר לעיל, ונמצא שהאבר ההוא מת לגמרי. ובהסתלק הקדושה ממנו אז יתלבש בו רוח הטומאה מן הארבעה יסודות נפשו הטמאה, בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים", ונמצא האבר ההוא נזון לחם טמא מגואל משם.
וזהו ענין ה(ברכות יח ב): "רשעים בחייהם קרוים מתים" כי נסתלק מהם נפש הקדושה מאלהים חיים ושרוי עליו המות הנקרא אבי אבות הטומאה,
וכמו כן, כאשר יקיים האדם שס"ה מצות לא תעשה בהמנעו מלעשותם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לט א): "ישב אדם ולא עבר עברה נותנים לו שכר כעושה מצוה", יש כח אל המזון הרוחני הנזכר בקיימו מצות עשה להמשך דרך צינורות, שהם שס"ה גידים של הנפש, להחיות הרמ"ח איברים שלה; וכאשר יעבור על איזה עבירה מהם, אז יסתם הצנור הפרטי ההוא המתיחס אל אותה העבירה על ידי הזוהמא של מזון הקליפה הנדבקת שם, וכשיבש הצנור גם כן מתיבש האבר ההוא, אף על פי שלא יוסר לגמרי כענין מי שיחסר ממנו איזה מצות עשה, אמנם יפול בו מום.

ולכן צריך האדם לחפש בכל כחו לקיים כל תרי"ג מצות, וכאשר יקיים איזה מצות עשה יכוין להסיר מהאבר הפרטי של נפשו המתיחס אל המצוה ההיא זוהמת הקליפה ההיא, ואזי תחול עליו אבר המצוה הקדושה ההיא אחר הסתלק הזוהמא, בסוד (יחזקאל לב כז): "ותהי עונותם על עצמותם", כי כשזה קם זה נופל. וכמו כן כאשר תבוא לידו איזו עבירה, ימנע מלעשותה, ויכוין שעל ידי כן יסלק הזוהמא אשר בגיד הפרטי של הנפש המתיחס לאותה עבירה ואז יוכל להמשך שפע הרוחני הנמשך דרך הצנור הרוחני.
ועל ידי כן נעשית נפשו כסא ומרכבה אל קדושתו יתברך, וזהו סוד האבות הן הן המרכבה. (בר"ר מ"ז, ו, זוהר ח"א דף קע"ג):

 

השער השני – בפגם הנמשך על ידי מדות המגונות:
והנה ענין המידות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת "יסודית", הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע, והנה בנפש הזה תלויות המידות הטובות [כאן בהכרח הכוונה כל המידות הטובות וגם המדרגות הגבוהות, כי הנפש העליונה תלויות רק המצוות ולא שום מידה. וכן בהמשך הוא מדבר על המידות שתלויות בנפש היסודית ומזכיר את המידות שבמדרגות הגבוהות ביותר שמביאות להשראת שכינה] והרעות, והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המידות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית, המחוברת אל הגוף עצמו, בסוד (ויקרא יז יד): "כי נפש כל בשר דמ"ו בנפשו הוא", ולפיכך ענין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד.
ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף ק"ה ע"ב), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות:
ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פ"ה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלחו מתם (סנהדרין דף פ"א ע"ב) איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל ברך וענותן וכו' וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצות אלא המדות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק:
ואמנם כמו שארבעה יסודות גופניים הם שרשים שמהם נוצרו התרי"ג איברי הגוף, כמו כן נפשות הארבעה יסודות האלו הם יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם יקיימו או יתבטלו התורה והמצות שהם תרי"ג מארבע אותיות הוי"ה כנזכר לעיל. והמקיימן הם נפש השכלית הכלולה מארבעה היסודות רוחנים אשר משם חוצבו תרי"ג איברי הנפש ההיא. והבן זה מאד, איך היסוד של קיום המצות הם על ידי מדות הטובות וכן בהפכם:
וזה ענינם כבר נתבאר כי כל אשר עשה האלהים כלול מטוב ורע זה לעומת זה, והנה כמו שבארבעה היסודות הגופנים הנקרא חומר היסודות מורכב מטוב ורע ומשם באים כחות קיום הגוף או תחלואיו שהם ארבע מרות, מרה לבנה מרה ירוקה מרה שחורה מרה אדומה, כמו כן בנפשות הנקראות צורות, הארבעה יסודות הם על דרך זה טוב ורע, ומהם נמשך בריאות הנפש היסודית שבאדם שהם מדות הטובות, או תחלואיה שהם מדות הרעות הנמשכות מארבע קליפות טמאות שבנפש ההיא וכשיסירם מעליו יתלבשו אותיות ארבע של הוי"ה שהם אור המחיה נפש היסודית, וגם היא והגוף שלה יהיו מרכבה אל קדושתו יתברך שבעולם העשיה, כמו שנתבאר בנפש השכלית ממש בקיימה המצות: [מבואר שנפש היסודית (הבהמית) ייתכן שתהיה מרכבה אל קדושתו]

וזכור ואל תשכח כי גם על ידי עסק התורה בארבעה פירושים שסימנם פרד"ס, פשט, רמז, דרוש, סוד, יהיה רוחו השכלי כסא אל שם הוי"ה שבעולם היצירה, וכן על ידי המחשבה והכונה תהיה נשמתו השכלית כסא לשם הוי"ה שבעולם הבריאה:
ונחזור בביאור ארבעה היסודות שיש אל קנין המדות. דע, כי כל המדות הרעות מושרשות בארבע מדרגות נפש היסודית מצד הרע והקליפה אשר בה, ולכן כל המדות רעות נחלקות לארבעה מינים, וזה פרטם:

כו' (כאן מבאר את המידות לפי שייכותן לארבעת היסודות)

וארבעתם נמשכות מארבע קליפות היצר הרע שבנפש היסודית.
והפכם הם ארבע מדות טובות נמשכות מארבעה יסודות הטוב שבנפש היסודית, והם:

כו' …

נמצא, כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר (משלי יא כב): "נזם זהב באף חזיר וגו'", כי עוד טומאתו בו מלובש תוך הקליפות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא עה ב): "זכה נעשית לו תורתו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות".
וכאשר יתגבר על יצרו, וילחם בו, ויסיר מעליו מדותיו הרעות על ידי טורח, ויקיים התורה והמצות, יקרא צדיק גמור, ירא שמים, גבור הכובש את יצרו;
וכאשר יתנהג ויורגל יותר בזה, עד אשר יוסרו מעליו כל מדות הרעות לגמרי, ולא תתאוה להם נפשו כלל, ויקנה המדות הטובות בקנין בטבע, ולא יצטרך ללחום עם היצר הרע, כי גופו ונפשו היסודית מנוקים מכל סיג החומר, כמו שנאמר במשה (שמות ג ה): "של נעליך מעל רגליך" כנזכר בספר התקונים (תיקון ל"א ותיקון מ"ח), אז יתלבשו בו ארבע אותיות ההוי"ה, ויהיה כסא קדוש למרכבתו יתברך, וזה האיש נקרא אוהב את המקום מאהבה, ונקרא חסיד גמור השלם בכל מיני השלימות."

עד כאן לשון ספר שערי קדושה.

.

.

וזה לשון ספר עץ חיים שער נ' פרק ב' (העתקתי את כל הפרק, בהשמטת הגהת צמח שנוגעת רק לשאלה אם המלח דומם או צומח):

"דע כי גוף האדם החומרי נחלק לד' חלקים שהם ארמ"ע [אש רוח מים עפר] ד' ליחות לבנה אדומה ירוקה שחורה ועיקרם הם בריאה וכבד ומרה וטחול כנזכר בזוהר ובתקונים כי הם ד' חלקי נפש הבהמית ובאותה נפש בהמית מתלבש קליפת נוגה בסוד היצר טוב ויצה"ר [יצר הרע] ובזה המלבוש דנוגה מתלבש נפש דעשיה אחר שאינה נהנית ונזונית מחיצוניות הנקרא נפש הבהמית אלא ע"י התלבשות היצה"ר הגובר בה ומלכלך אותה ומקריב לה העכירות והשמרים הרע של נפש הבהמית כי גם היא כלולה מטו"ר [מטוב ורע] ובהכרח תהיה הנפש בחלאים ותחטא כי מזונה הם מאכלים רעים אך כשהיצה"ט [כשהיצר הטוב] גובר על הד' יסודות שהם נפש הבהמית עצמה אז אינו מברר רק זכות הדם והמובחר שבאותו נפש הבהמית ומקרב לנפש דעשיה אשר היא בכבד ואז היא בריאה ואינה חוטאת כי גם ד' יסודות שהם ד' חלקי נפש ההמית מורכבים מטו"ר וחלק הרע שבהן נקרא שתי בנות לוט כנזכר פרשה וירא דף ק"ט ומאותו חלק הרע שבנפש הבהמית נזון היצה"ר שהוא סמא"ל [אלה לא ראשי תיבות אלא כך שמו של המלאך] נמצא כי הכלי של הכבד הוא גוף חומרי ובתוכו נפש הבהמית טו"ר ובתוכו יצ"ט ויצה"ר הנקרא סמא"ל וכשזה גובר מקרב העכור והרע שבו אל נפש העיקרי דעשיה הנקרא יעקב כדאיתא פ' בראשית רכ"ב ופנחס רל"ד כי הנפש דעשיה היא טהורה אלא שיונקת ונזונית לזמנין מן היצה"ט ולזמנין מן היצה"ר כי הם מלבושי דקליפת נוגה נמצא כי ד' יסודות נקרא נפש הבהמית והם כפולים ד' מסטרא דטוב וד' מסטרא דרע ובד' דמסטרא דטוב שוכן עליהם מלבוש דכתנות אור כי הוא קלי' נוגה הטוב שבו ובד' יסודות הרע שוכן עליהם מלבוש דכתנות עור משכא דחויא [עור הנחש. זה נקודת הגבול וההכרעה שבין הטוב לרע] כנזכר בתיקונים ואי לא זכה משכא דחויא דכליל ד' יסודין כו'.

[מכאן מדבר בעניין המזון:]

הרי העלינו מזה סדר האדם. וסדר המזון מה הוא והוא גוף האדם החומרי הנחלק לד' יסודות שהם ד' יסודות ארמ"ע ד' ליחות לבנה אדומה ירוקה שחורה ועיקרם הם בריאה וכבד וטחול ומרה ומשם מתפשטים לכל הגוף ותוך זה הגוף מתלבש נפש הבהמית ופירוש הענין כי לא כל העולם עשיה בשוה כי הרי שמים והארץ אינם בשוה. והנה הארץ יש לה ד' חלקים ארמ"ע וכולן דומם וזה הדומם גוף ונפש דדומם המקיים אותם ויותר למעלה מזה הוא גוף הצומח כלול מד' ובתוכו נפש הצומחת ולמעלה ממנו הוא גוף הבע"ח כלול מארמ"ע ובתוכו נפש בהמית ובודאי כי בעליון כלול בו התחתון נמצא כי הדומם הוא גוף ונפש הדומם והצומח יש בו חלק גוף ונפש של הדומם ונוסף עליו בחי' עצמו שהוא גוף הצומח ונפש הצומחת ולכן הצומח גדול מהדומם והדומם נעשה צומח ואח"כ הב"ח יש בהם גוף ונפש מדומם וצומח ונוסף עליהם גוף ונפש הבהמיות לכן גוף הדומם והצומח ניזונין מהם וכמו כן האדם יש בו דומם וצומח ובחי' ב"ח גוף ונפש ונוסף עליהן נפש המדברת נכללת מכולן נמצא כי עיקר מציאת האדם הוא מבחי' נפש הבהמית והמדברת כמ"ש בע"ה כי הצומח והדומם טפלים אליהן כנודע ונפש הבהמית אשר יש באדם חוצבה ממקום שנחצבה נפש הבהמית וב"ח שהם חיות ועופות ודגים אלא שהוא הפנימית והמובחר שבנפש הבהמית ולכן היא מדברת וכשהאדם נזון ואוכל מתחבר ונוסף בו נפש הבהמית ממאכלי הדומם כגון מים ומלח:
ומצטרף עם נפש הדומם שבו שהוא יותר מעולה ומתגדל אך להיות עדיין בחי' דומם אינו עדיין מזון לכן הנודר מהמזון מותר במים ובמלח ואח"כ באוכלו הצומח אותו הנפש הצומחת אשר בו מתחבר עם נפש הצומחת שבאדם שהוא מעולה יותר ומתגדלת. אך גוף הצומח יוצא בסוד מותרות לחוץ וכן כשאוכל הב"ח [הבעלי חיים] יוצא הפסולת ונפש הבהמית אשר שם מתחבר עם נפש בהמית שבאדם שהוא מעולה יותר ממנו והוא פנימית כנ"ל ואז מתגדל עמה כנ"ל והוא סוד מזון גופנית כי נפש הבהמית של אדם נקרא עדיין גוף ולא נפש. והרי דומם והצומח וחי והמדבר הם הנקראים ד' יסודות כי כ"א מהם כלולה מארמ"ע והם בחי' גוף של האדם אשר כל אלו הם בחי' הארץ החומרי ומתפשט בתוכם המלבוש האחרון הוא גוף הרקיעים דבעשיה והם הקלי' כי כמו שחומר הארץ היא קלי' וגוף [מבואר שעניין קליפה שייך לעניין גוף] אל הפנימי שבה שרש נפש דומם והצומחת והבהמית כן אח"כ חוזר על דרך זה והגוף של השמים דעשיה שהם הקלי' נכנסים תחלה והבן זה היטב סדר אלו המדרגות. ואז מקליפת נוגה דטוב ורע גוף ושמים דעשיה נמשך ומתלבש באדם תוך נפש הבהמית שבו ובתוך קלי' נוגה זו שהוא יצה"ט ויצה"ר שם ג"כ מתלבש אח"כ פנימית הרקיע דעשיה ונפש שלהם וזהו הנקרא נפש האדם ונפש האופנים והנה נפש זו נקרא נפש אל נפש הבהמית והיא נזונית ממנה כמו שנפש הבהמית נזונית מהצומח כנ"ל אמנם אינה נזונית אלא ע"י הגוף שלה שהוא קליפת נוגה יצ"ט ויצה"ר כנ"ל והנה נמצא כי העכירות של נפש הבהמית שבאדם שעולה אל נפש דעשיה ניזון ממנה הוא גורם לגוף לחטוא ומי גרם לו עכירות בתחלה בנפש הבהמית שבאדם ודאי שנמשך לו מנפש הבהמית שבב"ח שהיא חיצוניות נפש הבהמית שבאדם לכן כשאדם חוטא היה מקריב קרבן נפש הבהמית של ב"ח שהיא גרמה לו לחטוא ונחית אש גבוה ושורף אותו העכירות ואז שורש נפש הבהמית שבאדם נמשך לה זכות ונקיות כי הכל משורש א' חוצבו ומתכפר האדם והבן זה היטב סוד הקרבנות ולהיות כי גם נפש הדומם וצומחת הם יותר עכורים גם הם גרמו וסייעו להחטיא את נפש הבהמית מצד הרע שבהם לכן היו הנסכים וסלתות שהם צומח ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח שהוא כח הדומם ובזה מתתקנין כל חלקי דצח"ם [דומם צומח חי מדבר] והבן זה (והטעם להקריב קרבן בהמה עיין פרשת פנחס רי"ט ועיין בספרים קלי' נגה איקרי ירדן שיורד ועולה ועיין פרשת בראשית דכ"ב):"

עד כאן לשון ספר עץ חיים.

.

.

כתב השערי קדושה:

"אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני"

הקריאה הראשונה כאן, מתפרשת כאילו הנפש היא יישות רוחנית שהיא האדם, והגוף החומרי עוטף אותה כמו לבוש.

אמנם פשוט שזה רק קריאה שבאה מכח הדמיון החיצוני הילדותי ולא מהשכל. שהרי אם הנפש היא יישות רוחנית הרי שאינה תופשת שום מקום בעולם ואין לה שום מידות, ולא ייתכן שתהיה עטופה בדבר חומרי שיש לו מקום מסויים ומידות מוגבלות.

היו מי שאמרו שבזמננו יש יותר מקום לגלות מקצת מאור פנימיות התורה, יותר ממה שהיה בדורות קדמונים. אמנם וודאי לא עלה על דעת שום רב וגדול שכל אדם מההמון יקרא בעצמו בלי מורה ראוי בספר חסידות או קבלה ויבין בקריאה ראשונה בכח עצמו מה כתוב שם. הרי עדיין ספרים אלה הם משל והם פנימיות והם מכבשונו של עולם ומחדריו הפנימיים של המלך, ויש בהם עמקות רבה והם צריכים פירוש נכון להבין את הנמשל, ולא לחשוב שהמשל בעצמו הוא התוכן. מי שחושב שהמשל בעצמו הוא התוכן, הרי זה בדיוק כמו מי שחושב שאם כתוב על הבורא שהוא יושב על כסא הכבוד באמת מדובר על דמות של מלך גדול עם גוף שיושב על כסא. יוצא מזה טעות מרה עד כפירה גמורה.

כך גם מי שחושב שהנפש נמצאת בתוך הגוף, זו טעות מרה. הרי הנפש היא יישות לא חומרית ולכן בהכרח אין לה שום מקום מסויים בעולם החומרי. להיות "בתוך הגוף" הרי זה מקום מסויים בעולם החומרי. כל עיקר המושג של "חומר" הוא ההתפשטות התלת מימדית שמכוחה נעשה העניין שקוראים לו מקום או חלל ובו יש מקומות מסויימים של גופים חומריים, שמוגדרים ביחס למקומם של גופים חומריים אחרים (הארכתי בזה הרבה בהרבה מקומות בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית). בנפש לא שייך כלל עניין זה.

כשקוראים שהנפש מתלבשת בגוף, חושבים שהנפש היא ישות רוחנית שמשוטטת באופן מופשט וערטילאי בעולם, אולי בשמיים (בוודאי לא בתוך האדמה), כמו רוח רפאים או המחשבה הילדותית על מלאכים כאילו הם ציפורים שקופות עם גוף אדם, ואז היא נכנסת לתוך הגוף ושוכנת בתוכו וזה עניין "מתלבשת".

מי שלומד כך עליו נאמר לא זכה נעשית לו סם המוות. נאמר בחז"ל שיש בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא. מי שהוא בעל מקרא אין לו להכניס עצמו לקרוא משנה וכל שכן גמרא וכל שכן פנימיות. אלה דברים מחדרו של המלך, עליהם נאמר הביאני המלך חדריו. והם מתוך פיו ועליהם נאמר ישקני מנשיקות פיהו.

בתחילת השולחן ערוך כתב הרמ"א: ""שויתי ה' לנגדי תמיד", הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול; ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך. כל שכן, כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול, הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד"

העולם הוא דברי תורה של בורא העולם והוא נגלה בהם ונוכח גילויו יש לנהוג כל הזמן כמו שכותב הרמ"א. קל וחומר מי שלומד פנימיות התורה שהיא כמו הבל פיו שלו שבתוך דברי תורתו. גם לפי מי שאמר שבזמננו יש יותר מקום לגילוי אור הפנימיות אין הכוונה שהדברים נעשו הפקר למרמס כל אדם, ושכל לימוד פנימיות בהכרח הוא טוב וראוי איך שלא יהיה.

.

.

בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 55 ביארתי את העניין הנדון כאן לפי דרך עמוקה יותר, כאן אני נוקט דרך פחות עמוקה.

בטימיאוס כתב אפלטון:

d798d799d79ed790d795d7a1-d794d796d79ed79f-d794d795d790-d7a6d79cd79d-d7a0d7a2-d7a9d79c-d794d7a0d7a6d7971.jpg

הוא כתב שהזמן הוא מעין צלם נע של הנצח.

הנה אם יש גוש שיש שאחר כך עשו ממנו פסל, לפני שגילפו בו את הפסל, הפסל לא קיים בפועל, הוא לא ניתן להיתפס, כי אין לו צורה, כלומר לא נקבעו לו גבולות. במיוחד אם גודלו של הגוש אינסופי.

למשל בהקרנת שקופית, הפנס עצמו אם מסתכלים בו לא רואים שום דבר, רק על ידי הסתרת חלק מהאור שלו, שנעשה על ידי שמעבירים את האור של הפנס מבעד לשקופית חצי שקופה, רואים דברים.

אריסטו בפיזיקה ספר ג פרק ו כותב שההתחלה של גילוי האלוהות בעולם היא במושג של ה'אחד' או ה'כל' או ה'שלם'. המושגים האלה מחייבים שיהיה גבול. מה שאין לו בכלל גבול לא יכול להיות הכל ולא השלם. כי הוא לא כולל הכל, תמיד יש עוד משהו, שהרי אין כאן גבול. לכן גם אינו שלם, יש לו תמיד עוד המשך.

הגבול הוא לא המושג של גבול שאנו מכירים, כי גבול אצלנו הוא בהכרח בין שני דברים, יש לו שני צדדים. איננו יכולים לתפוש גבול שיש לו רק צד אחד. אפשר לחשוב שבצד השני אין שום דבר, אבל לא שאין בכלל צד שני. למשל המדענים בימינו סבורים שגדלו של היקום סופי. הוא התחיל להתפשט מנקודה אחת מהמפץ הגדול ומאז הגיע לגודל מסויים שאינו אינסופי, כי לא עברו אינסוף שנים מאז המפץ הגדול. כלומר יש גבול ליקום, הוא מתפשט רק עד שם. אם נשאל מה יש מחוץ ליקום הסופי, אנחנו יכולים רק לחשוב שאין שם שום דבר. אבל כבר אמרנו "שם", אם אמרנו על אותו חוץ "שם", כבר חשבנו על אותו חוץ כעל מקום, כעל חלל ריק לגמרי. אבל באמת גם חלל ריק אין שם כלל. וזה איננו יכולים להשיג. זה גבול שיש לו רק צד אחד, אין צד שני לגבול, לכן אין שם חלל ריק (הרי חלל ריק זה מה שיש בתוך הגבול לפי המדענים, ואם זה גם מה שיש בחוץ אין מובן לכך שגודל היקום סופי שאין כאן גבול כלל (לפי אריסטו אין חלל ריק, הריק שהמדע מכיר, בין החלקיקים של החומר ובמקום בחלל החיצון שאין בו חומר, הוא מה שאריסטו קורא לו החומר החמישי, ובמקום אחר הארכתי בזה)).

זה המושג הצרוף של "גבול" גבול כשלעצמו, לא גבול של משהו. זה העניין של צמצום, ועיין בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 58, ובעוד מקומות רבים שהארכתי בכל זה.

מזה נמשך שיהיה גם גבול בין דברים.

אם מסתכלים על פיל מקדימה, רואים שתי אוזניים ובאמצע חוטם ואין זנב. אם מסתכלים מהצד רואים אוזן אחת וזנב מהצד. נניח שאנשים מסתובבים סביב הפיל וכל פעם רואים אותו מזווית אחרת. החכם מבחין שזה לא כל פעם משהו אחר, אלא שתמיד זה אותו פיל. זה העניין של איזהו חכם הרואה את הנולד, אם הוא מבין שזה אותו פיל ומצרף מה שהוא כבר ראה ממנו, הוא יכול לשער איך הוא ייראה בעתיד מזווית שעוד לא ראינו אותו ממנה. כך נביא יודע מה שיקרה בעתיד (הרמב"ם מבאר שנבואה זה אופן של השגת חכמה).

הפיל זה הגילוי של כבוד הבורא ואחדותו מצד הנצח. אנחנו מוגבלים ולא יכולים לראות בבת אחת מכל הצדדים (שזה עניין הנצח), אבל אנחנו סובבים סביב הפיל ורואים אותו מכל הצדדים רק לא בבת אחת אלא בכל פעם מזווית אחת ואחר כך מזווית אחרת (זה העניין שבכל ליל סדר אנו יוצאים מצרים ממש, וכן בשאר המועדים, כי הזמן הוא מעגלי, או יותר נכון ספירלי, ואכמ"ל).

העולם הבא הוא לא מקום אחר מהמקום שאנחנו נמצאים בו, הרי הוא עניין רוחני שלא תופש מקום. אלא זה כמו ילד שנמצא בשיעור עיוני עמוק של חכמים. הוא לא מבין מה מדברים. כשיגדל יבין ואז יהיה בעולם אחר ממה שהיה בו כשהיה ילד. או אם אדם למשל לא רואה ולא שומע, הוא נמצא בעולם אחר מאיתנו למרות שהוא כאן איתנו. כך אם יפתחו לנו אופני השגה חדשים שלא שיערנו כלל את אפשרות קיומם והאופנים של השגה שיש בהם, נהיה בעולם אחר, וזהו העולם הבא.

וכמו שכתב בספר התניא א' מ"ו:

"וזהו שכתוב: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", ואומר: "ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אני ה' אלהיכם" וגו'. פירוש, כי על ידי קיום המצוות הריני אלוה שלכם, כמו "אלהי אברהם", "אלהי יצחק" וכו', שנקרא כן מפני שהאבות היו בחינת מרכבה לו יתברך, ובטלים ונכללים באורו. וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצוות. לכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצווה, אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו. רק שאין נפשו מרגשת, מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלהים, כמו האבות וכיוצא בהן, שראו עולמם בחייהם."

עד כאן לשונו. וכן לשון ראיה הוא בבראשית רבה ס"ב שרואים את העולם הבא, והוא מדוייק שזה עניין של השגה, שראייה הוא לשון כללי לכל השגה וכמו: ליבי ראה הרבה חכמה. וכן מבואר שהלשון "ה' השוכן ומתלבש בנפשו" פשוט שלא יכולה להתפרש כאילו הקב"ה נמצא בתוך נפשו, וכמו שכתבתי, שלא ייתכן שהבורא יימצא בתוך מה שהוא ברא, אלא הוא משל.

.

כתוב בנדה שתינוק במעי אמו צופה מסוף העולם ועד סופו, ובברייתא דמלאכת המשכן פרק י"ד נאמר "מסתכל בחבית ויודע מה שבתוכה בטפיח ויודע מה שבתוכו מפני ענן השכינה". מבואר שיש אפשרות של השגה של השכל שאינה מוכרת לנו. זה לא דומה לשיקוף רנטגן, כי אלה קרני רנטגן שעוברות מסוף העולם עד סופו ורואות הכל וכל המראות מתערבבים ואי אפשר להבחין ביניהם. וביותר שרנטגן עובר דרך דברים מסויימים ואל עובר דרך אחרים ומזה נעשה התמונה, אבל אם הוא עובר בשווה דרך כל הדברים לא ייתכן שתהיה תמונה. וכאן וודאי כמו שדופן החבית היתה שקופה גם היין היה שקוף באותה מידה. אלא פשוט שמדובר בדרכי השגה שאין לנו שום מושג בהן. כך אפשר לראות את הפיל מכל הצדדים בבת אחת וזה תפישה של נצח ואין לנו מושג בזה.

אצלנו המציאות מיוסדת על תנועה בלתי פוסקת. ההגדרה של תנועה ושל זמן כתב אריסטו בפיזיקה ספר ג' פרק א' שהיא מהלך היציאה מהבכח אל הבפועל. זה עוד לפני התנועה והזמן, התנועה והזמן מוגדרים מכח המושג שקודם להם והוא העניין של יציאה מהכח אל הפועל. הכח הוא האפשרות להשיג דבר והבפועל הוא ההשגה ממש.  כל הנצח ניתן להשגה בכח, אבל בפועל רק זווית חלקית אחת ממנו יכולה להיות מושגת. ויש תנועה בלתי פוסקת מזווית חלקית אחת אל זווית חלקית אחרת, והתנועה גורמת לשייך אותנו למלוא היקף המעגל של התפישה מכל הצדדים כאחד. להיות נע לאורך קו, כל זמן שהתנועה רצופה ואין רגע מעצור יש בזה בחינה של להיות על כל הקו בבת אחת.

עיין בביאור על מורה נבוכים על הקדמות לחלק ב – הקדמה כו (חלק ב') – ביאור בפיזיקה של אריסטו ספר ח' פרקים ה'-ח', בעניין הקו, שאריסטו מוכיח ומבאר שהוא רצף. הכוונה היא שאם נעמיד נקודה מול ראי שמעוות כל דבר שייראה יותר רחב ממה שהוא באמת, הנקודה תראה כמו קו. (עיין עוד מקומות רבים בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית שהעניין הזה נתבאר יותר, לפי התגיות "רצף" וגם "אכילס והצב"). הקו שבראי לא מתחלק, הוא אחד כמו נקודה, הוא לא עשוי רצף של נקודות. לכן הנע לאורך הקו באמת עומד על נקודה, והוא בכל הנקודה, ולכן הוא בכל הקו בבת אחת.

.

על הנקודה זו עמידה. על הקו זו גם עמידה, רק כמו שהוא נראה ארוך כך העמידה נראית תנועה. הזמן הוא צלם נע של הנצח. הזמן זה השתקפות של הנצח, מה שמשקף הוא התנועה.

כל העניינים האלה נתבארו באריכות בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית בהרבה מקומות עם ההסבר וההוכחה וההכרח, ודיון באפשרויות אחרות להסתכל על זה, ועם הרבה דוגמאות ועניינים מסתעפים, ודיון בקושיות שיש להקשות על זה. כאן אני רק מביא את הדברים כמו שהם בדרך סיפור. כלומר אני רק מספר בקיצור נמרץ את המסקנות של המהלכים של ההוכחה וההתבוננות הארוכים שנתבארו שם.

אפשר לראות עוד בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 60, במאמר שם בכותרת: "מאמר: הזמן והנצח – הבכח והבפועל".

.

העניין של צורה הוא גילוי חלקי של מציאות הבורא ואחדותו. בצמצום נכנס עניין הגבול, והצורה היא גילוי שהוטל בו גבול. היא אופן גילוי שמתגלה אל מי שמתחת הזמן, שיכול לתפוש בכל רגע רק מבט חלקי. כדי שהמבט יהיה חלקי יש צורך לגזור חלק מהשלם, וזה על ידי הגבול. זה כמו פסל מגולף משיש, הגילוף מכניס באופן חלקי מקצת העדר לתוך שלמות גוש השיש, ועל ידי זה מטיל בו גבולות (או כמו בדוגמה של שקופית ופנס שהשקופית מכניסה העדר חלקי וגבולות בתוך אור הפנס). מהגבולות נעשית צורה שאפשר לתפוש אותה, דווקא בגלל שהיא חלקית אנו יכולים לתפוש אותה, כי אין לנו אפשרות תפישה בנצחי כלל.  וכל פעם אנו תופשים חלק אחר וזו תנועה רצופה ומזה נעשה שהתפישה החלקית היא צלם של הנצח.

.

מורה נבוכים א ע"ב:

"וכל הוה נפסד, אמנם יתהוה מן היסודות ואליהם יפסד, ומן היסודות יתהוו קצתם מקצתם ויפסדו קצתם אל קצתם, שחומר הכל אחד. ואי-אפשר הימצא חומר מבלי צורה, ולא תימצא צורה טבעית מאלו ההויים הנפסדים מבלי חומר; יהיה הענין אם-כן בהויות והפסדות, והיות כל מה שיתהוה מהם ויפסיד אליהם חוזר חלילה, כדמות סיבוב הגלגל, עד שתהיה תנועת החומר הזה בעל הצורה בבא בו הצורות זו אחר זו כתנועת הגלגל באנה [כלומר בקטגוריית המקום שנקראת בלשון ימי הביניים 'אנה'], כהשתנות ההנחות בעצמם לכל חלק ממנו."

(תרגום שוורץ:

"כל מה שמתהווה וכלה, מתהווה מן היסודות וכלה אליהם. כמו כן מתהווים היסודות זה מזה וכַלים זה אל זה; שכן החומר של הכל הוא אחד, ולא תיתכן מציאותו של חומר בלי צורה, ולא נמצאת צורה טבעית מאותן (צורות) מתהוות וכלות בלי חומר. מכאן שהעניין של התהוותם וכליונם, והתהוות כל מה שמתהווה מהם וכלה אליהם חוזר במעגל בדומה לסיבוב הגלגל, באופן שתנועת החומר הזה, המקבל-צורה על-ידי ההתחלפות הרצופה של הצורות עליו, היא כתנועת הגלגל ב"איפה", כך שאותן תנוחות עצמן חוזרות לכל חלק שלו")

זו התנועה שמכוחה הזמן הוא צלם של הנצח.

.

הצורה היא משהו שניתן לתפוש בשכל עיוני, היא מושג שכלי, מהות. יש לה הגדרה, הגדרה היא גדר, גבול, משהו שמייחד את מהותו מדברים אחרים, מטיל גבול בינו לבינם. גם כח הדמיון יכול לתפוש צורה, כמו שתופשים ציור או שאר אמנות או יופי של משהו שקיים בעולם, חביבות של תינוק או יופי של אדם מבוגר או פרח, או הוד מראה שמים וים ונוף, וכו',  וזה עיקר תפישתנו בכל דבר. הנביא תופש בשכל עיוני ודמיון שניהם ביחד מאוחדים לגמרי.

הגבול שמדובר עליו הוא לא גבול פיזי, הוא לא מגביל מקום בחלל. זה עניין רוחני של תפישה. אם אין גבול מבחינת תפישה, היינו שאין הגדרה שאומרת שמשהו הוא דווקא כך וכך ולא אחרת. כלומר אין הבדל בין חתול לכלב, אין הבדל בין שלוש לארבע, אין הבדל בין צדק לחוסר צדק. שלוש הוא דווקא שלוש, לא פחות ולא יותר, יש לו גבול, וזה מה שקובע את מהותו ומה שמבדיל אותו מארבע. הרי האור האלוהי של אחדות הבורא מתגלה בחתול כמו שהוא מתגלה בכלב, מתגלה בשלוש כמו שמתגלה בארבע, ומתגלה גם בחוסר צדק שגם הוא נברא (הוא נברא רק כאפשרות ולא בהכרח שתתממש, וגם זה גילוי כבוד הבורא, ואכמ"ל). אם האור הזה לא מוגבל הכל יהיה אחד לגמרי, לא יהיו דברים בעולם, הכל יתמזג בחזרה אל הבורא כמו טיפה אל הים.

.

כאן יש מלחמה. הצורה היא אור גילוי אלהי נצחי של אחדותו ומציאותו. האור הזה הוא גילוי שהוא תמיד יותר ממה שנכנס לצורה. האור הוא נצחי, הוא כל הזוויות בבת אחת. הוא מגלה הכל בבת אחת, ואנחנו לא יכולים לתפוש כך. אנחנו יכולים לראות פיל רק מצד מסויים אחד שלו, איננו יכולים לראות את כל צדדיו בבת אחת. התפישה של כל הצדדים בבת אחת היא בשבילנו אינסוף שמחשבה לא תופסת בו כלל.

צורה היא גילוי של אור אחדותו מציאותו שהוטל בו גבול, דהיינו שהוא גילוי ממבט חלקי (החלקיות של המבט מכריחה את רציפות התנועה, כי אם תהיה עצירה יהיה שהבורא מתגלה בגילוי הזה, וזה שקר כי גילויו גדול יותר מזה (וחותמו של הקב"ה אמת), שהרי זה רק חלקי. אבל ההווה הוא לא קיים, הוא נקודה בלי אורך, אין בו עצירה, הוא רק סוף העבר ותחילת העתיד כלשון אריסטו, הוא רק תנועה בלי הוויה משלו, ולכן אין בו שקר (זה העומק של עניין ביטול תורה שלא יהיה פומיה פסיק מגירסה, שלא יפסוק פיו מלימוד כלל, ואז למלאך המוות אין רשות לגעת בו, כי הלימוד הוא המבט על אחדותו, והמבט צריך להיות בתנועה מתמדת, כל הזמן ללמוד משהו חדש. אם יש בו עצירה הוא נעשה לשקר.

בסנהדרין צט א לרבי נהוראי הפסוק: "כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת כו'" נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. אם הוא מוכרח להפסיק זה לא הפסק והרציפות נשמרת. כי העצירה משאירה את הגילוי במצב עומד של חלקיות ואז הוא שקר ולכן "דבר ה' בזה".

.

יש עניין ארוך מאוד, שאין כאן מקומו, והוא שכל רצון או מחשבה של הבורא בעולם נתפשים בבחינה מסויימת כדברים שקיימים כאילו הם עצמים בפני עצמם שיש להם מציאות. למשל אומרים שיש ספירת חסד (מידת החסד) וספירת דין, או שיש מלאך שנקרא רפאל והוא מלאך הרפואה, והמלאך הזה הוא אינו אלא רצונו של הבורא יתברך שתהיה רפואה לבני אדם, ומלבד רצונו אין כאן שום יישות, ואעפ"כ אנו אומרים 'מלאך רפאל' ומתייחסים כאילו זה משהו שנמצא. ואומרים שמשהו מעורר מידת הדין או שבזכות צדקה מעוררים את החסד, כאילו שיש משהו שקיים שהוא מידת הדין או מידת החסד, ובאמת לא קיימת שום מידה ושום ספירה אלא הוא ותאריו אחד (כמו שכתב בשמונה פרקים פרק ח'), כלומר יש רק אותו, והוא פועל לעיתים כך ולעיתים כך, והכל רק הוא עצמו (זה מה שנרמז בספירת תפארת שהיא האמצע בין חסד לדין והיא של הוי"ה שזה שמו המפורש, כלומר רק הוא בעצמו במציאותו לפעמים עושה חסד ולפעמים דין, החסד והדין יוצאים מהאמצע ומנוהלים מהאמצע שזה הוא עצמו,  ולא שיש כאן חלילה יישות של ספירה או מידה). לא אאריך בזה כאן, נקבל את זה שזה נראה כאילו יש כאן יישות בפני עצמה למרות שבאמת אין זה אלא הוא לבדו שפועל ואין שום דבר אחר, ולא ננסה כאן ליישב את שתי הבחינות ביחד ולבאר למה זה נתפש כך.

אחרי הקדמה זו נאמר, למרות שזה לא מובן בשכל, שצורה היא נפש. היא חיים, יש בה כח פועל. היא מלאך, כי היא רצונו של הבורא. המלאך הזה, הנפש הזו, רצונה הוא לגלות עוד אור, להתפשט עוד ועוד, כי תמיד יש עוד אור שלא התגלה ולא רוצה להיות מוגבל ולהסתתר. אבל היא עצמה רוצה גם באותו רצון עצמו להצטמצם, לעצור את הגילוי, להטיל בו גבול, קץ. יצחק הוא קץ חי. שהרי אם לא יהיה גבול הצורה תימחק. יהיה אור הפנס הלבן בלי השקופית, גוש שיש בלי גילוף, הגילוף הוא הרי הטלת הגבולות בשיש וזה מה שמגלה את מה שיש לגלות באמצעותו.

כלומר הרצון להתפשט והרצון להטיל גבול בהתפשטות הם אותו רצון עצמו, של אותה צורה עצמה. זה לא שני דברים כלל. הרצון להתפשט זו מידת החסד, מידת אברהם. והוא נצטווה על העקדה, לגלות שבו עצמו מונח בהכרח גם הרצון לשים גבול וקץ. מה שמתגלה בבחינת יצחק, שהוא מידת הדין.

.

בסוף מטאפיזיקה אטא כתב אריסטו:

 סוף מטאפיזיקה אטא. ועיין בזה בסוף רשימה 60.

Owing to the difficulty about unity some speak of ‘participation’, and raise the question, what is the cause of participation and what is it to participate; and others speak of ‘communion’, as Lycophron says knowledge is a communion of knowing with the soul; and others say life is a ‘composition’ or ‘connexion’ of soul with body. Yet the same account applies to all cases; for being healthy, too, will on this showing be either a ‘communion’ or a ‘connexion’ or a ‘composition’ of soul and health, and the fact that the bronze is a triangle will be a ‘composition’ of bronze and triangle, and the fact that a thing is white will be a ‘composition’ of surface and whiteness. The reason is that people look for a unifying formula, and a difference, between potency and complete reality. But, as has been said, the proximate matter and the form are one and the same thing, the one potentially, and the other actually. Therefore it is like asking what in general is the cause of unity and of a thing’s being one; for each thing is a unity, and the potential and the actual are somehow one. Therefore there is no other cause here unless there is something which caused the movement from potency into actuality. And all things which have no matter are without qualification essentially unities."

בתרגום מקוצר, הוא מדבר על הקשר בין צורה לחומר. הוא אומר שזה לא שהגוף החומרי נוטל חלק בצורה, או שהוא והצורה קשורים, או מחוברים וכל כיו"ב, אלא שהם אחדות מהותית ללא סייג.

הנפש של הצורה רוצה רק רצון אחד, לגלות את אחדות הבורא ומציאותו. זה כל עניינה. אם היא תהיה מוגבלת זה נגד רצונה לגלות, אבל אם היא לא תעצור בגבול ותהיה גילוי חלקי בלבד, לא יהיה בה שום גילוי כל עיקר, כי הגילוי הוא על ידי הגבולות. הגבולות מציירים את הצורה. לכן מבחינה אחת הרצון להתפשט והרצון להטיל גבול סותרים, אבל בשרשם הם רצון אחד גמור ממש, בלי שום פירוד.

הדרך של הצורה להתקיים ולהיות גילוי, הוא באיזון בין שני הצדדים האלה. גילוי מופרז ימחק את הגבולות ויטשטש את הציור של הצורה, את ההגדרה שלה. הגבלה מופרזת תפחית את האור והגילוי. אם הצורה לא מגלה את האור שהיא אמורה לגלות, שנבראה ויועדה לגלות, היא משקרת, היא מגלה משהו אחר, זו עבודה זרה. לראות דברים וכוחות לא עד סוף השורש שלהם, לא עד התכללותם באחדות האלוהית הכוללת. הפרזה במידת החסד גורמת להתנהגות של גניבה וזימה שהם טשטוש גבולות (ישמעאל), והפרזה במידת הדין גורמת לעבודה זרה ורצחנות (עשיו).

האיזון נובע מההשגה שהכל במקורו אחד, הכל נובע מהאחד. אין חסד בפני עצמו ולא דין בפני עצמו, אלא אחד שפועל את זה וגם את זה. כמו אב לילדיו שהילדים לא אומרים יש שני דברים משפיעים בחיים שלי, מידת החסד של אבא שלי ומידת הדין של אבא שלי. יש רק דבר אחד בחיי והוא אבא שלי בעצמו. כיוון שהוא רוצה להעמיד אותי כבנו כראוי לפעמים הוא משפיע עלי מטובו וחכמתו ולפעמים הוא מגביל אותי, והכל הוא אבא אחד ואהבה אחת וגידול אחד וגילוי אחד. זו מידת תפארת שהיא המידה האמצעית, והיא מידת יעקב והיא התורה.

ההשגה שממנה נובעת התפישה של האיזון והידיעה בכל רגע ורגע איך לנהוג באופן המאוזן, היא מכח העצם של האדם, הנקודה הכי פנימית ומהותית שלו, הנביעה, השורש. הנקודה האחת, שמשם הוא משיג את האחד. כשהוא מחובר לשם נובע משם הידיעה של האיזון וההנחיה איך לנהוג בכל רגע בדרך של האיזון שמביאה לגילוי מלא ואמיתי של המציאות והאחדות של הבורא בצורת האדם. צורת האדם היא מהותו, מחשבתו, השגתו, דמיונו, רגשותיו, כל עולמו הפנימי, הנפשי, מעשיו, יחסיו. כל חייו. והיא צלם נע של הנצח שבו, כי צורת האדם היא באופן של הימשכות על פני הזמן. כל רגע ורגע האדם הוא אחר, הוא תמיד משתנה, או צומח ומתפתח או להיפך. כל רגע מחייו הוא מבט חלקי אחר על מהותו השרשית שהיא אחת.

יצר הרע הוא כח הזרות. שבת קה ב:

""לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע"

היצר מנתק את האדם מהנביעה של שרשו. ואז האדם מתנתק מהידיעה איך לאזן את הכוחות של חסד ושל דין. הוא סוטה מהמידה הממוצעת המוזגת המאוזנת. אין שום דרך לדעת איך לאזן בין חסד לדין. אם יש לי ילד, אני יכול למשל לעשות איתו משהו מענג, ואם אני מרגיש ברגע מסויים שהוא עבר גבול כלשהו אני עוצר אותו, ואז או ממשיך להתענג איתו או מפסיק, או מעניש וכו'. אלה החלטות שמחליטים בכל רגע ורגע, וההחלטה היא מיידית והיא נכונה רק לאותו הרגע, וצריך מינון מדוייק לגמרי כמה חמורה הטלת הגבול וכמה חמור העונש וכו', והמינון נקבע לפי החלטת הרגע ולפי ההרגשה של האב שבאה מפנימיותו כיוון שהוא אוהב את הילד ומחובר אליו, מחובר אל עצמו כאבא. בלי החיבור החי אל עצמו מבפנים, אל המקום החי הטוב העמוק האמיתי שבעמקו כאבא, לעולם הוא לא ינהג נכון ומאוזן בדייקנות. הדייקנות כאן היא החשוב. ככל שהוא מחובר יותר לפנימיותו הוא יהיה מדוייק יותר. היצר פוגם בחיבור לעצמו, הוא אל זר שבליבו של אדם, הוא מטיל זרות בין האדם לעצמו. זה כח מיוחד ותמוה מאוד. איך יתכן להפריד דבר מעצמו? האם אני יכול להטיל זרות בין האבן לעצמה או בין הפרח לעצמו. אפשר שהמספר שלוש יהיה זר לעצמו? אם הוא זר לעצמו הוא כבר משהו אחר, הוא מפסיק להיות עצמו הוא השתנה. איך ייתכן שהוא יישאר עצמו ויהיה זר לעצמו. מי זר למי, אנו אומרים "הוא" זר ל"עצמו". מי זה "הוא" ומי זה "עצמו"?

בסוטה ג א נאמר: "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות". אדם במצב פסיכוטי אנו אומרים שהוא לא עצמו, הוא מנותק מעצמו. הוא זר לעצמו. וממילא גם למציאות. גם זה חידה עצומה מה בדיוק קורה כשאדם חולה נפש. הוא מכה מישהו ואחר כך מתעשת ואומר סליחה זה לא הייתי אני, נכנס בי שגעון. ובתי המשפט לפעמים פוטרים אותו מעונש כי זה לא היה הוא. אז מי זה כן היה? מישהו הרי הכה? זה עניין עמוק ונפלא עד מאוד. כבר הארכתי בזה הרבה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית. זה נוגע לדברי אפלטון בטימיאוס שאמר שהיתה הוה אמינא שהבורא ברא את העולם לא לפי הדגם של הנצח, אלא לפי הדגם של מה שמתהווה וכלה. וגם אריסטו במטאפיזיקה ד מדבר בזה ושם גם כתבתי בזה, ואי אפשר להאריך בזה כאן, כי זה יותר ארוך ועמוק מכל הרשימה הזו.

.

הכח שיש בצורה לעצור את עצמה כדי שיהיה בה גבול שיצייר אותה ויקיים אותה כצורה, זה מה שנקרא גוף וחומר. הכח שיש בצורה שרוצה להתפשט ולהאיר יותר, לדחוק להרחיב את הגבול, הוא מה שנקרא נפש וצורה. היצר הרע של יסוד העפר והמים, מושך לצאת מהאיזון של גוף ונפש לכיוון של גבול, כלומר פחות אור של גילוי רוחני. זה מה שנקרא משיכה לגשמיות, לתאוות מצד המים ולעצלות מצד העפר. לתאווה יבקש נפרד, התאווה מגלה צורה של משהו שהוא לא אחדות, הוא רוצה רק לעצמו, וזה הקטנה של גילוי האחדות האלהית בצורת האדם, לכן זה נקרא חומריות.

הרוח והאש הם משיכה לצאת מהאיזון של גוף ונפש לצד ההתפשטות של ריבוי אור. האש היא גאווה, העומק של הגאווה הוא חוסר מוכנות להכיר בכך שאני מוגבל, רצון להיות מאיר באופן בלתי מוגבל, כלומר להיות האלוהים בעצמי. הרוח הוא הרצון לדבר הרבה, הרבה דברים שנשמעים מלאים תוכן של גילוי אלוהות אבל הם פטפוטים. הרבה לזוז, להתפשט, להפיץ את האור לכל הכיוונים. וזה חלול וריק כי זה לא מכיר בגבולות במקום המדוייק שלהם, זה מזיז את הגבולות לכיוון רחב יותר מהאיזון.

.

זה הביאור במה שכותב הרמב"ם בשמונה פרקים על המידה האמצעית, הממוצעת, בין שני הקצוות הקיצוניים. הוא העתיק את זה כנראה מאלפראבי ששאב את זה מאריסטו. זה שביל הזהב של אריסטו. (יש אצלי ספר של אבן אלצאיג הנקרא גם אבן באג'ה שהרמב"ם העריך מאוד וגם הוא מדבר שם על אותו שביל זהב ומידה ממוצעת). זה מה שהתורה מלמדת בסיפורים על יעקב אבינו.

כל מה שדיברו על מלחמת היצר שאדם מתאווה לסופגניות וכובש את תאוותו ושובר את יצר הרע, הכוונה היא שמתאווה באופן שיוצא מהאיזון המדוייק של דרך האמצע. אם הוא מתאווה באופן שזה מאוזן לפי דרך אמצעית ככל שיאכל יותר כך מקיים מצווה יותר. אם יש בו פגימה בחיבור לעצמו שמשם נובע האיזון האמצעי, והוא נמשך לצאת מהאמצע על ידי הפרזה בסופגניות, אז זו מידה רעה שהיא כח היצר הרע. אין שום דרך לשבור את זה או לעבוד על זה. כל מי שניסה יודע שנכשל, אולי כבר החכים והתייאש ואולי הוא עדיין מנס הומשיך להיכשל. הוא עדיין רוצה את הסופגניות וככל שישבור את תאוותו כך ירצה יותר. זה כמו קפיץ שדורכים ובסף הוא משתחרר, וככל שדרכו אותו יותר כך הוא קופץ בחזרה יותר חזק. פעם בוועד של אברכים שהיו חוזרים בתשובה ותיקים ובני עליה, שאלתי מה הייתם עושים אם הקב"ה היה אומר לכם שכעת מותר לכם לעשות ככל העולה על רוחכם ואף מצווה ייחשב לכם. והם אמרו לאנוס ולגנוב ולזלול וכיו"ב. ושאלתי האם כשהיו חילונים וסברו שמותר התנהגו כך, והם אמרו שכלל וכלל לא, אבל ברור להם שעכשיו הם יתנהגו כך. ואיפה מה שהתורה מעדנת ומזככת וגורמת להתעלות ולאור רוחני?

אלא שהם לא הולכים בדרך התורה באמת וביושר אלא בעקימות ושקר.

בימים האחרונים הייתי חולה ולא יכולתי ללמוד (לכן גם אני כותב כאן עכשיו כי קשה לי עדיין העיון של לכתוב ב"עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית"), ושמעתי מעט שיעורי תורה מוקלטים (חלק ממה שאני כותב כאן זה כדי לפרוק את הכעס שהם עוררו בי), והם מדברים על כך שיש לרסן את התאוות הגשמיות ואומרים שצריך לעבוד על זה, לתקן את זה. וזה הבל גמור והם משקרים כי בעצמם לא עבדו על שום דבר ולא תיקנו שום דבר, ואפשר שניסו בכנות אבל לא עלתה בידם. דרך כזו לעולם לא מובילה לשום תיקון אלא רק להיפך, וזה בהכרח, וכל מי שאומר שהצליח בידוע שהוא משקר, או לאחרים או לעצמו.

הדרך היחידה להלחם עם היצר היא לחזור להיות מחובר עם עצמו, לשוב בתשובה על חטאו. זה כן דבר שאפשר להצליח בו, בעיקר מי שנשוי ואוהב את אשתו ועובד באמת ובתמים ובכנות וביגיעה על שלום הבית שלו. או שיש לו יסורים ומתמודד איתם. ומזה חוזר מעצמו באופן טבעי, בלי עמל, בצמיחה פשוטה, ליכולת לשמור על איזון ואמצע. כל מה שמדובר על מלחמת היצר בכל הספרים הקדמונים הוא רק באופן כזה. וזו אכן מלחמה גדולה מאוד. למי שעובד על שלום בית בכנות זה ברור כמה המלחמה להיות אמיתי ולהיות מחובר לעצמו היא קשה ומסובכת ומלאה מכשולים וקשיים וכמה היצר ערמומי נוכל ומרושע ושקרן ומסית ומטעה.

עיקר העבודה של שלום בית הוא שיש טענה כלשהי, והוא מתגונן ואומר זה בגלל שכך וכך. וגם לך יש חלק במה שזה כך והרי גם את לא מלאך. ותירוצים וטיוח ואמתלאות, גם מול עצמו. והיא מרגישה שזה לא האמת ומתווכחת, והוא סותר את טענותיה בויכוח, ונשארת מרירות וכואב. ולפעמים זוכים שהכאב קודח נקב מפ]ולש ביצר הרע של הזרות לעצמו, ופתאום מתגלה לאדם מה באמת מבפנים הוא מרגיש בנוגע לאותה טענה, מה מסתתר מאחרי הטענות והויכוחים, איזה רגש אמיתי, פגיע מאוד, מסתתר כמו חלזון, רך, לרוב מאוד ילדותי וטיפשי, מביש מאוד. איך אדם מבוגר שאמור להיות חכם מרגיש דבר כל כך טיפשי. ואם הוא פשוט משתף את זה כמו שזה, לא כדי להשיג משהו או לנצח בויכוח אלא באמת כדי לשתף, להתקרב, להסיר הגנות וחומות. אז יש הענות והתקרבות. זה העמל של שבירת היצר הרע. הוא מרחיק את האדם מעצמו, ומלחמת היצר הקשה היא כך לסלק את הזרות ולהתחבר למה שבאמת ולהרגיש ולהיות אמיתי.

או מי שצריך לעכל מחלה כמו סרטן או הזדקנות שפתאום מחריפה או שכול קשה שנראה בלתי אפשרי לחיות איתו וכיו"ב. לרוב הוא נלחם, מתקומם. יש לאדם ציור בדוי מי הוא. אני איש עסקים ממולח, אני פילוסוף גדול, אני חייל ביחידה מובחרת, אני מוזיקאי, מנופאי, פעיל פוליטי, וכו'. אני איש נחמד, חכם, בעל תושיה, נותן לאחרים, יצירתי, פעיל. ואלה חיי ואלה רגשותי. ואז זה מתמוטט, והאדם נשאר שבר כלי, והוא כועס ומתקומם למה לקחו לי את החיים. המרירות יכולה לאכול את האדם. אבל הוא יכול לחשוף מה מתחת לכל זה. יש בי משהו אמיתי שזה אני, רגש אמיתי פשוט, שהוא מתחת לכל המערכת הזו שהתמוטטה. זה מאוד קטן, תינוקי אולי, מביש, חסר ערך ומשמעות, לא ראוי לשום הוקרה, לא מועיל לאף אחד. אבל זה אני וזה יכול להמשיך לחיות גם בתנאים החדשים. אולי אפילו יותר חי, כי יותר חשוף, בלי כל החומות והשריונות והמגדלים המזוייפים שבנויים על מי שאני באמת.  ושמעתי הרבה אנשים ששמחו על האסון בגלל שהגיעו להכרה מעין זו וזכו בעצמם ובחייהם שמקודם היצר הרע שדד מהם.

.

.

לעיל ברשימה 24 סיפרתי על הקושי שגרם לי להפסיק להיות יכול לקיים מצוות. כשזה קרה הרגשתי שזה אסון נורא, שממוטט את כל עולמי. נתקפתי חרדה נוראה, לא יכולתי לשאת את המחשבה. להיות אברך למדן בעל מעלה וצדיק שמקיים את כל ההלכות בכל החומרות למהדרין והולך בהשקפה הנכונה של הרב ש"ך שמוסר את השקפת רבותינו הטהורה עד מעמד הר סיני, כל זה היה עיקר הזהות שלי בפני עצמי ומול האחרים. כשזה נשבר חרב עלי עולמי לגמרי, הרגשתי שאין לי יותר חיים ואין לי זהות. הכל רק רסיסים שבורים נרקבים. ולאט לאט צמח מההרס משהו אחר, חדש, גיליתי שהיצר שלט בי, כלומר הוא הטיל זרות ביני לבין עצמי. מאחרי כל המבנה שהיה הזהות שלי, האישיות שלי, מי שאני, התודעה שלי, הרגשות שלי, שכן משהו אחר לגמרי. סתם הילד המסכן והבודד והרך והמפחד שהוא אני, כמו שאני.

כך היסורים הם סגולה לשבירת היצר הרע.

.

 

 

.

.

לבושים

נאמר בגמרא שלבושיו של אדם הם כבודו. לתלמידי חכמים יש לבוש של תלמידי חכמים שהם נראים בו כמו מלאכים. לכהנים יש בגדי כהונה. הביאור של עניין לבוש הוא ההתגלות שמוקרנת החוצה של האור האינסופי של הבורא בכלי מצומצם של גבול שמצייר צורה מוגדרת אחת נבדלת מאחרות. יש נשים שלפעמים מציירות קו שחור מסביב לעין, כדי להראות את הגבול של העין. צורת הגבול מציירת את הצורה, וככל שיש יותר גבול יש יותר הקרנה חזקה החוצה של הצורה, ולכן הכחל של נשים מחזק את הרושם של צורת העין שיש בה יופי. מה שהקו סביב העין עושה לעין, הבגד עושה לגוף האדם. הוא מונח על הגבול שלו ובכך מדגיש את ציור קווי הגבול שלו, ובזה מוציא החוצה ביתר עוז את צורתו. צורתו היא כבודו, גילוי אורו, האור האלוהי שהוא מגלה בצורתו, לכן אמרו שלבושיו של אדם הם כבודו.

כשאומרים שצורה מתלבשת בגוף, הכוונה היא שהיא מקבלת על עצמה לעצור בגבול הנכון והמאוזן שראוי לה לפי מהותה. ואז הגבול מגלה אותה והוא יכול לגלות יותר ממה שמוגבל.

על התכלת של ציצית אמרו שתכלת דומה לים (יש שם גם עשבים ויש בהם גרסאות ואכמ"ל) וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. מי שמסתכל בתכלת כבר רואה את כבודו של הבורא בגילוי עליון שנקרא כסא. רבי ירוחם אמר שאנו אומרים בתפילה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כי בלי שראינו אותם בפועל לא היינו יודעים כלל מה פירוש המילה אלהים. היא היתה סתם מילה חסרת משמעות. לפעמים אדם אומר לאהובתו אני רואה בעיניים שלך הרבה דברים. יותר ממה שהגבולות של הצורה אמורים לאפשר לראות. 'מעיין' נקרא 'עין'. העין היא כמו מעיין, מגלה עוד משהו ועוד משהו וזה נובע עוד ועוד.

הכח הזה שיש בגבול להנביע גילוי עד הפנים של הפנים, גבוה מעל גבוה, הוא התכונה של לבוש, שדווקא מכח ההגבלה שהוא מגביל את סיום הגוף, שהוא תוחם את קווי הסיום של הגוף, שמגלה על כבודו של האדם שהוא גבוה מכל גבוה. לכן התלבשות היא עצירה בגבול הנכון המדוייק באיזונו, שהוא דווקא זה שגורם להאיר ביתר שאת החוצה. ולא מדובר כאן על גבול גשמי במקום גשמי. אלא על ההגדרה המדוייקת. כמו כשלומדים סוגיא ויש הגדרה של הסברא של הסוגיא, ועמלים לדייק את הסברא ועוד לדייק ועוד לדייק עד בלי סוף. מסבירים שוב ושוב, ומעיינים שוב ושוב במה שכבר מבינים ויודעים, עמלים ביגיעה עצומה כדי להרוויח עוד מעט מאוד דיוק, כי הדיוק של הסברא הוא הדגשת והבלטת הגבול של צורת הסוגיא. כמו הכחל שסביב העיניים. צורת הסוגיא היא ההבנה העמוקה, של האור שבסוגיא. על הלימוד של תורה שבעל פה אמרו בתנחומא שנאמר "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". וככל שהגבול יותר מדוייק הוא מודגש יותר, ואז הוא פועל להאיר את הצורה כמו הקו שסביב העין וכמו הבגד שמדייק את קו ההגבלה של סיום צורת הגוף.

בסדר ההוויה קודם הצורה מושפעת והיא מתפשטת ומגלה עוד אור, עד שמגיע המקום של האיזון ושם בדיוק צריך שיוטל בה הגבול והיא תיעצר. העצירה היא מה שנקרא התלבשות. כשאומרים שנפש האדם התלבשה בגופו, הכוונה שהאור המתפשט עד אינסוף של התחלת השפעת צורת נפשו מגנזי מרומים עצר בגבול שנקרא גופו. הגבול הזה מוגבל כבר מהמקום הרוחני הצרוף של נשמתו, כמו הגבול של סברא שהוא דיוק ההבנה שלה, ומשם הוא מתפשט עד הגוף החומרי. ההתפשטות הזו ומה היא חומריותו של הגוף, עיין בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 55, ועוד ברשימות קודמות שם. הגוף החומרי עצמו הוא גם נפש רוחנית באותה מידה. ההופעה כחומר היא של המהות האחת שהיא הגוף והנפש, החומר והצורה, שהם רק בחינות של אותו דבר ולא שני דברים נפרדים.  גוף יש כבר מסתירת כתר, מהמקום הרוחני הכי גבוה, ונפש יש גם במקום הרוחני הכי נמוך, הם אחד. השתלשלות המדרגות היא של הגוף והנפש כאחד מהכי רוחני ומופשט עד הכי חומרי. אנו רגילים לכנות את המדרגה הנמוכה כ"חומר" שלא בצדק. יש לזה סיבה, במדרגה הזו הצד של הגבול יותר ניכר מהצד של התפשטות האור, ובמדרגה הגבוהה הצד של התפשטות האור ניכר יותר. אבל גוף ונפש יש גם כאן וגם כאן כי הם בחינות של אותו הדבר עצמו ואי אפשר להפריד ביניהם כלל. לכן הרמב"ם בשמונה פרקים כתב שלא ייתכן שהבורא שונא את הגוף ורוצה ברעתו או בהחסרה של חיותו.

.

.

שמונה פרקים פרק א':

"דַּע, שֶּׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם אַחַת; וְיֵשׁ לָהּ פְּעֻלּוֹת רַבּוֹת חֲלוּקוֹת, יִקְרָאוּן קְצָת הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן: נְפָשׁוֹת. וְיֵחָשֵׁב בַּעֲבוּר זֶה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ הָרוֹפְאִים, עַד שֶׁשָּׂם רֹאשׁ הָרוֹפְאִים פְּתִיחַת סִפְרוֹ, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת שָׁלשׁ: טִבְעִית, חִיּוּנִית וְנַפְשִׁית. וּפְעָמִים שֶׁיִּקָּרְאוּ: כֹּחוֹת וַחֲלָקִים, עַד שֶׁיֵאָמֵר: חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ – וְזֶה הַשֵּׁם יַעֲשׂוּהוּ הַפִּילוֹסוֹפִים הַרְבֵּה פְעָמִים. וְאֵינָם רוֹצִים בְּאָמְרָם: "חֶלְקֵי", שֶׁהִיא מִתְחַלֶּקֶת כְּהֵחָלֵק הַגּוּפוֹת, אֲבָל הֵם מוֹנִים פְּעֻלּוֹתֶיהָ הַחֲלוּקוֹת שֶׁהֵן לִכְלַל הַנֶּפֶשׁ, כַּחֲלָקִים לַ"כֹּל" הַמְחֻבָּר מֵהַחֲלָקִים הָהֵם.

וְאַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁתִּקּוּן הַמִּדּוֹת הִיא: רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ. וּכְמוֹ שֶׁהָרוֹפֵא אֲשֶׁר יְרַפֵּא הַגּוּפוֹת צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע תְּחִלָּה הַגּוּף אֲשֶׁר יִרְפָּאֵהוּ: כֻּלּוֹ וַחֲלָקָיו מָה הֵם, רְצוֹנִי לוֹמַר: גּוּף הָאָדָם; וְצָרִיךְ שֶׁיֵדַע אֵיזֶה דְבָרִים יַחֲלוּהוּ וְיִשְׁמֹר מֵהֶם; וְאֵיזֶה דְבָרִים יַבְרִיאוּהוּ וִיכַוֵּן אֲלֵיהֶם – כֵּן רוֹפֵא הַנֶּפֶשׁ הָרוֹצֶה לְתַקֵּן מִדּוֹת הָאָדָם, צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ בִּכְלָלָהּ וַחֲלָקֶיהָ, וּמַה יַחֲלֶה אוֹתָהּ וּמַה יַבְרִיאָהּ. וּמִפְּנֵי זֶה אֹמַר, שֶׁחֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ הֵם חֲמִשָּׁה: הַזָּן – וְהוּא נִקְרָא: צוֹמֵחַ; וְהַמַּרְגִּישׁ, וְהַמְדַמֶּה, וְהַמִּתְעוֹרֵר, וְהַשִׂכְלִי.

וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק, שֶׁדְּבָרֵינוּ אֵינָם רַק בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם. כִּי כֹחַ הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ הָאָדָם, אֵינוֹ כְּכֹחַ הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ הַסּוּס וְהַחֲמוֹר – כִּי הָאָדָם נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית; וְהַחֲמוֹר נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִןהַנֶּפֶשׁ הַחֲמוֹרִית; וְהַנֶּשֶׁר נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לָהּ.

וְאָמְנָם יֵאָמֵר עַל הַכֹּל: "נִזּוֹן" בְּשִׁתּוּף םהַשֵּׁם לְבָד, לֹא שֶׁהָעִנְיָן בְּכֻלָּם אֶחָד בְּעַצְמוֹ. וְכֵן יֵאָמֵר עַלהָאָדָם וּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים: "מַרְגִּישׁ" בְּשִׁתּוּףהַשֵׁם בִּלְבָד, לֹא שֶׁהַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בָּאָדָם הוּא הַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בִּשְׁאָר בַּעֲלֵי הַחַיִּים. וְלֹא הַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בְּזֶה הַמִּין, הוּא הַהֶרְגֵּשׁ בְּעַצְמוֹ אֲשֶׁר בְּמִין אַחֵר – אֲבָל כָּלמִין וָמִין מֵאֲשֶׁר לוֹ נֶפֶשׁ, יֵשׁ לוֹ נֶפֶשׁ אַחַת בִּלְתִּי נֶפֶשׁ הָאַחֵר. וְיִתְחַיֵּב מִנֶּפֶשׁ זֶה פְּעֻלּוֹת אֵלֶּה, וּמִנֶּפֶשׁ זֶה פְּעֻלּוֹת אֲחֵרוֹת. וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּדְמֶה פְּעֻלָּה לִפְעֻלָּה, וְיַחְשֹׁב בִּשְׁתֵּי הַפְּעֻלּוֹת שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד בְּעַצְמוֹ – וְאֵין הַדָּבָר כֵּן. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה: שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת חֲשׁוּכִים. הָאֶחָד מֵהֶם – זָרְחָה עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ וְהֵאִיר; וְהַשֵּׁנִי – הֵאִיר עָלָיו הַיָּרֵחַ וְהֵאִיר; וְהַשְּׁלִישִׁי – הֻדְלַק בּוֹ הַנֵּר וְהֵאִיר. הִנֵּה כָּלאֶחָד מֵהֶם נִמְצָא בּוֹ הָאוֹר; אֲבָל סִבַּת זֶה הָאוֹר וּפוֹעֲלוֹ – הַשֶּׁמֶשׁ, וּפוֹעֵל הָאַחֵר – הַיָּרֵחַ, וּפוֹעֵל הָאַחֵר – הָאֵשׁ. כֵּן פּוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הָאָדָם – הוּא: נֶפֶשׁ הָאָדָם, וּפוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הַחֲמוֹר – הוּא:נֶפֶשׁ הַחֲמוֹר, וּפוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הַנֶּשֶׁר – הוּא: נֶפֶשׁ הַנֶּשֶׁר; וְאֵין לָהֶם עִנְיָן שֶׁיְּקַבְּצֵם אֶלָּא בְּשִׁתּוּף הַשֵׁם בִּלְבָד.וְהָבֵן זֶה הָעִנְיָן, שֶׁהוּא נִפְלָא מְאֹד; יִכָּשְׁלוּ בּוֹ הַרְבֵּה מֵהַפִּילוֹסוֹפִים, וְיִתְחַיְּבוּ בָּזֶה הַרְחָקוֹת וְדֵעוֹת בִּלְתִּי אֲמִתּוֹת."

מבואר כאן להדיא לא כמו אלה שטעו לפרש בדברי בעל התניא והרב קוק שיש שתי נפשות. הנפש אחת.

הרמב"ם מדבר כאן על הנפש הזן והמתעורר שזו הנפש היסודית או הנפש הבהמית הגשמית שדיבר בה בעל התניא. וכן על הנפש השכלית שזוהי הנפש האלוהית שדיבר בה בעל התניא. (לא מדובר על אותו שכל מילולי ריק שבו אנו לומדים באוניברסיטה סוציולוגיה וסטטיסטיקה, אלא על הכח של אהבה וכיסופים לאיחוד עם הבורא וחולי אהבה שמדבר הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה וצפייה בצורות המופשטות ובאדון הכל עצמו שמדבר הרמב"ם בפרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה ז)

והוא אומר בפירוש ששתי אלה הן אחד גמור. ולכן הוא שולל לחלוטין את המחשבה שהחלק הבהמי שלי הוא אותו דבר כמו של חמור. כלומר הרגש שאני מרגיש כשאני רעב, ואפילו הכח שמעכל את המזון וגורם לי לגדול, אצל אדם הוא עצם אחר לחלוטין מאצל חמור. כי השכל של אדם שונה משל חמור, והשכל וכל כוחות הנפש וגם החלק הזן של עיכול המזון הם נפש אחת לגמרי, ולכן מוכרח שכח עיכול המזון של אדם שונה משל חמור כמו ששכלו שונה משל חמור.

זה כמו שמאירים בפנס לתוך מים עכורים במקצת. יש אלומת אור בתוך המים. ככל שהיא קרובה לפנס היא מאירה יותר, וככל שהיא עמוקה כך היא פחות בהירה. אלומת האור היא משל לנפש האדם. במקום שקרוב לפנס ושם האור חזק האלומה נקראת נפש השכלית, או נפש האלהית, ובמקום שהיא רחוקה וכהה היא נקראת נפש הזן, והגבול עצמו שבו מסתיימת אלומת האור נקרא הגוף הגשמי.

האלומה היא אחת לגמרי. כך נפש האדם אחת לגמרי. החלק הכהה של אלומת האור אינו יצר הרע, הוא קדוש בדיוק כמו כל שאר חלקי האלומה, זה אותו אור למרות שהוא פחות בהיר. לכן כל הכוחות הגופניים הגשמיים שלנו קדושים אל פחות מהכוחות הכי רוחניים שלנו. הכוחות הכי גשמיים הם חלק אלוה ממעל ממש בדיוק כמו הכוחות הכי רוחניים שבנו. כי הכל הוא נפש אחת כמו שכתב הרמב"ם, הכל הוא אותה אלומת אור עצמה. אוי ואבוי לחשוב שהכוחות הגשמיים הם יצר הרע, זה הרג של הנפש והנפש היא כולה אחת והכל נהרג. לכן צריך להביא קרבן לכפר אם מנע את עצמו מיין, ועתיד ליתן דין וחשבון על כל פרי שראה ולא טעם.

אלומת האור מתקיימת על ידי האיזון בין האור שלה לגבול שלה. בלי אור היא לא תתקיים, אבל גם בלי גבול היא לא תתקיים, כל הים יהיה אור אחד גדול ולא תהיה אלומת אור. וצריך את השיווי משקל המדוייק בין התפשטות האור לגבול כדי שהאלומה תהיה מה שהיא. היצר הרע הוא מה שמנתק את האלומה ממהותה ומונע את האפשרות לאזן בין האור לגבול. הוא מנסה לנתק את האדם מנקודת האיזון או על ידי החסרת האור או על ידי ריבוי אור מופרז. והסר שטן מלפנינו ומאחרינו.

קראתי היום קטע יפה שכתבו על הפילוסוף דייויד יום:

"הוא למד שיעור חשוב על טבעם של החיים הטובים. כפי שכתב לאחר מכן ב"מחקר לגבי ההבנה האנושית" (1748): "המוח תובע מנוחה, ואינו יכול לתמוך תמיד בנטייה לדאגה ויצרנות". פילוסופיה חשובה, אבל לא רק היא ואף כי היא טובה, אדם עלול לעבור את הגבול. "מחשבות עמוקות ומחקר סבוך אסורות", אומר יום, "וייענשו בחומרה, באמצעות הרהורים מלנכוליים שהם מציגים, באמצעות אי ודאות אינסופית שתכפה עליכם". החיים "המתאימים ביותר לגזע האנושי" הם "מסוג מעורב" שבו משחק, עונג והסחות דעות ממש כמו מה שנחשב לעיסוקים "גבוהים" יותר. "היה פילוסוף", יועץ יום,  "אבל למרות כל הפילוסופיה שלך, הישאר אדם". (העתקתי מכאן).

חטא הוא התנהגות שלא מתוך האיזון הנכון. תשובה היא לחזור ולהיות מחובר לעצמו, ומשם שוב להתחבר לשרשו שמשם נובעת ידיעת מקום האיזון הנכון בכל דבר בכל רגע ורגע.

.

התלבשות היא הסתכלות על הגבול, שהוא החומר, מצד מה שהוא גילוי של הצורה החוצה. קליפה הוא הסתכלות על הגבול כעל מה שמצמצם ועוצר את התגלות שפע האור. גוף הוא ביטוי נייטרלי, לא מצד ההארה שיש בגבול ולא מצד ההסתר שבו.

מערכת הצורות שברא הבורא, שהיא מה שמתואר בבראשית פרק א', וכן בלימוד של עשר הספירות בספרי הקבלה (שזה אותו עניין כמו סיפור בראשית), אפשר להסתכל עליה מצד האור שמתגלה בה, ולהתעלם מהגבול, כי הוא טפל לאור, הוא רק כלי שמחזיק אותו. מי שמסתכל לתוך עיני אהובתו ורואה שם דברים הרבה, שוכח לגמרי מכך שיש לעיניים שלה גבול, שרחבן כשני סנטימטר וגובהן כסנטימטר. הן נראות לו כמו ים או רקיע השמים. זה סטרא דקדושה שהוא השפעה מהבורא עצמו, מצד הפנים, האור.  אם רופא עיניים מסתכל על עיניה של אהובתו, ומודד שארכן שני סנטימטר וגבהן סנטימטר, הוא רואה את אותן עיניים עצמן, אבל הפעם מצד הגבול בלבד, בלי לראות את האור שבהן, הן בשבילו לא ראי הלב אלא סתם מידות מספריות של אורך ורוחב. ההסתכלות של הרופא נקרא הסטרא אחרא, שזה אותו עולם עצמו רק מבחינת הכלים. ריק מהאור. ויש בו מעט מאוד אור, שהרי הרופא מתאמץ לרפא את עיניה רק כי הוא יודע שיש בהן ראי לליבה.

.

.

בעל התניא בקטע שהעתקתי אומר:

"והנה, זה לעומת זה עשה אלהים. כי כמו שנפש האלהית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלושה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא מקליפת נוגה המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא, שהן:
שבע מדות רעות הבאות מארבע יסודות רעים הנזכרים לעיל,
ושכל המולידן, הנחלק לשלוש שהן חכמה בינה ודעת, מקור המדות.
כי המדות הן לפי ערך השכל, כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך, לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם, וכן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים, וכן בהתפארות ושאר מדות."

הילד רואה את הגבול כגבול, לא כגילוי של אור. והרי מבואר בדברי בעל התניא שזה עניין הסטרא אחרא. מה שהוא נקרא טומאה (בארמית מסאבותא), פירוש המילה טמא הוא משהו סגור שלא מכניס אור. חלון טמום זה חלון שסתמו אותו בעפר והוא לא מאיר. כמו אטום. גם המילה טומטום היא מעניין זה, שאיבר ההולדה שלו סתום בבשר ולא נגלה. וטהור הוא מה שמאיר, כמו וצוהר תעשה לתיבה. ובארמית טיהרא הוא אור.

ילד שלא מבין הוא טמא, ובארמית מסואב. אין בזה שום דבר רע, הוא יגדל ושכלו יתפתח ויאיר. המשמעות השלילית שאנו שומעים בזה מקורה הוא לא מלשון הקודש ולא מהתורה, אלא מהתפתחויות מאוחרות של נצרות שהיהדות ספגה ממנה הרבה במשך הדורות. אולי מבוגר שהוא מטומטם כמו ילד יש בזה משמעות שלילית, אבל זה לא משהו מגעיל ודוחה ומרושע כמו האסוציאציות שיש לנו מהמילים סטרא אחרא וטומאה וכו'. בימינו זה התעצם, כי העברית המודרנית היא יצירה מחודשת שהתחילה כתרגום מלשונות אירופה, היא לא לשון הקודש. המילים בה משמעותן ומטענן הוא כמו המילים המקבילות להן בגרמנית ורוסית, ושם זה וודאי שאוב מהנצרות, הטיפוח של רגשי אשמה ושנאה עצמית. זה דבר שלא עלה על הדעת כלל ביהדות עד ימי הביניים וגם אצל אפלטון ואריסטו. ואין שום ספק שהאר"י ובעל התניא דיברו בלשון הקודש לפי משמעות המילים המקורית שלה, ואנו שומעים בלשונם משמעויות שהם לא העלו כלל על דעתם.

.

.

כסא

מה שהנפש הבהמית היא כסא לנפש השכלית,  עיין במורה נבוכים א ט שכסא פירושו בפנימיות הוא גילוי כבוד.

אם נחזור למשל של אלומת האור בתוך מים קצת עכורים, אם נסתכל על החלק שרחוק מהפנס והוא מאיר רק מעט, אם חכם יסתכל בו הוא ממנו כבר יראה את האור של החלק שקרוב לפנס. החכם הרי יודע כמה זה רחוק מהפנס. זה כמו אסטרונום שרואה בטלסקופ נקודת אור שמעט מאוד מתרחבת והוא אומר איזה פיצוץ כביר קרה שם בחלל. בילדותי אבי ז"ל לקח אותי למושב בית זית, יש שם עקבות של דינוזאורים שהוטבעו במה שהיה אז בוץ והתקרש לסלע. והתבוננתי בעקבות ופתאום קמה לנגד עיני דמותו של בעל העקבות והתרשמתי ונבהלתי. מי שהסתכל על אברהם אבינו ראה מזה את הבורא עד שהראיהה היא נשמרה בזכרון של האנושות ועד היום אנו מקדימים להיזכר בה כדי לדעת מי הוא האל אליו אנו מתפללים. אחד מתלמידי הבעל שם טוב אמר על ספר התניא: איך הוא לקח אלהים כל כך גדול והכניס אותו לספר כל כך קטן. זה כמו מי שרואה את התכלת ומזה רואה את הים והרקיע וכסא הכבוד. באופן זה מי שרואה את האדם הגשמי ואת נפשו הבהמית יכול לראות מזה כבוד יותר גבוה שמתגלה ברובד יותר גבוה, של אותה נפש במקום יותר קרוב לפנס, חכמת אדם תאיר פניו. או כמו שפירש רשי על "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה", ש"יפת תואר" הוא קווי התואר החיצוניים של הגוף ו"יפת מראה" הוא זיו קלסתר. זה הפירוש שהנפש הבהמית היא כסא לנפש המשכלת.

.

.

מזון

עניין מזון, שייך לתנועה המתמדת של התהוות והפסד. מה שהחומר לובש צורה ופושט צורה, כמו סיבוב הגלגל. התנועה של הזמן שהוא צלם נע של הנצח, היא כעין שני גלגלי שיניים מסתובבים, נוגעים זה בזה. גלגל אחד הוא הצורה והשני הוא החומר. המקום בו הם נוגעים זה בזה הוא ההווה. כל פעם אור אחר מתלבש בגבולות אחרים, וכמו שיש בספרים על החלפת הלבושין. בתנועה הזו, מה שהגלגל של החומר נע משאיר את הצורה בלי גוף, והיא צריכה לקבל גוף אחר שהוא גם כן בא לה מכח אותו סיבוב וזה הפירוש שהיא ניזונית. היא מקבלת גוף חדש במקום הישן. והגוף מחמת הסיבוב נשאר בלי צורה, והוא צריך למצוא צורה חדשה, כי בלי צורה הוא לא יתקיים, וזה הפירוש שהתורה היא מזון לנפש. הוא צריך ללמוד עוד סוגיא, או עדיף לחזור על סוגיא ולהבין אותה יותר, לקבל צורה חדשה, כיוון שהישנה מסתלקת ממנו ומתלבשת בגוף אחר, כלומר בגבולות אחרים, היא מצטיירת מחדש בציור אחר כדי לגלות עוד זווית חדשה של מבט על הנצחי שיש לו זוויות מבט ללא סוף. כך הנפש ניזונית מחומר חדש, זה האוכל הגשמי שאנו אוכלים, והגוף ניזון מצורה חדשה שהיא התורה שאנו לומדים. היא נקראת מזון לנפש ולא לגוף כי היא גורמת שתהיה נפש חדשה לגוף ולא ישאר בלי נפש.

.

.

צינורות

מה שאמרו שעל ידי שמקיים מצווה נעשה צינור שעל ידו האור והשפע שורה עליו, וזה עניין הגידים. ובכלל מה שאומרים צינורות השפע. שוב, חלילה מלחשוב שהשפע יורד בצינורות מאיזו בריכה עליונה כמו מים שזורמים ממאגר המים לברז דרך מערכת צינורות. השפע אינו גשמי ולא תופש מקום גשמי וממילא לא יכול לזרום בצינור.

שם הוי"ה, יש בו יו"ד וה"א, שוב יו"ד וה"א. י' הוא הנקודה של האחד, שנמשל בנקודה שהיא אחד, שאינה מתחלקת כלל לחלקים ורק יש בה מציאות ותו לא, בלי שיתגלה מה נמצא, בלי מהות מסויימת שהיא בהכרח מוגבלת, ובלי חלקים וצדדים. ה' הוא ההתפשטות, שהאחד מתגלה על ידי הריבוי והבריאה של הנבראים. ובכמה מקומות כבר הארכתי הרבה איך מהאחד יוצא ריבוי ואיך הוא מתגלה על ידי הריבוי ואכמ"ל.

אחרי שיש י' וה' בהתחלה, יש פעם שניה י' וה'. רק שבפעם השניה במקום י' יש ו'. הו' הוא הקו. וכמו שכתבתי הקו הוא נקודה שנראית ארוכה, כמו כששמים אותה מול ראי שמרחיב, שמה שרואים בראי הוא קו, אבל אם נבוא לחלק את הקו הזה נמצא שהוא לא מתחלק, הוא רק נקודה. זה המושג של רצף אצל אריסטו, שהקו מתנהג כנקודה מבחינה מתימטית, וזה מה שאחר כך גילה לייבניץ כחשבון אינפיניטיסימלי בלי להבין את מלוא משמעותו, וזה התירוץ של אריסטו לפרדוקס של אכילס והצב, שהוא התירוץ היחיד שיש וכמו שהארכתי בזה בביאור על מורה נבוכים על הקדמה כ"ו לחלק שני.

ההבדל בין הנקודה שב י' ה' הראשון לבין הו' שב ו' ה' השני, הוא ההבדל בין נקודה לקו, והוא ההבדל שבין מנוחה לתנועה. ההבדל בין העולם הנצחי לעולם של ההתהוות וההפסד שבו המציאות מתגלה כתנועה (בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 35 הארכתי בזה במאמר התנועה יסוד ההוויה). הו' הזה נקרא צינור השפע, שבו ירד השפע מהעליונים לתחתונים. הכוונה היא ההתארכות של הנקודה להיות קו. הנקודה מתפשטת לקו והקו לשטח והשטח למעוקב, נפח תלת מימדי. כך מבואר באריסטו וגם בספרי הקבלה. ההתחלה היא התפשטות הנקודה לקו. ואז אותו תהליך עצמו חוזר על עצמו עד שנעשה נפח שזה החומר של העולם הארצי שלנו. הכוונה בזה שיש מעבר מאופן התגלות של נצח שיכול לראות אותו רק מי שיכול לראות בבת אחת את כל זוויות המבט מכל הצדדים (זה רק השגת הצדיקים בעולם הבא), לאופן השגה של תנועה שהיא צלם נע של הנצח, גילוי של זווית מבט אחת בכל פעם בתנועה מתמדת של התחלפות הגילויים, שסך כולם הוא המבט מצד הנצח. ההתחלפות הזו היא מה שנקרא צינור שפע. זה תרגום, אותו אור, אותו גילוי, מתורגם מגילוי שמגלה את עצמו באופן של ראיית כל הצדדים בבת אחת, לאופן גילוי של התגלות כל צד לחוד בזה אחר זה. זה שפה אחרת, שמתאימה לכלי השגה אחרים. התרגום משפה לשפה הוא מה שנקרא צינור. כי התרגום מעביר את האור משם לכאן. אופני השגה שונים נקראים מקומות אחרים. אופן ההשגה של עולם הבא נקרא העולם הבא, כאילו הוא מקום בפני עצמו שנמצא היכן שהוא. התרגום של המבט ההוא למבט שאפשר להשיג בעולם שלנו, שמתאים לכלי התפישה שלנו, הוא נקרא להביא את השפע משם לכאן, וזה נקרא צינור. נילי מירסקי שתרגמה יפה הרבה ספרות רוסית נקראת צינור שדרכו באה הספרות הרוסית אלינו. זה שימוש המילה בדרך פנימיות.

.

.

כל מה שמדובר כאן אין לו שייכות כלל לביאור הנמשל של חכמת הקבלה. כל זה הוא רק לימוד פשט בסיסי במשל לחוד. אולי אפילו רק קריאה של הטקסט כמו הוא ולא לימוד פשט. כל זה הוא לא פרשנות אלא פשוט המילים שכתובות. זה רק מוציא מהבנה חיצונית שטחית דמיונית שאין בינה למה שכתוב ולא כלום. ראיתי מי שכתב שהרמח"ל והמהר"ל מסבירים את הנמשל של חכמת הקבלה. והוא בא לטעות זו בגלל שדבריהם שכליים ויש בהם הבנה, מה שאין כן דברי האר"י ז"ל שהם חתומים לגמרי. אבל הם בכתביהם עוסקים רק בלימוד פשט במשל לחוד (אני לא מדבר כלל על השאלה האם הם השיגו את הנמשל או לא, רק במה הם עסקו בספריהם). הרי מי שלומד סוגיות הלכתיות בגמרא גם הוא עוסק בתורת האל באופן שכלי ומבין דברים, אבל הכל הוא רק בקליפה החיצונית של התורה ובמשל שלה ולא נוגע לנמשל כלל.

בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 50 כתבתי בסייעתא דשמיא קצת בנוגע למהו עניין הנמשל בחכמת הקבלה, על מה מדברים כשמדברים על הנמשל, ורמזתי שם בזה קצת והוא פתיחת דלת למתבונן.

.

.

מי שחושב שמה שהוא רוצה כעת לשתות סודה קרה, ומה שהוא רוצה כעת ללמוד סוגיא עמוקה, אלה שתי נפשות נפרדות, מאבד את תחושת הזהות העצמית. הוא כבר לא יודע מי הוא. הכרתי אברכים צדיקים ולמדנים שהתייחסו ברצינות ללימוד המוטעה שלימדו אותם בעניין זה, ואיבדו את החיות הטבעית שלהם והאנושיות הטבעית ויכולת המחשבה הישרה הבריאה. התשתית הנפשית שלהם לא היתה בריאה ויציבה, עם רגליים על הקרקע, וממילא גם לא באמת יכלו להבין באופן אמיתי שום דבר מהלימוד. כל רקמת החיים, המהלך שלהם, היה חלול ורעוע ומתפזר לכאן ולכאן כמוץ אשר ידפנו רוח. הכל בלי שום דעת.

.

.

במורה נבוכים חלק א' מראה לנו שאם קוראים את התורה כמו שהיא כתובה, בתפישה הפשוטה הילדותית הדמיונית שלנו, מבינים שלבורא יש גוף וחוטאים בהגשמה וכפירה ונכנסים לגדר מין ואפיקורוס ומאבדים את העולם הבא לנצח.

לכן הוא עובר מושג אחרי מושג ומראה איך להבין את קריאת המילים עצמה. יש הכרח מקודם ללמוד את השפה, ורק אז לקרוא בתורה.

(יש גם רובד אחר בקריאת פירושי המילים בחלק א של המורה. הוא מניח מושגים, והם מפה וציור של העולמות העליונים. כמו למשל אם היה מבאר בפרק אחד מהו פירוש כתר ואז בפרק אחר מהו פירוש המילה חכמה ומהי בינה ומהם חסד וגבורה ותפארת וכוי, היינו יודעים שהוא לא סתם בחר כמה מילים ומפרש אותן, אלא משרטט את הסדר של העולמות העליונים והחכמה שבו. ורוב המילים שהוא מבאר בחלק ראשון את קריאתן הן מילים שנמצאות ביחזקאל במרכבה (או במעמד הר סיני או בכרובים שעל הכפורת), וזה משלים את רמיזותיו בעניין המרכבה בתחילת חלק ג', ובעוד מקומות. זו קבלת הרמב"ם והיא עמוקה ומאירה עד מאוד.

התכלית של הכתיבה על אריסטו ושאר חלקי המורה להגיע לביאור קבלת הרמב"ם באופן ברור ומאיר בע"ה)

גם בקבלה ובחסידות יש הכרח לעבור תהליך של טיהור השפה לפני שמתחילים לקרוא. צריך לעבור על המילים ולבאר איך הקריאה שלהן.

בע"ה גם זה בדעתי לעשות בקבלת האר"י באופן שיטתי, מילון מושגים יסודיים. מה שכתבתי כאן הוא קצר ושטחי ורק התחלת עניין על מעט מילים. זה רק להדגים איך יתכן שנדמה לנו שאנו קוראים ספר כגון התניא וברור לנו כשמש מה כתוב שם. וזה נראה הכי ברור ומפורש שאפשר, וכל מי שיקרא אחרת ייראה כמו פילפולים שמוציאים מהפשט.  ואנו טועים לחלוטין ומהפכים כוונתו של התניא מאור לחושך. כמו מי שיתעקש שאם כתוב שהאדם נברא בצלם אלהים הרי מפורש הכי ברור ופשוט שיש לאלהים צלם וממילא הוא גוף. זו שפה אחרת, צריך להגדיר כל מילה מחדש ואז השפה אחרת ואז הקריאה שונה לגמרי. כמו מה שהרמב"ם הגדיר שצלם זה לא תואר חיצוני אלא צורה רוחנית שהיא המהות הפנימית, ואז מה שהיה הקריאה הכי וודאית מתברר כקריאה הפוכה לאמת. כך ממש היא הקריאה שלנו בספר כמו התניא וכל ספרי חסידות וקבלה.

.

.

.

.

 לגבי לימוד לשמה. אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס.

באבות א' ג' נאמר:

"אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק.
הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם."

.

וכתב שם המהר"ל בדרך חיים:

ושואלים על זה איך אמר אל תהיו כעבדים המשמשים לקבל פרס, והלא כל התורה מלא מזה למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך וכן במקומות הרבה, ועוד הרי אמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (י' ע"ב) האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ואיך אמר אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא לקבל פרס, ועוד קשה שאמר אלא כעבדים המשמשים את הרב שלא לקבל פרס, וכי איזה הם העבדים המשמשים שלא לקבל פרס לא היה צריך לומר רק אל תשמשו לקבל פרס ולא שלא לקבל פרס, ועוד קשה מה שאמר ויהא מורא שמים עליכם ולא אמר ויהא מורא המקום עליכם או מורא הקב"ה עליכם. ופירוש מאמר הזה שוודאי עיקר העבודה שיעבוד הש"י מאהבה, ואם יעשה בשביל שכר, דבר זה אינו עיקר העבודה, אמנם מ"מ אף אם עובד בשביל השכר שיגיע לו הוא צדיק גמור, כי הטוב לישראל היא רצונו יתברך, וא"כ בזה שאמר שיהיה בן עולם הבא זהו רצון הש"י, ואין פי' צדיק גמור גדול, אבל פירושו צדיק בלי חסרון ובלי תוס' חסידות, אבל מדה העליונה שיהיה נקרא עובד מאהבה לגמרי אין לו אם משמש על מנת לקבל פרס, ובפי' אמרו כך בפ"ק דע"ז (י"ט ע"א) במצותיו חפץ מאוד אמר רבי אליעזר במצותיו חפץ ולא בשכר מצותיו כדתנן הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, הרי לך מבואר כי עיקר המצוה שיחפוץ במצותיו".

המהר"ל מיישב שאם אומר 'סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני' זה עובד כדי למלא רצון הבורא, שהרי הבורא רוצה שיחיה בנו. לכן זה מותר.

.

.

בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק כתב:

"אתה המעיין הבן ממני משל זה ואחר כך שים לבך לשמוע דברי בכל הענין הזה. נניח, שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה, וזה טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו מן השלמות. והנה ההכרח מביא את המלמד שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו למד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר, ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלמוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג אותו האוכל, ואכילת אותו המאכל אצלו יותר חשוב מן הלמוד ויותר טוב בלי ספק, ולפיכך חושב הוא את הלמוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו כדי שישיג באותו העמל אותה המטרה החביבה עליו והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר, וכאשר גדל ונתחזק שכלו ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו למד ואקנה לך נעלים נאים או בגד שתארו כך, וגם אז ישתדל לא לעצם הלמוד אלא לאותו הלבוש כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלמוד והוא תכלית הלמוד וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה וייקל בעיניו דבר זה, משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו למד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר או שני דינרין, וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נכבד מן הלמוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו אז הוא קבלת המעות שהובטחו לו. וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה ואומרים לו למד כדי שתהיה רב ודיין יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני, ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו, וכל זה מגונה, אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלמוד דבר אחר חוץ מן הלמוד, ויאמר מדוע לומד אני את הלמוד הזה אלא כדי להשיג בו הזיה באמת, וזהו אצל חכמים שלא לשמה, כלומר שהוא מקיים את המצות ועושה אותם ולומד ומשתדל לא למען אותו הדבר עצמו אלא למען דבר אחר, והזהירונו חכמים עליו השלום מזה ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, רומזים למה שביארתי לך שלא יעשה תכלית הלמוד לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה, ואל יהא אצלו תכלית הלמוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצות אמת ולכן תכליתם קיומם. ואסור לאדם השלם שיאמר אם עשיתי אלו הטובות ונמנעתי מאלו הרעות שהזהיר ה' מהם במה יהיה גמולי, לפי שזה כמו שיאמר הנער אם למדתי מה ינתן לי ואומרים לו דבר פלוני לפי שכאשר ראינו חוסר דעתו שאינו מבין ערך הדבר הזה ומבקש לתכלית תכלית, נענה לו לפי ערך סכלותו ענה כסיל כאולתו. וכבר הזהירונו חכמים גם על זה כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודתו וקיומו למצות איזה דבר מן הדברים, והוא מאמר החסיד השלם משיג האמת אנטגנס איש שוכו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס. ורצו בכך להאמין באמת לעצם האמת וזהו הענין שקוראין אותו עובד מאהבה. ואמרו עליהם השלום במצותיו חפץ מאד, אמר ר' אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו. וכמה גדולה ראיה זו וכמה ברורה היא, שזו ראיה ברורה על מה שהקדמנו בדברינו. ויותר גדול מזה אמרם בלשון ספרי שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה את ה', כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. הנה נתבאר זה הענין ונתברר שהוא מטרת המצות ויסוד אמונת חכמים, ולא יתעלם ממנו אלא סכל ופתי אשר כבר השחיתוהו הזיות הדעות השגעוניות והדמיונות הגרועות. וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה, ואל הדרך הזו חובה לשאוף. ולפי שידעו חכמים עליהם השלום שענין זה קשה מאד ואין כל אדם יכול להשיגו, ואם ישיגנו לא יישר בעיניו בעיון ראשון ולא יראה לו שהוא דעה אמתית, לפי שדרכו של אדם לא יעשה מעשה אלא להשיג בו תועלת או למנוע נזק, ואם לאו הרי יהיו מעשיו לבטלה, ואיך אפשר לומר לתורני עשה מעשים אלו ואל תעשם לא מיראת עונש ה' ולא לתקות גמולו, זה קשה מאד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת ויהיו כמו אברהם אבינו. ולכן התירו להמון שישארו כפי דעתם לעשות הטוב לתקות הגמול, ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש, ומעודדים אותם על כך ומחזקים מחשבתם בו, עד שישיג המשיג וידע את האמת והדרך המושלמת מה היא, כדרך שאנו עושין לנער בזמן הלמוד כפי המשל שהקדמנו, והקפידו על אנטגנס איש סוכו על שפרסם בהמון מה שפרסם ואמרו בכך חכמים הזהרו בדבריכם וכו' כמו שנבאר באבות ואין ההמון מפסידים לגמרי בהיותם מקיימים את המצות מיראת העונש ותקות השכר, אלא שאינם שלמים. אבל מוטב להם בכך כדי שתקנה להם תכונה והכשרה לקיום התורה, ויעברו אל האמת ויהיו עובדים מאהבה והוא אמרם עליהם השלום לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.


והנה האושר והתכלית הסופית היא להגיע אל המעמד הזה המרומם, ולהמצא באותו המצב וקיום הנפש כמו שאמרנו עד בלי סוף בקיום הבורא יתרומם שבחו שהוא סבת קיומה בהשגתה אותו כמו שמתבאר בפילוסופיה הראשונה [זה ספר המטאפיזיקה של אריסטו. אריסטו עצמו לא השתמש במושג "מטאפיזיקה" אלא קרא לחכמה זו "תיאולוגיה" או "הפילוסופיה הראשונה"], וזהו הטוב העצום שאין טוב להקישו אליו ולא עונג לדמותו בו, ואיך ידמה הקיים שאין לו תכלית בדבר האבד, והוא אמרו יתעלה למען ייטב לך והארכת ימים ובא בקבלה על ידיהם בפירושו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך. והנקמה הגמורה היא שתכרת הנפש ותאבד ושלא יהיה לה קיום והוא הכרת האמור בתורה. וענין הכרת הכרתת הנפש כמו שביאר ואמר הכרת תכרת הנפש ההיא ואמרו עליהם השלום הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. ואמר הכתוב והיתה נפש אדוני צרורה וכו'. וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השוא נכרת מאותו השגב, וישאר חומר מוכרת בלבד, וכבר ביאר הנביא שהעולם הבא אינו נישג בחושים הגופניים והוא אמרו עין לא ראתה אלהים זולתיך יעשה למחכה לו, ואמרו בפירוש דבר זה כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתיך. אבל ההבטחות והפכן האמורים בתורה ענינן כמו שאבאר לך, וכך הוא, שהוא אומר לך אם תקיים את המצות הללו אעזרך על קיומן והשלמות בהן, ואסלק מעליך כל המעצורים לפי שאי אפשר לאדם לעבוד [את ה'] לא חולה ולא רעב ולא צמא ולא במצב של מלחמה, ולכן הבטיח בהסרת כל אלה ושיהיו בריאים ושלוים כדי שתשלם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא. נמצא שאין תכלית התורה שתדשן האדמה ויאריכו ימים ויבריאו הגופות, אלא ייעזרו על קיומה בכל הדברים הללו. וכן אם עברו יהיה עונשם שיבואו עליהם כל אותם המעצורים עד שלא יוכלו לעשות טוב וכמו שאמר תחת אשר לא עבדת את ה' וכו'. וכאשר תתבונן התבוננות נפלאה זו תמצא שהוא כאלו אמר אם עשית מקצת אלו המצות באהבה וחריצות אעזרך על כולם בהסירי מעליך כל העוצרים והמעכבים, ואם הזנחת מהם מקצתם מתוך זלזול אביא עליך מעכבים שיעכבוך מכולם עד שלא תשיג שלמות ולא קיום, וזהו ענין אמרם עליהם השלום שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה."

.

.

כבר הארכתי יותר ממה שהתכוונתי ואכתוב כאן בקיצור נמרץ.

הצורה היא האור, הגילוי, והגבול שמגביל אותו. כמו שצורת משולש מגלה את מהות המשולש וגם מגבילה את המשולש על ידי שיש בה שרטוט גבולותיו ועצירת התפשטותו. וכמו שהמספר שלוש מוגבל שהוא דווקא שלוש ולא ארבע, וההגבלה היא כלי והיא עצמה מגלה את המהות שהוא שלוש שיש בעניין שלוש תוכן עמוק שזו מידת יעקב והבן השלישי הוא שת ואוריין תליתאי (תורה משולשת, במסכת שבת) וזה האור. זה הביאור של אורות וכלים שמדובר בו בספרי קבלה, ולא כמו שיש טועים לקרוא בדרך של דמיון ילדותי שזה כמו כדים מלאים מים.

.

בתחילת ספר עץ חיים מהאר"י כתב:

"כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו ית' האציל נקודה א' הכלולה מי' (והם י"ס [עשר ספירות] של העקודים שהיו בכלי א') ולא היו נראים. דרך משל האדם מורכב מד' יסודות ואינם ניכרים בו כל א' וא' בפני עצמו. וכן הענין בכאן נקודה זו היתה כלולה מעשר בתחלת אצילותה וזו היא למעלה מן הכתר [שהוא] עתה כי משם שואבים כל הי"ס שפע וחיות מנקודה זו. גם אור וחיות נקודה זו יורדת מן המאציל בתוכה ביחד שהיא הכלי עם נשמתו"

מבואר שהכלי ונשמתו הם אחד גמור. הם נבראו ביחד. במדרגות יותר נמוכות נעשה כמו שיש הפרש ביניהם, שהם שתי בחינות שאפשר לראות כל אחת בפני עצמה (ברשימה הבאה אכתוב בזה מעט), אבל תמיד נשאר שהן אחד גמור כמו בבריאתם הראשונה.

(הרמב"ם כתב שבעולם הבא לא יהיה גוף. הרמח"ל כתב שיהיה גוף והוא יהיה זך יותר ממה שכעת הן הנפשות. לפי המבואר כאן בחינת גוף בהכרח יש בכל מה שנברא. ולזה התכוון הרמח"ל. הרמב"ם דיבר רק בגוף המוחשי, שיש בו אכילה ושתיה, שהוא לא יהיה בעולם הבא. ובוודאי אין ביניהם מחלוקת בעניין יסודי זה)

.

בחינת הכלי שיש בצורה מבקשת מילוי שהוא האור. אכן המילוי והכלי הם בחינות באותו דבר עצמו, אבל כמו שכתבתי לעיל כל בחינה היא נפש, רצון וכח פעולה ומלאך.  לכן בכל מה שקיים יש נפש שרוצה לקבל. גם מי שעובד לשמה לגמרי כראוי רוצה לקבל. הוא רוצה לקבל לעשות עוד עבודה לשמה. שכר מצווה מצווה, במצוותיו חפץ מאוד. ויש לו עונג מזה. הוא מקבל מציאות ממה שהוא עושה מצוות לשמה. הוא עושה אותן רק כי הן אמת, והוא עושה את האמת משום שהיא אמת. אבל האמת היא המציאות והיש והנצח, והוא נעשה נצחי ויש בזה הנאה גדולה מאין כמוה, זה שכר עולם הבא. ואע"פ שאינו עושה בשביל השכר אלא משום שזו האמת, בהכרח יש לו עולם הבא דהיינו קיום נצחי ובהכרח יש בזה הנאה. זה זיווג עם האמת, הבורא, היש, המציאות, והוא הכי מענג שייתכן. האמת היא הזיווג עם האמת ואי אפשר שיהיה זיווג בלי העונג שבזיווג, ובלי העונג זה לא היה זיווג של חיבור כלל.

זה כמו מי שבא על אשתו כי הוא אוהב אותה והוא עושה מאהבתו אותה ומתענג בזה, וזה נחשב עושה מאהבה ושלא על מנת לקבל פרס. ומה שאמרו לא לעשות על מנת לקבל פרס הכוונה שלא יעשה בשביל העונג שיש בביאה אלא משום שהוא אוהב אותה, והעונג ממילא בא והוא צריך שיהיה שם.

יש צד באדם, גם בחכם גדול, שהוא גשמי ובהמי וילדותי, והוא עושה בשביל העונג שבתאוות הביאה. הצד הזה צריך להשתתף במעשה, אסור להשאיר אותו מחוץ לעניין. ברובד הגבוה יותר, המבוגר יותר, הוא עושה בגלל שהוא אוהב, והעונג ממילא בא. ברובד הילדותי שלו הוא עושה בשביל עונג התאווה, והאהבה היא רק תבלין לזה. וזה טוב שגם החלק הזה משתתף ושהוא מתענג ברמה שמתאימה לו. זה מה שכתב המהר"ל שגם החלק הזה צריך שיהיה שם. וזו גם כוונת הרמב"ם. מה שהרמב"ם שולל את העשיה על מנת לקבל פרס, זה רק באופן שכל העשייה היא אך ורק כדי לקבל את הפרס ואין חלק שעושה גם כי הוא אוהב. ביחס בין איש לאשה זו בעילת זנות.

אבל נניח שיש אברך שהוא ילדותי ולא יודע מה זו אהבה אמיתית,והשיאו לו אשה והוא צריך לחיות איתה. האם נאמר שיימנע מביאה עד שלא יתפתח בנפשו ויתבגר ויעשה מאהבה, או שיחיה איתה בדרך אישות ככל האדם וסוף האהבה לבוא. ואדרבה מהעונג הזה עצמו סופה לבוא כל שהם חיים בדרך של בית נאמן בישראל ולא בדרך זנות ארעית.

הנה מי שחכם ויודע לאהוב באמת, גם בו יש רובד ילדותי שעושה לשם התאווה. ואצלו זה שלם ונכון וכך צריך שיהיה, שיש צד שהוא העיקרי שעושה מאהבה ומתלווה אליו הצד הילדותי שעושה לשם העונג הגופני. הוא המקרה העיקרי שעל פיו נקבעת ההלכה, ועל פיו נקבעת ההלכה שיש לבוא ולהתענג גם אם זה עונג רוחני של אהבה וגם אם זה עונג גשמי של הנאת הגוף. ההלכה הזו היא אמת גמורה ועיקרית. כשהאברך הילדותי בא לשאול הלכה אומרים לו לבוא ולהתענג לפי מה שהוא, וזו ההכלה העיקרית האמיתית. זה מה שכובת הרמב"ם, ואל כמו מי שהקשה עליו שהוא אומר כביכול שחכמים אמרו שקר להמון כדי לקרבם לתורה, ושיקרו להם כשאמרו להם לעשות לשם שכר.

ויש מי שתיקן את כל כוחותיו וכולם עד הכי גשמי עושים רק מאהבה והוא הצדיק הגדול.

.

בעניין של על מנת לקבל פרס הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק אמר את המהלך הזה רק לגבי דברי חכמים שאמרו האומר סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. לגבי התורה שאמרה למען יאריכון ימיך או שבזכות המצוות ירדו גשמים בעיתם, הכוונה היא ששכר מצווה מצווה, מי שיעשה מצוות יזכה לסייעתא דשמיא בסיפוק צרכי גופו ויהיה לו פנאי לעסוק בעבודה לשמה יותר.

במורה נבוכים ג כ"ח הוא אומר כן גם לגבי דברי התורה על שכר ועונש, וכוונתו כמו שביארתי. וכן גם כוונתו שמה שהתורה אמרה תארים על הבורא למרות שאין לומר עליו שום תואר חיובי זה בגלל ההמון של הטיפשים ודיברה כלשון בני אדם, גם זה על דרך שביארתי. וחלילה לא עלה על דעת הרמב"ם מעולם שהתורה אמרה שקרים בגלל ההמון הטיפש שלא מבין דברים מופשטים. ורחמנא ליצלן מדעה משובשת זו של הקוראים בשטחיות וחיצוניות. והרי הרמב"ם הזהיר שדבריו במורה נבוכים הם פנימיות וסוד ואי אפשר לעמוד עליהם בקריאה פשוטה ושטחית, ושהקורא באופן חיצוני בלי ספק ישתבש ויינזק.

 

זה לשונו במורה נבוכים ג כ"ח:

"ממה שצריך שתתעורר עליו הוא שתדע שהדעות האמתיות אשר בהם יגיע השלמות האחרון אמנם נתנה התורה מהם תכליתם וצותה להאמין בהם בכלל והוא – מציאות האלוה ית' ויחודו וידיעתו ויכלתו ורצונו וקדמותו – אלו כולם תכליות אחרונות לא יתבארו בפרט ובמוגבלות אלא אחר ידיעת דעות רבות. ועוד צותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון עניני המדינה כאמונתנו שהוא ית' יחר אפו במי שימרהו – ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו. ואמנם שאר הדעות האמתיות בכלל זה המציאות אשר הם החכמות העיוניות כולם כפי רוב מיניהם אשר בהם יתאמתו הדעות ההם אשר הם התכלית האחרון אף על פי שלא צוותה התורה עליהם בפרוש כמו שצוותה על הראשונות צוותה עליהם בכלל – והוא אמרו "לאהבה את יי". וכבר ידעת מה שבא מחוזק המצוה ב'אהבה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". וכבר בארנו במשנה תורה שזאת ה'אהבה' לא תתכן אלא בהשגת המציאות כולו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו; ובארנו גם כן שם הערת החכמים ז"ל על זה הענין"

אמונת השכר והעונש קבע אותה הרמב"ם בי"ג עיקרי האמונה. זה לשונו בהקדמת פרק חלק:

"והיסוד האחד עשר שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בענין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו אם תשא חטאתם ואם אין מחיני נא מספרך, והשיבו יתעלה מי אשר חטא לי וכו'. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה."

לכן אין שום ספק שאין כוונת הרמב"ם כאן כמו שקוראים אותו אנשי האקדמיה כאילו כוונתו שהשכר העונש הם שקר גמור, רק התורה שיקרה לבני האדם, וציוותה על החכמים לשקר להמון, כדי שיהיה סדר המדינה מתוקן.

זה גם לא יתכן, שלפי זה התורה כותבת לחכם: אני מגלה לך בלי שאף אחד ישמע שהשכר ועונש הם שקר, אבל אני מצווה עליך להסתיר את זה ולא לגלות להמון אלא אדרבה לשקר להם. הרי התורה מסורה לכל, היא לא עושה בחינה למי שקורא בתורה האם הוא מהחכמים שמותר לגלות להם שזה שקר או שהוא מצד מפלגת אנשי ההמון ששכרו אחד שיודע לקרוא כדי שיגלה להם את השקרים שהתורה משקרת להם, ואולי הוא יגלה להם את הסוד שאין שכר ועונש ומותר להתפקר ולזלול ולעבוד עבודה זרה ולא יהיה על זה שום עונש, ואין צורך לעשות מעשים טובים כי אין על זה שכר. זה הרי ליצנות וכסילות לייחס לרמב"ם דברים כאלה.

אלא בלי שום ספק הוא כמו שכתבתי שאמונת השכר ועונש היא אמת גמורה ומוחלטת, כי כולנו נפשנו יש בה חלקי נפש, והכל הוא נפש אחת, ולכן מה שאמת לפי רובד מסויים הוא אמת מוחלטת לכל. למשל כתוב בהלכות דעות של הרמב"ם ד' ו': "ודברים שמאמצין את בני מעים כגון רמונים ופרישים ותפוחים וקרוסטומולין אוכל אותן תיכף למזונו ולא ירבה לאכול מהן."

(הערת אגב. כשלעצמי אינני מקיים את ההלכות דעות שעוסקת בענייני בריאות הגוף. לעניות דעתי כל מה שמדברים על הרפואה לפי הרמב"ם הוא שרלטנות.

מה שהרמב"ם כתב בספרי הרפואה שלו הכל הוא לפי מקומו ושעתו ואינו שייך אלינו כלל. מה שהאו כתב בהלכות דעות הוא הלכות של תורה והן נצחיות. אמנם במו"נ ג ל"ד כתב:

"מה שצריך שתדעו גם כן שהתורה לא תביט לדבר הזר ולא תהיה התורה כפי הענין המועט; אבל כל מה שירצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל אמנם יכון בו הענינים שהם על הרוב ולא יביט לענין הנמצא מעט ולא להזק שיבוא לאחד מבני אדם מפני השעור ההוא וההנהגה ההיא התוריית. כי התורה היא ענין אלוקי – ועליך לבחון הענינים הטבעיים אשר התועלות ההם הכוללות הנמצאות בה יש בכללם ויתחייב מהם נזקים פרטיים – כמו שהתבאר מדברינו ודברי זולתנו."

זה הוראה כללית כיצד לקיים את התורה, מה שהיא אלוהית לא מכריח שתמיד היא מועילה וכשאינה מועילה אין לקיים אותה. הרי מי שחולה אסור לו לצום ביום הכיפורים ויזיק לו. האחריות לברר אם הוא חולה ואם עליו לצום מוטלת עליו, התורה לא עושה את זה בשבילו, ואם הוא יקיים אותה בלי הבירור הזה הוא עושה עבירה כלפי הבורא ומזיק לעצמו. בכל דבר ועניין צריך שיקול מה המצב שלי והאם במצב המסויים הזה התורה תזיק לי ואם היא תזיק אסור לי לקיים אותה. זה עצמו קיום התורה שאמרה וחי בהם ולא שימות בהם. כך גם בענייני עצות הרפואה, הן נכונות תמיד, אבל רק לפי טבע האדם כמו שנברא, כשהוא בריא ועל מכונו ועיקר טבעו. (מה שכתב שהתורה היא על פי הרוב, הרוב הוא לא מה שסופרים ברחוב כמה אנשים יש כאלה אלא לפי הטבע העיקרי של האדם שבו הוא נברא. לפי הטבע הזה מוגדרות כל ההלכות, למשל אם אמרו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, כי הרוב לא פורעים בתוך זמנם, ובימינו אפשר שהרוב כן פורעים תוך זמנם, ההלכה נשארת בתוקף כי היא לפי עיקר הטבע האנושי כמו שנברא ולא לפי העיקום של הטבע שנוהג היום ברוב האנשים). מי שחולה בוודאי אסור לו לקיים את העצות האלה. כי כל חולה צריך משהו אחר לכיוון אחר ולפעמים מה שמזיק לבריא מועיל לחולה ולהיפך. אנחנו לא בריאים. אנחנו חיים בלי התעמלות כראוי, והיא המפתח הגדול לבריאות הגוף כמו שכתב הרמב"ם. התעמלות זה רק כשהנפש נהנית ושמחה בזה ומשתתפת, כך ביאר הרמב"ם בכתבי הרפואה שלו, וזה פשוט שנכון תמיד. לחרוש ולזרוע ולרעות צאן זו שמחה אמיתית של הנפש בתנועת הגוף של סיפוק ממעשה מועיל, ולכן זה התעמלות מבריאה. גם אם אנו עושים תנועות זה לא באופן כזה שהנפש חפצה בו ולא מועיל. אנחנו מנותקים מהטבע, במרוץ מהיר מדי של פעילות שהוא בקצב לא טבעי ולא בריא. אנחנו בלחץ גדול מאוד יחסית למצב היסודי של האדם כמו שנברא וזה מעקם את כל מצבנו ובפרט הגופני. אנחנו אוכלים הרבה יותר מדי, מגורים מפרסומות ומשפע מופרז. לכן כיוון שאנו כל כך רחוקים מהמצב הבריא הנכון של הגוף אנחנו צריכים להתנהגות רפואית שמתאימה למצבנו ולא יועילו לנו הנהגות הרמב"ם.)

 

ספר משנה-תורה הוא התורה עצמה, אפשר לקרוא מקרא ומשנה-תורה וזו כל התורה. כל מילה בו היא תורה. יש גם עצות כגון זה בתלמוד ושם לכל הדעות כל מילה היא תורה מהר סיני. התורה זה לא ספר מדעי מעשי על רפואה, היא לא ספר של עצות מעשיות לשיפור החיים. לא כתוב שם איך להחליף גלגל מפונצ'ר או לתקן גרב קרועה וכל כיו"ב. אלא בהכרח שלאכול קרוסטומולוין דווקא תיכף למזונו ולא לאכול הרבה מהם זו אמת נצחית משורשי גילוי האל בעולם. כי כך הוא עיקר טבע האדם כמו שנברא, וזה מגדיר את טבע האדם כמו שנברא, וזה נצחי מצד טבע האדם. זו אמת מצד הרובד של גוף. וגם אמת כזו היא תורה ואמת נצחית מוחלטת וגילוי החכמה האלהית כמו פסוק שמע ישראל או אנכי ה' אלהיך וכיו"ב. ובאמת אפשר להתעמק בז הולמצוא בזה גם חכמה ברובד הגבוה. זה נכון גם על פי סוד. אבל התרוה לא רצתה לכתבו את הסוד שבזה אלא דווקא את האמת מצד הרובד של גוף. התורה מדברת בכל הרבדים וכדי שנדע זאת היא לפעמים אומרת דברים ברובד זה ולפעמים ברובד אחר. זה גם העניין של פסוקים כמו ואחות לוטן תמנע. זו אמת ברובד של ההיסטוריה. ויש בזה כמובן חכמה נשגבה מצד הפנימיות ובספרי קבלה מבארים את התוכן הפנימי של הפסוק הזה. ויש לשאול למה התורה לא כתבה את התוכן הפנימי של הפסוק שהוא מה שבאמת מעניין אותנו בפסוק כזה, ולמה היא כתבה אותו ברובד ההיסטורי שלא אומר לנו הרבה והשאירה לאר"י ז"ל ושכמותו לפרש את הסוד שבזה. אלא התורה רצתה להראות שהיא מדברת בכל הרבדים של המציאות וכנגד כל חלקי נפש האדם, ועלינו החובה לתרגם כל דבר תורה מרובד זה לרובד זה. גם את דברי הסוד והחכמה הפנימית הכי עמוקה עלינו לתרגם לדברים פשוטים של נפש בהמית וגוף, ולדברי רגש וכו'. יש הרבה שעשו מחכמת הקבלה ענייני פסיכולוגיה. אני גם ניסיתי קצת בספרי אדם חי. יש שעשו מהם ענייני מוסר ועבודה כמו הסבא מקעלם ותלמידיו או החסידות.

ויש מי שהתלונן על זה שדברי חכמת הסוד הם צפייה במושכלות עליונות של גילוי אור הבורא בעולם, וזה מחדריו הפנימיים של הבורא והתגלה להידבק בו באהבתו, להגיע לדעת אלהים, ולא להנמיך את זה להשתמש בזה לצרכי רפואה וגם לא מוסר. אמנם אותו מי שהתלונן לא מפריע לו אם נמצא רמז של סוד בדברי חכמת הרפואה שבגמרא, ובקריסטומולין של הרמב"ם, ויש לזה באמת פירוש נפלא ואמיתי על פי סוד. וכמו שהוא מסכים לתרגם דברים שהתורה רצתה לומר אותם ברובד הגוף ואנחנו מתרגמים אותם לרובד עליון, ואדרבא זו מצווה גדולה, כך יש להסכים לתרגם מרובד העליון לרובד הנפש בהמית וגוף, וגם זו מצווה. כי אין עדיפות לרובד זה או זה, כולם מציאות אחת שנבראה מהבורא והיא כולה כאחד גילוי כבודו ובאדם כל הרבדים הם נפש אחת, ועלינו לתפוש את הכל כאחדות ולשם כך לתרגם הכל לכל הרבדים, ולא לנתק ולהפריד, ולהיות נרגן מפריד אלוף.

.

וזו כוונת הרמב"ם במורה ג כ"ז:

"כוונת כלל התורה – שני דברים והם תקון הנפש ותקון הגוף:

אמנם תקון הנפש הוא – שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכלתם. ומפני זה יהיה קצתם בפרוש וקצתם במשל – שאין בטבע ההמון לסבול הענין ההוא כפי מה שהוא:

אמנם תקון הגוף יהיה בתיקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם וזה הענין ישלם בשני דברים האחד מהם – להסיר החמס מביניהם והוא – שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל; והשני – ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בחברה עד שיסודר ענין המדינה:

ודע ששתי הכונות האלה – האחת מהם בלא ספק קודמת במעלה והיא – תיקון הנפש – רצוני לומר נתינת הדעות האמיתיות; והשנית קודמת בטבע ובזמן – רצוני לומר תקון הגוף והוא הנהגת המדינה ותקון עניני אנשיה כפי היכולת. וזאת השנית היא הצריכה יותר תחילה והיא אשר הפליג לדקדק בה ולדקדק בחלקיה כולם מפני שאין יכולת להגיע אל הכונה הראשונה אלא אחר שיגיעו אל השנית הזאת. והוא שכבר התבאר במופת שהאדם יש לו שתי שלמויות שלמות ראשון והוא שלמות הגוף ושלמות אחרון והוא שלמות הנפש. ושלמותו הראשון הוא – שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמיים – וזה לא יתכן אלא במצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו כדירה והמרחץ וזולתם. וזה לא ישלם לאיש אחד לבדו כלל ואי אפשר להגיע כל אדם אל זה השעור אלא בקבוץ המדיני כמו שנודע כבר שהאדם מדיני בטבע:"

הרי שהתורה מתכוונת לנפש וגם לגוף ויש הפרשי מעלה אבל אין לוותר על שום רובד ושניהם אמת מוחלטת. כמו שאמת שיש מוח בגוף כך אמת שיש נקבים ובני מעיים ועקבים, והכל הוא אותו גוף ואותה אמת למרות הפרשי המעלה והכבוד.

ובמו"נ ב' מ' כתב:

"ולזה אומר שהתורה אף על פי שאינה טבעית יש לה מבוא בענין הטבעי. והיה מחכמת האלוה בהעמיד זה המין – למה שרצה מציאותו – ששם בטבעו שיהיה לאישיו כח הנהגה."

.

במו"נ ג כ"ח כתב:

"ועוד צותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון עניני המדינה כאמונתנו שהוא ית' יחר אפו במי שימרהו – ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו."

ויש לשאול מה זה ציוותה תורה להאמין. הכל הוא מצווה להאמין. אלא הכוונה שגם החכם שמגיע להבנה של הכל ברובד הכי גבוה ומופשט, ויש מי שתיקן את נפשו הנהמית הגופנית שגם היא בעצמה במעלת שכל עיוני הכי גבוה, וכמו שאמרו על אברהם שכל ידיעתו היא מכח שכליותיו נעשו לו כשני רבנים. וכליותיו הוא הכח הגופני הכי נמוך, והן הגיעו למעלת השכל העיוני הכי גבוה, ולכן אמרו דווקא כליות ללמדנו שאצלו הכל היה מרומם ומתוקן לגמרי והחכמה היתה אצלו שלמה, שקיים עד הסוף לא רק את "וידעת היום" אלא גם את "והשבת אל לבבך". ואם כן הוא צריך להבין את התורה על פי רובד הסוד הכי רוחני מופשט גבוה ואמיתי באמת הכי מוחלט שביכולת תפישת האדם, ואל להבין לפי דרך התפישה של הרבדים הנמוכים שיותר. מה שכתבתה התורה כנגד כח הדמיון הוא יכול לתרגם להבנת השכל העיוני כי אין אצלו שום רובד שנמון ממדרגת שכל עיוני. וכאן נאמר שגם הוא מצווה לקבל את אמונת השכ רועונש כפשוטה לפי דרך השגת כח הדמיון. שזה מעיקרי האמונה והתורה ציוותה לתפוש את זה ברובד הזה, משום שאנשי המדינה תופשים כך ואברהם הוא חלק מהכלל ומחוייב להם לתיקון ענייני המדינה. לכן כתב הרמב"ם בהקדמת פרק חלק:

"והקפידו על אנטגנס איש סוכו על שפרסם בהמון מה שפרסם [להיות כעבדים המשמשין על מנת שלא לקבל פרס] ואמרו בכך חכמים הזהרו בדבריכם וכו' כמו שנבאר באבות ואין ההמון מפסידים לגמרי בהיותם מקיימים את המצות מיראת העונש ותקות השכר, אלא שאינם שלמים [כאן הוא אומר מה שכתבתי שזה לא שקר אלא זו וודאי אמת רק שאינה המדרגה הכי גבוה של גילוי האמת]"

.

כל מה שכובת הרמב"ם במורה נבוכים על דברים שכתובים לפי דעת ההמון הטיפש, אין כוונתו לשלול את זה אלא הוא רק מתקומם על כך שההבנה של ההמון הטיפש משתלטת באופן שהיא אומרת שרק זו ההבנה האמיתית ואין בלתה ומי שמבין אחרת הוא כופר ויש לשרוף ספריו. אצל ההמון הכל שחור ולבן, יש רק אמת ושקר. אין תפישה של רבדים רבדים של המציאות ושל התודעה ושל האמת. אצלם אם כתוב שיש שכ רועונש זו אמת מוחלטת ואין בלתה וכל אמירה אחרת היא כפירה. מול זה הרמב"ם אומר, אם אתם אומרים שזו תכלית האמת ואין רובד יותר גבוה מזה, אז אתם המון טיפש ופירושכם לתורה הוא של המון טיפש והוא שקר. אבל אם מבינים שהדעה של ההמון הטיפש היא ברובד מסויים וברובד הזה כך המציאות וכך כלי התפישה של האדם ולכן כך היא האמת המוחלטת לפי אותו רובד, אז וודאי שזו אמת גמורה וזה לא המוני ולא טיפשי אלא דברי אלהים חיים אמיתיים עומדים לעד.  ומי שמכיר בתוך עצמו את האדם ההמוני והטיפש שיש בתוכו, ויודע שזה הוא ולא מתכחש ולא מנסה לשנות, ולומד את התורה גם לפי הרובד ההמוני הטיפשי, ומבין שאלהים באמת כועס ובאמת מעניש או אוהב ומחלק מתנות לאהוביו וכל כיו"ב, כדי שגם ההמוני הטיפש שבתוכו ילמד, הוא נעשה מכח זה אדם שלם ומפותח וגבוה יותר מאשר אם לא היה מכיר בזה. הרמב"ם לפעמים נשמע חריף באמירות נגד ההמון הטיפש, אבל יש לזכור שהוא היה אחד, בודד לחלוטין, בלי רב ובלי תלמידים, מוקף בים שוצף ורועש של אלפי קולות של המון טיפש שכפר בכך שיש רבדים שמעל הבנתו, והיה עליו להתאזר באומץ ועיזוז תעצומות מולם.

.

פעם כתבתי סיפור ששמעתי, אינני יודע אם היה או רק משל היה, שהיתה משפחה של ייקים ברחביה, אנשים דתיים בשלמות, שהרב שלהם היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ, והפרופסור היה רמבמיסט קשוח וטהרני והיה אומר תמיד שהבורא אינו קופת חולים ואין לבקש ממנו רפואה אלא רק לעשות את האמת מפני שהיא אמת. והסבתא באותה משפחה היה לה חולה בביתה, ומספרים שהלכה לכותל והתפללה לרפואה, והתפללה: אנא ריבונו של עולם אל תקשיב לפרופסור ליבוביץ. כאן אנו מניחים יסוד פילוסופי רמבמיסטי לצדקתה של אותה סבתא. שאנו וגם הרמב"ם עצמו, לצד שרשרת הסבתות מדורי דורות מספיגים את התהילים בדמעות מלב נרעד, ומבקשים רפואה ופרנסה ושידוכים ועל כל עניין קטן כגדול, הכל יהיה רק טוב לילדים ולנכדים ולכולם.

.

.

אני מעתיק כאן תגובה כיוון שיש בה הבהרה של עניין יסודי כאן שלא הובהר מספיק:

שמת את האצבע על הנקודה המדוייקת. זה עניין חמקמק וקשה להגדרה.
הכוונה שלי שהיצר הרע זה לא החשק לסופגניות ולא האכילה שלהן. היצר זה הניתוק שלי מהרצון האותנטי שלי. מאוד ייתכן שהרצון לסופגניות נוא אותנטי, ואז אין שום בעיה מבחינת עבודת ה' לזלול סופגניות מלוא הבטן, ויש בגמרא תיאורים כאלה.
אולי מבחינה רפואית זה בעיה, זה נושא אחר.

מה שקשה להגדיר ולראות, הוא ההבדל בין רצון אותנטי לרצון שאינו כזה. אם אדם עושה רק מעשים טובים, ממש מספר סיפורי צדיקים, וזה לא מרצון אותנטי פמימי, זה גם פעולה מכח היצר הרע. היצר זה הניתוק ממה שאני באמת רוצה.
דוגמה קיצונית, אם אנשים מגורים מפירסומות, עומדים בתור ארוך מחצות הלילה לקנות את הטלפון הכי משוכלל שיצא היום, מסתובבים בקניון הלומי גירויים לקנות את כל המותגים והגאדג'טים ביום הרווקים הסיני, כמדומני שאפשר להבחין שהם לא באמת רוצים את זה. זה חמקמק. אם אשאל אחד מהעומדים בתור האם הרצון שלך לטלפון הוא אותנטי, נובע מעצמך האמיתי, הוא יאמר שכן. אם הוא מהדור הצעיר לא אוכל בשום אופן להסביר לו למה זה נראה לי שזה לא באמת נובע ממי שהוא. הוא גם יטען: מי אתה שתגיד לי מה אני באמת רוצה, ומה רק נדמה לי שאני רוצה? ולא תהיה לי שום תשובה מול זה. אין שום הגדרה או סרגל למדוד מתי הרצון אותנטי ומתי לא. רצון אותנטי יכול לרצות כל דבר, גם טלפון משוכלל. ורצון לא אותנטי יכול לרצות גם מעשים טובים ויפים.
היצר הרע הוא לא הרצון לסופגניות, אלא עצם עובדת איבוד הקשר שלי עם המקור האותנטי לרצונות שלי. תלמיד ישיבה ממושמע שלומד ונותן צדקה כי הרב אמר או כי כתוב בספר, הוא בשלטון היצר הרע כי הוא לא יכול להבחין מה הוא באמת רוצה בעצמו, מתוכו. היצר ניתק אותו מזה. וכך גם מי שהפרסומות השפיעו עליו ומכתיבות לו מה הוא רוצה.
אם אני צלול ומיושב ומחובר לעצמי, ומרגיש את הגוף שלי מבפנים, והוא באמת מרגיש צורך לסופגניה, אז אני הוא שרוצה וזה נכון, לולא השאלה הרפואית. אבל אם אני בשוק מוצף גירויים, וכבר לא שומע בכלל את הגוף שלי, לא מחובר אליו. אלא אני כמו שיכור מרוב גירויים, מסתובב בהיסטריה למצוא משהו מגרה, כל דבר, ואז אני רואה או מריח סופגניה, כאן זה לא באמת אני פועל ורוצה.
אי אפשר להגדיר את זה, ומאוד קשה להבחין, ויש בזה המון ניואנסים ופיתולים ו"הפוך על הפוך". לפעמים מה שאני "מתחבר לעצמי" ורוצה להיות אותנטי עם עצמי ולגלות משלל הקולות הפנימיים מה הוא הקול האני האמיתי והרצון האמיתי, כל זה מתחילתו אני עושה רק כי קראתי ברבי ירוחם על זה ואני רוצה לדמיין את עצמי כאיש חכם ובעל מעלה, והכל הוא חיצוני ולא בא באמת ממני.
הנושא הוא ההבחנה משלל הקולות בתוכי שצועקים "אני רוצה", מה מזה הוא באמת אני ומה נובע מניתוק מעצמי. לכן לא על כל רצון אוכל לומר שזה אני. היצר הוא לא הרצון למשהו, אלא ניפוץ הזהות הפנימית. בפסיכולוגיה זה נושא גדול, מה החוויה של אדם כשהוא אומר "אני". לרוב אין שם בכלל חוויה אחת הומוגנית ברורה, יש משהו מפוצל, שלל דברים וקולות. אם מכנסים פסיכולוגית לשאלות כמו מה דעתי על עצמי, מי אני חושב שאני, מי זה אני, האם אני אוהב או שונא את עצמי, האם אני זה נחמד וראוי לאהבה או מגעיל ודוחה, וכו'. זו תסבוכת נוראה. יש בפנים הכל, ושום דבר לא ברור. אז איך אדא מקורו של רצון שנובע מהתוהו הזה. היצר הרע הוא הזרות והניכור וההסתר שבתוך ה"אני". הבלבול בקשר לרצון הוא רק תוצאה של זה. אם אני לא יודע מי אני, ממילא אינני יודע האם הרצון הוא באמת שלי. אין לי שום עצה ומרשם ופתרונות. זה אוקיינוס כאוטי, זה גן המבוכה שהמסילת ישרים מדבר עליו, שבו עמוד נראה כאדם ואדם כעמוד. אני רק מנסה להצביע שיש כאן גן מבוכה, לא להציע פתרונות מה עושים. הפתרונות זה כל אחד יכול לחפש רק לעצמו, זו אחריותו ותכלית חייו, ולכל אחד יש את ההתמודדות שלו בדרכו. לא בהכרח זה מלחמה ואתגר. מי שליבו נקי ורך יכול לשוט ברוך על גלי הזמן ולהיות אמיתי באופן טבעי וקל. כל דבר ייתכן.

עוד עניין בזה, אם למשל אדם הולך לזונה, מה שהוא באמת מחפש שם זה קשר אנושי, חמימות, רוך וכיו"ב. היצר הרע הוא הזרות שיש בתוך ליבו, זרות מעצמו, שיותר מחסום שגורם לתרגם את הרצון האותנטי למשהו חיצוני. הרגש והרצון האמיתיים עוברים פילטר שמכניס זרות, כמו פילטר של צילום שיכול להכניס אווירה קרירה בתוך צילום חמים. האדם לא מחבק את הצורך שלו למגע, מתנכר אליו, ואז הצורך יוצא באופן מנוכר, כזנות. הוא מחפש חום דווקא אצל אשה זרה, שזרה אפילו מעצמה, כי לא רק שהיא מנוכרת אליו, אלא גם אל עצמה בזמן המעשה. הרצון לעונג אינו היצר הרע, היצר הרע הוא הניכור שנכנס לתוך זה. זו דוגמה לכל רצון אנושי, שיכול להיות מעורב עם ניכור, צבוע ניכור, או בלי ניכור, כמו מי שחי עם אשת חיקו והתשוקה והקרבה באות ביחד. אפשר במשך כל החיים ללמוד לראות את ההבחנה הזו בכל מה שרוצים ועושים, ותמיד יש בזה עוד עומק ועוד דקויות ומורכבות ועוד מה לגלות.

עוד עניין בזה הוא התפקיד של הפחד. אם אני מפחד שלא יאהבו או יכבדו אותי, אני בונה דמות של אדם שראוי לכבוד ואהבה, ומשתכנע שזה אני ומתנהג לפי זה. אני אולי לא באמת רוצה מתוך עצמי האמיתי ללמוד רמב"ם, אלא משוכנע שאת האני האמיתי שלי לא יכבדו, אבל אם אהיה מלומד יכבדו אותי. אם תהיה לי פחות כרס או יותר שרירים אז פחות אפחד אולי אני לא מוצא חן, לא מעורר רצון לקרבה ומגע. הרבה ממה שנתפש כרצון הוא פחד. אני קונה טלפון משוכלל כי אני מפחד להשאר עם עצמי, עם השקט, לא להסיח את הדעת מספיק. כמו שמפחיד אותי להכנס לשרותים בלי משהו לקרוא. פחד זה לא רצון. כשיש אריה אני רוצה לברוח, אבל באמת טוב לי כאן ואין לי רצון להיות במקום אחר ובטח לא לרוץ. המניע שגורם לי לברוח הוא פחד ולא באמת רצון.

זה מובן מאליו שאם אני רוצה לחלוץ נעליים לוחצות זה לא באמת רצון. כי זה רק רצון מה לא, אין כאן רצון של מה כן. כאן זה פשוט ואין מקום לבלבול. גם אם יש שריפה ואני רוצה לרוץ החוצה לגשם בלי בגדים מהפחד, ברור שזה לא באמת רצון. אבל אם אני בונה דמות של אדם חכם ומוצלח בגלל פחד שלא יאהבו אותי, אני מתבלבל ומרגיש שאני באמת רוצה להיות אדם כזה. אני מרגיש שאני באמת רוצה ברצון אמיתי עצמי אותנטי לקנות בגד יפה ויוקרתי, למרות שבעומק אני רק מפחד שלא יעריכו אותי. הבלבול הזה הוא כבר יצר הרע, כי הוא ניתוק מעצמי. אם אני מרגיש פחד שלא יכבדו אותי ומרגיש שזה מה שמניע אותי לקנות בגד יקר, זה בסדר גמור, זה לא יצר הרע. זה רגש לגיטימי לגמרי ופעולה לגיטימית לגמרי, מבחינת עבודת השם. אם אני מרגיש שכאדם, או כניר שטרן, או כתלמיד חכם או כיציר כפיו של הבורא, ראוי שאהיה לבוש באופן מכובד ונאה, זה וודאי מעלה עליונה. אבל אם אני מפחד שלא אהיה אהוב ורצוי ומכובד ומקובל, ואני לא מרגיש שהפחד מניע אותי, אלא הוא לבש דמות מזוייפת של רצון, זה כבר ניתוק מעצמי. וזה יכול להיות לא רק רצון אחד לא אותנטי לקנות בגד יקר, אלא נבנית דמות שלמה, זהות שלמה, שהיא לא אני אלא מי שאני מדמיין שאני, ורוב הרצונות שלי באים משם. המאפיין הוא שאז הם יותר גירוי מאשר רצון, משהו חלול, שטחי, שסיפוקו לא מביא לסיפוק עמוק מלא ושמח. הרב וולבה אמר שיש לו ראייה כפולה. כל אדם הוא רואה כפול, את הדמות שהוא חושב שהוא, שזה כמו בובה שהוא מעמיד בחזית, ומאחרי זה מסתתר מי שהוא באמת. זה מסתתר בדרך כלל גם מעצמו. שוב הניכור והניתוק מעצמו, ששם היצר.

יש בקדמונים, בספרי המוסר, הרבה דיבור על מלחמת היצר, שהיא קשה מאוד ומתמדת ומלאה תחבולות והטעיות. לנו קשה לשמוע את זה, לא נראה לנו נכון להיות כל הזמן במלחמה אלימה נגד עצמו ורצונותיו. מצד אחד זה נכון שזו לא דרך בריאה להילחם ברצונות ולנסות לשבור אותם (אדרבה זה וודאי כניעה ליצר הרע כי זה ניכור נעצמו), מצד שני אני מכבד את דברי רבותינו. לכן אני אומר שיש לפרש אותם נכון. אכן יש להילחם מלחמה אכזרית ותמידית ואלימה, לא נגד הרצונות שלנו אלא נגד הניכור מעצמנו, שהוא ההגדרה המדוייקת ליצר הרע. זו לא מלחמה אלימה במובן הפשטני. למשל נגעתי כאן בשאלות שמצריכות בירר פסיכולוגי עמוק. בלגן שלם, איך אני חווה את הזהות שלי, האני שלי, האם אני מסתיר שם דברים שאני בוש בהם, או שומע קול שאומר לי שהם לא לגיטימיים, אולי קול שהפנמתי ובאמת הוא חיצוני לי, וכו' וכו'. האם אני אוהב את הגוף שלי ומקבל אותו, וכו' וכו'. יש דחף להימנע מלהיכנס לענינים האלה, מה אני צריך בעיות. הנה בדחף הזה היצר תקף והפגיז וכבש שטח גדול. אם אני מחליט באומץ לב כן להכנס לזה, ועוד יותר לדבר על זה עם מישהו קרוב, לבחון את נקודת המבט של אשתי על זה, להחשף, להוריד הגנות וחומות, וכו', אז הייתי גיבור, הסתערתי ותקפתי באומץ והשבתי מלחמה. זה פירוש לכל התיאורים המיליטנטיים של ספרי המוסר על מלחמת היצר. זה מהלך ששמעתי פחות או יותר באופן הזה ובנוסח הזה מהרב שלמה וולבה ז"ל..

.

נגעתי כאן.באפס קצהו של ים עצום. בכל ניע של כח נפש אחד ברגע אחד באדם יש רבבות פנים וגוונים וכוחות שונים, זה לצד זה, זה לפנים מזה.

הפילוסופיה, התורה, עוסקת בשרשי הדברים, בתיאוריה, באידאות הכלליות. הכל מוגדר בכלליות רבה, באופן סכמטי ופשוט, כמו מתימטיקה. למשל יש מדע של מטארולוגיה, חיזוי מזג האוויר. בפיזיקה וכימיה העניין מאוד פשוט. יש מעט חוקי טבע פשוטים שקובעים את ההתנהגות המכאנית של האוויר והלחות והמים. אפשר לנסח הכל בכמה עמודים ואז לדעת את כל החוקים של תנועות האוויר והמים. אוויר חם עולה ואוויר קר יורד ועוד קצת חוקים כאלה. הפיזיקה והכימיה בנמשל זה הפילוסופיה, הכללים. המטארולוגיה זה בנמשל הפסיכולוגיה, (או היסטוריה, כלכלה, סוציולוגיה וכיו"ב), שעוסקים במה קורה בשטח, בחיים עצמם. שם זו מורכבות אינסופית שלא ניתנת לתפיסה ברורה מדוייקת.

יש אנשים עם כשרון להביט במורכבות האינסופית ומשם בפעולת דמיון עילאית חודרת ועמוקה לתפוש משהו של ממש משהו מעומק ריבוי הזרמים. כמו שדוסטוייבסקי או סטנדאהל הביטו בנפש האדם, או טולסטוי במלחמה ושלום הביט בהיסטוריה, או שייקספיר שהביט גם בזה וגם בזה, ועוד רבים מאוד מאוד. אלה לא תפישות מדוייקות, הן לא שכליות, לכן זו לא פילוסופיה או תורה אלא אמנות (במובן הרחב, תפישות כאלה קיימות באופנים רבים שלא נהוג לקרוא להם אמנות, וכמעט לכל אדם יש מה שנקרא 'חכמת חיים' שהיא עניין כזה, ולפעמים ערכה רב מאוד)

, באמנות הטענה לזווית ראייה  של האמת המוחלטת , המציאות כשלעצמה, צנועה הרבה יותר. אבל יכולה להיות בהן אמת גדולה ועמוקה לפי דרכם. לי אין כשרון לזה. לכן אני לא עוסק בזה. הרבה מעירים לי שכשאני מגיע למציאות, לחיים, למה שקורה בשטח, שאצל רבים זה מה שיותר מעניין, שם הדברים שלי נעשים דלים ושטוחים, מעט דוגמאות  מאוד פשטניות שלא מוסיפות חכמה, בלי מורכבות. שם הוא גבול הגזרה שבה אני עוסק, משם זה כבר ספרות או פסיכולוגיה או חכמת חיים, וזה לא מה שבאתי לעסוק בו. ניסיתי קצת וראיתי שאני לא אוהב את התוצאות. כל אחד ומה שהוא מוכשר בו.

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 52 - ביאור דברי התניא על ב' נפשות. האם מותר לעבוד שלא לשמה. מידה אמצעית, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על 52 – ביאור דברי התניא על ב' נפשות. מושגי יסוד בקבלה. האם מותר לעבוד שלא לשמה. מידה אמצעית. יצר הרע

  1. י.ד. הגיב:

    הזהרו בכובדו של זקן ששכח את תלמודו שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

    • primegadim הגיב:

      ניר מורי יקירי, למדתי כמה עניינים שהטבת לבארם כמו
      על העולם הבא שהוא לא מקום אחר מהמקום שאנחנו נמצאים בו.
      ושהתפיסה הזאת היא תלוייה באופן של השגה אחרת, שאותה אנו לא יכולים להשיג.
      (והדוגמאות החיות והמעניינות כשהבאת לכך, כמו אי האפשרות לתפוס תנועה מעגלית מכל הצדדים כאחד וכד').
      וכמו ההבהרות ע"פ הרמב"ם לגבי שכר מצווה מצווה.. ועוד שלל נושאים מרעיונותיך.
      אז תודה על הלימוד.

      יש לי הערה על תפיסת היצר הרע
      שאתה כותב עליו: " וכמה היצר ערמומי נוכל ומרושע ושקרן ומסית ומטעה."
      אבל היצר הוא אנחנו, ולא איזשהו כוח חיצוני!
      אם לדוגמה, אני רוצה לאכול סופגניות ללא גבול,
      זה *אני שרוצה*, זה לא היצר שמפתה… זה אני שרוצה להתפתות למתוקים.
      הדיבור על היצר הרע הוא מטפורה לרצון שלי שבוחר ברע, מסיבה זו או אחרת…
      כל הפונקציות של האדם נכללות באדם והנפש אחת היא.
      בדיוק כמו שכתבת בהמשך:

      "כל הכוחות הגופניים הגשמיים שלנו קדושים
      אל פחות מהכוחות הכי רוחניים שלנו.
      הכוחות הכי גשמיים הם חלק אלוה ממעל ממש בדיוק
      כמו הכוחות הכי רוחניים שבנו.
      כי הכל הוא נפש אחת כמו שכתב הרמב"ם,
      הכל הוא אותה אלומת אור עצמה.
      אוי ואבוי לחשוב שהכוחות הגשמיים הם יצר הרע,
      זה הרג של הנפש והנפש היא כולה אחת והכל נהרג.
      לכן צריך להביא קרבן לכפר אם מנע את עצמו מיין,
      ועתיד ליתן דין וחשבון על כל פרי שראה ולא טעם."

      אם נרגיל את עצמנו לשייך כל דבר שיוצא מאיזון לרצון של עצמנו,
      יהיה לנו יותר קל לדבר עם עצמנו ולשכנע את עצמנו
      שהרצון הזה (במקרה של אכילת יתר, לדוגמה) יביא אותנו להשמנה, לחולי וכד'

      האין זאת הפרקטיקה של החיבור לעצמנו, שאתה מדבר עליו,
      שבלעדיו אי אפשר להגיע לאיזון?
      פנחס

      • nirstern הגיב:

        שמת את האצבע על הנקודה המדוייקת. זה עניין חמקמק וקשה להגדרה.
        הכוונה שלי שהיצר הרע זה לא החשק לסופגניות ולא האכילה שלהן. היצר זה הניתוק שלי מהרצון האותנטי שלי. מאוד ייתכן שהרצון לסופגניות נוא אותנטי, ואז אין שום בעיה מבחינת עבודת ה' לזלול סופגניות מלוא הבטן, ויש בגמרא תיאורים כאלה.
        אולי מבחינה רפואית זה בעיה, זה נושא אחר.

        מה שקשה להגדיר ולראות, הוא ההבדל בין רצון אותנטי לרצון שאינו כזה. אם אדם עושה רק מעשים טובים, ממש מספר סיפורי צדיקים, וזה לא מרצון אותנטי פמימי, זה גם פעולה מכח היצר הרע. היצר זה הניתוק ממה שאני באמת רוצה.
        דוגמה קיצונית, אם אנשים מגורים מפירסומות, עומדים בתור ארוך מחצות הלילה לקנות את הטלפון הכי משוכלל שיצא היום, מסתובבים בקניון הלומי גירויים לקנות את כל המותגים והגאדג'טים ביום הרווקים הסיני, כמדומני שאפשר להבחין שהם לא באמת רוצים את זה. זה חמקמק. אם אשאל אחד מהעומדים בתור האם הרצון שלך לטלפון הוא אותנטי, נובע מעצמך האמיתי, הוא יאמר שכן. אם הוא מהדור הצעיר לא אוכל בשום אופן להסביר לו למה זה נראה לי שזה לא באמת נובע ממי שהוא. הוא גם יטען: מי אתה שתגיד לי מה אני באמת רוצה, ומה רק נדמה לי שאני רוצה? ולא תהיה לי שום תשובה מול זה. אין שום הגדרה או סרגל למדוד מתי הרצון אותנטי ומתי לא. רצון אותנטי יכול לרצות כל דבר, גם טלפון משוכלל. ורצון לא אותנטי יכול לרצות גם מעשים טובים ויפים.
        היצר הרע הוא לא הרצון לסופגניות, אלא עצם עובדת איבוד הקשר שלי עם המקור האותנטי לרצונות שלי. תלמיד ישיבה ממושמע שלומד ונותן צדקה כי הרב אמר או כי כתוב בספר, הוא בשלטון היצר הרע כי הוא לא יכול להבחין מה הוא באמת רוצה בעצמו, מתוכו. היצר ניתק אותו מזה. וכך גם מי שהפרסומות השפיעו עליו ומכתיבות לו מה הוא רוצה.
        אם אני צלול ומיושב ומחובר לעצמי, ומרגיש את הגוף שלי מבפנים, והוא באמת מרגיש צורך לסופגניה, אז אני הוא שרוצה וזה נכון, לולא השאלה הרפואית. אבל אם אני בשוק מוצף גירויים, וכבר לא שומע בכלל את הגוף שלי, לא מחובר אליו. אלא אני כמו שיכור מרוב גירויים, מסתובב בהיסטריה למצוא משהו מגרה, כל דבר, ואז אני רואה או מריח סופגניה, כאן זה לא באמת אני פועל ורוצה.
        אי אפשר להגדיר את זה, ומאוד קשה להבחין, ויש בזה המון ניואנסים ופיתולים ו"הפוך על הפוך". לפעמים מה שאני "מתחבר לעצמי" ורוצה להיות אותנטי עם עצמי ולגלות משלל הקולות הפנימיים מה הוא הקול האני האמיתי והרצון האמיתי, כל זה מתחילתו אני עושה רק כי קראתי ברבי ירוחם על זה ואני רוצה לדמיין את עצמי כאיש חכם ובעל מעלה, והכל הוא חיצוני ולא בא באמת ממני.
        הנושא הוא ההבחנה משלל הקולות בתוכי שצועקים "אני רוצה", מה מזה הוא באמת אני ומה נובע מניתוק מעצמי. לכן לא על כל רצון אוכל לומר שזה אני. היצר הוא לא הרצון למשהו, אלא ניפוץ הזהות הפנימית. בפסיכולוגיה זה נושא גדול, מה החוויה של אדם כשהוא אומר "אני". לרוב אין שם בכלל חוויה אחת הומוגנית ברורה, יש משהו מפוצל, שלל דברים וקולות. אם מכנסים פסיכולוגית לשאלות כמו מה דעתי על עצמי, מי אני חושב שאני, מי זה אני, האם אני אוהב או שונא את עצמי, האם אני זה נחמד וראוי לאהבה או מגעיל ודוחה, וכו'. זו תסבוכת נוראה. יש בפנים הכל, ושום דבר לא ברור. אז איך אדא מקורו של רצון שנובע מהתוהו הזה. היצר הרע הוא הזרות והניכור וההסתר שבתוך ה"אני". הבלבול בקשר לרצון הוא רק תוצאה של זה. אם אני לא יודע מי אני, ממילא אינני יודע האם הרצון הוא באמת שלי. אין לי שום עצה ומרשם ופתרונות. זה אוקיינוס כאוטי, זה גן המבוכה שהמסילת ישרים מדבר עליו, שבו עמוד נראה כאדם ואדם כעמוד. אני רק מנסה להצביע שיש כאן גן מבוכה, לא להציע פתרונות מה עושים. הפתרונות זה כל אחד יכול לחפש רק לעצמו, זו אחריותו ותכלית חייו, ולכל אחד יש את ההתמודדות שלו בדרכו. לא בהכרח זה מלחמה ואתגר. מי שליבו נקי ורך יכול לשוט ברוך על גלי הזמן ולהיות אמיתי באופן טבעי וקל. כל דבר ייתכן.

  2. פינגבאק: 60 – קבלה והבנה של הייסורים. מעשה מרכבה | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s