51 – עונשי הגיהנום לפי הרמב"ם, ועוד התייחסויות לרשימה הקודמת

את דעתו לגבי גיהנום ושכר עוה"ב כתב הרמב"ם בהל' תשובה פרק ג'.

יש הרבה מקומות מהמו"נ ועוד שמהם אפשר להוכיח את המהלך לפענ"ד, אבל לא אאריך בזה כאן. אני מנסה רק להסביר את דעתי ולא לשכנע מי שסובר אחרת.

יש שני אופנים להסתכל על עיקר פעולת השכל האנושי:

אופן אחד הוא שהשכל יוצר. כמו שצייר יוצר ציור, סופר יוצר סיפור, משורר שיר, מלחין מנגינה, כך השכל האנושי יוצר הגות ומחשבה.

לפי זה התורה ברובד השכלי שלה היא יצירה שכלית של הבורא. הטבע הוא ציור שלו. שירת הים, וכל התורה ברובד שבו היא שירה (כמו שאמרו חז"ל שהתורה כולה נקראת שירה שכתוב ועתה כתבו לכם את השירה הזו) הוא שירה של הבורא. התורה היא ספרות שהוא כתב.

אפשר ליצור בכל דבר. כל מה שמסדרים ומעצבים ומכניסים בו משהו מהווייתו של היוצר, על ידי שמכניסים בו בחירות של מי שיוצר (הוא בוחר את החומר, הצורה, הצבע, הקומפוזיציה, הדמויות, העלילה, הקצב, המילים, סולם הגוונים, הסולם המוזיקלי, מה בהתחלה מה באמצע ומה בסוף, וכו' וכו'), הכל הוא יצירה. באמנות המודרנית מחפשים לגלות אפשרויות חדשות בזה. החיים עצמם הם יצירת אמנות, כי הם סידור מכוון ומושכל ומתוך הפנימיות של מי שחי ועל פי הבחירות שלו שמשקפות את המקור הכי עמוק של הווייתו. לכן גם מי שמסדר מחשבות ובונה מבנים של מחשבה, מה שנקרא הוגה דעות, הוא יוצר.

.

.

יש אופן אחר של הסתכלות על פעולת השכל האנושי. לפי האופן הזה הוא רק עין שרואה את המציאות. הוא סביל לחלוטין. תפקידו להיות כמה שיותר שקוף.  כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה (יבמות מט ב).

מאירה פירושו כאן שקופה, הטבע והחומריות שבתוכו לא חצצו ולא העכירו, וההסתכלות היתה שקופה לגמרי. עין בזה דברים נפלאים בתורת העולה מרבינו הרמ"א א י"ד.

האופן הזה מאוד בעייתי מבחינה פילוסופית. כי אחד יאמר ששכלו רואה את המציאות כך וכך, והשני יאמר ששכלו רואה את המציאות באופן אחר. כיוון שהמציאות היא אחת, בהכרח אחד מהם או אולי שניהם יש לכלוך ועכירות על העדשה של עין השכל, ובגלל זה הם מדמים לראות משהו במציאות, ובאמת הוא לא קיים במציאות אלא הוא רק בעדשת העין שלהם, ומי שהעדשה שלו נקייה לגמרי יראה שהם טועים. כדי לשפוט מי מהם רואה את המציאות כמות שהיא ומי האספקלריא שלו לא שקופה ויש משהו על העדשה של השכל שמלכלך את הראיה, צריך מישהו שוודאי העדשה שלו שקופה והוא ישפוט. ואיך נדע מי זה אם כל אחד רואה אחרת את המציאות?

לפי מה בכלל אפשר לדעת שיש מציאות[ ולפי מה אפשר לדעת מה היא המציאות כמות שהיא בלי עיוות של השכל הרואה. הרי תמיד המציאות נתפשת רק דרך עדשת השכל, ואין דרך לדעת עליה שום דבר בלי התיווך הזה.

יש לזה תירוץ "בעל-בייתי". למשל יש משוגע שבטוח שהעולם מלא בחייזרים בתחפושת שבאו מעולם אחר כדי להזיק לנו, ולפי דבריו החייזרים שיבשו לאנשים את השכל שלא לראות את זה, ורק הוא ניצל מהשיבוש והוא רואה את המציאות כמו שהיא. אפשר לשאול איך נוכל לדעת בוודאות שהוא טועה. כל אחד מסתכל על המציאות בעיני השכל שלו ורואה מה שרואה. לפי מה נוכל לשפוט שאצלו השכל משובש ולא יכול לראות דברים כהווייתם, אולי השיבוש אצלנו. נניח שיש חומר במי השתיה שגורם את מחלת הנפש הזו, ויש רבים שסוברים כמו אותו משוגע. יש גם בעולם הרבה טפשים שנוהים בלי שכל אחרי מנהיגי כתות כריזמטיים, בלי שייכות לכמה תורתם טפשית. ונניח שרבים כאלה ינהו אחרי אותו משוגע ויהיו בטוחים שזו האמת ויביאו הוכחות רבות, כמו שמביאים כל מיני מאמינים אדוקים בכל מיני מנהיגי הבל שלדבריהם מוכח בלי ספק וזו אמונה וודאית מעומק הנשמה ובעינינו ראינו כמה דבריו אמת ואיך הוא עושה מופתים וכיו"ב. ואולי יישארו בעולם רק מעט מאוד אנשים שיזכרו שכל זה אינו אלא שגעון גמור. איך באמת נדע מי צודק?

בר דעת מרגיש שזו סתם שאלה פילוסופית מתוחכמת ריקה, ובאמת אפשר לדעת. אי אפשר להסביר איך יודעים שזה שקר ואיך יודעים שאני בר דעת, אבל מי ששפוי יודע שהוא שפוי והוא יודע שזה שקר ואין כאן מקום לספק כלל. זו פשוט הרגשה מאוד פשוטה וברורה.

אמנם זה לא פתרון פילוסופי אלא בעל בייתי. אנשים מבוגרים בעלי בתים מיושבים ובריאים בנפשם עם רגליים על הקרקע, שקנו חכמתם מהאוניברסיטה של החיים ולא מספרים, ילגלגו על המשוגעים שמאמינים בחייזרים האלה, בלי צורך לשאול מאיפה באמת יודעים.

קאנט כבר עסק בזה מבחינה פילוסופית. בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 56 עסקתי בזה מבחינה פילוסופית בדיון ארוך ומסובך, וכמדומני שהעליתי יישוב לשאלות של קאנט. אמנם כתבתי שם רק מתוך הרצון להשלים את המלאכה ולדעת מה להשיב לאפיקורוס, ולא בגלל שזה חשוב. מצד עצמי די לי בחכמת הבעלי בתים.

ועיין עוד שם ברשימה 57, בתוך הרשימה, מאמר בשם "השפה היא הסכמית" (יש ברשימה כותרת מודגשת כזו), ובו ביאור של עוד משמעות עמוקה וחשובה של הסוגיא.

.

.

האופן היוצר, של השכל ושל שאר תחומי היצירה, יסודו בפעולת כח הדמיון. כשכח הדמיון מתאחד עם השכל ומתיישר מכוחו (שזה עמל החכמה בדרך שנקראת נבואה), יש מזה נגיעה למקור עליון יותר שזה הרצון, שהוא לא נמצא בחמשת חלקי הנפש שהרמב"ם מביא בתחילת שמונה פרקים, כי זה כח נעלם, הוא משורש ספירת כתר שאינה מושגת כשלעצמה, אלא רק בגילוי נמוך יותר מהשכל, כדעת. כבר הארכתי בזה הרבה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית בכמה מקומות, ולא נעסוק בזה כאן.

האופן המסתכל כמו עין על המציאות, הוא השכל העיוני. שהרמב"ם קורא לו לב או עין הלב, כי הוא צורת הנפש ושאר כוחותיה (כמ"ש בתחילת שמונה פרקים) ולכן הוא המרכז והמרכז נקרא לב, ואכמ"ל. והוא העין שרואה את צורות הדברים, מהותם הפנימית האמיתית, היותם כבוד הבורא וגילוי אחדותו. הלכות יסודי התורה ד' ז':

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד. והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

 

.

.

כיוון שיש מציאות אחת, יש אמת אחת. יש מי שמסתכל עליה בשכלו ורואה אותה נכוחה כמות שהיא, ויש מי שמסתכל בשכלו ומשתבש ורואה דברים שאינם במציאות, כי עיני השכל שלו עכורות ויש עליהן לכלוך שמשבש את הראייה הצלולה.

כתבתי ברשימה הקודמת שכל אחד מסתכל בשכלו שלו על המציאות ומה שהוא רואה הוא רואה. ואיננו יכולים לשפוט אותו, זה שכלו וזו דעתו וזה עניין שלו.

מכח זה שאל אחד מהחכמים למה כתוב ברמב"ם שיש עונשים על עברות מעשיות ועברות של דעות. הרי האדם התכוון לחפש את האמת וזה מה שעלה בכח שכלו ולמה הוא ראוי לעונש.

לא התכוונתי שאי אפשר לשפוט אותו, אלא רק שזה לא עסק שלנו לשפוט אותו, וגם אין בכוחנו לשפוט אותו כי בוודאי כולנו משובשים ואין לנו הסתכלות צלולה על המציאות. וגם אי אפשר לדעת מתוך דבריו ומעשיו איך בדיוק הוא באמת רואה את המציאות. למשל אדם אלים ובריון שמכה כל אחד ייתכן שבנפשו תמונת המציאות היא שהוא הכי חלש וכולם מתנכלים לו וחזקים ממנו ולכן הוא מוכרח לתקוף ראשון. לפעמים הוא לא יודה בזה גם לא לעצמו. הנגלות לנו ולבנינו והנסתרות לה' אלהינו, ועלינו לנסות לשפוט את עצמנו ולא את האחרים.

.

מי ששכלו צלול וזכה לבחור ולרצות ולפעול בנפשו להתגבר על נטיות החומריות והשוחד, שלא יעוורו את שכלו, זוכה לראות את המציאות כמות שהיא, לא רק בצד החומר אלא בצד הצורות. וראייה אמיתית היא חיבור, דעת. ומכיוון שהמציאות מצד הרוחני שלה, הצורות, היותה גילוי אחדות הבורא, היא נצחית, הוא מאוחד עם הנצחי ולכן קיומו הוא נצחי. זה הזכיה לעולם הבא. ומי שלא זכה לזה ממילא קיומו אינו נצחי, וזה הגיהנום שעניינו הוא כליון והעדר.

הגיהנום אינו עונש, הוא מציאות. למשל מצד הטבע הפשוט מי שלא ידע שבמקום מסויים יש מחלה קשה, ולא נזהר, ונדבק במחלה, כעת הוא חולה. והוא בא בטענה לרופא, אבל זה לא מגיע לי, באמת השתדלתי וחקרתי ולמרות כל מאמצי לא ידעתי ואולי לא יכולתי לדעת, ובכלל באתי לשם לעזור לאחרים, ולא מגיע לי להיות חולה. על זה רבי חיים מבריסק אמר א נעבעך אפיקורס הוא גם כן אפיקורס. גם אם זה לא באשמתו ואינו ראוי לעונש, זה לא עונש אלא מציאות.

האדם בלידתו אינו נצחי ואין בו נשמה נצחית. הוא נולד כמו בעל חיים. תינוק מצד מה שהוא כעת בפועל הוא רק בעל חיים מאוד חמוד, כמו טלה או אפרוח. יש לו רק הכנה להשיג את המושכלות, מה שאין לבעלי חיים, אבל ההכנה היא רק כח בחומריותו, בדמיונו, זה לא שכל שקיים בפועל.

אנו רגילים לדבר על נשמה אלהית שנמצאת אצלנו מלידה, לפחות אצל ישראל. לפי הרמב"ם זה אינו וגם לפי הזוהר מפורש שאינו (בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית הבאתי מזוהר חדש בזה), וגם בחז"ל ובספרי הקבלה ובראשונים זה אינו. ובמקומות שקצת משמע כך יש פירוש לשיטת הרמב"ם. נחלקו בזה מפרשי אריסטו תמיסטיוס ואלכסנדר, והרמב"ם והזוהר וחז"ל אחזו כאלכסנדר שהוא השיטה שכתבתי.

אם השכל משיג את המציאות מזה נולד שהוא זוכה לנצחיות וזה העולם הבא, ומי שלא השיג פשוט אין לו, וזה לא עונש.

הלכות תשובה ח ג:

"כל נפש האמורה בענין זה [של חיי עולם הבא או הפסדם] אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה היא הנקראת נפש בענין זה"

.

.

במורה נבוכים ג כח כתב:

"ממה שצריך שתתעורר עליו הוא שתדע שהדעות האמתיות אשר בהם יגיע השלמות האחרון אמנם נתנה התורה מהם תכליתם וצותה להאמין בהם בכלל והוא – מציאות האלוה ית' ויחודו וידיעתו ויכלתו ורצונו וקדמותו – אלו כולם תכליות אחרונות לא יתבארו בפרט ובמוגבלות אלא אחר ידיעת דעות רבות. ועוד צותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון עניני המדינה כאמונתנו שהוא ית' יחר אפו במי שימרהו – ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו. ואמנם שאר הדעות האמתיות בכלל זה המציאות אשר הם החכמות העיוניות כולם כפי רוב מיניהם אשר בהם יתאמתו הדעות ההם אשר הם התכלית האחרון אף על פי שלא צוותה התורה עליהם בפרוש כמו שצוותה על הראשונות צוותה עליהם בכלל – והוא אמרו "לאהבה את יי". וכבר ידעת מה שבא מחוזק המצוה ב'אהבה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". וכבר בארנו במשנה תורה שזאת ה'אהבה' לא תתכן אלא בהשגת המציאות כולו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו; ובארנו גם כן שם הערת החכמים ז"ל על זה הענין:"

וע"ע שם פרק כ"ז ושם חלק ב' פרק מ'.

כתוב כאן שהאמונה בשכר ועונש אינה דעה אמיתית אלא דעה שהתורה כתבה אותה כי היא הכרחית לתיקון ענייני המדינה, למרות שאינה אמיתית.

 

(החוקרים קראו את זה בפשטנות ומכח זה אמרו שהרמב"ם האמין בקדמות העולם ולא האמין כלל בתורה ובמצוות ובניסים, וכל מה שכתב על זה הרמב"ם במאות ואלפי מקומות שמוכח לגמרי מתוך העניין שאינו עוסק בשקר ולא אומר דברים שפיו וליבו אינם שווים, וכל החיבור של משנה תורה (עם כל העומק הנורא שבו כמו שחלקו המועט נחשף בספרים כמו חידושי רבי חיים והרוגוצ'ובר ושאר מאות ואלפי חיבורים עמוקים ולמדניים) ופירוש המשנה וספר המצוות, וכל דברי הרמב"ם במאות ואלפי מקומות, ובמאות תשובות ואגרות, בנוגע לתורה ומצוות, שהרבה פעמים יצא מגדרו ויזם לעורר ולהוכיח ולהלחם על אמיתה של הלכה, ולא בגלל ששאלו אותו, וכל מה שהיה רב פוסק הלכה ומנהיג בדרכי התורה לכל העם, כל זה הוא רק שקר. והרמב"ם שיקר רק כדי להעמיד תיקון ענייני המדינה. אע"פ שלשיטתם לא האמין בבורא מנהיג ומשגיח ובמתן תורה וכל המקרא ולא היה מחוייב לשקר כלל על פי אמונתו כי הרי היה יורת טוב להודיע לעם את האמת ולתקן את ענייני המדינה על ידי חוקים טובים וכמו שכתבו אפלטון ואריסטו בפוליטיאה ובפוליטיקה. הרי אומות העולם הנאורות חיות בסדר מדיני מתוקן, ולטובתן היה הרמב"ם אוחז לגלות את האמת שהתורה כולה שקר ואפשר ללכת בסדר מתוקן כמו כל האומות הנאורות ולמה להכניס לעם כל כך הרבה שקרים והבלים ולהקדיש את כל חייו לזה. את כל זה הם דחו מכח שורה אחת בספר מורה נבוכים, שהרמב"ם כתב עליו שאסור בשום אופן לקרוא אותו כפשוטו, ומי שקורא כפשוטו בוודאי ישתבש ויינזק, וכל מסקנה ממנו שאינה מתאימה למה שמקובל בין לומדי התורה אסור לחשוב שזו אכן המסקנה.

כבר הארכתי בזה בכמה מקומות ובאתי בדין ודברים על זה עם חוקרים מהגדולים והמפורסמים. לא באתי להתווכח איתם או להוכיח להם שלא כשיטתם. באתי כתלמיד לפניהם, באמת רציתי לשמוע אולי יש ראיות רציניות לשיטתם, ואז אדע ואוכל ללמדו את הראיות האלה ולהגיע למסקנות. אינני מפחד, אם יש הוכחות שהרמב"ם לא האמין בתורה אני מוכן לשמוע ולקבל. גם אריסטו לא האמין בתורה וזה לא מפריע לי כלל. פשוט התחננתי שיראו לי את מקור שיטתם, על מה אדניה הוטבעו. הם אומרים שרבי שמואל אבן תיבון כתב כך בדעת הרמב"ם באיגרת שאלות שכתב אליו, לא מצאתי את האיגרת הזו ולא ראיתי שום ציטוט שלה בספרי החוקרים שמביאים אותה והחוקרים שדיברתי איתם לא ידעו להראות לי את המקור. ממה שהכרתי את האבן תיבון אני בטוח שאם קוראים היטב את המקור רואים בבירור שזה לא מה שכתוב בו, וכמו שאר המקורות שהביאו (מעט מהביאור בראיותיהם המגוחכות המפורסמות שמלוקטות מספריהם העיקריים כתבתי בהקדמה על ביאורי למורה נבוכים, ההקדמה השנייה לביאורי על חלק ב', הקדמה 7).  מכל הדיון איתם הגעתי למסקנה שזה ממש כמו להתווכח עם מי שסבור שהעולם מלא חייזרים בתחפושת. אין טעם לויכוח. אפשר להערים אלפי קושיות מכריעות, אבל משוגע יכול לדחות הכל בטענה שהרמב"ם משקר בכוונה. עצם מה שמביאים ראיות ומתווכחים, יש בזה הודאה כאילו יש כאן מאן דאמר, כאילו יש בכלל צד כזה, כאילו זה דבר שצריך הוכחה. מי שמתווכח עם משוגע הוא מודה שיש צד שאולי באמת כל העולם שורץ חייזרים ושזה באמת נושא לדיון, ושיש דעות וטעמים והוכחות לכאן ולכאן, הויכוח עצמו הוא שגעון. מי שמתווכח ברצינות וכובד ראש עם משוגע יאשפזו אותו ביחד עם ויכוחו באותו אישפוז של המשוגע, ובצדק.

.

הכוונה בדברים אלה היא שהמציאות והתורה והנפש יש בהם רבדים רבדים. הרמב"ם בתחילת שמונה פרקים כתב שהנפש האנושית היא אחת, והדגיש שהחלק ההזן של הנפש האנושית לא דומה כלל וכלל לזו של חמור. גם מה שאני רעב ומה שהחמור רעב הם גילויים נפשים שונים לחלוטין.

המשל בזה הוא כמו שמאירים בפנס אלומת אור לתוך מים קצת עכורים. יש קו אור אחד, אלומה אחת, שהיא דבר אחד לגמרי. קרוב לפנס אלומת האור בהירה יותר, ככל שהיא מתרחקת מהפנס ונכנסת למים, היא נעשית כהה יותר. האור הוא משל לצורה, והמים לחומר.

אלומת האור היא נפש האדם. בחלק הבהיר זה השכל העיוני, הפחות בהיר זה הנפש הרגשית (הכח המתעורר), הפחות בהיר זה כח הדמיון והחושים (הכח המרגיש) והפחות בהיר הוא הגוף, הנפש הזן. אבל כל החלקים האלה הם קרן אור אחת לגמרי. יש לה אותן תכונות שמתבטאות באופן הכי ברור ומאיר בשכל שהוא החלק הכי מואר והוא כצורה (הגדרת מהות) לשאר החלקים. כולה היא עין שרואה את המציאות.

בתענית ה ב אמר רבי יוחנן שיעקב אבינו לא מת. והקשו הרי ספדו וחנטו וקברו. ורבי יוחנן השיב מקרא אני דורש והביא דרשה מפסוק שלפיה יעקב בחיים. ויש לתמוה הרי עדיין קשה שספדו וחנטו וקברו ועדיין לא תירצנו את זה.

אלא וודאי כוונת רבי יוחנן שהוא דיבר ברובד התורה של הרמז ולא ברובד של הפשט (בתורה יש פשט רמז דרש וסוד, פרד"ס), וגם במציאות עצמה יש רובד מציאות שמקביל לפשט, ורובד שמקביל לרמז, ודברי רבי יוחנן הם רק ברובד המציאות שמקביל לרמז. והקושיות מהסופדים והחונטים והקוברים הם רק מרובד הפשט של המציאות ולא מרובד הרמז שבה, ולכן אינן קשות.

.

המשל של אלומת האור שהיא אחת לגמרי ובכל זאת יש בה חלקים יותר בהירים ופחות בהירים, הוא גם על הנפש, ההשגה האנושית, וגם על התורה, וגם על המציאות עצמה. החלק הבהיר הוא החלק שבו המציאות היא צורות טהורות מופשטות, עולם האידיאות, התורה כפי אמיתתה הזכה ביותר, חלק הסוד. והחלק הכי כהה, ממש הגבול בין שאריות האור האחרונות לחושך המוחלט, הוא הצד החומרי של המציאות.

.

התורה מדברת בכל הרבדים של המציאות, ודבריה באותו רובד של תורה מתאימים לגמרי למציאות של אותו רובד של המציאות. לפי זה גם המשלים של התורה אמת גמורה כי הם מתאימים לגמרי למציאות, וגם החלקים של התורה שנאמרו להמון, הם לפי רובד ההשגה הזה ורובד המציאות הזה. וכיוון שהם מתאימים למציאות הם אמת מוחלטת לא פחות מהרבדים היותר מופשטים וגבוהים.

יש הרבה דברים שהרמב"ם כותב שהתורה דיברה לפי תפישת ההמון. כדי לסבר את השכל, בלשון בני אדם. זו אמת גמורה כי זה מתאים לאותו רובד של מציאות ולאותו רובד של השגה. המקומות הפחות בהירים של קרן האור הם גם אותה קרן אור עצמה ולכן הם אמת גמורה גם כן. היא נתפשת אחרת כי היא פחות בהירה אבל עדיין היא אמת כי זה אותה קרן אור שהיא כולה אחת לגמרי וכולה אמת כי היא המציאות עצמה.

ברובד הפשט לפי ההשגה האנושית ברובד הזה והמציאות של הרובד הזה, העולם הבא הוא שכר והגיהנום הוא עונש. הגיהנום הוא להישרף באש, וזה העניין של העדר, לא לזכות להיות נמצא לנצח. כן פירש גם המהר"ל. העולם הבא הוא עונג, ואכן להיות נמצא במציאות שלמה ומחוברת לשרשה באמת ובנצחיות (שאין בה כלל בדידות ולא העדר) זה השורש והעצמות של העונג.

ברובד הרמז, הפירוש של זה אינו על דרך שכר ועונש כמו תשלום או נקמה, אלא שזו המציאות עצמה, שמי שזוכה לדעת את האלהים על ידי ידיעת מעשיו וברואיו הגדולים הנפלאים שזה הצורות שזה התורה, ממילא הוא אחד עם המציאות הזו וכיוון שהיא נצחית הוא נצחי גם כן. השקר כאן הוא שנמנעים מלגלות להמון שלומד את התורה על דרך הפשט, את המבט של תורת הסוד על הסוגיא הזו. הפשט הוא אמת מוחלטת וגמורה, רק שיש מבט אחר עמוק יותר ומאיר יורת של סוד, ויש סודות שנכון לא לגלות להמון כדי לשמור על תיקון ענייני המדינה. אבל חלילה ללמדו מכאן שיש בתורה דברי שקר, וחלילה להתיר מכח זה לשקר לבני אדם. זו וודאי לא עלתה על דעת הרמב"ם מעולם ורק אנשי שקר יכולים לייחס לו דבר כזה.

.

.

כל מקום שהרמב"ם מביא דברים על הגיהנום ועונשי כרת וכיו"ב, הוא מביא כדרכו דברי חז"ל כמו שהם. הדברים האלה הם משל. וכמו מה שכתוב שהבורא כועס או מסתכל או מקשיב זה הכל משל וכל כיו"ב שביאר במו"נ חלק א. המשלים של התורה הם גם כן אמת, כמו שכתב בהקדמת המורה שהמשלים הם תפוחי זהב במשכיות כסף. המשל הוא כסף והנמשל זהב. שניהם מזוקקים וטהורים ובעלי ערך של אמת צרופה. בחלק הפשט של משנה תורה האו הביא את משלי חז"ל כמות שהם. בספר הנסוד שבא לבאר סתרי תור הופנימיות התורה, המורה נבוכים, הוא מבאר את הדברים לפי הרובד הזה. בהלכות תשובה פרק ח הוא רומז למי שמקשיב על הצד העמוק של הסוד בעניין הזה.

.

.

עוד נשאלתי על הרשימה הקודמת שמי שאין לו כשרון שכלי חזק מה יעשה, ואיך יזכה לעולם הבא.

כבר הארכתי בזה לעיל רשימה 33  שבגמרא הביאו מעשה שאליהו הנביא אמר על שני בדחנים שהיו מבדחים את מי שעצוב ומפשרים בין המתקוטטים שהם בני עולם הבא. ומשמע שם שלא היו תלמידי חכמים.

זה מבוסס על מה שכותב הרמב"ם בשמונה פרקים שכל חלקי הנפש הם נפש אחת. אותה אלומת אור שהיא בתחילתה השכל העיוני, היא היא בהמשכה גם החלק הרגשי, הלב. אפשר לראות את האמת בכח הרגש שבלב ולא רק בעין השכל. זה היה כוחם של אותם בדחנים. מה שהלב שלהם הרגיש רצון לשמח מי שעצוב, זה תפישה של האמת, שרואה בעין הרגשית של הלב את המציאות שכולנו אחד ואנחנו אחים, ויש קשר בין לב ללב, ושיש כח השפעת שמחה מלב ללב ושמחה היא חיים. והיא גם רואה את המציאות שיש ברגש האחדות והאהבה להשפיע מזה שלום בין הניצים, שזה גם התפישה במציאות שרואה שאנחנו אחים ואנחנו אחד ואיננו בודדים ונשפע מזה שמחה אמיתית של יחד, ולכן אין מקום לקטטה בינינו.

זה גם עמל של השגת חכמה ותפישה של המציאות כאמיתתה הרוחנית האידיאית וגם מזה זוכים לעולם הבא. אנשים כאלה יותר עושים ופחות כותבים ספרים, ולכן המהלך שלהם פחות ידוע.

בהלכות תשובה פרק ח' כתב:

"כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה היא הנקראת נפש בענין זה"

מה הביאור "שאר המעשים"?

.

במורה נבוכים ג נ"ד (הפרק האחרון) כתב:

"והמין הרביעי הוא השלמות האנושי האמיתי והוא – הגיע לאדם המעלות השכליות – רצוני לומר ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלוקיות. וזאת היא התכלית האחרונה והיא משלמת האדם שלמות אמיתי והיא לו לבדו ובעבורה יזכה לקיום הנצחי ובה האדם אדם.

"כה אמר יי אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי". הסתכל – איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון כי השלמות הגדול אצלם – עשיר בעשרו ואחריו – גיבור בגבורתו ואחריו – חכם בחכמתו – רצוני לומר בעל המדות הטובות כי האיש ההוא גם כן גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים – ומפני זה סדרם על הסדר הזה:

וכבר השיגו החכמים ז"ל מזה הפסוק אלו הענינים בעצמם אשר זכרנום ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק והוא שהחכמה הנאמרת סתם בכל מקום והיא התכלית היא השגתו יתברך, ושאלו הקנינים שיקנם האדם שישימם סגולתו ויחשבם שלמות אינם שלמות; ושמעשי התורה כולם – רצוני לומר מיני העבודות – וכן המדות המועילות לבני אדם כולם בעסקיהם קצתם עם קצתם – כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו אבל הם הצעות בגלל זה התכלית:"

ואחר כן השלים הענין ואמר "כי באלה חפצתי – נאום יי" – רצונו לומר שכונתי – שיצא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ – כמו שבארנו בשלש עשרה מדות כי הכונה – להדמות בהם ושנלך על דרכם. אם כן הכונה אשר זכרה בזה הפסוק היא באורו ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא – להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט – להדמות בפעולות האלוה – כמו שבארנו פעמים בזה המאמר:"

.

.

בכל המורה נבוכים, וגם בפרק הזה כמו שהעתקתי, מדגיש שהתכלית העליונה היא השגת החכמה, ידיעת השם בדרך החכמה. ובפסקה האחרונה של המורה נבוכים הוא פתאום מדבר על חסד צדקה ומשפט.

החוקרים אומרים שהרמב"ם התחרט, לפחות זו דעתו של החשוב והגדול והמוערך שבהם ורוב האחרים שהם תלמידיו. הוא אמר שהרמב"ם התחרט באמצע כתיבת אותו הפרק האחרון, ושכח למחוק את מה שהיתה דעתו לפני שהתחרט. הוא זנח את דעתו שאחז בה עד אמצע הפרק הזה שהחכמה עיקר, ואחז בדעה חדשה שסותרת את חשיבות החכמה ואומרת שהמעשה עיקר, חסד צדקה ומשפט. טוב שלא חוקרים כאלה בונים את המטוסים או מגלים את התרופות או כותבים את התוכנה של הבנק.

.

הביאור ברמב"ם הוא על פי דבריו בשמונה פרקים שהנפש היא אחת. והשכל הוא הצורה שלה, כלומר כולה אינה אלא אורו. כל דבר הוא רק האור של צורתו ותו לא. לכן גם הלב והרגש הם חלק מהשכל, הם אחד לגמרי איתו. אם האור של השכל לא מתפשט לתוך הלב לגמרי, בלי חציצה, אז זה אומר שההשגה השכלית לא היתה מלאה, היא לא היתה בגדר דעת שזה חיבור מלא, אחדות, זיווג. זו רק הסתכלות מרחוק, מבחוץ, כמו של חוקר, לא כמו של מבקש אמת.

אמרו שחמורו של פנחס בן יאיר לא אכל טבל. והרי התורה מתירה לחמור לאכול טבל אפילו לחמור צדיק ומחמיר ומהדר.  אלא שקניין ממוני הוא חיבור של הממון לנפש של הקונה (בתלמוד מוסבר ומאמרים הארכתי בזה בהרבה סוגיות להוכיח את היסוד הזה). וכמו שהגוף הוא אחד עם הנפש גם קניינו הוא אחד עם הנפש. לכן חזר יעקב על פכים קטנים כי צדיקים ממונם חביב עליהם יורת מגופם, כי הם לא מוותרים על התפשטות החיות הנפשית עד קצה הגבול.  וכשהחיבור על שהשכל עם כל מדרגות הנפש עד הגוף הוא מלא ושלם, והשגת השכל שלמה והיא בגדר דעת, היא מאירה לתוך כל מהדרגות של הגשמיות, ומתקנת את הרגשות והדמיון וכל כוחות הגוף והחומר. היא לא שוברת את המידות וכוחות הגוף, אלא הם נעשים אחד לגמרי עם אור השכל, על דרך זיווג. ולכן האור של השכל שהשיג בצורות העליונות על איסור אכילת טבל האיר עד החמור שהוא בבחינת גוף לקונהו.

לכן אחרי שהרמב"ם מדבר על שלמות ההשגה השכלית של החכמה, הוא מוסיף שכדי שההשגה תהיה שלמה היא צריכה להתפשט ולהתאחד עם כל חלקי הנפש, כל כוחותיה. וכמ"ש וידעת היום והשבת אל לבבך. ולכן דווקא והלכת בדרכיו, מתוך שמשיגים אותו משיגים את דרכיו, ומתוך החכמה של השכל נעשה חכמה בלב וברגש ואז הלב הולך בדרכיו ומניע את גם האיברים והכל נעשה השגה אחת של חכמה שלמה בכל המדרגות. זה הסיום של המורה נבוכים. וזה גם היסוד של החובות הלבבות שאמר שמצוות אמונה היא וידעת היום והשבת אל לבבך. שההשגה צריכה להתפשט גם בלב כדי להיות דעת וזיווג והתאחדות המשכיל והמושכל ולא רק הסתכלות רחוקה מבחוץ.

לכן יש מבוא לחכמה גם למי שאין לו כשרון שכלי חריף, כי הוא יכול להשיג מהלב את המציאות של דרכיו ושל הליכה בדרכיו. כמו שהשיגו את מלאכת המשכן (שהיא בגדר יצירת אמנות ולא פילוסופיה) על ידי רגש הלב, וכמו שכתוב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. ואפילו יש מבוא להשיג מכח הכוחות הנמוכים יותר, וכמו שאמרו על אברהם שהשיג הכל, אפילו קיים עירובי תבשילין, כי כליותיו נעשו לו כשני רבנים. והכוונה לכוחות הכי נמוכים וגשמיים שבאדם. כי גם הגוף יודע. וזו תכלית שלמות הדעת שכל הכוחות עד הכי נמוך משיגים את החכמה.

יש ספר שנקרא החטא וענשו. מדובר שם על רצח, שהשכל הצדיק בנימוקים שכליים משכנעים מאוד. אבל האדם לא ישן בלילה. האוכל לא טעים לו. כשהוא יורד במדרגות הוא מתנדנד, שיווי המשקל הגופני שלו התערער. יש לו עצירות. הגוף יודע שאסור לרצוח יותר טוב מהשכל. יותר פשוט, אי אפשר לבלבל אותו, זה כמו החכמה של בעלי הבתים המיושבים. זה הפירוש של מוסר כליות, הבא מהכוחות הכי גשמיים. אפשר גם מזה לזכות לחכמה ועולם הבא, ואכמ"ל.

.

.

עוד העירו לגבי הרשימה הקודמת שיש בה נימה של כעס וחריפות במחלוקת. זה נכון. אני צריך להבהיר שהכעס לא קשור כלל לרב לויכטר, כמובן. אדרבא אני מכיר אותו והוא אדם יקר מאוד. למדתי באותו כולל רבנים של בית המוסר, בראשות הרב וולבה, באותו זמן שהוא למד בו.

הכעס מופנה כלפי עצמי בעיקר, וגם כלפי איזשהי נימה שקיימת באופן כללי בעולם התורה הליטאי, במקומות של הלמדנים שהם הכי "שפיץ", הכי מוכשרים וחכמים. אני לא מדבר כלל על אנשים פרטיים אלא על הלך רוח כללי כלשהו שלפחות בתקופתי במקומות שהכרתי היה נמצא באווירה.

יש חינוך לכך שהחכמה נמצאת בתורה. כל חכמת אומות העולם, הפילוסופיה שלהם, הכל הבל וטפשות ורעות רוח. גם בגלל שאין בה יראת שמים וכל היראת שמיים רק אצלנו והיא נקראת חכמה, וגם מצד חכמה במובן החילוני, אין שם שום חכמה של ממש, כי רק היהודים חכמים ורק התלמוד חכם ורק אנחנו יודעים את חכמת התלמוד. באותו שיעור הרב לויכטר הזכיר את הפילוסוף הידוע קירקגור, ואמר עליו משהו בסגנון 'הוא וכל הזבל הזה'.

אחרי שאדם למד הרבה שנים, ויודע הרבה סוגיות בדרך הלימוד הישיבתית, הוא אמור לפי ההשקפה הצרופה הזו להיות הכי חכם בכל התבל.  אמנם במציאות החכמה שלו היא חכמה רק בעניין אחד מאוד מאוד מצומצם. הוא יודע ללמוד סוגיא בדרך הישיבתית באופן מקצועי. אבל בכל שאר תחומי החיים איפה היא חכמתו?  שם הוא הרי כמו ילד קטן, דעותיו ילדותיות ושטחיות או שאין לו שום דעה. גם בדברים הכי חמורים והכי כבדי משקל שיש בחיי האדם. הוא לא יודע שום דבר ואין לו כלים לגבש דעה על כל השאלות שבעולם, החשובות והפחות חשובות. במקרה הטוב אם הוא ענוותן הוא נועץ עם אשתו והיא בד"כ כבר יודעת משהו. אפילו משאלות באמונה הוא בורח, כי אין לו תשובות רציניות ועמוקות. זה הרי אמור להיות המקצוע שלו, בתורה לכל הפחות הוא נחשב גאון ועילוי. גם להסביר למשל מה זה שבת הוא לא יודע, הוא רק יודע את כל הסברות בשאלה מה ההבדל בין מלאכת מכה בפטיש למלאכת בונה.

לפי האמת אפילו את הסוגיות הישיבתיות הוא לא מבין. בתלמוד מוסבר ומאמרים ניסיתי להראות שהדרך הישיבתית מביאה את האדם עד מקום מסויים בלבד, שמשם הוא יכול להישאר עם מושגים מקצועיים שיש להם צליל כאילו של הבנה ובאמת אלה מושגים שהם רק מילים ואין בהם הבנה, או שהוא צריך להתקדם עוד שלב ולשאול קושיות אחרות, מה שבאמת לו עצמו קשה כאדם, לא קושיות מקצועיות, ורק אז יבוא עד להבנה של ממש.

רוב בני התורה הליטאיים הרציניים ה"מקצועיים" בעלי הכשרון והמעלה והעמלים בשקידה רבה וביגיעה רבה וכנה, ובאהבת הלימוד שלהם והתענגות עליו, מתעלמים מהשאלה הזו ונמנעים מליהפגש איתה, ובמקרה הצורך כשמוכרחים דעה כלשהי על משהו, אומרים הכל לפי דעת גדולים והולכים לגדול לשאול אותו. זה לא אני הקטן אומר, במורה נבוכים ב י"א כתב:

"כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמיון המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:"

והרי הרמב"ם מדבר על בני דורו שהיו גדולים בחכמת התלמוד מאוד וברמת לימוד כבירה ונפלאה של ראשונים והיתה נפוצה אצלם מאוד. ומוכח שלדעתו אין בתלמוד לחוד חכמה. אני רק אומר שאם מסתכלים רואים פשוט וברור עד כמה הוא צדק.

.

.

יש בני עליה מעטים, שקשה להם עם השקר הזה. כיוון שהם יודעים שבלימוד סוגיות למדניות בדרך הישיבתית הם מהמצטיינים, נובע מזה שהם מהחכמים הכי גדולים שהיו אי פעם בכל ההיסטוריה האנושית, שהרי רק בתורה יש חכמה. והם הרי במדרגה העליונה של למדנות התורה והבנתה. הם חושבים מעט בשעות הפנאי על הנושאים העיקריים בחיים, וביניהם איך להתייחס לשאלות באמונה, מגבשים דעה ילדותית שטחית של חושב מתחיל, מוצאים באיזה ספר שציטט קטע של קירקגור או מישהו אחר ורואים שהם כיוונו לזה, ומסיימים את עמל המחשבה הזה בתחושה שכל התשובות לכל השאלות ששאל המין האנושי מאז בריאתו כבר נתגלו להם ונתבררו על ידם באופן המוחלט והבהיר ביותר. וכעת אפשר כבר לחזור לסוגיות הישיבתיות בלב שלם ונפש חפצה.

אני בעצמי הייתי כזה, ואמרתי את אותם דברים שכעת אני חולק עליהם בחריפות, וציטטתי את אותו קירקגור שמתהפך בקברו לראות באיזו שטחיות מתייחסים לדבריו. ויש בי כעס על עצמי איך נפלתי בקלות כזו לבור הזה וכמה שנים הייתי בו ולכמה תלמידים מכרתי בעצמי את זה, וגם כעס על הסביבה שהייתי בה שלא חסכה שום מאמץ מלדחוף אותי לאותו בור.

.

.

מה שכעת אני מדבר על זה בביקורת אינו משום שאני יותר חכם ומוכשר מאותם למדנים ליטאיים או מהרב לויכטר.

במורה נבוכים ג נ"ד כתב:

"אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה – כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד – רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר – אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" – אמרו "ולא ממשה" – כי הוא רוצה באמרו מכל האדם – מכל אנשי דורו; – ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:"

כתוב כאן שידיעת התורה אינה חכמה כיוון שהתורה אינה מבוארת על פי השכל אלא נאמרת כנבואה וקבלה ממסורת. ושהחכמה על פי השכל היא מקצוע בפני עצמו, וצריך ללמוד אותו לא מתוך התורה, ואז להשתמש בו כדי להבין את התורה.

מי שרוצה להיות רופא צריך ללמוד מספרי רפואה. גם החכמה היא מקצוע ויש ספרים שמלמדים אותו. יש כל מיני ספרים וכל מיני אסכולות, אבל אי אפשר לדעת רפואה לבד בלי ללמוד מקודם לפי איזשהי אסכולה וספר, וגם אי אפשר לדעת לחשוב כראוי לפי כוחו בלי שיתלמד בזה.

נימת הלעג שלי כשהזכרתי את קירקגור, היא משום שאנשים שלא עמלו כלל ברכישת מקצוע הפילוסופיה על בוריו, מסתכלים ברפרוף בכמה ציטוטים, או אפילו מדפדפים בספר אחד בדפדוף של ממש, בכתבים של פילוסוף מורכב ועמוק ו"מקצועי" כמו קירקגור, שנדרשים הרבה מבואות והקדמות כדי להתחיל לגשת לדבריו, ונדמה להם שהם כבר יודעים מה הוא אומר. והטענה היא עד כמה הם עיוורים ומרוכזים בעצמם ועולמם מלראות שיש כאן מקצוע רציני שאפילו חכמים כמותם צריכים לעמול בקנייתו. זו לקות יסודית במבנה עולם התורה החרדי. בזמן תור הזהב בספרד, שזו הדוגמה הקרובה אלינו לעולם תורה חי ובריא ואותה יש לנו לקחת כדוגמה ושאיפה (ואכן היה שם הרבה "נשירה" והתבוללות, וזה מעיד שמדובר באנשים חושבים ובעלי דעה ולא בעדר), גדולי חכמי התורה שמימיהם אנו שותים היו מעורבים בעולם הדעת הכללי, למדו פילוסופיה ושאר חכמות, ולא התבצרו בתוך חומות סגורות ובדו שרק בתוך החומות הצרות שלהם נמצאת כל החכמה שבעולם וכל מה שבחוץ הוא שטויות והבלים של טפשים.

אני לפעמים חולק על גישות וזרמים בפילוסופיה, גם בלי שלמדתי אותם כראוי, ולפעמים בלי כבוד הראוי. אבל זה כמו מי שלמד רפואה סינית ורעהו למד רפואה מערבית, ויכולים לחלוק וכל אחד יכול לומר שחברו אינו רופא כלל ורק מזיק. אבל כל אחד מדבר מכח ידיעותיו ומקצועו שרכש ולמד. אם יבוא אברך ליטאי שלא למד שום רפואה ויביע דעה, רק מכח שהגמרא מפתחת את השכל ושכל החכמות נמצאות רק בתורה, הלא לטיפש ייחשב.

 

 

 

אני עמלתי ביגיעה רבה וקושי גדול בספרים שמלמדים איך לחשוב, ומשם ראיתי שבתורה עצמה אין את הלימוד הזה. גם לא במורה נבוכים, הוא אומר שלפני שלומדים אותו צריך לדעת את דברי הפילוסופים ולהתפלסף. אלה ספרי המקצוע שמלמדים איך לחשוב, וצריך לשלוט בהם. נכון שגמרא מפתחת את השכל, זה בוודאי מפתח יותר ממי שלא למד שום דבר. אבל מי ששכלו מפותח לא יכול מכח זה בלבד להיות רופא או מוזיקאי וכו', יש מקצועות שצריך ללמוד ברצינות גם מי שמפותח, והתלמוד נכתב לאנשים שכבר למדו את זה והוא לא טורח ללמד את זה. באגרת הוא אומר שיש להקדיש לזה שלוש שנים, וזה נאמר לבני דורו שהיו חכמים ומחודדים וזריזים בשכלם, וגם לא מדובר מן הסתם על מי שעיתותיו אינן פנויות והוא לומד רק מעט שעות מקוטעות ביום. זה לפי מה שאדם מרגיש עד כמה הוא כבר מיצה מה שהוא יכול ללמוד מהספרים, בוודאי לא בדיוק שלוש שנים, מסתבר שעל פי רוב זה צריך להיות יותר. אני עדיין מרגיש שאני רחוק ממיצוי ידיעת המקצוע הזה ואני עדיין כמו סטודנט שרק התחיל שנה א', ויש לי עוד הרבה מה ללמוד לפני שאוכל להתחיל בעצמי לחשוב ולפרש את התורה על פי שכל.

.

.

ברצוני להדגים מעט את כוונתי שהמובאה מקירגקור וכל ניסוח העמדה הוא חובבני באופן מביך.

הרב לויכטר באותו קטע שיעור ששמעתי (מאוד ייתכן שבמקומות אחרים הוא אמר דברים אחרים, אני אל עוסק בו, אני מביא רק קטע קצר מדבריו לצורך דיון בגישה חרדית אופיינית שלקחתי אותו כדוגמה לה. אולי הוא לא כזה, לא עסקתי בתורתו ככדי שתהיה לי עמדה רצינית כלפיה, ואם כך אני מבקש מחילה, וחוזר שאני לא דן בו כלל ולא מביא ממנו ראיה לשום דבר, ולא אומר עליו אישית שום דבר. זה הכל רק איור כדי להמחיש עניין כללי שלא קשור אליו. הוא אמר באותו קטע של שיעור שהיסוד של האמונה בתורה משמיים הוא החוויה. כשביקשו ממנו הסבר נוסף הוא חזר כמה פעמים על המילה חווייה, בנימה של , 'אני מדבר עברית, מה אתם לא מבינים במילה הזו?'.

הנה כל מונח בדיון פילוסופי מוכרח הגדרה שכלית מדוייקת, אחרת הוא רק צלילים בלי תוכן.

מה ההגדרה של חווייה?

לפעמים אומרים חווייה כשמדברים על התעוררות רגשות חזקה. למשל משפטים כמו: לראות את הילדים אחרי התאונה היה חוויה מזעזעת. להיות נוכח בהכרזה על הקמת המדינה היה חוויה גדולה. להיות בחתונה של יעקב ורחל אחרי כל מה שהם עברו היה חוויה נפלאה. לראות את הילדים חולי הסרטן צוחקים ושוכחים את המחלה היה חוויה מרגשת מאוד. וכיו"ב.

לפעמים מדובר על היפעלות של כח הדמיון גם כשאין בה התעוררות רגשית חזקה. למשל: לראות את הזוהר הצפוני היה חוויה חזקה ומופלאה. או לראות את השקיעה או ברקים או התפרצות הר געש או פסגות האלפים וכל כיו"ב. גם ביקור בדיסנילנד או בסאפארי או לראות צלחות מעופפות, או בלשון של היום עב"מים.  או לראות נחש בריח בולע פיל. כל אלה נקראים חווייה.

יש גם דברים שהם בין זה לזה, כמו למשל להיות בהופעה של אלביס או שושנה דמארי וכיו"ב, גם על זה אומרים שהוא חווייה. לשמוע את המיסה של באך היא גם חווייה, אבל אפשר שאצל חלק מהאנשים היא ממין קצת שונה. הם יקראו לה חווייה דתית או רוחנית, מה שאולי לא יקראו להופעה של להקת הבי-ג'יז שגם היא בוודאי חוויה גדולה. להיכנס לקתדרלה של מילאנו זו חוויה גדולה וכן לכנסיית הקבר או לכותל המערבי. לראות עיר עתיקה כמו שהיא, פומפיי למשל, או את הפירמידות או הקולוסיאום, למרות שאלה חולין גמור גם זו חוויה גדולה.

לטייל בטבע וודאי זו חוויה, וגם לראות ארצות רחוקות, שבט נידח בבורניאו, או לשחות עם כרישים.

טקס שמאני או סופי בלי ספק הוא חוויה עמוקה וגדולה. וכן טראנס היפנוטי. אני מניח שלהכנס לפגישה אישית עם נשיא ארצות הברית זו גם חוויה גדולה, או להופיע בטלויזיה, לא חשוב באיזו הופעה. להיות עד לפיגוע או נפילת טיל זו חוויה. להשתתף בקרב זו חוויה. ואם חבר נפל ליד זו חוויה כבירה שלפעמים משתלטת על כל הנפש והתודעה ויוצרת פוסט טראומה.

יש לשאול האם מה שמשה רבינו ראה את הסנה הבוער זו חוויה. וכן מה שבני ישראל ראו בים סוף או במעמד הר סיני. האם תפילה היא חווייה. באיזה מובן לימוד תורה הוא חווייה. או שלדברים האלה המילה חווייה קטנה מדי.

האם חוויה יכולה להיות מקור לידע, ל"אמת"? כמעט כל החוויות שמניתי כאן שהן התעוררות רגשית או היפעלות של כח הדמיון הן לא מקור לידע אלא תגובה עליו. מה שאני יודע שזה אלביס שר בהופעה ושהוא הזמר הכי גדול, או שזה הזוהר הצפוני שאני רואה או הפירמידה או הפיל או הילדים אחרי תאונה או הכרזת המדינה או חתונה וכו' וכו', הידע הוא לפני החוויה, הוא בא מהשכל, לאו דווקא העיוני, אלא המילולי הפשוט. החוויה באה כתגובה של האדם או לידיעה (במקרה של הכרזת המדינה או חתונה), או לרושם של החושים (במקרה של התפרצות הר געש, או מוזיקה מרגשת).

למה אני אומר ש'אחד ועוד אחד הם שתיים' זה נכון, ו'אחד ועוד אחד הם שלוש' זה לא נכון. המתימטיקה לא מוכיחה את זה ולא מסבירה את זה, היא רק אומרת שזה ככה. המתימטיקאים הם רק בני אדם, זה לא בא בנבואה. על סמך מה הם קובעים את זה (כדי לדייק באופן "מקצועי" צריך להביא אקסיומות אחרות של מתימטיקה ולוגיקה אבל אינני רוצה לסבך ולהאריך)? אפשר לומר שזו חוויה, מול המשפט אחד ועוד אחד הם שתיים מתעוררת חווייה אנושית של לחוות אמת.

הרב לויכטר לא התכוון לחוייה כזו, כי על זה בדיוק שאול התלמיד שיש לו שאלות באמונה, אין לו חוויה כזו ביחס לאמונה, שהשכל שופט באופן מוכרח ו"יבש" שזו אמת ואי אפשר לחשוב אחרת. התלמיד מחפש משהו יותר "חי" ועל זה הרב לויכטר משיב לו שיש כאן חוויה וזה לא רק קביעה יבשה שזו האמת ואין בלתה. מה ההגדרה של המילה 'חוויה' בהקשר שבו הוא משתמש בה?

יש פילוסופים רבים וחשובים שאומרים שחוויה היא מקור לאמת, כי אין במציאות אלא רק חוויות ותו לא. אין כלל מציאות אובייקטיבית שאינה תלויה בהשגה האנושית. אין מציאות כשלעצמה שהיא מחוץ לתודעה. כי כל מה שקיים בתודעה הוא רק חוויות, ואי אפשר להכריח מכח החוויות האלה שהן באות ממקור חיצוני כלשהו, ולכן המציאות אינה אלא חוויות בתוך התודעה האנושית. מזה נובע בהכרח שאני לבד בעולם, כי כל האנשים האחרים הם רק חוויות שלי ותו לא. כדי לומר שקיים אדם אחר ואני חוויה בתודעה שלו, אני מוכרח לומר שיש מציאות שלא תלויה בתודעה שלי אלא קיימת כשלעצמה (אותו אדם אחר). גם אם נתפתל איכשהו ונאמר שיש אנשים אחרים,  ושי מהלכים רבים כאלה בין האוחזים בשיטה זו, בכל מקרה הדת תהיה נתונה לשיפוט סובייקטיבי של כל אחד. לכל אחד האמת שלו, כי הכל הוא רק חוויות בתודעה שלו ואין שום דבר חיצוני אובייקטיבי.

אם אומרים שיש מציאות אובייקטיבית חיצונית לאדם ולא תלויה בתפישת התודעה שלו, השאלה איך אני יכול להכיר אותה ולהבדיל את ההכרה שלה מחלום. הרי בחלום אני משוכנע שמה שקורה הוא "באמת". אולי גם עכשיו אני בחלום. צריך לבנות כאן תורה שלמה של איך הכרת האדם יכולה להכיר את המציאות האמיתית שמחוץ לה. צריך לבדוק את הכלים של ההכרה, איך הם מצליחים להשיג את המציאות החיצונית האובייקטיבית ה"אמיתית" שמחוץ לאדם. העין לבד רואה רק הנהר נע של כתמי צבע מעורבבים. המוח מסדר את זה לעצמים מוגדרים. איך הוא יודע איך לסדר, לפי מה? האם ההחלטות איך לבדר את הכתמים לעצמים מוגדרים בא מהמוח או מהמציאות החיצונית. אם הוא בא מהמוח איך אני בכלל יודע שקיימת מציאות חיצונית ואיך אני יכול לדעת מה היא. אם הסידור לעצמים מוגדרים בא מהמציאות החיצונית, באיזו דרך זה נקלט אצלי, הרי החושים לא רואים אלא רק כתמי צבע מעורבבים, הם לא רואים שהסידור שלהם הוא דווקא כלב מכשכש בזנב. אולי הזנב הוא חיה אחרת. מה שהזנב הוא חלק מהכלב זה רק המוח יודע, לא החושים. מאיפה המוח יכול לדעת דבר כזה? באיזה כלי הוא משתמש כדי לקלוט את זה מהמציאות? האם הכלי הוא "חווייה"? זה תמוה מאוד. איזה מין כלי זה, איך הוא עובד, מה משכנו, מה המידע שהוא קולט ואיך הוא מארגן אותו. מה ההבדל בין חוויה כזו לחוויות של הופעה של אלביס או השתתפות בחתונה או קרב וכיו"ב, שהן לא קליטת מידע מהמציאות אלא רק תגובה רגשית או אחרת למידע שכבר נקלט.

אני לא מתיימר להיות פילוסוף מקצועי, בוודאי לא בפילוסופיה מודרנית. קראתי בעיון ובשקידה את ספרי היסוד של הפילוסופיה המודרנית בעיון רב. ביקורת התבונה הטהורה של קאנט ועוד מספריו, שפינוזה, דקארט, לייבניץ, פסקל, יום, לוק, ברקלי, ניטשה, שופנהאואר, סארטר, קצת קירקגור, קצת הגל, מה שהיה על גדולי הפנומנולוגיה פיכטה, ברנטאנו, הוסרל, מעט שתורגם משלהם וגם מה שכתבו עליהם. היידגר, ראסל, ויטגנשטיין, הרמן כהן ופרנץ רוזנצוויג, ועוד אחרים כיו"ב (זה היה בימי נעורי לפני שחזרתי בתשובה וחלק אני כבר לא זוכר, ולא הכל הבנתי, ולפעמים לא כל היצירות הגדולות של הפילוסופים החשובים היו מתורגמות. כבר אז הרגשתי שאפלטון ואריסטו מעניינים אותי הרבה יותר, אבל לא הצלחתי ללמוד בהם באופן שארגיש שאני מבין כראוי ולכן המשכתי לעסוק בפילוסופיה המודרנית. רק אחרי שחזרתי בתשובה ולמדתי רמב"ם קיבלתי ממנו מפתחות לאריסטו ואפלטון). וגם קראתי את הספרים של ש. ה. ברגמן על השיטות הגדולות בפילוסופיה פעמים רבות ובעיון רב ועוד ספרים רציניים על פילוסופיה, ולמדתי שנה אחת באוניברסיטה פילוסופיה. ואחרי כל זה אני מרגיש חובבן ברמה נמוכה מאוד, ואין ספק שבאמת אני כזה (כאן החוויה היא מקור אמין לידע על המציאות). אם מי מהקוראים למד פילוסופיה באופן מקצועי הוא בוודאי יידע בבירור שזה כך וזה לא דיבור מתוך ענווה. אמנם די לי ברמה הנמוכה של החובבנות הזו להעלות את השאלות שהעליתי על האמירה שהחוויה היא מקור לאמונה, שהן שאלות של מתחילים, בסיסיות ופרימיטיביות. אלה לא שאלות פילוסופיות ברמה מקצועית באמת. עד כדי כך כבר הגיעה הבנתי במקצוע הזה לדעת שכל זה עוד לא נכנס לעיון מקצועי רציני ומדוייק ומעמיק. ועדיין רואים רק מהשאלות הקטנות שהעליתי שהאמירה על החוויה וההזכרה של קירקגור שאמר כך, בעצם לא נאמר כאן שום דבר בעל משמעות. האם קירקגור סבור שיש מציאות אובייקטיבית מחוץ לתודעה? או שיש רק חוויות? איך הוא מגדיר "חווייה"? אלה שאלות שאין עליהן רק תשובות של כן או לא. אם אשאל את קירגור האם יש מציאות חיצונית אובייקטיבית או רק חוויות בתוך התודעה, בלי ספק הוא יענה לי: "זה מורכב". יש פנים לכאן ולכאן. מצד אחד זה כך ומצד שני זה כך, ושי גם צד שלישי ורביעי. והוא יזכיר כמה שיטות של גדולי הפילוסופיה שהיו לפניו, ובוודאי את השיטות הקשות מאוד להבנה של הפנומנולוגים. ולהבין איך כל הצדדים מתיישבים ביחד (וזה לא פשוט שהם באמת מתיישבים, יש בזה הרבה סתירות לא פתורות, וגם זו לא רק דרך אחד של יישובם ביחד אלא יש בזה כמה פנים וכמה סוגיות) צריך לכל זה הרצאה מסובכת של שלוש שעות לפחות. רק התחלה ומבוא בראשי פרקים. וכדי להבין את ההרצאה מוכרחים ידע מקיף ורחב בכל מה שאמרו דורות של פילוסופים על אונטולוגיה (תורת היש, מה יש ומהו היש), אפיסטמולוגיה (תורת ההכרה, איך האדם מכיר את היש ומה הוא בכלל מכיר), ופנומנולוגיה (תורת התופעות, זרם מחודש שעסק בלימוד של התופעות כתופעות, לפני שקובעים באופן סגור מה הן, האם הן תוצר של התודעה או משהו שנקלט מבחוץ לה או גם אפשרויות אחרות. גישה פילוסופית מאוד עמוקה מורכבת וקשה להבנה, שהשפיעה הרבה על קירקגור). אם נבוא אנחנו לשמוע את ההרצאה הזו זה יהיה כמו חוזר בתשובה שרק אתמול פתח גמרא וכעת בא לשמוע שיעור כללי של ראש הישיבה הכי עמקן וחריף בעולם הישיבות.

בלי לענות על שאלות כאלה אי אפשר כלל להביא בשם קירקגור שיסוד האמונה הוא מהחווייה, כי המובאה הקצרה יכולה להתפרש באופנים כל כך רבים וחלקם ממש הפוכים זה לזה, עד שבלי פירוש ודיון בסיסי לפחות לא נאמר כאן שום דבר. אפשר לפרש את זה כמו ריקודים מיסטיים של סופים או שבטים פרימיטיביים או אוכלי פטריות הזיה כמו בספרי קסטנדה, שמגיעים להזיות וחזיונות מיסטיים שלדעתם הם גילויים מהאל. או להשתתף בסמינר החזרה בתשובה ולשמוע מטיף שהוא איש מכירות כריזמטי ובעל חוש הומור שיודע להלהיב את הקהל עד רמה של אקסטזה ופסיכוזת המונים ומזה להגיע לאמונה. או למות מוות קליני ולראות אור בהיר ונעים שקורא לבוא אליו. או לראות רוחות בסיאנס וילד שיודע לדבר צרפתית מגיל שנה למרות שנולד באירלנד או לקבל מסרים מנשמות או מצירופי אותיות של ילדים נכים. או כל מיני מופתים שבבא כלשהו עושה. האם לזה התכוון קירקגור כשאמר שהאמונה מבוססת על חוויה? אם כן אין חלקנו עמהם כלל וגם לא של הציבור החרדי הליטאי שמתיימר להיות חכם. ואם לא אז מה כן? מה ההגדרה הברורה של חוויה שהוא לא כזה? וגם לא כמו החוויה שאחת ועוד אחת הם שתיים. אז איזו חוויה כן? ומה ההגדרה שלה ומה מבדיל אותה מהחוויות האחרות ומה יש בה שגורם לנו לתת בה אמון ולדעת שהיא יכולה לשמש מקור לידיעה אמיתית של מציאות אמיתית אובייקטיבית, איך היא פועלת להעביר ידיעות על המציאות?  צריך לכתוב לפחות תזה של תואר שני כדי לומר בקיצור מה בדיוק ובאופן מוגדר קירקגור אמר כשהוא אמר שהאמונה מבוססת על חוויה.

הרב הנזיר אמר שהוא נעשה תלמיד של הרב קוק מכח החוויה ששמע אותו מתפלל. האם חילוני שיגיע לאמונה מכח חוויה כזו זה בסדר? ואם כן מטיש של אדמו"ר גם. ואם כן מהילולה של בבא מסויים או תפילת רבים באומן או זריקת נרות למדורת ל"ג בעומר גם. ואם כן אז למה לא מריקוד סופי או טקס שמאני? כדי לדעת איפה זה נעצר, מה כן ומה לא, ולמה זה כן וזה לא, מוכרחים הגדרה מאוד מאוד מאוד מדוייקת, חדה כתער, של המונח 'חוויה' בהקשר הזה. מהשיעור ששמעתי לא רק שהיה משמע שאין לו הגדרה כזו, אלא גם שהוא לא העלה כלל על דעתו שצריך הגדרה כזו. אם לומדים בעיון את הטרקטט הלוגי פילוסופי של ויטגנשטיין שמדבר על הגדרות של מילים שמשתמשים בהן במסגרת דיון פילוסופי, יכולים לקבל מעט מושג על הנושא. לבד לחשוב על הכל בלי שום ספר ומורה זה בלתי אפשרי.

מי שבוחר רק לקיים מה שהתורה מצווה עליו ולא לעמול בקניית חכמה, אין לי שום טענה אליו. אם אין לו כשרון של חריפות שכלית זה וודאי הבחירה הנכונה לכל הדעות, ואם יש לו כשרון והוא בוחר לא לפתח אותו, זה עניין פרטי אישי שלו ואין לי שום אמירה לגבי זה. וכבר כתבתי שאפשר שיזכה לחכמה בדרכים אחרות וגם לעולם הבא וכמו אותו אומן או שני הבדחנים שאליהו אמר עליהם שהם בני עולם הבא. אבל מי שמתיימר שהוא חכם ופילוסוף גדול בגלל שלמד סוגיות גמרא וקצת חשב לבד בעצמו, על זה יש לי טענה. זו וגניבת דעת קודם של עצמו, ובא מזה נזק לכל סביבתו ולכל העולם בהרבה אופנים.

 

מוכרחים לא רק לטפל היטב בכל השאלות שהעליתי אלא בעוד שאלות יסודיות רבות אחרות שאני יכול לפרט ולא רציתי להאריך, ועוד שאלות רבות שאינני מעלה על דעתי כי אני רק חובבן בדרגה נמוכה ומישהו שבקי בדברים האלה היה מראה לי עוד הרבה שאלות יסודיות שבכלל אין לי כלים לחשוב עליהן. לכן כתבתי שקירקגור היה מתהפך בקברו אם היה שומע איך לוקחים ממנו מתוך ספר ארוך משפט אחד שלא יכול להיות מובן בלי כל ההקשר שלו והדיון סביבו, והופכים אותו לסיסמה ריקה ודמגוגית (כלומר בלי הגדרות ברורות למילים שמשתמשים בהן). הרב לויכטר הוא אדם מאוד חכם ועמוק וחושב מטבעו וכשרונו, והוא מהלמדנים הטובים שיש לנו בלימוד ישיבתי מעמיק וגם בלימוד אגדה ומוסר וידיו רב לו בהרבה מקצועות התורה. רק כמו שהוא לא יכול להיות מכח זה רופא או עורך דין או מתימטיקאי מקצועי או פיזיקאי, הוא גם לא יכול להיות פילוסוף בלי שלמד כראוי מה שיש ללמוד.  כי מה שאמרו שכל החכמות נמצאות בתורה, זה כמו שאמרו גם שכל מה שקרה קורה ויקרה, גם מה שעלה נפל מהעץ או יפול מחר, זה הכל כתוב בתורה. וכל סדר העולם כתוב בתורה ולכן מי שיודע תורה יכול לברוא אדם ויכול לברוא עגלה ולאכול אותה לסעודת שבת וכמו שמסופר בגמרא. זה בסך הכל בא לומר שהתורה היא היא עולם האידיאות שאפלטון דיבר עליו שהוא תוכנית אדריכל של העולם כמו שאמרו בבראשית רבה א' א'. הלימוד שלנו הוא לא כזה, איננו מגיעים לרמה כזו בלימוד. לכן איננו יכולים לברוא אדם חי מכח לימודנו כמו שאמרו שרבא ברא אדם והקים לתחייה מתים, או לדעת איזה עלה יפול עכשיו, וכל שכן מחר. ולכן גם איננו יכולים להיות חכמים ולדעת איך לחשוב, מכח התורה שאנו לומדים. וכמו שכתב המורה נבוכים שהתורה מדברת בדרך של מסורת ונבואה ולא בדרך של הסברת החכמה שבה. והתורה מצפה שהאדם יבוא כשהוא כבר שולט במקצוע ואז יקשיב לחכמה שהאל רוצה ללמדנו על עולמו שברא, ולא שהתורה תהיה ספר לימוד ותירגול למתחילים שבאים עכשיו להתחיל ללמוד את היסודות של המחשבה. כמו שהתורה היא לא ספר לימוד לאל"ף בי"ת, אלא מצפה שמקודם נלמד לקרוא ואז נבוא מוכנים ונקרא מה שכתוב. והרי אם כל החכמות כבר נמצאות בתורה למה לומדים קריאה מספרי לימוד ולא מתחילים ללמוד תורה בלי ידיעת קריאה מקודם, ומנסים לרכוש גם את החכמה הזו מהתורה.

.

.

בקהילות ישראל יש "חוויה" עתיקת יומין לגבי חכמתם המופלגת והמופלאה של גדולי התורה, בכל עניין. וגם אלה שכל ימיהם למדו רק סוגיות התלמוד ולא עסקו בפילוסופיה כלל.

בקהילות ישראל היו תלמידי חכמים רבים שהיו מאוד חריפים ומופלגים בתורה. להתבלט מעל כולם ולזכות במעמד נכבד של רב גדול, מצריך להתחרות עם הרבה כשרונות מאוד מופלגים, ולהיות מעל כולם בהפרש גדול. מי שזכה לזה הם אנשים מאוד מיוחדים בכשרונותיהם. למשל מוצרט היה ילד פלא, כבר בגיל שש היה נגן גדול מאוד ומלחין גדול מאוד, בלי שהיה צריך ללמוד כמעט שום דבר.

יש עדות מתלמידי רבי יהונתן אייבשיץ  שהיה מסתכל על עץ ויודע לומר כמה עלים יש בו. כשרצו לבחון את דבריו הוא אמר תקטפו כמה עלים בלי שאראה, ואומר לכם כמה קטפתם כי אראה כמה נפחת מהמספר שהיה.

בעירו היו ארבעים וחמישה אלף שבע מאות ושישים יהודים. תוך שעה הוא כתב ריבוע קסם שבו כתוב הפסוק עם ישראל חי כמספר הזה בדיוק.

פרטים יש כאן.

יש אנשים שיכולים לעמוד על הידיים ולהשתמש ברגלים כדי לירות בחץ וקשת ולקלוע בדיוק באמצע המטרה ממרחק גדול. כך יש גם אנשים עם יכולות שכליות שנראות על-אנושיות. גם בין חכמי האומות יש כאלה. למשל המתימטיקאי הגדול רמנוג'אן שנולד בדרום הודו וכבר בצעירותו הגיע להישגים מופלאים במתימטיקה בלי שכמעט למד, ונודע כבר אז כאחד מגדולי המתימטיקאים במאה העשרים ובכלל. ויש כאלה רבים מספור.

אנשים כאלה לא צריכים ללכת במסלול הרגיל של לימודים. מי שמוכשר כך ולא מתעניין במוזיקה או יריה בחץ וקשת או מתימטיקה, אלא בתורה וגם בלהיות רב של קהילה שזה מצריך להיות יודע בכל הוויות העולם ובטבע בני אדם וכו', וכשרונותיו הם בדיוק לזה, יכול להגיע למדרגות מופלאות של חכמה בכל עצה שהוא אומר לאנשים בכל תחום. בגלל שהלומדים הם חברה רחבה של אנשים שמשקיעים את כל כוחם בלמדנות, מי שהתבלט והיה רב גדול היו בעיקר אנשים עם כשרונות כאלה. יש גם אנשים כמו האשל אברהם מבוצ'אץ' שהשיגו את עיקרי הפילוסופיה של אריסטו בעמקות ודיוק נפלאים כמו שניכר מכתביו ההלכתיים, בלי ללמוד פילוסופיה כלל, ומסתבר שגם לא מורה נבוכים (הוא היה אדמו"ר חסידי), וניסח מונחים חדשים משלו. גם רבי חיים מבריסק והרוגוצ'ובר עשו כך, אמנם הם שאבו מהרמב"ם והוא השיג מעצמו וגם הוא קדם להם. חכמה גם במובן הכי עמוק זה כשרון, רק יראת שמיים זו בחירה חופשית, ויש מי שזכה לכשרון הזה ברמה כל כך גבוהה שהוא לא צריך ללמוד במסלול הלימוד הרגיל ויכול להגיע בכוחות עצמו להכל. במיוחד אם הוא מצרף לכשרונו גם עמל עצום.

נדה טז ב:

"אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני ואילו רשע או צדיק לא קאמר כדר' חנינא דא"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"

יש מי שהקב"ה משפיע לו ביד רחבה, והוא עשיר כקורח בלי עמל גדול או גיבור כשמשון בלי הרבה תירגול וכן יכול שיהיה חכם עצום ונורא בלי ללמוד מאחרים הרבה. מסתבר שגם אריסטו היה כזה, שהיקף חכמתו כל כך רחב, וכל מילה מדבריו כל כך עמוקה ומדוייקת, ולא היו לו ספרים וכלי עזר מלבד מה שלמד מאפלטון, ולכתוב כל מה שכתב נראה לגמרי מחוץ ליכולת אנוש.

לכן אין מזה ראיה לנושא שאנו מדברים בו כאן.

.

.

.

 

לגבי תורה משמים, אני מאמין באמונה שלמה שהתורה היא משמיים ונכתבה ונמסרה בהר סיני מהבורא. הטעם לזה הוא משום שכל פעם שלמדתי הדברים לא רק שהיו מאירים מצד השכל, אלא גם במה שהשכל היה מבולבל אחרי הלימוד הוא ראה שהתיישר ולמד דבר חדש, וכמו שכתב הרמב"ם שזה הספר שהוא היישרת הראשונים והאחרונים. הספר הזה עצמו מעיד על עצמו שהוא נכתב מהבורא ונמסר בהר סיני. יש לי הרבה אמון בספר הזה כיוון שאני מוצא בו חכמה גדולה שאף פעם לא אכזבה אותי, וגם אם לפעמים היה נראה שיש דברים שהם נגד השכל, אחרי לימוד מעמיק ביגיעה גדולה ראיתי שאדרבא השכל לא ראה היטב והתורה יישרה אותו ופתחה לו פתח לראות משהו חדש.

אבל כמו שהרמב"ם כתב שאם יביאו לו הוכחה מופתית שהעולם קדמון הוא יפסיק להאמין בתורה, זה חיוב על כל אחד להשתמש בשכלו גם אם הוא קטן ועלוב וחלש ומשובש, ועיוור מכח הרבה מאוד שוחד וחומריות, ולהיות נאמן רק לו. כי רק זה האדם ובלי שכל אינו אדם כלל. והמעט שכל מעוות שיש, זה האדם העלוב הקטן שיש, ובלי זה אין שום אדם כלל. לכן אם אחרי שארגיש שמיציתי את כל כח שכלי העכור והגעתי לקצה יכולת העמל והעיון שלי, ועדיין יש לפי השכל שלי הוכחה שהתורה לא אמיתית, אלך בדמעות בעקבות הרמב"ם ואשאר נאמן לעצם היותי אדם, ולא אאמין בה. רק שלשמחתי עדיין זה לא קרה, ולכן כרגע אני מאמין בתורה משמיים בלב שלם.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 51 - עונשי הגיהנום לפי הרמב"ם, ועוד התייחסויות לרשימה הקודמת, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 51 – עונשי הגיהנום לפי הרמב"ם, ועוד התייחסויות לרשימה הקודמת

  1. י.ד. הגיב:

    אתה עוקב אחרי הרב מיכאל אברהם? האם הוא עושה טעויות פילוסופיות?

    • nirstern הגיב:

      אני מכיר קצת, לא קראתי הרבה. מהמעט שקראתי הוא בהחלט לומד הרבה וברמה גבוהה מאוד ולא מסתפק בלימוד גמרא.
      מי אני לתת ציונים. מה שכתבתי הוא רק כלפי מי שבאופן עקרוני סבור שאין מקום ללמוד שום דבר חוץ מגמרא כי כל השאר הבל. לא נתתי ציונים על הלימוד של מישהו אלא רק על העקרון שלא צריך, ואסור, ללמוד חכמה "חיצונית" (שבמורה נבוכים ב יא מוחה על זה ואומר שאינה חיצונית)
      לגבי הרב מיכאל אברהם, מלבד שאין מקום לציונים, כמדומני שהוא לומד פילוסופיה מודרנית. אני כשלעצמי מדברת אלי רק הפילוסופיה העתיקה של אריסטו והרמב"ם, ואלה גישות מאוד מאוד שונות. כך שגם מבחינה זו אין לי מקום לחוות דעה.

  2. nirstern הגיב:

    עוד משהו שהוספתי במייל לידיד ששאל איך להבין שהשכל והמושכל מתאחדים ומזה נעשה קיום נצחי. וכן למה הצד שהעולם קדמון סותר לתורה.

    .
    .

    אם אני הולך למות ארגיש שמה שאשתי ובני ימשיכו לאהוב ולזכור אותי יש בזה קצת המשכיות. וכן אם אחד מהם ח"ו ארגיש שאם אני ממשיך לזכור ולאהוב אותו הוא מבחינה מסויימת עוד קיים.

    לעומת זאת מה שהרופא שיודע עלי הרבה זוכר את כל הבדיקות שלי, וגם אם הוא פסיכולוג ומכיר את כל צפונות ליבי, לא יגרום להרגשת המשך קיום, כי זו ידיעה חיצונית מדעית ולא דעת.

    אפשר כמובן לומר שזה רק דמיון. משהו בי אומר שיש משמעות אמיתית לכך שאני זוכר וממשיך לאהוב אנשים יקרים שידעתי. אנחנו רחוקים מאוד מההשגות האלה, זה רק קצת נגיעה קלושה באפס קצהו לסבר את האוזן.
    .
    .
    .
    לגבי קדמות העולם, הרמבם מסביר שהחשיבות של השאלה היא כי קדמות העולם זו מסקנה מכך שהבורא מנהיג על פי שכל מחוייב ולא בכוונה של רצון חופשי. ואז לא ייתכן ניסים והר סיני ומצוות ויחס אישי לבורא, יחס של רצון אל רצונו ולא רק יחס שכל אל שכל. זה כל עניין התורה, ומה שהיא מחדשת.

    יש לי ראיות חותכות לפענ"ד שאריסטו עצמו סבר שיש לבורא רצון חופשי שמתגלה בבריאה.
    עיין בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54 על פרק ג. וגם בסוף רשימה 53.
    והוא האמין שהעולם נברא ולא קדמון, גם על זה יש ראיות גמורות מכתביו.
    הרמב"ם רצה להתייחס לדעה שהיתה מקובלת כדעת אריסטו בין חכמי דורו, וגם כיבד את רצון אריסטו להצניע את זה. לכן נקט כפי המקובל בדעת אריסטו ולא כפי האמת בדעתו.

    יש ראיות מהמו"נ שהרמב"ם ידע שאריסטו סבר שהעולם נברא, ויש הכרחים משיטתו לומר כן.
    אני רק בא לומר שאפילו לדעת לייחס לבורא רצון חופשי וכוונה, ולהתייחס אליו כאל סובייקט, מי, לא רק כמו אובייקט, מה, כעין כח טבע רוחני. גם לזה אפשר להגיע על ידי חקירה שכלית גם בלי נבואה. וראיה מאברהם אבינו שהגיע לזה מכליות יועצות ולא מנבואה.
    אבל יש שיטת פילוסופים חשובים מההולכים בדרך אריסטו שסברו באמת כמו שהרמב"ם מייחס לאריסטו, ויש תועלת גדולה מלנתח את ההסתכלות הזו ולהתווכח איתה. את הרמב"ם לא עניין מי אמר איזו שיטה, הוא לא מחקר על תולדות הפילוסופיה ולא בא להיות תלמיד של אריסטו ומברר שיטתו. יש בעולם שיטה שנהוג לכנות אותה שיטת אריסטו, אז לזה הוא מתייחס.
    .
    .
    אצל אפלטון ואריסטו אין את העניין של אברהם אבינו לפרסם את האמונה באל אחד. הם התייחסו לזה כאל תורת סוד, שצריך להסתיר מההמון ולגלות בצנעה רק למי שראוי. יש עדויות לזה, ובמפרשים הקדמונים כתבו כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s