50 – בעניין אמונה ותורה משמיים

 

הזדמן לי לשמוע שיעור מוקלט מהרב ראובן לויכטר, שדן בשאלה החינוכית איך להתייחס לשאלות באמונה מצד בחורי ישיבה, ואיך לדבר איתם על השאלה האם התורה היא מהשמים.
ברצוני להתייחס לשתי נקודות מדבריו.

דבר אחד, לגבי אמונה. הוא אמר שאמונה זה כמו עוגן, מגיע למקום הכי עמוק ואי אפשר להזיז אותו. כך האמונה היא וודאות גמורה שבאה מהמקום הכי עמוק באדם.
אם בחור ישיבה בא עם שאלות באמונה, יש להשיב לו. אבל בידיעה שהתשובות אינן הבסיס של האמונה, אלא השאלות חוסמות מהבחור את האפשרות להתחבר לאותו שורש עמוק שבתשתית הוויתו, והתשובות באות רק לסלק את המעצור הזה, ולאפשר לאמונה להאיר מבפנים.
.
דבר שני, לגבי תורה מהשמיים. לדבריו מי שלומד תורה כראוי, מגיע לחוויה שיש בה חכמה שהיא תמיד שכלית, ויחד עם זה יש בה מימד של משהו שהוא מעבר, מעל השכל האנושי.
בנצרות האמונה היא דווקא במה שאבסורדי, שסותר את השכל, כי זה הפירוש של "מעל השכל". התורה לעולם לא סותרת את השכל, וביחד עם זה היא מעל השכל. וזה עצמו ממראה שהיא לא ממקור אנושי.
עד כאן מה שהבנתי מדבריו.
.
.
בכל הדתות, בכל האידיאולוגיות, בכל הכתות, בכל המפלגות, ובעוד מקומות רבים, הגרעין הקשה שיוצר ומוביל את הקבוצה, יאמר בשכנוע פנימי מוחלט, שאצלו זו אמת וודאית לחלוטין שבאה מהמקום הכי עמוק באנושיותו.
היום כמעט שאין אידיאולוגיות ודתות, אבל וודאי זה היה. מקימי הקיבוצים, א. ד. גורדון, הקומוניסטים והנציונליסטים ועוד לאין שיעור.
סיפורי מסירות הנפש של הקדושים הנוצרים בזמן שמלכות רומי רדפה אותם, עולים על אלה שבמקורות שלנו. עלייה על המוקד בלי הנד עפעף באמונה מוחלטת. כך גם הפאלון גונג בסין ועוד לאין שיעור.
אצל מקסים גורקי יש תיאורים פולחי לב ובאופן שניכרים דברי אמת על האמונה בקומוניזם. אצל הסופר הנפלא גרהאם גרין יש תיאורים עמוקים מאוד ונוקבים מאוד, עד עומק הנפש בתער חד, על האמונה המוחלטת של שליחי מיסיון באפריקה. ג'ים ג'ונס היה מנהיג כת בג'ונסטאון בגויאנה. הוא הוביל את כל אנשי הכת, כתשע מאות איש, להתאבדות המונית. האם יש וודאות פנימית של אמונה יותר מזה? ואפשר לכתוב אנציקלופדיה עם אלף כרכים אם נרצה לאסוף את כל הדוגמאות הידועות.
מספרים על חיילי הצאר שאם היו נותנים להם פקודה לצעוד קדימה, והיה שם נהר, הם היו צועדים ישר ומסודר בשירה עד שהאחרון שבהם יטבע. זה לא כמו הדוגמאות שהבאתי, כי כאן אין אמונה באידיאולוגיה או דת כלשהן.
יש שיר שאומר: חופשי זה לגמרי לבד. בדידות זה הדבר הכי מפחיד וקשה. האדם צריך להיות מספיק חזק לשאת את הבדידות, כדי שיוכל לפלס את דרכו לצאת ממנה, בהתבוננות ומחשבה. מתוך דעת וחתירה לאמת. מי שחלש נאחז בכל שטות כדי לברוח מהבדידות.
אותה וודאות פנימית של אמונה שנובעת משורש הנפש, אינה אלא רצון לברוח מהבדידות. ככל שזה יותר וודאי, זה יותר מעיד על הפחד, וחוסר היכולת לעמוד מולו.
מנהיגי הכתות נותנים חוויה חריפה של אחדות עם הקבוצה והמנהיג (וככל שהמנהיג חזק וכריזמטי זה עובד יותר), ואחר כך מאיימים בנידוי, וכך מערערים את הקורבן ובונים בו עוגן של  אמונה וודאית לחלוטין שנובעת משורש הנפש.
אמונה שלא בנויה על שכל, בנויה על צורך נפשי. אין משהו אחר. הרי זה מפורש בשמונה פרקים שהכח הגבוה, הצורה, צלם האלוהים לפי המטרה, הוא השכל. מלבדו יש את הנפש המתעוררת, הרגשית כח הדמיון והכח של חושים וגוף. אין שום דבר אחר שממנו יכול לצמוח רגש של אמונה. אם הוא לא נובע משכל, בהכרח הוא נובע מרגש בלי שכל.  צורך נפשי חסר שכל הוא תמיד רגש תינוקי. היזקקות, בקשת חיבוק גמור, חיבור טוטלי. התאהבויות אובססיביות מטורפות ולפעמים קטלניות באות גם כן מהמקור הזה. או מעשים כמו הרצח במצעד הגאווה או רצח רבין וכל כיו"ב. זה תמיד מזמין עטיפות מילוליות נמלצות, סגנון נבואי. ותמיד זה בורות נשברים.
.
.
לגבי החוויה של תורה מהשמים, שהאדם חווה שיש בטקסט משהו מעבר. כל טקסט שכתב אדם שיותר חכם ממני, וכיוון לאמת, ארגיש שזה מסתבר ואמיתי, וגם שיש בזה רובד גבוה יותר ממני.
במיוחד אם זה טקטס עתיק, ובמיוחד אם הוא מדבר בפירוש על רוחניות, על דברים גבוהים.
מי שלא חווה בכתבים של דנטה אליגיירי או פלוטינוס שזה שכלי וגם יש בו חכמה שהיא מעבר לחכמת אנוש, הוא לא בר דעת.
הדורות ההם חשבו אחרת מאיתנו. היו להם השגות שלנו אין שייכות אליהם. הטרגדיות היווניות, אפלטון ואריסטו, הומרוס, ועוד כתבים רבים מכל התרבויות, יש בהם למי שלומד כראוי, תחושה של חכמה ושגב על אנושיים.
.
.
בצעירותי, כחרדי, גם אני חשבתי כך והאמנתי בזה. אבל מי שמתבגר רואה שאין בזה ממש. זה יכול לשגשג רק אצל חרדים שסגורים מהעולם ומזלזלים בזלזול תהומי בכל מה שמחוץ לישיבתם ומדף הספרים המצומצם שלה. התייחסתי דווקא לדברי הרב לויכטר, כי זו הגרסה הכי פחות נבערת (מאלה שאני מכיר) של הגישה החרדית הזו.
.
.
אני מעתיק ממכתב שכתבתי היום על השאלה מה השייכות בין דעת לאהבה:
ההגדרה של דעת היא חיבור מלא, טוטאלי. חיבור שהוא החיים. כמו למשל החיבור של האיברים לגוף. זה חיבור שקובע את מהותם ופעולתם.
הלכות דעות זה איך האדם מתחבר לחברה.
יש דברים מחוברים מטבעם. הנמלים לקהילה שלהם, האיברים לגוף, הענפים לעץ, הצמח לאדמה, העובר לרחם, התינוק היונק לאמו, וכו.  מה שלא מחובר ככה מתחילתו לא יכול להתחבר.
הרצון, הבחירה, יש להם כח לעשות כמו נס, שהנפרד יתחבר בחיבור טוטאלי ואורגני להיות חי כמו אחד. כמו השתלת איברים או הרכבת אילנות, שזה לא קיים בטבע.
 זה בכל המישורים, זה השכל העיוני שמתחבר למה שהוא משיג, וזה ברגש כמו והאדם ידע את חוה אשתו. וזה מול החברה האנושית במידות טובות מתוקנות.
 יש תוספות ביבמות שאשתו זה שאר בשר וקרבת דם. רואים שמדובר בשינוי הטבע, יצירה מחודשת. הם לומדים והיו לבשר אחד כפשוטו.
מה שפועל חיבור כזה זה הרצון והבחירה, וזה אהבה.
.
.
הדרך היחידה להגיע לדעת היא על ידי התבוננות בשכל העיוני. ההתבוננות מתחילה מהשכל החיצוני, המנתח והחוקר. קושיות, מהלכים שכליים. בגמרא כתוב על זה דלא חספא ואשכח מרגניתא. בתוספות ביארו שזה מה שעושים שולי הפנינים. מפרקים את הצדפה ומוצאים את הפנינה. כל החשבונות האנליטיים זה לצלול ולפרק את הצדפה. הפנינה זה ההסתכלות הישירה על הדבר בשכל העיוני, שרואה כמו עין ממש ומתאחד עם מה שהוא רואה.
מי שמעוניין באמונה, הדרך היחידה היא לחקור, לשאול את כל השאלות, ולעמול עוד ועוד.
בספר חובות הלבבות בשער הראשון, ובמורה נבוכים, שהתקבלו כעמודי התורה, הראו את הדרך, איך עושים את זה. החרדים החרימו אותם, התעקשו לעצום את עיני השכל, ולבנות רק על אמוציות עיוורות, כמו הכתות הכי טפשיות.
זה נעשה במוצהר מתוך פחד, אולי תהיה קושיה חזקה על האמונה ולא נמצא לה תשובה.
אמונה זה עניין אישי. לכל אחד יש את שכלו ודעתו וכתוצאה מזה את אמונתו. איננו יכולים לדון את זה, רק ה' רואה ללבב. אין שום ניסוח מסויים שהוא ה"אמת" וניסוח מסויים שהוא הכפירה. (מסופר על החפץ חיים שפגש בחור קומוניסטי. והיו לידם בחורי ישיבה.. החפץ חיים אמר לבחורי הישיבה, הקומוניסט הזה הוא המאמין האמיתי, תלמדו ממנו. כי באמת אכפת לו מהפועלים העניים. ואמר שכתוב עץ החיים בתוך הגן, באמצע, כי אם היה בצפון היו אומרים הכיוון אליו צפונה. אבל כשהוא באמצע כל כיוון יכול להיות אליו או להיפך. ובשם רבי עקיבא איגר אומרים שהתלמוד נקרא ים, כי לא השאירו בו שביל וכל אחד מפלס דרכו כמו הוא הראשון שעובר)
כל אחד נברא כדי לעבור בעצמו את המסע הזה, החיפוש הזה. ולאן שיגיע זה שלו וזה באחריותו.
החינוך צריך לעודד לשאול כמה שיותר. להתלבט, להסתבך, להאבק. לחשוב. להתעורר. אם רדומים והולכים בתלם ואין חשיבה עצמאית אישית, ואסור לשאול שאלות באמונה, אז בטוח שאין אמונה כלל. כי אין אדם כלל. זה כמו אלה שנותנים גלולות סירוס כימי לבחורים כדי שלא ייכשלו בהשחתת זרע. ככל שהאדם מת יותר כך יש פחות לחשוש שייכשל.
.
במורה נבוכים ב, סוף פרק כה, כתב שאם יביאו הפילוסופים ראיה שכלית לכך שהעולם קדמון, הוא, הרמב"ם, יפסיק להאמין בתורה ויעבור להאמין בעניינים אחרים. הוא התחייב על העתיד, והרי ייתכן שיקום פילוסוף מאוד חכם שיוכיח מה שלא הצליחו לפניו. אין אפשרות לדעת מראש שזה לא יקרה. השכל הוא האדם עצמו, ומה שהוא רואה זו אמונתו, תהיה מה שתהיה. אם אדם מתחייב מראש דווקא לאמונה מסויימת, בלי להתחשב בשכלו, זו בהכרח סתם אמוציה חסרת כל בסיס, וכל טפשות שיחנכו אותו או ימכרו לו, הוא ימסור נפשו על אמונתה.
.
.
.
.
לגב השאלה של תורה מהשמים, זה וודאי חסר חשיבות לגמרי. הרי לאברהם יצחק ויעקב והשבטים לא היתה תורה, ולא חסר להם דבר באמונה. ועל סמך זה כתב החובות הלבבות שער העבודה, שהעיקר והמובחר בעבודת ה' הוא העבודה מכח השכל.
הרמב"ם קורא לתורה ספר שהוא היישרת הראשונים והאחרונים. הם למדו בו ושכלם ראה שהדברים שבו מיישירים את השכל.
בפתיחה למורה נבוכים הוא כותב שהנבוכים הם אנשים שעסקו בפילוסופעה ונעשו שכליים, והם לומדים את התורה שהיא מסורת אבותם ומוצאים שהיא סיפורי דמיון חסרי שכל. אם במצב כזה הם יעדיפו את התורה, הם לפי לשונו יזיקו לעצמם. כי האנושיות היא השכל, והוא צלם אלהים. לעקור אותו זה לעקור הכל ולהפוך את האדם לבהמה. לכן היה צורך להראות להם שבתורה יש פנימיות שהיא החכמה.
.
התורה היא חכמה והנבואה שבה היא חכמה, ורק לכן לומדים אותה ומקיימים אותה. חכמה זה לראות באופן צלול וישיר את המציאות בעזרת העין שהיא עין השכל העיוני כראש ועיקר, כי הוא צורת שאר חלקי הנפש. וגם בעזרת העין הרגשית, והעין של כח הדמיון ושל החושים ושל הגוף. כי הנפש היא אחת כמו שכתב בשמונה פרקים בהתחלה.
את המציאות ברא הבורא, המציאות היא גילויו. ראיית המציאות היא ראיית גילויו. לכן כל ראיית מציאות היא דעת אלהים במידה שווה. אין הבדל באיזה ספר או התבוננות נעזרים כדי לראות את המציאות.
אברהם קיים את כל התורה וגם עירובי תבשילין, רק מכח ראיית החלק הגשמי של נפשו. כתוב שכליותיו נעשו לו כשני רבנים.
מסתבר שהכוונה לא רק כליות אלא אפילו הכליות, הכליות כהשלמה ושלמות. דעת שלמה, שכוללת את השכל, הרגש, הדמיון, החוש והגוף. כל הרבדים של הנפש האחת שהיא כולה עין אחת שלמה.
כמו שאברהם הגיע לזה בלי תורה ולא חסר מאומה, כך לפי החובות הלבבות כל אחד יכול וצריך. התורה היא רק כלי עזר לזה. ומה אכפת לנו באיזה כלי משתמשים אם מגיעם לתוצאה. ובתורה כתוב לא זכה נעשית לו סם המוות. כתוב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם רשעים יכשלו בם. התורה לא מגינה על מי שלא זכה. שהוא לא זך.
צריך להיות זך וישר מכח עצמו, שכלו ובחירתו, ורק אחרי זה התורה תועיל לו ולא תכשיל אותו.
אם הוא זך וישר מכח עצמו, מכל ספר שמחברו ראה את המציאות בשכלו הוא יקבל תועלת, ואין משמעות אם זו התורה או לא.  כל ספר אמיתי הוא תורה, שהרי אמרו שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בהר סיני.  אבי זכה לאמונה והשגה מכח מגדיר צמחים ואכמ"ל. אני בילדותי הגעתי לאמונה מכח ניטשה ודוסטוייבסקי. היום אני רואה בדבריהם הרבה דברים שנראים לי מוטעים ורעים. אבל זה תלוי רק בלב הקורא. כשהלב היה תמים וחיפש אמת והיה טהור עיניים מהביט ברע, הוא ראה רק את צד האמת והטוב שבספרים האלה.
וכמה תורות רשע אנשים בנו מתורת משה.
אין בכלל משמעות למילים "תורה משמיים", וכי מה לא משמיים?
המיוחד בתורה הוא לא התוכן שלה. היא רק תיאור המציאות כמ"ש בבראשית רבה א א.
המיוחד הוא מעמד הר סיני שהיה חתונה של הבורא עם היודעים אותו המייחלים אליו, והתורה היתה הכתובה. אם אז היה מודפס מגדיר צמחים או אריסטו או כל כיו"ב ספר שהוא תיאור המציאות שלם ונקי כמו שהיא לאמיתה, היה אפשר להשתמש בו ככתובה גם כן. אחרי שהתורה היא בנבואה, ובמדרגת נבואה של משה רבינו, היא מוחזקת להיות התיאור הכי מדוייק והכי מקיף, בכל המדרגות, של המציאות (עד שיבוא אותו פילוסוף שיוכיח שהעולם קדמון ואז נזרוק את התורה כי יוכח שנבואת משה לא היתה צלולה לגמרי).
.
נבואה אינה אלא חכמה, רק בעין שהיא באיחוד של השכל והדמיון. כלומר שרואים את החכמה באופן מוחשי. כמו עניין עיוני מופשט שיש לו גם המחשה ולכן ההבנה בו מלאה יותר.  קונים את הנבואה כמו שקונים את החכמה, ואין בה שום דבר מלבד ראיה צלולה של  המציאות. כדי להשלים את מהלך קניית החכמה הזה יש צורך בעזר מגבוה, סייעתא דשמיא, ולזה יש תנאים מי זוכה, ולפעמים גם מי שמילא את התנאים לא יזכה.
אבל אם השכל מחייב נחלוק גם על נביא וגם על משה, כמו שכתב המורה ב כה. כי גם דבריהם אינם יותר מאשר התבוננות של חכמה. כך מבאר הרמב"ם את עניין הנבואה. ממילא קודם כל השכל משמיים, הוא צלם אלהים, והמציאות משמיים, היא הספר שהבורא ברא לגלות כבודו ועצמו לנבראיו. וכל הספרים שאינם שקר לגבי מה השכל רואה במציאות הם תורה משמיים. וגם כל התבוננות. והרי רבי אלעזר בן דורדיא נקרא רבי. הוא הלך לזונות, וזונה אחת הפיחה ואמרה לו כשם שהפחה זו יוצאת ואינה חוזרת כך לאלעזר בן דורדיא אין חלק לעולם הבא. והוא בכה בגלל זה עד שמת. והבת קול קראה לו רבי. ורבי יהודה הנשיא התפעל מזה. כי רבי פירושו שהוא ידע את כל התורה כולה לגמרי. תכלית ידיעת התורה. עיין עבודה זרה יז בכל המעשה הנורא.
ואם כן תורתו של רבי אלעזר בן דורדיא היא תורה משמיים, למרות שאפשר שלא ידע אלף בית. ואם כן כל דבר אמיתי הוא תורה משמיים.
את זה צריך ללמד את בחורי הישיבה. שהאמת יכולה להימצא בהפחה של זונה, והשקר ייתכן לפעמים גם מתחת לאצטלא של הרב הכי מכובד עם הזקן הכי ארוך. וכל אחד לבדו על גשר צר מאוד מנסה לראות ביושר ולהבדיל. אם אין דעת הבדלה מניין. והעניין הוא סביב האמת והשקר, שהגדרתם מהי המציאות לאמיתה בעין השכל. ולא מה שמוכרים להם כ"אמונה", שזו מילה שכשימושה אצלם היא בלי הגדרה ובלי משמעות..
.
.
המשך הדברים ברשימה הבאה.
.
אני מעתיק לכאן קטע מסוף הרשימה הבאה:

לגבי תורה משמים, אני מאמין באמונה שלמה שהתורה היא משמיים ונכתבה ונמסרה בהר סיני מהבורא. הטעם לזה הוא משום שכל פעם שלמדתי הדברים לא רק שהיו מאירים מצד השכל, אלא גם במה שהשכל היה מבולבל אחרי הלימוד הוא ראה שהתיישר ולמד דבר חדש, וכמו שכתב הרמב"ם שזה הספר שהוא היישרת הראשונים והאחרונים. הספר הזה עצמו מעיד על עצמו שהוא נכתב מהבורא ונמסר בהר סיני. יש לי הרבה אמון בספר הזה כיוון שאני מוצא בו חכמה גדולה שאף פעם לא אכזבה אותי, וגם אם לפעמים היה נראה שיש דברים שהם נגד השכל, אחרי לימוד מעמיק ביגיעה גדולה ראיתי שאדרבא השכל לא ראה היטב והתורה יישרה אותו ופתחה לו פתח לראות משהו חדש.

אבל כמו שהרמב"ם כתב שאם יביאו לו הוכחה מופתית שהעולם קדמון הוא יפסיק להאמין בתורה, זה חיוב על כל אחד להשתמש בשכלו גם אם הוא קטן ועלוב וחלש ומשובש, ועיוור מכח הרבה מאוד שוחד וחומריות, ולהיות נאמן רק לו. כי רק זה האדם ובלי שכל אינו אדם כלל. והמעט שכל מעוות שיש, זה האדם העלוב הקטן שיש, ובלי זה אין שום אדם כלל. לכן אם אחרי שארגיש שמיציתי את כל כח שכלי העכור והגעתי לקצה יכולת העמל והעיון שלי, ועדיין יש לפי השכל שלי הוכחה שהתורה לא אמיתית, אלך בדמעות בעקבות הרמב"ם ואשאר נאמן לעצם היותי אדם, ולא אאמין בה. רק שלשמחתי עדיין זה לא קרה, ולכן כרגע אני מאמין בתורה משמיים בלב שלם..

.

.

עוד הערה:

במהלך הזה של חווייה, יש רמיסה גדולה של התלמיד. הוא בא עם שאלות באמונה ואומרים לו שיש חוויה עמוקה שמכחה יודעים בוודאות את אמיתת האמונה ושהתורה משמים. אם הוא תלמיד צייתן ומקשיב, הוא כבר יודע מראש את החוויה שלו לפני שחווה משהו בעצמו. והוא איבד את הסיכוי לחוות משהו אמיתי בענין הזה בכל חייו. זה עניין מאוד רגיש ופגיע, שדורש הרבה אמונה בעצמו. מאוד בקלות זה נהרס.

אחר כך הוא יקרא שתלמיד חכם אוהב את אשתו והוא כבר יידע שהוא אוהב אותה לפני שהרגיש משהו באמת. אחר כך יקרא שתלמיד חכם ראוי שבליל שבת ירגיש תשוקה לאשתו שזה עניין קדוש, והוא ידע שהוא מרגיש תשוקה לפני שמרגיש משהו. וכך יידע שהוא מרגיש תשוקה לתורה ולתפילה והוא חווה אמונה וכו' וכו', וכל זה לפני שבכלל הוא הסתכל מה הוא באמת מרגיש וחווה, והוא יאבד את היכולת לבדוק מה האו מרגיש וחווה. הכל יהיה מובן מאליו לפי הספר.
ואחר כל הוא יקרא ברב דסלר שנישואין של תורה זה שכל צד רוצה לתת במאה אחוז ולא לקבל שום דבר, והוא לא יידע שנתינה בנישואין זה רק אם באמת מרגישים כך, ולא יוכל לדעת מה הוא מרגיש ויעשה מה שנדמה בעיניו שהוא נתינה, ולאט לאט האדם נמחק לגמרי.
ואם הוא תלמיד פחות צייתן, הוא יאמר אני לא חווה חוויה כזו עמוקה של אמונה ותורה מהשמיים. הרי בגלל זה באתי לרב עם שאלות באמונה.
הרי חוויה זה עניין סובייקטיבי, רגשי. אם האמונה היא חוויה הרי זה לא משהו שיש לו אמת אובייקטיבית. כל אחד והחוויות שלו, ואיך נעדיף חוויה זו על אחרת. אם הוא לא חווה מה שהרב אומר, ממילא העניין נגמר כאן, הוא יפנה לחוויות שממלאות אותו ונוגעות בו, מה שלא תהיינה.
אם הרב לא יסכים עם זה, הרי יש כאן פסילה של החוויות שלו, זו פסילה של מי שהוא כאדם. אם הוא לא רוצה להיות מועף מהישיבה הוא יצטרך להסכים בעל כרחו לפסילה הזו, וזה שוב הרס ומחיקה. איך שלא יהיה זו מערכת חינוך שאוכלת את חניכיה, ופולטת צללי אדם מתים או אנשים חיים מאוד פצועים.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 50 - בעניין אמונה ותורה משמיים, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 50 – בעניין אמונה ותורה משמיים

  1. primegadim הגיב:

    אני נושם עמוק, התרחבה לי הנשימה, בזכות
    האוויר הצלול שזימנת לריאותיי.
    "תורה משמיים", וכי מה לא משמיים?
    כל המציאות היא משמיים וכל תיאור נקי של המציאות
    הוא בבחינת תורה…
    ואנחנו קוראים ולומדים את התיאור ותוך כדי עיון אנחנו
    צולחים את מה שהוא אוויר ותו לא
    ומגלים את חלקת השמיים מיתוכו…
    (מבררים הניצוצות מהקליפות)
    תודה לך ניר על גילוי של כמה ניצוצות.

    אשתי כמעט לועגת לי שנעשיתי גרופי שלך
    לא גרופי אני אומר לה, אבל תלמיד אני רוצה להיות.
    פ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s