47 – חיי אמונה (המשך של הרשימה הקודמת)

ר' פנחס הגיב על הרשימה הקודמת עיין שם, וכן בתגובה של י.ד.. וכן קיבלתי מידיד מייל ברוח זו.

אותו ידיד גם שאל ממה שכתוב על גן עדן לעבדה ולשמרה. אני כתבתי שהמצב בגן עדן היה פסיבי לגמרי, האדם לא עשה שום דבר, וכל צרכיו סופקו לו. וכמ"ש בסנהדרין נט ב: " אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין"

ואילו בפסוק נאמר:

"וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ." ומשמע שהאדם עבד שם.

.

חז"ל כבר שאלו על זה בילקוט שמעוני על בראשית ב ט"ו:

"ויניחהו, שנתן לו מצות שבת, כמה דאת אמרת: "וינח ביום השביעי". לעבדה, ששת ימים תעבוד. ולשמרה, שמור את יום השבת.

דבר אחר: לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות, שנאמר: "תעבדון את האלהים על ההר הזה", "תשמרו להקריב לי במועדו".

ויניחהו בגן עדן לעבדה. שמא תאמר: יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה? והלא כל האילנות נצמחים מאליהן. או שמא תאמר: יש בו מלאכה בגן עדן להשקות את הגן? והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אלא לעבדה ולשמרה, לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותיה, שנאמר: "לשמור את דרך עץ החיים", כמה דאת אמרת: "עץ חיים היא למחזיקים בה":"

.

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה טז סימן ה:
"רבי ברכיה אמר להניחו ולהגן עליו ולעדנו מכל אילני גן עדן, ויניחהו נתן לו מצות שבת, כמה דאת אמר (שמות כ) וינח ביום השביעי, לעבדה, ששת ימים תעבוד, ולשמרה (דברים ה) שמור את יום השבת לקדשו, דבר אחר לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות שנאמר (שמות ג) תעבדון את האלהים, וכתיב (במדבר כח) תשמרו להקריב לי במועדו."

.

וברמב"ן על בראשית ב ח':

"והנה אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם, לא יזקין בארץ שרשם, ובעפר לא ימות גזעם, אין צריכין לעובד וזומר, שאילו היו צריכין עבודה, אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם. גם זה טעם "ויטע ה' אלהים", שהיו מטעיו מעשה ידיו וקיימים לעולמים, כענין שנאמר (יחזקאל מז יב) לא יבול עלהו ולא יתום פריו וכו', כי מימיו מן המקדש המה יוצאים. אם כן מה טעם "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (להלן פסוק טו), שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות וכל עשב זורע זרע וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו, וזה טעם "לעבדה ולשמרה", לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם, כי הגן שהם האילנות לא יעבדו. ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה, כמו וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיה סא יא), ונטעו גנות (ירמיה כט ה):
ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה (טז ה) לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות, שנאמר (שמות ג יב) תעבדון את האלהים, הדא הוא דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו. והכונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכים לכוחות הראשונות [ס"א העליונות] ומהם יבא להם הגידול, ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים ומהם לצמחי גן עדן, ומהם יהיו ויחיו לעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה, כמו שאמרו (ב"ר טו א) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע (תהלים קד טז), אמר רבי חנינא ישבעו חייהן, ישבעו מימיהן, ישבעו מטעתן, כי "חייהן" יסודותם העליונים, "ומימיהם" אוצרו הטוב המוריד הגשם, "ומטעתן" כחם בשמים, כמו שאמרו (ב"ר י ו) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע והוא מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, שוטר:"

.

מבואר שיש ג' פירושים בלעבדה ולשמרה.

א – קרבנות, ב – לעסוק בתורה ולשמור מצוותיה, ג – לעבוד ממש שזה שייך למצוות שבת.

במצוות שבת נאמר:

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ."

מהילקוט שמעוני כאן משמע שהעבודה בששת הימים והמנוחה בשבת הם עניין אחד. כך גם משמע מהפסוק. הפסוק אומר: ששת ימים תעבד… ויום השביעי שבת… כי ששת ימים עשה ה'… וינח ביום השביעי. באבות דר"נ נאמר ש"ששת ימים תעבוד" זו מצוות עשה.

הבורא עשה את מלאכתו ששת ימים ונח ביום השביעי ולכן גם אנחנו מסדרים כך את החיים שלנו. אצל הבורא מסתבר, ומשמע מהלשון, שזה מבנה אחד של ששת ימי עבודה ויום מנוחה, ואנחנו מעתיקים לחיים שלנו את המבנה הזה. העבודה והמנוחה הם לא שני עניינים נפרדים שאין ביניהם קשר. הרי מהעבודה אנו נחים. ששת ימים תעבוד זו מצוות עשה, היא מהמצוות של שבת, כמו שזכור את יום השבת היא מצוות עשה, ושמור היא לא תעשה, יש עוד מצווה של שבת שהיא ששת ימים תעבוד. אחזור לזה בהמשך.

.

.

הרשימה הקודמת שייכת קצת לנושא של הציונות. בשלהי המאה התשע עשרה כשהציונות התחילה להתגבש כתנועה לאומית, במקביל לתנועות הלאומיות בפולניה יוון איטליה ועוד, קמה לה התנגדות עזה מצד חלק גדול מגדולי התורה.

הטענה העיקרית של גדולי התורה היתה (אם מבודדים את התוכן העמוק מהרטוריקה והפוליטיקה), שאבינו שבשמיים הגלה אותנו בגלל חטאינו, והעבודה שלנו היא לשוב על חטאינו ולתקן אותם, ואם נתקן את חטאינו כראוי הוא יגאל אותנו בעצמו כמו שהבטיח לנו ואנחנו מחכים לגאולה מכח ההבטחה שלו. וגם אם תהיה שואה ויהרגו אותנו, זה הכל מעשיו ורצונו של אבינו שבשמים וכיוון שזה רצונו אנו מקבלים באהבה ותמימות ונפשוט את צווארנו לשחיטה ברצון מתוך אהבה והכנעה אליו. אנחנו בניו והעולם בידו והוא מנהיג אותו בעצמו, וכל מה שקורה בעולם הוא רצונו. וכמו שהארכתי ברשימה הקודמת זה אל נכלל במצוות ההשתדלות לעשות דברים בעצמנו.

לגבי פרנסה עלינו לעבוד ולא לחכות שהוא יפרנס אותנו ברצונו, ועלינו להרגיש גם אחריות על זה. וכן לבנות משפחה, להיות בעלי צדקה וחסד, לקיים מצוות ומעשים טובים וכיו"ב. אלה המעשים שהטיל עלינו לתקן אותנו. אבל כל מה שנוגע לעם ולציבור לב מלך ביד ה' ושם אין מצוות השתדלות ולכן בזה אנו כצאן אחרי הרועה שהולכים אחריו באש ובמים וגם אם יקטלני לו אייחל, ובאהבה.

.

וכן מבואר מדברי הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ח':

"וּמִזֶּה מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם: וַעֲבַדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית טו יג), אָמְרוּ: הֲלֹא תִרְאֶה שֶׁגָּזַר עַל הַמִּצְרִיִּים שֶׁיַּחְמְסוּ זֶרַע אַבְרָהָם – וְלָמָה עֲנָשָׁם, הֲלֹא בְהֶכְרַח, בִּגְזֵרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יִתְעַלֶּה הִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁגָּזַר עֲלֵיהֶם? וְהַתְּשׁוּבָה לָאֵלּוּ: שֶׁזֶּה הָעִנְיָן דּוֹמֶה כְּאִלּוּ אָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ שֶׁהַנּוֹלָדִים לֶעָתִיד יִהְיֶה מֵהֶם מוֹרֵד, וְעוֹבֵד וְחָסִיד וָרָע -וְזֶה אֲמִתִּי. וְלֹא מִפְּנֵי זֶה הַמַּאֲמָר הִתְחַיֵּב פְּלוֹנִי הָרַע לִהְיוֹת רָע; וְלֹא פְּלוֹנִי הַצַּדִּיק לִהְיוֹת צַדִּיק עַל כָּל פָנִים. אֲבָל כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה מֵהֶם לִהְיוֹת רַע – יִהְיֶה בִּבְחִירָתוֹ; וְאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה לִהְיוֹת צַדִּיק – הָיָה יָכוֹל, וְאֵין מוֹנֵעַ לוֹ. וְכֵן כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה לִהְיוֹת רַע, לֹא הָיָה מוֹנֵעַ לוֹ מִזֶּה. כִּי הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, לֹא אֲמָרָם עַל אִישׁ יָדוּעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר: "כְּבָר נִגְזַר עָלָיו"; וְאָמְנָם בָּאוּ הַדְּבָרִים לַכְּלָל וְנִשְׁאַר כָּל אִישׁ וָאִישׁ בְּבְחִירָתוֹ בְּעִיקַּר יְצִירָתוֹ. וְכֵן כָּל אִישׁ וָאִישׁ מִן הַמִּצְרִיִּים אֲשֶׁר חָמְסוּ וְעִנּוּ אוֹתָם, הָיָה בְּבְחִירָתוֹ שֶׁלֹּא יַחְמְסֵם, אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה, כִּי לֹא נִגְזַר עַל הָאִישׁ בְּפְרָט שֶׁיַחְמְסֵם."

ומבואר שבחירה חופשית יש רק לאדם פרטי אבל לא לעם כציבור. וממילא גם אם יעמידו עליהם מנהיג מצד שהם ציבור והוא מנהיג ציבור, אין בזה בחירה פרטית. ומה שהית קושיא ממה שפרעה נשללה ממנו הבחירה, זה דווקא מצד היותו גם אדם פרטי.

.

יש שהקשו על המתנגדים לציונות שהנה היתה שואה וזה מה שקורה אם נשארים בלי מדינה משלנו בין האומות.

הרב מבריסק השיב על זה לפי שיטתם, שבמלחמת השחרור יצאו להילחם נגד כל צבאות ערב החמושים בטנקים ומטוסים ובעלי חיילים רבים ומצויידים, עם כוחות נחותים מאוד מאוד מבחינה מספרית ומבחינת ציוד, עם מעט מאוד תחמושת. לפי הטבע הסיכוי לנצח היה קרוב לאפס. כלומר הכניסו את כל היישוב שבא"י למצב כמעט וודאי של שואה שנייה. הם הרי לא היו דתיים ולא סמכו על נס, ולמי שדתי גם כן אסור לסמוך על נס. זה סיכוי לשואה גדול יותר מאשר להישאר באירופה או בארה"ב. והרי גם היום קיומנו תלוי ברצונה הטוב של ארה"ב, וגם במלחמת ששת הימים הימרו עלינו בלונדון בסיכוי של 35 לאחד לרעתנו, וכן במלחמת יום הכיפורים היה סיכוי גדול להפסיד את המערכה. וגם כעת יש אויבים שמפתחים נשק גרעיני במטרה להשמיד אותנו, והיכולת לעצור אותם תלויה במצב פוליטי מסויים של המעצמות שיכול בהחלט להשתנות, ואנו מגינים על עצמנו על ידי שתדלתנות אצל נשיא ארה"ב שקיומנו מסור בידו. כלומר הציונות לא הרחיקה את העם מאפשרות שתהיה שואה יותר ממה שהיה כשחיו בגלות בלי מדינה אלא אדרבה קרבה את העם לזה יותר. אכן בדרך של צירוף מקרים רחוק מאוד (או אולי נס או אולי מעשה שטן כמו שנאמר באיוב "ארץ ניתנה ביד רשע", שהשטן מקבל רשות לפעול דברים במציאות כדי להעמיד בנסיון ולהטעות ולא כל מה שקורה הוא סימן מה' לפי פשוטו, ואם דרך רשעים צלחה זה לא מוכיח שהשם עמהם ואם יראי השם מוכים זה לא מוכיח שהשם לא עמהם) לא הפסדנו במערכה מול צבאות ערב ולא היתה שואה שנייה, אבל זה לא מצדיק את הצעד שעשו לפני שידעו איך זה ייגמר, ועדיין איננו יודעים איך ההימור הזה ייגמר, עוד לא יצאנו מכלל סכנה קיומית קרובה.

.

כל זה הוא רק רטוריקה ודיבור לשיטתם לשם הויכוח הפוליטי, ולא אכפת לי אם יש בטענות כאלה ממש או לא, כי זה כבר שייך להיסטוריה וכעת ממילא לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה. העמדה האמיתית היא אחרת. כיוון שהבורא הוא בוראנו ואבינו והוא מנהיג את העולם, וכל מציאותנו ממנו וכגמול עלי אמו, אם הוא רוצה לשחוט אותנו אנחנו פושטים צווארנו אליו בשמחה ונהרגים באהבה על קידוש שמו.

"בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים.

אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו.

היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה זו תורה וזו שכרה (תהלים יז, יד) ממתים ידך י"י ממתים וגו'?

אמר להם חלקם בחיים.

יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא"

רבי עקיבא היה מצטער כל יום מכך שהוא לא זוכה למסור את נפשו באהבתו את בוראו. כשסרקו את בשרו הוא שמח, כי הצער שהצטער כל ימיו הוקל לו. אם הוא אמר שהיה מצטער כל ימיו זה כפשוטו, הוא איש אמת. כשלא מסר את נפשו כאב לו ממש, וכשמסר את נפשו כאבו הוקל והוא שמח.

שואלים על גדולי התורה שהתנגדו לציונות האם אתם רוצים שתהיה שואה. היו גם שהאשימו אותם באחריות לשואה שמנעו מתלמידיהם לעלות לארץ. והם הרי חיו כל ימיהם בצער על כך שהם לא זוכים למסור את נפשם לבוראם בפועל ממש. אומרים שרצו לדעת מה החפץ חיים ממלמל בתפילתו כשהוא מאריך כל כך לבקש אחרי תפילת העמידה. ותלמיד אחד העז והתגנב לשמוע, ואמר שהחפץ חיים התחנן שוב ושוב, זכני למסור את נפשי על קידוש שמך.

.

סוטה כ"ז ב:

"בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה שנא' (איוב יג, טו) הן יקטלני לו אייחל.

ועדיין הדבר שקול לו אני מצפה או איני מצפה תלמוד לומר (איוב כז, ה) עד אגוע לא אסיר תומתי ממני מלמד שמאהבה עשה"

.

זה היסוד של היהדות. אברהם אבינו השליך את עצמו לכבשן האש על אמונתו. (מדת אברהם אבינו ע"ה שהיה בו אהבת ה' יתברך עד מיצוי הנפש, שהשליך עצמו לכבשן האש על קידוש שמו יתברך. ומצינו שלמדו דלא עבד איוב אלא מאהבה שנאמר "הן יקטלני לו אייחל עד אגוע" וגו'.
רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית לחנוכה, אות יא)

יצחק הוא הבן הנעקד. יעקב לא נהרג ממש אבל חי חיי מסירות נפש כל יום ויום, ועל זה אמר מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא בא להתלונן חלילה על בוראו, אלא שמצד הטבע בהשוואה לחיי עשיו חייו היו רעים, כי חי מעל הטבע, ומצד הטבע חייו היו בייסורים תמידיים. מידת יעקב לפי חז"ל היא הלילה והחיים בגלות, יעקב הוא החיים בגלות.

.

ב"ר עה ח:
"וכי מאחר שברכו הקדוש ברוך הוא, אביו למה חזר וברכו, שנאמר 'וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ' (בראשית כח, א)? אלא שראה יצחק ברוח הקודש שעתידין בניו להגלות לבין האומות, אמר לו בא ואברכך ברכות של גליות שיחזור עליך הקדוש ברוך הוא ויקבצך מבין הגליות"

.
התורה רומזת בדרך של מילים מנחות על מה שגלות יעקב אצל לבן היא מעשה אבות סימן לבנים, לגלות העם.

בלבן: "וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב" (בראשית לא, כב)

ביציאת מצרים: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (שמות יד, ה).

בלבן: "וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו" (בראשית לא, כג)

ביציאת מצרים: "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ… וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יד, ז-ח).

בלבן: "לוּלֵי אֱ-לֹהֵי אָבִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי" (בראשית לא, מב)

במצרים: "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" (שמות ג, כא).

חז"ל למדו מיעקב איך להתנהג בגלות. והדרך שלמדו ממנו היא של הכנעה והרכנת ראש.

.

זו היהדות כפי מסורת הדורות. מי שמסתכל ביושר ועיניים פקוחות לא יוכל להכחיש זאת. זה לא תלוי בציטטה זו או אחרת ובכמה ציטטות אפשר להביא לכאן או לכאן. זו הצורה הכללית של היהדות. ביום הכיפורים אנו מבקשים ובבן הנעקד תשבית מדייננו, אומרים ונתנה תוקף. מתחנכים על מעשה חנה ושבעת בניה, וכל שאר האופנים של העקדה שחוזרת על עצמה באופנים רבים במשך הגלות והיא היסוד המכונן של היהדות. כבשה בין שבעים זאבים. עליך הורגנו כל היום. זה הלוז של היהדות.

יש לזה יסוד עמוק גם בחכמת שרשי המציאות. אברהם הוא כנגד ה'אחד', האחד המוחלט שאין עוד מלבדו. שהכל כלול בו ואחד איתו והוא מתפשט בלי גבול. יצחק הוא כנגד יסוד השתיים. מה שיש מציאות לנבראים מכריח שיש פירוד בינם לבין ה'אחד' המוחלט וכבר יש שתיים. וממילא זו הכחשה של אחדותו, אם יש משהו מחוץ לו הוא כבר לא אחד גמור שלם ומוחלט. יש לחזור אליו, להחזיר אליו את מה שמחוץ לו. למסור אליו את הנפש בעקדה.

שתי הבחינות האלה מחריבות זו את זו. אם יש נבראים אז אין בורא, כי אינו אחד אם יש משהו מלבדו. ואם הוא אחד מוחלט אז הנבראים מתבטלים וחוזרים להתאחד בו כמו טיפה שחוזרת אל הים ובטלה לגמרי מציאות הנבראים. יעקב הוא המידה השלישית שיש בה את האפשרות שהנבראים נמצאים קיימים וחיים וממשיכים לחיות, ועדיין זה לא סותר את האחדות המוחלטת של הבורא. זו הבחינה של שלוש. מידת התורה, יהיב אוריין תליתאי לעם תליתאי (שבת פח א). התורה היא עץ החיים, היכולת ששני צדדי הסתירה, של 'אחד' ושל 'שתיים' לא יחריבו זה את זה זהו החיים וזהו התורה וזה קיום העולם. שת היה הבן השלישי וממנו הושתת העולם.

אנשים אומרים אנחנו רוצים לחיות על קידוש השם ולא למות על קידוש השם. זוהי מידת יעקב, חיים שהם על קידוש השם הם לא סותרים את אחדות השם כי כל כולם אינו אלא החזרה של המציאות אל הבורא. וזוהי הגלות, כבשה בין שבעים זאבים, אין לה מציאות. נפילת כעלה נידף. ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף. מעשה אבות סימן לבנים. שם השורש. גלות יעקב אצל לבן היא שורש גלות בני ישראל במצרים. ויעקב כבר עשה את זה והתייסר במלוא מה שיש להתייסר בזה וכבר יצא ממצרים של לבן ועכשיו כבר תיקן את בחינת הגלות וחי חיי מסירות נפש על קידוש השם וכעת ביקש לישב בשלווה. ושם דווקא התיקון, כשזה קשה, כשזה כבר מעבר למה שחשבנו שאנחנו יכולים. לחיות על קידוש השם זה יותר קשה מאשר למות על קידוש השם. זה כל הזמן פוגרומים וכשנראה שיש קצת מנוחה מהם קופץ רוגזה של שואה. וכבר היו כמה שואות, היה חורבן הבית ונפילת ביתר, נחלי דם זרמו עד הים. והיו גזרות השמד מצד הקנאים המוסלמים שמתאר הרמב"ם באגרותיו, והיה גרוש ספרד, וגזרות חמלניצקי, ועוד ועוד. ואחרי כל גזירה כזו ביקשו לישב בשלווה, האמינו שאי אפשר כבר, שזה כבר מעבר לקצה גבול הסבל ובהכרח מכאן ולהבא המצב ישתפר בהכרח, ותמיד, עוד מימי בר כוכבא,  האמינו שהנה הנה מגיעה הגאולה, שזה הכרח אחרי פורענויות כאלה שהגאולה כבר תגיע. אמנם החיים של מסירות נפש הם דווקא מה שמעבר לגבול שנראה קצה גבול האפשר, קצה יכולת הסבל. וגם בחיים הפרטיים, אחרי שכבר נראה שהיו יסורים שכבר עברו את קצה יכולת הסבל ומוכרח שתהיה הקלה, מגיעים יסורים עוד יותר קשים עמוקים וממושכים.  זהו "ביקש יעקב לישב בשלווה". ומי שיודע שהקב"ה מסתתר ומאחרי המסתור עושה מה שעושה והכל מידו ואין מלבדו, זה כבר לא הסתרה. מתנגדי הציונות לא חשבו שהגלות היא כזו מציאה גדולה ושיש בה נחת. היא מצב של כבשה בין שבעים זאבים. הפשט הוא שהזאבים לא רק מקיפים את הכבשה אלא גם סוגרים עליה את הפה, נוגסים לועסים ובולעים. ועדיין נשאר בדרך פלא שיש כבשה. זו מידת יעקב שאחרי העקדה של החזרת המציאות למקורה, לבוראה, עדיין יש המשך של החיים וזה לא מסתיים במיתה על קידוש השם אלא נמשך לחיים על קידוש השם.

יצחק נקרא הבן הנעקד, הוא נשאר בעקדה, נשאר פושט צוואר אל המאכלת, על המזבח. ושואלים איך ייתכן שהוא נשאר הבן הנעקד, הרי אם נעקד ממש הרי כבר מת, ואם הורד מהמזבח ונשחט האיל במקומו הרי כבר אינו הבן הנעקד. אלא שיעקב המשיך את העקדה החד פעמית ועשה מזה המשכיות של חיים, שהם חיים של עקדה תמידית. זהו כבשה בין שבעים זאבים, ששיניהם הם אותה המאכלת של אברהם שהלך לעקדה עם המאכלת. אמרו חז"ל שיצחק הלך בשמחה רבה להקריב קרבן מיוחד ונשגב לבורא ביחד עם אביו. מוקדם בבוקר כי זריזין מקדימים למצוות. וילכו שניהם יחדיו. ואחר כך כששאל את אבא בשאלת ילד קטן: איה השה לעולה, אבא? אברהם אמר לו בשקט, אלהים יראה לו השה לעולה בני. בני, אתה השה לעולה. ואחרי כל זה הפסוק אומר פעם שנייה "וילכו שניהם יחדיו". אותו יחדיו תמים ושמח שהיה מקודם, אותה קרבת הלב, אותה שמחה של מצווה. כך הלכו ביחד הלאה בשקט ושום דבר לא חצץ בין ליבותיהם. והם ממשיכים בהליכה הזו עד היום. הבורא בתפקיד אברהם, ויעקב ובניו בתפקיד יצחק. בגלות, שחוטים במאכלת של אבא שלנו. עליך הורגנו כל היום נחשבנו לצאן טבחה. ואנחנו עדיין באותה שמחה של מצווה ובאותה דבקות של לב אל לב.

כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. יט לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ. כ כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת. כא אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר. כב הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב. כג כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. כד עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח. כה לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ. כו כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ. כז קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

.

.

.

הציונות לענ"ד לא קמה סתם כך מתוך רשע וכפירה לשמה, מאותם מניעים של המן האגגי, כמו שציירו אותה אז חלק מגדולי התורה (וגם היום יש שנשארו עם זה).

יש אצל כל אדם התקוממות פנימית עמוקה מול כל מה שכתבתי כאן. משהו אנושי יסודי מאוד, פנימי, אומר זה לא ייתכן. זה אהבת מוות. זה לא טבעי ולא נורמלי ולא שפוי ולא אנושי. יש בזה אכזריות מוסווית, זו שנאת החיים. זה אולי מתאים לשהידים, זו לא דרכנו. אנחנו אוהבים את החיים ואת נותן החיים, תורתנו היא תורת חיים, אנחנו רוצים לחיות, אבינו שבשמיים רוצה שנחייה, שנהיה דשנים ורעננים, שנהיה בריאים, חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב. הוא כמו אבא שאוהב את הילדים שלו, ולא רוצה שיחיו כל חייהם בפוגרומים ועשן משרפות, כעלה נידף ורועד מפחד. הוא רוצה לשמוע אותם צוחקים ושמחים ומתענגים ומלאים חיים ושמחת חיים. יצירתיים ופעילים. אחראים על עצמם וחייהם. הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד. הרי השמחה היא המצווה הכי גדולה. וזה וודאי נכון. לענ"ד זה הקול האמיתי שהניע את הציונות מתחילתה. והוא בריא וקדוש, חפץ חיים.

.

.

במורה נבוכים ב י"א כתב:

"ואלו הענינים כולם [עיקרי תורת אריסטו שעד כאן ביאר את יסודותיהם] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו. כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר איבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות, ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר: "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר", והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמיון המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן."

.

ובאגרת תימן כתב:

"וכולם אין חפצם אלא לדמות שקריהם לדת ה'. ולא תדמה המלאכה האלהית למלאכה אנושית אלא לתינוק שאין לו ידיעה באחת מהן, ואין הפרש בין דתנו זאת לשאר הדתות שרוצים לדמותן אליה, אלא כמו שיש ההפרש בין האדם החי המרגיש ובין הצלם שפסלו האומן מעץ או שיצקו ממתכת, כלומר מכסף או מזהב, או שפתח מאבן גלל, כלומר מאבני שיש וזולתו, עד שתקנו וציירו בצורת אדם, שהכסיל שאינו יודע החכמה האלהית והמלאכה ההיא, בראותו הצלם ההוא בדמות אדם בכל משטחו הגלוי וכתבניתו ובדמותו ובמראהו, יחשוב שנעשה כמו שנעשה האדם, לפי שאינו יודע הפנימיות של שניהם; אבל החכם היודע הפנימיות של זה ושל זה, אז יודע שהפנימיות של זה הצלם אין שם תקון מלאכה, וכן ידע שהפנימיות של אדם יש בה הנפלאות האמתיות והמלאכות המורות על חכמת הבורא יתברך, בראותו עצביו נמשכים בבשר שהוא סבת התנועה החפצית, הנקרא בלשון ערב "עצל" ובלעז "מוסקול", באברי הבשר והתלכדם, ונטית יתרותיו, ומקום דבוקם, ולפיפת קשוריו, ואיכות גדולו, והרכבת אבריו ופרקיו, ומוצא עורקיו המתנועעים והעורקים שאינם מתנועעים והתחלקם, וישוב נתחיו קצתם על קצתם החיצונים והפנימיים, כל דבר ודבר על מתכונתו ותבניתו ובמקומו. כן הדבר בכסיל שאינו יודע סתרי כתבי הקודש ופנימי המצות, כשירצה לערוך דתנו זאת אל דת המזויפת הנפעלת יחשוב שיש ביניהן ערך ודמיון, הואיל וימצא בדת ה' איסור והיתר ובדת המזויפת הנפעלת כמו כן, ובדת ה' ימצא מיני עבודות ובנפעלת כמו כן מיני עבודות, ודת ה' יש בה צוויים הרבה ואזהרות ועונשים ושכר, וכמו כן בזאת המזויפת הנפעלת ואלו היה יודע פנימיותיהן, היה יודע שהדת האלהית האמתית שחכמתה בפנימיותיה ושאין לה שום צווי ולא אזהרה שאין בפנימיות שלה דברים המביאים תועלת בשלמות האדם, ומרחיקים ממנו נזק שמונע ממנו השלמות ההיא, ויגיעו לו בהם מעלות המדות ומעלות הדעות להמון כפי יכלתם וליחידים כפי השגתם, ובהם יהיה הקבוץ האלהי המעולה והמגיע והחונה על שתי השלמיות האלו, כלומר השלמות הראשונה – שהיא התמדת קיומו בעולם הזה על מיטב הענינים הנאותים לאדם, והשלמות השניה – שהיא השגת המושכלות כמו שהם בעצמם כפי כחו של אדם.

וידוע כמו כן שהדתות ההן המדמות לדתנו הם דברים שאין להם פנימיות, אלא ספורים ודמיונים שהתכון להם המדמה לכבוד עצמו ולאמר עליו שהיה כפלוני ופלוני, והתבארה עברנותו לנגד החכמים, ונעשה הדבר שחוק וליצנות כמו שמשחקים מפעלות הקוף כשידמה מעשיו למעשה אדם."

.

כתוב כאן שהמיוחד בתורת ישראל שאין בדתות אחרות היא שהיא חכמה. לא סיפורים ולא חוקים, הם רק המעטפה החיצונית. גם ממשיכי מסורת אריסטו שמבחינה דתית היו נחשבים מה שהנצרות קראה פגנים, צאצאי היוונים עובדי אלילי האולימפוס (שכבר האמינו באל אחד מכח תורת אריסטו ואפלטון שמסרו את נפשם (הרי את סוקרטס הרגו על זה) לשלול את אמונת האלילים היוונית ולימדו אמונה באל אחד בורא ומנהיג, אבל לא היו מהדתות האברהמיות), בתקופת עליית הנצרות במאות הראשונות לספירה, אמרו אותם פילוסופים אריסטוטליים פגנים שהתנגדותם העזה לנצרות היא משום שהיא לא דת של שכל והבנה אלא של סיפורים שמשפיעים על כח הדמיון. וטענו שזה מבטל את המהות של להיות אדם, שפירושה להיות שכלי, וסיפורי הברית החדשה הם סיפורי דמיון ואין בהם עיון שכלי עמוק פילוסופי. (במקומות שהנצרות השתלטה לפעמים הוציאו להורג את הפגנים שלא רצו לקבל עליהם את דת הנצרות והם מסרו את עצמם למיתה על אמונתם). והם ניבאו שסופו של המהלך של שלילת השכליות ותביעה לבטל את השכל לפני האמונה יוביל להרס האנושיות שייגמר גם במעשי רצח.  

הרמב"ם אומר שאותה חכמה שאבדה מאיתנו היא החכמה שיש בספרי אריסטו.

יש שמדמים שהאל אצל אריסטו הוא מושג מופשט ושכלי, קר ויבש. רעיון פילוסופי ותו לא. שזה לא האל החי האהוב. שקוראים לו טאטיניו ומדברים אליו ביידיש ובוכים אליו. האלהים של רבי לוי יצחק מברדיטשוב שאוהב אותנו ואנחנו אוהבים אותו. של הסבתות הצדיקות שספר התהילים שלהן מטושטש מדמעות.

אריסטו הוא ההערה השכלית שמדבר עליה בחובות הלבבות שער העבודה. הוא לא אומר שום דבר. הוא לוקח את התלמיד בידו, ואומר לו בוא נצא שנינו ביחד ונסתכל, ומה שנראה נראה. השכל העיוני הוא ממש עין. הוא רואה. אריסטו לא מצייר לנו את האל בשום דרך שהיא. לא אומר עליו שום דבר. לא מייבש אותו כמושג פילוסופי מופשט ולא מלהיב לדבר עליו ברגש חם. כמו שמורה לשחייה מלמד לשחות כך אריסטו מלמד להשתמש בשכל. אחר כך תשחה לאן שאתה רוצה, זה כבר לא עניין שלו, הוא לא כמו נביאי ישראל שהוטלה עליהם אחריות להוכיח את העם. מכאן והלאה מה שהשכל רואה הוא רואה בעצמו. וזה תלוי באדם, איך הוא בוחר לראות. הוא יכול לראות מושג פילוסופי מנוכר ומרוחק קר ויבש, והוא יכול לראות כמו הבעל שם טוב ותלמידיו. זה כבר תלוי במסתכל ובליבו. איזה אדם הוא ומה הוא בוחר. מי שרואה צלול לגמרי בלי שיצרו מעוור אותו ממילא יראה את מציאות הבורא חי לגמרי וקרוב לגמרי כי זו המציאות כמות שהיא. כמו שמי שרכש חשיבה מתימטית כראוי יידע מעצמו לראות את ההוכחה שסכום צלעות המשולש הוא מאה ושמונים מעלות, ואי אפשר שיטעה בזה ואין כאן מקום לריבוי דעות, כי זו המציאות.

.

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה אומר (תחילת פרק ב'):

"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם."

מכאן הרמב"ם מביא בקיצור נמרץ את עיקרי תורת אריסטו, ואחר כך מסכם את העניין (פרק ד' הלכה ז'):

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד. והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין. "

אריסטו מראה איך אפשר להסתכל במציאות, בטבע שמול עינינו, בדרך של ראיית הצורה בכל דבר. הצורה זה לא התואר החיצוני אלא מהות הדבר. ומזה כמו בסולם מפתחים את יכולת הראיה השכלית של השכל העיוני, מה שהרמב"ם קורא לו כאן לב האדם, רואים יותר ויותר, ומגיעים מהפיזיקה של אריסטו שהיא מעשה בראשית, לראות את האלוהות בכל דבר בטבע, אל המטאפיזיקה, לראות את האלוהות בעין הלב, בראיה ממש, ישירה, בלא צורך בתיווך החומר, וזהו מעשה מרכבה, שהוא המטאפיזיקה של אריסטו (בפירוש המשנה חגיגה ב א כתב הרמב"ם בפירוש שמעשה בראשיתה או הפיזיקה של אריסטו ומעשה מרכבה הוא המטאפיזיקה שלו).

.

אריסטו מלמד לראות בעצמנו, בראיה ישירה ממש, איך המציאות עצמה, כמציאות, היא היא הבורא. אני ניר אבל כניר אני לא קיים, מה שניר קיים – החלק של 'קיים' הוא קיומו של הבורא בלבד.

מו"נ א' נ"ז: "ידוע כי המציאות הוא מקרה קרה לנמצא ולזה הוא ענין נוסף על מהות הנמצא [הכוונה כאן שאם אני ניר מה שאני נמצא זה לא מובנה בהיותי ניר, אלא זה משהו נוסף על היותי ניר, וזה משהו שהוא כבר לא אני ולא שלי אלא הוא הבורא בעצמו]. זהו הדבר המבואר הראוי לכל מה שלמציאותו סיבה שמציאותו – ענין נוסף על מהותו. אמנם מי שאין סיבה למציאותו – והוא האלוה ית' וית' לבדו (כי זה הוא ענין אמרנו עליו ית' שהוא מחויב המציאות) – תהיה מציאותו עצמו ואמתתו ועצמו מציאותו ואינו עצם קרה לו שנמצא ותהיה מציאותו ענין נוסף עליו שהוא – מחויב המציאה תמיד אין מתחדש עליו ולא מקרה קרה לו."

זה העומק שעליו מבוסס מה שכתב בתחילת יסודי התורה, יסוד היסודות שיש מצוי ראשון שהוא ממציא כל נמצא. המציאות היא הוא, המצוי הראשון. הכל הוא מאמיתת הימצאו. צריך הרבה ללמוד כדי להתחיל להבין את זה, זה מוקשה מאוד כפשוטו, אני רק מביא כאן את הדברים בלי ההסבר.

רק בזה אריסטו עוסק. בהוויה כהוויה. המציאות היא מקרה שקרה לנמצא והיא עניין נוסף על מהותו, מהו המקרה הזה שקרה, איך ולמה הוא קרה, מאיפה הוא בא, איך מבינים אותו, איך רואים אותו. זו צפייה בשם הוי"ה שפירושו לפי המו"נ עניין של מציאות, והזכרתו היא לימוד הסוד שבו. המטאפיזיקה של אריסטו עוסקת במציאות כמציאות, בפני עצמה, וזה השם המפורש, שם הוי"ה שהוא המציאות של הכל. זו אמונה חיה וחושית ולוהטת כעין מה שמספרים על בעל התניא או על החפץ חיים.

זו אהבת הבורא כמו שכותב הרמב"ם בהל' תשובה י':

"וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה [כוונתו למה שהעתקתי מתחילת פרק ב' על האהבה והיראה שבאה מהדעת שהיא תורת אריסטו כמו שמבאר ביסודי התורה פרקים ב' ג' ד' שהם מועתקים מכתבי אריסטו, וגם פרק א' הוא מאריסטו]"

.

לכן אני עוסק בתורת אריסטו. פילוסופיה משעממת אותי יותר מאשר העיתון של אתמול. מה אכפת לי מה חשב פעם איזה הוגה מיובש ומתנשא על נושא כלשהו שהוא החליט משום מה שהוא מעניין. אותו זה משום מה עניין, למה שאותי זה יעניין, מה זה קשור לחיים שלי ולאינטרסים שלי. ובוודאי פילוסופיה עתיקה, לא מעודכנת ולא מתוחכמת. לכן הרמב"ם עסק בתורת אריסטו. הרמב"ם היה נותן התורה לדורו ולדורות שאחריו. על גדלותו בתורה אמרו גדולי הדורות שאחריו ממשה עד משה לא קם כמשה. הוא היה איש האלהים, איש שהוא ספר תורה חי בלי שום גוזמה, שהוא התורה בעצמה, הוא האש של הר סיני בעצמה. הוא כתב את ספר משנה תורה שמספיק לקרוא במקרא ובו וזה החפצא של כל התורה כולה. מה לו ולפילוסופיה. אפילו גתה אמר שכל מה שמוסיף לי ידיעות בלי שהוא מרבה את פעילותי באופן ישיר אינני רוצה לדעת אותו.

.

מה שכותב הרמב"ם שאיבדנו את החכמה של התורה והפסקנו להיות רק עם חכם ונבון, ונעשינו כמו האומות הסכלות. באגרת תימן הוא מבאר מה הוא "האומות הסכלות". הסכלות של האומות זה לקבל את המושג של אלהים מכח סיפורים ונבואה של נביא כלשהו ורושם על כח הדמיון מכח רטוריקה ונבואה ואותות ומופתים וכריזמה של מנהיגים וכל מיני הבלים. בלי שכל.

מושג כזה על אלהים משאיר את האדם לבד. האדם חי כאן, בעולם הזה, במציאות החומרית. חייו מתנהלים בין מסך הטלפון לדלת המקרר. במקרה הטוב בין לשלוח את הילדים בבוקר לבין להביא אותם בצהרים ואז לפזר אותם לחוגים ובערב לרחוץ ולהשכיב. ובין לבין לעבוד ולקנות ואולי גם להספיק מעט לנפוש או להחליף מילה עם אשתו בעייפות של סוף היום.

אלהים לא נמצא בתוך כל זה, לכל היותר הוא נמצא בבית הכנסת, או אם מפנים רגע ללמוד משהו או לומר קצת תהילים. והאמת היא שגם שם הוא לא נמצא, רק מדברים עליו אבל הוא בעצמו איננו. הנידנוד והמילמול הם מול הקיר בלבד. או אם מישהו חולה חלילה אז פתאום נזכרים לבקש ופתאום נכנס האלהים לחיינו. והאמת היא שלא יודעים לבקש וסתם צועקים תהילים מול הקיר השותק ובוכים, מול הקיר השותק, מתוך ייאוש, מלב חלול, בבכי חלול, ואין מי ששומע ואין מי שמנחם ומחבק ונותן חום.

כל הסיפורים על אלהים לא שווים שום דבר, כי הם סיפורים. הם רק בתוך הספר. הם סתם דמיונות, אין בהם שום ממש. ואין שום הבדל אם זה סיפורי הברית החדשה או הקוראן או תורת משה. הכל בשווה הוא סיפורי דמיון ילדותיים, חסרי שכל. אין שום הבדל אם הם קרו במציאות או לא, אם הבורא אמר אותם או מישהו אחר בדה אותם, הם תמיד רחוקים, הם לא עומדים לאדם בשעת צרתו, והם לא נוכחות אמיתית מוחשית חיה ואוהבת בתוך חייו האמיתיים, אלה שעל הכרית ברגע שלפני השינה, ובתוך הפה בקפה של הבוקר, בפקק התנועה ובצעקות של הבוס ובריבים עם האשה.

אם משהו כתוב ברמב"ם או באריסטו ואני קורא ומבין היטב ובדייקנות מה כתוב ואומר אם הם אמרו שכך וכך הם יודעים מה שהם אומרים ומן הסתם אני מקבל שזה נכון ואנסה להפנים את זה ולחיות לפי זה, זה חוזר להיות סתם סיפורים כמו כל סיפורי הדתות המתות המזוייפות. זה לא יותר טוב מכל סיפור אחר. לא זה הלימוד באריסטו. אני גם מאמין שהבורא יודע מה הוא אומר, לא פחות מהרמב"ם ואפילו מאריסטו,  ואם הוא נתן את התורה שבזה אני מאמין כעובדה היסטורית לפי מה שהכוזרי כתב, ההגיון מצווה עלי לחשוב שזה אמת ולהפנים את זה ולחיות לפי זה. אבל זה לא עובד. אין שום דרך באמת להפנים את זה ולהכניס את זה באמת לחיים. כל מה שנעשה, גם אם נשמע כל יום כל היום שיחות חיזוק והתעוררות, גם אם נלמד סדר מוסר כל היום, גם אם נהיה שקועים בלימוד גמרא בעיון או במעשי חסד נפלאים כל דקה מחיינו, תמיד זה יישאר חיצוני. זו עובדה. מה שאומרים המאור שבה מחזירו למוטב, או מתוך שלא לשמה בא לשמה וכל כיו"ב, זה לא עובד. זה פשוט לא קורה, גם אחרי שנים רבות של מאמץ עילאי. באותו רגע קטן שבין פגישת העוגה או הבשר את החיך והלשון שלי, תמיד רק אני שם לבד ולא הבורא יתברך. באותו רגע עצוב של הנחת הלחי על הכר והישארות לבד, בלי כל הסחות הדעת והפעילות, או של פקיחת עיניים בבוקר מתוך קושי לקום. האדם משכיח מעצמו את היותו בודד, רק ברגעים קטנים פה ושם זה מבצבץ, ומייד בורחים ממה שביצבץ. לפעמים פעילות היא גם בשביל לברוח.

תורת משה היא לא כמו שאר הדתות, לא בגלל שזה "שלנו" ואנחנו שוביניסטים, אלא כי היא חכמה ולא סיפורים וציות למנהיגי דת או נביאים (אפילו נביאי אמת, זה לא משנה שום דבר). ומה שנשאר מאותה חכמה לפי הרמב"ם הוא רק חכמת אריסטו.

חכמה עניינה שאני רואה את הבורא בעצמי בעין השכל שלי. לא על ידי שאני מדמיין כל מיני דמיונות, קורא כל מיני סיפורים, מאמין לכל מיני נביאים, הוזה הזיות או חזיונות מיסטיים, אלא מסתכל בראיה צלולה יציבה וברורה, כמו לראות לאור השמש בצהרים ועוד יותר ברור מזה. ואני רואה בעצמי את הבורא ממש מולי, כאן. בחומר עצמו. הוא הוא החומר. הוא הצורה, הוא התנועה, הוא הטבע. אנשי הדמיונות חושבים שהטבע מסתיר את הבורא ורק הניסים מגלים אותו. זה להיפך. הטבע הוא האספקלריא היחידה והשלמה לראות את הבורא.

בהלכות יסודי התורה פרק ב' כתב:

"כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.

הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."

הבורא לא יודע שום דבר חוץ מאת עצמו. הוא רואה את עצמו כמו שעין רואה את עצמה, וזה מה ששכל אדם לא יכול לתפוש. ובוודאי הוא לא רואה שום דבר מלבד את עצמו כי אין עוד מלבדו.

אבל מזה הוא יודע את כל הנבראים, עד יתוש קטן. איך זה ייתכן, יתוש הוא משהו אחר מהבורא, הוא מחוץ לבורא. הסוד הוא "הכל נסמך לו בהווייתו". מה שהיתוש נמצא זו המציאות שיש ביתוש היא הווייתו של הבורא עצמו. זה דבר שצריך ללמוד שנים רבות כדי להתחיל להבין מה נאמר כאן (וודאי לא פנתאיזם כמו שיש שטעו), אני מביא את זה כעת לא כדי שיהיה מובן אלא רק המילים כפשטן.  לא בשמיים היא ולא מעבר לים כי אם קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. הבורא הוא בפיך ובלבבך לעשותו. הוא הפה והלב והמעשים. הוא המציאות שלנו.

.

אריסטו מלמד שלב אחרי שלב להסתכל עם השכל על המציאות בהסתכלות ברורה צלולה וישרה. מתחיל ממה שהכי קרוב ופשוט וברור, מה שעומד ממש מול העיניים. החומר, הצורה, התנועה, הזמן, החלל, הטבע, העצם, ההיות נמצא. ורק אחר כך הוא ממשיך לדברים יותר עמוקים ושקשה יותר להתבונן בהם, הגלגלים, השכלים הנבדלים, השכל הפועל, העצם הלא חומרי, המניע הראשון, עילת העילות. וגם שם הכל ממשיך בדרך של ראיה שכלית ממש כמו ראיית העין. הוא לא אומר שום דבר שצריך לקבל ממנו. הוא רק אומר פקח את עיניך וראה בעצמך. הוא מלמד להסתכל והתלמיד מסתכל ורואה בעצמו. ואחרי הרבה מאוד תרגול, אחרי הרבה מאוד הסתכלות על המציאות, שלב אחרי שלב, קליפה מתחת לקליפה, שיבוש ושטחיות מאחרי עוד שכבה של שיבוש ושטחיות, הלוך והעמק, מגיעים לראות שכל המציאות אינה אלא רק הבורא בעצמו. ורואים זאת זה ממש בחוש, ברור כשמש, מול העיניים. מציאות קשה ומוכרחת ויציבה לגמרי, לא חזיון מיסטי. שום דבר לא מעורפל ולא מופשט ולא באופן שאפשר להעלות על הדעת שיהיה אחרת. ממש כמו ראיה של העין באור הצהרים או ראיית השכל שאחד ועוד אחד הם שתיים, או הוודאות של אקסיומות הלוגיקה והמתימטיקה, ועוד יותר ברור מזה. וזה מגיע מהשכל העיוני לכל רבדי הנפש, שהם כולם שכל, וכמו שהרמב"ם קורא לשכל לב, לא רק השכל המופשט. כיוון שזה ברור לחלוטין ולא יכול לזוז ממקומו, לא יכול להישכח, לא יכול שיתערער בשום אופן, זה כבר נקרא אמונה, כמו לשון הפסוק ותקעתיו יתד במקום נאמן.

אם מישהו כעת יפתח ספר של אריסטו לראות על מה מדובר, הוא לא יראה שום דבר ממה שאני מדבר עליו. גם אם הוא יפתח כרך של ספרי האר"י ז"ל הוא לא יראה שום דבר חוץ ממשהו שנראה כמו תיאור יבש, טכני לגמרי, של מערכת מבנים או מכונה מסובכת להפליא, מוזרה ותמוהה, שאין לה קשר לשום דבר. רק שבכתבי האר"י ז"ל האדם מאמין שמדובר על אמונה צרופה ושלמה וחיה שהוא לא מבין כי לא עמל די הצורך לרכוש חכמה זו.  באריסטו האדם לא מאמין שיש משהו מעבר למה שהוא רואה, הוא מאמין רק למראה עיניו שמדובר בחקירות יבשות טכניות ותמוהות על נושאים מוזרים וחסרי משמעות.

כי היצר הרע רוצה לסתום דווקא את הפתח לבאר. אין שום סיכוי לאדם להבין משהו מכתבי האר"י ז"ל אם לא הבין מקודם את חכמת אריסטו. חכמי הקבלה כתבו זאת, הם הזהירו לא ללמוד בספרי קבלה לפני שמילא כרסו בש"ס ופוסקים. ופשוט שאין הכוונה למי שסתם קרא מה שכתוב בש"ס וזוכר בעל פה ויודע לחזור על מה שכתוב, כי לימוד כזה לא עושה שום שינוי באדם ואין הבדל אם למד כך או לא למד, מבחינת היכולת שזה נותן לו להבין ספרי קבלה או בכלל מכל בחינה שבו. סוגיות התלמוד הן עיונים אריסטוטליים למי שיורד לעומק הלמדנות שבהן. המיוחד בספר של רבי חיים מבריסק הוא שהוא החזיר את המושגים האריסטוטליים ללימוד הגמרא, והוא שאב את זה מהרמב"ם (הוא אמר על עצמו שכל לימודו הוא רק גמרא ורמב"ם ולא שום ספר אחר) והמציא לזה מונחים חדשים משלו. וגם הרוגוצ'ובר עשה כך ולא במקרה גם הוא היה תלמיד מובהק דווקא של הרמב"ם. באתר תלמוד מוסבר ומאמרים כתבתי על סוגיות הגמרא וניסיתי להראות את זה בתוך הסוגיות.

לכן ראיתי צורך לכתוב ביאור על כתבי אריסטו. להראות איך הוא מלמד את השכל לראות ומה שהשכל רואה הוא את הבורא בעצמו כמו שהוא מתגלה באספקלריא של הטבע ושל המציאות שזו האספקלריא שנקראת שם הוי"ה הוא השם המפורש. ושזה מביא לאמונה חושית בוערת וממשית וחיה כמו שמספרים על בעל התניא או החפץ חיים.

אבל גם אחרי הביאור זה דורש שנים רבות של עמל עצום במסירות נפש גדולה ומוחלטת. זה לא יכול להיות נקנה בקריאה קלה ובדפדוף של עראי, אלא רק בדרך עשה תורתך קבע ובדרך שממית עצמו באהלה של תורה.

"כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב."

מצודות:

"ערלי לב – אטומי לב כאלו מכוסה בשומן"

הכיסוי מתחיל מהשכל ומשם לרגש, ללב. כי השכל הוא עין ומזה נמשך שהלב הוא גם עין. לכן הרמב"ם קורא לשכל לב. לחתוך בכיסוי הזה, למול את ערלת הלב, זה לחתוך בבשר החי. כמו למול את הערלה בלגיל מבוגר בלי הרדמה. לכן קשה כל כך להבין את אריסטו גם כשהוא מדבר מאוד ברור.

.

.

אם אדם התרגל להיות רווק שנים רבות, וכשהוא כבר לא צעיר הוא מתחתן. זה לא קל להתאים את עצמו למישהו אחר ולהרגלים שלו, אחרי שכבר התרגלת להיות לבד. יש לך את הדרך שלך לעשות דברים, איך לקפל, איך לסדר בארון, איך לערוך קניות, איך לחתוך את הסלט, באיזה קצב לנגוס את הלחם וללעוס אותו. איזה תוכנית רואים לפני השינה, מתי ישנים וכו' וכו'. סדר היום, זמני הארוחות, מה עושים ומתי ישנים שנת צהרים וכו'. ופתאום נכנס לתוך החיים מישהו אחר, עם ההרגלים שלו, וגם הוא כבר משועבד להרגליו ולא צעיר, וצריך לפנות לו מקום. ויש לו את הפעילות שלו ואת הצרכים שלו ואת הקצב שלו בכל דבר. ורוצים להתחבר, להיות ביחד, לבנות רקמת חיים משותפת, זרם משותף של חיים, נשימה משותפת של החיים עם כל פרטיהם. יש כאן עבודה גדולה של ללמוד לתת מקום לשני, לפנות לו מקום. בלי למחוק את עצמי, מתוך אהבה וחיבור ורצון וקבלה והתאמה של עצמי ולא מתוך הימנעות שיש בה תסכול וטינה. יש בזה הרבה ביטול של ה"אני", של שבירת זרם הפעילות שלי, של הקצב הפנימי שלי. ללמוד להיות פסיבי זו גם פעילות אקטיבית. זה קשה ותובעני.

אם האדם חי לבד, והוא מזקין ונעשה פסיבי, לא שש לקום מהמיטה, לא מתעניין, לא לוקח אחריות, לא דואג ומארגן ושולט על כל פרט בחייו, משאיר לאחרים שליטה על חייו, אומר מה שיהיה יהיה, ממילא מה שהבורא רוצה הוא יעשה ומה אכפת לי, זה מדאיג מאוד. זה שקיעה, דכאון, התחלה של המוות.

אבל אם הוא נעשה פסיבי בחלק מחייו כדי לפנות מקום לבת הזוג שלו, להשתלב עם הפעילות שלה, זו פסיביות שהיא בנייה וחיים וצמיחה, זה מה שקוראים היום התפתחות אישית. ויש בה ירוק ושמח וחי. הרבה יותר ממה שמקודם חי לבד ומילא את כל חייו רק בפעילות שלו הבודדה.

.

הבורא יתברך אם הוא נכנס לחיים שלי באופן של אמונה חושית ממשית, לא סתם סיפורי דמיון שהיו פעם, שאמר איזה נביא וכתבו באיזה ספר; אלא ממש, שרואים בעיניים חי, כאן ועכשיו, קונקרטי לגמרי. זה יותר מכניסת בת זוג לחיים. יש לו הרבה נוכחות. היחסים לא לגמרי שוויוניים, הם יותר מורכבים ותובעניים. יש בזה מעט דמיון ללהיות פתאום אשתו של המלך הכי גדול בעולם. מישהי שהיתה מקודם אם יחידה קופאית במכולת, שלקחה אחריות על עצמה וילדיה ועל פרנסתה ועל כל רגע וכל אספקט בחייה. כעת היא צריכה ללמוד הרבה פסיביות חדשה, זו עבודה גדולה, זה לא קל.

.

האדם הונח בגן עדן. האילנות שם לא צריכים שיעבדו אותם כמו שכתב הרמב"ן. שום דבר לא צריך מבחינה קיומית. מלאכי השרת צולים בשר ומסננים יין. וזה בגלל החיים בזוגיות עם המלך הגדול. העבודה שנאמרה היא או קרבנות, שזה לבטל מה"אגו", שלי, מהפעילות שלי, מהצורך לממש את הפעילות שלי לפי הקצב שלי ולשלוט על כל בחינה בחיי, להחזיק תמיד את ההגה בעצמי. זו עבודה וזה קרבנות.

וזה גם עבודה במובן הפשוט של מלאכה, שהיא לא עבודה שנצרכת כדי להתקיים, זו לא העבודה של החזקת עצי הגן, אלא הבורא נתן לו ערוגה לזרוע לפי חפצו משהו קטן. כי אני אשתו של המלך הגדול ולא צריכה לעשות כלום, אבל כדי לחיות בריא מבחינה נפשית צריך לעבוד במשהו ולא כל היום לשבת לאכול בשר כשהעבדים המלאכים מנפנפים מסביבי. וזה מבנה של סדר חיים של ששת ימים תעבוד וביום השביעי שבת, שממנו הברכה לכל הימים, כי באמת העבודה היא לא ממקום של ניתוק ועצמאות אלא של חיבור למלך שאני אשתו או בן שלו. והשבת היא ההכרה במלכותו וכל יכולתו. עצירת הפעילות שלי, פינוי מקום לפעילות שלו. וכמובן העבודה היא עסק בתורה וקיום המצוות שגם הם פינוי של האגו שלי והפעילות שלי, ולימוד של העשייה הזו, והתחברות בדרך של ביטול שבאה מהלימוד העמוק והקיום שנובע ממנו. ללמוד את האיזון שבונה חיים שיש בהם שילוב של הפעילות שלי עם הסבילות שלי ככלי לקבל את הפעילות שלו, לסגל את הפעילות שלו לתוך החיים שלי כדי שנחיה ביחד באמת.

.

הרמב"ם כבר אמר שהשכל שרואה את נוכחותו של הבורא באופן חי וממשי מול העיניים אבד מאיתנו. לא לגמרי אבד, נשאר אצל אריסטו, אבל הרי מי כבר לומד אריסטו. הוציאו אותו מהישיבות ושרפו את ספריו כי הוא לא היימישע. הוא לא משלנו. שום תורם לא ירצה לתרום לישיבה שלומדים בה בסדר עיון את הפיזיקה של אריסטו ושום אב לא ישלח לשם את בנו.

למעשה אבד. לכן הבורא כבר לא לצידנו, כבר לא מציאות ממשית מוחשית פשוטה וברורה וחיה מול העיניים. כבר לא קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך. הבורא הלך לשמיים ואל מעבר לים, בסיפורים. מספרים שראו אותו בהר סיני. כמה טוב היה להם. עכשיו כבר לא רואים שום דבר, הכל לבד וחשוך. בשבילנו כאן ועכשיו אין שום סימן לקיומו. הוא לא עושה לנו שום נס, אפילו לא אחד קטנצ'יק. כמה היינו משלמים בשביל נסצ'יק הכי קטן, רק אות חיים, שנדע שיש מישהו. שלא הכל ריק. הוא לא רואה את בדידותנו ונוגע בה. לכל היותר הוא כועס עליה אי שם מלמעלה או מהיכן שהוא נמצא. רחוק. (כשהייתי בגיל שלוש עשרה, בחינוך חילוני לגמרי, גילגלתי אצטרובל של ברוש עם הרגל מבית הספר עד הבית, מרחק די גדול, ואמרתי אם האצטרובל לא יישמט ממני עד הבית זה סימן שיש אלהים. והאצטרובל לא נשמט. ואז בבית אמרתי אזרוק קופסת גפרורים גבוה ואם היא תיפול על הצד הצר והקצר, שמשם היא נפתחת, אדע שיש אלהים. והיא נפלה על הצד ההוא.  זה היה כל כך הרבה, כל כך מרעיש. והתפללתי בפעם הראשונה ואמרתי שבילדות יש כל מיני מחשבות שאחר כך כשמתבגרים שוכחים אותן והן נראות ילדותיות, ואני מבקש שזה לא יקרה למה שיש לי עכשיו ושלעולם לא אשכח את מציאות הבורא ושזה לא ייראה לי ילדותי גם כשאתבגר. לא מוכרח שתפילתי נענתה, אולי לא התבגרתי.)

.

כתוצאה מאבדן החכמה שדיבר עליו הרמב"ם במשך הדורות שאחר כך חלק נעשו חילונים וחלק נעשו חרדים, זה אותו דבר בעצם. כתגובה לאבדן האמונה בבורא בנו חברה עריצה דורסנית וחונקת, מבוצרת מאחרי חומות, חיים בבונקר תודעתי ומחשבתי ונפשי. בניתוק מהעולם, בחושך, בלי אוויר. רק כדי שאבדן האמונה לא יגרום להתפרקות הקהילה. הקהילה החליפה את הבורא והלחץ החברתי את הגהנום.

הסבילות של קבלת יסורי הגלות באהבה מתוך אהבה חיה וזוגיות הדוקה, נעשתה במשך הדורות מסורת ומנטליות והווי, בלי האמונה החיה היא הפכה לסבילות של חולי נפשי, דכאון וניוון ונמיכות רוח ונפש וקטנות וקטנוניות ושפל מדרגה מכל בחינה. עליבות גמורה, בחומר וברוח, רוכלים רמאים של שרוכי נעליים וגפרור שבור, מלווים חצי קופיקה בריבית, צרות עין, דשדוש במי אפסיים, לא מוות ולא חיים, סתם כלום. אמרו למה לא רואים יהודים בתיאטרון, כי אין שם מה לקנות ואין שם מה למכור. כל כך הרבה כתבו על זה בכשרון עצום, שלום עליכם ועגנון והרבה אחרים, שאני מרגיש כאילו חייתי שם. מול זה הציונות אמרה אם אנחנו ממילא כבר לבד, במקום להתנוון ולדעוך ולהרקב ניקח אחריות על עצמנו, נרים ראש, נתאמץ, נעבוד, נבנה לנו בית יפה שיהיה שלנו, שדות וכרמים ועדרי צאן, ספרות שירה אמנות ומחול, נהיה חיים ובריאים ואמיצים. ואם צריך להגן ולהלחם נגן ונילחם, נרכב על סוסים ונירה ברובים, נהיה אמיצים וגיבורים. נהיה אחים. זה בא מאהבת העם והאדם, מאהבת החיים, מאנושיות בריאה. חלק מהנבערות החרדית היא המחשבה האגוצנטרית שכל זה לא נועד אלא רק להחטיא את ישראל ולעקור את התורה. וזה למרות שרבי חיים מבריסק ובנו הרב מבריסק אמרו כך, ועם כל ההערצה שיש לי להם ולתורתם ולחכמתם.

כשאני מדבר על פסיביות, בשבחי הגלות, השמיעה של מי ששומע היא ממקום שבו מבחינה פנימית קיומית נפשית אנחנו חיים לבד, בלי הבורא איתנו ביחד. גם אם מדובר באנשים מאמינים לפי המובן של זה בימינו. כולנו חיים לבד. החכמה אבדה כבר לפני אלפי שנים. ממקום כזה מה ששומעים הוא היפך החיים. משהו שמחניק את החיים, מדכא אותם. רפיון ודילדול וניוון. לא נותן לתסיסה ולפריחה ולשמחה להיות חופשיים ורעננים וחיים. לא נותן לכוחות הבריאים של להיות אנושי להתפתח. הכח של להיות אחראי, על חיי עצמו וחיי משפחתו וחיי קהילתו, ליצור, לבנות, לפרנס, לחדש, ועל זה להגן ולהילחם כשצריך וכו', זה עיקר האנושיות והחיים. פסיביות נשמע משהו שאוייב לחיים. וזה בצדק כל זמן שמדובר על חיים לבד. אשה שחיה לבד בוודאי ככל שתהיה אחראית על עצמה יותר, לא סומכת על אחרים, פעילה יותר ויצירתית יותר ונאבקת יותר ועצמאית יותר, כך ייטב. אם מדברים איתה על פסיביות מזיקים לה, מפריעים לחיוניות שלה. שהיא לא דבר מובן מאליו, היא צריכה כוחות, אומץ.

אבל אם מדובר באשה נשואה, אם היא כל הזמן פעילה, כל הזמן לוקחת אחריות על כל דבר, יש כאן בעיה בזוגיות. איפה המקום של בעלה בחייה. איפה הביחד. אם אומרים לה תעצרי לרגע את הפעלתנות שלך, תקדישי גם קצת זמן של שקט, של חוסר פעילות, כדי להיות ביחד עם בעלך. ששת ימים תעבדי ובשבת תהיי שקטה, איתו. וכל יום תזכרי את השבת, ותדעי שהברכה שיש בפעילות שלך באה מהשבת. השבת הזו שהיא זמן של שניכם, של היחד. זה כבר לא פגיעה בחיים אלא העשרה שלהם. וללמוד סבילות כזו זה לא שקיעה לדכאון אלא עבודה פעילה ומלאת חיים. כי זו סבילות של בנייה, של הקשבה למציאות של הביחד והתחברות איתה. זה מחושב, מדוד, מדוייק, יש לזה מטרה גדולה. לשקיעה בניוון ודכאון אין מטרה והיא לא מחושבת ומדוייקת.

על זה אמרו לעבדה ולשמרה, שזה השבת והקרבנות וגם המלאכה, שמונח בתוך המלאכה עצמה גם מימד של שבת. המלאכה, ששת ימים תעבוד, באה כדי שלא נימחק בזוגיות הזו, שלא נאבד בה את עצמנו ונתבטל לגמרי. אנחנו צריכים להתבטא, להיות קיימים, להיות פעילים ויצירתיים מתוך עצמיותנו, לממש את עצמנו. אבל בתוך זה יש תמיד קורטוב של שבת, תמיד זוכרים את השבת. ויש גבולות לפעילות הזו, היא לא טוטאלית. היא לא קיומית שבלי זה באמת נמות מרעב או יהרגונו האוייבים. אנחנו לא לבד בעולם, אנחנו חלק מצוות, יש עוד מי שישמור ויפרנס . ופעם בשבוע שבת ממש. זיווג גמור. בזמן זיווג לא מסתכלים בשעון. אין שום דבר אחר בעולם. לא עושים עכשיו שום דבר. אם מישהו באמצע יחסי אישות עם אשתו יקרא בטלפון מיילים מהעבודה או יחשוב לחפש תירוץ על הקושיא שהיתה לו בלימוד או אפילו סתם ימלא תשבץ, הוא מחלל את האהבה שלהם. הוא צריך להיות עכשיו בפסיביות גמורה של התמסרות לאהבה. בשבת לא מדברים דיבורי חול. ממצוא חפצך ודבר דבר. זו שעת זיווג. ואנחנו בתפקיד האשה, מקבלים את העונג והחיבור. ותלמיד חכם אצלו כל יום הוא שבת.

הבורא הוא לא בן זוג פשוט. יחסי הזוגיות איתו הרבה יותר טוטאליים ועוצמתיים וקיצוניים מיחסי זוגיות אנושיים. הוא לוקח אותנו לקצוות של האהבה, מזיווג כמו אריה עם לביאה עד למקום של הן יקטלני לו אייחל. עד לעזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה. לכן הקשר איתו מחייב גם פסיביות מאוד קיצונית, להושיט צוואר לשחיטה בשמחה. להיות לגמרי מעל הטבע, לחיות ברובד אחר לגמרי, עליון.

לפי כל זה צדקו השואלים והתמהים, וצדקה הציונות. ואני לא צודק. כי הרמב"ם אמר שהחכמה אבדה מאיתנו. וממילא לכן אנחנו כבר לא חיים בזוגיות, ולפסיביות ולגלות כבר אין מקום בריא בחיינו. אני רק מנסה לשער איך היה כשהיתה פעם החכמה. וזה סתם חלומות באספמיא, לא הלכה למעשה.

.

.

שואלים אותי לפעמים האם אני חרדי או לא.

מישהו שאל בנוסח, אומרים שאם זה נראה כמו ברווז והולך כמו ברווז כנראה שזה ברווז. בכתיבה שלך אתה לפעמים נראה והולך כמו חרדי אבל לפעמים אתה אומר שאתה לא.

לעצמי אני אומר, שהביקורת שלי על העולם החרדי וההסתייגות ממנו, היא ביקורת מבפנים, והיא באה מכך שאני אוחז מעצמי שאני החרדי האמיתי.

השאלה מה ההגדרה של המושג חרדי.

כאן אני מגדיר אותו כמי שרוצה להיות שייך לתורת משה באופן שהעם היהודי נשא אותה על גבו במשך הדורות, באופן הכי נאמן, בלי שום סטייה ושינוי.

אם למשל ילד גדל במשפחות אומנה, וכעת הוא מחפש את ההורים הביולוגיים שלו. הוא רוצה את הדבר האמיתי, לא משהו דומה. אני מרגיש כך ביחס למסורת הדתית של היהדות. אני רוצה את הדבר האמיתי, הישן. אני יהודי, רגלי עמדו על הר סיני, אבותי שימרו את המעמד ההוא בתורתם וחייהם, ואת זה אני רוצה בלי שום שינוי.

אני רק סבור שללבוש שטריימל ולאכול געפילטע פיש ולשמור על שרויה בפסח, זה לא הדבר האמיתי. זה שולים שמסתירים את העיקר. אברהם אבינו, דוד המלך, התנאים והאמוראים והגאונים, רש"י תוספות ורמב"ם, כל רבותינו הראשונים, ורוב גדולי האחרונים, לא לבשו שטריימל וקפוטה ולא דיברו יידיש ולא שמרו שרויה בפסח רח"ל, ואפילו לא אכלו געפילטע מתוק בשבת, שזה ממש מנהג של גויים גמורים. אי אפשר להשתייך אליהם על ידי חיקוי חיצוני, מנהגים חיצוניים, וכל מיני מעשי קוף.

"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו"

כל אדם צריך לחפור מחדש את הבאר, כמו יצחק אבינו, תמיד הפלישתים סותמים את הבארות. רק אחרי שבעצמו הוא חופר מחדש את הבאר הוא חוזר להיות שייך לבאר שחפר אברהם ויכול לקורא לה באותו שם.

אחרי המלחמה בנו בארץ ישיבה וקראו לה פוניבעז', בנו חסידות וקראו לה גור. הם לא חפרו מחדש את הבאר, לחבר אליה מחדש אותנו, לפי מי שאנחנו, במקום שאנחנו, בעולם שלנו. לכן אין זו אמת לקרוא לה בשם הבאר שקרא לה אברהם, זו לא אותה באר של אברהם.

זו כוונת הדברים שכתבתי ברשימה לעיל מספר 35.

 

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 47 - חיי אמונה (המשך של הרשימה הקודמת). אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

26 תגובות על 47 – חיי אמונה (המשך של הרשימה הקודמת)

  1. primegadim הגיב:

    וואו… חתיכת תגובה הנחת פה לפננו… בינתיים הגעתי עד האמצע ובקטעים מסויימים שערותיי סמרו מהפסיביות של
    מחשבותיך, ורפרפתי עוד בהמשך וראיתי שאתה נוגע בעניינים שחותכים את הנפש, ואשתי כבר מאיצה בי שאתכונן
    ללכת לקבלת שבת בבית הכנסת… ולכן אני מרגיש שחלק גדול מהשבוע הבא אקדיש לקרוא ולקרוא ולהבין את טיעוניך. אז בינתיים שתהיה לך שבת שלום מנוחה ורגיעה ומחשבות טובות.
    באהבה, פנחס

    • primegadim הגיב:

      אני עוד לומד וחושב על מה שכתבת ועל תגובות המגיבים, ועל כן עדיין לא הגבתי.
      אז בינתיים שבת שלום לך ניר ולכל המגיבים. פ.

      • nirstern הגיב:

        עלה לי בראש לומר לך 'אשרי החושבים', ואז הרגשתי שזה נפל במחשבתי מאסוציאציה של הנוסח 'אשרי הזורעים' שיושב עמוק בנפש, בוודאי אתה כמשורר מכיר, אבל תמיד כדאי לקרוא עוד פעם:

        אברהם בן יצחק

        אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
        כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.

        אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
        הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
        וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ – עַל אֵם הַדְּרָכִים.

        אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
        וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
        אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

        אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
        וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.

        אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם
        לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה
        וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.

        .
        .
        הכותב בימי חייו לא היה מוכר בציבור כ"משורר" וגם היום אינו מוכר כל כך. הוא היה פקיד בהסתדרות ופעיל ציוני מדרג בינוני. התפרסמו רק שנים עשר שירים שלו. כנראה שבאמת ידע משהו על גאווה וענווה.
        כיוון שכבר הזכרתי אותו אעתיק עוד שיר שלו:

        אוֹרוֹת חוֹלְמִים,
        אוֹרוֹת חִוְּרִים,
        לְרַגְלַי צוֹנְחִים.
        צְלָלִים רַכִּים,
        צְלָלִים נִלְאִים
        אֶת שְׁבִילַי יְלַטֵּפוּ.

        מִבֵּין פֹּארוֹת חֲשׂוּפוֹת,
        רוּחַ קַלָּה
        תִּתֵּן קוֹל,
        וָהָס…
        הִנֵּה עָלֶה אַחֲרוֹן
        יָעוּף לְמַטָּה,
        רֶגַע יֶחֱרַד עוֹד…
        וּדְמָמָה

        הוא אמר על השיר הזה:
        "זה שיר רך מאוד. זהו זיכרון הסתיו של הגן הגדול שבעירי."

        • primegadim הגיב:

          איזה אומץ עם יאוש צריך אדם כדי להגיד
          אשרי הזורעים ולא יקצורו…
          אבל אם בסופו של דבר, מוטיבציה שכזאת מובילה את האדם
          לשתיקה ולהתבודדות, התגבר הייאוש על האומץ,
          וחבל על דאבדין…

          ועדיין יש תקווה,
          גם אם השירה נעצרת על שיפתי בודדים
          ומפלגת (מבודדת?) אותנו לשבע דרכים
          אם, למרות הכל –
          באחד אנו שבים.

          מהבית האחרון משירו:
          "בודדים אומרים"
          יום ליום ישא שמש בוערת
          ולילה אחר לילה ישפוך כוכבים,
          על שיפתי בודדים שירה נעצרת:
          בשבע דרכים ניתפלג ובאחד אנו שבים.

        • מ80 הגיב:

          "אשרי הזורעים" הוא שיר בשבח אנשי המעשה, גרסה מעודנת לשיר חריף שנכתב בגנות העסקנים והמלל הפוליטי שהשתלטו על התנועה הציונית ,אותו בחר לגנוז. השיר מתכתב עם השיר "יהי חלקי עמכם" של ביאליק. עם מזמורי תהלים, ועם מסורת האודות של הורטיוס. מאידך, אפשר לפרשו כייאוש מהיעדר אזנים מאזינות, כחותמת של שירתו בשבח הדומיה. מאה שנים קודם לכן חי רבי יצחק מוורקי שסבר שהשפה כבר כה נתקלקלה עד שאי-אפשר לדבר כראוי, ועל-כן היה שותק שתיקה מאירת פנים.

  2. מ80 הגיב:

    אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים א"ל ריש לקיש אדרבה אחרונים עדיפי אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות קא עסקי בתורה אמר ליה בירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים שאלו את רבי אלעזר ראשונים גדולים או אחרונים גדולים אמר להם תנו עיניכם בבירה איכא דאמרי אמר להם עידיכם בירה ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו (יומא ט:)

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      ירמיהו (פרק כט) ניבא שגלות בבל היא לע' שנה ואח"כ ישובו. והיו איתם נביאים ועלו איתם נביאים ועזרא היה נביא, עי' מגילה יד ב.
      הכל היה ע"פ נבואה והיו צריכים לשמוע לנבואה בלב שלם וזריזות ולא ברפיון.
      מה שאין כן בני אפרים ביציאת מצרים והמעפילים ובר כוכבא שלא עשו על פי נבואה. ובוודאי היה פשוט אצלם לגמרי שזה רצון ה' וזה התהליך ההיסטורי של גאולה בשלבים ושיש תביעה שנתעורר מעצמנו ונעשה, מתוך הקשבה לקול ה' המתגלה באירועים הניסיים הכבירים המופלאים וכו' וכו'. וחשבו שממש רואים בעין שזה כך. הם לא היו טיפשים ולא כופרים. רק שהם סמכו על עצמם ולא חיכו לנבואה או התגלות, וגרמו לשואה.

    • מ80 הגיב:

      בעליית עזרא מעטים עלו מבבל לא"י, ובמהלך בית שני רוב עולם התורה היה בבבל. מכל מקום, מאז שפסקה נבואה מישראל, ההנהגה היא של חכמים. שיבת ישראל לארצו בדורות האחרונים אינה ארוע נקודתי או ספונטני, אלא תהליך ארוך של קיבוץ גלויות הנמשך מזה מאות שנים, עוד מעליית בעלי התוספות, בהנהגת גדולי תורה לדורותיהם ובהתעוררות רוח הדרגתית של רוב בניין ורוב מניין האומה.

      • nirstern הגיב:

        לגבי בבל אתה צודק, היתה להם נבואה לעלות והיו מחוייבים לעלות. והרבה, אולי הרוב, לא עשו כך. כשיש נבואה אין מקום לדיון שלנו.
        לגבי חכמים. לפי הידוע לי, לפני הציונות היו קבוצות קטנות שרצו בעצמם כאנשים פרטיים לעלות ולחיות חיי קדושה בקבוצה קטנה. וראו בזה מצווה אישית למי שיכול ורוצה בלבד. כל אחד כפרטי להלכה יכול לגור בכל מקום וגם בארץ, ובארץ קשה לגור אבל יש מצווה. אף אחד לא חשב לעשות מזה תנועה של המון העם או לקשור את זה לגאולה. אפשר שחשבו שזכות המצוה תחיש את הגאולה ושהיא מסוגלת לזה. הם מן הסתם קיוו שעוד יצטרפו ואז בזכות הקב"ה יתגלה והוא יגאל בהתגלות מלמעלה. לא שהם גואלים בעצמם עכשיו. על תקוות כאלה אין מחלוקת, עושים מצווה אישית פרטית ומייחלים שהוא יגאל. כמו שנותנים צדקה ומייחלים שהוא ירפא. נגד זה לא אמרתי כלום
        .
        לפי הידוע לי חכמים החילו לדבר על עלייה של העם כעם, ולראות בזה שלב מעשי של גאולה, רק החל משלהי המאה ה 19. והרוב הגדול של החכמים חלק על זה.
        חלק מהחכמים שלא חלק על זה, ראה בזה פתרון מעשי ראוי, בלי קשר לגאולה. כמו למשל שהרבי מגור שלח את חסידיו לערד. זה הקמת יישוב חדש כשכבר בישן אין תנאי מחייה סבירים. או כמו שבירושלים הקימו יישוב מחוץ לחומות. ואולי גם חשבו שטוב שתהיה רוח התחדשות.
        .
        היו גם רבנים שתמכו ברעיון הציוני, ששמעו בזה פעמי גאולה ואות משמיים וסברו שחובתנו לעשות מעשה מכח זה. והיו שנלחמו נגד זה. ובוודאי התומכים בציונות לא היו רוב מניין ובניין.
        זו מחלוקת של אחרונים ובה הבעתי עמדה נגד הצד שסבר שהוא יכול להבין את כוונת ההיסטוריה ולגזור הוראה מעשית מזה.
        אם אני מסתכל על לפני תקופת הצינות,
        לא ידוע לי על גדולי חכמים (מלבד בודדים בשוליים שהרוב הגדול חלק עליהם), שאמרו לעלות לא כפרטיים אלא כל העם, ולא מסיבות מעשיות אלא מסיבות גאוליות.
        לדעתי זה בגלל שהם הבינו היטב את ההבדל בין חכם לנביא. וטענתי על הרב קוק שהגבול הזה לא היה חד אצלו. כמובן אני מקשה עליו כמו שיש לי גם קושיות על רש"י ורמב"ם, או כמו שאני מבין יותר את הרמב"ם ומכח זה שיטת הכוזרי ברובה לא מקובלת עלי, למרות שהיה מגדולי הראשונים ועמודי התורה. אני לא מתכוון להמעיט בכבודו של הרב קוק, ובכל זאת כמו בכל סוגיא מותר לי שתהיינה לי קושיות וששיטת גדולים אחת יותר תראה לי.

        • nirstern הגיב:

          הגישה שלי קשורה לחינוך של רבי ירוחם, בשיחותיו על ארץ ניתנה ביד רשע.

          הוא הביא מאיוב שניתנה רשות לשטן לעשות פעולות להטעות.
          הוא עשה פעולות שמוכיחות שאיוב לא צדיק וזה הטעה את חבריו.

          ויש ללמוד מזה לגבש דעה רק לפי השכל ולא בגלל פרשנות של דברים שקורים במציאות. זה יסוד גם בחיים האישיים. וזה יסוד גדול וחיוני אם מתבוננים בזה לעומק, אנחנו נכשלים בגלל זה בהרבה דברים, וצריך הרבה חיזוק כל הזמן לא להתפתות למראה עינים.
          לכן גם מצד זה קשה בעיני שמושפעים מדברים שקורים ורואים בהם "אותות"

          • nirstern הגיב:

            היו עליות של תלמידי הבעש"ט ותלמידי הגר"א.
            אבל רבי חיים ורבי אלחנן שדיבר בשם הח"ח והחזון איש וכל שאר גדולי ראשי הישבות ראו עצמם כתלמידי הגר"א ונלחמו מאוד בחריפות בדעה של הרב קוק.

            וכן גדולי האדמורים נלחמו נגד הציונות ושיטת הרב קוק.

            זה אומר שהם סברו שהעליה של תלמידי הבעש"ט והגר"א לא היתה לה שייכות לציונות. והם הרי הכירו מקרוב וידעו בדיוק מה העולים סברו.

            זה גם אומר שלפרשנותם לא היה לעלייה בזמן התוספות שייכות לציונות, וזה כמו מה חילקתי שלא עלה על דעתם לבנות בעצמם את הגאולה בתהליך טבעי. כי לזה נדרש נביא.

            זה כמו שנתווכח על פרשנות לתוספות אחרי שכבר האחרונים הביעו עליו דעה.
            רק שכאן אין לנו טקסט ואין בסיס. לכן לענ"ד נשארה רק המחלוקת של מלפני כמאה שנה ואח"כ, ואין ראיה לצד כלשהו מהתוספות וכל שאר ראשונים.

      • מ80 הגיב:

        מסביבות שנת ת"ר (1840) הרב יהודה ביבאס והרב יהודה אלקלעי קראו לעליה המונית לא"י, ובהגותם הגאולה הטבעית קודמת לגאולה הניסית. בערך מאותו זמן הרב קלישר ריכז פעילות מסודרת למען יישוב א"י במשך כ-30 שנה, בתמיכת הרב אליהו גוטמכר. בשנת 1860 הוקמה החברה ליישוב א"י בראשותו. הרב יהודה ריינס, מייסד המזרחי, הושפע מרעיונותיו וקרא ופעל לעליה המונית לא"י משום מצוות יישוב א"י.

        במהלך המאה ה-19 תנועת ההשכלה הלכה והפכה בהדרגה לתנועת חיבת ציון. יצירת הספרות החשובה ביותר של תנועת ההשכלה", "אהבת ציון" מאת מאפו, שיצאה לאור בשנת תרנ"ג (1853), בישרה את המהלך הזה. בתנועת חיבת ציון תמכו הנצי"ב מוולוז'ין והרב שמואל מוהליבר והרב מרדכי אליאשברג.

        התנועה הציונית הורכבה מציונות מעשית (יישוב א"י כעיקר), ציונות מדינית (הקמת מדינה יהודית בהסכמת אומות העולם), ציונות רוחנית (ביסוס מרכז רוחני לתפוצות בא"י), וציונות דתית (מצות יישוב א"י), וכל הזרמים האלו לא היו משיחיים.

        הרב קוק אכן האמין שתקופתו היא אתחלתא דגאולה, אולם הוא לא היה חלק מהתנועה הציונית.

        אם ממלחמת העולם הראשונה ואילך, אסור היה להישאר באירופה משום פיקוח נפש, למה אתה סבור שנדרש היה נביא על מנת לעלות המונית לא"י ולא נדרש נביא על מנת להגר המונית לארה"ב? ואיך בכלל הגיעו יהודים למזרח אירופה מלכתחלה בלי הוראת נביא?

        • nirstern הגיב:

          אני הסכמתי שהיו דעות כאלה.
          לדעתי אין טעם לעשות רשימות מי סבר כך ומי להיפך, אלא וודאי היתה מחלוקת, ולדעתי אנחנו לא יכולים להכריע מכח רוב. וממילא נשאר שזה מחלוקת לא מוכרעת לא חשוב כמה רשימות יעשו לכאן ולכאן.

          רוב זה לא רק כמות אלא גם לפי גדלות הרבנים, ולא עבר מספיק זמן כדי לראות איזה משקל כל אחד קיבל במשך הדורות.
          בוודאי לשני הצדדים יש משקל ואי אפשר לבטל אותו.

          אני דן רק מבחינה תורנית, הדיונים המעשיים אין לי ידע ולא עניין לגבש דעה עליהם.

          היו הרבה גדולים באירופה שלא סברו שאסור להישאר שם. גם זה מחלוקת. היום לאחר מעשה אנו יודעים דברים שבאותו זמן לא יכלו לדעת. היו גם שאמרו שמה שלא יהיה אסור לעזוב, כי בא"י או ארה"ב יש נזק רוחני וודאי, ובאירופה אנו בידי הקב"ה ומוסרים עצמנו אליו.
          זו המחלוקת שדיברתי עליה.
          אני נקטתי צד שהרבה רבנים סברו ועליו דיברתי.
          אתה מביא שהיו דעות אחרות, שלא סברו כמו שדיברתי, ואני מסכים איתך. אכן זו מחלוקת, ומה שכתבתי שנוי במחלוקת, הוא דעת הכל.

          לא באתי לנסות לבטל את הצד השני, ובוודאי לא לנסות לומר מי צדק. רק כתבתי דעה והסבר, שהוא אכן רק של דעת צד אחד ולא דעת הכל.

        • nirstern הגיב:

          לגבי איך הגיעו יהודים למזרח אירופה,
          דיברתי שצריך נביא רק על פרשנות להיסטוריה שמתיימרת להבין מכח מה שקורה האם זו גאולה, ולפעול מכח הבנה כזו.
          בגירוש ספרד הם לא חשבו שהם מבינים את כוונות האל בהיסטוריה, ולא פעלו מכח זה. הם סתם חיפשו מקום לגור בו והגיעו בנדודיהם למרכז אירופה.

  3. מ80 הגיב:

    הציונות לא היתה תנועה משיחית. אם כבר עליות החסידים ועליית תלמידי הגר"א היו משיחיות.

    • nirstern הגיב:

      אני דנתי רק בנושא של אמונה, שנוגע רק למי שחי חיי אמונה, ובעיקר חשבתי על הרב קוק. על העמדה שלו היה לי מה לומר בלי קשר להיותו ציוני בפועל.
      אין לי שום טענה על הציונות הלא דתית, להיפך.
      יש לי דעה לגבי לאומיות בכלל, אבל קודם שכל האומות יוותרו על הלאומיות שלהם ורק אחר אנחנו. קנינו בדם את הזכות להיות האחרונים.

    • מ80 הגיב:

      אמונה פירושה נאמנות. הרב קוק לא היה ציוני, לא בכח ולא בפועל, והסתייג מהציונות, אולם דן את המתיישבים הציונים לכף זכות. כתב הרב עזיאל: "הגלות המרה והארוכה, , חומות הגיטו הצרות והאפלות אשר ישבנו בהן נטלו ממנו אהבת השדה וחדות העבודה, ומדמה לנו שאין אנו מוכשרים לשוב אליהם עוד ולא נוצרנו אלא להיות עבדי עולם למושלים בנו. אולם רוח ה' ממרום העירה בנו רוח של תחיה לאומית, וחלוצי העם עלו ארצה ישראל להפריח שוממותינו ולבנות חורבותיה, והנה גם אנו וגם אחרים ראינו את הכחות הפעילים ואת כשרון המעשים אשר חבוי היה ונחנק בתוכנו, ישראל שב אל אדמת קדשו והארץ השיבה לו את דודיה… אשרינו שזכינו לראות בעינינו התחלת כנוס גלויות ובניין הארץ מחורבותיה אבל עדין מצפים אנו לראות גם התחלת גאולתה של היהדות עצמה, מהשפעת הגלות וחייה החילונים שאין בהם חדות הנפש ורוממות הרוח, כי כשם שתורה שאין עמה מלאכה סופה להתבטל, כן עבודה שאין בה תורה אינה ראויה להקרא בשם מלאכה". זה באשר לחשיבות המעשה, ובכללו מעשה יישוב א"י ובניינה, ועל-כן רבי יוחנן אמר שטובה צפורנן של ראשונים (אנשי בית ראשון) מכרסן של אחרונים (אנשי בית שני).

      • nirstern הגיב:

        אני מזדהה לגמרי עם כל מילה,
        רק מלבד המילים:
        רוח ה' ממרום העירה בנו רוח של תחיה לאומית.
        לענ"ד צריך לכתוב התעוררה בנו רוח של תחייה לאומית. או עדיף חשבנו ובחרנו לעורר בעצמנו רוח של תחיה לאומית. או לקבל בברכה את הרוח שהתעוררה בעם.
        למיטב שיפוטנו זה הדבר הנכון לעשות וזו האמת, ואנחנו אחראים על השיפוט והבחירה שלנו ומקווים שזכינו לכוון לאמת.
        כמו רבי יוחנן בן זכאי שבכה לפני מותו כי לא ידע אם הוא הולך לגן עדן או לגהנום.
        זו הדעה של הרב עוזיאל. זכותו
        לסבור אותה. הוא יקבל שכר אם זה אמת או להיפך אם לא. למה הוא מדבר בשם הבורא?. .

        למשל כשהרב ש"ך הכריע על המחלוקת הגדולה עם אגודת ישראל, והקים את דגל התורה, הוא בכה מגודל האחריות והפחד אולי הוא טועה. ודיבר עם מקורביו הרבה כמה קשה ההכרעה והאחריות. כך הוא בכל בחירה שלנו, אי אפשר לנו לבטוח בעצמנו ותמיד אנו על פתחו של גיהנום ולא יודעים אם בחרנו נכון. זו העבודה האנושית בעולם, בחירה חופשית אנושית, ורק כשנגיע לב"ד של מעלה נדע מה האמת. אם הרב ש"ך היה אומר רוח ממרום העירני לפרוש מאגו"י ולהקים את דגל אף אחד לא היה שומע לו, הרי הוא לא נביא ומניין לו רוח ממרום. אחרי שהוא אומר אני חשבתי וכך נראה לדעתי, שמעו לו אלה שחשבו שהוא חכם.

      • מ80 הגיב:

        לענ"ד לא נכון להשוות את התקופה של הראי"ה קוק והרב עזיאל לתקופה של הרב שך, כי משלהי המאה ה-18 ועד למלחמת העולם הראשונה היתה תקופה של התעוררות רוחנית בעולם כולו, ואילו מאז מלחמת העולם הראשונה יש תקופה של הדלדלות הרוח וחומרנות. בתקופה של התעוררות רוחנית יש חזון וכמיהה לחזון ואנשי חזון ואנשי מעשה. בתקופה חומרנית יש העדפה למעשים קטנים וחשבונאות ועסקנות והבנת דברים בקטנות-מוחין.

        • nirstern הגיב:

          אני מסכים לגבי האבחנה שזה היה זמן התעוררות לרוחניות. אמנם לדעתי העבודה החשובה האמיתית היא דווקא בדברים הקטנים. אני לא מתכוון לפוליטיקה קטנה אלא לדברים האישיים היומיומיים. הילדים האשה הפרנסה השכנים וכו'. שם המבחן האמיתי לטעמי והעבודה האמיתית. ממילא מי שכבר עוסק בציבור זה גם קטן.
          זה בעצם עיקר תוכן הטענה שלי, שהעבודה שהטיל עלינו הבורא היא בדברים הקטנים, וחלק מהקטנות זה גם ההכנעה. אין תפילתו של אדם נשמעת אא"כ משים ליבו כבשר.
          הרב ש"ך הוא דוגמה לגישה הזו, וכשזה מגיע לענייני ציבור זה קטן וגם קטנוני לפעמים, ובהחלט לא מרומם רוח ולא אסתטי. לכן אמרו לברוח מהרבנות ושהיא מקברת את בעליה וקופת שרצים לשם ענווה. גם משה רבינו היה צריך לרוקן את כיסיו וחשדו בו לגבי נשותיהם. אדם זה קטן ובשר ושם העבודה. לטעמי הדברים הגדולים המרוממים מרחיקים אותנו מהאמת הזו.
          דוד המלך אמר שהוא חסיד בגלל שידיו מלוכלכות בדם נדה, להתיר אשה לבעלה. לא בגלל הקמת המלכות והריבונות וכו"ב.

        • מ80 הגיב:

          אמנות היא הן בכללים הגדולים והן בפרטים הקטנים. דוד היה חסיד הן כי לכלך ידיו בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, הן כי היה עושה משפט וצדקה, והן כי חיבר שירות ותשבחות להשם יתברך, ובעיקר מפני שכשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה, כן במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה. דברים קטנים הם הבסיס לעיסוק בדברים גדולים. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. על מנת לצמוח נדרש להיות עניו וקטן. אולם עיסוק רק בדברים קטנים עלול להביא להתרחקות מהמקור.

          כתב הראי"ה קוק:

          צריך האדם להתעשר בפרטים תחלה, כדי שיוכל לתת לרוחו חופש והרוחה לסקירות הכלליות, שזהו כל עונג רוח האדם, השואף להרחבת הנהר של הבינה העליונה, אחר שבא למדרגה הוגנת של רכישת פרטים, אז הולך הרוח ויוצר לו ערכים כלליים, שהם הולכים ומתנשאים מעל כל הפרטים, וכשהם משתלמים בצביונם, מרחפים הערכים של הבינה העליונה על הפרטים הרבים, כיונה זו שמרחפת על קנה, להוציא מן הכח אל הפועל את החיים והאור הגנוז בכל פרט ופרט, ע"י תבונה חודרת, השואבת מהבינה העליונה, ומענקת עושר לפרטים הרבים, בהמון שינוי גווניהם. אז מגיע תור הגדלות לאדם, שתובע ממנו שלא תהיינה פעולותיו מצות אנשים מלומדה, אלא שכל פעולה וכל הרגל, כל עבודה וכל מצוה, כל רגש וכל רעיון, כל תורה וכל תפלה, תהיה מוארת באור הגנוז, באור הכללי, הגנוז בנשמה העליונה, לפני הופעת פעולתם.

          לפעמים נוח יותר לבוא מהסתכלות כללית אל הפרטית, מהרחוק אל הקרוב, שלא כמדה החפושית הרגילה, שמתחלת מן הקרוב לבוא על ידו אל הרחוק, ומן הפרטיות לבוא דרכה אל הכללות. אמנם המדה היא מדה סדורה, אין כאן דליגה באמת, מפני שלעומת זוהר הנשמה, הכלליות היא הקרובה לה, והתמונה הנראית היא רחוקה ממהותה. וההכרה הסדורית, שחש החוש הפנימי העליון בתוכנים האציליים, היא ההכרה המיוחדת, במתאימה למנוחת הרוח במעמד אשרו. אמנם תביעת קודש זו אינה גומרת את ענינה בהארת השכל לבדו, היא תובעת הרמה כללית של החיים. זאת היא התביעה הקדושה התדירית המקשרת הכל בחטיבה אחת, בהירות השכל, עדינות הרצון, טוהר המוסר וזיקוק המידות, סוד ד' ליראיו, ובריתו להודיעם.

          • nirstern הגיב:

            זה באמת יפה ואני מסכים, יישר כח. אכן לפעמים היצר הרע של הליכה בגדולות משכיח את הקטנות, אבל באותה מידה גם להיפך. וצריך להחזיק את שני הקטבים בלי שיפגמו זה בזה.

  4. primegadim הגיב:

    שאלה: מה הקשר בין ההתנגדות החרדית לתנועה הציונית (ברוח שלשת השבועות)
    ובין ההשתתפות שלנו היום במה שקורה ל- 6.6 מיליון יהודים בארצנו?
    מה, לא היינו רוצים ברווחתם של אחינו ואחיותינו החיים בארצנו בסביבה רחוקה מאיתנו,
    כמו שאנחנו רוצים ברווחתם של אחינו ואחיותינו החיים בסביבה הקרובה לנו (גם אם "עניי עירנו קודמים"),
    שלהם אנחנו דואגים במצוות צדקה וחסד ומעשים טובים.
    וכן גם ע"י חלוקה נכונה של הצדקה שאנחנו נותנים באמצעות בני אדם ישרים
    (שאותם בד"כ בוחרים וממנים…) !?
    בוודאי שאנו לא בעד להשאיר את העניים ואת הנצרכים ואת החולים
    החיים בשכנותנו ובעירנו לחסדי שמים…
    וכנ"ל גם לא את ענייני החינוך (החל מוועד הכתה…), והנקיון (החל מוועד הבית…)
    והעניינים הסוציאליים, ותיקון המדרכות והכבישים ואישורי הבניה וכיוצא בזה…
    ובוודאי חשוב לנו שהאנשים הממונים על כל אלה יהיו ראויים לתפקידם.
    גם אם זה דורש מאיתנו לבחור את הראויים,
    ואפילו אם זה דורש מאיתנו לשלשל את הפתק בקלפי…

    ואל נחשוב ש"ממילא אין שום הבדל באיזה ראש עיר נבחר",
    עובדתית זה פשוט לא נכון. ולראייה נבדוק את ראשי הערים שהיו עד היום
    ואת תפקודם ופועלם למען עירם ונראה הבדלים עצומים ביניהם
    ביחס לרמת תפקודם ולתוצאות פועלם.

    ובוודאי שלא נהיה מרוצים ממצב שבו אנחנו, תושבי השכונה והעיר,
    משאירים את הקלפיות של השלטון המקומי ריקים מבוחרים, ונותנים לאנרכיה להשתולל…
    באותה המידה וביתר חריפות, אנחנו צפויים להידרדר,
    אם נשאיר את הקלפיות של שלטון המדינה ריקים מבוחרים…
    בטענה "שכל מה שנוגע לעם ולציבור -לב מלך ביד ה'- ושם אין מצוות השתדלות"…

    אתפלא מאד אם זאת הדרך:
    לקחת אחריות על החוג היותר צר – משפחתנו, שכונתנו ועירנו,
    ולא לקחת אחריות על החוג היותר רחב –
    ארצנו ומדינתנו.

    מי משרטט לנו את הקו שממנו פוסקת אחריותנו?

    כאילו שהמים ממתקני ההתפלה האדירים שהמדינה בנתה,
    -ושלולא הם הברזים שלנו בבית כבר היו כמעט יבשים-, יורדים מן השמים…
    וכאילו מי שדאג לסלילת הכבישים המעולים שנסללו בשנים האחרונות,
    הגיע לתפקידו לא בדרך של השתדלות של ציבור הבוחרים..
    וכאילו, לדוגמא, העידוד של שר החינוך, להגברת לימודי המתמטיקה והמדעים,
    לא תביא בעתיד מתכנני מערכות, מהנדסים, רופאים וחוקרים מעולים.
    וכן הלאה והלאה…

    זאת דעתי לגבי מעורבות או אי מעורבות בענייני המדינה.

    ועכשיו, איך הגענו ל "גם אם יקטלני לו אייחל"?
    הגענו מכאן:
    "אבל כל מה שנוגע לעם ולציבור לב מלך ביד ה' ושם אין מצוות השתדלות
    ולכן בזה אנו כצאן אחרי הרועה שהולכים אחריו באש ובמים
    וגם אם יקטלני לו אייחל, ובאהבה"

    ואח"כ לציטטות על אברהם אבינו שהשליך את עצמו לכבשן האש על אמונתו…
    ועל ר' עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל.
    ואפילו לסיפור על החפץ חיים; תלמיד שהעז להתגנב אליו בעת תפילתו,
    שמע אותו מתחנן שוב ושוב: "זכני למסור את נפשי על קידוש שמך".

    ואני שואל: מה הקשר בין ההכרעה שלא להשתתף בבחירות בהסתמך
    על הפסוק ממשלי :
    "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד יְהֹוָה עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּו"
    ובין כל הדיבור הזה על הרצון למות כהוכחה לאהבתנו את הבורא?

    לדעתי אין קשר.
    הקשר, כל כולו נמצא במישור הסובייקטיבי.
    ואולי מי שמסוגלים להגיע לתפיסה הרואית שכזאת
    יכולים להוריד במקצת את חרדת המוות האנושית
    שגוברת לעיתים כשעולה דחף המוות…

    ותמיד נמצא פסוקים ומדרשים שמתאימים לתפיסותינו ולהשקפותינו השונות…

    אבל, בכל זאת, מאחר שהגענו לדבר על קידוש ה' במוות.
    בואו נדבר גם על קידוש החיים.
    יש לא מעט מצבים שבהם הבחירה לקדש את השם במוות
    היא הרבה יותר קלה מאשר לבחור בחיים.
    לדוגמא, בהתמודדות עם מחלה קשה, ועוד יותר עם מחלה סופנית קשה.
    או להיאבק על החיים בתנאים בלתי אפשריים כמו במחנות המוות בזמן השואה.

    בקידוש השם יש משהו חד פעמי,
    לעומת קידוש החיים שהיא יומיומית קשה ומתמשכת.
    במצוות קידוש השם יש גם הרואיקה מופגנת שמסייעת לקיימה
    (בקיום המצווה, מתקדש ומתכבד שמו של ה' בעיני האנשים,
    הרואים שמאמיניו דבקים בו אף במחיר חייהם. ע"פ הרמב"ם בספר המצוות) –
    לעומת קידוש החיים שהיא פרוזאית וסיזיפית.

    מצוות קידוש השם שנלמדת מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל",
    מתייחסת להתמסרות ל ה' במסירת הנפש.
    לעומת זאת כאשר ההתמסרות ל ה' נובעת מ"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך…",
    הדגש הוא על קרבת אלוקים, על הדבקות המוחלטת, שמסירת הנפש היא רק אחת מתוצאותיה.
    ובהמשך לאותה מחשבה, מסירת נפשו של רבי עקיבא
    לא התחילה בשעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל,
    אלא מההתמסרות ומהדבקות כשהקהיל קהילות ולימד את התורה (שהיא תורת חיים) ברבים.

    אם יש ברירה, אז הבחירה היא לחיות על קידוש השם – לא למות על קידוש השם.
    כי השם ציווה לנו את החיים ואנחנו מקדשים אותם.
    המוות הוא מום ביצירה, כלשונו של הרב קוק.

    אתה כותב זו הצורה הכללית של היהדות:
    "מתחנכים על מעשה חנה ושבעת בניה,
    וכל שאר האופנים של העקדה שחוזרת על עצמה באופנים רבים במשך הגלות
    והיא היסוד המכונן של היהדות. כבשה בין שבעים זאבים.
    עליך הורגנו כל היום. זה הלוז של היהדות"

    ומה עם כל העמידה האמיצה שלנו מול הבבלים בבית ראשון
    כאשר הזמן הרב שנדרש לנבוכדראצר לכבוש את ירושלים מעורר פליאה.
    והמרד הגדול נגד הרומאים בתקופת בית שני עד החורבן (70 לספירה)
    ואחרי כשישים שנה מרד בר כוכבא וגבורת המכבים.
    ובין לבין התבססות יבנה וחכמיה בראשות יוחנן בן זכאי –

    האם כל אלה לא הותירו זיכרון קולקטיבי עמוק של גבורה בלב הגולים?

    ואולי הם שגרמו לעמנו מצד אחד, לשמור בנחישות על זהותנו
    בלי לעשות וויתורים מהותיים, ובמקביל, מצד שני,
    ביכולתנו להתגמש עם המציאות. והכל למען קידוש החיים, .

    בניגוד גמור ל"עליך הורגנו כל היום", אלא להיפך,
    "מי גבר יחיה ולא יראה מוות" כדברי משורר התהלים (פט:מט)
    וכל הבכי והנהי בתפילות ובצומות הם השלמה עם כל הרעות
    הפוקדים את עמנו, עם בעל עוצמה פנימית ששומר על זהותו ועל חייו בכל מחיר.
    דורות על דורות, בארצות רבות תחת משטרים שונים,
    למרות כל התנאים הרעים, ההצקות המרושעות, הפוגרומים והשואה.
    שלכם, פנחס

  5. nirstern הגיב:

    אני אוהב להתווכח, זה מלבן ומחדד את הדעות גם בלי באמת לנסות להזיז מישהו מהעמדה שלו. ולפעמים זה גם מקרב, כשממצים את הויכוח לפעמים יש איזה פיוס. וגם בלי כל זה אני נהנה מזה, כל אחד והתחביבים שלו.
    אז חיפשתי בדבריך מקומות לחלוק ולהתווכח, ולצערי לא מצאתי. כל מה שכתבת היה נראה לי משכנע ונכון ולא ראיתי מקום לומר אחרת.
    אני שואל את עצמי איך זה יכול להיות, הרי ברשימה כתבתי דברים אחרים והאמנתי במה שכתבתי, ומה קרה פתאום שאני מסכים לדברים שלך.

    נראה לי שאולי זה כמו בזוגיות, הכרתי זוגות מאושרים שאחד היה מאוד דומיננטי ומוביל והשני מאוד כנוע לו, פעם האשה דומיננטית ופעם הבעל, הכרתי זוגות של שני כנועים, והכרתי מקרוב אנשים שמילאו תפקיד משמעותי בחיי, זוג שגם הבעל וגם האשה אף אחד לא היה יכול לעמוד במחיצתם – אנשים שתלטנים ואגרסיביים חסרי גבולות. שניהם בקריירה היו בתפקידים בכירים והתנהגו מאוד באגרסיביות. בעלי מדון קטנוניים ופוגעניים באופן בלתי נסבל. ובבית היו זוג מאושר והרמוני להפליא ואחרי כשלושים שנות נישואין היו כמו בירח הדבש. בכל קומבינציה אפשר שיהיו זוג טוב ואוהב, ואפשר גם שלא. יש דרכים שונות כמספר בני האדם, וכל דרך יכולה להצליח או לא, אין מתכון אחיד.

    בדרך שבה כתבת, הכל היה נראה לי נכון ומדוייק ויפה וחי ובריא ונחמד והרמוני, גם מצד האנושיות וגם מצד היחס אל הבורא, וחשבתי הלוואי שכולם יהיו כך. לפעמים אני יכול לקרוא דברים עם אותו תוכן ולהרגיש שזה נראה לי לא נכון ומפריע לי. עיקר המהות עובר במה שבין השורות, באופן ההתנסחות. לא הדעות חשובות אלא איך חיים את הדעות האלה. המנגינה חשובה יותר מהמילים. היום יותר באופנה לדבר בשבחי הפעילות, וחלק מהמנגינות ששמעתי צרמו לי, אז כתבתי כמחאה את הצד השני. מן הסתם אם היה באופנה לדבר בשבחי הסבילות אז אולי מתוך ריבוי הדברים הייתי שומע הרבה דברים שצורמים לי והייתי כותב במחאה להיפך.
    למרות שאולי לא, כי נראה לי שמה שאני מחפש זה רוך, ויותר קל להרגיש העדר רוך בדיבורים על פעילות מאשר בדיבורים על סבילות. ואולי בגלל שאצלך יש הרבה רוך אז כל דעה שתכתוב אני מסכים (:

  6. primegadim הגיב:

    רוצה לשתף בחווית קריאה ועיון במאמרו של הלל צייטלין, השם ינקום דמו,
    שכותב ממש מיתוך נפשו, על עניינים מופשטים,
    ומקיף באופן מפליא, כל כך הרבה בתימצות כל כך גדול,
    מבלי להחסיר מאומה.
    מתהומות הספק והייאוש

    יש ללחוץ כדי לגשת אל safek_veyeush01.pdf

להגיב על nirstern לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s