42 – על גאווה וענווה וכוחות הנפש

לדעת שאני יותר טוב ממישהו אחר, לא חשוב באיזה תחום, זו לא גאווה. יש לכל אחד מעלות משלו ולפעמים באותו תחום שבו הוא בעל מעלות הם יותר משל מישהו אחר וזו עובדה ומציאות ולא צריך לסגור את העיניים למציאות.


זו לא גאווה כל זמן שהאדם מרגיש שזה לא משלו, הוא מצד עצמו לא שווה יותר בגלל זה כי מצד עצמו הוא מקבל את המציאות כל רגע ושום דבר לא אצלו ולא שלו.

מי שמרגיש שהמציאות שלו היא שלו, ימצא מקום לגאווה בכל דבר. הרב וולבה סיפר שהוא הסתכל על פועלים שמפנים אשפה, הם עומדים על המשאית מאחורה, והמקום שבאמצע חשוב יותר מהמקומות שבצד ושמור למי שיותר וותיק וחשוב. והוא ראה שהם רבים על זה. בדיוק כמו שרבים מי יהיה ראש ממשלה או האדמו"ר. ומי שמרגיש שהכל לא משלו יכול לדעת שהוא הכי גדול בעולם ואפילו להתווכח על זה עם מי שסבור אחרת (כמו שיש בגמרא בכמה מקומות), ועדיין לא להתגאות. כי הוא מרגיש כמו ירח שהאור שלו לא שלו אלא מהשמש, והוא לפעמים חשוך וריק לגמרי אם הוא לא מקבל מהשמש, ולכן הוא תמיד מצד עצמו ריק גם כשהוא מאיר חזק מאוד.

.

מבחינתי אני לומד את זה כנושא לימודי, אבל לא מעשי. נראה לי שלי טוב לנסות להיות בעל גאווה, ונראה לי שגם אם אנסה לא ממש אצליח. זה כמו ילד חולה שלא קם מהמיטה והרופא אומר לו אני רוצה לראות אותך הכי בריון בסביבה ושכולם יפחדו ממך. צריך הרבה כח מנטלי ובטחון עצמי בריא כדי להיות בעל יכולת להרגיש גאווה. אני לא יכול לומר עליך, אבל אם הייתי מהמר על מישהו האם הוא בנוי כך שיש לו יכולת להרגיש גאווה, לא הייתי שם את הכסף שלי עליך.

בבית ספר יסודי ברוב הכיתות יש מלך הכיתה או מלכת הכיתה. ברור שרוב הילדים לא יכולים למלא את התפקיד הזה גם אם היו רוצים וגם אם כולם היו מבקשים מהם, כי הם מפחדים ומתביישים, ואדרבא, לרובם היה בריא אם היו מצליחים בזה. וגם מי שהוא כן מלך הכיתה לרוב הוא בפנים מאוד חלש ופגיע וחושב שהוא לא שווה כלום והכל הוא רק משחק חיצוני לנסות להסתיר את זה. אנחנו עוד במקומות האלה, ומאוד נדיר למצוא מי שיכול להיות בעל גאווה אמיתי כמו פרעה שהיה דמות כל כך גדולה וחזקה שכתבו עליו בתנ"ך ועד היום מדברים עליו.

בתענית כ"א ב' נאמר שרבא היה מקבל שלום מישיבה של מעלה פעם בשנה (בת קול היתה אומרת לו שלום עליך), ואביי היה מקבל פעם בשבוע, והיה מקיז דם שהיה מקבל שלום כל יום. והיתה לרבא חלישות דעת מאביי שמקבל הערכה יותר ממנו, ולאביי היתה חלישות דעת מאותו מקיז דם שמקבל יותר הערכה ממנו.
ואמרו לאביי מהשמיים שאותו מקיז דם מתנהג בצדקות גדולה במיוחד ולכן זה כך. ולרבא אמרו דייך שאתה מגן בזכותך על כל העיר.

רואים שמשמיים התייחסו באופן אימהי לכך שהיתה להם חלישות דעת, ניחמו אותם שיודעים שיש להם מעלה ומכירים במעלה שלהם ומעריכים אותה ואין להם מה להרגיש חלישות דעת.
נכון שהם אנשים במעלה עצומה שאין לה בה שום מושג. אבל בכל זאת כתבו את זה כדי שנלמד מזה משהו שיועיל לנו לחיים שלנו. וגם אנשים קטנים הם דומים במבנה שלה לאנשים ענקיים, רק הכל בקטן יותר. כמו ארמון שמצוייר על בול דואר, שגם בארמון המצוייר יש את כל מה שיש בארמון הגדול.

חלישות דעת זה כנראה התחושה הכואבת של פגיעה בבטחון העצמי, בתחושת הערך העצמית. הפגיעה הזו זה לא ענווה וזה לא דבר בריא.
למשל אם יש מישהו שהוא המתאגרף הכי חזק, והוא גר במקום שכולם בני משפחתו ותומכים בו, ובא לשם אדם זר חלש, והמתאגרף מתנהג איתו בהכנעה וותרנות ודרכי שלום וסבר פנים יפות, זו באמת מעלה.
אבל אם אותו זר מתנהג בהכנעה וותרנות וכו', זו לא מעלה. זו חולשה. הוא מפחד. לא יזיק לו להיות קצת אגרסיבי כדי שירגיש יותר בריא ויציב. לכן אמרו לאביי ורבא שיש להם מעלה והם חשובים ובעלי ערך. אמא צריכה לומר לילד שלה אתה הכי שווה ומוצלח בעולם, ובמיוחד אם מישהו העליב אותו. אנחנו גם ילדים, ובדרכם שלהם כנראה גם אביי ורבא, הם הרי סוף סוף גם בני אדם עם כל מעלתם המופלגת.
אדרבא, אצל גדולים הם מאוד מאוד רגישים, ומרגישים כל קמט הכי קטן של כוחות הנפש במלוא ההרגשה. וכמו שרואים בבבא בתרא כ"ב א' ועוד הרבה כעי"ז.

דוגמה מופלאה יש בבבא מציעא פ"ד א, רבי יוחנן וריש לקיש למדו סוגיא על סייף סכין ופגיון מתי מקבלים טומאה. וריש לקיש ידע משהו שרבי יוחנן לא ידע. רבי יוחנן חלשה דעתו מכל שריש לקיש ידע יותר ממנו, ואמר לו: אתה מבין בזה כי היית פעם ליסטים.
ריש לקיש חלשה דעתו, ואמר לו: מה הועלת לי שקרבת אותי לתורה, כאן קוראים לי רבי וגם שם כשהייתי ראש כנופיית ליסטים קראו לי רבי.  ומזה גם רבי יוחנן חלשה דעתו.
אחותו של רבי יוחנן היתה נשואה לריש לקיש. היא הבינה שאם ריש לקיש העליב את רבי יוחנן אז דינו מוות בידי שמיים אלא אם כן רבי יוחנן יסלח לו. היא באה בבכי לרבי יוחנן שיסלח בשביל הילדים שלא יהיו יתומים. הוא סרב. אמרה לו בשביל אלמנותי, היא גילתה את סתר ליבה שזה אפילו עוד יותר כואב ממה שהילדים יתייתמו, האהבה של אשה לבעלה. והוא סרב.
ריש לקיש מת.
ואז רבי יוחנן הצטער עליו הרבה, ובכה עליו הרבה ולא התנחם, וצווח עד שיצא מדעתו. וחכמים ביקשו רחמים על רבי יוחנן שימות ותפילתם התקבלה והוא מת. עד כדי כך היסורים שלו היו. לא מאשמה על מה שהוא עשה ועל שבגללו מת ריש לקיש וילדיו יתומים ואשתו אלמנה, אלא פשוט כי ריש לקיש חסר לו.
איך להבין את זה? זה ריב כל כך ילדותי וקטנוני, על שום דבר. אני יודע שהייתי מוחל מייד ובקלות אם מישהו שחשבתי שאני יותר חכם ממנו היה יודע משהו אחד קטן שאני לא ידעתי. אני בטוח שגם אתה. גם בלי לחשוב שבלי המחילה שלי מישהו ימות. אפילו אני בטוח שהייתי מוחל גם אם מישהו היה מזכיר לי משהו מביש מההיסטוריה שלי. הרי זה מישהו שאוהב ומכבד עד מאוד, לא מישהו שמתכוון לפגוע.

איך הם הגיעו מריב טפשי כזה לטרגדיה נוראה, ששניהם מתו בסוף, ורק אחותו של רבי יוחנן וילדיה נשארו בלי שניהם, ביתמות ואלמנות כפולה.
אם היו רוצים בספר מוסר לצייר משל כמה קנאה או גאווה או כבוד יכולים להביא להרס נורא מהסיבות הכי טפשיות, וכמה הרשעים מניחים לעצמם להיות מובלים בעיוורון על ידי המידות הרעות, היו יכולים להביא את הסיפור הזה.

לדעתי כתוב כאן שהאחריות הראשונה של אדם זה לשמור על הבריאות הנפשית שלו. להסתכל על הנפש הבהמית, הילדותית, הילד הקטן שבו, ולראות כל דבר הכי קטן, בה ולטפח אותה ולהיות נאמן לה שתהיה חיה ובריאה במלואה. כי משם נובע שהוא חי, שהוא אנושי ומרגיש, שיש בו חמימות ואנושיות טבעית. זה קודם לאחריות שלו על אשתו ואחותו והילדים. זה חתיכת חיים רכה ופגיעה ועדינה, שהבורא הפקיד בידי. כל מה שאני נותן לאחרים זה את האור שהחיים האלה מאירים, וזה אור שנברא מהבורא וזה שלו ואני אחראי לשמור על זה חי וירוק ובריא ומאיר. יש חכמה שהיא מאירה לעולם, אבל אם יש תינוק בבית הוא גם מאיר לכל הבית ולכל העולם אפילו שאין בו חכמה. מצד שהוא חי ורך. ובתוך אדם יש תינוק כזה והוא מאיר לעולם והוא תינוק של הבורא והבורא הפקיד אותו אצלו, וחובה לשמור עליו.

אם מישהו העליב את התינוק הזה, בעלבון תינוקי, ולתינוק כואב, אני כמבוגר האחראי עליו, ברובד התודעה המבוגר שלי, אסור לי לומר בשמו שהוא סולח, עד שהוא בעצמו באמת סולח. קודם כל זה שקר, זה רק בגלל "לא נעים לי" או כדי להחשב צדיק ובסדר בעיני הסביבה.
הרבה וולבה סיפר על אחד מהגדולים בעלי המוסר שמישהו העליב אותו בעלבון קל. אותו אדם שהעליב ביקש סליחה אחר כך, עם הרבה חרטה אמיתית. אותו גדול אמר תבוא עוד חודש ואשיב לך אם אני סולח. אחרי חודש הגדול אמר אני עוד לא בטוח שאני סולח. תבוא עוד חודש. ורק אז הוא אמר נדמה לי שסלחתי.
יש גם סיפור על רבי ישראל מסלנט שאמר שכשהוא נכנס לבית של עשיר כדי לבקש תרומה לישיבה, הוא צריך זמן להתבונן היטב כדי שהקנאה בעשיר לא תשתלט עליו. ושמע את זה ראש ישיבה מדור שאחריו ואמר שזה תמוה, ואמר אני בעצמי נכנס הרבה לבתי עשירים ומעולם לא קינאתי, הרי פשוט שהתורה שווה הרבה יותר מכל הון.
יש גם סיפור על רבינו תם שהיה מניח מטבעות זהב גדולים על שולחנו כדי להרגיש משהו שהוא ההיפך מחלישות הדעת, איזה שמחה פשוטה של נפש ילדותית, וזה היה נותן לו כח ללמוד.

בצעירותי מישהו אמר לגנאי, שיש בישיבת בריסק עילוי 'אמריקאי' שיש לו בקבוק קוקה קולה על השולחן, וכל פעם שהוא אומר חידוש טוב הוא מכבד את עצמו בלגימה. והביא מזה כמה האמריקאים חומרניים וטפשיים. ואדרבא, הוא נהג כרבינו תם.

אם סולחים לפני שהילד שבתוכי באמת סלח, הילד נשאר פגוע. והוא שותק וזה נשכח אבל משהו בתוכו קצת נכבה, קצת פחות חי ומאיר וחם. לכן אסור לסלוח בלי שהילד סולח, וילד יכול להיות עקשן, במיוחד אם הוא עילוי גדול כמו האמוראים, ובמיוחד אם הוא רגיש מאוד ונפשו מפותחת מאוד. גם במיוחד אם הוא בסיס שעליו בנוי כל כך הרבה כמו אצל האמוראים. גם השגת חכמה היא רגש שמגיע עד הנפש הילדותית והוא עוצמתי מאוד, כמו שכתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה שזה כמו חולי אהבה לאשה. הילד מחזיק את כל זה וצריך להיות מאוד בריא כדי להישאר עם זה ילדותי ושמח וחי וירוק ובריא ויציב.

אנחנו ביחס לאמוראים מתים לגמרי, לא מרגישים כלום, אין לנו שום בעיה לסלוח כי הילד שבתוכנו מדוכא וחנוק ורמוס והוא כמעט חסר הכרה וגוסס. אנחנו מתביישים בו ומסתירים אותו ולא נותנים לו להתבטא והוא כלוא בחדר סגור וחשוך.
הסבא מנובהרדוק שלח את תלמידיו לקנות מסמרים אצל מנהל הבנק וכיו"ב, כדי לשחרר אותם מהפחד ממה תגיד הסביבה, וזה ישחרר את הילד שבתוכם. הוא ריכז את עיקר העבודה בזה, כי חשב שמכאן והלאה הכל כבר יהיה בסדר מעצמו. אם יש ניצוץ חי שיש לו חופש להתבטא ולנוע ולהיות מי שהוא, החיים כבר יצמחו הלאה.

אם הילד שבתוכנו מרגיש טיפת חיות מכך שזכינו להצלחה כלשהי, כמו ילד שהצליח להתגלש ואומר לאמא תראי איך אני מתגלש, אז אנחנו מייד מכבים את זה כדי לא להיות בעלי גאווה. זה גאווה לחשוב שיש לנו שייכות כלשהי לגאווה. זה כמו שהאמא תאמר לילד שלה אתה בכלל לא מתגלש יפה, התגלשת עקום והיית פחדן, ואבריימי שהוא קטן ממך מצליח יותר. בוש והכלם. זה רשעות והרס ולא תיקון המידות.

אם יש בבלוג שלי תגובה של מישהו שכתב שבח, אני מעביר את זה למייל של אשתי כדי להשוויץ ולהתגאות (:

.

.

.

.

 

שירים של רבי שלמה אבן גבירול:

.

וְאַל תִּתְמַהּ בְּאִישׁ כָּמַהּ בְּשָׂרוֹ

לְהַשִּׂיג מַעֲלוֹת חָכְמָה וְיָכֹל –

וְהוּא נֶפֶשׁ אֲשֶׁר הַגּוּף תְּסוֹבֵב

וְהוּא גַלְגַּל אֲשֶׁר יָסֹב עֲלֵי כֹל.

.

* * *

.

אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד,

אֲנִי כִנוֹר לְכָל שָׁרִים וְנוֹגְנִים

וְשִׁירִי כַּעֲטָרָה לַמְּלָכִים

וּמִגְבָּעוֹת בְּרָאשֵׁי הַסְּגָנִים.

וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי –

וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן-הַשְּׁמֹנִים!

.

* * *

.

מתוך כתר מלכות:

אֱלֹהַי, בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ, לְדַעְתִּי / כִּי כְפִי עָצְמַת גְּדֻלָּתְךָ – כֵּן תַּכְלִית דַּלּוּתִי וְשִׁפְלוּתִי / וכְפִי תֹּקֶף יְכָלְתְּךָ – כֵּן חֻלְשַׁת יְכָלְתִּי / וּכפִי שְׁלֵמוּתְךָ – כֵּן חֶסְרוֹן יְדִיעָתִי.

כִּי אַתָּה אֶחָד וְאַתָּה חַי וְאַתָּה גִּבּוֹר וְאַתָּה קַיָּם ואַתָּה גָדוֹל וְאַתָּה חָכָם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ – וַאֲנִי גּוּשׁ וְרִמָּה, / עָפָר מִן הָאֲדָמָה / כְּלִי מָלֵא כְּלִמָּה / אֶבֶן דּוּמָה,

צֵל עוֹבֵר, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב, / חֲמַת עַכְשׁוּב, עָקֹב הַלֵּב, / עֲרֵל לֵב, גְּדָל חֵמָה, / חוֹרֵשׁ אָוֶן וּמִרְמָה,

גְּבַהּ עֵינַיִם, / קְצַר אַפַּיִם, / טְמֵא שְׂפָתַיִם, / נֶעְקַשׁ דְּרָכִים / וְאָץ בְּרַגְלַיִם.

מֶה אֲנִי, מֶה חַיַּי, וּמַה גְּבוּרָתִי, וּמַה צִּדְקָתִי?/ נֶחְשָׁב לְאַיִן כָּל­‑יְמֵי הֱיוֹתִי / וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי!

מֵאַיִן מוֹצָאִי / וּלְאַיִן מוֹבָאִי?

וְהִנֵּה בָאתִי לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת בְּעַזוּת פָּנִים / וְטֻמְאַת רַעְיוֹנִים

וְיֵצֶר זוֹנֶה / לְגִלּוּלָיו פּוֹנֶה,

וְתַאֲוָה מִתְגַּבְּרָה / וְנֶפֶשׁ לֹא מְטֹהָרָה

וְלֵב טָמֵא / אוֹבֵד וְנִדְמֶה

וְגוּף נָגוּף מָלֵא אֲסַפְסוּף / יוֹסִיף וְלֹא יָסוּף.

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 42 - על גאווה וענווה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על 42 – על גאווה וענווה וכוחות הנפש

  1. shimonyeshaya הגיב:

    אז הנה, תגובה שתוכל לשלוח לאישתך.
    שוב פעם אני מקבל עונג נפשי רב מקריאת הפוסטים שלך. לא שכיח למצוא אנשים שיכולים בכה חדות ורגישות "לברר את המושגים" ולהביא סוגיות תמוהות לאורו הבהיר של הכאב והשמחה של הנפש המלא. לוואי ותורתך תיחשף לרבים. כל כך נכון מה שאתה אומר ביחס לילד הפנימי שהוא פגיע ושונא ורוצה להתחבר ומפחד ומתאווה דברים פשוטים וטיפשים. כמה חשוב לאשר ולהיות ההורים בעצמנו לילד הפנימי.

  2. primegadim הגיב:

    אין אדם שלבו גס לאהבה
    גם הקשוחים שבבני האדם ליבם מתמלא כאשר הם מקבלים אהבה,
    לא כל שכן, הרגישים, בעלי הנשמה העדינה,
    היוצרים והאמנים
    שיצירותיהם מבטאות אהבה ומחפשות אהבה.

  3. מ80 הגיב:

    רבינו תם, כשהיה לומד סוגיא עמוקה, היה משים לפניו תל דינרי זהב, כדי להרחיב את הדעת, שהתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ללמוד זה ענוה. להשתלם כי אינו יודע. משה קיבל תורה מסיני. ללמד, לומר חידוושים, כמעט תמיד יש בזה יותר משמץ של גאוה, כאילו כיכול יודע. פעם רבי חיים מוולוז'ין הגיע לגר"א ואמר לו שאינו מצליח להבין את הטעם של מסכת מנחות. שאל אותו הגר"א כמה פעמים למד את המסכת. השיב לו רבי חיים: ארבעים פעם. אמר לו הגר"א: למדת את המסכת רק ארבעים פעם, והנך סבור שמסוגל אתה להבין אותה? כתב הרב יעקב משה חרל"פ: "כל העמל והיגיעה התפתחות הכשרונות הרחבת ההתחכמות אינם אלא לעשות אותנו לכלים מוכשרים לקבל, ולכן כל זמן שציור הקבלה היה חדור אצל כל אחד מלומדי התורה היתה התורה ג"ע עונה אחריו ומתקבלת אצלו, לא כן עתה בעוה"ר שההרגשה להיות מקבל בטלה מאתנו והננו רוצים רק להתחכם וחסר לנו העיקר היסודי של התורה שהיא הקבלה.".

  4. primegadim הגיב:

    מה עושה משורר, פילוסוף, ומיסטיקן גדול כמו אבן גבירול, כשהוא מרגיש
    שאין לו אהבה, שהוא דחוי עקב כיעורו ומחלת העור שסבל ממנה.
    ואיננו מוכן לוותר על אהבה!
    קיראו בפואמה שפירסמתי
    "על טבע האדם ועל טבעו של אבן גבירול"
    https://wordpress.com/post/primegadim.wordpress.com/264

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s