40 – הזמן והנצח – הבכח והבפועל (המשך לרשימה 38)

המשך לרשימה 38.

נשוב למשל שכתבתי על מי שנולד באי בודד ואמו מתה ורק הוא שם ואין שם שום בעל חיים מלבדו. המשל מדבר על השגה של משהו שלא בתיווך החומר. הוא מתגעגע למשהו, אב, אם, בן/בת זוג. אדם אוהב. הוא לא ראה אדם מימיו בחוש. אין לו שום תבנית ותואר ותמונה של אדם. הוא מצייר אדם רק מכח הגעגוע שלו, הוא משיג את הפנימיות של אדם בלי להשיג את הלבוש החיצוני. אדם בפנימיותו, בצורתו, בצלם אלהים שלו, זה אדם אוהב. ההגדרה של הרמב"ם היא אדם בעל שכל, אבל הם הם הדברים.

השכל העיוני רוצה לראות ויש לו הנאה מלראות, והראייה שלו היא של האידיאה, הפנימיות, ועם מה שהוא רואה הוא מתאחד לגמרי, ולכן הוא רוצה להשיג מושכלות. והאדם ידע את חווה אשתו – כך השכל העיוני יודע את המושכלות.

השכל העיוני מאוהב במה שהוא רואה.

רמב"ם הלכות תשובה פרק י':

"וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה:"

.

מה שביאר בהלכות יסודי התורה הוא שם בפרק ב':

"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו. [כוונתו כאן שהשגת החכמה היא צפייה במושכלות דהיינו האידיאות. ויש סולם מהשגת האידיאות שבחומר עד השגת האידאות המופשטות. וכמו שכתב לקמיה בפרק ד' הלכה ז']"

.

.

השכל הוא תכלית האהבה. כל כוחות הנפש האחרים שבאדם הם כולם נפש אחת ונמשכת בהם אותה האהבה של השכל.

התחלת שמונה פרקים:

"דַּע, שֶּׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם אַחַת; וְיֵשׁ לָהּ פְּעֻלּוֹת רַבּוֹת חֲלוּקוֹת, יִקְרָאוּן קְצָת הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן: נְפָשׁוֹת. וְיֵחָשֵׁב בַּעֲבוּר זֶה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ הָרוֹפְאִים, עַד שֶׁשָּׂם רֹאשׁ הָרוֹפְאִים פְּתִיחַת סִפְרוֹ, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת שָׁלשׁ: טִבְעִית, חִיּוּנִית וְנַפְשִׁית. וּפְעָמִים שֶׁיִּקָּרְאוּ: כֹּחוֹת וַחֲלָקִים, עַד שֶׁיֵאָמֵר: חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ – וְזֶה הַשֵּׁם יַעֲשׂוּהוּ הַפִּילוֹסוֹפִים הַרְבֵּה פְעָמִים. וְאֵינָם רוֹצִים בְּאָמְרָם: "חֶלְקֵי", שֶׁהִיא מִתְחַלֶּקֶת כְּהֵחָלֵק הַגּוּפוֹת, אֲבָל הֵם מוֹנִים פְּעֻלּוֹתֶיהָ הַחֲלוּקוֹת שֶׁהֵן לִכְלַל הַנֶּפֶשׁ, כַּחֲלָקִים לַ"כֹּל" הַמְחֻבָּר מֵהַחֲלָקִים הָהֵם.

וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק, שֶׁדְּבָרֵינוּ אֵינָם רַק בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם. כִּי כֹחַ הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ הָאָדָם, אֵינוֹ כְּכֹחַ הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ הַסּוּס וְהַחֲמוֹר – כִּי הָאָדָם נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית; וְהַחֲמוֹר נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ הַחֲמוֹרִית, כו'…    וְהָבֵן זֶה הָעִנְיָן, שֶׁהוּא נִפְלָא מְאֹד; יִכָּשְׁלוּ בּוֹ הַרְבֵּה מֵהַפִּילוֹסוֹפִים, וְיִתְחַיְּבוּ בָּזֶה הַרְחָקוֹת וְדֵעוֹת בִּלְתִּי אֲמִתּוֹת.

וְדַע, שֶׁזֹּאת הַנֶּפֶש הָאַחַת אֲשֶׁר קָדַם סִפּוּר כֹּחוֹתֶיהָ וַחֲלָקֶיהָ – הִיא כַּחוֹמֶר, וְהַשֵׂכֶל – לָהּ צוּרָה. וּכְשֶׁלֹּא הִגִּיעָה לָהּ צוּרָה – יִהְיֶה, כְּאִלּוּ מְצִיאוּת הַהֲכָנָה שֶׁבָּהּ לְקַבֵּל הַצוּרָה הַהִיא לְבַטָּלָה, וּכְאִלּוּ הִיא מְצִיאוּת הָבֶל. וְהוּא אָמְרוֹ: "גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב" (משלי יט ב). רָצָה לוֹמַר: שֶּׁמְּצִיאוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא הִגִּיעָה אֵלֶיהָ הַצּוּרָה, אֲבָל תִּהְיֶה נֶפֶשׁ בְּלֹא דַעַת – לֹא טוֹב."

.

האהבה שהיא בשכל, מתפשטת לכל כוחות הנפש על כל מדרגותיהם, כיוון שהכל הוא נפש אחת לגמרי, והשכל הוא צורה לכולה. האהבה שבלב, ברגש, היא ציור של האהבה שבשכל. וכן גם האהבה שבכוחות הדמיון והגוף, הכמיהה למגע גופני. הכל הוא דעת, התאחדות. מדעת אלוהים והשגת המושכלות עד והאדם ידע את חוה אשתו. כמו שבנפש אין חלקים והכל אחד, כך הדעת והאהבה בכל אופניהם ומדרגותיהם וגילוייהם השונים, הכל הוא אחד לגמרי.

הצורה העליונה של אהבה ודעת היא הכיסופים של השכל להשיג את הבורא. הבורא הוא אחד, אלה כיסופים לדבוק באחד.

מזה נלמד, ומי שיכול להרגיש לדעתי ירגיש את זה, שרגש האהבה שלנו ביסודו הוא אחד והוא כלפי אחד.

.

שמות רבה נ"ב ה':

רשב"י שאל את ר' אלעזר ברבי יוסי איפשר ששמעת מאביך מהו "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ"?
אמר לו:  הן. משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי. והיה קורא אותה 'בתי'; לא זז מחבבה עד שקראה 'אחותי'; ועד שקראה 'אמי'.

כך הקב"ה בתחלה קרא לישראל 'בת' שנאמר (תהלים מה, יא): "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך";
לא זז מחבבן עד שקראן 'אחותי' שנא' (שיר ה, ב): "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה"
לא זז מחבבן עד שקראן 'אמי' שנאמר (ישעיה נא, ד): "הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ"

עמד רשב"י ונשקו על ראשו. [ובפסיקתא דרב כהנא מוסיף: אמר לו: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי]"

מה רבי שמעון בר יוחאי שמע כל כך הרבה במאמר הזה.

אלא העניין הוא שמדובר כאן באהבה אחת. בשורש הרגש כלפי בת, אחות ואם הוא אותו רגש. כי הנפש אחת והשכל הוא הצורה שלה ואצל השכל האהבה היא רגש אחד שאהבתו היא לאחד, ומשם זה נמשך לכל שאר רגשות האהבה האנושיים, ולכן בשרשם הם אחד. וכשהרגש חזק מאוד הוא עולה לקראת שרשו ואז החילוקים מיטשטשים. זה החידוש שבמדרש הזה.

יש מצבים שאדם רווק/ה מרגיש/ה רצון לאהוב, והוא/היא מחפש/ת מישהו/מישהי לאהוב אותו.

מילות השיר (שכתב פרדי מרקורי) מבטאות רגש אותנטי:

Can anybody find me somebody to love
Each morning I get up I die a little
Can barely stand on my feet
(Take a look at yourself) Take a look in the mirror and cry
Lord what you're doing to me
I have spent all my years in believing you
But I just can't get no relief, Lord!
Somebody ooh somebody
Can anybody find me somebody to love?

הוא מרגיש שזה שייך לרגש כלפי הבורא, שיש צורך לחיות אותו גם באופן גופני, כלפי אדם. והאדם יכול להיות כל אדם. צריך רק למצוא מישהו שיסכים ויתאים. אחרי שאוהבים מרגישים שאוהבים דווקא את האדם הזה באופן מסויים, ואין לשום אדם בעולם שום שייכות לרגש הזה ושום חלק בו.

בברכת חתנים אומרים:

"שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים, כְּשַׂמַּחֲךָ יְצִירְךָ מִקֶּדֶם בְּגַן עֵדֶן". השייכות של גן עדן לכאן היא משום שבגן עדן היו רק אדם וחווה ולא היה שום אדם זולתם. בעולם הפנימי של אהבת בני הזוג היא אצלו האשה היחידה בעולם והוא אצלה האיש היחיד בעולם. האהבה מחזירה אותם לשורש, לכך שהרגש הוא כלפי אחד, וכל אחד מהם יחיד לאהובו. אבל זה קורה רק אחרי שכבר הם אוהבים ומכח האהבה. בשלב של חיפוש השידוך או הגלישה באתרי ההיכרויות, אפשר לחשוב על זו/ה ואם לא אז על אחר/ת. אם יש כיתה וכיו"ב לרוב הזוגות הם בתוך הכיתה ומתחלפים פעם זה עם זו ופעם זו עם זה. מחפשים מי מתאים עד שמוצאים מישהו שהיחסים איתו לא עולים על שרטון ואז יכולים לאהוב ואז האהבה מעמיקה ואז הבחירה מפסיקה להיות מקרית ונעשית מהותית, כי האהוב/ה מתייחדים לאוהב/ת, הוא יחיד לו וכבר אי אפשר להעלות על הדעת כלל אהבה עם מישהו אחר.

.

.

רצוני בזה שאותו אדם שגדל לבד באי בודד במשל שלנו, הגעגוע שלו הוא לאחד. לחיבור אחד מוחלט ושלם עם יישות אחת. אמנם בגלל שאותה יישות איננה איתו, האחד הזה מתפרט לריבוי, יש לו רגעים שונים שבהם יש חווית שונות של אהבה עם דברים שונים. אבל כל אלה הם קטעים של אהבה שלמה אחת למשהו אחד. וכמו שבחור רווק מהרהר בכל מיני דמויות לא מוגדרות או קטעי דמויות, כשגעגועיו באמת הן רק לאותה אחת יחידה שהיא שלו ועדיין לא ראה אותה. (אם מישהי קוראת ומרגישה שהלשון גברית, אני זוכר ומרגיש ומתאר חוויות שעברתי, ובהן הייתי מהצד של הגבר, לכן אני כותב בלשון זכר ומתאר רגשות של איש כלפי אשה ולא להיפך. אני גם התרגלתי לדבר עם בחורי ישיבה ואברכים, והרגל הלשון שלי הוא כמו אצלם. אבל הכוונה בהחלט בכל דבר גם מהצד הנשי באותה מידה)

כשאדם מגיע להסתכלות שלמה וצלולה בשכל העיוני, אז הוא רואה שאהבתו האחת היא לאחד. אבל כשהשכל העיוני אינו שלם וכח הדמיון העיוור משתתף בהשגה שנוצרת מהגעגוע והאהבה, שם יש תפישה חלקית לגבי את מי אוהבים ולגבי החיבור של האהבה, והחלקיות יוצרת ריבוי, פעם חלק זה ופעם חלק אחר.

.

האהבה האחת כלפי האחד, אם משיגים אותו בשלמות והחיבור איתו מושלם, זה נצח. אין מקום לתנועה, ל"לפני" ו"לאחרי" (תנועה וזמן הם עניין אחד). שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. אין מקום לשינוי במצב כזה. כתוב בבבא בתרא נ"ח א' שבמערת המכפלה אברהם היה שוכב בחיקה של שרה והיא מעיינת בראשו. וכך הם שכבו בלי נוע אלפי שנים. רק אם ההשגה חלקית והחיבור חלקי, אז מוכרח שתהיה תנועה, כדי שיהיה אפשר לגעת פעם בחלק זה ופעם בחלק אחר וכך מהצטרפות החלקים להתקרב כל פעם יותר לשלמות המלאה.

.

.

אפלטון כתב על הזמן:

טימאוס הזמן הוא צלם נע של הנצח

הזמן הוא צלם נע של הנצח. האחד הנצחי מתגלה רק חלקית, וגילוי חלקיו נע בזה אחר זה, וזהו הזמן.

.

.

ד"ר יאיר שליין הביא את ביאורו של יאמבליכוס לעניין זה. ציטוט ממאמר שלו (קיבלתי רשות ממנו):

"מושג הזמן יכול לשמש כדוגמה טובה להבהרת מבנה המציאות שתיאר יאמבליכוס, לפיו קיימים שני סוגים שונים של זמן שהם בדרגות ישות שונות: 'זמן עליון', שהוא בשיתוף; ו'זמן תחתון', המשתתף בו. הזמן העליון נמצא בדרגת ה'שכל' שהיא דרגת הקיום השנייה בהיררכיה לאחר ה'אחד', והמהויות המכילות אותה מאופיינות בכך שאינן ניתנות לחלוקה. בדומה לנקודה של אאוקלידס המהווה אקסיומה לישות גיאומטרית שאיננה ניתנת לחלוקה, כך יאמבליכוס הציב את הזמן העליון כאידאה שאיננה מתפצלת וכאקסיומה מטפיזית. בניגוד וכהשלמה לזמן סטטי זה, הציב יאמבליכוס את הזמן התחתון, את שטף הזמן, ברמת המציאות הנמוכה ביותר, זו של עולמנו המובחן בתנועתו המתמדת. כדי להבהיר את טיב היחס בין הזמן העליון לתחתון, נבחן את התרשים הזה:

תרשיםA

הקו השבור א-ב בתרשים מייצג את הזמן התחתון; הקו ג-ד מייצג את הזמן העליון, המצוי בשכל; ונקודת המשיק בין שני הקווים מייצגת את ה'עכשיו'. לפיכך, רצף הזמן של עולמנו מתבטא בתנועה מהמוקדם אל המאוחר. יש לדמיין תנועה זו כאילו כל הנקודות של הקו א-ב זזות בשטף רציף משוק אחת לאחרת, בעוברן בזו אחר זו דרך הקודקוד כאשר בכל רגע הקודקוד מיוצג על-ידי נקודה אחרת. בדומה לתפישת הזמן הפיסיקלי של אריסטו, זמן זה נמדד במספרים. תנועה זו מזיזה, אם כן, את נקודת הקודקוד המייצגת את נקודת ה'עכשיו' על-גבי הממשות השכלית לאורך הזמן העליון הסטאטי. זמן זה הוא שמעניק לזמן את הכיוון מהמוקדם למאוחר, ויתרה מזו – המגע של ה'עכשיו' בזמן העליון, הוא שמעניק לזמן את ממשותו ברגע ההווה. במילים אחרות: רק להווה, ל'עכשיו המתחלף', יש מגע בלתי-אמצעי עם הממשות השכלית, המעניקה תוקף של אמת לנקודת ההווה המתמשך שבה מתקיימים חיינו." עד כאן לשונו של יאיר שליין.

לא קראתי בפנים, ואני לא בטוח שיש תרגום לאנגלית (יאמבליכוס כתב ביוונית). תומס טיילור ראה את יאמבליכוס כמורה העיקרי שלו וכאחד מגדולי ההוגים בהיסטוריה, ותרגם מכתביו לאנגלית אבל לא את כולם. יש מעט שתורגם אחר כך, אבל יש הרבה שלא תורגם.

.

.

בפיזיקה ספר ג אריסטו מגדיר את התנועה באופן כזה:

"and clearly it is the fulfilment of what is potential as potential that is motion. So this, precisely, is motion."

בשלושת הפרקים הראשונים שם הוא מסביר את ההגדרה הזו. זה עניין עמוק גדול וארוך. בקיצור וכמובן בחטא לדייקנות ולעומק, אפשר לפי מיעוט הבנתי לסכם את דבריו כך:

אומרים שמיכלאנג'לו אמר כשהשלים פֶּסֶל, שהפֶּסֶל כבר היה נמצא בגוש השיש, והוא רק הוריד את השיש המיותר. באמת כל פַּסָּל רק מוריד את השיש המיותר והפֶּסֶל עצמו היה בתוך הגוש ולא השתנה, הפַּסָּל לא נגע בפֶּסֶל, לא יצר אותו, רק הוריד את המיותר. מיכלאנג'לו היה מיוחד רק בכך שידע לראות בעיני רוחו את הפֶּסֶל הגמור בתוך הגוש עוד לפני שנגע בגוש.

הפסל קיים בגוש השיש בכח. בפוטנציאל. כאפשרות. זה קיום גמור ומלא, הרי כל הפסל נמצא שם. רק חסרה התלבשות הצורה בו.

הפסל לא קיים בכח בערימת החול, או במי הים, כי אין אפשרות שמהם יגולף הפסל.

אחרי שהפסל הושלם, אומרים שזו היציאה אל הפועל של גוש השיש. באמת זה לא מדוייק, גוש השיש היה בכח גם דוד של מיכלאנג'לו והיה בכח גם משה של מיכלאנג'לו והיה בכח גם כל פסל אחר שאפשר לגלף ממנו, והיה בכח גם לשמש כאבן לבנייה או סתם להיות שכוח עד ששיני הזמן יאכלו אותו או להתרסק בהתפרצות הר געש. כיוון שגוש השיש הוא חומר ולא צורה (למה זה כך דנתי במקום אחר. באמת הוא צורה אבל זו צורה של חומר (צורה לא מוגדרת. נקבה), שמבקש לקבל צורה מוגדרת (זכר) ואכמ"ל), הוא עומד לכך שיווצר ממנו משהו, שהוא ייצא אל הפועל וילבש צורה כלשהי. כל דבר שאפשרי. לכן כל דבר הוא יציאה אל הפועל של הפוטנציאל הגלום בגוש השיש, לא דווקא הפסל המסויים האחד שלבסוף פיסלו בו. לכן לא מדוייק שהפסל המסויים הזה הוא היציאה אל הפועל של גוש השיש.

נניח שמיכלאנג'לו פיסל את דוד בגוש הזה. מייד כשנגמר דוד, כבר אין בכלל גוש שיש. יש רק פסל אחד מסויים של דוד. קיומו של דוד הוא ביטול קיומו של הגוש, כי בגוש היו אפשרויות, ועכשיו יש את דוד אבל אין יותר אפשרויות כלל, לכן הגוש כמיכל שמחזיק בתוכו אפשרויות כבר לא קיים. לכן אי אפשר לומר שדוד הוא היציאה אל הפועל של גוש השיש. יציאה אל הפועל פירושה שהדבר שיוצא אל הפועל היה קיים כאפשרות ועכשיו הוא נעשה קיים ממש. יציאה אל הפועל של הגוש הכוונה שהוא היה קיים כאפשרות להיות גוש חומר גולמי, ועכשיו הוא יצא אל הפועל להיות קיים ממש כגוש חומר גולמי.

במהלך העבודה, כשדוד עדיין לא גמור, ההתקדמות בעבודה היא עצמה היציאה אל הפועל של גוש השיש כגוש שיש. כשאין התקדמות של העבודה עכשיו, בגוש השיש אין אפשרויות. כי האפשרויות להיות כל מיני פסלים קיימות רק כשהאיזמל מכה, לא כשהגוש במחסן.

כשהגוש היה במחסן או במחצבה או בבטן האדמה הוא היה פוטנציאל של להיות גוש חומר גולמי שיש בו אפשרויות שונות של פסלים. כשמכים בו עם אזמל, לפני גמר העיבוד, כשעוד לא נקבע סופית איזה פסל הוא בדיוק אז הוא קיים ממש, בפועל, כגוש שיש עם אפשרויות להיות כל מיני פסלים (דוד עם שש אצבעות זה פסל אחר לגמרי, ועדיין לא חולקו האצבעות והאפשרויות עדיין קיימות. דבר שהוא אפשרויות כלשהן גם אם מעטות עדיין מוגדר כגוש שיש גולמי).

לפי אריסטו זו ההגדרה המדוייקת של תנועה, מה שדבר קיים בפועל כגוש חומר שהוא בכח. היציאה אל הפועל כשלעצמה, לא להיות משהו מסויים אלא היציאה אל הפועל כיציאה אל הפועל ותו לא.

יש בכח רחוק, מה שהגוש בבטן האדמה. יש יותר קרוב, כשהוא במחסן. הבכח הכי קרוב להיות פסל זה כשבגוש באמצע העיבוד. משתנה לקראת הפיכתו לפסל. אז הוא ממש בכח, זה בכח חי, האפשרויות עכשיו משתנות לקראת מימושן, ורק כשהן משתנות אז הן באמת אפשרויות, הרי בלי השינוי הן לא יכולות להתממש ולכן אינן לגמרי אפשרויות. הן רק פוטנציאל לאפשרויות.

למשל כשמטבע מונח על שולחן, האפשרויות שיפול על צד המספר או על צד הציור הן אפשרויות בכח, הן לא ממש אפשרויות בפועל, כשהמטבע מונח כעת הוא לא יכול ליפול על אחד מהצדדים. כשהמטבע הוטל באוויר והוא נע, לפני שנפל על השולחן, כעת האפשרויות חיות, פעילות, הן באמת ממש אפשרויות כעת. כי רק כשהמטבע בתנועה אז האפשרויות הן אפשרויות שיכולות לבוא לידי מימוש ורק ככאלה הן ממש אפשרויות.

.

אמרתי כעת משפט לא מדוייק. אמרתי ש"רק כשהמטבע בתנועה אז האפשרויות הן אפשרויות שיכולות לבוא לידי מימוש ורק ככאלה הן ממש אפשרויות.". השתמשתי במושג התנועה כאילו הוא כבר ידוע, ובעזרתו הסברתי מה הן אפשרויות שהן בפועל אפשרויות ולא רק בפטנציאל להיות אפשרויות. בלי תנועה, כשמהטבע מונח, כשגוש השיש במחסן, מה שיש זה רק אפשרות שתהיה אפשרות (אפשרי שיכו בגוש עם אזמל ואפשרי שיטילו את המטבע באוויר). אחרי שיש תנועה אז יש בפועל ממש אפשרויות שונות. אחרי שאחת מהאפשרויות האלה מתממשת אז כבר נעשה משהו אחד בפועל, ואין יותר אפשרויות, האפשרויות כאפשרויות הן לא במצב יציאה אל הפועל עכשיו אלא הן כבר חדלו מלהתקיים.

אצלנו מושג התנועה הוא מובן מאליו, איננו יכולים לחשוב בלעדיו. אבל כאן זה להיפך, עדיין איננו יודעים את מושג התנועה, אנו עוסקים בלבנות אותו, להגדיר אותו.

יש כאן מהפכה שקשה מאוד לתפוש. אצלנו מושג התנועה הוא קודם, ואחר כך יש את המושג של בכח ובפועל. כאן אריסטו אומר שקודם יש את המושג של בכח ובפועל, וממנו נולד מושג התנועה. (תנועה זה לא רק תנועה ממקום למקום, אלא כל שינוי הוא תנועה)

.

.

אצל אריסטו הזמן והתנועה הם דבר אחד לגמרי. יש מקומות שאריסטו אומר שהזמן והתנועה הם דבר אחד או כמעט דבר אחד. במקום אחר הארכתי למה מדובר על כמעט. זה משום שהתנועה היא רצף ואיננה יכולה להימדד במספרים, והזמן הוא המודד אותה. לדיון שלנו כאן זה לא חשוב, ואפשר בהחלט להתייחס אל הזמן כמו אל תנועה ממש.

אם משהו נע, כלומר משתנה, עצם הענין של שינוי הוא שקודם היה כך ואחר כך אחרת. "קודם" ו"אחר כך" זהו זמן.

וכן להיפך, אם יש עבר ויש עתיד, הרי בהכרח ייתכן שהעתיד יהיה שונה במשהו מהעבר. אם מוגדר מראש שלא ייתכן כלל שיהיה שום שינוי בין העבר לעתיד, הרי זה נצח ולא זמן. הזמן הוא השינוי שיש בין העתיד לעבר. ושינוי זה תנועה (זו כבר הגדרה. לדיון שלנו כל שינוי נקרא תנועה, לנוחות הדיון. אנו מדברים על המכנה המשותף של כל השינויים. תנועה ממקום למקום היא שינוי מקום, זה אותו דבר לדיון שלנו כמו שינוי גודל או צבע או טמפרטורה וכו'. קודם היה כך ועכשיו אחרת והרי זה זמן, או שהעתיד שונה מהעבר כי משהו בעתיד יש לו גודל או צבע או טמפרטורה או מקום אחרים ממה שהיו לו בעבר)

.

.

לא העתקתי את כל הדיון, אבל תוכן דברי אריסטו בפיזיקה ספר ג' פרקים א-ג, הוא שהתנועה, וממילא גם הזמן, נגזרים מהמושגים של בכח ובפועל. אפשר לראות בפנים וגם כתבתי על זה לעיל ברשימה 39 ועיין עוד במטאפיזיקה עמ' 1065ב.  צריך להבין את המושגים של בכח ובפועל כמושגים יסודיים עוד לפני שיש מושגים של תנועה וזמן, ורק אחרי שהבנו את המושג של בכח ובפועל, מזה נגזור את מושגי התנועה והזמן כמושגים שבאים אחר כך. הכוונה כאן לנסות לגעת קצת בשורש המושג של בכח ובפועל. זה מושג יסודי אצל אריסטו, והוא נחשב עמום כי לא מובן כל כך למה הוא נצרך, למה אריסטו המציא אותו ומשתמש בו כמפתח להגדיר את כל שאר הדברים. מה חסר בלי זה, מה זה בא לומר לנו, מאיפה זה צמח.

.

הבכח הוא ההעדר. בגוש השיש נעדר הפסל של דוד כי גבולותיו מחוקים. הוא נעדר כי הוא לא מצוייר על ידי גבולות. זה היסוד של השתיים הבלתי מוגדר, החומר. הוא האינסוף שאריסטו מדבר עליו בפיזיקה ספר ג' מפרק ד' והלאה. האינסוף הוא החומר, הוא יסוד הנקבה, הוא לא יכול להיות קיים בפועל. אינסוף פירושו שאין בכלל גבולות, לכן אין בכלל צורה. ובלי צורה אין קיום לדבר. למשל משולש שאורך צלעו אינסוף בפועל (לא שמוסיפים כל פעם אחד ושואפים לאינסוף, זה אינסוף בכח, אלא שגמרנו לספור וסיימנו להוסיף כל פעם עוד, והמספר גמור והוא עכשיו אינסוף בפועל), הרי צלעו לא תיפגש עם הצלע האחרת, כי הצלע הנוספת היא בסוף הצלע הזו, והרי אין סוף כלל לצלע הזו ולכן אין צלע אחרת. ואין לו גם את הצלע הזו כי אורך אינסופי אינו אורך, כי אם אין לו סוף הרי אינו מוגדר במידת אורך כלשהי, ובלי אורך אין צלע. ובלי צלעות כלל אין משולש כלל. לא רק שאין מה שיבדיל אותו ממרובע או מעגל, אלא בכלל הוא לא מתחיל להיות קיים כל עיקר. זה מה שכתב בתחילת כ"ו ההקדמות למורה נבוכים בחלק שני, לפי הביאור של אריסטו בפיזיקה ספר ג', פרקים ד' ה'.

מיכלאנג'לו הרגיש שבחומר שאין לו צורה מוגדרת משהו חסר. זה כמו נקבה שמבקשת זכר (מדובר על משל ליסודות פילוסופיים מופשטים, ובשום אופן לא על גברים ונשים אנושיים שמתהלכים בינינו). החסרון הזה העיר בו געגוע למלא את החסרון, מהגעגוע הצטייר בו הפסל דוד, ואז הוא הסיר את השיש המיותר והפסל יצא אל הפועל.

.

ההעדר שנברא בצמצום, בחומר הראשון, בנקודה של הרמב"ן בתחילת בראשית, הוא העדר אחד וחסר בו משהו אחד. האחד הזה הוא בורא העולם ב"ה וב"ש. לכן הוא מתחיל במשל כנקודה, הוא אחד פשוט בלי ריבוי ומצייר דבר אחד פשוט בלי ריבוי, זה נקודה. המשהו האחד הזה לא יכול להצטייר כמו שהוא בציור הגעגוע וההעדר, כי הוא בעצמו לא נתפש. גם הנקודה היא לא ציור שלו, היא רק ציור של הגעגוע אליו כאל אחד. אבל הגעגוע מכוון אליו בעצמו, אע"פ שהוא לא יכול להצטייר. הגעגוע עצמו הוא התחלת הגילוי והציור שלו, אל מה מתגעגעים אי אפשר לדעת כלל. הגעגוע האחד הזה לא מתחיל בבני אדם. המורה נבוכים א' ע"ב כתב שכל המציאות כולה היא בעל חיים אחד חי, והוא זה שמתגעגע. מקורו בטימיאוס שכתב כך. הגעגוע הזה הוא כל ההוויה בעצמה. התמונה הכללית של כל המציאות היא מעגל, כך כתב בטימיאוס, וכך כתב מהרח"ו מפי האר"י ז"ל בעץ חיים על הצמצום, שהוא דווקא מעגל. מעגל הוא נקודה שיש לה התפשטות. אריסטו ביאר את העניין הזה שמעגל באמת הוא נקודה, ואכמ"ל. זה מוכרח להיות נקודה כדי שיהיה ברור שהגעגוע לא מצייר שום דבר שאליו הוא מתגעגע. הוא כלה אל נקודה פשוטה, אל אין.

.

שורות מתוך שיר של יהודה עמיחי:

"…

רציתי להיזכר בזמר וזכרתי רק את המשפט
כי דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד.

אחר כך אבדנו לו וגם הוא אבד.
דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד.

מתי נשוב הביתה? חכי עוד מעט
כי דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד.

לפעמים אינני יודע מי יחזיק אותנו ביד
אבל דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד.

חיינו הממהרים וחיינו העוברים לאט.
דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד.".

.

הקו הישר הזה הוא תיאור של געגוע שאינו יודע אל מה הוא מתגעגע ולמה הוא מתגעגע. רואים את זה מהשורה שקודמת לו. זה געגוע לאין, לנקודה (או קו אחד) של העדר. כך היא הנקודה של ההעדר, היא החומר הראשון היא הצמצום. היא מושא הגעגוע השלם, והבלתי מובן והבלתי נתפש.

כשמצטייר מכח אותו געגוע סתום מראה מסויים אחד של געגוע, וכגון תחושת משהו רך בלתי ידוע מה הוא, שמלטף, ואחר כך שאוחז את היד, ואחר כך תחושת משהו שאפשר לשמוע אותו, וכיו"ב, הפרטים בהיותם מסויימים ונתפשים, בעלי צורה, הם יציאה אל הפועל של הצורה שהיתה קיימת בכח בנקודה של ההעדר הכללי האחד (זה פירושו של מה שנמסר מהתורה שבעל פה של אפלטון שהאידיאות נוצרות מהחיכוך בין ה'אחד' ל'שתיים הבלתי מוגדר'. החיכוך בין ההעדר למה שההעדר מתגעגע אליו יוצר מראות חלקיים של מה שאליו מתגעגעים. השתים הבלתי מוגדר הוא הנקבה, ועניינה הוא הגעגוע וההיזקקות. השכינה עניינה הוא שאין לה משל עצמה כלום, וכל כולה אינו אלא רק היזקקות וגעגוע וכיסופים). הגעגוע לפי המשל של האי הבודד הוא לדמות אדם אחת, שהרי כל הרגשות הן אהבה אחת לדבר אחד ולחיבור מוחלט אחד נצחי איתו. אבל מי שגדל באי בודד לא יכול לצייר דמות אדם, ולכן הוא מצייר קטעי דברים שיש בהן באופן חלקי מאותה דמות אחת. כשזה היה אחד זה היה סתום, לא קיים בפועל, חסר כל צורה. כשזה התפרט לפרט אחד מסויים שיש לו צורה כלשהי, זה יצא אל הפועל. חוסר האפשרות להשיג את האחד בשלמות, מכריח את החלקיות, החלקיות בעצמה היא כבר היציאה אל הפועל, כי יש לה צורה. החלקיות תמיד בתנועה, הרגע שבו הבודד מרגיש את הדמיון שמצייר בו הגעגוע הוא רגע שבא והולך, כי החלק משלם, הוא פרט שהצטייר מתוך אינסוף סתום של אפשרויות שכולן ביחד בבת אחת לא יכולות להיות מושגות בפועל, כי זה כבר הנצח עצמו, ולכן הן רק אפשרויות.

הנצחיות היא ההשגה השלמה באחד השלם. היא בלתי אפשרית ולכן קיימת רק כמיכל שמכיל בתוכו אינסוף אפשרויות חלקיות שסך כולן הוא השלמות של ההשגה, אבל לעולם לא נשיג את כולן בתוך הזמן בזו אחר זו כי הן אינסופיות (וזהו גם ביטול מציאות של הנברא כי אז הוא מתאחד בשלמות עם בוראו כמו טיפה בים). אבל בכל זאת אנו משיגים משהו שמצטייר לנו מהכיסופים, הוויה, אהבה, חום, אבהות, אמהות, אחווה, מלכות, אדנות ועבדות, חכמה, השגת הצורות האלוהיות, השגחה, שמירה, גאולה, וכו'. הדברים האלה הם יציאה אל הפועל כי הם השגה של צורה, של משהו, לא רק של נקודת אין ריקה בלבד שהיא פוטנציאל להשגות כי היא ההעדר שיוצר את ההשגות, אבל היא בעצמה אפיסה גמורה, לא ניתנת להשגה ולציור. מה שיוצא אל הפועל אינו נצחי, כי הוא רק חלק. הוא מוכרח לפנות את מקומו לחלק אחר. לכן העולם של הבפועל הוא עולם ההתהוות וההפסד.

אפלטון כתב שהזמן הוא צלם נע של הנצח. כעת דבריו קצת יותר מובנים. כעת מובן קצת יותר שההתחלה היא בעניין של הבכח והבפועל, ההצטיירות של ההשגות שמצייר הגעגוע ולא רק היותו געגוע למשהו סתום לגמרי, לאין. ומשם נגזר מושג הזמן והתנועה.

.

.

.

(אגב שעסקנו בשירים, יש שיר ידוע של ביאליק:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

 

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,

שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים   –

הֵיכָן נְעוּרָי?

 

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

 

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –

אֵין לִי דָבָר.

 

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת."

שמעתי מרצה שאמרה שהיחס לאשה כאן הוא בעייתי. הוא חד צדדי ולא בוגר, הוא רק רוצה לקבל ולא מציע לתת.

לענ"ד הוא פונה אל השכינה. הוא בנוי על התפילה:

"אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְרוֹמִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה תַחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמַת פלוני בן פלוני שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ"  [כך נהגו לומר בזמנו של ביאליק ולא כמו שאומרים היום "על כנפי השכינה"]

הוא ניסה את האהבה הפרטית, החלקית, אהבת אדם לאדם, והיא בגדה בו או שהוא בגד בה. והוא נשאר עם כאב של הכיסופים למה שלא נתפש. שאליו הרצון הוא להתחבר באופן גמור, למות. גם כי הכאב לא נסבל וגם כי הרצון לאיחוד השלם דוחף בלי מעצור. והוא חושב על מותו ועל כך שאז לפי התפילה הוא ייאסף תחת כנפי השכינה ואליה הוא מדבר.

.

.

.

.

כתבתי על מי שגדל באי בודד ומשיג את הדבר אליו הוא מתגעגע בהשגה פנימית בלבד בלי שום חיצוניות וכלי. כיוון שאי אפשר בלי כלי הוא יוצק את זה לכל כלי שהוא.

יש שיר יפה שעוסק בעניין הזה:

דומם| ט.כרמי

אילו הייתי צייר,
הייתי חושב עליך
ומצייר את צל המסננת
על אריחי הכיור הלבנים:
חישוק אפל
ובתוכו סבכה כסופה.

כל מי שהיה רואה את ציור
היה אומר:
אין צל של ספק
שהוא אוהב אותה.

.

.

ועוד במאמר אגב, בתענית ז' א נאמר שדברי תורה מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, וכן כמו שמים יין וחלב מתקיימים בכלי חרס ולא בכלי כסף וזהב, כך תורה מתקיימת במי שדעתו שפלה.

וברמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג' הרחיב:

"דברי תורה נמשלו כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה."

זה נובע ממה שדברנו שמההעדר נובעות הצורות שהן ההשגה. וככל שאדם שייך יותר להעדר, שמרגיש עצמו חסר ונמוך, וזוהי הענווה, כך יש לו יותר השגה.

 

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 40, 40 - הזמן והנצח - הבכח והבפועל (המשך לרשימה 38). אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 40 – הזמן והנצח – הבכח והבפועל (המשך לרשימה 38)

  1. primegadim הגיב:

    יותר ויותר אני נכנס לחשיבה
    שהנך מעגן בדברי הקדמונים
    ומשיט לנקודת ההווה.
    תודה. פ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s