38 – בעניין הצמצום והתחלת הבריאה

בעניין הצמצום. בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימות 58—60 הארכתי בעניין הצמצום ועסקתי בלשונות האר"י ז"ל ובעל התניא.

כאן זה מכתב שעוסק בהסבר לשון טימאוס, ובו ניסיתי להביא בקיצור ובדרך יותר פשוטה את עיקרי הדברים בעניין הצמצום.

לא חשבתי להעתיק את זה לכאן, אבל בעקבות ההערה של ר' פנחס ברשימה הקודמת, העתקתי. אז זה מוקדש לו (:

.

אנסה לומר את התחלת העניין באופן מאוד שטחי וכל פעם שזה יעלה נצבור עוד נגיעה קטנה בזה.

.

יש שאלה איך הנבראים מקבלים קיום משל עצמם, מחוץ לבורא. הרי הבורא הוא אחד מושלם ופשוט ומוחלט, ולא ייתכן שיהיה משהו מחוץ לו, וגם לא ייתכן שמהאחד ייצא ריבוי. כמובן שהעניין הזה לא נתפש, אבל אנחנו מחפשים את הקצת שכן אפשר לתפוש, למרות שהוא חלקי.

 

למשל אם אדם נולד על אי בודד, ואמו מתה בלידתו ואין שם בעלי חיים והוא לא ראה מימיו שום דבר חי, ואיכשהו היה לו מזון ומים והוא גדל. עם הזמן יהיו לו געגועים לחברת מישהו. כשהוא יגיע לבגרות מינית יהיה לו געגוע למגע רך וחם. אולי אפילו ירגיש תשוקה. מתוך החסרון והגעגוע יצטייר אצלו בתודעה משהו שאליו הוא מתגעגע. בכלל לא בטוח שהציור הזה יהיה דומה במשהו לבעל חיים או אדם, זה יכול להראות אחרת לגמרי. אבל הרי חסר לו משהו. אין חסרון סתם בלי שהוא חסרון של משהו. ומהחסרון מצטייר משהו שהצורה שלו מחזיקה את התוכן של החסרון. נניח שהוא יצייר בדמיון שלו אבן נחמדה והוא יתגעגע לאבן. הוא הרי ראה רק אבנים בחייו אז מן הסתם הוא ידמיין אבן.

מה שחסר לו יהיה צריך להיות בתוך האבן, האבן תהיה נחמדה וקרובה ומנחמת. פחות או יותר, עד כמה שהוא בכלל יכול לתפוש בתודעה שלו מושגים כאלה. אם כן הצורה האמיתית של האבן היא צורת אדם, עד כמה שהוא יכול לתפוש, חלקי מאוד ומעורפל מאוד כמובן. רק התואר החיצוני יהיה של אבן, אבל הפנימיות של האבן תהיה בצורת אדם באופן מאוד עמום וחלקי.

באמת אותו אדם לא יבין שמה שחסר לו הוא דבר אחד. ההעדר גורם שאין אחדות בחוויות ובדברים שהוא מצייר לעצמו. מי שיש לו אשה שהוא אוהב כראוי כל פעם שיש לו געגוע לאשה הוא חושב על אותה אשה אחת. בחור שאין לו אשה כל פעם שעולה בו הגעגוע הוא מצייר דמות מעורפלת אחרת. כי אין משהו קיים ממשי שיאחד את כל הרגעים של געגוע למשהו אחד. כל פעם זה רגע מסויים, נניח הוא מדמיין חיבוק, ופעם אחרת הליכה יד ביד, ואז אולי בדמיונו רק היד ואל כל הדמות, ופעם אחרת שיחה נעימה ואז רק הקול ואל כל הדמות וכו', כל פעם חלק מסויים של משהו אחר עם מישהי אחרת או חלק של מישהי, לא מוגדרת ואל דמות אחת ברורה.

הבריאה התחילה מהעדר, מחוסר מציאות, מריק, מאין. אומרים שהעולם נברא יש מאין, הרי הבורא אינו אין. אלא הוא ברא את האין כנקודה ההתחלתית של הבריאה. זו הנקודה שמדבר עליה הרמב"ן בבראשית א' א' ויש עוד הרבה מקומות שמדברים על זה. האין זה החומר הראשון שאפלטון ידבר עליו בהמשך אצלנו. ואחרי שהיה האין ממנו כל העולם נברא.

.

האין הוא חסרון, העדר, והוא העדר של משהו. כמו אותו אדם שגדל על אי. כשאין חסרון, הבורא עצמו, אין בו ריבוי וחלוקות וגם אין בו אידיאות. אחרי שיש חסרון, החסרון מצייר מה שחסר. כמו אצל אותו בחור. כמו שבלוחות אבן מגלפים אותיות, הן מצטיירות מההעדר של אבן. זה מה שכתוב בספר יצירה שהבריאה היא באופן של חקיקה. ציורים של העדר. האידיאות הן רעיונות שונים על מה שחסר. כמו מי שנמצא באי בודד ויש לו כל מיני ציורים של מגע יד ושיחה וכו' וכו', חסר לו באמת רק דבר אחד, מישהו אחד להיות איתו בקשר מלא. אבל ההעדר מפרק את זה לריבוי של חוויות וחלקי חוויות וחלקי דמויות מעורפלות. הרעיונות השונים על מה שחסר הם האידיאות. נניח שאותו אדם על אי בודד הוא ידל קטן וחסר לו דבר אחד וזה אמא. אחד מהדברים שיש באמא זה שהיא נותנת אוכל טעים. הוא לא יכול לצייר בכלל מושג של אמא, אבל חסרונה גורם לו לצייר בדמיון פירות. כך נולדה האידיאה של פירות וכך כל האידיאות.

הקושיא האחת החזקה באמת על תורת האידיאות של אפלטון, אפלטון בעצמו מביא את זה בפרמנידס, היא השאלה האם יש אידיאה לכינים, צואה, וכיו"ב. אם יש הרבה כינים ולכולן יש צורה משותפת, זו האידיאה של כינה, מה הבעיה.

אחד הטיעונים של אפלטון לתורת האידיאות מפורסם בשם the one over many. זה בערך מה שהוא כובת ברפובליקה כאן::

 

Rep. 596a:

We are in the habit of positing a single Form for each plurality of things to which we give the same name.

 

(זה עוד הסבר משם)

Rep. 596a-b:

 

Then let's now take any of the manys you like. For example, there are many beds and tables … but there are only two forms of such furniture, one of the bed and one of the table.

 

.

.

.

לפי זה גם אם יש הרבה כינים למה לא נאמר שיש אידיאה של כינה שכל הכינים נוטלות בה חלק. אלא שהאידיאות נולדות מההעדר, וההעדר מוליד דברים מכח הכיסופים, ומי כבר נכסף לכינים.

.

יש מדרש באלפא ביתא דבן סירא, והובא כמדרש חז"ל בכמה מקומות. הוא מביא שדוד המלך שאל למה נצרכו בעולם עכביש צרעה ושוטה. ואחר כך היה מעשה שהוא נזקק להם ובזכותם ניצל. זה תמוה כי היה אפשר שיינצל בדרך אחרת, והעכביש נברא בבריאת העולם והוא חלק מהסדר הכולל של כל העולם שהכל תלוי בהכל והכל הוא שלמות אחת, וכל זה רק בגלל שפעם אחת הקורים שלו הועילו לדוד להימלט משאול. אלא הקושיא היתה כמו בפרמנידס איך תיתכן אידיאה של עכביש, ובלי אידיאה איך ייתכן שיהיה עכביש, ומתרץ שכיוון שדוד ניצול על יד העכביש הוא הרגיש בעכביש משהו שמבטא איזה אבא גדול ששומר עליו. זה אידיאה של כיסופים לאבא שחסר. לכן יש אידיאה של עכביש. כלורמ אפילו עכביש יכול לשמש כאופן של ביטוי הכיסופים לבורא ולכן הוא גם אידיאה.

.

(לשון המדרש:

ועוד שאלו: מפני מה נבראו צירעות ומַטוִיאוֹת [=עכבישים], שאין בהם ממש – שהן אוכלין דבש ומפסידין ואין עושין כלום, ואף מטויאות טוִֹין כל השנה ואינם לבושים? אמר לו: הללו שאמרת כבר היה בהן ממש מפני שדוד זקינינו כבר שאל דבר זה מפני המקום.

לפי שפעם אחת היה יושב בביתו. נשא עיניו וראה בגגו צירעה שהיה אוכל מטוית אחת בין שיניו, והיו מריבין שניהם, והיה שוטה אחד נוטל עץ והיה מגרש אותם. מיד אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מפני מה בראתה הללו ג' [=שלושה] בעולמך: צירעה ומטוית ושוטה, ואין בהם ממש? השיב הקב"ה ואמר לדוד: אתה מלעיג על בריותיי?! בימיני עדיין תצטרך בהם.

וכך הוצרך: בשעה שהיה שאול רודף אותו להורגו, והחביא עצמו במערה, מיד באת מטוות אחת והטוות בפי המערה וארגה שם. כיון שבא שאול לצרכיו לאותה מערה וראה שם אריגה, מיד סבר בעצמו שאין שם אדם; ישב לצורך עצמו ויצא. היא המליטה נפשו של דוד. מיד יצא ונשק לאותה טווית והלך. והרי כבר יש בה ממש.

ואימתי הוצרך לשוטה? כיון שהלך ופגעו בו גדוד אכיש [=מלך גת], והיו מוליכין אותו לאכיש להורגו. חשב דוד בעצמו: עכשיו אעשה עצמי שוטה שלא אהרג; מיד נעשה שוטה בידיהן. והם הוליכוהו לאכיש.

ואכיש היה לו בת אחת משוגעת. כיון שראה אותו שוטה, מיד אמר להם: שוטים שבעולם! אתם רואין שמשוגעת יש לי בביתי, ואתם מוסיפין לי שוטה על שוטה?! או שמא "חסר משוגעים אני" (שמואל א כא, טז)? נמלט דוד מן המיתה בשביל השטות. והרי שוטה יש בו ממש.

ואימת הוצרך לצירעה? כיון שהלך דוד ומצא שאול שהיה שוכב משכב צהרים, ורצה דוד ליכנס, והיו רגליו של אבנר פשוטות ואבנר שוכב והיה ראשו של אבנר בדלת אחת ורגליו בדלת אחת, ועמד דוד ולא היה לו מקום ליכנס, ועמד שם עד שהקים את רגליו.

ונכנס דוד והלך ונטל צפחת של מים ורצה לעבור, ונפשטו רגליו של אבנר ונפתחו; רצה לעבור, והקים יריכיו וכסו רגליו את דוד. והיה דוד צועק ובוכה מבין רגליו ואומר: "אלי אלי למה עזבתני?" (תהלים כב, ב). מיד נעשה לו נס ובאת צירעה ונשכה רגלו של אבנר, ופשט אותו, ועבר דוד באותה שעה. והרי כולם יש בהם ממש.)

.

.

בחושך של מכות מצרים נאמר שבשלושת הימים האחרונים הוא נעשה עב וכפול ומי שישב לא היה יכול לקום ומי שעמד לא היה יכול לשבת. המכות הן גילוי של עומק הטבע לאמיתתו ולא ניסים שיוצאים מגדר הטבע. החושך הוא העדר. ההעדר יכול להופך לעבה, מוחשי, עם מסה וקשיות ומשקל ועכירות והוא ניתן להיות נתפש בחושים. זה קשור גם לגערה ברקיע שבגללה הוא נקרש ועומד.

יש עניין מיוחד שההעדר הפך לנתפש כמו מציאות נוקשה, חומר ממשי ומציאותי ו'יש'.

 

אמנם בחומר שהוא ממשי, נשאר הצד שהוא העדר, בסופו של דבר אין לו באמת קיום. לכן הצורות שהתממשו בו הן באופן של תנועה מתמדת והוויה והפסד מתמידים. הן לא עומדות. זה רק אופן של אשליה שהחומר הוא ממשי, זה כמו כישוף. נגיע עוד לזה ונלמד יותר.

לכן ביסודות מציאותו של החומר יש שני דברים סותרים. האחד הוא ה'יש', שהוא הציור האידיאות המופשטות. האידיאות הן ציורים של כיסופים. כמו מי שרעב מצייר כל מיני מאכלים עד פרטי הפרטים שלהם, וכולם מאוד יפים. הציור בעצמו הוא אמיתי לגמרי. אין שום שאלה על אמיתתו. וקיומו. הוא אמיתי לגמרי, אין שאלה על קיומו. מי שגדל באי בודד ומתגעגע לאבן נחמדה, הרי בפנימיותה יש בה את התוכן של מי שבאמת הוא מתגעגע אליו, אבא ואמא ואשה. רק התואר החיצוני שונה. לכן הציור של אבן הוא אמיתי עד הסוף, הוא מגיע עד היש בעצמו. עד הבורא שלפני הבריאה, מצד עצמו. הציור לא מתאים לבורא, אבל יש איזו נקודה פנימית באמצע הכיסופין שהיא נכספת למשהו עצמו, והמהות הכי פנימית וחסרת הגדרה של המשהו הזה מצביעה עד הבורא בעצמו ממש. אלה האידיאות והן מציאות אמיתית וגמורה.

 

והיסוד השני שבחומר הוא ה'אין', ההעדר, והוא שמה שנדמה כאילו בחומר יש מציאות עצמאית משלו, קונקרטית, ריאלית וכל מיני מילים כאלה, זו אשליה ובאמת אין לו. נניח שאותו אדם שחי באי הבודד, ויש לו געגוע, שוקע מאוד חזק בתוך הגעגוע. יש לו הרבה מאוד חיבור לרגשות שלו עד עומק עצום, והרבה מאוד דמיון, והוא מצליח לצייר לעצמו שהוא מתגעגע לאשה, והוא כל הזמן בדמיונו מרגיש אותה, מדבר איתה, היא נוכחת איתו, יושבת איתו לשולחן. לפעמים יש אלמנות שמרגישות ככה לגבי הבעל שמת או אמהות לגבי הילד שמת. מרוב געגוע האו כאילו נוכח. ולפעמים מעוצם הדמיון האדם ממש כבר רואה את הדמות שאליה הוא מתגעגע כל כך וחווה שהוא ממש נוגע בה. זה מה שכתבו חז"ל שאדם הראשון היתה לו אשה לילית, שדה, והוא הוליד ממנה שדים. אפלטון בהמשך יאמר שהתפישה בחומר היא תפישה לא כשרה, בגדר ממזר. זה החווייה שלנו שהחומר ממש קיים באמת. זה התחיל משחר האנושות והפך לשיבוש קבוע וכבר ירשנו את דרך ההסתכלות הזו מאלפי שנים של דורות שבנו אותה.

 

מי שיש לו געגוע והוא בנה דמות, והדמות אצלו בדמיונו לבשה חיים ואצלו בדמיון הוא כבר ממש רואה ומרגיש ונוגע בה, והוא חי איתה כמו בעל ואשה, יש באופן אינטואיטיבי רגשות מעורבים כלפי זה. מה שהגעגוע בנה דמות זה יפה וחי, זה נחמה. אבל מה שהדמות התממשה והיא כבר נחווית כמו יש גמור ונתפשת בחושים, זה די מפחיד מכוער ודוחה, כי ההגזמה כאילו זה 'יש' גמור, כבר נותנת תחושה של העדר ו'אין'. זה מורגש כמו זומבי או שד, משהו שיש בו מוות וחושך וצד אפל ורוע וכו'.

 

בתורה שבעל פה של אפלטון מדובר על שני יסודות ראשוניים של המציאות. יש יסוד שנקרא "האחד", ויש יסוד שנקרא "השתיים הבלתי מוגדר".

אריסטו בפיזיקה ספר ג מסביר שה'אחד' עניינו הוא שיש גבול, ואין שום דבר מחוץ לגבול. הוא נקרא גם 'השלם' ו'הכל', כי הוא כולל הכל כי אין מחוץ לגבול שלו. כל גבול הוא בין משהו אחד למשהו אחר. כאן זה גבול שיש לו רק צד אחד, מבפנים. אין לו בכלל צד של חוץ. זה מושג הגבול כשלעצמו. זה היסוד של האפשרות לצייר אידיאה, צורה. כל ציור הוא הגבולות שלו. הגבול כשלעצמו עומד בבסיס העניין של צורה. הצורה היא מה שאמת יש ולכן הגבול שנובע מהאחד הוא מקור היש.

השתיים הבלתי מוגדר נקרא כך כי הוא היפך המושג של גבול. לכן הוא גם נקרא אינסוף בפיזיקה ספר ג. הוא ההעדר בלי הציורים של האידיאות, בלי שההעדר מלא בכיסופים למשהו, שהוא זה שחסר. רק העדר בעצמו. מצד אחד ההעדר הוא החומר והוא מה שמאפשר את הקיום של דברים (הכוונה לקיום מחוץ לאחדות המוחלטת של הבורא). ומצד שני הוא העדר במובן של היפך קיום. ממנו נובע מה שבעולם החומרי הצורות תמיד בתנועה של התהוות והפסד, הן לא קבועות.

בסיפור הבריאה השני שלו אפלטון מאריך הרבה בעניין החומר הראשון, ההעדר, ולכן חשוב כבר לראות שהוא רומז לזה כאן.

 

כשהוא כותב

constructed Becoming and the All

התהוות הכוונה לשתים הבלתי מוגדר, וה'כל' הכוונה ל'אחד'. השתים הבלתי מוגדר הוא נקבה והאחד הוא זכר. זה מה שמתכוונים בקבלה כשאומרים בכל מקום קודשא בריך הוא ושכינתיה.

 

.

.

.

העניין הזה קשור להמשך לגבי החומר הראשון, והוא גם שייך לכאן. אפלטון כותב כאן:

Now if so be that this Cosmos is beautiful and its Constructor good, it is plain that he fixed his gaze on the Eternal; but if otherwise (which is an impious supposition), his gaze was on that which has come into existence.

 

העתק של הנצחי הוא האידיאות, שזה כמו במשל על מי שגדל באי בודד האבן הנחמדה, שבפנימיות שלה יש דוגמה של האמא והאבא הנחמדים. זה האידיאות, שהן רעיונות על הבורא בעצמו שמצטייר בהעדר. זה עולם שיודע שהוא לא קיים בפני עצמו אלא הוא כולו רק כיסופין למישהו אחר, לבורא. כולו דבקות והתאחדות והתבטלות ואהבה זכה ואור. האידיאות מאירות מאורו של הבורא. לעומת זאת העולם החומרי שמצייר את עצמו כקיים בפני עצמו זה האידיאות שנדמה לנו שהן אמיתיות. החושך, ההעדר, נעשה עב וכפול ומוחשי וממשי ובעל מסה. הבורא לא ברא את העולם בהעתקה של האידיאות כשהן בפאזה כזו. זה עולם שבני האדם יצרו בדמיון השקרי שלהם, זהו עולם החושך שמדבר בו במסילת ישרים, וכל מה שאמרו רע על החומר. כמובן שזה גם נברא אבל כמו ממזר. עוד נגיע לזה.

הדיון כאן אצלנו הוא בין שתי התפישות האלה. זה העניין שהבורא העתיק מהנצחי, שזה מה שנתפש בשכל ולא בסברא שהיא כח הדמיון, שהעולם הוא בהכרח העתק של משהו. זה מה שרמוז בקטע שלנו בעומק שלו. לא נכנס עכשיו לפירוש ולימוד מדוייק כי הרמזים מאוד דקים כמו שאתה רואה מהרמז הזה לדוגמה. שאפילו המתרגם הגדול לא הבחין בו. באריסטו זה יותר ברור.

מה שהעולם התחיל להיות נמצא מההעדר, שהוא החומר הראשון שמדבר בו טימאוס לקמן, זה מה שלפי האר"י נקרא סוד הצמצום. שבתחילה נברא ריק. כתבתי בזה יותר באריכות בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימות 58-60.

.

.

 

מורה נבוכים ח"א בפרק נ"ג כתב:

"ואשר תדעהו – כי ענין החכמה בו ית' הוא כענין החיים להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד;"

וכן הוא במטאפיזיקה של אריסטו חלק י"ב – במהד' העברית של ח"י רות נקרא חלק י"א, 1072b Moreover, life belongs to God. For the actuality of thought is life, and God is that actuality).

.

דיברנו שהיכולת לראות בעין השכל תלויה בטוב, שהוא כמו האור לעין הבשר.

יש שאלה גדולה שכל הפילוסופים עסקו בה, מה פירוש לראות. איך זה עובד.

למדע המודרני אין תשובה על זה. העין יש בה תאי עצב שהופכים אורך גל של צבע לאות חשמלי וזה משודר למוח. מזה לא נובע שמה שראיתי הוא כסא. נובע רק שיש קרני אור שנופלות לי על העין,מהמציאות מגיעים אלי כתמי צבע משתנים שתופשים את כל השטח. שום דבר בהם לא אומר איך לסדר אותם, ומאיפה אני יודע לסדר אותם בצורת כסא ולחוש שראיתי דווקא כסא.

אם יעקב ראה את רחל, העין העבירה לו זרמי חשמל שמתארים אורכי גל של צבעים שונים שממלאים את כל השטח ואין בתוך עצמם שום סדר שאומר מה רואים כאן. איך יצא מזה שהוא ראה את רחל ומיד אהב אותה והסיר את האבן מהבאר. מה הקשר בכלל בין הראיה לאהבה. העין רואה והלב חומד.

זה זיווג. חיים פירושו רצון ורגש, והרגש הא שאני חסר ואני רוצה להשלים את עצמי בזיווג עם מה שחסר לי. יעקב אני חצי אדם ורחל היא החצי השני שלו. הוא חש בתוכו העדר, והיא זו שמצויירת בו, היא זו שחסרה לו. הצורה שלה חיה בליבו כהעדר וגעגוע. וכן הצורה שלו חיה בה כהעדר. בלשון הפילוסופים זה נקרא מושכל בכח. יש פוטנציאל להצטיירות המוכשל. הראיה היא התחלה של מגע. אם נניח יעקב כבר בוער באהבתה של רחל למרות שעוד לא ראה אותה, אם בעיניים עצומות הוא יאחז בידה הוא כבר ירגיש שזו היא. זו הראיה הבשרית. משהו באורכי הגל שנופלים על העיניים הבשריות יש בו מגע עם הדבר שאותו רואים. אפלטון ידבר על זה בהמשך. הם לא הבינו שזה סתם אורכי גל אלא חיפשו איך זה מגע. המגע כבר מתחיל את התהליך של יציאת המושכל בכח להיות מושכל בפועל. זה תהליך של התאחדות צורה, וכיוון שצורה היא המציאות האמיתית של דבר זו התאחדות אמיתית לגמרי. השכל המשכיל יש בו כבר מקודם בכח את הצורה המושכלת, והמגע איתה גורם לו שהצורה תצא בתוך השכל המשכיל אל הפועל, כלומר שהשכל המשכיל ישתנה והוא בעצמו יהיה הצורה הזו, ובכך הוא יהיה אחד עם הצורה. כי בצורות אם הצורה שווה אין מה שחוצץ. וזה נעשה רק אם אוהבים, אחרת זה פשוט לא עובד גם אם רוצים. זה העניין של והאדם ידע את חוה אשתו, (וכן גם העניין של ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד.). האדם ידע את אשתו. כל ידיעה של מושכל, כל תפישה של השכל העיוני בצורה, היא זיווג של התאחדות. לכן צריך לאהוב משהו כדי לדעת אותו. הטוב זה האהבה ובלי אהבה לא תהיה ידיעה. זה כמו שביחסי אישות אם אין אהבה יש אין אונות, אימפוטנציה. בלי אהבה זה פשוט לא קורה, אין ידיעה. אומרים על גדולי התורה שהגיעו לרמה כל כך גבוהה של ידיעה בגלל שאהבו את התורה באמת.

חיים זה האנרגיה של האחדות של הכל, כמו שלהבת אחת גדולה שהיא מאוחדת בנר. נפש זה כח החיים וזה גם השכל. זה אחד.

.

.

ההעדר עניינו הוא שהוא נכסף. נכסף למה שנעדר. הכיסופים הם החיים. ההעדר עצמו נכסף, וכיסופיו מציירים את האידיאות. שהן כמו מה שמצטייר בנפש מי שגדל באי בודד מכח הגעגועים, הציורים האלה הם האידיאות. הרמב"ן בתחילת בראשית אומר שהבריאה הראשונה היתה נקודה אחת שהיא אפיסה גמורה. וממנה הלכו ויצאו לפועל בהדרגה כל הדברים שמדובר בהם בששת ימי בראשית. כל ימי הבריאה הם הוצאה אל הפועל של מה שגנוז בכח באותה נקודה. איך כל כך הרבה דברים יכולים לצאת אל הפועל מנקודה שהיא רק אפס גמור. איך היא יכולה להחזיק את כולם בכח אם היא שום דבר, רק אפס. זה על ידי הכיסופים. העדר אחד יכול לעורר הרבה כיסופים, אם מה שנכספים אליו לא נודע בעצמותו, לא ידוע לנו מה הוא. כל רגע של געגוע הוא ציור אחר, אידיאה אחרת. הכיסופים זה החיים, אש החיים, הנשמה החיה, שיש בכל הדברים, מה שמשתוקק להתאחד, מה שמשתוקק להזדווג. ההעדר האו אחד והחיים שבו מתחילים מחי אחד. כיסוף אחד שנובע מהחסרון כשלעצמו. מי שיתום יש לו קודם כל געגוע אחד של יתמות כללי. אחר כך זה מתפרט שהוא חסר למגע היד של אבא ולצליל הקול של אבא ולסנדוויץ שאבא היה מכין ולמכונית של אבא ולשעון שלו ולשיעול שלו וכו' וכו'. וכל אידיאה, כל פרט, הם חיים עם אבא ממש, בעצמותו, כי עצמותו מאירה מתוך העדרו. וגם אם אף פעם אל ראינו אותו והציורים עליו הם כמו האבן הנחמדה של מי שגדל באי בודד. החיים האחד הכללי זה היתמות הכללית. זה החיים של כל העולם כאחד. ואחר כך יש פרטים.

 

צריך עוד הרבה מאוד ללמוד את העניין הזה ויש בו הרבה מאוד זוויות. זה רק להזכיר אותו וכל פעם נלמד עוד משהו.

.

.

מה שכל היקום, כל המציאות, היא בעל חיים אחד גדול, זה כתוב יותר בפירוט ובירור במורה נבוכים א' ע"ב:

"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים, בבשר ועצמות וגידים, ומליחות משתנות, ומרוחות, כן זה הכדור בכללו מחובר מן הגלגלים, ומן היסודות הארבעה, ומה שהורכב מהם, ואין רקות בו כלל, כו', יעו"ש כל הפרק"

.

.

כיוון שמדובר על זיווג של התאחדות, ההעדר מזדווג במה שחסר. מוכרח שיהיה עולם אחד. הוא אחד בהגדרה, אם היו שניים היינו כוללים את שניהם בעולם אחד גדול. ההעדר הוא ציור של מה שנעדר, הגעגוע לבעל המת הוא ציור של הבעל כשהיה חי. זה תמונה מדוייקת אחד על אחד, פוזיטיב ונגטיב, ששמים אותם זה על זה והם זהים. הבורא הוא אחד, בזה עוד נעסוק. לכן העולם אחד בהכרח. גם מי שגדל באי בודד ולא ראה את מי שחסר לו ויש לו ריבוי של רגעים נפרדים שונים, בשורש כל הרגעים האלה הם באמת אחד. והוא בעצמו יכול להשיג את זה אם יתעמק מאוד במראות הגעגוע השונים שעולים בו. כך שמה שמצוייר בהעדר הוא אחד כי הוא תמונתו של מי שהוא זה שחסר. האחד הזה של ההעדר הוא כל המציאות כחי אחד. כל המציאות נכספת ביחד לבורא, ושורש עומק הכיסוף הוא אחד. חיים זה שם נרדף לאותו כיסוף וגעגוע, רצון ותנועה. זה מה שהוא אמר שכיוון שהוא טוב ברא את הנברא חי ובעל שכל כמוהו. הכוונה בעומק שהוא לא ברא משהו אחר ממנו אלא משהו מאוחד איתו, באהבה וזיווג.

.

.

.

.

אחר כך הוא אומר שהמתהווה צריך שיהיה גופני וניתן לנגיעה ולראיה, ולכן הוא עשוי מעפר שניתן לנגיעה ומאש שניתן לראיה. הכוונה שמה שהחומר עבר תהליך של התממשות להיות נתפש בחושים, זה חלק מהרצון בבריאה. זה מה שכתבתי על החושך של מכות מצריים שהיה עב וכפול והכביד כמו עפר. זה העדר כפול, חושך כפול. הוא כפול כי לא רק שאין אלא חושבים שיש. המציאות היא העדר, היא רק אידיאות שהן ציורים של מה שחסר בהעדר, ובזה הן מציירות את הבורא עצמו בלי תפישה גמורה וברורה בו. כמו האבנים הנחמדות שמצייר מי שגדל באי בודד. לחשוב שיש משהו קיים ובאמת זה לא קיים זה העדר כפול.

 

מסילת ישרים פרק ג' מבאר את עניין החושך הכפול, שלא רק שלא רואים מה יש אלא רואים עמוד ובטוחים שרואים אדם. רואים העדר ובטוחים שרואים 'יש'. רואים אדם ובטוחים שרואים עמוד. רואים אידיאות ואת הכיסופים שגורמים לאידיאות לרמוז למעלה (כמו שאמרו במדרש על קוצו של הבי"ת, הוא הבי"ת של בראשית, דהיינו כל האידיאות, שרומז למעלה על מי שבראו), ובטוחים שכל זה הוא רק רעיונות מופשטים שאין להם מציאות ממשות.

.

.

 

זה לשונו:

כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת, ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פג, ב):

"תשת חושך ויהי לילה (תהילים קד, כ) –

זה העולם הזה שדומה ללילה".

 

והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעויות אפשר לו שיגרם לעין האדם:

או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל;

או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד.

 

כן חומריות וגשמיות העולם הזה הנה הוא חושך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות:

האחת: אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחילה.

והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד, יט): "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה ייכשלו",

ואומר (שם כב, ג): "ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים עברו ונענשו";

ואומר (שם יד, ט): "וכסיל מתעבר ובוטח";

כי לבם בריא להם כאולם, ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל.

 

והטעות השני, והוא קשה מן הראשון, הוא: שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות וניסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות. וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, י): "השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע פן וגו'", וכל זה מפני היותם תחת החושך, וכבושים המה תחת ממשלת יצרם."

.

.

הכפילות של החושך גורמת לתפישה שהחומר מוחשי וקיים, ניתן לנגיעה וראיה. אפלטון אומר שזה צריך שיהיה, הוא לא אומר למה. זה עניין עמקו וגדול, נחכה שהוא או אריסטו ידברו בו ואז נחשוב מה הם אומרים. כאן הוא לא אומר על זה הרבה. ברמז, הרצון העליון, ההתחלתי, שממנו נולד מה שהבורא ברא את האין, שהרי אם הוא ברא את האין היה לו רצון לזה. אותו רצון, פונה כלפי חוץ. זה עצם מהותו של רצון בכלל שהוא תמיד התייחסות לחוץ. אין בכלל שום מקום למחשבה למה נברא הרצון הזה, בשבילנו משם ההתחלה. זה נתון יש רצון. כיוון שרצון הוא כלפי חוץ, מזה נבע שייברא חוץ. החוץ הוא ההעדר. שהרי לא יתכן שיהיה משהו שקיים והוא חוץ. שלב נוסף בעניין הזה כתבתי ברשימות 58-60 בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית (ביאור ארוך בדברי בעל התניא שההעדר הוא הבורא בעצמו, שהבורא הפך את עצמו מבחינה חלקית להעדר). לא חייבים להכנס עד כדי כך, זה כבר מאוד עמוק גם בלי זה.

בכל אופן הרצון שואף לחוץ (או בנוסח אחר שאהבה זה כלפי מי שהוא לא אני) ומזה מתפשט שיהיה חוץ עד קצה הגבול האפשרי של חוץ בלי שמה שהתפשט יהיה 'יש' ממש וסותר אחדות הבורא. אז אם אי אפשר שמה שנברא יהיה ממש 'יש' עליו להיות רק העדר. אבל השאיפה היא שהוא יהיה 'יש'. לכן ההעדר עבר התממשות של הכפלת החושך, שעדיין הוא נשאר העדר אבל הוא מתנהג כמו 'יש'. הוא נראה ומורגש כמו יש בפני עצמו, בעל מציאות משלו. לכן צריך שתהיה בו נגיעה וראיה, שייתפש כיש ממש.

 

לכן החומר הוא לא רע, הבורא לא רוצה לפגוע בו ולא שונא אותו. כמו שהאריך הרמב"ם בשמונה פרקים

 

.

.

.

.

העתקה מעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 69 באותו עניין ביתר בהירות

לשון אלפראבי בספר התחלות הנמצאות עמ' 8:

"והחומר אין הפך לו ולא העדר ינגדהו, והצורה יש לה היפך או העדר"

לכאורה קשה להבין. מוכרח המציאות זה האלוה לבדו. רק הוא אי אפשר שלא יהיה. כל דבר אחר אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה. כיוון שהחומר אינו מוכרח המציאות ואפשר שלא יהיה חומר, הרי יש לחומר הנמצא העדר שינגדהו, זוהי האפשרות שהחומר לא יהיה קיים.

אם יש שולחן שהחומר שלו הוא עץ והצורה שלו היא צורת שולחן, אם הוא נשרף כמו שהצורה נעדרה כך גם החומר נעדר. מה פירוש דברי אלפראבי שהחומר אין לו העדר שינגדהו.

ראשית בלי ספק מדובר כאן רק על החומר הראשון שהוא לבדו באמת חומר ממש. כל החומרים האחרים וכגון העץ שממנו השולחן עשוי, וכן ארבעת היסודות עצמם, הם צורות שמציירות בחינת חומר.

מבחינה פילוסופית חמורה התשובה היא שהחומר אינו יכול להיות מוגדר, כי הגדרה של דבר היא בצורתו, לכן החומר אינו 'משהו' ולכן לא ייתכן שייעדר, כי אין הגדרה שתאמר מהו זה שנעדר. ל'העדר' יש מובן רק אם הוא העדר של משהו, ואם החומר אינו משהו הוא לא יכול להיות נעדר.

זה בדיוק מה שאומרים על הבורא שהוא מוכרח המציאות כי הוא לא נכלל בשום הגדרה כי הוא מעל כל הגדרה אפשרית. המספר שתיים אינו חם, וזה לא אומר שהוא קר אלא הוא מחוץ לגדרי חום וקור כל עיקר. הוא פחות חומרי מהדברים ששייך בהם גדרי חום וקור, הוא פחות מוגבל מהם. כל הגדרה היא גבול, 'חם' זו הגדרה שמותחת קו בין מה שחם למה שאינו חם, הקו הזה הוא הגבלה של הדברים החמים. מה שעובר את הקו יוצא מגדר דבר חם. ככל שדבר יותר מוגבל בקווים כאלה הוא יותר חומרי. 'מספר' לא מוגבל בקו שמתוח בין מה שחם למה שאינו חם. אבל הוא כן מוגבל בקו שמתוח בין מה שהוא זוגי למה שאינו זוגי. לכן עדיין הוא יישות חומרית, רק במדרגה פחות חומרית מגופים שיש בהם הגדרה של חם או קר. וכל נברא הוא חומרי מבחינת מה. גם המציאות של המושג 'חסד' חומרית מבחינה זו שיש קו שמתוח בין מה שהוא חסד ומה אינו חסד. רק הבורא שנקרא האין סוף ברוך הוא אין בו שום קו שמגביל אותו. אפילו לומר עליו נמצא אינו נכון, כי נמצא הוא קו שמפריד בין מה שנמצא למה שאינו נמצא, ואצל הבורא לא שייך שום קו מגביל כל עיקר. לכן גם המחשבה לא תופשת בו כלל כי המחשבה לא יכולה לתפוש בלי שתהיה הגדרה כלשהי למה שנתפש.

לכן הבורא הוא מוכרח המציאות, כי הוא גם מעל הגדרה של נמצא או לא נמצא. אין בו שום הגדרה והוא לא 'משהו', ולכן אין כאן מה שיכול להיות נעדר. כתבתי "מה" שיכול להיות נעדר. כדי שדבר יוכל להיות נעדר הוא צריך להיות דבר כלשהו, משהו, בעל הגדרה כלשהי שמשרטטת קו שמפריד בין מה שהוא המשהו הזה לבין מה שאינו המשהו הזה. כיוון שאצל הבורא אין שום הגדרה ושום קו מגביל הוא לא בעל מהות, אין לו שום הגדרה, ולכן אין כאן מה שיכול להיות נעדר. מבחינה לוגית לא שייך אצלו העדר, אי אפשר כלל לחשוב על העדרו. לכן הוא מוכרח המציאות. זה סתירה שהרי אי אפשר לומר עליו 'נמצא' אז איך יתכן לומר עליו 'מוכרח המציאות'. מוכרח מציאות זה משהו שנמצא. בסתירה הזו עסקתי הרבה בהערות על הפשט של המורה נבוכים, בעיקר בחלק א' פרקים נ"ז נ"ט, ובעוד הרבה מקומות שם. זה אחד הנושאים המרכזיים ביותר של המורה נבוכים. שם מונחת האפשרות של האדם לשייכות כלשהי למושג של בורא או אלוה וכיו"ב. לא כאן המקום של הסוגיא הזו.

.

בחומר הראשון, שכאמור רק הוא אמת חומר גמור בלי שום צורה (חומר כמו עפר למשל הוא החומר הראשון שהתלבשה בו צורת עפר), אין שום הגדרה, כי הגדרה צריכה צורה, כל גבול יוצר צורה כלשהי. קו הוא צורה. אם אין צורה אין קו, לא תיתכן הגדרה שמסדרת דברים משני עברי קו, מצד אחד מה שמוגדר כ A והשני מה שמוגדר כלא-A.

לכן אצילי בני ישראל כשראו את החומר הראשון סברו שהם רואים את הבורא עצמו, את האין סוף ברוך הוא (כמו שכתב במו"נ א' ה'). לכאורה זה אותו הדבר.

.

החומר הראשון לא יכול להיות נעדר כי הוא בעצמו ההעדר. תחילת הבריאה היא בריאת ההעדר, כמו שכתב האר"י בספר עץ חיים שההתחלה היא הצמצום שהוא בריאת מקום פנוי. המקום הפנוי הוא החומר הראשון. הוא גם הגלגל החיצון, ערבות. הוא המקיים את כל המציאות, המקור הראשון שלה. הוא אמיתת הימצאות של הבורא, כמו שכתב בתחילת פירוש הראב"ד על ספר יצירה, שמה שכתוב בלכות יסודי התורה פרק א שכל הנמצאים נמצאים מאמיתת הימצאו של הבורא, "אמיתת הימצאו" פירושו החומר הראשון, שהוא ההעדר.

בשתי הרשימות לעיל העניין התבאר באריכות. השתמשתי כמשל בשיר של רחל המשוררת שהיתה עקרה, השיר נקרא עקרה.  הוא אומר: בן לו היה לי, שחור תלתלים ונבון, אורי אקרא לו.

לולא שהיה אצלה מקום פנוי מילד לא היה יכול להיווצר אורי. יותר מזה, החסרון של ילד הוא מה שיצר את אורי, מציאותו של אורי נבעה ממציאותו של הגעגוע לילד, של חסרון הילד. המציאות שלנו היא רק של צורות המגלות על בוראן, בעצמותו של הבורא אין שום תפישה כלל ואינו חלק מהמציאות שלנו. הוא המקור הראשון שלה אבל אינו חלק ממנה.

למשל אם סופר כותב סיפור ויש בסיפור דמויות, ויש להן חיים משלהן בדמיונו של הסופר, הסופר עצמו הוא לא חלק מהמציאות של הדמויות שבסיפור שבדמיונו, אע"פ שהוא מקור המציאות שלהן והוא ממציא אותן ללא הרף. המובן של המושג 'נמצא' אצל הסופר שונה מהמובן של המושג 'נמצא' אצל הדמויות שחיות ונמצאות בדמיונו.

הסופר בעצמו הוא במשל אותו ילד ממשי שלא נולד לרחל המשוררת ואליו היא מתגעגעת. היא לא באמת מתגעגעת לאורי, הוא ילד בדוי שחי רק בדמיונה ובשיר. היא מתגעגעת לילד ממשי בשר ודם. אבל הילד הזה הוא לא בתוך המציאות שלה. כך ממשותו של הבורא היא לא בתוך המציאות שלנו שכולה רק יצירי דמיון ביחס למציאות הממשית של הבורא. הדמויות שבסיפור הן צורות. ציור של דמות אדם. כמו שצייר מצייר דמות אדם על הבד. לנו יש רק צורות. התפישה שלנו בבורא היא גם רק בצורה של בורא, שזה החומר הראשון שמצייר ציורי דמיון. החומר הראשון לא יכול להיות העדר, אין קיום להעדר, מייד הוא מתמלא צורות. בה בעת שהוא נברא כבר הוא התמלא צורות, לא היה רגע שבו היה ריק מצורות (כשאני כותב כאן "רגע" כמובן לא מדובר בזמן, הזמן שייך לגופים החומריים בלבד. אלא הכוונה למוקדם ומאוחר מצד סדר ההווייה, ולא מצד הזמן). הצורות הן הקו שנכנס מייד למקום הפנוי, שכתב בספר עץ חיים.

כלומר יש מציאות של האין סוף ברוך הוא שאין בו תפישה, זה הבורא עצמו ממש. ויש מציאות של עולם הצורות שמציירות אותו במקום הפנוי. הבורא עצמו ממש זה במשל הילד הממשי שאת חסרונו רחל מרגישה. ועולם הצורות הוא בנמשל אורי שעליו כתוב השיר.

אפשר לראות את זה כשיכפול. הילד הממשי שרחל רוצה ללדת קיים פעמיים, פעם אחת הילד בשר ודם, ופעם שנייה הוא אורי, הילד הדמיוני שבשיר. אם לא היו בעולם ילדים בשר ודם כלל, לא היה מושג 'ילד', אז לא היה יכול להיכתב שיר על אורי. לא היה געגוע לילד. המציאות של אורי נובעת מהמציאות של ילד בשר ודם, אותו ילד בשר ודם שלא נולד.

העדר מכריח שהוא העדר של משהו. הרגשת הגעגוע של רחל היא העדר של ילד אמיתי ממשי. ההעדר נובע מהילד בשר ודם. בנמשל המקום הפנוי נובע מהאין סוף ברוך הוא. הבורא ברא את המקום הפנוי, מציאותו של ההעדר נובעת מהבורא.

בהעדר מצטייר הגעגוע לבורא שחסר. חסר משום שמציאותו הממשית לא יכולה להיות נתפשת על ידי שום ברייה כלל ועיקר. כמו שיש פעמיים ילד, פעם אחת אותו ילד בשר ודם שממנו מתחיל הכל ובלעדיו לא היה געגוע ולא היה אורי. ופעם שנייה אורי.

אין כלל חומר ראשון בלי צורה. זה לא קיים כלל ולא נתפש כלל. מייד עם החומר הראשון כבר חלו בו הצורות. ד' היסודות הן צורת שם הוי"ה. המציאות. החומר הראשון הוא המציאות שאנו מכירים, שבה הכל הוא צורות.

יוצא שכביכול הבורא משוכפל. זה לא באמת שניים. כמו שהילד הממשי שלא נולד לרחל, ואורי, הם לא באמת שני ילדים. זה ילד אחד, אורי הוא אספקלריא שמתגלה בה השתקפות של הילד הממשי שלא נולד. יש את הבורא הממשי האמיתי, האין סוף ברוך הוא. ויש את השכפול שהוא עולם הצורות, ההעדר וכל אשר בו, כל הצורות שהצטיירו מכוחו של ההעדר.

ההעדר נקרא אמיתת הימצאו כיוון שהוא נתפש אצלנו כנמצא באמת. הבורא עצמו הוא מעל המושג של נמצא. הוא הסיבה הראשונה למציאות של הכל, אבל הוא עצמו לא נתפש כנמצא, הוא מעל זה ונעלם לחלוטין. לכן הוא עצמו אינו נחשב מקור הצורות ולא נחשב אמיתת הימצאו. כשאומרים שיש מצוי ראשון שהכל נמצא מאיתת הימצאו מדברים בעצם על החומר הראשון, המקום הפנוי. לכן אצילי בני ישראל טעו לחשוב שהחומר הראשון הוא הבורא עצמו.

.

במסכת חגיגה יד ב נאמר:

"תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אמר להם ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני"

מים הם ההשתקפות של אבני השיש. כמו שאורי הוא השתקפות של הילד בשר ודם שלא נולד. העולם שנקרא 'נמצא' הוא רק העולם כשהוא משתקף על פני המים. הדבר הממשי שהוא זה שמשתקף לא נחשב נמצא כי הוא עצמות הבורא שהוא מעל כל הגדרה וגם מעל הגדרה של 'נמצא'.

אם אדם מעולם לא שמע על ילד בשר ודם ממשי ולא ראה, ואין ביכולת התודעה שלו כלל לתפוש עניין ילד ממשי, והוא קורא את השיר על אורי, הוא מזה כבר יודע שבהכרח קיים ילד בשר ודם. בלי שיש בכלל מציאות בתודעה של ילד בשר ודם, לא ייתכן שיהיה געגוע של עקרה שממנו ינבע שיר על אורי. עדיין הוא אל יודע שום דבר על ילד בשר ודם, אין בתודעה שלו מקום ויכולת לתפוש מציאות של דבר כזה, אבל הוא בכל זאת יודע שיש מקור לאורי שבשיר. לא ייתכן שלא יהיה לו מקור. הוא יודע על הילד בשר ודם רק שהוא מקור ולא שום דבר יותר מזה. כך אנו יודעים על האין סוף ברוך הוא, לא שהוא נמצא, אבל הוא מקור הכרחי למציאות שאותה אנו כן תופשים כנמצאת. מושג כזה של 'נמצא' נקרא במורה נבוכים א' נ"ז 'נמצא-ולא-במציאות'. מציאות היא המושג שלנו על מציאות, שזה תפישה רק בצורות. לכן האין סוף ברוך הוא הוא מחוץ למושג שלנו על 'מציאות'. לכן הוא 'לא-במציאות'. אבל מכיוון שהוא המקור של אותה מציאות שאנו תופשים כנמצאת, הוא בכל זאת נמצא, נמצא רק כמקור המציאות ולא בתוך המציאות עצמה. הפירוש של 'נמצא ולא במציאות' יהיה: 'נמצא [כמקור המציאות בלבד] ולא במציאות [הוא לא נמצא באותו מובן שהמציאות נמצאת, שזה המובן היחיד שאנו תופשים. הוא מקור של מציאות שאותו עצמו איננו יכולים לתפוש כנמצא]'

הצמצום הוא שכפול של הבורא, יש בורא לא מצומצם שהוא האין סוף ברוך הוא, ויש בורא מצומצם שהוא כל המציאות של עולם הצורות והוא הצורה הראשונה ומקור הצורות שהוא החומר הראשון. כלומר יש צד אמת בטעות של אצילי בני ישראל שסברו שהבורא הוא החומר הראשון.

אפשר לומר שהבורא לא נמצא כלל במקום הפנוי, ורק נבראים יש שם, זו דעת מי שאמר שהצמצום כפשוטו, שזו דעת המתנגדים לחסידות. הכוונה שהאין סוף ברוך הוא עצמו, ממשותו ועצמותו של הבורא, אינם בצמצום. זה לא הגבלה על מציאותו של הבורא חלילה, אלא זה כמו לומר שמציאותו של הסופר הממשי אינה בתוך הסיפור והדמויות שהוא רקם במוחו. זה לא מגביל את מציאותו של הסופר כי היא ברובד אחר.

העצים הממשיים שעל שפת האגם אינם נמצאים בתוך עולם ההשתקפויות שמשתקף ומצטייר  על פני המים. זה לא הגבלה על מציאותם.

ואפשר לומר גם שהבורא הוא בתוך הצמצום, שהוא עצמו מצומצם. שהוא נמצא גם כמצומצם וגם כלא-מצומצם. הוא גם אילן הספירות (כלומר הצמצום, הקו שבתוך המקום הפנוי) וגם האין סוף ברוך הוא. זו דעת החסידות וזה גם כן נכון.
זו לא מחלוקת, רק זווית הסתכלות על אותו עניין. למעשה זה יוצר דגש שונה בעבודה. כמה מתייחסים לכך שעולם הצורות (אילן הספירות, וכל העצמים, המופשטים והחומריים) נובע מהאין סוף ברוך הוא.

אם פחות מתייחסים לכך, מוכרחים להתפלל דווקא בזמן, כי צורות הן הגדרות וגבולות, ויש גדר שקובע מתי זמן תפילה. אם יותר מתייחסים לכך שהכל נובע מהאין סוף ברוך הוא שהוא מחוץ לכל גדר, אז אין כל כך עוון אם לא מקפידים לדייק בזמן תפילה, כמובן לא בגלל עצלות או זלזול אלא מרוב דביקות עליונה שחותרת כלפי שורש המציאות האין סוף ברוך הוא.

כמובן שהכל מסכימים שאין להתעלם מאילן הספירות וכל עולם ההשתקפות וההגדרות, והמצוות, כי אנו קיימים כנבראים רק במסגרת הזו, והשייכות שלנו למקור המציאות היא רק דרך הכלים של המסגרת הזו, ורק משם אפשר לטפס בסולם עד התאחדות גמורה עם המקור. והכל מסכימים שצריך לדעת שיש למציאות של הדברים המוגדרים מקור עליון ראשון שאינו מוגדר כלל ולא נתפש כלל, שהוא האין סוף ברוך הוא. הוא נחשב נמצא רק כמו שאנו רואים חומה ואומרים יש ראובן שבנה את החומה הזו, כמו שכתב המו"נ א' נ"ב, ואיננו יודעים מאומה על ראובן ועל האופן והמובן שהמושג 'נמצא' שייך בו, רק יודעים על החומה ומציאותה, ויודעים שלא היתה נמצאת חומה בלי שמישהו היה בונה אותה. אם שוכחים את זה אז מגיעים לטעות של אצילי בני ישראל, שסברו שהחומר הראשון הוא שורש המציאות ולא השיגו שהוא נמצא מכח מקור סתום לחלוטין שהוא המקור של מציאותו שזה עצמות הבורא ממש.  שני הקצוות מוסכמים, הדגש והאיזון הוא מקום המחלוקת על דרך העבודה, שהיתה בין החסידות למתנגדים.

מי שאומר על שורש המציאות הראשון שהוא מים, הכוונה שהוא חושב שהחומר הראשון הוא השורש הראשון, כי הוא מקור מציאות כל הצורות. אבני שיש הכוונה מציאות ממש שזה יש למקור הכי ראשון. מים הכוונה השתקפות במים של משהו אחר, שקיים על פני המים בדרך של השתקפות. כשמגיעים לשורש הראשון של המציאות, צריך לדעת שזו מציאות ממשית כמו אבן, אע"פ שאין שום השגה באין סוף ברוך הוא. ולא לחשוב שזה מים, כלומר שהשורש הראשון הוא ההשתקפויות של עולם הצורות והחומר הראשון שמוליד אותן, שזה הטעות של אצילי בני ישראל.

הצורות שמצטיירות בחומר הראשון, מהשכל הנפרד הראשון, מהצורה הכי עליונה, כתר שבכתר, הכל הוא חומר. כיוון שהוא צורות יש לו גבול שמפריד בינו לבין משהו שונה ממנו. וכל מוגבל הוא חומר, יש בו אפשרות להיות מוגבל באופן אחר, אין הכרח למציאותו. אריסטו כתב שההגדרה המדוייקת ל'חומר' היא אפשרות. כלומר גבול.  מי שאצלו כל המציאות כולה היא רק צורות שמצטיירות במקום הפנוי, הבורא אצלו הוא חומר, הוא מוגבל.

הדרך להימנע מהטעות של אצילי בני ישראל, מהטעות של לומר מים מים שהזהיר עליה רבי עקיבא, היא להבין שהבורא לא יכול להיות מוגבל כלל ועיקר. אם הוא יהיה מוגבל הוא לא יכול להיות מוכרח המציאות. כי כל מה שמוגבל יכול להיות גם מצד השני של הגבול, כלומר אפשר מבחינה לוגית לפחות שלא יימצא.

אם אין מוכרח המציאות לא ייתכן שיש בכלל מציאות, כמו שכתב במו"נ חלק ב' פרק א' בדרך השלישית. לכן יש מוכרח המציאות שזה האין סוף שאין בו שום הגדרה. הקושי הוא לתפוש שיש שורש למציאות שהוא לא יכול להיתפש כנמצא כלל. הוא נמצא ולא במציאות. זה המקום שבו נמצאת הטעות של אצילי בני ישראל ושעליה הזהיר רבי עקיבא את הנכנסים לפרדס.

 

 

 

 

3 מחשבות על “38 – בעניין הצמצום והתחלת הבריאה

  1. פינגבק: 40 – הזמן והנצח – הבכח והבפועל (המשך לרשימה 38) | אדם חי – האתר של ניר שטרן

  2. ההעדר מוליד את הכיסופים
    למלוי
    והמלוי מתמלא מכוח הטוב
    והטוב שבטוב
    הוא האהבה
    שממשת את ההעדר
    והמימוש הפיזי
    הוא אשליה
    והדבקות בה
    היא אשליה כפולה
    שמורגשת כהנאה ומנהגת כזיווג
    והילד שנולד מהאשליה המהנה
    הוא האידיאה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s