36 – בסוגיא של "טוב" (ואיך עושים "והשבת אל לבבך")

קטעים ממכתבים בסוגיא של ה"טוב" אצל אפלטון.

אפלטון בפוליטיאה אומר שהבורא הוא טוב, והעולם הוא טוב, והטוב הוא האור שמאיר את עין השכל. העין הגשמית לא יכולה לראות את המציאות אם אין אור. באותו אופן השכל העיוני שהוא עין, לא יכול לראות את המציאות אם אין אור, והאור של עין השכל הוא הטוב.

התעוררו שאלות איך להבין את זה, ואני מעתיק מה שכתבתי.

.

.

זה טוב שקשה לך. רק מהכאב מגיעים למשהו (:

 

אני לא יודע כמה אתה מכיר, יש זרם בפילוסופיה של המאה העשרים שנקרא אקזיסטנציאליזם. מזוהה עם פילוסופים כמו אלבר קאמי וז'אן פול סארטר ועוד רבים.

 

הם אמרו שהאדם נולד לתוך עולם, הוא נזרק לעולם. האדם ערום ואבוד ובודד, והעולם לא מובן בכלל, חסר פשר, שרירותי, אבסורדי.  זה המצב האמיתי של האדם.

 

החידוש שלהם הוא שלפני כן התרבות המפותחת שלנו גרמה שהיו מחנכים ומלמדים את הילדים מגיל צעיר מאוד בבתי ספר ברמה גבוהה, וכבר נותנים להם תשובות לשאלות שהם עדיין לא שאלו. כשהילדים גדלו ויכלו להשתמש בשכל שלהם, הם לא שאלו על העולם אלא כבר ידעו את התשובות עליו ולא היה מה לשאול. כמובן זה מוחק לגמרי את צורת האדם, הוא לא אדם חושב אלא אדם מדקלם, הולך בתלם שאחרים סללו.

מהתחלה כזו שכבר אני יודע מראש את כל התשובות התיאוריות הפילוסופיות שבנו היו מתות ויבשות.

האקזיסטנציאליסטים ניסו למרוד בכל החינוך ולנקות את עצמם ממנו, ולחזור למצב ההתחלתי של לא מבין כלום ולא יודע כלום, ומכאן לנסות לראות מה אפשר להתחיל לבנות. הם ניסו לחזור לשם לא כתרגיל מחשבתי אלא כחוויה ממשית. ממש לחיות כך, לחוות את החושך. זה מפחיד מאוד, קשה להביא את עצמי לשם.

מהמקום הזה יש קושיא עצומה, מה פתאום שאני אבין בכלל משהו על המציאות והעולם. אם נראה לי שהכל מקרי וחשוך ושרירותי (העולם לא אכזרי, הוא רק אדיש ושרירותי, שזה יותר גרוע. אכזריות זה סוג של יחס, מקריות עיוורת וחוסר שום הבנה זה חוסר יחס מוחלט), זה אומר שהעולם והשכל שלי לא מתאימים זה לזה. הם לא מדברים באותה שפה, לא באותם אותיות בכלל.   

אנחנו מתעלמים ומטשטשים את השאלה הזו מתוך פחד. נוח יותר להיצמד לחינוך ולחברה ולמה שכולם חשובים. ולכולם יש כבר תשובות ופתרונות והסברים, הם רואים הגיון בעולם ונוח לקבל מהם את זה. בגלל הפחד מהחושך והבדידות אנחנו לא מרגישים כמה הקושיא הזו עצומה ומוכרחת.

 

אי אפשר להתחיל לחשוב בלי לעמוד היטב על המקום הזה של חושך, להיות בו קצת לפני שמחפשים תשובות ואיך יוצאים מזה, לטעום אותו, למדוד אותו כמו בגד.

 

אם למשל תינוק עכשיו נולד, והכל לא מובן לו בכלל, הוא אבוד לגמרי, בודד לחלוטין. אין לו שום מושג מה הדברים שהעיניים שלו רואות, מה הולך לקרות בדקה הקרובה. אולי יבוא זאב ויאכל אותו, הכל יכול לקרות. הוא בוכה מאוד ואחר כך נעשה רעב. אפשר שהוא יהיה רעב יותר ויותר עד שימות. ככה זה נראה. מה פתאום שיהיה אחרת.

פתאום יש משהו חמים ורך שנוגע בו בעדינות, פטמה נכנסת לפה שלו ויוצא חלב טעים ומשביע, ואחר כך ליטוף ומנוחה על אותו משהו רך.

זה מחדש הכרה שיש בעולם טוב. כפשוטו. כמו שתינוק מבין שלינוק מאמא זה 'טוב'. זה לא מובן מאליו. זה לא מונח בעולם, כמו שרואים אותו בפגישה הראשונה איתו. יש כאן שני עניינים, האחד שהעולם מתחיל לקבל הגיון, סדר, מהלך. כשאני רעב אני מקבל אוכל. זה כבר לא חסר פשר ואבסורדי. הטוב זה האור שגורם לעין לראות. קודם היה חושך ולא ראיתי את המציאות בראיה שכלית של הבנה. הכל היה חשוך מצד ההבנה, שום הגיון, רק מקריות עיוורת לגמרי. כעת בגלל הטוב יש הגיון. כאני רעב אני קורא לאמא, והיא שומעת ובאה ומניקה ומשכיב הלישון. זה סדר ומהלך והגיון והבנה, זה אור שמאפשר לראות את הדברים בעין השכל.     

השכל העיוני לא רק נמשל לעין, הוא ממש העין בעצמה.

אם הבן שלי נכנס לבית ואני אומר למה אתה כל כך שמח. והוא מכחיש ואומר אני לא שמח. ואני אומר לו אני רואה שאתה שמח. והוא נכנע ואומר כן, הצעתי לה נישואין והיא הסכימה.

איך אני רואה שהוא שמח, העיניים שלי הן עיני בשר שרואות רק חומר, והשמחה היא משהו מופשט. זה לא שאני מפענח עם השכל אם זוויות הפה משוכות למעלה זה סימן שהפענוח שלו הוא שמחה. אני ממש רואה את השמחה בעיניים שלו, בפנים, בהבעה, בתנוחת הגוף, בהליכה, בכל צורתו כאחד.

 

זו לא ראיה של שכל עיוני אלא של כח הדמיון שגם הוא יכול לראות צורות, רק הוא לא יכול להפשיט אותן מהחומר ולראות אותן כדבר שקיים בלי גוף. הוא רואה שמחה אצל הילד, אבל לא שמחה מופשטת כמושג כללי שרואים אותו ממש חי.

מורה נבוכים ג' י"א:

"ואילו היה שם חכמה אשר יחסה לצורה האנושית כיחס הכח הרואה אל העין."

ויש עוד הרבה מקומות על זה.

העין הבשרי פועלת כי יש בה נפש, הנפש שלה היא עין נפשית ממש, יש עין בשר ובה שוכנת עין נפש של כח הדמיון ובה שוכנת עין נפש של השכל העיוני והם עובדים כאחד ממש.

 

זו כוונת אריסטו בתחילת ספר המטאפיזיקה. זה ספר על הסתכלות בשכל עיוני, והוא מתחיל מהסבר מה זה שכל עיוני.

 

"All men by nature desire to know. An indication of this is the delight we take in our senses; for even apart from their usefulness they are loved for themselves; and above all others the sense of sight. For not only with a view to action, but even when we are not going to do anything, we prefer seeing (one might say) to everything else. The reason is that this, most of all the senses, makes us know and brings to light many differences between things."

 

אם העולם רע אני לא רואה בשכל שום דבר. רע הכוונה מקרי לגמרי, לא מתייחס אלי. למשל מישהו מפליג בים ויש סערה, יכול לבוא גל ולהטביע אותו ויכול גם שלא לבוא. אין בזה שום הבנה וראייה של משהו בשכל עיוני. זו מקריות גמורה בלי שום התחשבות באדם. אם תינוק נולד באמצע היער ואמו מתה שם, והוא לבד ביער, היער זה עולם רע. היער לא מחפש להתעלל בו, הוא בוכה, רעב, מבוהל, היער לא מתעניין בו בכלל. לא מתייחס. רע זה רק העדר טוב.

 

אם אמא חיה ומטפלת, העולם טוב, ואז הוא גם הגיוני, מובן. זה הפירוש של מה שאומרים שהטוב הוא כמו האור שמאפשר לראות. כי העולם החומרי מצד עצמו חשוך. הוא לא טוב אל האדם.

אם מסתכלים יותר עמוק מהחומריות החיצונית, אפשר להתחיל לראות טוב בעולם. בדברים פשוטים. העץ הצמיח פרי כדי להפיץ את הזרע שלו. באופן מקרי לכאורה קרה שהפרי בדיוק ערב לטעם של האדם, בדיוק יש לו צבע נעים וריח נעים וטעם טוב, ועסיסיות במידה הנכונה ונוח לקטוף ולקלף, וזה גם מועיל לבריאות ומזין. אפשר לומר שזה צירוף מקרים עיוור. גם תינוק בוכה שאמא מניקה אותו יכול לומר שזה לא עולם טוב ולא אמא טובה אלא סתם צירוף מקרים עיוור.  אי אפשר להוכיח. אבל לומר שזה סתם צירוף מקרים זו זו עקשנות. במיוחד שזה חוזר על עצמו הרבה פעמים ובהרבה מאוד דברים שונים.

שער הבחינה של החובות הלבבות שייך גם לזה. הוא מדבר עם האקזיסטנציאליסטים. הוא אומר בואו נסתכל קת יורת על העולם החשוך האבסורדי השרירותי שאתם רואים. נכון, יש משהו בדבריכם. זה נכון שאני מסתכל ולא מבין כלום ולא רואה שאפשר להבין משהו. אני גם לא ממש רואה את הטוב. אדם חיכה לילד עשרים שנה, ואחרי שנולד לו הוא נדרס בתאונה. הכל מקריות עיוורת.

זה עניין שהוא גם פסיכולוגי, איך ניגשים. כמה רוצים להיות כועסים ומנוכרים וכמה פתוחים לקבל שיש טוב. החובות הלבבות אומר בוא אחזיק אותך ביד ונסתכל שנינו ביחד ונראה מה רואים.

למשל לקחו ילד לטיול ביער, והבטיחו שמאוד מעניין שם, והילד מתאכזב ואומר אין כאן שום דבר, רק הרבה עצים, זה מאוד משעמם.

אבא שלו מחזיק בידו ואומר בוא נסתכל. הנה אתה רואה שם את הסנאי, הוא רוצה להגיע לעץ עם הפירות אבל לא רוצה לרדת כי בשיח שעל יד העץ ראיתי נמר שמסתתר ומחכה שהסנאי יירד ויטרוף אותו (אם הסנאי יצליח לקפוץ לעץ עם הפירות ולא יפול, הנמר יתייאש וילך למקום אחר וייצא מהשיח ונראה אותו). והסנאי מסתכל אנה ואנה, חושב אם יצליח לקפוץ והנה הוא קפץ והצליח ואוכל פרי בשמחה. הוא לא נראה מזועזע מכך שהיה סיכוי גדול שהנמר יאכל אותו. וכל הלאה מסתכלים עד שהילד אומר מדעת עצמו, לא כמדקלם, באמת היער הזה הוא מקום מאוד מעניין.

ויש ילד עקשן שלא רוצה, ותמיד יאמר שמשעמם פה ולמה הבאתם אותי לפה. זה גם עניין של בחירה.

 

אם תינוק רואה שמה שמניקים אותו זה טוב, והטוב גורם לעולם שלו להיות מובן, מתפתחת אצלו גם תפישה אחרת, שיש מישהו מלמעלה שהוא מקור הטוב, הוא הטוב בעצמו, וכל הטוב שבעולם בא ממנו, וזה מה שאחר כך הוא ילמד שקוראים לו אמא.

 

.

.

כמו שמוכרחים את ההסתכלות של האקזיסטנציאליסטים כבסיס לכל מחשבה, כך גם זה טוב שאתה מתחיל מהרגשה שהכל לא מובן ומוזר.

 

אבל גם לא צריך להגזים, הכוונה היא ללמוד אריסטו ולא אפלטון. אפלטון זה כמו משנה או פסוקים, ואריסטו זה כמו סוגיית הגמרא. לפני שלומדים גמרא טוב ללמוד כמה פסוקים יסודיים ומשנה או שתיים בלי למצות את הנושא, רק כדי להכיר מעט שיש מקרא ומשנה שעליהם הגמרא מתבססת. לא חשבתי שתוכל להגיע להבנה מסודרת וברורה על סוגיית הטוב מהמקורות ששלחתי לך. זה רק קצת כדי להרטב במים לפני שמתחילים ממש לשחות. תנסה לראות מה אתה יכול לעשות עם זה, כשתרגיש שזה מספיק נמשיך, גם אם עדיין יש הרבה מאוד דברים לא ברורים.

אחרי טימיאוס (גם בו על הרוב הגדול נדלג או שנקרא סתם בלי לנסות להבין) נתחיל אריסטו, כנראה בפיזיקה ספר ג', ואז נלמד כמו שלומדים סוגיית גמרא שמנסים לקרוא כל שורה כמו שצריך ולדייק ולהבין בצורה פחות מעורפלת.

.

.

* * * * *

.

.

 

המשך:

כשאדם רואה או שומע משהו ואומר "אני מבין", לא כל כך ברור מה הוא מתכוון. למה אתה מבין ש 2+2=4 ואם אומרים 2+2=5 אתה לא מבין. מה בדיוק קורה שם? זה סוג של חווייה.

.

 

בדרך כלל כשזה לא עניין שכלי, 'אני מבין' פירושו 'זה נוח לי'.

אני לא מבין איך הבן אדם הזה  מתנהג, איך הוא נוהג. אם יש חנות שמוכרת בזול, אפילו אם ברור שהיא תפסיד ותיסגר הלקוחות אומרים אלה מחירים סבירים. זה מחיר הגיוני.

אם אני מתנצל שלא הגעתי בזמן, מי שחיכה לי אומר בנימוס אני מבין. הכוונה נוח לי עם זה, אפילו שהייתי צריך לחכות לך חצי שעה, כי אני מתחשב בך.

 

 

בעניין של שכל עיוני, 'אני מבין' פירושו 'אני רואה'. כמו במשנה שרבן גמליאל אמר רואה אני דברי אדמון.

 

שכל עיוני הוא עין ממש. השכל העיוני מתייחס למילים כמו אצבע שמצביעה על הדבר. למשל תינוק שעוד לא מדבר רואה משחק ומצביע ואומר "זה". כל המילים הן הצבעה על משהו שקיים במציאות והן מצביעות עליו ואומרות: "זה".

בשם פרטי זה מאוד ברור. אם יש לך כלב שקוראים לו טוטו, אתה אומר לי את המילה טוטו והמילה בעצמה בשבילי לא אומרת שום דבר. אם אתה מסביר שזה שמו של הכלב שלך, אני מבין מה אתה רוצה לומר אבל עדיין המילה לא באמת אומרת לי שום דבר.  רק אם ראיתי את הכלב שלך מעכשיו אני יודע מה המילה טוטו אומרת. המילה הזו היא שום דבר, זה סתם צליל. הוא כמו מדבקה שהצמידו לכלב. נניח שאמרנו שאם מוחאים כפיים שלוש פעמים הכוונה היא לכלב. זה כמו להצביע עליו רק לא צריך להכנס לחצר ולחפש אותו. ככה כל המילים. זו כוונת הרמב"ם שכתב שהמילים הן הסכמיות ולא טבעיות. הן לא משהו שקיים, הן לא חלק מהטבע. יש רק את הדברים עצמם שהעין רואה.

 

חשיבה אמיתית היא לא חשיבה מילולית, היא התבוננות, הסתכלות. המילים זה רק כדי לשתף מישהו אחר. והשיתוף הוא שאני מצביע לו על דבר שקיים במציאות והוא מסתכל עליו ורואה אותו.

אם אני אומר לך: 'לפעמים עצב יכול להיות רגש נעים'. אנחנו משתמשים בשכל מילולי חיצוני שמרכיב מילים כמו לגו ומגדיר אותן סתם לפי החלטה חברתית שרירותית. לפי הבנה כזו כיוון שהגדרת עצב היא משהו לא נעים, אפשר אולי לומר שהמשפט הזה לא מובן. (הכל זה רק דוגמאות שטחיות גסות רק להבהיר את העקרון)

או אם אני אומר לך שלראות את כל האנשים בפייסבוק מחייכים ומאושרים זה לפעמים מעצבן. לפי השימוש המילולי הגדרה של מאושר היא משהו חיובי ולא מעצבן, אז המשפט לא מובן.

אם משתמשים במילים כדי להצביע על משהו שרואים אותו בהתבוננות (ההתבוננות שלנו היא של כח הדמיון ולא של שכל עיוני,אבל זו גם התבוננות והיא גם רואה אידיאות (עיין ביאור היטב בע"ה איך כח הדמיון רואה אידיאות באדם חי חלק ג). זה גם עין. ההבדל הוא שהשכל העיוני יכול לראות צורה מופשטת. הוא לא רק רואה שפלוני שמח אלא רואה את השמחה כשלעצמה. כרגע ההבדל הזה לא חשוב לנו) אז אתה מסתכל על המציאות שאתה רואה. אם אתה רואה שלפעמים להיות עצוב זה נעים, אתה אומר אני מבין את המשפט. אם אתה רואה שלהיות עצוב זה היפך מנעים ואין במציאות מישהו עצוב שזה נעים לו, אתה אומר אני לא מבין את המשפט.  להבין זה לראות, אם אתה רואה את הדבר המציאותי שהמילים מצביעות עליו אז הבנת את המילים, ואם לא ראית אז לא הבנת.

כשאני אומר שתים ועוד שתים זה חמש, אתה מסתכל על המציאות של הישויות המתימטיות ורואה שזה לא חמש ולכן אתה אומר שלא הבנת אותי.  

 

יש קשר בין מה שאומרים: אני לא מבין את ההתנהגות של האדם הזה (כי זה לא נעים לי, לא טוב לי),  את המחירים הגבוהים וכו', לבין אני לא מבין מה אתה אומר במשפט אחד ועוד אחד שווה שלוש, כי השכל שלי לא רואה את זה.

 

מי שאוהב מתימטיקה ונוח לו איתה יכול לראות עם השכל שלו הרבה דברים שם. מי ששונא מתימטיקה יהיה קשה-הבנה. יש אנשים מבוגרים שלא מבינים איך להפעיל אפליקציות והגדרות בטלפון, למרות שהם אולי יכולים לכתוב ניתוח מבריק על אריסטו. יש נשים שלא יכולות להבין אם מסבירים להן איך מחליפים גלגל ברכב או איך מטפלים בכבלי חשמל או איך נותנים אגרוף בצורה מקצועית, והם יכולות ביחד עם זה להיות עורכת דין, אדריכלית או דוקטור לכימיה. יש גברים שלא מבינים אם מסבירים להם איך לגהץ חולצה או להכין פלפל ממולא או להחליף חיתול או לסרק יפה את הילדה לפני בית הספר, והוא יכול להיות בעל פרס נובל לפיזיקה. היכולת לראות משהו עם השכל תלויה בתפישה שזה משהו שיש בו טוב. ההבנה בדוגמאות האלה היא במובן של חיבור. צריך להיות מחובר למשהו כדי לראות אותו עם השכל.  מי שאוהב מוזיקה ומחובר אליה בקלות נעשה מבין במוזיקה ואומר הבחנות עמוקות ודקות על מוזיקה. מי שאוהב יין נעשה בקלות מבין ביין.

השכל מתאחד עם מה שהוא רואה. גם העין כך. כשאנחנו יוצאים לטבע לנוף יפה טוב לנו, ואנחנו רואים הרבה פרטים, כשאנחנו בתוך מבנה של בית חרושת מוזנח באזור תעשיה פחות טוב לנו, יש מצב-רוח אחר, ואנחנו לא רואים כל פרט במבנה.  ההבדל הוא רק במה שהעין רואה. "טוב" זה משהו שאפשר להתאחד איתו והאיחוד עושה טוב. הנאה, חיים, בריאות אמיתית פיזית ונפשית וכו'.

 

המצב ההתחלתי של האדם בעולם הוא בהלה, לא יודע איך להסתדר, בדידות. אז לא רואים שום דבר עם השכל.

יש עולים חדשים שבהתחלה הם מאוד מבולבלים. טועים בנתיבים בנסיעה, מתבלבלים בלספור את העודף של הכסף בחנות. אשתי הקודמת לימדה באולפן עברית לעולים חדשים. הם למדו חומר של ילדים. עולה חדש אחד אמר לה אנחנו לא טפשים, אנחנו רק לא יודעים עברית. את יכולה ללמד אותנו גם חומר עמוק ומעניין עם תוכן מורכב בעברית קלה, לא רק סיפורי ילדים טפשיים. היא ניסתה לעשות ככה וזה לא הצליח. הם לא יכלו להתרכז ולהבין את החומר המבוגר. רק חומר מאוד פשוט של ילדים הם הצליחו להבין. כי הם עוד לא הרגישו שהם בעולם טוב. העולם החדש של ישראל נראה להם מפחיד ושרירותי ומסוכן ולא מחובר לצרכים שלהם, למה שטוב להם. אז השכל שלהם לא רואה והם עושים הרבה שטויות. מאוד קל לרמות אותם.  

רואים איך הטוב הוא כמו אור שמאיר את השכל ומאפשר לו לראות את המציאות.

.

.

.

ההגיון אומר שהעולם לא יכול להיות טוב. איזה קשר יש בין העולם לצרכים של בני אדם. מה פתאום שהעולם יהיה מתאים ונוח לבני אדם. הרי העולם נוצר בלי קשר לבני אדם.

אם נניח יאמרו לך שישימו אותך על כוכב כלשהו בחלל, יבחרו כוכב מקרי שיש לו קרקע יבשה מוצקה וטמפרטורה שלא שורפת או מקפיאה וישימו אותך שם בלי חליפת חלל ובלי תחנת חלל, ישר בטבע, כמו שאתה כאן. נניח שישלחו לשם קהילה שלמה שיש בה את כל בעלי המקצוע, וגם יתנו זרעים וכלי עבודה וכו'. אז תאמר אבל איך אני אחיה שם, מה אוכל, מה אשתה, איך אנשום, צמחים גדלים שם? וכו' וכו', מישהו בדק את כל התנאים האלה שם? ויאמרו לך לא בדקנו, אבל הרי בכדור הארץ אתה מצליח לחיות, למרות שאף אחד לא התאים את כדור הארץ אליך, אז באותה מידה תצליח גם שם.

אתה תאמר אתם שולחים אותי למוות בטוח, בטוח שאין שם את כל התנאים שיתאימו לחיים שלי. אני צריך מליון דברים שיהיו מדוייקים לגמרי. הרכב האטמוספרה, מזג האוויר, הרכב הקרקע והמים, צמחיה, וכו' וכו' וכו'.

אז עולה השאלה אך זה שבכדור הארץ יש לך את כל אלה בדיוק, ושם אתה מניח בוודאות שלא יהיה לך.

.

 

לא ידוע איך התחילו החיים הראשונים. לפי המדע היתה תערובת של מולקולות כמו פחמן ופגע בהן ברק ומזה התחילו חיים. אף אחד לא ראה שזה קורה, וגם לפי מודלים וחישובים הסיכויים שזה יקרה במקרה הם אולי פעם במליארד שנה.

 

הסיכוי שכל התנאים על כדור הארץ יתאימו במקרה לצורת החיים שהתחילה במקרה בגלל מכת הברק, שיהיה לה מזון קרוב שהיא יכולה לתפוש וכו' (כנראה החי הראשון אכל משהו דומם. אכן יש חיידקים שאוכלים נפט. וצריך שהמקרה יעשה גם שיש בדיוק נפט קרוב), הם הרבה פחות מאחד למיליארד. היה צריך שיתחילו חיים במקרה והם יישמדו כי התנאים של כדור הארץ לא מתאימים להם, וככה שוב ושוב מליארד פעמים עד שיתחילו במקרה חיים שבמקרה כל התנאים של כדור הארץ מתאימים להם בדיוק והם לא מושמדים.

 

העולם מצד עצמו, אם הוא מקרי וחסר פשר ושרירותי ואדיש, אמור להיות בהכרח מטבעו לא מתאים לחיים. אנחנו מאוד רגישים, מספיק שינוי קטן בהרכב האוויר כדי שמייד כל החיים ימותו, או עליה של הטמפרטורות למעל שבעים מעלות, או שהשלג יפול במשך חודש רצוף ויגיע לגובה של עשרים מטר ויקבור הכל, וכו' וכו'.  יש מליון דברים שאם לא יהיו בדיוק ככה כל החיים יושמדו.

מה שאפשר לראות מזה אם בוחרים לראות ככה (תמיד אפשר להתעקש שהכל צירוף מקרים), הוא שני דברים. האחד שהטוב שבעולם לא טבעי לו מצד עצמו, לא מונח בו מצד עצמו, לא מסתבר שהעולם יהיה סתם ככה מצד עצמו טוב יותר מכל שאר הכוכבים. והשני שהעולם הוא טוב. אם העולם הוא טוב ולא מכח עצמו, מישהו מבחוץ לעולם החומרי עשה שהוא יהיה טוב. אם זה כך כעת נשאל אבל יש מישהו שזכה לתינוק אחרי עשרים שנה וכשהתינוק היה בן חודש הוא נהרג בתאונה. אם יש מישהו שעשה שהעולם יהיה טוב, הוא בודאי שולט בעולם, איך הוא מאפשר דבר כזה. איך הוא מאפשר שואה. האם ממה שהיתה שואה נסיק שהעולם אינו טוב. אבל הרי יש מזג אויר מתאים ורובו גם נעים, יש טבע יפיפה, יש מזון נפלא שגדל ממש כאילו שף מומחה חשב עליו. אפרסק, איזה צבע נפלא וריח נפלא ועסיסיות נפלאה וטעם נפלא, מחייה נפשות, והרכב חומרים בריא ומזין, והכל מתאים. הצבע מתאים לטעם והטעם לריח וכו'. איך כל הדברים הצטרפו במקרה לפי הנאת בני אדם. אם העולם במהותו, בטבעו, הוא עולם רע כמו שראינו בשואה, למה הפירות כל כך מתוקים. אפשר לומר שהפירות זה לא הוכחה, למרות שיש אינספור הוכחות כאלה, אפילו הצבעים של שקיעת השמש מותאמים לאדם שיסתכל ויתפעם. ואפשר לומר שהפירות (ועוד אינספור דברים מעין אלה) כן מוכיחים שהעולם טוב, וצריך למצוא תירוץ לשואה ומחלות קשות וכיו"ב. זו הדרך של המורה נבוכים והוא מנסה לתרץ. אמנם חז"ל כבר אמרו שמשה שאל על צדיק ורע לו והקב"ה לא השיב לו. אפשר לומר שהרמב"ם תירץ באופן כללי איך העקרון, אבל לא היה יכול לתרץ כל מקרה פרטי, ומשה רצה להיות יכול להבין גם את המקרים הפרטיים.  

 

אם אדם יפול לכוכב מאדים בלי חליפת חלל, לפני שהוא ימות הוא לא יוכל להתבונן באופן שכלי על המציאות שם ולהבין אותה. לראות בטבע של מאדים אידיאות ולראות את היופי והשגב והנוכחות של הבורא מתוך הטבע, לראות את האור שבטבע. רק בעולם טוב אפשר לעשות את זה.  כשראיתי תמונות מכוכבי לכת אחרים, הנוף נראה מאוד מכוער. מאוד מרתק ומסקרן, אבל אם היו מציעים לי לגור שם ולקבל דירה עם חלון לנוף, הייתי אומר גועל נפש הנוף הזה, להתעורר כל בוקר מולו, שמים אדומים והרי מדבר בצבע מתכתי מוזר ושחור וצורות לא נעימות. פעם ניסיתי לקרוא ספר של ג'יין אוסטין במקור, והשתמשתי במילון, ולמדתי מילים כמו Agreeable, amiable, הנוף שם הוא לא כמו המילים האלה. יופי זה סדר והרמוניה, הבנה זה לראות במשהו סדר והרמוניה. בנוף ההוא אני לא רואה יופי ולא הבנה. כי הטוב הוא האור שמאיר את עיני השכל, והטבע של מאדים הוא לא טוב.

 

.

.

* * * * *

.

.

המשך:

 

צריך מאוד להבחין בין "וידעת היום" לבין "והשבת אל לבבך"

 

אני לא יודע איך עושים "והשבת אל לבבך". נראה לי שהנפש בעצמה עושה את זה בקצב שלה בלי שאנחנו מודעים לזה. זה צמיחה טבעית של הנפש הרגשית. יש אנשים שעם הזמן והגיל נעשים יותר ממורמרים וקשים, ויש כאלה שנעשים יותר סלחניים ורגועים וחיוביים. זה לא עניין של החלטה. זה כמו שיש צמח בגינה שצומח טוב וצמח אחר שלא צומח טוב. אין הרבה מה לעשות עם זה. עבדתי עם קשישים במחלקה סיעודית, קרובים למוות, חלק היו מאוד עצבניים וקשים ומתלוננים, וחלק היו כמו מלאכים, מכל כל הדברים הקטנים, עם הרבה מאוד אור ונעימות. אני לא יודע איך זוכים לזה.

 

יש לימוד שכלי. מנסיוני, אם הלימוד ממש ברור, בצורה פשוטה, לא רק במילים גבוהות, זה מועיל במשך הזמן להשפיע על הנפש. בעקרון היחס בין השכל לנפש הוא כמו בין אבא לילד. עקרונית האבא יכול לחנך את הילד ולומר לו איך להרגיש ואיך להיות, אבל כמו שאנחנו יודעים בזמננו זה לא עובד. הילדים עצמאיים מאוד. במיוחד ביחסים שלנו עם הנפש שלנו, כבר פגענו בה הרבה והזנחנו, ואין לה אמון והיא מסוגרת ולא נגישה ובטח אי אפשר לומר לה איך להרגיש ואיך להסתכל על העולם. אבל אם האבא בעצמו בכנות גמורה הולך בדרך מסויימת, באופן פשוט ואמיתי, והילד מבין שזה אמיתי וזה מובן לו והוא מאמין לזה, זה משפיע עליו לאט לאט, קצת קצת במשך הזמן באופן עקיף.  

ילד מאוד ביקורתי מול אבא שלו, ובדרך כלל הוא לא מאמין שהאבא הוא באמת כזה כמו שהוא אומר. וכמעט תמיד הילד צודק. אם משהו הכי קטן מזוייף, או שהוא רק מילים בלי ממשות, הילד מיד מרגיש ומאבד אמון. אבל אם האבא באמת חושב בגובה העיניים, בהתאמה אמיתית למציאות, בכנות, בפשטות, הילד לאט לאט מכבד את זה ומושפע מזה.

למדתי לפני הרבה שנים אצל רב, הרב משה שפירא ז"ל מבית וגן. הוא אמר כך, שמה שאנחנו יכולים לעשות זה ללמוד כמה שיותר ברור וטוב, והנפש אולי תושפע מזה. אי אפשר באופן ישיר להשפיע עליה ולומר לה להכיר טובה או להאמין שהכל טוב וכו' וכו'. כמה שנים למדתי בדרך שלו, ולא ראיתי תועלת. גם לא ראיתי שהוא בעצמו יש לו נפש חיה ומאירה ונעימה ופתוחה וכו'. עכשיו נראה לי שהוא צדק, רק שהלימוד שלו לא היה מספיק ברור ומובן. הוא עדיין נשאר בנוסחאות של מילים שכתובות בספרים ונשמעות מובנות, אבל עדיין לא לגמרי ברור מה באמת באופן פשוט ואמיתי המציאות שמאחריהן. המבחן זה אם אפשר להסביר את זה לבעל בית פשוט שיש לו מספיק סבלנות להקשיב עד הסוף והוא ממש יבין ולא סתם יהנהן עם הראש.

הרב וולבה חלק בתוקף על הרב משה שפירא, הוא אמר שלימוד עיוני לבד לא מספיק, צריך לפעול כדי להשיב את הדברים אל הלב. עושים את זה על ידי לימוד מוסר פשוט רגשי בקול בכיה בחזרה רבה על אותם דברים, והתבוננות רגשית, ולנסות השפעה ושכנוע רגשיים על הנפש. לי זה לא הצליח בכלל, ולא ראיתי אף אחד שהשתכנעתי שזה הצליח לו, וגם אצל הרב וולבה עצמו לא השתכנעתי שזה עובד. זה כתוב אצל רבי ישראל מסלנט ורבי יצחק בלאזר, ואני מאמין להם,  אבל אלה היו תקופות אחרות לגמרי. לדעתי בימינו זה לא שייך.

.

אני קצת מרגיש שאם הלימוד מספיק ברור זה קצת משפיע על הנפש, לאט לאט ולאורך שנים, לא מיד. ולא לגמרי, רק חלקית. חלק קטן מאוד, ועדיין זה גם משהו. זה חובתנו בעולמנו וזה התכלית ואין שום דבר חשוב יותר, ואם זוכים אפילו גרגר זה כבר הצלחה כבירה. לומר לנפש תכירי טובה ותסתכלי שהכל טוב זה כמו לומר לילד שלך תראה כמה הרבה דברים יש לך ואיזה הורים טובים יש לך וכמה טוב לך בחיים. יש ילדים מסכנים באפריקה שהיו מתפללים לקבל עשירית ממה שיש לך. דיבורים כאלה לילד רק משפיעים הפוך, הוא רק נהיה יותר כועס ומתלונן. צריך פחות לדבר איתו ופחות לפנות אליו עם חינוך, ולדאוג שאתה בעצמך תהיה אמיתי וחי את החיים שלך ולא "מחנך" ואז יש סיכוי שהילד טיפה יתפייס וטיפה יושפע.  לכן אני משתדל להתעסק בלימוד להבין ברור, ופחות להתעסק כמה הנפש מתחברת לזה ומפנימה את זה. היא לא. וזה בסדר, זכותה. היא לא חייבת להאמין לי. אני ממשיך עם הלימוד שלי ומקווה שהוא יהיה אמיתי וברור ונוגע במציאות ולא רק מרכיב מילים כמו אבני לגו, ואז אחרי הרבה שנים משהו גם בנפש יקבל מזה קצת. זה קצת מצליח לפי איך שנראה כרגע.

 

לגבי העניין של הטוב בעולם, זה קונפליקט, זה אמור להיות קונפליקט. היו רק יחידי סגולה בודדים לפני הרבה מאוד שנים שבאמת ראו שהכל לטובה. נחום איש גמזו וכיו"ב. גם בין חז"ל זה היה נדיר. אפילו יעקב אבינו אמר מעט ורעים היו שני ימי חיי, ונדון על זה. לאברהם ויצחק היתה המדרגה של לראות שהכל טוב ויעקב כבר לא הגיע לזה, אז לנו אין מה להתלונן אם לא מגיעים לזה. לפחות להגיע למצב של קונפליקט זה כבר מדרגה גדולה. הרבה אנשים פשוט אצלם לגמרי שהעולם מקרי ורע ואדיש. אם מצליחים להגיע למצב שיש שני צדדים סותרים זה כבר הרבה מאוד מאוד. הסתירה הזו קשה ומסובכת, לא חכמה להתעלם מהצד שמראה שהעולם מקרי ורע, צריך להסתכל עליו, לחיות אותו, להיות איתו, לא לברוח. הוא קיים ואנחנו מאמינים לו וזו עובדה. עובדות לא צריך לטייח ולטאטא מתחת לשטיח. צריך לחיות עם העובדות ולגעת בהן ולהיות איתן  גם אם הן לא כמו שאנחנו רוצים שיהיו. יש אנשים שאצלם פשוט שהעולם רע ואין להם בכלל שני צדדים ולא קונפליקט. אם נצליח שיהיו אצלנו שני צדדים וסתירה כבר עשינו הרבה.

אני לומד כמו סוגיית גמרא את הצד שהעולם טוב, מנסה ללמוד את התירוצים של הרמב"ם על כך שרואים שיש רע בעולם, גם כן כמו סוגיית גמרא. כל זה רק לימוד שכלי, זה לא באמת מה שאני מרגיש ואיך שאני חווה ורואה את המציאות בחיים המעשיים. אבל אני מקווה שאחרי עשרים שנה הלימוד הזה אם הוא יהיה מספיק ברור ומשכנע ומובן ומעובד, הוא ישפיע קצת גם על איך אני מרגיש וחווה ורואה בחיים המעשיים.    

    

כל הדוגמאות שהבאתי וההסברים על כך שהעולם טוב לא היו נסיונות לשכנע שתראה ככה באמת בחיים, אלא רק ללמוד ולפרש כמו סוגיא למדנית בתלמוד, שמביאים דוגמאות והסברים כדי להבין סברא מסויימת שתכובה בתלמוד. גם מה שכתבתי שזה עניין של בחירה הוא רק פירוש למדני על הסוגיא. מבחינה למדנית אין הוכחה מוחלטת גמורה שהעולם טוב. יש מהלך שיכול לדחות את זה. אפשר לומר שמה שהפירות כל כך מתאימים לנו זה בגלל שהאדם במשך הציביליזציה התפתח בהתאמה לפירות שנמצאים. תורת האבולוציה אומרת שיש כל הזמן שינוים מקריים בחומר הגנטי שלנו, מוטציות. באמת רואים שזה קיים, מדי פעם יש שינוי מקרי בחומר הגנטי שגורם לתכונה חדשה. מי שאצלו החומר הגנטי השתנה באופן שנותן לו יתרון במלחמת הקיום הוא זה ששרד את מלחמת הקיום ומשתלט על האוכל, וממשיך לדורות הבאים, והאחרים נשארים מאחורה ונכחדים. אם היתה מוטציה מקרית שגרמה לבעל חיים להנות מהפירות ושהטעם שלהם ערב לחיכו, הוא התאמץ יותר להשיג פירות ואכל יותר פירות והתחזק והשתלט על המשאבים והאחרים לא היו להם מספיק משאבים ונכחדו, וכך יצא אחרי מליוני שנים שהיום מי שחי הוא זה שהפירות ערבים לחיכו. וכן מי שהיתה לו מוטציה שמזג האויר נוח ונעים לו היה יותר חזק להשיג מזון והוא שרד והאחרים נכחדו וכן בכל דבר.

בראשונים כתוב שכל פשט ופירוש בסוגיא תמיד אפשר לחלוק ולא לקבל, ואין דרך למצוא הוכחה חותכת כמו במתימטיקה. אפשר להסתכל על זה שכל אחד מקבל את הפירוש שמתאים לו לפי טבעו ומי שהוא. ולפעמים נראה שיש פירוש שהוא מאוד מסתבר והלב נוטה לו ורואה שהוא הרבה יותר מסתבר, ומי שלא מקבל ואומר שזה לא לגמרי מוכח באופן חותך, נראה שהוא רק מתעקש. אין בכל זה קביעות מוחלטות, רק דעת נוטה.  

בגלל שיש מהלך שלפיו כל הטוב בעולם הוא תוצאה של האבולוציה והוא מקרי, כתבתי שאין לי הוכחה חותכת נגד זה וכאן זה עניין של בחירה איזה פשט לקבל. אבל עדיין הכל הוא רק במישור של למדנות בסוגיא ולא במה שקורה באמת בחיים ובנפש.

.

.

* * * * *

.

.

המשך:

זה גם בגלל שאני נהנה ללמוד, מעצם הלימוד כמו מי שאוהב לשחק שחמט, וגם יש לי סקרנות וגורם הנאה לספק אותה. בשבילי ללמוד פרק באריסטו זה כמו לנסוע לחוץ לארץ לראות ארץ חדשה.  מי שלא נהנה ולומד רק כדי להיות אדם יותר טוב, אז הוא צריך להשקיע עשרים שנה של ללמוד כל יום לימוד קשה כדי שאולי, בספק גדול, אחרי עשרים שנה הוא יתקדם מילימטר אחד בלהיות אדם יותר טוב ומתוקן. לא בטוח שזה השיטה הכי יעילה. אם הוא לא נהנה מסתמא הנפש שלו תכעס עליו שהוא לומד ולא תושפע מזה בכלל.

עשיתי דברים בחיים שיותר עזרו לי להיות אדם יותר טוב מאשר הלימוד. בעיקר להשקיע בזוגיות, לחפש את המקומות שיש עלבון וטינה וחוסר שביעות רצון וכו', גם אצלי וגם אצלה, ולנסות להסתכל מה בדיוק קורה שם, להיות עם זה, לפתוח. קודם כל עם עצמי. לראות איפה אני כועס ומאשים ולא מרוצה, ועם עצמי להסתכל שם יותר. לחפש מה אפשר לראות יותר עמוק. ואז לשתף אותה בעדינות, במאמץ לתקשורת אמיתית ולא לבוא בטענות ולריב. ולהיות מסוגל להקשיב ולהכיל את הטענות שלה עלי ולהחזיק את הכאב ולברר ולא מייד להעלב ולהיסגר ולהתקיף וכו' וכו' וכו'. גם להשקיע בטיפול בקשישים או תינוקות הועיל לי יותר מהלימוד. אלה רק דוגמאות מהחיים שלי, אצל כל אחד זה אחרת לפי טבעו. יש מיתוס חרדי שהלימוד הוא מה שמתקן את האדם, אבל כמדומני שכבר דיברנו שמהגמרא רואים שזה רק דרך אחת ויש עוד הרבה מאוד דרכים.  

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 36, 36 - בסוגיא של "טוב". אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s