35 -התורה נמסרת מחדש בכל דור.

השאלה היתה על כך שהתורה היא דרכי נועם, איפה יש על זה בחז"ל סוגיות ומקורות ודוגמאות ואיך להבין את זה. הרי יש דברים כמו מיתות בית דין שהם לא כל כך נעימים. וכן על מה שכתבתי פעם שיש לפרש כל דבר בתורה באופן שיהיה דרכי נועם, איפה יש על זה מקורות וסוגיות.
אחר כך הדברים התגלגלו לשאלה של יציקת התורה לכלים חדשים במסירתה מחדש בכל דור.

זה מה שכתבתי:
אני לא יודע. זה לא יסוד שבניתי בעצמי ולא חקרתי את הסוגיא בעצמי. לא מספיק להיזכר במקרה במקום אחד או שניים אלא לחפש את המקומות העיקריים כולם ולראות איך הם נלמדים וכו', וצריך לעבוד על זה. שמעתי את זה מהרב וולבה בשם רבי ירוחם וקיבלתי את זה ככה.
הוא הביא את הגמרא סוכה לב א:
אמר ליה רבינא לרב אשי ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא אימא חרותא בעינא כפות וליכא ואימא אופתא כפות מכלל דאיכא פרוד והאי כפות ועומד לעולם.
ואימא כופרא? אמר אביי (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"
רש"י:
"אימא כופרא – היינו נמי עץ כעין חרותא אלא עדיין בן שנה או שתי שנים ולא נתעבה עצו ואתה יכול לכפות ענפיו על ידי אגוד ולזקפן למעלה לאוגדן עם אביהן:
דרכיה דרכי נועם – ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצין הרבה ומסרטין את הידים:"
מכאן הוא אמר שכל פעם שיש לו שני פירושים לאותו עניין ואחד מהם הוא דרכי נועם והשני לא, הוא מכריע כמו הפירוש של דרכי נועם. כי מבואר כאן שמצד כללי השפה והפרשנות ולמדנות היה אפשר לומר שזה כופרא ו"דרכי נועם" הוא כלל להכריע את הפירוש.
זה לא רק איפה שיש שני פירושים, כי הסיבה ש"דרכי נועם" מכריע שאלה הלכתית הוא משום שהפסוק דרכי נועם נאמר על התורה כולה, ואם כן הכל בתורה מוכרח שיהיה דרכי נועם.
.
.
בזכריה יא ז:
וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן.
רש"י:
"וארעה את צאן ההרגה" – כל אלה דברי הקב"ה לנביא ואני רעיתי אותם בימים הקדמונים
"לכן עניי הצאן" – אמת עניי הצאן היו כשהתחלתי לרעותם
"ואקח לי שני מקלות" – לסוף ימים חלקתים לשתי ממלכות בעוונם
"לאחד קראתי נועם" – ירבעם אמר לנהלם לאט
"ולאחד קראתי חובלים" – רחבעם אמר להם ליסרם בעקרבים ולפי שדרך צאן לנהלן במקלות קרא למושליהם מקלות.
המלך מנהל את העם, ולכן הוא נקרא מקל, כמו שמנהלים את הצאן עם מקל. אבל כשהוא עושה את זה לאט זה נקרא נועם.
נועם זה לא רק ללטף אלא זה לנהל ולשלוט, רק לאט. כתוב חושך שבטו שונא בנו. בחינוך צריך גם גבולות ואיסורים ועונשים, אבל אפשר לעשות את זה באכזריות וכח, שמייסרם בעקרבים, מקל חובלים, או לאט. לאט כלומר להסתכל על הילד, לראות שהחינוך מתחבר אליו ומצמיח אותו, חנוך לנער ע"פ דרכו וכו'.
אמנם כתובים עונשי מוות קשים בתורה, אבל אמרו שסנהדרין שהרגה פעם את בע' שנה נקראת קטלנית. יש ריכוך בזה.
אמרו שאדם לא יתן בתו לעם הארץ, כי עם הארץ מכה ודורס כארי ותלמיד חכם מפייס ובועל כמו תרנגול. זה משל על חומר וצורה, הצורה כשמתלבשת בחומר יש בה אנרגיה של כח מתפרץ ואלים, וצריך עבודה של ריכוך, שזה היה נועם. האנרגיה של התלבשות הצורה בחומר כוללת ענשי מיתת בית דין. כמו שאמרו שהגאולה העתידה יהיה שהקב"ה וישראל מתחברים כמו אריה ולביאה שמזדווגים. אבל במהלך החינוך שבונה ומכין לקראת זה צריך רוך. לכן המיתות בית דין מרוככות ובעצם כנראה שלמעשה אף פעם לא הרגו אף אחד.
רבי ירוחם אמר שכל סוגיא שנראית לנו שאינה דרכי נועם זה אומר שלא הבנו וצריך ללמוד אותה שוב. יש לו סדרת מאמרים על מידת הדין, הוא מראה כמה היא מתוקה ויפה וטובה וקרובה ואהובה ולא מפחידה. הבת שלי אמרה לי פעם שכשהיא היתה קטנה היא היתה מעצבנת אותי בכוונה, כדי שיגיע הרגע שאתן לה איזו מכה. כי אז היינו מסתכלים בעיניים במבט עמוק והיה חיבוק והיה רגע מיוחד ועמוק של חיבור נפשי וחזרה מההשתוללות לעצמה באמת, וגם אצלי חזרה ללהיות אבא באמת, כמו תשובה שאדם חוזר למה שהוא באמת, ויש בזה עונג ונוחם והיא חיפשה את זה.
אני מתכוון שמיתות בית דין זה חינוך ותיקון ולכן זה לא סתירה לנועם. רק בגלל הנועם צריך שזה יהיה מרוכך ולא בכח. אבל בלולב אנו באים לעשות מצוות עשה בשמחה ואהבה להודות לבורא, כאן אין מקום לחינוך וגבולות ועונשים אלא לחיבוק, ואם זה שורט את הידיים זה סתם חוסר התחשבות וחוסר אהבה.
לא מובן לנו איך יתכן לומר שהתורה היא דרכי נועם כשהיא ההיפך מזה, כי אנחנו לא מספיק מבינים כמה אנחנו רחוקים מהתורה ומהבנתה. בכל מקום כתוב שהתורה זה הסדר הטבעי של העולם. ובעיניים שלנו הסדר הטבעי זה ללכת לים בשבת כמו השכנים וכו'. ומה טבעי בלתקוע בשופר ולאכול מצה ולהניח תפילין וללמוד גמרא עם אותיות קטנות מלפני מאות שנים שמדברת על כל מיני דברים מוזרים ותלושים ולא טבעיים. שור שמצא קרניים תלושות ואחז בפיו והזיק האם זה נזקי קרן או שן, ולשמור כשרות, מה טבעי בזה. וכו' כו', זה נראה הכי לא טבעי שאפשר. וכתוב בכל מקום שתורה זו אהבה וקרבה וידידות וחסד. וזה נראה אצלנו לגמרי לא שייך.
פעם אמרו לי שהתורה לא מתחשבת בשינויי הזמן התרבות וכו' ולכן היא לא רלוונטית בזמננו. ואמרתי שיותר מזה, לא רק שבגלל שינויי הזמן והתרבות היא לא רלוונטית, אלא היא בכלל לא תורה.
למשל, אני לא יודע אם שמעת, זה נמצא כאן, יש הקלטה של הכרזת בן גוריון על הקמת המדינה, ואנשים נרגשים מוחים דמעה.
בימינו זה נשמע מצחיק וטפשי ונלעג. כמו פרודיה. אי אפשר לא לראות בזה בדיחה. השתמשו בנלעגות של זה כאן (בעיקר במבט שהתלמידים נותנים בבן גוריון אחרי הכרזתו). זה אומר שדברי בן גוריון בימינו אומרים משהו אחר לגמרי ממה שהם אמרו כשהוא אמר את זה אז. אם חוזרים על דבריו מילה במילה, מה שהיה אז דברים נשגבים ומרגשים היום שומעים בדיחה. אלו אותם מילים אבל עם תוכן שונה לחלוטין. אם רוצים לשמור על התוכן צריך לומר מילים אחרות לגמרי. יש היום שיח רציני בציבור (לצד צעקות וריבים) על זכויות אדם ומיעוטים, על יחסים בין דתיים לחילונים וכו', עניינים עקרוניים של איזה צביון יהיה למדינה. התוכן העמוק של השיחות האלה הוא שהעם היהודי הגיע לשלב בדרכו שהוא שלב של חיים במדינה משלו, והשאלה היא על איך אנו "מכריזים" על השלב הזה של היציאה מהגלות לחיים במדינה עצמאית. כעת השאלה היא איך אנחנו רוצים לעשות את זה, איך מסתדרים בינינו לעצמנו ועם הערבים, איזו מדינה אנו רוצים שתהיה לנו ולמה וכו'. כלומר השיח הזה בתוכן העמוק שלו הוא אותו דיבור של בן גוריון מצד התוכן, אם כי הצורה שונה לגמרי.
במהפכה הצרפתית צעקו סיסמות על חירות שוויון אחווה, וערפו ראשים. היום מי שיצעק את הסיסמאות האלה ייתפס כליצן שעושה הצגה, או משהו כמו טקס ממלכתי מסורתי מיושן, כמו מסדר כבוד ומטחי כבוד ביום הזכרון. אם יערוף ראשים ייחשב סתם רוצח משוגע. יש היום שיח רציני ופעילות על זכויות מגדריות ופמיניזם, זכויות אדם וזכויות מיעוטים. זה הרבה יותר מתוחכם ועדין ורגיש לניואנסים ועדין וסבלני מהסיסמאות של המפכה הצרפתית, אבל במושגים של ימינו כך נראה אותו תוכן עצמו בשורש העמוק שלו.
אם למשל אני מדבר עם אדם מבוגר על שאלה כמו מה זה מוות או אהבה. או אפילו על משכנתא ופנסיה. ואחר כך אני אומר אותם דברים מילה במילה לילד בן עשר. הילד יבין משהו אחר לחלוטין. אני יכול להעביר לילד את התוכן העמוק בשפה שלו, וזה יהיה שונה לגמרי מבחינה חיצונית
כך ממש התורה צריכה תרגום לפי שינויי התרבות. מורה נבוכים כל כך שונה בצורה ובסגנון ובנושאים מהתנ"ך והתלמוד אם קוראים אותם בעין ערומה, כמו שהם, בלי התיווך של המפרשים המאוחרים. גם כתבי האר"י שונים מהתנ"ך והתלמוד. גם שולחן ערוך ונושאי כלים מאוד שונים מהתנ"ך למשל. אם ניקח מישהו שבא ממאדים ולמד עברית וניתן לו לקרוא תנ"ך, או אפילו תלמוד, ואחר כך שולחן ערוך עם משנה ברורה, הוא יאמר שאלה ספרים שונים לחלוטין.
בלי תרגום, הצורה החיצונית נשמרת אבל התוכן הפנימי משתנה לגמרי. התרגום משנה את הצורה החיצונית ושומר על התוכן הפנימי.
לכן בכל דור יש משה רבינו של הדור שהוא מנסח את התורה מחדש לפי אותו דור, משנה את הצורה החיצונית ושומר על התוכן.
את העבודה הזו של תרגום כבר מזמן הפסיקו לעשות. מה שהרמב"ם עשה לא התקבל בציבור, שמרו על התבניות הישנות התלמודיות. הרמב"ם כתב שכוונתו שילמדו רק את התנ"ך ואת משנה תורה. כלומר יפסיקו ללמוד את התלמוד. לא תהיינה יותר ישיבות בהן לומדים סוגיות גמרא בעיון.
יש שאלה האם כשהרמב"ם כתב את משנה תורה, האם הוא התכוון שזה יהיה פרשנות על התורה, שמספר לנו מה הכוונה במה שכתוב בתורה, כמו פירוש רש"י ותוספות וכו', או שזה יהיה מעכשיו התורה בעצמה.
למשל המשנה לא רק מספרת לנו מה היה בתוספתא או קבצי הברייתות שהיו לפני המשנה ומפרשת אותם, אלא אחרי שרבי כתב את המשנה מעכשיו היא מחליפה את קבצי הברייתות שהיו לפניה והיא היא גוף התורה שבע"פ. באגרות הרמב"ם רואים שהוא סבר שזה תלוי בקבלת העם. אם יקבלו את ספרו כמו תורה ממש בעצמותה, אז ספרו יהיה מעכשיו התורה בעצמה, וכמו שהמשנה החליפה את קבצי הברייתות (הן נשכחו, אף אחד לא לומד יותר תוספתא או קבצי ברייתות אחרים קדומים שבכלל לא ברור מה היו. רק מעט מאוד מזה מובא בתלמוד לפעמים), כך המשנה-תורה יחליף את המשנה והתלמוד (והם יישכחו מן הסתם על ידי רוב הלומדים מלבד כמה חוקרים שמתמחים בזה). ואם העם יקבל את המשנה תורה רק ככלי עזר להבין את סוגיות התלמוד ומסקנתן ולא להחליף את התלמוד, אז כך יהיה. ואכן העם קיבל את זה רק כפרשנות לתלמוד ולא כהחלפה שלו. אבל הרמב"ם רצה שיקבלו את זה כניסוח החדש של התורה,כמהלך חדש של תורה. ובו לא ילמדו יותר סוגיות תלמוד אלא רק משנה תורה ומורה נבוכים. אי אפשר לתאר עד כמה כל היהדות היתה שונה אם העם היה מקבל את זה ומפסיק ללמוד גמרא בישיבות.
לא היו בכלל כל הספרות של חידושי ר' פלוני על מסכת פלונית. לא היו ישיבות בצורה המוכרת לנו. היו בתי ספר שבהם היו לומדים משנה תורה שעה ביום, תנ"ך שעה ביום (או שעתיים…), רוב היום היו לומדים אריסטו, וכמובן גם אסטרונומיה ושאר חכמות חשובות. מסתבר שלא היו לובשים כיפה (שהיא לא חיוב הלכתי) ומתלבשים כמנהג העולם הנורמלי ומצניעים את הציצית כמנהג הספרדים, ועוסקים בכל ענפי הידע והאמנות ביחד עם החילונים והגויים וכו'. כך היה המהלך שהתחיל בתור הזהב בספרד ונגדע, כך גדלו גדולי עולם כמו הרי"ף הרמב"ם הרמב"ן המאירי רבי יהודה הלוי האבן גבירול האבן עזרא ועוד ועוד.
באשכנז וצרפת היתה דרך אחרת של רש"י ותוספות והיא זו שזכתה להתקבל על ידי רוב העם בדורות שאחר כך, ואנו ממשיכים שלה. אני לא מתלונן. רש"י ורבינו תם ותוספות נחשבים יותר גדולים בתורה מהרמב"ם, ואם העם הכריע כמו הדרך שלהם זה משמיים וכך צריך להיות (לפני שקהילות יהדות המזרח עלו לארץ, אומרים שצביון היהדות בחלק מהמקומות שם היה יותר קרוב למה שהיה בתור הזהב בספרד, מתינות וחיבור עם הסביבה והאנושיות ופתיחות לעולם וכו'). אני רק מראה כמה הרבה תרגום היה יכול להיות לתורה ולחיי תורה ביחס למה שהיה למשל בימי הגאונים או התלמוד.
לכן אמרו בראש השנה כ"ה "למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן פלוני כנדב ואביהוא פלוני כאלדד ומידד".
רש"י:
שלא יאמר אדם – על בית דין שבימיו וכי פלוני ופלוני כמשה ואהרן שאשמע לו עכשיו שלא נתפרשו אמור לו אם אינו כמשה ואהרן הרי הוא כאחד משאר זקנים שאינך יודע מי הם:
ושם עמ' ב':
"ואומר (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו", שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים.
ואומר (דברים יז, ט) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר (קהלת ז, י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה:"
אומרים ששאלו את החזון איש הלכה, והוא התנצל ואמר שהוא לא למד את הסוגיא ולכן הוא פוסק להם מתוך המשנה ברורה. ושאלו מה רע בלפסוק מתוך המשנה ברורה, למה צריך להתנצל על זה? והוא השיב שזה כמו לאכול מקופסת שימורים.
להבנתי זו הכוונה שאין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו. כי שופט שבימיו אצלו יש את התרגום של התורה נכון לאותו רגע ממש ואז הוא חי כמו סלט טרי מרענן. מי שחי אפילו לפני עשרים שנה התורה שלו כבר לא מעודכנת והיא קופסאות שימורים שקשות לעיכול ומכבידות.
זה כמו אשה שלובשת שמלת ערב לארוע. אם היא תלבש את השמלה מלפני ארבעים שנה שאז הניבה לה מחמאות רבות, היום האמירה של השמלה כבר לא תהיה של אשה הכי אופנתית חטובה ובעלת סגנון ואטרקטיביות, אלא שמלה של דודה זקנה שמתאימה לזקנות שרוצות להראות זקנות, ואם צעירה תלבש אותה זה ייראה תחפושת נלעגת. כמו הגלימות והפאות של עורכי הדין באנגליה, ששמרו על האופנה של אז. יש דברים שלא תלויים באופנה, והם נחשבים הדברים החשובים והרציניים, ומה שהתורה תלויה באופנה זה כביכול זלזול בה. אבל להיפך ,זה אומר שהיא דבר חי, שחי עם האנשים, זורם איתם, קרוב צמוד וחי ומשתנה. לא משהו כבד מאובן ונוקשה שהאנשים צריכים להתכופף לפיו. והרי אמרו על התורה שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ואמרו שהתורה היא מכתב שהמלך כתב היום ולא מכתב ישן שהמלך כתב פעם.
בכל אופן לפי כל דרך שתהיה (גם אם הוכרע כמהלך של רש"י ותוספות) צריך תרגום כל דור מחדש (ואצלנו כל חמש שנים הם דור), וכבר דורות רבים שזה לא נעשה. לכן כל מה שהתורה אומרת לנו זה בכלל לא התורה. כמו שבימינו נאום בן גוריון זה בכלל לא נאום בן גוריון. כשאנו קוראים את התורה כמו שהיא בידינו אנו שומעים משהו אחר לגמרי בתורה ממה שהוא התוכן שלה. לכן יש כל כך פער בין מה שאומרים לנו שכתוב בתורה לבין מה שאנו קוראים בה. מספרים לנו שהתורה היא אהבה, שמתן תורה זה כמו חתונה והתורה היא הכתובה והיחסים הם כמו בשיר השירים. שהתורה היא אור, דרכי נועם, טבע, אנושיות, תורת חסד, עץ חיים היא למחזיקים בה, מרפא לגוף ולנפש, ידידות, תחילתה וסופה גמילות חסדים וכולה גמילות חסדים וכו' וכו'. ואילו כשאנו ממש קוראים אותה מילה במילה באובייקטיביות ושמים לב לפרטים, אנו רואים טקסט חשוך, תמוה, חסר שכליות ואור ורוך ונועם, חסר ערכים, שוביניסטי, אכזרי, מכביד, קטנוני ומלא כעס ועונשים חמורים על מעשים שהם לא באמת רעים (מי שהשחית זרע נחשב רוצח ויהיה נדון לנצח להתבשל בדודים של זרע רותח ואפילו תשובה לא מועילה לזה. מי שלא ענה אמן גם כן יהיה לו גהינום זוועתי וכו'). זה נשמע מוזר, מאולץ, לא נותן לחיות, מנתק מהטבע, משעבד אותנו בכל רגע והופך אותנו לרובוטים או חיילים בצבא נוקשה, החתונה הזו של מעמד הר סיני נשמעת כמו חתונה בפקיסטן שבן חמישים מתחתן עם בת שמונה נגד רצונה ומתעלל בה.
הועיל לי שיצאתי מהמסגרת החרדית, והייתי אנוס לא לקיים מצוות הלכתיות, שקיבלתי הסתכלות קצת פחות מאובנת ומקובעת ומפוחדת על התורה, ואני מנסה לעצמי לגשש את דרכי לחפש איך היה יכול להיות התרגום של התורה לפי זמננו. זה דורש הרבה מאוד עמל כי לא מספיק ללמוד מה שכתוב לשנן ולזכור ולסכם, אלא צריך להבין ברמה כזו שיהיה אפשר לחשוב מה התוכן של זה ומה הכלי החיצוני של זה, ולא לתת לכלי החיצוני להסתיר את התוכן האמיתי.
כשהייתי חרדי, והייתי חסיד הכי אדוק של הרב ש"ך ודקדקתי בכל ענייני החרדיות הליטאית בהלכה ובהשקפה וכו', והוצאתי את אמרי יצחק, ונקראתי בשמי השני יצחק ולא בשם שהייתי רגיל בו ניר, הרב יצחק ירוחם בורודיאנסקי משגיח ישיבת קול תורה (שהיה נשיא ישיבת הר"ן ואומר בה שיחות, שבה למדתי ומסרתי שיעורים והכיר אותי), אמר שאסור לקרוא בספר שלי ושהוא מטמא במגע ובמשא ואסור להיות איתו תחת אותה קורת גג. ושלח בחורים לאסוף את הספרים שלי מהישיבות ולשרוף אותם. שאלו אותו אבל אין בספר שלי שום דבר שהוא נגד ההלכה או ההשקפה המקובלת ויש לו הסכמות מגדולים וכו'. והוא השיב אבל נושבת בו רוח קלה שקטה של שינוי וחידוש. זה לא הריח והטעם שהכרנו תמיד, שקיבלנו מאבותינו. משהו בין השורות הוא לא כמו מסירת התורה שמקובלת אצלנו וזה מסוכן. אנחנו חייבים לדאוג לשמור על התורה בדיוק כמו שקיבלנו אותה וכך להעביר אותה הלאה. דווקא שינוי דק ולא מורגש, מחרדי משלנו, הוא הכי מסוכן, כי לא ירגישו בו. ושינוי הכי קטן זה חורבן התורה, ספר תורה ששינו בו אות אחת פסול והוא בכלל לא תורה כל עיקר. זה כבר לא אותה תורה שקיבלנו בהר סיני, ואנו חייבים למסור את הנפש להעביר אותה לדור הבא בדיוק כמו שקיבלנו ולא לשנות כלום. כמו שהנצי"ב מוואלאז'ין אמר שהוא לא יעביר את ישיבת וולאז'ין לגבול הפולני כדי להינצל מהגזירה אלא יסגור אותה, כי אפילו אם יפרקו אבן אבן ויבנו בדיוק כמו שהיה, קורי העכביש שעל הקיר כבר לא יהיו אותם קורים. ואנו מחוייבים לשמור על התורה בדיוק כמסירתה ואם אי אפשר אז נסגור את הישיבה ונושיט את המפתחות לשמים כמו שעשו הכהנים בחורבן בית המקדש. ובספר שלי המילים הם מילים של חרדי ליטאי כמו פעם, אבל קורי העכביש הישנים התחלפו למשהו אחר, ולכן זו לא הישיבה שקיבלנו וצריך לסגור אותה.
הוא צדק בדבריו. באמת כבר אז הרגשתי באופן עמום את הצורך בתרגום הזה שאנו מדברים שיש צורך לצאת מהקבעון. גם את ספרי הרמב"ם שרפו מאותה סיבה וחלק מהשורפים היו מגדולי ישראל הכי חשובים כמו רבינו יונה (אמנם הוא אחר כך חזר בו אבל היו חשובים שלא חזרו בהם).
אחר כך, בכתיבת הבלוג, לא מעט האשימו אותי שאני רפורמי. כשכתבתי היתר על השחתת זרע לבחורים לא נשואים כשיטת העזר מקודש, אמרו לי לי שאני מתיר את האסור. אמרתי להם כל המקורות ולשונות הראשונים והניתוח והסברות והעיון הכל פרשתי כתוב בפירוט. תקשו עלי, תפריכו את דברי ממקורות או מסברא ואז אשתכנע שטעיתי ואמחק את דברי ואתנצל ברבים. ואמרו אנחנו לא צריכים להתייחס לכל הפלפולים שאתה מפלפל כי אנחנו כבר יודעים מראש שזה שקר גם בלי להתייחס לכל פרט. (עד כאן זה בערך לשונם, מכאן אני מסביר שיטתם במילים שלי) כי היהדות כבר קבועה, מוכרת. השחתת זרע זה יסוד ביהדות, בחינוך, זה מהמפורסמות. נניח שתוכיח מהתנ"ך ותלמוד שו"ע ופוסקים בהוכחות חותכות שמותר להדליק אש בשבת. לא צריך להתפלפל איתך ולהקשות על דבריך כדי לדעת שאתה טועה, חוטא ומחטיא. כי זה כבר מפורסם שהשבת היא יסוד ביהדות. ובאותו אופן מפורסם שאיסור השחתת זרע זה יסוד של יהדות. אתה לא בא לדון בפרט הלכתי כמו לפתוח בקבוקי קולה בשבת. אתה בא לשנות את הצביון של היהדות מיסודו. אילו בחורים יצמחו לנו אם יחשבו שמותר להם להשחית זרע. אלה לא יהיו הבחורי ישיבה שאנו מכירים, העדינים (אכולי רגשי אשמה), אלא משהו אחר לגמרי (זקופים ומיישירי מבט ואולי גם לא ממושמעים. אמרנו שצריך תרגום אז בסוגריים אני מתרגם). והם צודקים. מדובר כאן לא בסתם עוד דיון הלכתי אלא בשינוי הצביון של היהדות. כמו כן גם מה שכתבתי דיון הלכתי שלענ"ד הוא מוצק ועדיין לא שמעתי שום פירכא משכענת עליו, להתיר שימוש במחשב וטלפון בשבת.
אני הכי רחוק שייתכן מלהיות מנהיג ציבור ושופט של ימיו וכו' וכו'. דעתי לא מעורבת עם הבריות, אני מסתגר בחדרי וחי את חיי הפרטיים בלי שום שייכות לציבור ואני מתגונן בתוקף נגד כל נסיון למשוך אותי לכיוון כזה אפילו במעט. אפילו לבקשה שאומר משהו בלימוד תורה ציבורי בליל שבועות סרבתי בכל תוקף. וכמובן אני רחוק מאוד מאוד מלהיות בר הכי לעשות מהלך כזה שדורש שליטה מלאה ומדוייקת לגמרי בהבנת כוונת התורה לאמיתה בפנימיותה. כדי למסור את התורה בכלי חדש מוכרחים לצקת לתוכו את כל התוכן הישן בלי שום שינוי בתוכן, ולזה צריך לדעת את כל התוכן הישן על בוריו. אני לא עושה תרגום לציבור, אבל לעצמי אני מוכרח, וגם אם הוא מוטעה ושבור זה מה שיש לי מהתורה ובלי זה אין לי תורה כלל. צדקו אלה שאמרו שאני רפורמי בכך שמי שיוצק את תוכן התורה לכלים חדשים מוכרח שזה יתקבל בציבור כדי לאשר שהתרגום שלו נאמן לתוכן המקורי ואינו רפורמה שעוקרת את התורה. קבלת הציבור זה לא רק אישור אלא זה עצם מה שעושה את הדברים לתורה. הציבור שופט וקובע מה תורה ומה לא. אפילו הרמב"ם עמד למשפט הציבור ודבריו לא התקבלו. כיוון שהמהלך שלי לא מקובל כלל בציבור ואפילו לא מתחיל להיות, אין לזה אישור שזה תרגום נכון של התורה, ויש להתייחס אל זה כאל תרגום מוטעה שהוא עקירת התורה ורפורמה. אמנם לענ"ד תורה לא מתורגמת, מאובנת ומקובעת, היא לחלוטין ובוודאות לא תורה כלל. המהלך שלי בשבילי באופן פרטי יש ספק שמא יש בו מקצת מן המקצת לחלוחית של תורה. לכן אני מעדיף אותו. מלבד זאת לענ"ד היום אין בכלל ציבור (זו הסיבה האמתית שבגללה אני נמנע מכל מעורבות בעניין ששייך באופן כלשהו לציבוריות. זה מוצג כביישנות אבל כשרציתי אמרתי שיעור באולם ישיבה לפני עשרות אברכים דרוכים להקשות ולא היה לי קשה כלל מצד ביישנות ואימת קהל, להיפך, מאוד נהניתי ואפילו לא הכנתי מראש מה אומר כדי שזה יהיה טבעי וחי. מה שנקרא היום ציבור להרגשתי זה לא גוף חי אורגני עם נפש ציבורית אלא פיקציה, משהו ריק שעושים רק כי בודד ומשעמם, כמו מסיבה במועדון. או שזה המון מוסת). לכן גם אולי אין ממש תורה (האמת תהיה נעדרת שתעשה עדרים עדרים, חכמת סופרים תסרח, בית הוועד ייהפך לזנות), יש רק רסיסים שבורים שכל אחד מלקט משהו אפסי מהם באופן פרטי ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים וגם את זה איננו יודעים איך לעשות.
מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 35, 35 -התורה נמסרת מחדש בכל דור.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 35 -התורה נמסרת מחדש בכל דור.

  1. primegadim הגיב:

    וואי…! חזק, מעורר, מעודד
    ומרגש מאד מאד, ריגשת אותי, ניר!
    (אני מדבר אליך כאל חבר, קורא לך ניר, למרות שעל פי עמקותך בתורה
    הייתי צריך לדבר אליך לפחות בגוף שלישי עם הכבוד שנותנים לתלמידי חכמים גדולים בתורה.
    מקווה שתקבל את זה, בהתחשב בגילי 73, ובעזרתי לאנשים להשתקם
    בנכות ובמחלה בעבודתי המיקצועית.)
    התכנים שבדבריך ממש הקבילו למשהו שכתבתי לפס' מפרשת השבוע
    וברשותך אעתיקו לכאן:
    {מז} כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם
    וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
    (דברים פרק ל"ב)

    דרשו חז"ל: "כי לא דבר ריק הוא מכם",
    ואם ריק הוא – מכם.
    ולמה?
    שאין אתם יודעים לדרוש את התורה,
    בשעה שאין אתם יגיעים בה.
    "כי היא חייכם" – אימתי התורה חייכם?
    בשעה שאתם יגיעים בה.

    לדרוש!
    לדרוש ולדרוש,
    כי אם אין דרש –
    הפשט מתעייף בדרך הקשה
    שהוא הולך עם המציאות
    לאורך הזמנים…

    כי לא פשוט לשאת
    את משא התמיד
    ללא הפוגה.
    להיות צמאים –
    ולשתות בעיקר תרכיזים
    לרעוב –
    ולקבל רק פרודוקטים…

    לייחל למוסיקה ולחוותה בחוברת-תווים
    לקרוא שירה שבקושי מתפענחת
    לקבל טקסט משפטי כפרוזה
    וים של צבעים כציור…

    על כן יש לדרוש,
    לדרוש ולדרוש ולעולם לא
    להפסיק לדרוש את
    תורת החיים
    שנובעת ומזרימה חיים
    כל עוד אנו דורשים ממנה חיים
    ומתייבשת בתוכנו
    כשאנו מפסיקים לדרוש ממנה חיים…

    שבת שלום חברים,
    שלכם פנחס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s