34 – לימוד בחובות הלבבות: על עבודת ה' מכח השכל, שכל ולב, פסיכולוגיה כעבודת ה'.

הערות על קטע מחובות הלבבות שער העבודה. הנושא הוא עבודת השם מהשכל או מהתורה, וכן מידות ופסיכולוגיה.

מה שבסוגריים מסולסלים הוא הערות של השואל. מה שבמודגש זה מה שכתבתי. מה שבכתב רגיל זה לשונו הקדושה של החובות הלבבות.  מה שבסוגריים מרובעים זה דברי הסבר שכתבתי לפני הערות השואל.

ספר חובות הלבבות שער ג – שער עבודת האלוקים פרק א 

(חובות הלבבות נכתב על ידי רבינו בחיי אבן פקודה, שהיה כ 85 שנה מבוגר מהרמב"ם ונפטר לפני לידת הרמב"ם. ספרו נכתב כ 55 שנה לפני לידת הרמב"ם. ספרו התקבל כאחד מספרי היסוד החשובים והעיקריים ביהדות)

אמר המחבר: אך הצורך אל ההערה על עבודת ה' וחלקיה הוא, מפני שהאדם חייב בעבודת ה' יתברך מדרך השכל וההכרה, ויש בין עת הראות הטובות על האדם ובין עת שישכיל ויכיר מה שהוא חייב עליהם מן העבודה זמן ארוך, היתה הערת האדם על מה שחייב בו מן המעשים ואמונת הלבבות, אשר בהם תשלם לו העבודה לאל ית', חובה כדי שלא ישאר בלי דת עד שיגמר שכלו.

{הערת השואל: לא כל כך הבנתי את ההקדמה שלו פה. האם הוא מתכוון שבעיקרון מהשכל חייב אדם לעבוד את השם מהכרת הטוב – אחרי שהוא יבין כל הטוב שהשם מיטיב לו אבל עד שהשכל מבין את זה יכול לקחת הרבה זמן אז צריך גם להעיר את עצמו בדרכים אחרים – דרך להעיר את הלב ודרך להעיר את המעשים כדי שהוא יהיה עם דת עד הזמן שהוא מכיר טוב וירגיש את החיוב מזה?}

מה שכתבתי: גם אני הבנתי כך. "הערת האדם על מה שחייב בו מן המעשים ואמונת הלבבות". הערה בלשונו זה לא מלשון התעוררות רגשית אלא פשוט להודיע משהו, כמו שאני מעיר לך שיש לך לכלוך על הכובע, או כמו שמורה מעיר לתלמיד שהכתב שלו לא מספיק ישר. הוא מודיע לאדם מה הוא חייב כלפי האל מצד המעשים ומצד אמונת הלבבות. האדם היה יודע את זה לבד מכח שהיה מתבונן בטובות השם עליו ואז לא היה צריך להעיר לו, אבל זה לוקח הרבה זמן. מבואר שהתבוננות בטובות לא רק אומרת שה' נותן לי כל כך הרבה אז אני חייב לו הרבה, אלא ההתבוננות בטובות מלמדת גם את כל הפרטים של עבודת ה'. כי אם זה לא היה לוקח הרבה זמן לא היה צריך ללמד אותנו מה אנו צריכים לעשות בשביל עבודת ה'. משמע שהיינו יודעים את כל הפרטים ולא רק כללית שיש הרבה הכרת הטוב. אם מישהו היה נותן לי מליון דולר, הייתי צריך שהוא יסביר לי מה אני יכול לעשות בשבילו בתור הכרת תודה. לא הייתי יכול להבין לבד. כאן זה לא כמו תשלום של חוב, אלא התחברות חיה לחיים שהבורא משפיע, ומזה מתחברים לכל פרט ומצטרפים לזה ואז כבר יודעים כל פרט. למשל אם אני חי ליד אבא שלי ביחסים טובים, אני לא צריך שהוא יסביר לי בדיוק איך לשלם לו את הכרת הטוב על שהוא גידל אותי, אלא אני חי איתו באהבה וכבר מבין לבד איך לחיות איתו ולעשות לו נחת רוח. כי כאן הכרת הטוב זה לא תשלום חוב אלא קירוב, מהכרת הטוב נעשה שחיים ביחד.
וההערה על שני ענינים: אחד מהם תקוע בשכל, נטוע בהכרת האדם, נוצר עליו בשרש בריאתו ותולדתו,

{השואל: האם פה הוא מתכוון אפילו בלי לימודים דהיינו אפילו איש שדה שלא למד שום דבר יכול מכח התבוננות להגיע להבנה שעליו הוא מדבר?}

והשני קנוי בדרך השמע, והיא התורה אשר יגיענה הנביא אל בני אדם להורותם דרך העבודה, אשר הם חייבים בה לבורא יתברך.

אני: בהקדמה הוא אמר שבאמת לא צריך שום הערה כלל, כלומר האדם לא צריך שזה יבוא לו מבחוץ. האדם היה מבין לבד אם היה לו מספיק זמן.  ואמר בהקדמה "מפני שהאדם חייב בעבודת ה' יתברך מדרך השכל וההכרה". לא מדובר כאן בהערה. אברהם אבינו קיים את כל המצוות ואפילו ערובי תבשילין, מצד השכל בלבד. כליותיו נעשו לו כשני רבנים (הכליות מרמז שכל הרבדים של השכל השתתפו ולא רק האינטלקטואלי, גם הנפשי והגופני). כמו כשאני חי עם אבא שלי מאוד קרוב אני יודע בדיוק לאיזה טיול אקח אותו וימצא חן בעיניו, או איזה כובע בדיוק אקנה לו ויהיה חביב עליו וכו'. והכי חביב על אבא שאעשה דברים שבשבילי הם טובים בטוב אמיתי.
כעת הוא מדבר על ההערה שהיא בשתי דרכים, והאחת מהם תקוע בשכל מלידה. לדעתי כוונתו היא ש"הערה" היא תמיד משהו שמישהו אומר לך מבחוץ, שלא הבנת לבד עדיין. כביכול אתה מצד עצמך ישן והוא מעיר אותך. מה שתקוע לך בשכל מלידה הרי את זה יש לך ואתה לא צריך הערה חיצונית. אלא הכוונה לענ"ד שההערה היא שהוא מספר לך מה יש לך תקוע בשכל מלידתך. אתה לבד לא מודע לשכל שלך, אתה ישן. כל מה שאנחנו לומדים בטימאוס למשל זה תקוע לנו בשכל מלידה, אלה דברים פשוטים ומוכרחים שכל בעל שכל רואה. ככל שאני לומד יותר אני יותר רואה את זה. בהתחלה זה נראה מוזר ותמוה ומאולץ ומחודש ומסובך ולא פשוט כלל. וככל שעמלים עוד ועוד ועד ומבינים יותר, רואים שבעצם זה כל כך פשוט ומובן מאליו ואני בכלל לא יכול לזכור שפעם לא ידעתי את זה, כמה אטום ומנותק הייתי. עכשיו כל כך פשוט לי למשל שאני רוצה להיות זמן עם המשפחה, שאני בכלל לא יכול לזכור שפעם חשבתי שזה ביטול תורה ועברה. זה היה אדם אחר ואני לא מכיר אותו, מה שאותו אדם שהייתי פעם לא הבין דבר כל כך מובן מאליו זה גורם לי לא להזדהות איתו ולא להבין אותו. אבל לפני שקראתי את הספר של אפלטון בכלל לא חשבתי על כל זה בעצמי. כלומר אפלטון מספר לי מה שתקוע לי בשכל מלידה כדבר פשוט. זו ההערה על דרך השכל, שהוא תקוע בשכל אבל צריך הערה על זה. באמת לא צריך הערה, עוד שלושים אלף שנה הייתי מבין את זה לבד גם בלי אפלטון. לכאורה זה תמוה, בא אדם זר לי ומספר לי מה אני חושב בשכל העצמי הפרטי שלי. בשכל שלי אני אחשוב לפי דעתי שלי, הוא לא יכול לומר לי מה לדעתו אני אמור לחשוב, זה כבר מפסיק להיות מחשבה שלי. לכן הוא אומר באריכות שמה שהוא אומר לי שאני חושב זה תקוע לי בשכל מלידה והוא משורש בריאתי. כלומר אלה דעות של השכל האנושי שהן לא פרטים שבהם לכל אחד יש דעה משלו אלא היסודות הכי יסודיים שנובעים מעצם השורש של האנושיות, והם משותפים לכל בני האדם, לכן הוא יכול להודיע לי מה אני חושב ברמה הזו. כמובן הוא לא יודיע לי מה אני חושב על הסרט החדש שראיתי בקולנוע. בקיצור ההערה היא שהוא אומר לי מה אני חושב, וההסבר שזה תקוע בשכל מלידה משורש בריאתו בא לומר לי שאני לא יכול לא להסכים איתו לגבי מה אני חושב.

חוץ מזה אני צריך גם הערה נוספת שהיא התורה שניתנה בנבואה ומצווה עלי לעשות דברים בגוף וגם על חובות הלבבות, הלכות יסודי התורה וכו'. לדעתי הסיבה לזה שאם יש הערה שמספרת לי מה תקוע לי בשכל, אני יכול לומר שפשפשתי בשכל שלי ולא מצאתי בו שהוא באמת חושב כמו שההערה מעירה לי. קראתי אפלטון ואריסטו ורמב"ם ולא השתכנעתי. אחרי העיון לדעתי קרל מרקס ולנין צדקו. מה יהיה במקרה כזה?
לכן יש ציווי שבא מכח נבואה במעמד הר סיני שאמר להם אם לאו כאן תהיה קבורתם, והם אמרו נעשה ונשמע וחתמו חוזה מחייב שהוא הברית של הר סיני. גם אם השתכנעת שקרל מרקס צודק, אתה חייב לקיים את המצוות וגם את המצוו הראשונה של לידע שיש מצוי ראשון שהאו ממציא כל נמצא וכו'. אתה מאמין בקומוניזם כמו כל נער מרדן, כשתתבגר ותחכים ותעבור דברים בחיים, ובינתיים תקיים מצוות ותלמד רמב"ם, במשך הזמן מקווים שתבין ותראה שבשכל שלך תקוע הרמב"ם ולא לנין. כמו שבגט אם מסרב מכים אותו עד שיאמר רוצה אני, וזה לא אונס כי מה שהוא אומר 'רוצה אני' אחרי המכות אנו יודעים שזה רצונו האמיתי שתקוע בשכלו מלידתו. זה אכן לא הכי פלורליסטי ואולי גם מתנשא, אבל פלורליזם זו לא התכונה החזקה של דתות או של הזמן העתיק.

.

.

.

.

ספר חובות הלבבות שער ג – שער עבודת האלוקים פרק ג [ההערות בסוגריים מרובעים מניר]

והכניעה שתהיה מחמת הערת השכל ודרך הראיה קרובה אל האלהים ורצויה יותר לשבעה פנים:
אחד מהם, שהעבודה שתהיה מהערת התורה, אפשר שיהיה האדם מכוין בה לשם שמים, ואפשר שתהיה כונתו לחנופה ולשבח בני אדם וכבודם בעבורה, כי שרשה מיוסד על התוחלת והרהות [תקווה לשכר ופחד מעונש], אך העבודה שהיא מצד הערת השכל לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים, לא יתערב בה שום חונף ולא זיוף מצד שיתפאר בה, כי אינה מיוסדת על תוחלת ועל הרהות אך היא מצד החכמה והידיעה במה שהנברא חייב לבורא מן העבודה.

{השואל: הסברה פה זה כי אם זה נובע מבפנים אז זה לא מעורב בדברים חיצוניים כמו חנופה או גאווה. אפילו אם הוא לבד, אם השכל מחייב אז הוא יעשה את זה. ההרגשה שהוא מדבר על זה כמו שמרגישים שמעשה זה אמת או שקר כמו האשה הזאת בבנק שספרת לי עם הכסף ולא טוב ורע שמעורב בזה שכר ועונש.} גם אני הבנתי כך
והשני, כי עבודה, שהיא מהערת התורה לא תהיה אלא אחר היחול בגמול והרהות בעונש, ואשר תהיה מהערת השכל לא תהיה כי אם לנדיבות הנפש ורצונה להשתדל בכל יכלתה בעבודת אלהים לשמו, אחר ידיעה והבנה, כי הנפש לא תתנדב במה שיש לה אלא אחר שיתברר לה שהתמורה עודפת עליו, והוא רצות האל אותה.

{השואל: לא הבנתי את המשפט הזה. זה נשמע כמו שהוא עובד את השם כדי לקבל שכר? חשבתי שאם הערת השכל עובדים את השם מפני שזה אמת ולא תמורת מה כמו שהוא כתב בנקודה הראשונה?}

אני: אתה צודק מאוד. הפיסוק הוא לא במקור. אולי הכוונה היא שאחרי "אחר ידיעה והבנה" יש נקודה. ומה שהוא ממשיך כי הנפש לא תתנדב וכו' זה חוזר לעבודה מכח התורה. הוא קבע שעבודה מכח התורה תמיד תהיה עבור שכר ועונש. אבל זה תמוה, הרי לפי הסיפורים יש צדיקים וגאונים שלא עוסקים בחשיבה ופילוסופיה אלא רק לומדים תורה בדבקות בסוגיות הלכה למעשה, והם פשוט דבקים בתורה ואוהבים אותה ולומדים ומקיימים אותה בכל כוחם וליבם ולא בשביל שכר ועונש. נניח כמו שמספרים על רבי חיים קנייבסקי וכיו"ב. איך הוא יכול לקבוע שכל האנשים האלה לא עושים לשמה. לכן הוא חוזר ומסביר שבאמת לא יתכן שהם יעשו לשמה. כי יש טבע יסודי בנפש שהיא לא תעשה שום דבר שלא משתלם לה.  וגם עשייה לשם עולם הבא או לשם להיות רצוי אצל הבורא זה לא לשם שמיים, וכמ"ש בפירוש ברמב"ם לגבי עוה"ב שזה גם לשם שכר.
הוא אומר שהנפש לא תעשה דבר שלא משתלם לה. זו הנפש הרגשית, היא לעולם לא תעשה לשמה מכח עצמה בלבד, מצד עצמה ללא השכל היא דומה לנפש בעלי החיים, והם בוודאי לא יעשו שום דבר שהם לא מרוויחים ממנו משהו. השכל כן עושה דבר שלא משתלם לו והוא יכול להנהיג ולהוביל את הנפש ולהשפיע עליה. אבל מי שעושה רק מכח התורה לא עושה מכח השכל אלא רק מכח הרגש. נכון שכדי ללמוד סוגיות גמרא צריך הרבה שכל.  אבל הרי ראינו בעיניו אנשים שלמדו את כל הש"ס בעיון עצום, ראשי ישיבות ופוסקי הדור, וכששואלים אותם על עבודת השם ועל יראת השם ואהבת השם והאמונה בשם ומה זה בכלל השם ואיך להסתכל על כל הסיפור הזה, שאנחנו בעולם ומה זה אומר וכו', באופן מקיף ובהיר, אין להם תשובות.  הם רק יכולים לומר שצריך אמונה חזקה וצריך להרגיש את מתיקות התורה וללכת בעקבות הגדולים של דורנו שהם מוסרי התורה עד הר סיני ולהתבטל לפני מי שחכם ממני ולחשוב על הגדולה של מעמד הר סיני שהיה וודאי אמיתי וכו' וכו'. זה הכל רק רגש בלי שכל. והחובת הלבבות אומר לנו שכל הצדיקים והגדולים האלה לא עובדים לשמה כי הם עובדים לא מכח השכל שלהם.

 

והשלישי, כי העבודה, שהיא מן התורה בלבד, יהיה הנראה ממנה על האברים מן המעשים הטובים יותר ממה שהוא צפון בלב מעבודת האלהים, והעבודה שתהיה מן השכל הצפון בלב כפלים ממה שנראה ממנה על האברים, והם חובות הלבבות. [פנימיות התורה היא דווקא ההערה מהשכל, זה מה שכתב הרמב"ם שהפיזיקה והמטאפיזיקה של אריסטו זהו מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהם פנימיות התורה]

{השואל: חשבתי שבפרקי אבות יש שבח למי שהמעשים מרובה מחכמתו אבל פה זה נשמע קצת שעדיף הפנימיות מהמעשים, ש פנימיות צריך להיות מרובה}
אני: הוא לא מדבר על חכמה שצפונה בלב אלא על עבודה שתהיה מן השכל הצפון בלב ולא רואים אותה באיברים. הוא לא משווה בין חכמה לעבודה אלא בין עבודה פנימית לעבודה חיצונית.
למשל יש אדם שהוא אדם חיצוני והוא לומד תורה בהתמדה אבל בלימוד פשוט וטכני, על כל דבר הוא אומר כך כתוב בתורה אז כך האמת וכך עושים כי זה מה שכתוב, התורה היא החכמה והיא האמת ואנחנו רק צריכים לדעת מה כתוב בה.  ואל תבלבל את המוח עם כל מיני פילוסופיות. וכשהוא עובד את הבורא הוא קונה ד' מינים באלף שקל עם כל ההידורים, ולא משתמש בחשמל בשבת, ומחמיר את כל חומרות החזון איש ובריסק, ותורם הרבה כסף ומכניס ספר תורה וכו'. כשמסתכלים עליו רואים בחוץ הרבה מאוד עבודת השם גדולה, ומה שבלב בפנים מבחינת עבודת השם הרבה יותר קטן.  (הוא לא מדבר כאן על חכמה, שהרי כתב "יותר ממה שהוא צפון בלב מעבודת האלהים" עבודת האלהים אלה המעשים.) במצוות כמו אהבת הבורא, יראה, ענווה, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, ואהבת לרעך כמוך, לדון לכף זכות, יושר פנימי וכו' וכו', שהכל אלה מעשים, מצוות מעשיות מכלל תרי"ג מצוות, בזה הוא לא מצטיין וזה אצלו קטן. חלק מהתרי"ג מצוות המעשיות הן מעשים שעושים עם הלב ולא עם הידיים, אלו חובות הלבבות. בחובות הלבבות לא מדובר על חכמה אלא על מעשים. זה מתקשר למה שדיברנו שהנפש הרגשית היא מציאות פיזית אפילו שלא רואים אותה. כמו המושג של כח בגוף, כמו קרינה אלקטרומגנטית וכיו"ב שזה לגמרי מציאות פיזית (לעיל רשימה 32 התבאר יותר עניין זה). לכן כמו שאפשר לעשות מעשים עם חשמל, לסגור מעגל חשמלי, למרות שלא ראינו שום שינוי פיזי שרואים בעין, כך אפשר גם לעשות מעשים רגשיים, שלא רואים אותם פיזית אבל הם פיזיים לגמרי ולכן הם נקראים מעשים ולא חכמה. החכמה היא רק בנפש השכלית. כל מה שמתחת לה הוא גוף פיזי והוא בתחום המעשים ולא בתחום החכמה. ולעשות מעשה עם הרגש זה בדיוק כמו לעשות עם הידיים. לדון לכף זכות, לרחם, להיות עניו, להתגבר על כעס, לאהוב את הגר, וכו', זו מצווה מעשית בדיוק כמו להניח תפילין. רק כמו שמזניחים את הנפש הרגשית כך מזניחים את המצוות שעושים עם הנפש הרגשית. כי היא שקופה.

בגוף הנראה לעין אנחנו מאוד מטופחים. הולכים לרופא על כל דבר ושומרים על בריאות משובחת, ומחמירים בספק ספיקא של כל בעיה בריאותית ומחפשים את הטיפול הכי טוב. אנחו אוכלים מצויין, עושים התעמלות וכו'. מבחינה רגשית אנחנו מלאים פצעים נוראים לא מטופלים כלל, זבי מוגלה ודלקת, ולא אכפת לנו בכלל.

רבי ירוחם אמר שהרבה זמן הוא התקשה במאמר חז"ל "אילולא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". פשוט שבלי מורא מלכות היו רוצחים, אבל לבלוע חי? הוא תמיד הבין את אמרות חז"ל כמו שהן כתובות. אתה מכניס את החבר שלך לפה, ונועץ בבשרו את השיניים עד שאתה מרגיש את העור נקרע והבשר החם שותת דם ונחתך, הוא חי ומפרפר ובוכה ומיילל וצועק מרה ומתחנן, ואתה מעמיק את השיניים בתוך בשרו עוד ונוגס חתיכה ומנתק אותה עם השיניים מגופו ולועס ובולע וטעים לך, ואתה ממשיך לנגוס את החתיכה השנייה, כשעדיין הוא חי וצועק על נפשו מרה ומתפתל בכאביו. עד שאתה מרגיש אחרי הרבה נגיסות איך הוא נופח את נשמתו בתוך פיך לאט. אין אנשים שיכולים לעשות כך.

(אגב זו הדרכה איך לקרוא מאמרי חז"ל. הם התכוונו ברצינות מלאה לכל מילה שכתבו. הוא תמיד קרא כך והגיע מזה להבנות גדולות)    
ואז הוא בא לישיבה ואמר סוף סוף התיישבה לי הקושיא הזו.
הוא ראה בדרך לישיבה אם הולכת ברחוב ואוחזת בידה בילדה בת שמונה בערך. האם פגשה את חברתה והן התחילו לשוחח והשיחה הגיעה לחינוך, והאם סיפרה לחברתה כמה בעיות יש לה בחינוך הילדה, איך הילדה מתנהגת. והיא מפרטת והולכת את ההתנהגויות של הילדה וכמה זה בלתי נסבל והיא לא יודעת מה לעשות, והילדה שאחוזה בידה מחליפה צבעים, מסמיקה ואחר כך חיוורת ופניה נופלות יותר ויותר ואז גבה וכתפיה נעשי כפופים. והוא אמר ראיתי איך אפשר לעשות איש את רעהו חיים בלעו. כי את הנפש לא רואים אז לא מתייחסים אליה.

.
ויש אדם אחר שהוא חושב הרבה בעצמו וליבו מבין, והוא עמוק וחכם באמת, והמעשה שלו הוא ללחוש בינו לבין בוראו תפילה שקטה. או שהוא עובד את השם במעשה על ידי שהוא מקיים והשבת אל לבבך באיזה עניין של חכמה שהוא הבין. או מתגבר על רגש כעס בהתגברות אמיתית לא בהכחשה וכח אלא בהתעלות מעל זה ואהבה.  וכו'.
המעשה צריך להיות נובע מהחכמה. כמו פרי מהעץ, בדרך אורגנית חיה. ואז הוא מעשה שקט ופנימי ו"קטן" אבל הוא לשמה. מי שעושה רק בגלל שכתוב בתורה, כיוון שלא עובד בדרך של חכמה המעשה לא צומח מגרעין עצמותו בצמיחה אורגנית, הוא פשוט עושה כי זה מה שכתוב, מכח חיצוני, ואז זה מעשה גס, חיצוני. ורואים אותו כלפי חוץ הרבה יותר חזק ומרעיש.

השכל משיג את האור האלהי כחכמה. אותו אור עצמו הוא מעביר הלאה למדרגה אחת תחתיו והיא הנפש הרגשית (הנפש המתעורר בלשון הרמב"ם בשמונה פרקים). שם זה כבר מעשה ולא חכמה. ההעברה הזו הלאה לא תמיד קורה. זה לא אוטומטי. נצטווינו על זה בפסוק: וידעת היום (בשכל) והשבת אל לבבך (בנפש הרגשית). על זה נאמר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. זו עבודה גדולה.  כאן זה העיקר. על זה אמרו רחמנא ליבא בעי (הקב"ה מבקש את הלב). ומי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וכו'. וכל הנביאים צווחו על זה הלכוף כאגמון ראשו כו', והיתה יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה, בפיו ובשפתיו כיבדוני ולבו רחק ממני. ועוד ועוד לאין מספר. אחרי שאור החכמה מצליח להכנס ללב, לנפש המתעורר, משם הוא כבר שופע הלאה גם למעשים של הגוף. אחרי הלבבות הולכים המעשים זה העיקר. מה שאמרו אחרי המעשים הולכים הלבבות זה חידוש שלפעמים ובמקצת זה גם מתהפך. פרשת הדרכים היא במעבר בין השכל ללב. יש צד של ניתוק בין השכל לשאר חלקי הנפש, למרות שהם אחד גמור. כי השכל צורה ושאר החלקים חומר לה. והשכל מופשט לגמרי ושאר החלקים שייכים לחומר. אם שם מנצחים בקרב עם יצר הרע שהוא כח הזרות, ומתגברים על הזרות שבין השכל ללב, כבר מנצחים בעיקר המלחמה, כי שם מצודתו העיקרית. (כמובן יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום וצריך להלחם מחדש)
הנפש הרגשית יותר זכה מהכחות הנפשיים שתחתיה, מהגוף שהוא הנפש הזן והחושים שהם הנפש המרגיש (כח הדמיון קשור עם החושים).  היא מעליהם בסדר כי היא חשובה יותר, האור האלהי מאיר בה יותר והיא קרובה אל האל יותר. לכן עיקר המעשה צריך להיות בה. אחר כך ממנה זה עובר אל הכוחות הנפשיים שמניעים את הגוף ונעשית עבודה באיברים. היחס לדברי צריך להיות ששני שליש מהעשייה תהיה בנפש הרגשית ורק שליש באיברים.
זו לשונו:
" והעבודה שתהיה מן השכל הצפון בלב, כפלים ממה שנראה ממנה על האברים". הכוונה העבודה של הנפש הרגשית, שהיא (העבודה הרגשית) נובעת מהשכל. אולי צריך להיות 'הצפונה בלב' והכוונה העבודה הרגשית שהיא נולדת מהשכל היא צפונה בלב הרגשי. אבל יותר נראה שהכוונה שהשכל הוא עצמו צפון בלב על ידי העבודה של חובות הלבבות, העבודה של המעשים הרגשיים.  בשמונה פרקים הרמב"ם אומר שכל חלקי הנפש הם אחד לגמרי, ומוסיף גם שהשכל הוא כמו צורה ביחס לשאר חלקי הנפש שהם כמו חומר ביחס אליו (צורה וחומר הם אחד). הצורה מתלבשת בחומר ושוכנת בו ומתגלה באמצעותו. השכל שהוא הצורה מתלבש בנפש הרגשית. זה "השכל הצפון בלב". בשלב החכמה השכל מופשט מחומר ולא צפון בלב (הרגשי) שהוא חומרי. אבל אחרי שמקיימים והשבת אל לבבך (לפי החובות הלבבות מהפסוק הזה לומדים מצות אמונה) אז השכל צפון בלב. עצם קיום המצווה של והשבת אל לבבך הוא הטבעת השכל כצורה בלב. כמו שאמן מטביע צורת הכד בחימר, על ידי לישה ועיצוב ומלאכה, כך עובד השם מטביע את הצורה של חכמתו בחומר של ליבו על ידי עבודה ומלאכה. זה בעיקר מה שהיום נקרא חכמת הפסיכולוגיה. לא כל פרט ממה שהם אומרים והתיאוריות שלהם, אלא עצם המקצוע של להתייחס לנפש הרגשית, ללמוד להכיר אותה, לעבוד איתה. הרב וולבה כעס כשאמרו שפרויד גילה את הפסיכולוגיה, הוא אמר שרבי ישראל מסלנט (אבי תנועת המוסר) הוא אבי הפסיכולוגיה שאנו יודעים. כמובן זה היה ידוע בכל הדורות מאז מתן תורה כי תמיד עבדו את השם, אבל מי שניסח את זה בשפה שלנו והראה לנו והגדיר את זה כאמנות מסודרת עם כללים וידע ודרכי עבודה וכו', זה רבי ישראל מסלנט. (הוא למשל דיבר על הלא-מודע, וקרא לו הכוחות הכהים. הוא כתב כמשל שאם יש לאדם בן מאומץ טוב מאוד ובן ביולוגי רשע מאוד, בכל דבר הוא יעדיף את המאומץ ויהיה בטוח שהוא באמת מעדיף אותו בכל ליבו, אבל אם תהיה שריפה הוא יציל קודם את הביולוגי, כי זה בא מהכוחות הכהים שהוא לא הכיר שפועלים בו. ומזה הוא בנה גישה שאומרת שכוחות הנפש זה לא משהו שמיד מבינים ורואים, זה עמוק וצריך הרבה מאוד עבודה להכיר וכו'). אצל הסבא מקעלם ורבי ירוחם פיתחו את זה למדרגת אמנות גבוהה מאוד והעמיקו מאוד בהכרת כוחות הנפש בכל הרבדים ולימוד איך לעבוד איתם. רבי ירוחם אמר שאם הוא מסתכל על הליכה של בחור, לפי התנועות של ההליכה, האופי שלהן, הוא יודע עד העומק מה בדיוק קורה בכוחות נפשו בכל רובד.
שאלו אותו האם זו רוח הקודש והוא ענה חלילה. הוא הביא למשל שכתוב על הצדיק שהוא כעץ שתול על פלגי מים, והרשעים כמוץ אשר ידפנו רוח. ושאל האם אתם לא יכולים לראות על הליכה האם היא באופי של עץ שתול או  של מוץ ברוח?     וכמו שאת זה מבין כל אדם ברגע אחד, אפשר לפתח את זה בלימוד של שנים רבות לדקויות ועמקויות. 
נשוב לעניין, השכל מחיל את צורתו, את החכמה, בנפש הרגשית (זה עבודה שמתחילה מבחירה והתכוונות ופתיחת הלב, וממשיכה לפרטים כעבודה פסיכולוגית), ואז הוא שוכן בתוך הנפש הרגשית כשכל הצפון בלב. וזה משפיע על הרגשות וזו העבודה המעשית של חובות הלבבות. והיא כפליים מהעבודה שרואים בחוץ על האיברים (אם היא כפליים יוצא ששליש לאיברים ושני שליש ללב). אחר כך כל זה מתלבש שוב לנפש הזן והמרגיש (החושים) שמניעים את האיברים ומתבטאים בחוץ דרך תנועות האיברים, ואז השכל שוכן שם ומניע את האיברים לפעול וזו עבודת האיברים.
.
כל זה אצל מי שעבודתו מתחילה מהשכל. מי שעבודתו מתחילה מהתורה, והוא לא חושב בעצמו (הוא לא "אם כבנים") אלא עושה מה שאומרים לו ("ואם כעבדים"), אין אצלו אור בשכל. וממילא השכל לא מתלבש בנפש הרגשית ומאיר בתוכה וגורם לרגשות שהם עבודה מעשית של חובות הלבבות. אז הרגש נשאר יבש ומה שיש הוא המעשים שהתורה אמרה, והם לא נובעים מאור של התלבשות השכל אלא רק נעשים באופן טכני.
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשב שכל הלילה הוא חיכה ליטול לולב ומיד כשהגיע בבוקר זמן נטילת לולב הוא הושיט ידו דרך הזכוכית של הארון שבו היה הלולב ושבר אותה. ואמר שהוא לא שלט ביד, שהיא בבשרה כל כך השתוקקה ללולב עד שלא יכלה להמתין ופרצה דרך הזכוכית (על דרך הפסוקים ליבי ובשרי ירננו לאל חי, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, ועוד). זה קורה באופן אמיתי רק אם אור השכל שהתלבש בנפש הרגשית מתלבש הלאה באיברים (כלומר בנפש הזן). כמובן שזה יכול לקרות גם מתוך פנטזיה רומנטית של רגשנות חיצונית לא אותנטית וקשה להבחין. (אינני מדבר על רבי לוי יצחק שמספרו קדושת לוי ניכר כמה אדם חכם היה וכמה השתמש בשכלו. אבל לדעתי יש כאלה ששמעו על רבי לוי יצחק כך והחליטו שם הם צריכים להיות כאלה ושכנעו את עצמם שגם הם מרגישים כך עד שנדמה כמו שהרגישו). הכל הוא מצווה ובאופן כזה כל החיים המעשיים הם מלאים חום וחיות. גם מצוות עונה (שם כמובן הגוף של ת"ח מבקש את הרוך והעדינות ולא לשבור), כך בין אדם לחברו, כך במלאכה שהיא מצווה גדולה. רבי ישראל מסלנט אמר שמה שאמרו על רבי יוחנן הסנדלר שעל כל תפירה במנעל שהיה תופר היה מייחד ייחודים, שהייחודים הם שהיה מרגיש בליבו הלוואי שהנעל תהיה חזקה ונוחה וטובה, ומי שיילך בה יהנה ממנה. ידיו שהיו תופרות הרגישו כמו הידיים של רבי לוי יצחק שהשתוקקו ללולב, וזה נספג בנעליים, ולזה קראו ייחודים.

.

.

מפורסמים דבריו של חובות הלבבות שעל מצוות האיברים הגמול הוא רק בעולם הזה, ועולם הבא יש רק על חובות הלבבות.

ספר חובות הלבבות שער ד – שער הביטחון פרק ד:
"ומהם, כי המעשה הטוב מתחלק לשני חלקים: ממנו נסתר, אין משקיף עליו זולת הבורא, כחובות הלבבות והדומה להם, וממנו נראה על האברים, איננו נסתר מן הברואים והם המצוות הנראות על האברים. והבורא יתברך גומל על המעשה הנראה על האברים בגמול נראה בעולם הזה, וגומל על המעשה הצפון והנסתר בגמול נסתר, והוא גמול העולם הבא."

העולם הבא הוא לא תשלום בתורת שכר, שעשיתי א' ואני מקבל ב'. וכבר נתבאר עניין זה באריכות במק"א. אלא הצורה הטבעית של האדם, מהותו וגרעין הווייתו היא שכלו, והוא צלם אלהים שבו. השכל הוא האדם, אם יש שכל יש כאן אדם ואם לא לא. השכל הוא נצחי, ממילא אדם שיש בו שכל קיומו נצחי. ואם אין בו שכל יש בו רק קיום גופני והגוף לא נצחי. כלומר העולם הבא, דהיינו הקיום הנצחי בנבדל מגוף, הוא עצם המהות של האדם שעמל וזכה להיות בעל שכל. הוא עשה א' ושכרו הוא א' עצמו. יותר נכון הוא הפך את עצמו לא' ושכרו שהוא עכשיו א'. וזה גם לא הפיכת עצמו למשהו אחר, אלא הוא נולד עם שכל בכח והעמל מוציא את זה לפועל. ובמק"א הארכתי בכל זה הרבה.

מי שמשיג שכל בלבד זה לא מספיק, כי הוויית האדם כוללת את כל הרבדים שלו, גם את הרגשות ואת החושים והדמיון והכוחות הגופניים כמו רעב וכו' שהם נפש הזן. כל הכוחות האלה הם אחד לגמרי כמו שכותב בשמונה פרקים שנפש האדם היא בעצמה אחד לגמרי וכל חלקיה הם בחינות של אותה ישות אחת. כולם הם עצם האדם. כיוון שהם אחד לגמרי, אם ההשכלה נשארת בשכל בלבד ולא מתאחדת עם כל הרבדים של נפש האדם, הרי האדם לא באמת קנה שכל. הוא רק נגע בקצהו ולא התאחד איתו. לכן רק כשמתקיים והשבת אל לבבך והשכל נכנס לשכון בלב, הנפש הרגשית, ומשם לכל הרבדים עד הגוף, עדיין האדם לא התאחד עם השכל שקנה ואינו בעל שכל באמת. (לכן בסוף המורה נבוכים מדבר על והלכת בדרכיו ועל מעשם ואל רק על השגה שכלית. והיו שחשבו שהוא חוזר בו מכל מה שכתב שהכל תלוי בהשגה שכלית של דעת אלהים. אלא פשוט שזו לא חזרה אלא הוא מסביר מה זה שכל, שכל זה רק כשההשגה מתאחדת עם כל קומת האדם עד כוחות המעשה. המעשה הוא הביטוי לכך שהשכל שהוא צורה מופשטת התלבשה בגוף כחומר לה והיא מאירה דרכו. המעשים הם הציור של השגת השכל. כמו שהאותיות הן הציור של החכמה שבספר. או משיחות המכחול הן הכלי שמאיר את השראת הצייר. בלי אותיות הסיפור לא נמצא כלל בספר.  

מי שמקיים חובות הלבבות ממילא מקיים גם חובות האיברים כי זה לא יכול להיפרד. מי שאוהב את חברו בליבו גם לא יגזול ממנו למעשה. והוא זוכה לחיי נצח כי הוא בעל שכל וזה עולם הבא, וכמובן גם עולם הזה שלו מתוקן. 

מי שמקיים רק חובות האיברים בלי חובות הלבבות, זה אומר שהמעשים שלו לא נובעים מהשגה שכלית. כי הצינור בין ההשגה השכלית למעשים עובר דרך הרגשות. ואם אין לו שכל מה בו יחיה חיי נצח, גופו אינו יכול להתקיים לנצח. (עולם הבא זה לא רק כמות ארוכה יותר של חיים אלא גם הבדל באיכות כיוון שאין שם גוף השכל משיג הרבה יותר)

המעשים של המצוות מתוקנים וממוצעים והחי לפיהם חיי עולם הזה שלו יהיו מתוקנים ובריאים, אבל בבוא יומו הוא יאבד כבהמה ולא יזכה לחיי נצח.  

.
והרביעי, כי העבודה שהיא מן התורה כמבוא אל העבודה, אשר היא מן השכל, והיא כגרגיר הזרוע והתורה לה כעבודה לאדמה וחרישתה ונקיתה, והעזר שהוא מן האלהים כמטר המשקה אותה, {על איזה עזר הוא מתכוון פה?} ומה שהיא ממציאה ומצמחת כמה שיתקיים בלבבות מעבודת האלהים לשמו לא ליחול ולא לרהות, כמו שהזהירו חז"ל עליו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם.

מי שלא לומד אפלטון ואריסטו, יכול להשתמש בתורה כספר של חכמה שמלמד אותו לחשוב בעצמו ולהיות מודע לחכמה שתקועה בו מלידתו ומשורש בריאתו. לכן היא כמבוא אל העבודה מהשכל. מי שהחליט לעמול בחכמה לא יכול בלי עזר מהאל, והאל עוזר לו שאמרו הבא ליטהר מסייעין אותו, ופתחו לי פתח כחודו של מחט וכיו"ב. זה כך כי החכמה היא שפע אלהי, היא דיבור של הבורא איתנו, היא גילוי שלו. שהוא פועל לגלות. זה דיאלוג, זה השראה. אפשר להתקשות בקושיא שנים רבו ואין שום תזוזה, ואז פתאום משהו מאיר וזה מתיישב כמו מעצמו. ולפעמים לא זוכים לזה ואין פתרון. עמל החכמה הוא בחברותא עם מאציל החכמה. אי אפשר לבד. כמו שאמרו: הסכת עשו כתות כתות ועסקו בתורה לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. כדר' יוסי ברבי חנינא דאמר ר' יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב (ירמיהו נ, לו) חרב (על) הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמטפשים כתיב הכא ונואלו כו'… ולא עוד אלא שחוטאים שנאמר ואשר חטאנו".
רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר:
עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (תהלים פב), אלהים נצב בעדת אל.
ומנין אפילו חמישה, שנאמר (עמוס ט), ואגדתו על ארץ יסדה.
ומנין אפילו שלושה, שנאמר (תהלים פב), בקרב אלהים ישפט.
ומנין אפילו שניים, שנאמר (מלאכי ג), אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו'.
ומנין אפילו אחד, שנאמר (שמות כ), בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.
והרי אמרנו שאחד שלומד מיטפש וחוטא ולמה כתוב וברכתיך? אלא רואים שגם אחד אם הוא מכוון את ליבו הוא יכול ללמוד בחבורה עם הבורא. וזה העזר מלמעלה.

והחמישי כי מצוות התורה יש תכלית למספרן, והן מגיעות עד סך ידוע והוא תרי"ג מצוות, אך מצוות השכל כמעט שאין להן תכלית [זהו היסוד של השיחות של רבי ירוחם על הטבע, שהעבודה מהשכל מאחדת את התורה והטבע, ולכן כל דבר טבעי נעשה מצווה ונעשות אינספור מצוות כמניין כל הפעולות הטבעיות וזה מתחדש כל יום עם הטבע שמתחדש]

{חשבתי שפה הוא מתכוון שככל שהשכל מתעמק ומגיע להבנה יותר עמוקה שזה קורה כל יום שלומדים וחיים ומתבוננים שתמיד יש עוד הבנה או עוד חידוש וכל תוספת מוסיף לחובות הלבבות, מה שאין כן במעשה מצוה כשאני עושה את המצוה כהלכתה אין עוד להוסיף לזה כדי לעשות את זה יותר טוב}

זה נכון, אבל עדיין יוצא שהוא רק מבין יותר פרטים ודקויות באותן תרי"ג מצוות, ולא שנעשות אצלו יותר מצוות. לכן מפרש רבי ירוחם שהוא מאחד את הטבע עם התורה ואז גם צחצוח שיניים היא מצווה באותה מדרגה כמו תפילין, וצריך למנות אותה במניין לעצמה ולא רק כענף למצווה כללית מהתרי"ג. כי הטבע והתורה כתב את שניהם אותו מחבר, ומצווה זה להתאים את עצמי לטבע או לתורה, ובכך למי שכתב את הטבע או התורה (והתורה הרי אמרו שהיא תכנית אדריכל של הטבע), ולהתאים את עצמי לטבע זה לצחצח שינים כמו גם להניח תפילין. מצד השכל זה לא מצוות כמו פקודות שנותנים לעבד, אלא זה מערכת יחסים שבה חיים בהתאמה זה לזה. אני לא עושה רעש כשאשתי ישנה, כשהיא קמה אני מכין לה קפה, ודווקא עם כפית וחצי סוכר, וכשאני קונה בשוק אני קונה ירק שהיא אוהבת וכו'. אם היחסים בריאים ואני לא עושה את זה כי אני מפחד ממנה אלא מקרבה ואהבה, אלה מצוות שנובעות מהתאמה הדדית של חיים ביחד. ככה חיים אב ובן, ועל זה אומרים שכשישראל עושים רצונו של מקום הם כבנים. ומצוות כאלה אין להן מספר. יש גם יחס של עבד ואדון, שהעבד מקבל פקודה ומבצע ואין לו רצון עצמי. אז הוא מקבל פקודות ואפשר לספור את הפקודות. העבודה מהתורה היא כמו עבד, ומהשכל היא כמו בן. 
זה לא באמת חשוב המספר והכמות. כוונתו היא לאיכות. איכות יחס של עבד שייך בו מספר לפקודות. גם אם היו ריבי רבבות פקודות זה לא היה מוסיף. איכות יחס של בן לא שייך בזה מספר, כי זה כמו לרקוד ביחד שכל צעד יש בו התאמה זה לזה וגם כל חצי  צעד וכל רבע צעד והחלוקה לאינסוף וזה רצף של התאמה כל רגע ורגע, וברצף אין מספרים.   אם זוג חיים באהבה אז כל מבט, כל חצי מבט, כל נשימה, עובר משהו ביניהם ויש התאמה של אחד לשני בזה, וכל יום הם מתקרבים ואז ההתאמה יותר הדוקה ובפרטים עוד יותר קטנים. ההתאמה היא המצווה, אני עושה משהו שלא הייתי עושה לולא הייתי ביחסים האלה. זה התוכן של מה שהוא אומר שאין תכלית למספר המצוות מהשכל.
כעת מובן יותר מה שהוא אומר לפני כן שהעבודה נובעת מהכרת טובות הבורא עלינו. זה לא תשלום של חוב מוסרי. הטובות שלו עלינו זה הצד שלו בריקוד הזוגי. נניח במצוות עונה, אחד מלטף והשני מרגיש את האהבה ומשיב מתוך ההרגשה הזו עצמה במגע מצידו וזה גורר מגע מהצד השני שנובע מזה וכך זה הולך ומתפתח. זה התאחדות הרצון, כל אחד עושה מה שהוא רוצה בעצמו לעשות לשני, אבל זה גם מה שהשני רוצה שהוא יעשה לו, וזה הדדי וקורה ביחד כאילו הם אחד. הכרת טובות הבורא עלינו זה כמו במצוות עונה, כמו ריקוד של שניים, להרגיש ליטוף מסויים מצידו, ואז אני מצידי מתוך ההרגשה הזו עצמה של קבלת הליטוף יודע איך להשיב ליטוף בחזרה וכך הלאה. כך יודעים את כל הפרטים הדקים של המצוות מתוך הכרת הטוב ולא רק עקרון כללי של חיוב לעבוד בשבילו.
זה בסופו של דבר מכביד להיות חייב כל כך הרבה. וזה גם לא נעים לדעת שעל כל טובה מצידו יש חובת תשלום עם תג מחיר יקר, שום דבר לא ניתן בחינם סתם ככה כי הוא מפרגן לנו. בין בני אדם, אדם שהוא באמת נדיב וטוב, עושה טובה למישהו באופן שאותו אדם לא ירגיש חיוב כבד של הכרת הטוב ובוודאי לא שיתחייב לעבוד בשבילי. נניח אשה נפלה לנהר וקפצתי בסיכון חיים והצלתי אותה. כעת היא מודה לי בכל לב והולכת לביתה. ואני אומר לה רגע, הכרת הטוב זה מחייב לעבוד אותי, כל שבוע מעכשיו עד סוף חייך את תשטפי לי את הבית. איך היא תרגיש כלפי, איזה אדם אני אהיה? פשוט שאי אפשר להבין כך את הדברים שהכרת הטוב היא המחייב את העבודה.  
 
כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלהים ועוצם יכלתו ומלכותו, יוסיף להכנע לו ולהשפל לפניו. ועל כן אתה רואה דוד ע"ה מתחנן אל האלהים להעיר אותו עליהן ולהסיר מסך הסכלות מעל עיניו, כמ"ש: גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך הורני ה' דרך חקיך וגו' הדריכני בנתיב מצותיך וגו' הט לבי אל עדותיך וגו' ואומר: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, ר"ל כל מה שאנו חייבין מעבודתך על התמדת טובותיך, אין קץ לו, מפני שאין קץ לאופני טובותיך עלינו. וכבר נאמר על קצת הפרושים, שהיו כל ימיהם בתשובה, מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלהים בכל יום וקצורם במה שהם חייבים לו מן העבודה בשעבר, כמ"ש דוד ע"ה: יום ליום יביע אמר וגו' ואומר: פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך.

והששי, כי העבודה שהיא מן התורה היא ביכולת האדם, כשהוא מכוין בה ומזדמן אליה, איננה נמנעת ממבקשה.

{זה כולל לימוד התורה או זה רק מעשה המצוות?}

זה כולל לימוד תורה כמצווה מהתורה, באופן לימוד טכני.

אך העבודה שהיא מן השכל לא תגמר לאדם אלא בכח גדול ועזר מאת האלהים יתברך, כי יכולת האדם קצרה מהשיגה, ועל כן אתה רואה דוד ע"ה משיב תמיד התחנה לאל לעזרו עליה באשרי תמימי דרך.

{הוא מתכוון פה שאם הוא יגיע עם כל כוחו הוא יקבל כמו נבואה או רוח הקודש או משהו כזה? אם כן מה שהוא משיג אם העזר האלוקית זה עדיין נחשב כעבודה מן השכל?}
נבואה ורוח הקודש זה רק השגה יותר צלולה ובהירה של החכמה, ובעיקר יותר מושבת אל הלב בקלות, ולא משהו שונה מהחכמה. הרמב"ם מסברי שזה לא סתם כך שהבורא מנבא מישהו. אלא הנביא משיג את הנבואה ממש באותו עמל שבו החכם משיג את החכמה, זה אותו הדבר. ההבדל היחיד הוא שהנביא משתף את כח הדמיון בהתבוננות הזו, וכח הדמיון עובד ביחד עם השכל. ההשגה של נביא היא כמו של חכם זה אותו תוכן, שהרי אין בלתו. חכם משיג את המציאות שברא הבורא שמשקפת את חכמתו ורצונו, וגם נביא זה מה שהוא משיג, אין משהו אחר. רק השגת הנביא היא יותר חיה, חווייתית כמו שאומרים היום, ומעורב בה גם הצד של הלב ביחד עם החכמה ממש כאחד, ולא כמו אצל חכם שקודם השכל משיג בעצמו ואחר כך הוא מביא את זה אל הלב ומתנהל משא ומתן אם הלב ייפתח לקבל ויתקיים והשבת אל לבבך או לא. אצל נביא אין את המרחק הזה בין השכל ללב.    

והשביעי, כי העבודה כשהיא מן התורה בלבד אין אדם בטוח בעצמו, שלא יכשל בה, כי כח התאוה אורב לה ומצפה העתות שהוא מתעלם ממנה, אבל העבודה, שהיא מהערת השכל, בטוח הוא מהכשל בה ומחטוא [כי בזה מונח ההתגברות האמיתית על היצר הרע כמו שכתבתי מקודם], כי הנפש אינה נמשכת אליה, אלא לאחר המית תאות הגופות והגברת השכל עליה ושמושו בה כחפצו ורצונו.{האם הוא מתכוון ששוברים את התאוות ושולטים עליהן דרך השכל? חשבתי שבסופו של דבר התאוות הם משהו טוב ולא רוצים להמית אותם} ועל כן היא עבודה מובטחת מהכשל בה ובעלה שמור מן החטא, כמ"ש הכתוב: לא יאונה לצדיק כל און.

תאווה היא רק כח הפירוד, הזרות. כמו לתאווה יבקש נפרד. למשל יצר המין בלי פירוד זה עם אשת חיקו שהוא אוהב בכל חלקי נפשו ואז זו לא תאווה אלא גם המין הוא אהבה. ואם חל פירוד בעניין הזה אז הוא הולך לזונה או אונס אשה. או אכילת שבת בקדושה בלי פירוד זה עונג שבת, ועם פירוד הוא הולך למזללה לזלילה גסה כמו במשתאות של הרומאים. בלי פירוד כשהוא צובר ממון זה להעשרת החיים המתקתם וחיזוקם, וצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם ומסופר לשבח על עשרם של האבות ועשירותו של רבי וכו'. עם פירוד זו חמדת ממון וקמצנות שמייבשת את החיים והוא רואה את הכל רק דרך השקל.    קנאה בלי פירוד זה קנאת סופרים תרבה חכמה. עזות בלי פירוד זה 'הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים'. ועם פירוד אמרו בושת פנים לגן עדן ועז פנים לגהינום.   עצלות בלי פירוד זה בטחון בבורא וענווה ועם פירוד זה עצלות. בטחון בבורא עם פירוד זה חוסר אחריות ופשיעה. וכך הלאה בכל המידות. כמו שדיברנו שהיצר הרע הוא הזרות, לא יהיה בך אל זר.
השכל מהותו אחדות, הוא עשוי מאחדות, השכל והמושכל מתאחדים. כל כולו הוא רק התאחדות עם המושכל ותו לא. לכן הוא אור שהוא מאחד בין כל הדברים למבט אחד של נוף אחד. לכן בכוחו למוסס את כח הפירוד, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. ואז התאוות הופכות לכוחות טובים. זו לא שבירה. ברוב המקומות חז"ל קוראים לחכמה, לעיון השכלי העצמאי, בשם "תורה".  תורה זה מלשון הוראה, פקודות ומצוות בהר סיני. אבל זה גם מלשון אור. כמו תודה מלשון הוד. דומה למילה המודרנית "תאורה".  ובארמית אומרים אורייתא שזה אור. ובמובן הזה הכוונה לחכמה שכלית. גם מצוות יש בהם לשון ציווי ופקודה, ויש בהן לשון צוותא שזה קרבה של אהבה. גם ציווי יש בו קרבה, העבד מבטל רצונו לרבו, ויש בזה התאחדות גם כן. 

.

.

.

.

.

 

(הערת אגב,

הפורשים מהחיים החרדיים במאתיים השנים האחרונות בערך, דגלו בלהיות יהודי בלב, וגם היום יש הרבה קולות כאלה. הכי חשוב זה מה שבלב, אני יהודי בלב וזה העיקר ומה זה משנה אם אני לוחץ על כפתור החשמל בשבת. לא אומרים את זה בפירוש, אבל לדעתי זה יצר תגובת נגד בעולם החרדי שלפיה החשוב זה דווקא להיות יהודי של מעשים. לדקדק בכל פרט הלכתי כראוי. מה שבלב זה פחות חשוב, זה של החילונים ושל היהדות המתחדשת והרפורמית והחילונית והמתקדמת וכו'. שולמית אלוני ושכמותה דיברו הרבה על היהדות שבלב, על מוסר הנביאים וכו'. ועם זה תקפו את החרדים. לא זכור לי הרבה חרדים שדיברו על מוסר הנביאים. בנביאים יש דיבור חריף נגד קיום מעשי של מצוות, כמובן רק באופן שאינו מצורף לשכל ולרגש.

 

כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. ב וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם יְהוָה וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי. ג שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה. ד גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ.

 

 

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.

.

.

הרי כתוב כאן ובעוד פסוקים רבים, נגד קיום מצוות הלכתיות שכתובות בשולחן ערוך וברמב"ם, כל זמן שאינן מהלב. בזמן הבית הקרבנות היו הלכות מדאורייתא חמורות, זה היה ממש כמו אצלנו תפילין ולולב וסוכה ומצה ועוד יותר מזה. ולמדו שולחן ערוך ונושאי כלים של קרבנות והחמירו בהן בדיקדוקי חזון איש ובריסק. ועל זה הנביא אומר שהמצוות ההלכתיות שלכם אצלי נחשבות כמו רצח איש. ואומר על זה באשר לא חפצתי בחרו. ותועבה ונלאיתי נשוא וכו'. משמע מאוד ברור שעד שלא תעשו את זה עם הלב עדיף שלא תעשו בכלל.

ואנחנו הרי לא יכולים להעיד שתמיד אנו מקיימים כל מצווה עם כל הלב. ואם כן יש כאן התקפה חזקה על אורח החיים החרדי. והיו רבים שתקפו בכל עוז בכיוון הזה. ביותר בסוף המאה התשע עשרה ותחילת העשרים מבין המשכילים. ומזה התגבש שכל הדברים האלה שייכים "להם" וכל זה הוא נגד השקפת הציבור החרדי שאוחז בקיום הלכתי מדוקדק כעיקר היהדות. והתגנב ממילא לתוך זה ש"אצלנו" אסור להדגיש יותר מדי את חובות הלבבות. אנו בתמימות הולכים בעקבות רבותינו כצאן אחר הרועה, לומדים גמרא ומקיימים שולחן ערוך ודי לנו בזה, וכולי האי ואולי, ולא נלך בגדולות שמשם אפשר ליפול. מלבד כמובן היצר הרע שתמיד נלחם בכל תוקף נגד חובות הלבבות וכמו שהחובות הלבבות עצמו כתב שהעם לא מחזיקים בחובות האלה.)

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 34, 34 - לימוד בחובות הלבבות: על עבודת ה' מכח השכל, שכל ולב, פסיכולוגיה כעבודת ה'.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 34 – לימוד בחובות הלבבות: על עבודת ה' מכח השכל, שכל ולב, פסיכולוגיה כעבודת ה'.

  1. פינגבאק: 24 – למה אינני מקיים מצוות – ההסבר העיקרי | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s