33 – מה הם חיים. חיים שכליים וחיים גשמיים

ברשימה הקודמת לגבי ההעניין של ענווה, הגיב י.ד.:

"ומה המקום של ההצלחה או הגדולה האנושית? הכל עורבא פרח?".

אתייחס כאן גם לנושא שהועלה בהתכתבות אחרת אודות מי שבבחרותו היה לו טעם בלימוד גמרא ותפילה והיום בבגרותו פחות. למה זה כך ומה אפשר לעשות בעניין זה.

התורה נקראת עץ החיים, יש פסוקים רבים מאוד שקושרים בין התורה לחיים. ואמרו זכה – נעשית לו סם חיים. הבורא נקרא אלהים חיים. בתפילה של ימים נוראים אומרים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים". ובתפילה של כל יום אומרים מחייה המתים. ויש עוד הרבה מאוד כעין זה.

.

הארכתי בעניין מהם 'חיים' בהערות על מטאפיזיקה, אכתוב כאן בקיצור רק לפי המסקנה ובלי נסיון להוכיח. העניין מאוד רחב, יש הרבה מאוד מקורות בעניין זה, וגם הרבה מאוד זוויות של הסתכלות על זה. כדי לפרוש את היריעה ולהראות איך הדברים מתחייבים מהמקורות והסברא תידרש אריכות עצומה. וגם אז מי שהדברים לא יתקבלו על ליבו לא יסכים ויסביר אחרת את המקורות וכו'. לכן אכתוב בקצרה ומי שהדברים מתקבלים על ליבו יקבל (והוא כבר ימצא בעצמו מקורות וסברות בזה) ומי שלא לא.

הבורא ברא נבראים, והנבראים קיימים. אמנם הבורא הוא אחד באופן מוחלט, וזה אומר שרק הוא קיים ולא שום דבר אחר. אין עוד מלבדו. אם משהו קיים מחוץ לו בכל דרך שהיא, כבר יש זולתו, וזולתו זה לא הוא ונמצא שיש פגם באחדותו הגמורה.

לכן יש הכרח לומר שהנבראים לא ממש קיימים באופן עצמאי. הם חוזרים אל הבורא עוד לפני שסיימו להיברא. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה:

"כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.

הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."

הבורא לא יודע שום דבר מחוץ לעצמו. הוא יודע רק את עצמו. ובידיעה הזו הוא יודע את כל הברואים עד יתוש קטן אשר בטבור הארץ. אם הוא יודע רק את עצמו, ובידיעת עצמו הוא יודע את הברואים, נובע מזה שהברואים הם עצמו.

(באופן-מה כמובן. וודאי אין הכוונה כאן לפאנתאיזם פשטני בנוסח שפינוזה (פאנתאיזם הוא זיהוי של האל והעולם כאילו הם יישות אחת). הרמב"ם מבאר בפירוש בכמה מקומות שהאל אינו זהה לעולם אלא נבדל ממנו לחלוטין.  העניין כאן לא יכול להיות מחוור היטב לשכל אנושי כמו שכותב הרמב"ם כאן, בוודאי שלא כשהוא מנוסח בפשטנות. עיין למשל מו"נ א' ס"ט, וב' א'.

ובמו"נ א' ע"ב כתב:

"כי זה הכוח המדבר הוא כוח בגוף ובלתי נפרד ממנו. והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!".

אני מאריך כי ראיתי מי שייחס לרמב"ם פאנתאיזם מכאן ואף ייחס כך לבעל התניא וזה שיבוש גדול מאוד)

.

זה ביאור להתחלת פרק א מיסודי התורה:

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.

ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.

הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו."

רק הוא נמצא באמת. הנבראים לא נמצאים באמת, לכן הם נצרכים לאמיתתו כדי להיות קיימים. זה הכוונה שהם נסמכים לו בהווייתם. הם נשענים על המציאות שלו.

יש הרבה מאוד מה לדבר בעניין הזה. זה הנושא המרכזי במטאפיזיקה של אריסטו וכן בתורה.

יש הרבה דרכים איך לגשת לנסות להתקרב לסוגיא המכרעת העיקרית הזו. רובן מנסות לקרב את זה להבנה, והן לימודיות, שכליות.

המושג של 'חיים' הוא עוד גישה ודרך לעסוק בסוגיא הזו. זו הדרך הכי חיה, הכי "חווייתית" הכי מורגשת באופן קיומי לגשת לעניין הזה. והיא פחות מוסברת מבחינה לימודית. לכן מה שאנסה להסביר יש לקבל אותו יותר עם הרגשה מאשר עם ניתוח שכלי למדני מדוקדק שמחפש הגדרה מדוייקת לכל מושג. אם הלמדנות לא תצא מסופקת, יש דרכים למדניות לגשת לזה והארכתי בזה הרבה בהערות על המטאפיזיקה של אריסטו.

.

אם חותכים יד היא מפסיקה לזוז, להיות חמה, לגדול. היא נרקבת ומתפוררת. ההבדל בין שני המצבים הוא החיבור לגוף, ולא רק לבשר החומרי של הגוף אלא למשהו חי שהוא בכלליות של הגוף.

אפשר להסתכל על זה משני כיוונים, האחד שיש בגוף באופן כללי משהו שקיים בפני עצמו ונקרא 'חיים', משהו שקיים כנתון, מה שזה לא יהיה, וכשהיד מחוברת לגוף היא מתחברת לאותם חיים ומהם מקבלת את התכונות של לא להרקב ולזוז ולגדול וכו'.

אפשר גם להסתכל מצד שני, כיוון שכל האיברים מאוחדים, האחדות שלהם היא היא החיים. כלומר החיים הם לא דבר שקיים בפני עצמו בלי האיברים ולפני האיברים והם באים להתחבר אליו ולשתות ממימיו, אלא קודם כל מה שקיים הוא האיברים וכשהאיברים מתאחדים מזה נולד שיש חיים. מציאות החיים היא מציאותם של האיברים כשהם מאוחדים, זה אופן של מציאות האיברים, הם יכולים להתקיים כחיים כשהם מאוחדים או כמתים כשהם נפרדים, ולא שחיים זה דבר בעל מציאות נפרדת כשלעצמה. לפי זה האיברים הם בוראים את החיים, הם בוחרים להתאחד ("ובחרת בחיים") ועל ידי זה לחדש מציאות של חיים.

שתי הדרכים נכונות. מהמבט הארצי שלנו שאנחנו בתוך העולם הזה החומרי, המבט הוא שהתאחדות האיברים היא היא החיים והם בוראים את החיים בבחירתם להתאחד. מהמבט השמיימי הרוחני יש חיים כיישות שקיימת בפני עצמה והנבראים נכללים בהם. ושני המבטים קיימים תמיד בכל דבר.

.

החיים תלויים באחדות. אם לוקחים דבורה אחת או נמלה אחת ושמים אותה במקום שמשם היא לא יודעת היכן הקן שלה, היא מתה תוך זמן קצר. שום דבר חיצוני לא הורג אותה. רק הבדידות. האדם הוא חיה חברתית כמו נמלים ודבורים. הפחד הכי גדול של בני אדם הוא הבדידות הגמורה. הפחד ממות הוא באמת הפחד מניתוק מכל מה שאני מכיר והישארות לבד לגמרי. יש אנשי שנח להם בבדידות כמעט גמורה, אבל גם הם תלויים לגמרי, כאוויר לנשימה, בקשר המועט שיש להם עם אחרים. אם אדם נופל מחללית אל החלל הריק האינסופי בלי שום יכולת לחזור, הוא חושב על מי שיודע שהוא נפל ודואג לו. אם אין כאלה הוא חושב על יקיריו שהוא יחסר להם. אם אין כאלה אז הוא חושב על האנשים שיזכרו אותו ומה הם יזכרו ממנו. אם אף אחד לא יזכור אותו, אם אף אחד לא יודע בכלל שהוא היה קיים אי פעם, הוא לא ייזכר על ידי שום אדם ולא יחסר לאף אחד, הוא לא השאיר מאומה אחריו, מותו לא הועיל לאף אחד, היה מוות חסר משמעות, והוא לא סבור שיש אלוהים או חי נצח וכיו"ב, אפשר שהמצב הנפשי הזה כבר יחניק אותו למוות, מרוב אימה, לפני שיאזל לו בלון האוויר. אין דבר יותר מפחיד מזה, יותר סותר לעצם הקיום. הבדידות היא המוות, והשייכות היא החיים.

האדם מחפש משמעות. בלי משמעות אי אפשר לחיות. מה הפירוש משמעות? מה קובע אם בחיי יש משמעות או לא. יש אנשים שכל ימיהם עבדו כפקידים שממלאים טפסים מיותרים לגמרי וכל יום קמו לעבוד והכל היה בסדר. כשיצאו לפנסיה הם נכנסו לדכאון ולא רצו לחיות, כי כבר אין משמעות לחייהם. מה משמעות הם מצאו באותם טפסים? המשמעות היא להיות מחובר לאחרים בדרך משמעותית, להביא להם תועלת, להיות מוערך על ידם, מוכר על ידם בדרך כלשהי. עצם העובדה שמישהו שילם משכורת בעד מילוי אותם טפסים העידה שזה מוערך בעיניו, ולכן יש בזה משמעות. זה מצב של דבורה שעמלה בשביל הקן ולא אבודה ומנותקת מהקן. בלי משמעות החיים חסרי טעם, הם נחווים כריקנות ושממון, כמוות.

.

.

מורה נבוכים א ע"ב:

"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים, בבשר ועצמות וגידים, ומליחות משתנות, ומרוחות, כן זה הכדור בכללו מחובר מן הגלגלים, ומן היסודות הארבעה, ומה שהורכב מהם, ואין רקות בו כלל, אלא מקשה מלא, וכו'"

.

החיים הם מה שמאחד את הנבראים עם הבורא. הם אור או שפע או האצלה או כל שם אחר שנבחר, שמאחד את כל הבריאה לגוף אחד, ואת הגוף הזה עם הבורא. הם אור האחדות. שלהבת אחת שמפכה בתוך הכל, כי הכל חי. אריסטו אומר שיד כרותה מהגוף ויד מחוברת לגוף חי, הם שני עצמים שונים בתכלית ורק השם משותף. כמו שתפוח חי ותפוח מצוייר הם שני עצמים שונים לגמרי, הרי תפוח מצוייר הוא רק צבע מרוח על בד, אי אפשר לאכול אותו. הבשר המת שיש לי במקרר, היד שלי היא לא בשר כזה רק בתוספת רוח חיים, היא בשר שהוא יישות שונה לחלוטין מבשר מת, אין שום שייכות. החיים משנים את הדבר החי להיות משהו אחר. אם יש מכונה ונגמרה לה הבטריה והיא דוממת, כשמטעינים בטריה חדשה, הגוף החומרי נשאר אותו דבר, רק התווספה על החומר הזה אנרגיה לפעול ולנוע וכו'. נדמה לנו שגם גוף אדם זה כך. הגוף של אחד חי זה אותו דבר כמו של אדם מת, רק על זה נוסף עוד משהו שהוא רוח החיים. כמו שמכשיר שנגמרה לו הבטריה הוא אותו גוף כמו שהיתה לו הבטריה, רק הבטריה מוסיפה עוד משהו, זרם חשמלי.

באמת זה לא כך. אם יש אדם מצוייר, ופתאום הוא יוצא מהציור והופך לאדם חי.  זה לא רק שלגופו נוספה רוח חיים, זה אל רק שלאותו גוף הוסיפו בטריה, אלא גופו החי גם בחלק הכי גשמי שלו, בחומר עצמו, הוא דבר חדש שונה לחלוטין ממה שהיה כשהיה מצוייר. אם מתבוננים היטב נראה שתפישה כזו קשה לנו וזרה לנו. אנו רואים בבשר שלנו יסוד של חומר מת. זה ניכור מעצמנו, מהחיים. יצר הרע הוא הכח של זרות, לא יהיה בך אל זר, יש בנו זרות כלפי החיים. הבשר שלנו עצמו, הרקמות, העצמות, חי ממש כמו הנפש. הוא לא החומר הדומם של בשר מת. החיים הם נס גם מהבחינה הזו, כמו שלצאת מציור ולהפוך לאדם ממשי זה נס. כך ההפיכה של בשר שהוא חומר דומם לבשר שבחומריותו הוא חי, זה נס כזה.

ובאמת הכל חי, גם הדומם. במקום אחר (עיין כאן, בביאור על מורה נבוכים בביאור על הקדמה כ"ו לחלק שני, חלק א מהביאור על ההקדמה,  במאמר "החיים של הדוממים") הארכתי בזה והוכחתי, והסברתי מה שכותבים הרמב"ם ואריסטו שהדומם אינו חי, שהכוונה רק שאינו מניע את עצמו ואינו גדל, אבל בוודאי יש לו שכל והרגשה ורצון, ואין בכלל משהו דומם בלי שכל והרגשה.

רק לאיור הרעיון, לא שמזה ההוכחה, כתב במו"נ ב ה:

"ובבראשית רבה אמרו באמרו יתעלה שמו, "והארץ היתה תוהו ובוהו" (בראשית א, ב), אמרו: "תוהא ובוהא", רצונו לומר: תאבל ותצעק על רוע חלקה. רצה לומר: הארץ אמרה, "אני והן נבראנו כאחת", רצונו לומר: הארץ והשמים, "העליונים חיים והתחתונים מתים". הנה כבר גילו גם כן בהיות השמים גשמים חיים, לא גשמים מתים כיסודות."

ומבואר שיש לאדמה דעה, ומה שהיא נקראת מתה היינו שאינה נעה מכח עצמה.

.

 

 

.

.

החיים שביד הם לא היד בעצמה, שהרי אם חותכים אותה היא היד בעצמה בלי שיש בה חיים,  אלא משהו נעלם וטמיר שקושר אותה עם הגוף השלם להיות מאוחדת איתו. אם זה היה איחוד גמור לא היתה יד נמצאת כלל. היא היתה בטלה בגוף הכללי כמו טיפה שמתמזגת עם הים ומפסיקה לגמרי להיות קיימת כטיפה. זה איחוד כמו איחוד של אהבה, שהוא איחוד מוחלט וגמור, ועדיין למרות הסתירה יש קיום מה לכל אחד כנפרד באופן כלשהו, כי אם יהיו אחד גמור לא תהיה אהבה, אהבה היא בין שניים ולא אחד את עצמו. לכן יש באהבה צד פירוד, אבל אהבה גמורה, אהבת נברא לבוראו, היא איחוד מוחלט בלי שיור, שמבטל את הקיום הנפרד. עזה כמוות אהבה, היא מוות של הקיום הנפרד. זה סוד לא מובן. זה הסוד של יצחק שחי כל חייו כעקוד על המזבח, חיים של מסירות נפש. אומרים שהחיים זה אהבה או האהבה היא החיים. כי בשניהם יש איחוד שבדרך פלא שומר על הקיום של הפרט הנפרד והשמירה הזו לא חוצצת מהאיחוד להיות גמור ושלם.

.

.

(תוספת:

במטאפיזיקה זתא פרק י"א כתב:

" For it is not a hand in any and every state that is a part of man, but only when it can fulfil its work, and therefore only when it is alive; if it is not alive it is not a part."

תרגום חופשי:

לא בכל מצב היד היא חלק של האדם, אלא רק כשהיא יכולה למלא את תפקידה, דהיינו רק כשהיא חיה. אם היא לא חיה היא לא חלק.

המו"נ א ע"ב כתב: "דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים, בבשר ועצמות וגידים, ומליחות משתנות, ומרוחות, כן זה הכדור בכללו מחובר מן הגלגלים, ומן היסודות הארבעה, ומה שהורכב מהם, ואין רקות בו כלל". וכן כתב גם בטימיאוס של אפלטון.

המציאות כולה היא בעל חיים אחד. כל הדברים הם איברים שלו. לפי זה כמו שיד מתה אינה חלק של האדם, כך כל מה שאינו חי (באותם חיים כלליים של אותו גוף גדול שהוא "כל הנמצא") אינו חלק של המציאות.)

.

.

הבורא ברא נבראים, והוא ברא אותם כך שלא יהיו סתירה לאחדותו אלא יהיו אחד איתו, וזה על ידי שהשפיע עליהם חיים שהם ממנו, שהוא מקור החיים. החיים הם תנועה מתמדת, אין רגע אחד של עמידה במקום. מה שעומד במקום כבר קיים בפני עצמו באופן מנותק מהחיים, ממקור החיים. החיי הם צמיחה והתקדמות, אליו, אל מקור החיים. כשנעים בכיוון אליו בתנועה מתמדת זו בחינה של להיות אחד איתו. הדרך היא המטרה. טעם העץ וטעם פריו שווים. בתלמוד מתואר תלמיד שהיה גר במרחק חצי שנה של הליכה מבית המדרש. הוא היה הולך חצי שנה, לומד יום אחד, ואז הולך חצי שנה לביתו, נמצא עם בני ביתו בערב יום כיפור, ולמחרת יום כיפור שוב הולך חצי שנה לבית המדרש כדי ללמוד יום אחד. הוא חי דרך ההליכה אל. כשהוא הולך לבית המדרש הוא כבר שייך לבית המדרש, כבר הוא שם, וכן כשהוא הולך לבני ביתו. כך מי שצומח ומתפתח הוא הולך לקראת מקור החיים, ובהליכה לשם הוא כבר שם.

החיים הם אור והם טוב, הם ערבים ומתוקים. זה משום שהבורא הוא טוב והם שפע של התאחדות איתו. הם כמו הבל פיו, ריח שמניו. כמו משכב דודיו, ישקני מנשיקת פיהו כי טובים דודיך מיין.

""מה יתאונן אדם חי" (איכה ג' ל"ט) – רבי שמעון אומר: מה יתאונן אדם, לא די שהוא חי והוא רואה את השמש הזה?" (אגדת בראשית (בובר) פרק ס"ב).

.

.

בהתחלת שמונה פרקים כתב הרמב"ם:

דַּע שֶּׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם אַחַת; וְיֵשׁ לָהּ פְּעֻלּוֹת רַבּוֹת חֲלוּקוֹת, יִקְרָאוּן קְצָת הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן: נְפָשׁוֹת. וְיֵחָשֵׁב בַּעֲבוּר זֶה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ הָרוֹפְאִים, עַד שֶׁשָּׂם רֹאשׁ הָרוֹפְאִים פְּתִיחַת סִפְרוֹ, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת שָׁלשׁ: טִבְעִית, חִיּוּנִית וְנַפְשִׁית. וּפְעָמִים שֶׁיִּקָּרְאוּ: כֹּחוֹת וַחֲלָקִים, עַד שֶׁיֵאָמֵר: חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ – וְזֶה הַשֵּׁם יַעֲשׂוּהוּ הַפִּילוֹסוֹפִים הַרְבֵּה פְעָמִים. וְאֵינָם רוֹצִים בְּאָמְרָם: "חֶלְקֵי", שֶׁהִיא מִתְחַלֶּקֶת כְּהֵחָלֵק הַגּוּפוֹת, אֲבָל הֵם מוֹנִים פְּעֻלּוֹתֶיהָ הַחֲלוּקוֹת שֶׁהֵן לִכְלַל הַנֶּפֶשׁ, כַּחֲלָקִים לַ"כֹּל" הַמְחֻבָּר מֵהַחֲלָקִים הָהֵם.
וְאַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁתִּקּוּן הַמִּדּוֹת הִיא: רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ. וּכְמוֹ שֶׁהָרוֹפֵא אֲשֶׁר יְרַפֵּא הַגּוּפוֹת צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע תְּחִלָּה הַגּוּף אֲשֶׁר יִרְפָּאֵהוּ: כֻּלּוֹ וַחֲלָקָיו מָה הֵם, רְצוֹנִי לוֹמַר: גּוּף הָאָדָם; וְצָרִיךְ שֶׁיֵדַע אֵיזֶה דְבָרִים יַחֲלוּהוּ וְיִשְׁמֹר מֵהֶם; וְאֵיזֶה דְבָרִים יַבְרִיאוּהוּ וִיכַוֵּן אֲלֵיהֶם – כֵּן רוֹפֵא הַנֶּפֶשׁ הָרוֹצֶה לְתַקֵּן מִדּוֹת הָאָדָם, צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ בִּכְלָלָהּ וַחֲלָקֶיהָ, וּמַה יַחֲלֶה אוֹתָהּ וּמַה יַבְרִיאָהּ. וּמִפְּנֵי זֶה אֹמַר, שֶׁחֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ הֵם חֲמִשָּׁה: הַזָּן – וְהוּא נִקְרָא: צוֹמֵחַ; וְהַמַּרְגִּישׁ [קליטת החושים], וְהַמְדַמֶּה [כח הדמיון], וְהַמִּתְעוֹרֵר [הרגשות], וְהַשִׂכְלִי.

וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק, שֶׁדְּבָרֵינוּ אֵינָם רַק בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם. כִּי כֹחַ הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ הָאָדָם, אֵינוֹ כְּכֹחַ הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ הַסּוּס וְהַחֲמוֹר – כִּי הָאָדָם נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית; וְהַחֲמוֹר נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִןהַנֶּפֶשׁ הַחֲמוֹרִית; וְהַנֶּשֶׁר נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לָהּ.

וְאָמְנָם יֵאָמֵר עַל הַכֹּל: "נִזּוֹן" בְּשִׁתּוּף הַשֵּׁם לְבָד, לֹא שֶׁהָעִנְיָן בְּכֻלָּם אֶחָד בְּעַצְמוֹ. וְכֵן יֵאָמֵר עַל הָאָדָם וּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים: "מַרְגִּישׁ" בְּשִׁתּוּף הַשֵׁם בִּלְבָד, לֹא שֶׁהַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בָּאָדָם הוּא הַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בִּשְׁאָר בַּעֲלֵי הַחַיִּים. וְלֹא הַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בְּזֶה הַמִּין, הוּא הַהֶרְגֵּשׁ בְּעַצְמוֹ אֲשֶׁר בְּמִין אַחֵר – אֲבָל כָּל מִין וָמִין מֵאֲשֶׁר לוֹ נֶפֶשׁ, יֵשׁ לוֹ נֶפֶשׁ אַחַת בִּלְתִּי נֶפֶשׁ הָאַחֵר. וְיִתְחַיֵּב מִנֶּפֶשׁ זֶה פְּעֻלּוֹת אֵלֶּה, וּמִנֶּפֶשׁ זֶה פְּעֻלּוֹת אֲחֵרוֹת. וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּדְמֶה פְּעֻלָּה לִפְעֻלָּה, וְיַחְשֹׁב בִּשְׁתֵּי הַפְּעֻלּוֹת שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד בְּעַצְמוֹ – וְאֵין הַדָּבָר כֵּן. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה: שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת חֲשׁוּכִים. הָאֶחָד מֵהֶם – זָרְחָה עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ וְהֵאִיר; וְהַשֵּׁנִי – הֵאִיר עָלָיו הַיָּרֵחַ וְהֵאִיר; וְהַשְּׁלִישִׁי – הֻדְלַק בּוֹ הַנֵּר וְהֵאִיר. הִנֵּה כָּלאֶחָד מֵהֶם נִמְצָא בּוֹ הָאוֹר; אֲבָל סִבַּת זֶה הָאוֹר וּפוֹעֲלוֹ – הַשֶּׁמֶשׁ, וּפוֹעֵל הָאַחֵר – הַיָּרֵחַ, וּפוֹעֵל הָאַחֵר – הָאֵשׁ. כֵּן פּוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הָאָדָם – הוּא: נֶפֶשׁ הָאָדָם, וּפוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הַחֲמוֹר – הוּא: נֶפֶשׁ הַחֲמוֹר, וּפוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הַנֶּשֶׁר – הוּא: נֶפֶשׁ הַנֶּשֶׁר; וְאֵין לָהֶם עִנְיָן שֶׁיְּקַבְּצֵם אֶלָּא בְּשִׁתּוּף הַשֵׁם בִּלְבָד. וְהָבֵן זֶה הָעִנְיָן, שֶׁהוּא נִפְלָא מְאֹד; יִכָּשְׁלוּ בּוֹ הַרְבֵּה מֵהַפִּילוֹסוֹפִים, וְיִתְחַיְּבוּ בָּזֶה הַרְחָקוֹת וְדֵעוֹת בִּלְתִּי אֲמִתּוֹת."

.

הרמב"ם כותב שזה עניין נפלא מאוד.

הרבה סבורים שהכח שיש באדם שהוא גדל, ניזון, מתנועע, רעב לאוכל, שבע אחרי האוכל, מתאווה למשגל וכו', הוא אותו כח עצמו שיש לבהמות. שהרי בזה איננו מוצאים הבדל בין אדם לבהמה. ורק השכל הוא מה שיש לאדם שאין לבהמה והוא מה שהופך את האדם לאדם ולא לבהמה.

לפי זה יש מקום לחשוב שיש ניכור בין השכל לשאר הכוחות הנפשיים שבאדם. שייתכן מצב שבו הם מתחרים זה בזה. שאם אני עוסק בהנאות הגוף הגשמיות ובתאוות החומרות זה פעולה של חלק הבהמה שבי וזה משהו נבדל מהחיים השכליים שלי ומתחרה בהם, אויב שלהם. וככל שאמית את הכוחות הבהמיים שבי יהיה יותר מקום ומשאבים לכוחות השכליים שלי. ככל שיהיה בי פחות מהחמור שאני, כך יהיה בי יותר מהאדם שאני.

נגד זה הרמב"ם יוצא כאן.

הנפש על כל חלקיה וגילוייה היא אחת לגמרי. היא קרן אור אחת של חיים אחדים. ההבדל בין השכל לנפש המתעורר לנפש המדמה לנפש המרגיש ולנפש הזן הוא רק בעוצמת ההארה, שמשתנה בגלל המרחק מהמקור, או בגלל שקרן האור עוברת דרך פריזמה (זכוכית לא לגמרי שקופה) שהיא לא צלולה לגמרי ומעכירה ומכהה את אותה קרן האור.

אם אדם עוסק במושכלות עיוניות גבוהות וכל יומו יושב ולומד והוגה, והוא לא צוחק ולא הולך לים ולא מטייל בטבע ולא משחק כדורגל ולא שר ורוקד, הוא לא מזין את האור של חיי הנפש ברבדים היותר גשמיים שלה, וזו אותה קרן אור עצמה שמאירה לו בהשגות החכמה. והכיבוי הזה יפחית מחיי הנפש שלו, והנפש היא אחת, ולכן גם תפחת חיותו הנפשית בהשגות החכמה שלו. והוא יהפך למלומד יבש ונוקדני שתורתו אינה משמחת ואינה מחייה.

וכן להיפך, אם אדם כל ימיו חי חיי גוף ולא חושב כלל על שום דבר בסופו של דבר לא יהיה לו טעם באותן הנאות והוא יקוץ בהן וימצא אותן משעממות וריקות. כי חלק של אותה קרן אור עצמה של חיים, שמתגלה בנפש השכלית, לא קיבל את מזונו.

זו המשמעות של דברי הרמב"ם בתחילת השמונה פרקים שהנפש היא אחת. שהחיות של כל רבדי הנפש הם חיות אחת לגמרי, וההזנה והפעילות והצמיחה של החיות של כל חלק מהנפש הוא הזנה של כל החלקים כאחד, כי הם אחד גמור.

לעשיו היו חיי גוף מפותחים וליעקב חי שכל מפותחים אבל חיי גוף קלושים, חיוורים. איש תם יושב אהלים, חלק, לא גדל לו זקן. היצרים הגופניים שלו, הגבריות, היו לא מפותחים ולא תוססים. יצחק בחר בעשיו, כי מחיי גוף אפשר לפתח ולהצמיח חיי שכל (כמו ריש לקיש שהיה ליסטים ואחר כך נעשה גדול בתורה, או רבי עקיבא שהיה עם הארץ וכו'). מחיי נפש כשחיי הגוף כבר מנוונים קשה יותר להגיע לחיי גוף תוססים (לא שמענו על רב ממועצת גדולי התורה שנעשה רקדן סלסה או לפחות חצוצרן ג'אז).

עד שבאה רבקה וגילתה שאצל יעקב הדברים מאוחדים ויש בו מהכל. הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו.

.

עוד כתב בשמונה פרקים פרק ד':

"אֲבָל מַה שֶּׁעָשׂוּ אוֹתָם הַחֲסִידִים בִּקְצָת הַזְּמַנִּים, וּקְצָת הַמְּקוֹמוֹת, וּקְצָת אֲנָשִׁים מֵהֶם גַּם כֵּן מִנְּטוֹת אַחַר הַקָּצֶה הָאֶחָד: בְּצוֹם, וְקוֹם בַּלֵּילוֹת, וְהַנָּחַת אֲכִילַת בָּשָׂר וּשְׁתִיַּת יַיִן, וְהַרְחָקַת הַנָּשִׁים, וְלָבֹשׁ הַצֶּמֶר וְהַשֵּׂעָר, וּשְׁכוּנַת הֶהָרִים, וְהִתְבּוֹדֵד בְּמִדְבָּרוֹת – לֹא עָשׂוּ דָּבָר מִזֶּה אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ רְפוּאוֹת, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ. וּלְהֶפְסֵד אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה גַּם כֵּן: כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶהֵם נִפְסָדִים בְּחֶבְרָתָם וּרְאוֹת פְּעֻלּוֹתֵיהֶם, עַד שֶׁיִּפְחֲדוּ מֵהֶפְסֵד מִדּוֹתֵיהֶם בַּעֲבוּרָם – וְעַלכֵּן בָּרְחוּ לָהֶם לְמִדְבָּרוֹת וּלְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם רָע. כְּמַאֲמַר יִרְמִיָה הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם, כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (ירמיה ט א). וְכַאֲשֶׁר רָאוּ הַכְּסִילִים שֶׁהַחֲסִידִים עָשׂוּ אֵלֶּה הַפְּעֻלּוֹת וְלֹא יָדְעוּ כַּוָּנָתָם, חָשְׁבוּ שֶׁהֵן טוֹבוֹת וְכִוְּנוּ אֲלֵיהֶן, בְּחָשְׁבָם שֶׁיִּהְיוּ כְמוֹתָם. וַיְעַנּוּ אֶת גּוּפָתָם בְּכָל מִינֵי עִנּוּי, וַיַחְשְׁבוּ שֶׁהֵם קָנוּ לְעַצְמָם מַעֲלָה וּמִדָּה טוֹבָה וְשֶׁעָשׂוּ טוֹבָה, וְשֶׁבָּזֶה יִתְקָרֵב הָאָדָם לַשֵּׁם – כְּאִלּוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ שׂוֹנֵא הַגּוּף וְרוֹצֶה לְאַבְּדוֹ. וְהֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁאֵלּוּ הַפְּעֻלּוֹת רָע, וְשֶׁבָּהֶן תַּגִּיעַ פִּחִיתוּת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַנֶּפֶשׁ. וְאֵין לְהַמְשִׁילָם אֶלָּא לְאִישׁ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּמְלֶאכֶת הָרְפוּאוֹת, כְּשֶׁיִרְאֶה בְּקִיאִים מֵהָרוֹפְאִים שֶׁהִשְׁקוּ חוֹלִים נוֹטִים לָמוּת סַמִּים הַנִּקְרָאִים בְּעַרְבִית: שַׁחַם, חַנְטָל וּמַחְמֻדָּה, ובלע"ז – קוֹלוֹקִינְטִידָא וְאַשְׁקְמוֹנְיָא; וְהַצַּבָּר, ובלע"ז – אַלוֹאֵי וְכַיּוֹצֵא בָהֶם; וּפָסְקוּ מֵהֶם הַמָּזוֹן, וְנִרְפְּאוּ מֵחָלְיָם וְנִמְלְטוּ מִן הַמָּוֶת הַצָּלָה גְמוּרָה – וְאָמַר הַסָּכָל הַהוּא: אַחַר שֶׁאֵלּוּ הַדְּבָרִים מְרַפְּאִים מִן הַחֹלִי, כָּלשֶׁכֵּן שֶׁיַּעֲמִידוּ הַבָּרִיא עַל בְּרִיאוּתוֹ, אוֹ יוֹסִיפוּ כֹּחַ. וְהִתְחִיל לָקַחַת אוֹתָם תָּמִיד וּלְהִתְנַהֵג בְּהַנְהָגוֹת הַחוֹלִים, שֶׁהוּא יֶחֱלֶה בְּלֹא סָפֵק – כֵּן הֵם חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת אֵלּוּ בְּלֹא סָפֵק בְּלָקְחָם הָרְפוּאוֹת עַל הַבְּרִיאוּת.

וְזאֹת הַתּוֹרָה הַתְּמִימָה הַמַּשְׁלֶמֶת אוֹתָנוּ, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד עָלֶיהָ יוֹדְעָהּ: "תּוֹרַת ד' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ד' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (תהלים יט ח) – לֹא זָכְרָה דָּבָר מִזֶּה. וְאָמְנָם כִּוְנָה לִהְיוֹת הָאָדָם טִבְעִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִי: יאֹכַל מַהשֶּׁיֵּשׁ לוֹ לֶאֱכֹל – בְּשִׁוּוּי, וְיִשְׁתֶּה מַהשֶּׁיֵּשׁ לוֹ לִשְׁתּוֹת – בְּשִׁוּוּי, וְיִבְעַל מַה שֶּׁמֻתָּר לוֹ לִבְעֹל – בְּשִׁוּוּי, וְיִשְׁכֹּן בַּמְּדִינוֹת בְּיֹּשֶׁר וּבֶאֱמוּנָה; לֹא שֶׁיִּשְׁכֹּן בְּמִדְבָּרִיּוֹת וּבֶהָרִים, וְלֹא שֶׁיִּלְבַּשׁ הַצֶּמֶר וְהַשֵּׂעָר, וְלֹא שֶׁיְּעַנֶּה גוּפוֹ. וְהִזְהִירָה מִזֶּה, לְפִי מַה שֶּׁבָּא בְקַבָּלָה. נֶאֱמַר בְּנָזִיר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו יא). וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "וְכִי עַל אֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? – אֶלָּא עַל שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיָּיִן. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: מַה זֶּה שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיָּיִן – צָרִיךְ כַּפָּרָה, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר וְדָבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה" (תענית יא א).

וּבְדִבְרֵי נְבִיאֵינוּ וְחַכְמֵי תוֹרָתֵנוּ רָאִינוּ, שֶׁהָיוּ מְכַוְּנִים עַל הַשִּׁוּוּי וּשְׁמִירַת נַפְשָׁם וְגוּפָם, עַל מַה שֶּׁתְּחַיְּבֵם הַתּוֹרָה. וְעָנָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַל יַד נְבִיאוֹ לְמִי שֶׁשָׁאַל לָצוּם יוֹם אֶחָד בָּעוֹלָם אִם יַתְמִיד אִם לָאו, וְהוּא אָמְרָם לִזְכַרְיָה הַנָּבִיא: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִּׁי, הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" (זכריה ז ג) וְעָנָה אוֹתָם: "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִּי אָנִי? וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים" (שם ה-ו). וְאַחַר-כָּךְ צִוָּה אוֹתָם בְּיּשֶׁר וּבְמַעֲלָה לְבָד, לֹא בְצוֹם, וְהוּא אָמְרוֹ לָהֶם: "כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו; וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם, גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (שם ט-י). וְאָמַר אַחַר כָּךְ: "כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (שם ח יט). וְדַע, שֶׁהָ"אֱמֶת" – הֵן הַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֲמִתִּיּוֹת לֹא יִשְׁתַּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַשֵּׁנִי; וְהַ"שָּׁלוֹם" – הֵן מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת, אֲשֶׁר בָּהֶן יִהְיֶה הַשָּׁלוֹם בָּעוֹלָם."

הרמב"ם אומר שבסיגופים שאינן על דרך רפואה תגיע פחיתות מפחיתויות הנפש. למה? מה רע באדם שצם. נניח שזה לא מועיל ולא מצווה, אז זה סתם משהו מיותר אבל למה זה רע ופוגע ומקלקל?  אלא משום שהנפש היא אחת. החלק הגשמי של הנפש, של אכילה ושתיה, הוא לא נפש של חמור אלא של אדם וגם הוא אדם במלוא מובן המילה. זה לא מאבק בין האדם לחמור, אלא בין האדם לעצמו. וכשהוא פוגע בחיי הגוף שלו, הוא פוגע בעצמו כולו, בכל נפשו וחיותו בכל הרבדים. לכן לא רק שהסיגופים מיותרים אלא הם אסורים.

.

מה נקרא חיים, מה החיים זקוקים לו ואיך הם מתבטאים, מה מאפיין אותם, איך הרגשה כשיש חיים ואיך היא כשאינם. את זה אי אפשר לכתוב ולהסביר, הם סוד עליון. אבל כל אדם יודע את זה בפשטות מהאינטואיציה, מכח העובדה שהוא חי. חייו עצמם משיגים מה זה חיים, מה מוסיף חיים ומה מפחית חיים.

יש מוות בנפש הזן שהוא מוות של הגוף שנפרד מכל שיור של נפש ונרקב. ויש מוות של החלק המרגיש, החושים. לא מדובר על עיוור כי זה פגיעה בגוף עצמו, אלא אדם שאין לו שום טעם באוכל ולא בהסתכלות על משהו יפה או טעם ביאה וכו'. ויש מוות של הכח המדמה (לא אאריך בזה כי כח המדמה הוא סוגיא ארוכה ולא פשוטה להבנה), ויש מוות רגשי (דכאון, יאוש, אדישות, ניתוק ואטימות רגשיים, חוסר נוכחות רגשית, וכו'),  ויש מוות של השכל (אדם ששבוי בטעות שעוצרת את מחשבתו מלחשוב וללמוד ולהיות בתנועה להתקרב לראות את האמת כמות שהיא).

וכל הדברים האלה הם אחד, מוות של חלק אחד מחלקי הנפש הוא מוות של הנפש כולה כי היא אחת, וכולה הוא האדם עצמו, ולא שחלק ממנה בהמה וחלק אדם.

.

.

הרמב"ם בשמונה פרקים שהבאתי מדבר על השיווי.

החיים במדרגה אחת יכולים להיות אוייבים של חיים במדרגה אחרת. מי שמרגיש טעם וחיות בעיון שכלי יכול בגלל זה לאבד את הטעם בפעילות גופנית, ולהיפך. זה כמו מי שעוסק בפיתוח הגוף, ומפתח חלק מהגוף שיהיה שרירי חזק ואתלטי, וחלק אחר של הגוף הוא משאיר לא מפותח כלל.

או כמו צמח שאם משקים אותו יותר מדי הגזע והענפים מתפתחים מאוד והשרשים לא מתפתחים, וסופו למות.

השיווי הוא מה שאנו קוראים איזון. לחלק באופן נכון ומאוזן את הטיפוח של החיות בכל החלקים כל אחד לפי הראוי לו כך שהכל יהיה מערכת הרמונית שהחלקים שבה מסודרים כל אחד בגבולותיו הנכונים, וכל אחד מקבל את כמות המשאבים הנכונה לפי הסדר הכללי, וכל אחד משלים את חברו ומועיל לו ולא מתחרה בו.

.

עוד עניין יש בחיים שהוא שהחיים של כל דבר הם רק לפי מה שהוא. חנוך לנער על פי דרכו. אם גנן ירצה שהכרוב יהיה אבטיח, והאפרסק יהיה בצל, ויפעל לשם כך, הוא יהרוג את הגינה.

.

.

התורה כל כולה לא באה אלא רק כדי לטפח את החיים. כמו גנן שמטפח את הגינה. היא לא דורשת שום דבר אחר מלבד מה שהחיים דורשים, מלבד לחיות. כל מה שמחיה, מוסיף חיים, הוא מצווה, כל מה שמפחית חיים הוא עברה. אין הגדרה אחרת.

ויש בזה שני דברים, האחד האיזון, שיווי המשקל, המינון הנכון והגבולות הנכונים של כל גילויי חיים והזנת חיים ופעילות חיים ותשוקות החיים, כדי שהכל יהיה מערכת הרמונית אורגנית שחיה בשלום והתאמה של כל חלקיה (נפש בריאה בגוף בריא), ולא שחלקיה יתחרו זה בזה ויחריבו זה את זה. ודבר שני שכל אחד יהיה מה שהוא ולא ינסה להיות משהו אחר. שהכרוב לא יתאמץ להיות אבטיח. זה העניין של תשובה. לשוב מהחטא, שהוא החטאה, פיספוס, לחפש להיות משהו אחר שונה ממה שאתה, שזה החטאה של המטרה שהיא להיות מה שאתה, כי רק כשאתה מה שאתה אתה חי.

.

.

קידושין ל' ב':

"ללמדו אומנות [חיי אדם ללמד את בנו אומנות, כלורמ מקצוע, מלאכה]:
מנלן? אמר חזקיה דאמר קרא (קהלת ט, ט) "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות:"

רש"י:

ראה חיים – אומנות שתחיה בו עם אשה מקיש אומנות לאשה:

אם אשה – האמור כאן אשה ממש היא כשם שמצינו שחייב אדם להשיאו אשה כך חייב כו'

(ועי' רש"י על קהלת)

 

"ראה חיים עם אשה אשר אהבת", "חיים" פירושו הוא מלאכה,  "אשה" יש לו שני פירושים, או אשה ממש או תורה. הפסוק אומר שהמלאכה צריכה להיות עם האשה או עם התורה. והתלמדו אומר שמכאן נלמד שכמו שיש חיוב הלכתי להשיא את בנו אשה וללמדו תורה כך יש חיוב ללמדו מלאכה.

המלאכה היא עיקר ההצלחה והחיות בחיים הרגשיים. אנו רואים שבני אדם משקיעים בקריירה והיא חשובה להם, כמעט יותר מכל דבר אחר בחייהם. והפסוק אומר שצריך לאחד את זה עם אהבת האשה ועם העסק בתורה. כי החיים בכל חלקי הנפש הם אחד.

יש הרבה מאוד מאמרי חז"ל שמדברים על האיחוד הזה. כמו "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה", וכל המאמרים בשבח המלאכה. וכן הדיון אם תלמדו גדול או מעשה גדול ואמרו שתלמוד גדול כי הוא מביא לידי מעשה וכך איחדו אותם כל אחד לפי מקומו בכלליות החיים. וכן הרבה עשו כרבי ישמעאל (שאמר לשלב תורה ומלאכה) ועלתה בידם. ועוד הרבה מאוד כעין זה.

.

.

.

.

עד כאן היתה הקדמה כללית. מכאן נבוא לנושא שהתחלנו בו שהוא איך להתייחס להצלחות של האדם בהתחשב בעניין של ענווה.

הצלחות זה שם נרדף לחיים. ודווקא הצלחות שמקבלות הערכה. אם ילד מצליח להתגלש הוא אומר לאמא שיושבת על הספסל: אמא תסכלי, אני מצליח!

זה לא גאווה, ולא סתירה בשום אופן לענווה. ילד שאין לו את זה יחסר לו הרבה מאוד בחייו הרגשיים.

שמעתי מהרב וולבה ששמע מרבותיו בעלי המוסר, ששורש הכח הנפשי של גאווה הוא הרצון להוריד את האלהים מכסאו ולשבת שם תחתיו. לרשת אותו. כמו שאמרו בשמות רבה פר' ח' על פרעה וחירם ונבוכדנצר ויואש שעשו עצמם אלהות.

בכל גאווה יש משהו מזה. וכן בכל כעס יש משהו מהרצון לרצוח את מי שכועסים עליו. וכן בכל תאווה יש משהו מהרצון שאותו עונג יהיה הנצח שלי במקום העולם הבא.

בילד שאומר אמא תראי איך הצלחתי להתגלש אין שום דבר מזה. אם הוא אומר יוסי לא הצליח ואני כן הצלחתי, זה כבר פחות תמים ויש לעיין בזה ותלוי גם מתוך איזה כוונה זה נאמר, לפעמים זה רק להדגיש את הצלחתו ולא יותר.

.

במסכת סוטה נאמר משמת רבי בטלה ענווה, ורב יוסף (שהיה כמה דורות אחרי רבי) אמר אל תאמרו כך כי יש אותי, אני עניו.

יש הרבה בתלמוד דברים שנאמרים בתום ילדות. גם כאן אני שומע משהו מהנימה של ילד שאומר אמא תראי איך אני מצליח להתגלש. הנה תראו הצלחתי להיות עניו.

.

תהילים נז ט:

עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר.

מצודות ציון:

"כבודי" – היא הנשמה שהיא כבוד הגוף.

לכן השפלה, כמו המלבין פני חברו ברבים או אונס וכיו"ב, היא פגיעה בנפש כמו מדקרות חרב לגוף.

לכן גם הכבוד הוא צורך חיוני כמו אויר לנשימה. קראתי הרבה זכרונות של ניצולי שואה והיה עניין שחזר אצל לא מעט מהם, שאמרו שאחרי המונו והמשרפות והיערות וכו', הדבר הכי נורא היה חוסר הכבוד המוחלט שהסביבה רחשה ליהודים. שהתייחסו אליהם כמו אל פרעושים או מספרים בלי שום כבוד אנושי כלשהו. במיוחד היה כואב לשמוע כך מאנשים אזרחיים שהיו פעם שכנים.

יש כבוד של להתנשא, להיות יותר גבוה. למדוד כמה כבוד יש לי וכמה יש לאחרים. הבעיה בזה היא לא הכבוד אלא הרצון שיהיה לי יותר משל אחרים. להתנשא פירושו לחפש להיות כמו הבורא שהוא גבוה יותר מהנבראים. גאה פירושו גבוה, כמו גאות הים. גאווה היא גבהות הלב. כבוד הוא רק תחושת ערך, להיות כבד הוא להיות קיים כבעל ערך. אין בזה פגם כלל כל זמן שלא עושים מדידה האם אני מעל אחרים. זה כמו להיות עשיר שאין בזה בעיה אם אינו מתנשא ומודד כמה יש לאחרים וכמה לו. יותר מזה, כבוד הוא לחם לנפש המתעורר, כלומר החלק הרגשי שבאדם. אם אדם יש לו לחם והוא אוכל אין בזה פגם כלל, וגם אם הוא מבקש לחם. אם הוא מתנשא מעל אחרים בגלל שיש לו לחם ולהם אין, זו גאווה.

.

ילד שאומר אמא תראי איך אני מתגלש מבקש כבוד וזה דבר חיוני. הנפש נקראת כבוד, כבוד הוא החומר שממנו היא עשויה, בלעדיו היא תמות. כי כבוד זה מה שמחבר בין בני האדם. והחיבור הוא החיים. כבד את אביך ואת אמך. אדם שלא מבחין בין כבוד לגאווה יכול לומר שהוא לא רוצה לכבד את הוריו כדי שהם לא יחטאו בגאווה. להיפך, כבוד הוא חיבור והוא החיות הנפשית עצמה. כשאני מכבד מישהו אני והוא נכנסים להיות מערכת אחת. בלי כבוד אנחנו נפרדים. זה החיבור הכי עמוק וראשוני מבחינה רגשית. לרבי ירוחם יש שיחות על הכבוד. הוא מגדיר את האדם כמכבד, זה הדבר הכי יסודי בו, זה מהותו. ומכבד גם נזקק בעצמו לכבוד. אמנם קשה לזקק את הכבוד שלא יתערב בגאווה. אם אשים מכבים אותי מאוד, אני יכול לנטות בקלות לחשוב שאני מעל אחרים. אבל אפשר לקבל כבוד בלי להרגיש עליונות מעל מישהו. בתלמוד יש הרבה דוגמאות לכך שהם ביקשו כבוד, שהקפידו על חוסר כבוד כלפיהם, שרצו להיות ראש ישיבה ונשיא וכו'. כל זמן שזה רק התענוג והנחת רוח מהכבוד בלי התנשאות מעל אחרים זה נקי וטוב וחיוני.

.

והערך של הצלחה הוא בכך שהיא כרוכה בהערכה והכרה. כך האדם מתחבר יותר ולאחרים שמעריכים אותו על הצלחתו והוא חי יותר. ההצלחות הן חיים. וזה בכל המישורים.

אם יש נגר שמצליח במלאכתו ועושה אותה טוב, הוא שמח בהצלחתו ובהערה שכרוכה בה. אמנם מה שיש ערך לכסאות עצמם מטשטש קצת את ההצלחה שלו ברכישת המיומנות. לכן אנשים עוסקים בספורט ומשחקים, ששם הערך היחיד הוא רכישת המיומנות וההצלחה בלי שמסתכלים על הערך של מה שיצא מזה.

.

בבבא מציעא פג-פג מסופר על רבי אלעזר ברבי שמעון שהיה נותן עצות לבלש משטרה (פרהגונא) שהיה לוכד גנבים. והעצות היו כל כך טובות, וכנראה הוא היה "בתוך העניין" וחי את זה, עד שהשלטונות אמרו לו שהוא עצמו יהיה השוטר. והוא הצליח בזה, וראה בזה ערך, ואמר שהוא מכלה קוצים מהכרם.

לכל דבר יש פירוש עמוק ופנימי, אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אולי חכמת התורה גורמת שהוא יכול בקלות לדעת את חכמת הבלשות, אבל למה שום תנא אחר לא עזר לבלש. כנראה הוא הרגיש חיות בזה, הוא היה טוב בזה במיוחד, זו הצלחה.

.

פירוש מוטעה לענווה יכול להחריב את השאיפה להצלחות. גם עיסוק לא מאוזן בעיון שכלי יכול להחריב את השאיפה להצלחות חומריות. שאיפה מוגזמת להצלחות יכולה להחריב את הענווה שהיא גם אופן של הצלחה. לא רק רב יוסף, גם אברהם אבינו הכריז על עצמו ברבים כעניו, שאמר ואנכי עפר ואפר. לכאורה עניו צריך להצניע את ענוותנותו ולא להכריז עליה בראש חוצות ולכתוב אותה בספר שרוב העולם יקרא בו אלפי שנים אחר כך.

למשל מי שעוסק בספורט ומצליח, יכול להנות מזה ולשמוח ולקבל הערכה. אבל הוא יכול לשאוף באופן לא מאוזן ולרצות לקבל מדליית זהב אולימפית. ואז הוא מתאמן עשר שעות ביום במשך שנים ומחריב את כל שאר הצדדים של חייו, ומתאכזב אם זכה רק במקום שני. וזה כבר נגרר לגאווה להיות מעל אחרים. בספורט צריך למדוד את עצמי בהשוואה לאחרים, כי זה הסרגל לדעת האם הצלחתי ועד כמה, וזה לא בהכרח כדי להתגאות מעליהם. אבל בלי לבקש עליונות קשה לי להאמין שרק בשביל התענוג שבספורט מישהו ישקיע כל כך. אבל אולי יש כאלה, אינני בקי בזה.

.

הצלחה זה כמו אוכל. זה חיוני וגורם להיות חי, וגם טעים ומענג. אבל אם מגזימים ומתמכרים זה משתלט על בחינות אחרות של החיים ומקלקל את החיים.

.

.

.

.

לגבי העניין של מי שפעם הרגיש טעם וחיות בלימוד גמרא ותפילה וכו' והיום פחות.

בכל חלק של הנפש יש גילוי של החיים מבחינה אחרת. החיים יכולים להתבטא ולחיות בדרכים שונות. מי שנהנה ממשחק כדורגל ועיניו נוצצות והוא מתנשם בהנאה הוא חי ביותר באותה שעה או מי שרוקד או מנגן או העפיל לפסגת הר, ומי שעמל בסוגיא עמוקה ומרגיש טעם בסברא גם הוא חי ביותר באותה שעה.

(בדרשות מוסריות ישיבתיות אומרים שהתענוג בטעם של סברא בגמרא הוא יותר חזק ועמוק ואינטנסיבי מכל תענוג גשמי. וזה כמו מי שטעם יין הכי משובח וכבר לא מעניין אותו מיץ פטל זול. ומנסים להשפיע על השומעים לזנוח את הנאות הגוף ולהתמסר ללימוד תורה יומם ולילה.

גם אם באמת אדם מרגיש שהטעם בסוגיא הרבה יותר מענג מסטייק עסיסי או שחייה בים או טיול אופניים בנוף יפה או ביאה או שתיית בירה עם חברים וכיו"ב, עליו לשמור על איזון נכון גם במחיר של לוותר על חלק מהחיות שהוא מרגיש. כי חיות של בחינה אחת של הנפש מוסיפה חיים לכל הבחינות מכח שהנפש אחת, זה רק כשיש הסתכלות על כל הבחינות ביחד, על הנפש האחת הכוללת, ומכח ההסתכלות הזו אפשר לראות האם פעילות בזווית אחת מוגזמת וקיצונית ובאה על חשבון זוויות אחרות ופוגעת בהן.  זה העניין של דרך האמצע שהרמב"ם מדבר עליה בשמונה פרקים ואריסטו באתיקה. דרך האמצע זה גם לא ללמוד גמרא יותר מדי.

מחנכים בישיבות תלמידים שהם בני אדם מהשורה לפי דוגמאות מחייהם של גדולי עולם שהתמידו בלימוד באופן קיצוני מאוד.

סיפורי ההתמדה הקיצוניים האלה מאוד מאוד לא אמינים. הם תולשים מאורע אחד מהקשר של חיים שלמים ומסתירים כל מה שלא מתאים למסר החינוכי שלדעתם נכון. על הראשונים לא שמענו סיפורי התמדה קיצוניים כאלה. כמעט כולם עבדו למחייתם. כתבו שירים וגם שירי חול, ערכו מסעות, ועוד. הרמב"ם באגרותיו מתגלה כאדם שעסק בהרבה מאוד דברים מלבד לימוד תורה. הוא היה רופא, מלומד בהרבה חכמות חול, מנהיג ציבור ומה שמכנים היו פוליטיקאי ועוד הרבה, ולא חס כלל להשקיע מזמנו בכל אלה.

יש מתמידים קיצוניים כמו הגר"א או הרוגוצ'ובר שהם אנשים מאוד מאוד יוצאי דופן בטבעם כוחותיהם וכשרונותיהם, ומופרך לגמרי ללמד אדם מהשורה לנסות להיות כמותם. יש אדם שחי ארבעים שנה על ראש עמוד גבוה וכנראה נהנה מזה, אם אחשוב שיש בזה מעלה האם יש טעם לנסות ללמד את עצמי להיות כמוהו?

אני מכיר מקרוב אדם שעושה טריאתלון איש הברזל. הם שוחים הרבה קילומטרים בים, רצים מרתון, ונוסעים על אופנים הרבה קילומטרים, והכל ברצף ובמאמץ של תחרות מול אחרים. והם נהנים מזה ומרגישים חיות. נניח שאדם מבוגר שמן קצר נשימה עם בעיות בריאות, ושכל ימיו היה עם כושר גופני של תפוח אדמה ולא מצליח לעלות מדרגות שתי קומות (לא אמרתי שזה תיאור שלי…) יחשוב שהוא מאוד מאוד חפץ בזה ורואה בזה מעלה נעלה, האם יש טעם להמריץ אותו להגיע לזה?)

.

יש סיפור על הגר"א שמישהו שאל את הגר"א למה הוא אוכל רק מעט פת חרבה והרי הוא מלמד שלא להסתגף. והגר"א אחז בבגדו וביד ישרה הרים אותו באוויר, ואמר כשיהיה לך כח כמו שלי תוכל גם אתה לאכול רק פת חרבה. זה מובן אחר למילה "אדם" ממה שאנו מכירים.

.

גם בעולם החילוני יש אנשים שיש להם חיות ועונג לשקוד על ספרים יומם ולילה ולהפוך מרצונם החופשי לפרופסור מומחה לכתבי יד של נזירים קופטים מהמאה התשיעית. מי שטבעו כזה יכול גם ללמוד גמרא ולהנות. אלה לא הרוב. בתלמוד נאמר שרק אחד מאלף לומד גמרא. זה לא חובה של כולם. אני מעז לומר שרוב רובה של התורה הנלמדת בישיבות אין לה ערך. זה לימוד לא רציני, לא חותר לאמת, לא מחדש כלום, בלי דקדוק ועמל. בלי טעם וריח. בלי לב וחיות, זה לא מקום שליבו חפץ. . סתם מתוך שעמום וכי צריך.

באירופה לפני המלחמה, בתקופת הישיבות המפוארות שאנו שותין מימיהן, למדו בכל הישיבות ביחד כ 2500 בחורים, מתוך כ 12 מליון יהודים שהיו לפני השואה. רק מי שנשאו ליבו למד, ברעב וקור, מתוך ויתור על שידוך. ובסערת הנפש ומכל הלב. בספרים של דוד זריצקי יש קצת תיאור. מה שהיום יש תקציבים וכולם לומדים זה חורבן התורה. ואיזו יצירה תורנית כבירה צמחה שם, ואצלנו שום דבר.

זה לא רק בתורה. לואן גוך לא היו תקציבים ממשרד התרבות, ולא מלגות ללמוד במקומות מובחרים. הוא רעב ללחם ומסר את נפשו ממש בשביל אמנותו. היום כשכל מי שחשק קלוש או השפעה כלשהי גורמים לו להחליט להיות אמן, יש לו הכל בשפע, ולכן לא צומח מה שצמח אצל ואן גוך.

.

.

כמו שבכל חלק של הנפש החיים מתגלים מבחינה אחרת, כך בכל אדם החיים מתגלים בבחינה אחרת משל חברו, והאיזון אצלו הוא לפי מה שהוא ולא לפי אחרים. בכרוב יש איזון נכון בין השורש לצמח מאשר בעץ זית או שיבולת חיטה. כי החיות של הכרוב יש לה אופי אחר ולכן האיזונים בה שונים.

.

תענית כא ב:

"אבא אומנא [אדם שהיה מקיז דם לרפואה] הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא [היה בא לו שלום מישיבה של מעלה] כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי.

הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום דאבא אומנא. [לאביי היתה חלישות דעת מכך שאבא אומנא היה מקבל שלום משמיים כל יום ואילו הוא היה מקבל רק פעם בשבוע. זו דוגמה למה שדובר מקודם לגבי כבוד]

אמרו ליה לא מצית למיעבד כעובדיה [אמרו לאביי אתה לא תוכל לעשות כמו שהוא עושה]

ומאי הוו עובדיה דאבא אומנא דכי הוה עביד מילתא הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד, ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא כי הוות אתיא ליה איתתא הוה מלביש לה כי היכי דלא ניסתכל בה [הוא כיבד את צניעות הנשים]

ואית ליה דוכתא דצניעא דשדי ביה פשיטי דשקיל דאית ליה שדי ביה דלית ליה לא מיכסיף [היה לו מקום צנוע להניח את התשלום, ומי שלא היה לו לא היה משלם ואף אחד לא היה רואה שלא שילם]

כי הוה אתרמי ליה צורבא מרבנן אגרא מיניה לא שקיל ובתר דקאי יהיב ליה פשיטי ואמר ליה זיל בריא נפשך. וכו'"

.

.

עוד שם:

"ר' ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט הוה שכיח אליהו גביה א"ל איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי א"ל לא [רבי ברוקא שאל את אליהו הנביא האם יש בשוק מי שהוא בן עולם הבא, ואליהו השיב שאין]. אדהכי והכי חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה א"ל האי בר עלמא דאתי הוא [תוך שהם מדברים ראה אדם עם נעלים שחורות שלא כמנהג היהודים ובלי ציצית של תכלת בבגדו, ואליהו אמר לרבי ברוקא זהו בן עולם הבא]. רהט בתריה א"ל מאי עובדך א"ל זיל האידנא ותא למחר למחר א"ל מאי עובדך א"ל זנדוקנא אנא ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד ורמינא פורייאי בין הני להני כי היכי דלא ליתו לידי איסורא כי חזינא בת ישראל דיהבי נכרים עלה עינייהו מסרנא נפשאי ומצילנא לה יומא חד הוות נערה מאורסה גבן דיהבו בה נכרים עינייהו שקלי דורדייא דחמרא ושדאי לה בשיפולה ואמרי דיסתנא היא א"ל מאי טעמא לית לך חוטי ורמית מסאני אוכמי א"ל עיילנא ונפיקנא ביני נכרים כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא כי הוו גזרי גזירתא מודענא להו לרבנן ובעו רחמי ומבטלי לגזירתייהו ומאי טעמא כי אמינא לך אנא מאי עובדך ואמרת לי זיל האידנא ותא למחר א"ל בההיא שעתא גזרי גזירתא ואמינא ברישא איזיל ואשמע להו לרבנן דלבעי רחמי עלה דמילתא. [אותו אדם היה שומר בית אסורין, והיה מכבד את צניעות הנשים והיה מסתיר מהנכרים שהוא יהודי והיה מקשיב להם אם הם גוזרים על היהודים כדי לנסות להציל]

אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי א"ל הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו [בין כך וכך באו שניים ואליהו אמר עליהם שהם בני עולם הבא] אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא [הם אמרו שהם בדחנים ומבדחים את העצובים, ואם רואים שנים שמתקוטטים הם עושים ביניהם שלום]"

.

כבר דיברתי שעולם הבא זה לא תשלום בעד מעשה שמגיע עליו תשלום, אלא זו מהות האדם. אם הוא הוציא לפועל את שכלו העיוני הוא התאחד עם השכל והשכל לא מת במות הגוף.  השגה פשוטה וישרה באמת כמו שהיא ופעולה לפי זה, זו השגה בשכל עיוני והתאחדות איתו, גם אם אין זה פלפול מחוכם וחריף.

אותם בני עולם הבא יכלו לשבת בישיבה וללמוד גמרא בעיון. הרי אומרים שזו המצווה הכי גדולה ויש בזה עולם הבא ובניין העולם יותר מכל מצווה אחרת. בדחנים לא יכולים לשמח ולהצחיק בלי שהם נהנים מזה ויש להם חיות מזה, אחרת הם יספרו בדיחה והיא לא תצחיק. אלא וודאי טבעם הוא כזה שהחיות שלהם בעיקר ניזונית מבדחנות. בדחנות סתם למי שמושכר ואוהב את זה היא חיי נפש במישור הרגשי. אם הם ראו בשכל שחשוב ונכון לשמח אנשים עצובים, זו כבר השגה שכלית וזו חיות של השכל. בבדחנות שלהם הם הזינו את החיות שלהם בשני המישורים. הם כאלה לפי טבעם, יש להם חוש הומור מפותח ודמיון מפותח ושם הצינור שלהם לחיות, גמרא מן הסתם משעממת אותם, ומורה נבוכים מייבש אותם למוות. הם אבטיח ולא כרוב. הסוגיא הזו בתלמוד לא באה רק לספר סיפור מעניין אלא ללמד גופי תורה. זה הרי תלמוד ולא ספר סיפורי פולקלור. הלימוד כאן הוא להיות מי שאתה. אם אדם מתייבש על ספסל הישיבה ומחליט לעזוב את הישיבה וללכת לעבוד כקומיקאי, זה נקרא שהוא עשה תשובה. כי האו התחבר למי שהוא באמת. מעתה הוא לא יהי הנפול פנים משועמם וישנוני אלא מלא חיים פעיל וחייכן שקם בבוקר בשמחה ועם לחיים ורודות ועיניים נוצצות. היחס שלו לבורא עולם יפסיק להיות כמו אל מנהל בית ספר קפדן שמכריח ללמוד דברים משעממים אלא כאל אב חבר שמח ומשמח, אהוב ונערץ. הוא יתחבר לעצמו וגם אל הבורא, וזו הרי תשובה. והוא יזכה לחיי עולם הבא לא פחות מתלמידי ישיבה, ואילו היה נשאר בישיבה לא היה לו עולם הבא כי הכל היה רק שכל מילולי יבש ולא שכל אמיתי.  להכיר שטבעו הוא להיות בדחן, לראות את הערך של זה, ולהחליט שהוא מתעלה מעל המוסכמות ובוחר להיות נאמן למי שהוא, ואפילו אם זה יגרום לו לקרע עם ההורים ולבעיות בשידוכים, זה שכל עיוני אמיתי ועל זה יש עולם הבא.

רבי צדוק גרוגרתא ישב בתענית ארבעים שנה והתפלל כל הזמן, הוא מן הסתם לא למד כל כך הרבה סוגיות הלכתיות עיוניות. הוא היה נחשב צדיק ובעל זכויות במיוחד. אם זה כך למה לא כולם עשו כך, ואם צריך שהרוב ילמדו למה דווקא הוא היה המיעוט שנהג כך ולא אחרים. אלא כך טבעו ומהותו וממילא הוא עושה את זה טוב ולכן זו הצלחה מבחינתו ויש לו בזה הנאה וחיות.

.

.

מי שכתב את הספרים והעביר את המסורת ומפיו אנו לומדים, הם אותם אנשים שהחיות שלהם היתה ללמוד סוגיות תלמודיות בעיון. הבדחנים ושומרי בית הסוהר, וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, וכל הנושאים ונותנים באמונה, והעוסקים ביגיע כפיהם ביושר ושמחה, לא כתבו ספרים ולא דרשו ברבים על העולם הבא שלהם ולא העמידו תלמידים הרבה. קולם לא נשמע. אם הם היו אלה שמעמידים תלמידים וכותבים ספרים, היו משחררים מגיוס לצבא את הבדחנים ומשלמים להם משכורת מקופת הציבור, ומשדכים להם את השידוכים כי טובים, ולא מקבלים למוסדות החינוך הכי מעולים את מי שהוריו אינם בדחנים, ומכריחים גם את חסרי חוש ההומור ללמוד להיות בדחנים, ואומרים שגם מי שאין לו הומור כלל ומספר בדיחות לא מצחיקות צריך להתמיד להיות בדחן כי העולם הבא שייך גם לחסרי כשרון והכל פי מאמץ, והיינו מסתכלים בחשד ותמיהה על מי שמשתמט מחובתו הדתית להיות בדחן, ומתחמק בשקט מסדנת הבדחנות ללמדו בסתר דף גמרא.

רק אירע שכותבי הספרים הם לומדי הגמרא ולכן התהפכו היוצרות. זה הלימוד מהסוגיא בתענית, והיה צריך את אליהו הנביא שיבוא ללמדנו את זה.

.

.

בעבודה זרה יז מסופר על רבי אלעזר בן דורדיא. הוא היה הולך מזונה לזונה. פעם זונה הפיחה ואמרה לו שכמו שההפחה הזו יוצאת ואינה חוזרת כך לאלעזר בן דורדיא אין חלק לעולם הבא. כששמע זאת הוא בכה עד שיצא נשמתו בבכיה. ויצא הבת קול ואמרה שהוא מזומן לחיי עולם הבא. והגמרא שם מוסיפה דבר חשוב מאוד, שנאמר שם ולא עוד אלא שנקרא רבי. ומאז קורים לו רבי אלעזר בן דורדיא.

רבי הוא תואר למי שחכם בחכמת התורה בשלמות. מי שהשיג את חכמת התורה ככל הניתן לאדם חי.

כתוב כאן שמה שרבי אלעזר בן דורדיא השיג הוא השגת שכל עיוני באמת, וזה שקול להשגה של רבי יהודה הנשיא מצד החכמה שיש בזה. וזה אמת ולכן זה תורה. כל אמת שמשיגים זה לימוד תורה. כי נאמר בבראשית רבה שהתורה היא תכנית אדריכל של העולם. אם ראיתי בבניין שיש חלון במקום פלוני, ממילא אני יודע שגם בתכנית האדריכלית יש חלון באותו מקום. לכן להסתכל בעולם ולראות בו את האמת זה גם לימוד תורה. כל מה שאמת בעולם הוא אמת בתורה ולהיפך.

רבי אלעזר בן דורדיא לא למד דף גמרא מימיו, אבל השיג את האמת מעולם, מהחיים, מעומק שקיעתו בזנות. וזה נחשב לימדו תורה לא פחות מאשר לכתוב את כל המשניות כמו שעשה רבי יהודה הנשיא.

הרמב"ם בהקדמה למשנה כתב:

"ואמרו "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". והתבונן בדברים אלו, שאם תבינם כפשטם ייראו בעיניך רחוקים מאד מן האמת, כאלו ארבע אמות של הלכה בלבד הם התכלית, ולהזניח שאר המדעים והחכמות, ובזמן שם ועבר ושאחריהם שלא היתה הלכה בלי ספק שלא היה להקב"ה בעולמו כלום. אבל אם תתבונן בדברים אלו התבוננות מעמיקה, תמצא בזה חכמה נפלאה, ותמצאהו כולל הרבה מן המושכלות, והנני מבארו לך כדי שיהיה לך זה דוגמא לכל מה שיזדמן לך ולכן התבונן בו היטב."

זה הפוך מהחינוך הישיבתי של זמננו שמפרש את המאמר הזה כפשוטו. וזה רחוק מאוד מהאמת.

.

יערף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי. התורה היא כמו גשם. זה כמו גנן שיש לו גינה והוא משקה את הצמחים. כל רצונו שיגדלו כל אחד לפי מה שהוא, ויהיו מתוקנים על מכונם לפי מה שהם. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. צדיק כתמר יפרח. התורה היא לכל בשרו מרפא. היא באה מאב אוהב כדי להרגיע ולטפח. הרי מבשרי אחזה אלוה, אב שבאמת חכם ובאמת אוהב לא ידרוש מבנו אלא רק שיהיה מי שהוא, בשמחה ובשובה ונחת. אב שמאלץ את בנו להגיע להישגים על ידי הלחצה וקפדנות הוא אב רע. התפקיד שלנו הוא "לא לקפוץ מעל הפופיק", לא להתאמץ להיות מה שאנחנו לא. לא "להרוג את עצמנו". אלא להיות שלווים ושמחים בחלקנו כמו ירקות בגינה ורק להשמין ולצמוח.

.

בחורים שואלים איך אדע מי היא השידוך שלי. התשובה היא לפי מה שליבו חפץ. מה שאמרו חז"ל אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ, הוא על כל תחומי החיים, שהרי כבר בררנו שהכל הוא תורה. לפי זה יתברר לאדם מי הוא, מה טבעו או כמו שאומרים "שורש נשמתו", האם הוא כרוב או אבטיח.

הרצון הוא החלק הכי גבוה ומהותי באדם, ושם המידע על מהותו הכי עמוקה. לכן המהות מתגלה לפי מה שהוא חפץ. השער לשמוע דרכו מה יש ברצון הוא דווקא הנפש הרגשית. הלב. הרצון לא שייך לשכל כלל, אבל הלב, המרכז הרגשי, יכול לשמוע אותו ולספר עליו.

אין מה להצטער על כך שפעם היה געשמאק (טעם) בגמרא ותפילה והיום לא. האדם והחיים משתנים עם הזמן. אז היה כך והיום אחרת, אין בזה רע, ואין טעם לנסות לחזור לעבר, לשחזר איך הייתי כבחור. השאלה היא רק מה באמת ליבי חפץ היום. זה לא פשוט לברר. הנפש הרגשית מפנימה קולות של תוכחה ואשמה ששמעה, או שנדמה לה שרצו להשמיע לה, והיא מטביעה אותם בתוך עצמה וכאילו זה הקול שלה והטבע שלה. ויש כל כך הרבה רעש רקע, מה יגידו עלי ומה אשתי תחשוב עלי ומה אני בעצמי אחשוב עלי ואיך לא אתבייש והאם זו הדוגמה שאני רוצה לתת לילדי ומה אבא שלי היה אומר על זה ומה עם כל הערכים שחינכו אותי עליהם וכו' וכו' וכו' וכו'. גם הרצון שמדובר בו הוא רצון חופשי, עמוק, מהותי, מבחירה חופשית. זה לא תאוות שמאוד דומות לפעמים לרצון אמיתי. תאוות זה גם מה אני רוצה שיחשבו עלי, או שאחשוב על עצמי.

הרב וולבה אמר שהוא רואה שהאנשים הולכים כפולים. אחד זה האדם כפי שהוא, והשני זו בובה שהאדם יצר והיא מה שהוא רוצה להיות, והוא אוחז בה ולוקח אותה איתו לכל מקום ומתחבא מאחריה ומנסה לשכנע את עצמו ואת האחרים שזה הוא באמת.

.

הנפש הרגשית מתביישת לומר מה היא שומעת. יש לה תכונות של ילד, וילדים ביישנים. וגם כבר צעקו עליה והכאיבו לה והתעלמו ממנה והעליבו אותה והשפילו אותה והיא כבר לא נותנת אמון ומסתגרת ומחביאה את עצמה. וכעת כששואלים אותה מה הרצון האמיתי אומר היא שותקת, כמו ילד שנעלב.  לפעמים היא גם משקרת כמו ילד שכועס.

"קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת." וחז"ל אמרו רק למי שקורא לו באמת. מי שקורא לו מתוך הבובה שהוא לוקח איתו הוא לא קרוב.

לא קל לדעת מה ליבו חפץ. זה יכול לקחת שנים ארוכות של תהליך נפשי עד שמגיעים לזה. אבל זו חובתנו בעולמנו. אין דבר יותר חשוב מזה.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 33 - חיים שכליים וחיים גשמיים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על 33 – מה הם חיים. חיים שכליים וחיים גשמיים

  1. primegadim הגיב:

    אהבתי את מה שכתבת על הבדידות לעומת החברות
    ואהבתי את מה שכתבת על החיים כמו גם על הצורך לאזן בין הרוחני והגשמי שבחיים.
    אהבתי את מה שכתבת על הצלחה וכבוד שלא סותרים ענווה.
    ובנוסף אהבתי את דבריך על החיות שממלאת את הנפש שיש לה ביטויים שונים.
    וכאן גם חוזר הצורך לאזן ביניהם.
    והערה לגבי מה שכתבת
    ***********************
    שיש שתי דרכים נכונות להסתכל על החיים.
    מהמבט הארצי שלנו שאנחנו בתוך העולם הזה החומרי,
    המבט הוא שהתאחדות האיברים היא היא החיים
    והם בוראים את החיים בבחירתם להתאחד.
    מהמבט השמיימי הרוחני יש חיים כיישות שקיימת בפני עצמה והנבראים נכללים בהם.

    לגבי המבט הארצי, "שהתאחדות האיברים היא החיים
    והם בוראים את החיים בבחירתם להתאחד."
    זה המבט המטריאליסטי, שאומר, כאשר יש מוח לאדם-
    יש לו מחשבות ורגשות.
    כשאין מוח, כשהמוח נפגע, נפגעות המחשבות והרגשות
    בהתאמה למיקום ולכמות הפגיעה המוחית.
    כך גם החיים נמצאים בחי ומחיים אותו כל עוד הוא חי…
    שנה טובה, יצירתית ופורייה
    וגמר חתימה טובה,
    מפרי מגדים (=פנחס)

  2. י.ד. הגיב:

    אהבתי מאד את הדברים. במיוחד הנקודה של החיפוש אחר משמעות מצד אחרים המושג על ידי המשכורת. יש משהו משכורת המושגת בשוק החופשי המבטאת את ההכרה בך כעובד טוב העושה משהו נדרש אשר מעוניינים בו אנשים.

    אתה מבקר כאן את החברה החרדית המקדשת לימוד תורה על פני עניינים אחרים. האם ביקורת זו רלבנטית רק לאנשים בוגרים או נכונה גם לילדים. האם גם ילדים צריכים ללמוד מלאכה (שבימינו זה אנגלית ומתמטיקה) או שרק אחרי שילמדו תורה ילכו לדרכם?

    • nirstern הגיב:

      תודה,

      לגבי השאלה על ילדים. באופן כללי אני יכול רק לומר ביקורת על מה שלא נראה לי, אבל איך לבנות את זה נכון אני לגמרי לא יודע. צריך בשביל זה כתפיים רחבות ודעת רחבה, ולהיות מעורב עם הבריות, לדעת מה נכון ומתאים לציבור לפי מה שהוא. אפשר לבנות תוכנית חינוכית אידיאלית בתיאוריה וזה לא יצליח למעשה. צריך מישהו שהוא באמת מחובר לציבור בחיבור חי, כראש הציבור, וכמו בגוף הראש יכול להוביל. נראה לי שכל מה שלא בא ממקום כזה יהיה סתם עוד תיאוריה מופשטת. להתלונן כל אחד יכול, אז מה שאני יכול אני עושה…

  3. פינגבאק: 51 -עונשי הגיהנום לפי הרמב"ם, ועוד התייחסויות לרשימה הקודמת | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s