32 – מהי 'נפש' (ועל ענווה)

לעיל בסוף רשימה 24, דיברתי על אנשים שסבורים ש"אין דבר כזה נפש". ונשאלתי להסביר יותר מה המחלוקת ביני לבינם, במה בדיוק הם טועים, מה זה בכלל "נפש" שעליה מדובר, ובאיזה אופן היא קיימת.

עוד היתה שאלה, לפי מה שכתבתי שם שיש אנשים שנולדים עם בעיה נפשית (באותו אופן שיש שנולדים עם פגם פיזי מולד), האם לאנשים כאלה יש פחות שייכות לצורה השלמה של הנפש שהיא תיקון האדם ושלמותו.

 

קצת הקדמה כללית:

בשמונה פרקים בהתחלה כתב הרמב"ם:
"דַּע, שֶּׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם אַחַת; וְיֵשׁ לָהּ פְּעֻלּוֹת רַבּוֹת חֲלוּקוֹת, יִקְרָאוּן קְצָת הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן: נְפָשׁוֹת. וְיֵחָשֵׁב בַּעֲבוּר זֶה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם נְפָשׁוֹת רַבּוֹת, כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ הָרוֹפְאִים, עַד שֶׁשָּׂם רֹאשׁ הָרוֹפְאִים פְּתִיחַת סִפְרוֹ, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת שָׁלשׁ: טִבְעִית, חִיּוּנִית וְנַפְשִׁית. וּפְעָמִים שֶׁיִּקָּרְאוּ: כֹּחוֹת וַחֲלָקִים, עַד שֶׁיֵאָמֵר: חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ – וְזֶה הַשֵּׁם יַעֲשׂוּהוּ הַפִּילוֹסוֹפִים הַרְבֵּה פְעָמִים. וְאֵינָם רוֹצִים בְּאָמְרָם: "חֶלְקֵי", שֶׁהִיא מִתְחַלֶּקֶת כְּהֵחָלֵק הַגּוּפוֹת, אֲבָל הֵם מוֹנִים פְּעֻלּוֹתֶיהָ הַחֲלוּקוֹת שֶׁהֵן לִכְלַל הַנֶּפֶשׁ, כַּחֲלָקִים לַ"כֹּל" הַמְחֻבָּר מֵהַחֲלָקִים הָהֵם.

וְאַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁתִּקּוּן הַמִּדּוֹת הִיא: רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ. וּכְמוֹ שֶׁהָרוֹפֵא אֲשֶׁר יְרַפֵּא הַגּוּפוֹת צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע תְּחִלָּה הַגּוּף אֲשֶׁר יִרְפָּאֵהוּ: כֻּלּוֹ וַחֲלָקָיו מָה הֵם, רְצוֹנִי לוֹמַר: גּוּף הָאָדָם; וְצָרִיךְ שֶׁיֵדַע אֵיזֶה דְבָרִים יַחֲלוּהוּ וְיִשְׁמֹר מֵהֶם; וְאֵיזֶה דְבָרִים יַבְרִיאוּהוּ וִיכַוֵּן אֲלֵיהֶם – כֵּן רוֹפֵא הַנֶּפֶשׁ הָרוֹצֶה לְתַקֵּן מִדּוֹת הָאָדָם, צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הַנֶּפֶשׁ וְכֹחוֹתֶיהָ בִּכְלָלָהּ וַחֲלָקֶיהָ, וּמַה יַחֲלֶה אוֹתָהּ וּמַה יַבְרִיאָהּ. וּמִפְּנֵי זֶה אֹמַר, שֶׁחֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ הֵם חֲמִשָּׁה: הַזָּן – וְהוּא נִקְרָא: צוֹמֵחַ; וְהַמַּרְגִּישׁ, וְהַמְדַמֶּה, וְהַמִּתְעוֹרֵר, וְהַשִׂכְלִי.

וּכְבָר הִקְדַּמְנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק, שֶׁדְּבָרֵינוּ אֵינָם רַק בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם. כִּי כֹחַ הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ הָאָדָם, אֵינוֹ כְּכֹחַ הַמָּזוֹן שֶׁיִּזּוֹן בּוֹ הַסּוּס וְהַחֲמוֹר – כִּי הָאָדָם נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ הָאֱנוֹשִׁית; וְהַחֲמוֹר נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ הַחֲמוֹרִית; וְהַנֶּשֶׁר נִזּוֹן בַּחֵלֶק הַזָּן מִן הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לָהּ.

וְאָמְנָם יֵאָמֵר עַלהַכֹּל: "נִזּוֹן" בְּשִׁתּוּף הַשֵּׁם לְבָד, לֹא שֶׁהָעִנְיָן בְּכֻלָּם אֶחָד בְּעַצְמוֹ. וְכֵן יֵאָמֵר עַל הָאָדָם וּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים: "מַרְגִּישׁ" בְּשִׁתּוּף הַשֵׁם בִּלְבָד, לֹא שֶׁהַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בָּאָדָם הוּא הַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בִּשְׁאָר בַּעֲלֵי הַחַיִּים. וְלֹא הַהֶרְגֵּשׁ אֲשֶׁר בְּזֶה הַמִּין, הוּא הַהֶרְגֵּשׁ בְּעַצְמוֹ אֲשֶׁר בְּמִין אַחֵר – אֲבָל כָּלמִין וָמִין מֵאֲשֶׁר לוֹ נֶפֶשׁ, יֵשׁ לוֹ נֶפֶשׁ אַחַת בִּלְתִּי נֶפֶשׁ הָאַחֵר. וְיִתְחַיֵּב מִנֶּפֶשׁ זֶה פְּעֻלּוֹת אֵלֶּה, וּמִנֶּפֶשׁ זֶה פְּעֻלּוֹת אֲחֵרוֹת. וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּדְמֶה פְּעֻלָּה לִפְעֻלָּה, וְיַחְשֹׁב בִּשְׁתֵּי הַפְּעֻלּוֹת שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד בְּעַצְמוֹ – וְאֵין הַדָּבָר כֵּן. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה: שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת חֲשׁוּכִים. הָאֶחָד מֵהֶם – זָרְחָה עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ וְהֵאִיר; וְהַשֵּׁנִי – הֵאִיר עָלָיו הַיָּרֵחַ וְהֵאִיר; וְהַשְּׁלִישִׁי – הֻדְלַק בּוֹ הַנֵּר וְהֵאִיר. הִנֵּה כָּלאֶחָד מֵהֶם נִמְצָא בּוֹ הָאוֹר; אֲבָל סִבַּת זֶה הָאוֹר וּפוֹעֲלוֹ – הַשֶּׁמֶשׁ, וּפוֹעֵל הָאַחֵר – הַיָּרֵחַ, וּפוֹעֵל הָאַחֵר – הָאֵשׁ. כֵּן פּוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הָאָדָם – הוּא: נֶפֶשׁ הָאָדָם, וּפוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הַחֲמוֹר – הוּא:נֶפֶשׁ הַחֲמוֹר, וּפוֹעֵל הַרְגָּשַׁת הַנֶּשֶׁר – הוּא: נֶפֶשׁ הַנֶּשֶׁר; וְאֵין לָהֶם עִנְיָן שֶׁיְּקַבְּצֵם אֶלָּא בְּשִׁתּוּף הַשֵׁם בִּלְבָד.וְהָבֵן זֶה הָעִנְיָן, שֶׁהוּא נִפְלָא מְאֹד; יִכָּשְׁלוּ בּוֹ הַרְבֵּה מֵהַפִּילוֹסוֹפִים, וְיִתְחַיְּבוּ בָּזֶה הַרְחָקוֹת וְדֵעוֹת בִּלְתִּי אֲמִתּוֹת."
.
.
יש חלקים בנפש שאחראים על כך שהבשר חם, שהוא חי ולא נרקב, שיש גדילה, שיש עיכול המזון וספיגתו, נשימה, דפיקות לב וכו'.

לכאורה בדברים כאלה אין הבדל בין אדם לחמור. והרמב"ם טורח מאוד להסביר שיש הבדל. זה שייך למה שפתח בו שהנפש אחת.

האדם נולד עם כל המושכלות האפשריים כשהם בכח בנפשו, והוא אמור להוציא אותם אל הפועל. אם הוא מוציא אותם לפועל הם נפשו ממש, לא משהו חיצוני לו. גם כי יש התאחדות גמורה של השכל והמושכל גם אצל בני אדם, כמ"ש במורה נבוכים ס"ח.. וגם כי זה כמו שאמן מגלף פסל מגוש שיש, האמן רק הוציא את השיש המיותר, והפסל שנשאר האמן לא נגע בו עצמו, הפסל הזה היה גם מקודם בתוך גוש השיש. רק שהצורה לא חלה עליו בפועל אלא בכח, והאמן החיל אותה בפועל. אבל כעת הפסל הוא צורת גוש השיש והם אחד גמור ולא שצורת הפסל חיצונית לגוש השיש. כך צורת המושכלות בשכל האדם שנולד איתן בכח והלימוד מוציא את צורתן אל הפועל, אבל הן אחד לגמרי עם השכל ולא קניין חיצוני לו שהוא שומר אצלו במחסן כלשהו. לכן תורה לשמה לעולם לא ייתכן שהאדם ישכח אותה, כמו שכתב הרמב"ם במו"נ, א ס"ב.
אותו שכל שלם שהאדם השיג אחרי שהוציא את שכלו אל הפועל על ידי השגת המושכלות, הוא צורה שלמה. הוא הצורה השלמה של גילוי האל בעולם. על זה אמרו שהאדם הוא עולם קטן, כי המושכלות שהאדם משיג הן צורת העולם, הפרטים של העולם שעל ידם מושגת הצורה כללית של העולם שהיא גילוי אחדות הבורא. והאדם משיג את זה כי בו עצמו מונחת מטבע ברייתו הצורה הזו, וההתבוננות בעולם מוציאה אל הפועל את הצורה הזו שהוא נולד איתה כצורתו בכח.
אני רק חוזר בקיצור מאוד על סוגיות גדולות שבחלק מהם קצת דיברנו כבר.

התכלית שאני חורת אליה האי שנפש האדם היא צורה שלמה לגמרי, אין בה שום חסרון. הנפש היא השכל, והיא גם כל שאר הנפשות שמונה הרמב"ם,. החלק הזן שאחראי על מה שהבשר אינו נרקב ועל גדילה וכו', החושים, הרגשות והדמיון.
הצורה, האידיאה, השלמה של 'אדם' מתלבשת בגוף, מתחברת אתו. החיבור עם הגוף פירושו שהיא מתגלה דרך הגוף. למשל יש נר בתוך חדר. אם אני נמצא רחוק מהנר ולא רואה את הנר בעצמו, אני רואה רק צללים מאוד כהים, מרצדים, לא ברורים. מכאן זה התפישה שאני יכול לתפוש על הנר, שיש לו אור מאוד כהה ועמום ולא בהיר ולא רואים כמעט שום דבר, רק מעט מאוד אור לא ברור בתוך חושך גדול. אבל מזה לחוד כבר משיגים מהו אור ומשיגים שיש נר. אחר כך אני מתקרב ואני כבר יכול להבחין שיש בחדר שולחן וכסא וכו', עצמים ברורים עם קיים ברורים, כעת יש לי כבר תפישה אחרת מהו אור ומהו הנר. הנר תמיד הוא אחד.
כך אם אני רק תופש את העובדה שהבשר לא נרקב ויש בו חמימות והוא ניזון וגדל. מזה לבד כבר אפשר להשיג שיש חיים ויש מקור לחיים ויש בורא שהוא מאיר וחי ומכוחו הבשר חמים ולא נרקב וניזון וגדל.
יש בשר במקרר לאכילה, דבר דומם שנרקב. אם אני משווה את זה לבשר של הגוף שלי, שלא נרקב וניזון וזז וכו', ואני מתבונן, מה יש בבשר של הגוף החי שאין בבשר שבמקרר. אם מסתכלים על זה היטב ולעומק, זה הרי כמו מעמד הר סיני. רואים מזה ממש אלוהות, זה נס נורא.

אם אני מסתכל על כוחות החושים, או על הרגשות, על כח הדמיון, שיש בגוף שלי. ואני משווה את זה לבשר המת שבמקרר. זה עוד הרבה יותר מאיר.

אבל כמובן האור של השכל העיוני שמשגי את האידיאות המופשטות הוא עוד הרבה יותר. וכשהאדם מת ונפשו משתחררת מהגוף אז השגתו נעשית שלמה לגמרי ככל שאפשרי לאדם.

זה הכל אותו אור של אותו נר, אותו גילוי אלהות עצמו. זה הכל האור של הנפש השלמה. רק שיש לה כמה מדרגות של הארה.

אמנם המדרגות הרחוקות מהאור הצלול הגלוי של הנר, כשרואים רק את האור ולא את הנר, יש בהן מקום לטעות. אפשר לראות כאילו האור לא בא מהנר אלא הוא בא מאותו מקום שבו רואים אותו. אם יש כתם עמום של אור מאוד כהה ולא ברור על הקיר, אפשר לחשוב שהאור מתחיל כאן על הקיר וזה כל האור שיש, וזה לא בא מנר שנמצא רחוק.
זו ההטעיה של החומר, החומר מראה את עצמו כאילו יש לו מציאות משלו, כוחי ועוצם ידי. הוא לא שקוף, הוא מוצק, כבד, קשה, אי אפשר לעבור דרכו, הוא מכה חזק בכל החושים שנפגשים איתו. הוא יכול ליפול לי על הראש ולהרוג אותי. אני יכול להישען עליו, אני עומד על האדמה, חי ממה שאני מרויח, משתמש בשרירים שלי, רואה עם העיניים שלי, הולך עם הרגליים שלי, נוסע במכונית שלי, כותב עם המחשב שלי, יש לי משפחה ומקצוע, אני נשען על החומר, הוא נותן לי בטחון, קיום, הוא נראה לי קיים וודאי ויציב. מאוד קשה לראות שכל זה הוא רק אור קלוש מאוד של מקור אחר שנמצא רחוק ואין לו מציאות וקיום ויציבות וכח משל עצמו. זה מאוד נוכח, מאוד קונקרטי ו"נמצא". לכן העולם הארצי נקרא עולם החושך ועולם השקר.
במורה נבוכים ג ח כתב:
"כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר שלהם לא זולת זה. אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים. הלא תראה שהצורות המיניות כולם מתמידות עומדות ואמנם ישיג הפסד לצורה במקרה – רצוני לומר מפני התחברה לחומר וטבע החומר ואמיתתו – שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר ומפני זה לא תתקים בו צורה אבל יפשיט צורה וילבש צורה אחרת תמיד:

ומה נפלא מאמר שלמה בחכמתו בדמותו החומר ב'אשת איש זונה' כי לא ימצא חומר מבלתי צורה כלל – אם כן הוא 'אשת איש' לעולם לא תמלט מ'איש' ולא תמצא 'פנויה' כלל; ועם היותה 'אשת איש' היא מבקשת איש אחר לעולם תמיר בו בעלה ותפתהו ותמשכהו בכל צד עד שישיג ממנה מה שהשיג בעלה. זהו ענין החומר – והוא שאי זו צורה שתהיה בו הצורה ההיא תכינהו לקבל צורה אחרת ולא יסור מהתנועה להפשיט זאת הצורה שעמו ולהביא אחרת; וכענין זה בעצמו יעשה אחר בוא הצורה האחרת:

הנה כבר התבאר שכל השחתה והפסד או חסרון – אמנם הוא מפני החומר. ובאורו באדם על דרך משל כי כיעור צורתו וצאת אבריו מטבעם וכן חולשת כל פעולותיו או ביטולם או בלבולם אין הפרש בין היות כל זה בתחילת היצירה או מתחדש עליו – אין זה כולו נמשך אלא אחר החומר שלו הנפסד לא אחר צורתו וכן כל בעל חיים אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו לא מפני צורתו. וכל פשעי האדם וחטאיו אמנם הם נמשכים אחרי החומר שלו הנפסד לא אחרי צורתו; ומעלותיו כולם אינם נמשכים אחרי החומר שלו הנפסד לא אחרי צורתו; ומעלותיו כולם אינם נמשכות רק אחר צורתו. והמשל בו שהשגת האדם את בוראו וצירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו במה שצריך לבחר בו ובמה שצריך לרחקו – כל זה נמשך אחר צורתו אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהם וכן כעסו וכל מדה רעה שתמצא לו – הכל נמשך אחר החומר שלו.
וכאשר התבאר שהענין כן ולא היה אפשר בגזרת החכמה האלוקית שימצא חומר מבלתי צורה ולא שתמצא צורה מאלו הצורות מבלתי חומר והתחיב הקשר זאת הצורה האנושית הנכבדת מאד אשר בארנו שהיא 'צלם אלוקים ודמותו' בזה החומר העפרי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד נתן לה – רצוני לומר לצורה האנושית – יכולת על החומר וממשלה ואדנות ושלטון עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר מן היושר והשווי:"

(תרגום קפאח שהוא יותר קריא:
כל הגופים ההווים הנפסדים לא יבואם ההפסד כי אם מצד חומרם לא זולתו, אבל מצד הצורה ומבחינת עצם הצורה 1 לא יבואנה הפסד, אלא הם קיימים.
הנך רואה שכל הצורות המיניות תמידיות וקיימות, אבל השיג ההפסד את הצורה במקרה, כלומר: מחמת צמידותה לחומר, וטבע החומר ואמיתתו שלעולם לא ישתחרר מן הצמידות להעדר, ולפיכך לא תתקיים בו צורך אלא פושט צורה ולובש אחרת תמיד 2.

וכמה נפלאים דברי שלמה בחכמתו בדמותו את [רפה] החומר לאשת איש זונה 3, לפי שלא ימצא חומר בלי צורה כלל, והרי הוא אשת איש תמיד לא ישתחרר מאיש, ולא ימצא פנויה 4 לעולם, ועל אף היותה אשת איש אינה חדלה מלבקש 5 איש אחר להחליף בו את בעלה, ומשדלתו 6 ומושכתו בכל אופן עד אשר ישיג ממנה מה שהיה משיג בעלה 7.

וזה הוא מצב החומר. והוא שכל צורה שתהיה בו הרי אותה הצורה מעתדתו לקבל צורה אחרת, ולא יחדל מתנועה 8, לפשוט צורה זו המצויה ולהשיג אחרת, ואותו המצב עצמו אחר הימצא הצורה האחרת 9.

הנה נתבאר כי כל אובדן והפסד או חיסרון אינו אלא מחמת החומר 10, וביאור הדבר באדם דרך משל, שכיעור מראהו 11 וחריגת אבריו מטבען, וכן חולשת כל פעולותיו, או ביטולם, או התרופפותם 12, ואין הבדל אם יהיה כל זה בעיקר התולדה או שאירע לו 13, הרי כל זה נספח לחומרו הנפסד לא לצורתו. וכן כל חי אינו מת וחולה כי אם מחמת חומרו לא מחמת צורתו, וכל מרדי 14 האדם וחטאיו כולם נספחים הם לחומרו לא לצורתו, וכל מעלותיו נספחים הם לצורתו.

המשל בכך, שהשגת האדם את בוראו, וציורו לכל מושכל, וניהולו לתאוותו וכעסו, ומחשבתו במה שראוי לקחת ומה שראוי להרחיק, כל זה שייך לצורתה אבל אכילתו ושתייתו ותשמישו וחשקו 15 בהן, וכן רגזו וכל מידה רעה הנמצאת לו, הרי כל זה שייך לחומרו, 16 וכיון שנתבאר שהדבר כך, ולא יתכן לפי גזרת החכמה האלוהית שימצא חומר בלי צורה, ולא שתמצא צורה מן הצורות הללו בלי חומר 17, ונתחייב הקשר הצורה האנושית הזו הנכבדה מאוד, אשר כבר בארנו 18 שהיא צלם אלוהים ודמותו, בחומר הזה העפרי העכור 19 האפל הגורם לה לכל מגרעת והפסד, ניתן לה, כלומר לצורה האנושית, יכולת על החומר, וממשל ושיפוט 20 ושלטון, כדי שתכפהו ותכניע דרישותיו ותחזירהו ליושר האפשרי ולאיזונו).

.
.
.
.

עד כאן ההקדמה הכללית, ונגיע לענייננו.
לאדם תמיד יש שייכות לצורה האלהית השלמה בלי שום מגרעות. אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא. נר ה' נשמת אדם. השכל שלו הוא נפש אחת לגמרי עם כל חלקי נפשו, הזן, החושים הרגשות הדמיון. אין בכלל חילוק. זה דבר אחד לגמרי. אור הנר הוא אור אחד לגמרי גם כשהוא קרוב לנר כשהוא חזק וצלול ושלם ואין בו שום מקום לטעות ושכחה, וגם כשהוא רחוק מהנר כשהוא מעורב בצל ומרצד ולא ברור וגורם לטעויות רבות. זה אותו אור עצמו, אם המרחק מחליש אותו או שהוא עובר דרך גוף חצי שקוף וחצי עכור שמחליש אותו (שני אופנים של משל לאותו עניין). האדם תמיד יכול לבחור ולרצות ויש לו דרך להתקרב לאור הצלול ולדבוק בו ולהיות מואר ממנו. השייכות הזו לא מתקלקלת מכך שבמקום הרחוק האור לא ברור ולא שלם מעורבים בו חלקים של חושך.

יש תינוקות שנולדים עם פגם פיזי מולד. נניח רגליים חלשות שלא יכולות ללכת וכו'. זה לא פגם חומרי ממש, אלא זה פגם בנפש הזן, שנקרא גם נפש הצומח, שאחראית לתהליכים הפיזיולוגיים בגוף. אדם כזה שלא יכול ללכת והוא על כסא גלגלים, יכול להיות רב גדול וצדיק גדול עד מדרגת משה רבינו, ואין שום חסרון ביכולתו לדבוק בצורה השלמה של האידיאה, למרות שבחומר שלו יש פגם בהתלבשות של האידיאה.

החומר מטבעו לא יכול לקבל את הצורה המופשטת באופן שלם ומלא. זה בגלל שהחומר מראה כאילו יש לו מציאות עצמאית משל עצמו, שזה כפירה בבורא. הצורה המופשטת מחומר מראה את האמת, שכל המציאות היא רק של הבורא (ואז קשה איך בכלל יתכן שיש נבראים, והתשובה שהם לא באמת קיימים, הם רק צורות של העדר, הם רק נסמכים לבורא בהווייתם כמו שכתב בהלכות יסודי התורה פרק ב', , וזה העניין של מסירות נפש על קידוש השם, וזה עניין גדול וארוך ולא כאן מקומו). יש סתירה מהותית בין מה שהחומר מראה לבין מה שאידיאה מופשטת מראה. יש ביניהם מלחמה. לכן החומר הוא אשה זונה כי טבעו מונע ממנו לקבל את האידיאה בשלמות כי כל עניינו ומהותו הוא כפירה במה שהוא כל מהותה ועניינה של האידיאה, באור שלה. הוא תמיד מחפש לברוח מהאידיאה, לבגוד בה, לפשוט אותה מעליו. זו השנאה שירדה בהר סיני בין ישראל לאומות העולם. ירושלים וצור זו נבנית מחורבנה של זו.
.
.
התיקון של זה הוא במודעות שאנו חומר ובענווה שנובעת מזה. יש עניין דווקא לתקן את החומר. לא לברוח ממנו, לא להתעלם ממנו, לא לחפש קיצור דרך לקפוץ מעליו ולהגיע למקום רוחני שלם וטהור. צריך אדרבה, להסתכל הרבה על החומר, לראות בו את עצמי, להבין שזה אני.
אדם יכול להסתכל על החומריות של עצמו. נניח שבמקרה הוא שחקן הכדורסל הכי טוב בעולם. הוא יכול לראות את השרירים המושלמים ואת היכולת המושלמת ולהרגיש שהוא על גג העולם ואין מושלם וגדול וחזק ממנו.
והוא יכול להסתכל על הגוף שלו, ולהרגיש:
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ, מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף.
.
נאמר בסוטה ה א:
"אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים לבו כבשר שנא' (ישעיהו סו, כג) והיה מדי חדש בחדשו [וגו'] יבא כל בשר להשתחוות וגו'
א"ר זירא בשר כתיב ביה (ויקרא יג, יח) ונרפא אדם לא כתיב ביה ונרפא"

רש"י:
"כבשר – שהוא רך ולא כאבן שהוא קשה:

להשתחוות – להתפלל אותם שהם בשר יבואו ויתפללו כי הם נשמעים לפני אבל גסי הרוח לא יבואו:

בשר כתיב ביה ונרפא – ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת כי תהיה באדם לא כתיב בחד מינייהו ונרפא לפי דרכך אתה למד שמי שהוא רך ועניו כבשר קרוב להתרפאות מיסורין הבאין עליו אבל מי שהוא קשה כאדמה אין רפואה למכותיו:"

ברש"י מבואר שהרוך שמיוחס לבשר הוא היפך מגסות הרוח. גסות הרוח פירושו שהרוח גדולה. בהמה גסה זו בהמה גדולה. הענווה היא שהרוח קטנה, וזה הרוך שמדברים עליו. זה לא רוך של חולשה, או של אמוציונליות, אלא רוך של ענווה. מי שעניו הוא רך ברוך מיוחד. רוך שנובע מכך שהוא מרגיש את עצמו כבשר. הוא חווה את עצמו שהוא חומר. הוא תינוק, הוא נפש בהמית. (צד הבהמה שבאדם הוא התינוק שבתוכו. בכל אדם מבוגר נשאר בתוכו גם התינוק שהוא. כמו טבעות בגזע של עץ, שיש בפנים טבעת של גיל שנה ומקיפה אותה טבעת של גיל שנתיים, והכל חי בהווה.). לפני שאדם נעשה בן י"ג עוד אין בו שכל, ולכן הוא בעצם מין של בהמה ועדיין אינו אדם. התינוק הוא בהמה, הוא הנפש הבהמית. כשאומרים על אדם שהוא בהמה, חושבים על משהו מכוער, גס, אלים, מלא יצרים מכוערים. אבל תינוק זו בהמה מאוד נחמדה ועדינה ויפה. גם טלה, יונה, צבי, הם בהמות נחמדות. ותינוק הרבה יותר.

ובחולין ה ב:
""אדם ובהמה תושיע ה'", ואמר רב יהודה אמר רב: אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה"
רש"י:
"שהן ערומים בדעת – כאדם הראשון ומשימין עצמן כבהמה דכאי רוח."
רש"י מבאר שזה עניין של ענווה. הענווה מונחת במודעות לכך שאני חומרי.
בזה החומר יוצא מהשקר שלו ומגיע לאמת. כשהחומר אומר שהוא קיים באמת בכל התוקף, הוא קשה. כשהוא מרגיש שהוא לא באמת קיים, הוא תלוי, הוא מקבל שפע מלמעלה, אין לו שום דבר משל עצמו, משול כחרס הנשבר כצל עובר וכענן כלה. אז הוא רך.
יש אמרה חסידית אין דבר שלם יותר מלב שבור. (יש מביאים את זה מברסלב ויש מקוצק, ואין מקור כתוב. אחד מאדמו"רי חב"ד אמר שכיוון שבחב"ד האדמו"רים ציטטו את זה יש להתייחס לזה כאמרה שיש לה מקור בקודש).
.
הענווה מוציאה את האדם משקר החומר, ומקרבת אותו ביחד עם החומר למקור האמת. אם מדלגים מעל החומר, מתעלמים ממנו, לא מתייחסים אליו, ומגיעים למדרגות רוחניות בקפיצה עוקפת חומר, בקיצור דרך,זה ריחוף. לא רק שאין לזה ערך אלא יש בזה חורבן גמור של האדם, ואכמ"ל. לתפוס את עצמו כחומר, והרגיש את הענווה אפילו אם הוא אלוף העולם בספורט, זה התיקון שמתקן גם את החומר עצמו.
זה מאוד קשה. אדם שהוא אתלט נפלא ומושלם, גיבור וחזק כמו אכילס והרקולס, גם אם יבין היטב בשכל שהוא כחרס הנשבר, תמיד משהו בחלק הגשמי של הנפש שלו ירגיש שהוא ראוי להערצה, שהוא מושלם, שהוא חזק, ששום דבר לא יכול לנצח אותו. אם בנות יסתכלו עליו הוא יעשה תנועות הליכה יפות. הוא מרגיש שהו איפה, כמו סוס גזעי מושלם, ונהנה מזה, וכמעט אי אפשר להשתחרר לגמרי מזה.

לכן החומר הוא בתנועת הוויה והפסד מתמדת, ותמיד סופו להיפרד ולהיבטל. כלומר למות. אם אדם יפה ומושלם כמו אכילס והרקולס וכו', היה חי חיי נצח, נשאר צעיר לנצח וחזק לנצח, אין שום אפשרות שיגיע באמת לענווה. התיקון, התכלית, הוא דווקא שיהיה חומר ודווקא שיהיה תיקון לחומר. למה זה כך זו סוגיא גדולה ועמוקה מאוד ואל יכולה להיות מובנת עד תומה ולא כאן מקומה. לכן החומר בהכרח כרוך במוות. כי זה ביטול השקר שיש בו.
וזו המעלה של יסורים, של חולי וכאב. כשאכילס יהיה חולה ברצינות העניין של משול כחרס הנשבר יכנס היטב לתוך נפשו בכל החלקים שלה.
זה העניין של קבלת יסורים באהבה. כי הם מקרבים את האדם להכרה שהחומר לא באמת חזק ונצחי ולא באמת אפשר לסמוך עליו שהמציאות שהיא אצלו ועליו יש להישען. ההכרה הזו חביבה. לכן רבי אלעזר ברבי שמעון אמר ליסורים בואו חביבים. הוא אהב אותם ושמח בהם. יאה עניות לישראל, וכו' וכו'.

לכן השכינה שרויה למראשותיו של חולה, והקב"ה בא לסעוד אותו ובא אליו. ונאמר אני את דכא. אנשים חולים ומיוסרים ענווים יותר, רכים יותר, קרובים יותר להכרה באפסות החומר, וממילא באמיתת הרוח, האור האלוהי. גר, יתום, אלמנה, חולה, עני, דכא, שפל, שבורי לב, (הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם), אלה החברים של הקב"ה. הם האנשים שלו. אליהם הוא הכי קרוב. כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.

דווקא על ידי השפלים והנדכאים, מתגלה "מרום וקדוש אשכון". כי הם מבטלים את השקר של החומר.

הצורה השלמה של נפש האדם מתגלה רק בשכל העיוני השלם אחרי שהשכיל את הכל המושכלות (ואז גם צריך שתשכון עליו מלמעלה בתורת מתנה הארה מיוחדת הנקראת השכל הנקנה, שהיא הידבקות בשכל הפועל. זו שלמות שהאדם זוכה לה בהשפעה מלמעלה אחרי שעמל ככל יכולתו מלמטה. ואכמ"ל.)
כל השאר מתגלה בו בגילוי חלקי פגום ועכור ומלא מקומות כהים ושקרים. האדם כולו שקרים.

בראשית רבה פרשת בראשית פרשה ח, ה:
"אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראֹת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות. מהם אומרים אל יִבָּרֵא, ומהם אומרים יִבָּרֵא, הדא הוא דכתיב: (תהלים פה, יא) חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חסד אומר: יִבָּרֵא, שהוא גומל חסדים. ואמת אומר: אל יִבָּרֵא, שכולו שקרים. צדק אומר: יִבָּרֵא, שהוא עושה צדקות. שלום אומר: אל יִבָּרֵא, דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב) וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים! מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך?! תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב (תהלים פה, יב) אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח".

אם אדם מתגאה,מרגיש שהוא חזק, חריף שכל, מוכשר בכל מיני כשרונות, יכול לדאוג לעצמו, לפרנס את עצמו, חושב שהוא תמיד יהיה צעיר ובריא וחי ועשיר, והו אלא תלוי בחסדים של אף אחד. זה פגם בהתלבשות הצורה בחומר. זה פגם שנעשה דווקא כי הוא מושלם, מבנה גופו חסון איתן ועם בריאות שלמה ועשיר ופיקח וכו'. גם אדם שנולד עם רגליים חולות ונכות ויושב על כסא גלגלים זה פגם בהתלבשות הצורה בחומר. אבל זה פגם יותר טוב מהפגם של הבריא והעשיר, כי הפגם של העשיר הוא בהסתרת אפסות החומר, וכאן אדרבא, אפסות החומר גלויה יותר מאשר אצל אדם רגיל בריא.
יש מידה של חומריות שהיא הממוצעת אצל בני אדם וזה מה שנחשב בריא. כמעט אף אחד מאיתנו לא באמת בריא לחלוטין במאה אחוז. יש פגם של להיות יותר מדי בריא. באנה קרנינה (מאת טולסטוי) הוא אומר על אחד הגיבורים שהיה אדם נמוך מבחינה רוחנית, מאוד אטום לאחרים מבחינה רגשית, מאוד מרוכז בעצמו והיה מושלם בכל קנה מידה שמקובל בחברה ויפה ועם לחיים וורודות, שהוא בריא כמו מלפפון הולנדי. ויש פגם שהוא להיפך, יש פחות מדי חושך. פחות מדי בריאות שאומרת שהחומר הוא חזק ונצחי ועצמאי ובעל מציאות עצמאית. יותר מדי מתגלה שהמציאות של החומר היא רעועה ושקרית והוא תלוי בבורא. זה מי שהוא נכה ופצוע וחולה וכו'. זה פגם כי צריך שיהיה חושך של החומריות בעולם כדי שיהיה לנו נסיון ושכר ועבודת תיקון.

להיות נכה זה לא עונש. אדרבא, זה אדם שקרוב יותר לאמת. יש אנשים שרחוקים יותר מהאמת, שקר החומר אצלם גדול וחזק, ומאוד קשה להשתחרר ממנו. קודם כל עשירים מופלגים. וכן בעלי שררה, אנשים מאוד בריאים ויפים ומוכשרים וחזקים מכל בחינה. הם רחוקים יורת מהאמת, זה לא חוסר צדק כי אם יעבדו מספיק קשה הם יצליחו להתגבר על חושך החומריות ולהגיע לענווה אמיתית ושכרם יהיה הרבה מאוד.
יש אנשים שאצלם הנסיון יותר קל. הם לא צריכים עבודה קשה להגיע לאמת. זה גם לא חוסר צדק כי שכרם יהיה פחות כי נדרש מהם פחות עמל קשה של תיקון. כמובן חולי ועוני וכו' לא בהכרח מביאים לענווה. הם יכולים להביא לכעס ומרירות. יש בזה גם כן עבודה לא פשוטה.
גם בלי קשר לזה, יש שני אנשים שווים בכל צדדי הבריאות, ואחד מהם יש לו אופי טוב עדין ועניו ומקשיב ונוטה לראות דברים על הצד הרוחני וכו'. והשני נוטה להיפך. כגון יעקב ועשיו. לשניהם יש בחירה חופשית ושני הצדדים פתוחים, אבל ליעקב יותר קל לבחור בטוב ולעשיו יותר קשה. השאלה למה זה צודק ואיך בכלל להבין את זה היא לא פשוטה ואכמ"ל. כך גם מי שנולד עני וחולה ונכה הוא כמו יעקב שהוא יותר קרוב לענווה ולאמת. אם כי כאמור הנסיון של מרירות וכעס וקנאה הוא גם קשה מאוד. בתלמוד קוראים לעיוור סגי נהור. שיש לו יותר אור מלאחרים.

.
.
.
מי שנולד נכה ברגליו זהו פגם בהשפעת כח הצורה, כח החיים, אל הגוף, והתלבשותו בגוף. הפגם הוא ברובד שנקרא נפש הזן, או נפש הצומח. שאלה הכוחות שאנו קוראים להם גוף ממש.
כתב בשמונה פרקים:
"חֶלְקֵי הַנֶּפֶשׁ הֵם חֲמִשָּׁה: הַזָּן – וְהוּא נִקְרָא: צוֹמֵחַ; וְהַמַּרְגִּישׁ, וְהַמְדַמֶּה, וְהַמִּתְעוֹרֵר, וְהַשִׂכְלִי."
המרגיש אלה החושים. המדמה זה כח הדמיון. המתעורר אלה הרגשות.
מי שנולד עיוור או חרש גם הוא ממש כמו נכה. פגם בכח הדמיון זה עניין קצת מורכב ולא אכנס לזה. אחר כך יש את הנפש המתעורר, כלומר הרגשות. ממש כמו שיכול להיות פגם ביכולת הרגליים ללכת או שנולד בלי רגליים, יכול להיות אותו פגם עצמו בחלק של הרגשות. זו אותה נפש עצמה, והפגם הוא באופן ההתלבשות שלה בחומר של הגוף. כאן הוא העניין של הבעיות הנפשיות, מחלות הנפש כאבי הנפש וכו'. אלה שנולדים איתם ואלה שנגרמים מפגיעה חיצונית, אין חילוק. כמו שאין חילוק בין מי שיושב על כסא גלגלים כי נולד כך או כי נפגע אחר כך. זה אותו אופן של נכות, שמשפיע אותו הדבר על ההסתכלות. הוא יכול לגרום שרואים כמה אפסי החומר וכמה אנו תלויים בשפע מלמעלה. והוא יכול גם לגרום למרירות וכעס, ולקנאה במי שלא מתייסר.

מה שההתלבשות אינה שלמה בחלק כלשהו מהחומר (כל הנפשות הן משוקעות בחומר מלבד הנפש השכלית, כשהיא יוצאת אל הפועל בהשגת הצורות המופשטות), לא אומר שאין לאדם יכולת השגה בצורה השלמה על ידי התבוננות שכלו, וההתבוננות הזו גורמת להתאחדות עם הצורה השלמה והיא נעשית עצמותו ומציאותו.

המציאות היא מדרגות מדרגות שהיחס ביניהן הוא של חומר וצורה. השכל הנבדל (או המלאך לפי הניסוח של הלכות יסודי התורה) השני הוא ביחס של חומר לשכל הנבדל הראשון. וכן הלאה עד תחתית המדרגות. הנפש המרגישה (החושים) היא ביחס של צורה לנפש הזן (באלפראבי פרט בזה יותר מאשר בשמונה פרקים והכוונה אחת).
האפיקורסים הכופרים אינם מאמינים אלא במה שעיניהם רואות. הכוונה עיני הבשר, שרואות רק את החומר. זה המטריאליזם, שמייחס קיום רק לחומר. כל מה שעין בשר לא רואה הוא בדיה. לכן אצלם קיים נפש הזן (כוחות הגוף הכי פשוטים כמו החום הטבעי, התזונה והגדילה וכו') ונפש המרגיש (החושים, עיוור, חרש וכו') בלבד. הנפש המתעורר, דהיינו הרגשות, מבחינתם זה לא קיים ממש, כי הרגשות שקופים לעין הבשר. לא רואים אותם. החלק של הנפש שהוא הרגשות, הוא ישות שקיימת, ממש כמו שאר החלקים. רק היא לא באופן שעין בשר יכולה לראות. ממש כמו שעין בשר לא יכולה לראות את האוויר אע"פ שהוא קיים לגמרי לא פחות מהעפר. לקח זמן עד שאנשים השתכנעו שקיים אוויר. בגלל תנועת הרוח אפשר להרגיש את מציאות האוויר בחוש המישוש ועדיין זה לא היה ברור. ואם לא היו מרגישים אותו בחוש המישוש כשהוא נע, עד היום בוודאי היו אנשים שהיו טוענים שהאוויר אינו קיים. כך הנפש הרגשית קיימת לגמרי כמו הגוף. היא דבר פיזי. היא לא אידיאה מופשטת מחומר.
זה דומה לאנרגיה (משל לא מדוייק כמובן). הרמב"ם קורא לחום "כח בגוף". חום זה לא אידיאה נבדלת מחומר. הוא קיים במציאות החומרית בדיוק כמו אבן. וכן זרם חשמלי וכל כיו"ב. הוא מניע גופים חומריים, וזה לא סותר את חוקי ניוטון שקובע שרק גוף יכול להניע גוף. כי אנרגיית חום או חשמל וכו' זה אופן של גוף. זה קיום חומרי שהוא לגמרי חומרי, ובכל זאת הוא לא נתפש בחושים בתפישה ישירה. חום נתפש בחוש המישוש אבל לא רואים אותו. אבל למשל גלי רדיו שעוברים באוויר, או הגלים של הטלפון הסלולרי, אי אפשר בכלל להרגיש בהם בחוש, בשום חוש. ובכל זאת הם מציאות חומרית לגמרי, והם מניעים חומר מוצק לפי חוקי ניוטון. אין פה שום דבר אידאי ורוחני.
ממש כך יש להבין את הרגשות. הם מציאות חומרית לגמרי, ממש כמו הרגל והיד. רק שהם באופן קיום של "כח בגוף", כמו גלי אנרגיה במציאות הפיזיקלית.

.

.

(יש דבר שנמצא באופן שכביכול אינו גשמי, הוא אינו נתפש בחושים בפני עצמו, ובכל זאת מציאותו היא גשמית. הקדמונים קראו לזה "כח בגוף". זה דומה במידת מה למושג המודרני על אנרגיה אבל אינו זהה. גם מאפיין של צבע בגוף נחשב כח בגוף.  המושג 'כח בגוף' הוא כללי מאוד וכולל דברים שונים מאוד זה מזה. המשותף לכולם שקשה לראות בהם גוף ממשי אבל הם כן גוף ממשי ולא ישות רוחנית נבדלת מגוף.

לכן דקדקו לומר שהבורא אינו גוף ואינו כח בגוף.

כיוון שגם הנפש הרגשית (מה שנקרא בשמונה פרקים הנפש המתעורר) היא כך, מציאותה גשמית כמו הגוף אבל לא רואים אותה בעיניים והיא נמצאת באופן של כח בגוף,  אביא מעט דוגמאות מהמורה נבוכים לשימוש הלשון "כח בגוף" כדי להבהיר את העניין:

.

מורה נבוכים חלק א פרק עב
כי זה הכח המדבר הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו, והשם ית' אינו כח בגוף העולם אבל נפרד מכל חלקי העולם.

.

מו"נ חלק ב הקדמה
ההקדמות שצריך אליהם בקיום המציאות האלוה יתעלה, ובמופתים על היותו לא גוף ולא כח בגוף,

.

חלק ב הקדמה
העשירית כי כל מה שיאמר שהוא בגשם, מתחלק אל שני חלקים, אם שתהיה עמידתו בגשם כמקרים, או שתהיה עמידת הגשם בו כצורה הטבעית, ושניהם כח בגשם:

האחת עשרה כי קצת הדברים אשר עמידתם בגוף, יחלקו בהחלק הגוף ויהיו נחלקים במקרה, כמראים ושאר הכחות המתפשטות בכל הגוף, וכן קצת המעמידות לגוף לא יחלקו בשום פנים, כנפש וכשכל:

השתים עשרה כי כל כח שימצא מתפשט בגוף הוא בעל תכלית, להיות הגשם בעל תכלית:

.

חלק ב הקדמה
השש עשרה כי כל מה שאינו גוף לא יושכל בו מנין, אא"כ יהיה כח בגוף, וימנו אישי הכחות ההם בהמנות החמרים שלהם או נושאיהם, ובעבור זה הענינים הנבדלים אשר אינם גוף ולא כח בגוף לא יושכל בהם מנין כלל אלא בהיותם עלות ועלולים:

.

מו"נ ב' א':

ואם היה מניעו בו – רצוני לומר: מניע הגלגל – לא ימלט מהיות מניעו כח מתפשט בכל גופו ומתחלק בהתחלקו, כחום באש, או יהיה כח בו בלתי מתחלק, כנפש וכשכל – כמו שקדם בהקדמה העשירית.

.

.

 

.

מי שאומר "אין דבר כזה רגש", זה כמו מי שאומר אין דבר כזה גלי רדיו. בגלל שהוא לא רואה אותם. אפשר נניח לעצור גלי רדיו על ידי לוח עופרת עבה. כלומר אפשר לחתוך בהם באופן פיזי ממש. גם ברגשות אפשר לחתוך באופן פיזי ממש. אם בן/בת זוג שלי בגד בי ואני אומר/ת שהרגשתי ממש סכין ננעץ לי בלב. זה כפשוטו ממש. אין שום חילוק כלל בין זה ובין סכין מברזל שננעץ בבשר החי. אם מפרידים בין אמא לילד שלה והיא מרגישה חיתוך בבשר החי, זה כפשוטו ממש. זה כמו לכרות רגל מהגוף. ויש גם אדם שהוא מת מבחינה רגשית.

זו כוונת חז"ל במאמרים רבים שאמרו וכגון כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. או כמו כל המלבין שיניים לחבירו [שחייך אליו] כאילו השקהו חלב. או כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה (זה לשון שנמצא רק ברמב"ם ובזוהר ולא בתלמוד). וכעין זה הרבה. רגילים להבין מאמרים כאלה שהם באים להפליג בחומרת העניין. אבל מאמרי חז"ל יש בכל אחד מהם כוונה מדוייקת מיוחדת ויש ללמוד אותם בדקדוק רב. המאמרים האלה לא באו רק להפליג בחומרת הדבר, אלא ללמדנו שמה שקורה במציאות הנפשית, עלינו להתייחס אליו כאילו קורה במציאות הגופנית המוחשית ממש. .

.

מי שלא מאמין שרגש זה משהו שממש קיים, מרשה לעצמו לפגוע רגשית. ובאמת הוא ממש חותך איברים לאנשים, ממש נועץ בהם סכינים. פעם לא התייחסו לפגיעה של אשה שעברה אונס. מה כבר קרה לה. זה לא שמישהו הרביץ לה ובטח לא שדקר אותה בסכין. כאילו מישהו איים עליה בכח לאכול ביסקוויט, לא נעים אבל לא כל כך נורא. השוטרים היו מלגלגים עליה. היום רוב האנשים מתייחסים לזה כמו אל דקירה גדולה וחמורה בסכין באמצע הגוף. האנושות מתקדמת ולומדת לראות שרגש זה דבר שקיים בדיוק כמו גוף.

.

תהילים נז ט:

עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר.

מצודות ציון:

"כבודי" – היא הנשמה שהיא כבוד הגוף.

לכן השפלה, כמו המלבין פני חברו ברבים או אונס וכיו"ב, היא פגיעה בנפש כמו מדקרות חרב לגוף.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 32 - מהי 'נפש'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על 32 – מהי 'נפש' (ועל ענווה)

  1. י.ד. הגיב:

    ומה המקום של ההצלחה או הגדולה האנושית? הכל עורבא פרח?

  2. primegadim הגיב:

    מציאות הנפש היא כל כך ברורה
    מעצם היותה מחוברת אל הגוף
    גופנפש.
    פגיעה בכל אחד מהם משפיעה ישירות או בעקיפין
    על השני…

    מה שכתבת על תיקון החומר, העסיק אותי בתפילות
    יוה"כ.
    שאדם חזק פיזית עם הרגשה גופנית מעולה יכול לתקן את החשיבות שהוא נותן לגופו
    בכך שיסתכל על הגוף שלו, וירגיש:
    אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
    בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ, מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
    כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
    וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף.

    מאידך "אנשים חולים ומיוסרים ענווים יותר, רכים יותר, קרובים יותר להכרה באפסות החומר,
    וממילא באמיתת הרוח, האור האלוהי. גר, יתום, אלמנה, חולה, עני, דכא, שפל, שבורי לב,
    (הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם), אלה החברים של הקב"ה. הם האנשים שלו.
    אליהם הוא הכי קרוב. כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ
    לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים"
    ואתה כותב שקשה יותר לבעלי "החומר המעולה"
    לבטל את ההרגשה החומרית
    מאשר לבעלי "החומר הירוד" להרגיש את הרוחנית במצבם.
    שזה מעלה בי תהיות שהרי הכואב והחסר צריך התעלות גבוהה על מנת להשלים עם כאבו וחסרונו…
    ולי, לפחות, זה נראה קשה יותר מאשר ההודאה באפסות החומרית לבעלי החומר…

  3. פינגבאק: 34 – לימוד בחובות הלבבות: על עבודת ה' מכח השכל, שכל ולב, פסיכולוגיה כעבודת ה'. | אדם חי – האתר של ניר שטרן

  4. פינגבאק: 24 – למה אינני מקיים מצוות – ההסבר העיקרי | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s