31 – האם לשיטת הרמב"ם יש מצווה לשוב בתשובה.

בהתחלת הלכות תשובה כתב הרמב"ם:
"כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה."

מכאן דייקו שהמצווה היא רק על הווידוי, ואין מצווה על התשובה.

ויש לשאול, כתוב "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות". למה שיעשה תשובה, הרי אין על זה חיוב?

בציצית כתב הרמב"ם: "אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות טלית ולהתעטף בה, כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד, לפטור עצמו ממצוה זו; אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית, כדי שיקיים מצוה זו."
היה לו לכתוב בנוסח דומה, שאע"פ שאין חיוב לעשות תשובה, וממילא יכול לפטור עצמו ממצות וידוי, שאם לא יעשה תשובה שהיא רשות לא יתחייב במצוות וידוי, ראוי לחסיד שלא לפטור את עצמו מוידוי אלא יעשה תשובה כדי להתחייב בוידוי, ואז יוכל לזכות לקיים מצוות וידוי.
.
.
רבינו יונה בהתחלה:
"מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו, ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו, לרוב טובו וישרו כי הוא ידע יצרם, שנאמר (תהלים כה, ח): "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", ואם הרבו לפשוע ולמרוד ובגד בוגדים בגדו, לא סגר בעדם דלתי תשובה, שנאמר (ישעיה לא, ו): "שובו לאשר העמיקו סרה". ונאמר (ירמיה ג, כב): "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם". והוזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה, והתבאר, כי התשובה מקובלת גם כי ישוב החוטא מרוב צרותיו, כל שכן אם ישוב מיראת השם ואהבתו, שנאמר (דברים ד, ל): "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו". והתבאר בתורה, כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו, שנאמר (דברים ל, ב): "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". ואומר בגוף הענין (דברים ל, ו): "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" – להשיג אהבתו. והנביאים והכתובים דברו תמיד על דבר התשובה, עד כי באו עקרי התשובה כלם מפורשים בדבריהם כאשר יתבאר."זו רק דוגמה קטנה כדי לקצר ולא לעמול ללקט מקורות. אפשר למצוא עוד אינספור פסוקים ודברי חז"ל כמה גדולה התשובה וכמה היא חיוב גדול ועצום ונורא, ושהיא הכי קרובה לבורא, והכי חביבה עליו, ושהיא קדמה לעולם והעולם נברא בשבילה וכו' וכו' וכו'.
לא יתכן כלל ללמוד ברמב"ם שאין מצווה לשוב בתשובה וזה דבר הרשות.יש לומר שהחיוב ההלכתי על תשובה מונח כבר בחיוב ההלכתי על העבירה שממנה הוא צריך לשוב. למשל אם הוא החליט שהוא לא מברך ברכת המזון, המצווה לברך ברכת המזון, היא עצמה מצווה עליו לשוב בתשובה על זה ולברך. בוודאי לגבי להבא, אבל גם על העבר. הבורא אמר לו לברך, אתמול הוא לא ברך. היום המצווה של לברך ברכת המזון אומרת לו אתה צריך לברך. האמירה שלה היא לא רק שלהבא עלי לברך, אלא היא גם אומרת לי על העבר שמה שעשית אתמול הוא לא בסדר. הוראה מעשית טכנית היא בעיקרה על להבא, כי מה שהיה היה וכבר לא חשוב מבחינה טכנית. אבל הוראה עקרונית, מוסרית, שהיא דרך חיים, היא תמידית. באמת המצווה לברך ברכת המזון לא אומרת רק הוראה מעשית טכנית. היא אומרת איזה אדם אני צריך להיות במהות שלי כאדם. אני צריך להיות אדם כזה שבמהות שלו כשהוא אוכל הוא מודה. לכן תרי"ג מצוות הם כמניין איברים וגידים. זה ציור של מבנה האדם הפנימי. (אני צריך להיות גם אדם כזה שבמהותו לא לובש שעטנז אע"פ שאני לא מבין למה. ואפילו שאמרו על אכילת חזיר שצריך לומר שאני רוצה לאכול ומה אעשה שהבורא גזר עלי. זו עוד סוגיא אחרת איך להתייחס למצוות שהן גזירות בלי טעם והמסקנה לפחות להרמב"ם שבאמת כל המצוות הן עם טעם ונאמרות על מהות האדם ולא רק הוראה טכנית חסרת מהות כמו למחוא כפיים שלוש פעמים לפני תשע בבוקר רק כדי לקיים רצונו של מלך העולם.)
אם אתמול אכלתי ולא ברכתי, לא הקשבתי למצווה כלל, היום המצווה של ברכת המזון באה אלי ואומרת לי אתה לא בסדר, אני באה לצוות עליך להיות אדם כזה שבמהותו מברך. אתה הפסקת להיות אדם כזה, לכן אני אומרת לך שאתה צריך להשתנות. אם האדם ממשיך לא להקשיב למצוות, אין אנו מדברים בספר הלכתי על אדם כזה כי הוא מורד, וההלכות נאמרו רק למי שמחליט לקיים רצון הבורא. אם הוא מחליט להפסיק למרוד ולהתחיל מחדש להקשיב למצוות, המצווה של ברכת המזון אומרת לו אתה צריך להשתנות ממה שהיית אדם כזה שבמהותו כאדם לא מכיר טובה ולא מברך, ומעכשיו לחזור להיות מכיר טובה. כלול בזה חיוב מכאן ולהבא לברך, וכלול בזה גם חיוב להתחרט על מה שאתמול לא ברך ולהשתנות כאדם ולקבל עליו שמכאן ולהבא יהיה אדם אחר חדש טוב יותר.  כלומר המצוות כולן כבר כוללות בתוכן את התשובה, ולא צריך מצווה מיוחדת על זה. ורק יש עוד מצווה להתוודות כשהוא שב.
וזה לשון הרמב"ם "כשיעשה תשובה", כלומר כשיתחיל מחדש להקשיב למצוות כולן, או אלה המסויימות שעבר עליהן, ואז הן תחייבנה אותו לעשות תשובה, אז יש מצווה שיתוודה.
.
.
.
בדרך יותר עמוק יש לומר שאין מצווה על תשובה כמו שאין מצווה לנשום. האדם בגרעין המהות שלו, הקיום האמיתי שלו, מחובר לשרשו, כמו שעץ מחובר לשרשיו. שרשיו זה קודם כל הוא עצמו, עצם הווייתו, ומשם ממילא למקור העמוק יותר ממנו הוויתו נובעת, גרעין פנימיותו הוא כמו מעיין,  ויש מי תהום שמהם שואב המעיין הזה. אדם חוטא מתנתק מעצמו. רשעים בחייהם קרויים מתים. החיים שלהם זו קליפה חלולה ובפנים זה ריק ומת. התורה היא החיים עצמם.
התורה היא הסדר האורגני הטבעי העצמי המהותי של מציאות אדם. לא יותר ולא פחות. כמו שאם השתבש סדר תרי"ג איבריו וגידיו הוא מת, כך התורה היא תרי"ג איבריו וגידיו מצד המציאות היותר גבוה. זה חלק מתוכן דברי חז"ל שיש תרי"ג מצוות כנגד איברים וגידים.  וגם נגד ימי השנה כי האדם הוא עולם קטן.
לנו זה מבט זר מאוד. להניח תפילין ולאכול מצה ולשמור שבת בל"ט מלאכות נראה לנו זר ומוזר ומלאכותי, לגמרי לא טבעי.    הסדר הטבעי נדמה לנו שהוא ללכת לים בשבת כמו השכן החילוני, ולשמור ל"ט מלאכות נראה מאוד מלאכותי תמוה לא טבעי ומאולץ. לכן אנו נוטים להסביר את המצוות שזה רק לעשות רצון המלך, ובאותה מידה היה יכול להיות כתוב בתורה כל בוקר למחוא כפיים ולומר אבראקדברא והיינו עושים כך בלב חפץ כדי לעשות רצונו של מלך, ואין שום הבדל בין זה לבין התורה שלנו, שיש בה מעשים זרים ותמוהים אחרים.להסתכל שהמצוות הן הסדר הטבעי והחיים עצמם, זה קשה לנו מאוד. אמנם כתוב בפירוש שזה כך בהרבה מאוד מקומות. אברהם אבינו קיים את כל התורה כי כליותיו יעצו לו. כליותיו זה הגוף, הטבע. לא גילוי נבואי. צריך ללמוד להבין למה כל כך התרחקנו ואיבדנו את היכולת לראות את זה, וזה סוגיא ארוכה וגדולה מאוד בפני עצמה (שמשבשת עלינו הסברים של הרבה מאוד מקומות בתורה, וכאן זו רק דוגמה אחת).בטבע אין דבר כזה שמשהו יתנתק ממהותו וחיותו ועצמותו וימשיך להראות מבחוץ כאילו הוא קיים. אולי בעצם יש, למשל דג שקפץ ליבשה ועודנו חי, או שור שנשחט ועדיין מתנהג כחי (יש בתשובות על תרנגול שראשו נכרת לגמרי והיה עדיין רץ בחצר בלי ראש כלל), או זנב לטאה שמפרפר ונדמה כחי, וכיו"ב. גם בית המקדש היה כך לפני החורבן, שאמרו לטיטוס קמח טחון טחנת.שבגלל החטאים ביהמ"ק כבר חרב לפי האמת ורק היה נדמה כחי, קליפה חלולה. בכל אופן קשה לנו מאוד לראות שמי שחוטא הוא במצב כזה. כי נפש היא שקופה ואנחנו מאמינים רק בדברים חומריים שעינינו רואות. אם באמת רואים שזה כך, מובן שאין מקום למצווה על זה, כמו שאין מצווה לנשום. זה הבסיס שעליו נאמרו המצוות, קודם כל שיהיה כאן אדם שהוא חי ואחר כך נצווה אותו במצוות. זה שיהיה כאן אדם חי שיוכל לשמוע את החיובים של המצוות, זה עצמו זה לא מצווה, אלא זה הבסיס שלפני המצוות. אם הוא מת אין עם מי לדבר, אם יש בידו לעשות נס ולהשיב את עצמו לחיים, שזה התשובה, אז כשהוא שוב כבר חי ועומד להקשיב נתחיל לדבר איתו, וזה כבר אחרי התשובה, לכן התחלת הדיבור היא מכך שעכשיו יש מצווה לעשות וידוי. אז יש מצווה עליו לעשות וידוי.
זה גם מתאים היטב ללשון הרמב"ם, כשיעשה תשובה, אז תחול עליו מצוות וידוי.
.
.
באמת שני המהלכים ברמב"ם הם אחד ביסודם, רק הראשון מוסבר יותר על דרך הלכה והשני יותר על דרך אגדתא.
הרמב"ן וודאי לא חולק על זה. המחלוקת היא רק בהגדרות מה אפשר למנות בתוך תרי"ג מצוות ומה לא. יש למשל דעות רבות של ראשונים שמונים גם מצוות מדרבנן במניין תרי"ג. ויש להם יסוד שהרי נאמר במגילה י"ט ב':"ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (דברים ט) "ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר" מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש. ומאי ניהו [ומה הם], מקרא מגילה".ובויקרא רבה פרשה כ"ב:
"מקרא, משנה, הלכות, תלמוד, תוספתות, אגדות, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כלן נאמרו למשה בסיני. שנאמר, (קהלת א) "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא", חבירו משיב עליו: "כבר היה לעולמים"".(לפי זה בכלל יש לתמוה מה הוא ההבדל בין מצוות דרבנן לדאורייתא, מבחינת להקל בספיקן וכו'. עיין בזה בתלמוד מוסבר ומאמרים על ברכות ל"ה א.)

ומה שהרמב"ם סובר שלא למנות מצוות מדרבנן הוא בגלל שיטתו לגבי ההגדרות שקובעות איך המניין של תרי"ג. כמו השאלות האם למנות תפילין של יד ושל ראש כמצווה אחת או שתיים, ולמה לא כל פרשיה של תפילין נמנה כמצווה וכו'.
מצד ההגדרות איך מונים ומה מונים, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם תשובה צריכה להכנס למניין או לא. יש גם דיונים רבים על מצוות אמונה האם למנות אותה. מי שסבור שלא למנות זהו משום שהיא הבסיס שלפני המצוות, מי שלא מאמין לא שייך לצוות עליו. כך גם התשובה היא הבסיס שלפני המצוות, מי שמת לא שייך לצוות עליו. (הרמב"ם לא מונה מצוות אמונה, אלא רק מצווה לדעת את כל הידיעות שהוא מסביר בפרקים א-ד של הלכות יסוה"ת, ואכמ"ל.)

לא מעט מהמחלוקות רמב"ם ורמב"ן שהלמדנים רוצים לראות כמחלוקות למדניות עקרוניות, הן מחלוקות רק על הכללים איך מונים את המצוות. שהם מסובכים מאוד ויש בהם סברות דקות מאוד, ואין לכל זה מקור בחז"ל כלל, וצריך תלמוד רב לפי מה קובעים את כללי המניין, ומה המשמעות של השאלה אם מונים כך או כך, ולמה זה בכלל חשוב, ואכמ"ל. כל עניין התרי"ג יסודו באגדתא אחת של רבי שמלאי במכות. הוא ראה בחינה שלפיה יש דמיון בין ימי השנה ואיברי האדם לבין המצוות. בסדר, שמענו שיש דמיון, מה שבא לומר הוא רק הדמיון הזה, זה רעיון אגדי יפה ועמוק, אבל מה אכפת לנו איך בדיוק נספור, זה הרי לא משפיע כלל על הרעיון האגדי שבא רבי שמלאי ללמדנו.

הרי מי שאומר לא להכניס למניין מצוות מדרבנן לא חולק על המצוות האלה אלא רק לא מונה אותן, ובמקומן מחלק מצווה דאורייתא לשתיים כדי להשלים את המספר. ולגבי הלכות תפילין אין נפקא מינא כלל אם במניין נמנה אותן כמצווה אחת או שתיים. יש גדרים הלכתיים של הלכות תפילין עד כמה להתייחס לשל יד ושל ראש כעומדים בפני עצמם, והגדרים האלה נובעים מלימוד הלכות תפילין, וכל השיטות השונות של מניין המצוות לא נחלקו בגדרים הלכתיים שנובעים מהסוגיות של הלכות תפילין.  לכן יש לתמוה למה הרמב"ם והרמב"ן וגדולים אחרים השקיעו כל כך הרבה מאמץ ודיונים לקבוע איך בדיוק מונים את המצוות. הדבר לא ריק ויש לו עומק, וזו סוגיא בפני עצמה ואכמ"ל.

.
.
.
המשך המכתב:
שוב ראיתי בביאור הרמב"ן על התורה דברים ל י"א,
"וטעם כי המצוה הזאת" – על כל התורה כולה. והנכון כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן והטעם לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה' ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך כמו שפירשתי (שם)"
הרמב"ן אומר שהפירוש בפסוק הוא לא על תשובה אלא על כל התורה. אחר כך הוא מוסיף פירוש נוסף, שהוא חידוש שלו, שהמצווה נאמרה על תשובה. כלומר אם הרמב"ם יפרש את הפסוק כמו הפירוש הראשון של הרמב"ן, אם כן אין פסוק שאומר שיש חיוב לשוב בתשובה. לפי זה מיותר כל מה שכתבתי שהם חולקים לגבי איך מונים את המצוות.
הרמב"ם בשורש השני של ספר המצות אומר שרק מה שכתוב מפורש בתורה יש למנות אותו, ולא מה שדורשים וכו' גם אם הוא מדאורייתא מבחינה הלכתית. לכן אם אין פסוק מפורש על תשובה אין למנות אותה. ויהיה חיוב הלכתי מדאורייתא לשוב בתשובה, רק שלא מונים אותו כי היא נלמדת מסברא. ובזה יובן שהלכות תשובה יש בהן הרבה הסבר על בחירה חופשית ועל החביבות של מי ששב, ועל עולם הבא וכו', כי זה לא פסוק אלא סברא ולכן יש להסביר אותה.
.
.
.
.
עוד תוספת
.
בהלכות תשובה פרק ז כתב הרמב"ם:
"הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא."
כאן משמע שהוא אכן לומד את חיוב התשובה מסברא.
לגבי מה שכתב "ויזכה לחיי העולם הבא"
לקמן פרק י' מהלכות תשובה כתב:

אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה"

.

אם אמר שצריך לעשות את האמת מפני שהוא אמת, למה הוסיף "וסוף הטובה לבוא בגלה". הרי זה מקלקל. כאילו הוא אומר, אני לא מאמין שבאמת אתה עושה רק לשמה, ובוודאי אתה גם מתעניין מה תרויח מזה, אז בסוד אלחש לך שאתה גם תרויח.

אם באמת אדם עושה לשמה בכלל לא מעניין אותו אם הטובה תבוא או לא. גם אם מובטח לו שהיא תבוא הוא לא רוצה לדעת, הוא משוחרר מהשיקול הזה. מצידו עדיף שהטובה לא תבוא כדי שעבודתו תהיה באמת נקייה רק לשמה, רק מפני שהיא אמת. למה רמב"ם מדבר בכלל על הטובה?

אלא העומק הוא שהרמב"ם מסביר כאן, שבאמת אין בכלל פרס על העבודה. עמי הארץ שעובדים עבור הפרס של עולם הבא, לא יקבלו אותו. במורה נבוכים כתב שזה סוד שהם לא צריכים לדעת, כי אז הם יפרקו עול וירשיעו. זה לא שמישהו משקר להם. הם מבינים את מה שכתוב באופן חיצוני, ומשאירים אותם בהבנתם זו ולא מסבירים להם את עומק העניין.

התורה היא הצורה הטבעית של האדם, שהיא השכל שהוא צלם אלהים. כמו שמסביר בתחילת המו"נ. אם השכל (העיוני העמוק כמובן) של האדם הוא צורתו הטבעית, אם כן זה עצם קיומו. הגוף אינו עצם קיומו. מי ששכלו פעיל, שבחר להוציא אותו מהכח אל הפועל, שכלו משיג את האמת, והשגה היא התאחדות, והוא נעשה אחד עם האמת וממילא הוא עושה את האמת מפני שהיא אמת, כי אין חציצה בינו לאמת. מציאותה של האמת היא מציאותו, והוא ממילא מתארגן מעצמו לפי האמת, כמו שהוא בכלל קיים. האמת היא עצם מציאותו שלו, ולכן הוא עושה את האמת בלי לחשוב מה ירויח מזה. כמו שהוא נושם כי זו מציאותו וחייו בלי לחשוב על הרווח מזה.

מי שחי חיי שכל ועשה את האמת מכח השגת השכל באמת, והתאחדותו עם האמת מכח שהמשכיל והשכל והמושכל הם אחד (מו"נ א סח), ממילא שכלו יצא אל הפועל והוא קיים, ואם השכל קיים האדם קיים. הקיום של האדם הוא שכלו, והשכל לא בטל בזמן המוות אלא הוא נצחי ולכן הוא קיים גם אחרי המוות. העולם הבא הוא לא פרס או משכורת בעד העבודה המעשית, המאמץ והרצון. המציאות של אדם היא השכל, והשכל טיבו שאינו מת כמו הגוף, לכן מי שיש לו שכל לא מת.  למשל משפט פיתגורס לא מת אף פעם. נצחיות הקיום שלו היא לא פרס בעד עבודה שהוא עשה או קיום מצוות כלשהו. פשוט מציאותו היא של דבר נבדל מחומר ולכן הוא נצחי. בדיוק כך השכל נבדל מחומר ולכן הוא נצחי, זה טיבו, זה לא פרס.  מי שלא הוציא את שכלו לפועל, אין אצלו מציאות של שכל, רק גופו קיים, לכן במיתת הגוף לא נשאר ממנו מאומה.

עמי הארץ יזכו לעולם הבא לפי השגתם באמת (במקום אחר כתבתי שגם למי שאנו קוראים לו עמי הארץ כי אינו מלומד ומשכיל וחריף ולא שייך למעמד החברתי של האינטיליגנציה,  יש השגה של שכל עיוני באמת לא פחות מאינטלקטואלים. למשל לפני הרבה שנים מנקה שעבדה בבנק ישראל נשארה לבד בסוף היום, והיתה ערימת שטרות שהיתה מיועדת לגריסה ונשכחה. היא החזירה את כל השטרות, וכששאלו אותה למה, היא השיבה: "כי זה לא שלי". זו השגה של שכל עיוני באמת. שכל עיוני רואה את האמת כמו שעין רואה את המציאות, פשוט וישר. בלי פילפולים מסובכים וחריפים. והיא התאחדה עם האמת מכח השגת השכל העיוני, כי אחרת היתה מבינה שכך האמת אבל למעשה כן לוקחת את הכסף אע"פ שזו לא האמת. כמו שרובנו מתנהגים. לפי התורה וחז"ל האשה הזו חכמה באמת והיא בת עולם הבא (כך מבואר גם במסכת ע"ז י"ז א-ב, שנקרא "רבי" שהוא התואר של חכם גדול בתורה שיודע את כל התור היותר מכל חכמי דורו). ואם יש תלמיד חכם שיודע את כל התורה וכל הרמב"ם ואריסטו ישר והפוך וכתב מאה ספרי פלפולים נפלאים עליהם, והוא היה לוקח את השטרות ההם, הוא זה שנקרא עם הארץ וחסר שכל שלא יזכה לעוה"ב. שכל ידיעותיו הן רק כחמור נושא ספרים ואין להן שום ערך. (הרב אורי הלוי קלרמן זצ"ל ראש ישיבת כפר חסידים, שזכיתי לשמשו וללמדו מפיו, שמע את הסיפור הזה ברדיו לפני שנים רבות וממנו שמעתי אותו והוא הסביר לי את תוכנו)).  אבל על פעולות מעשיות שהם עשו בתקווה לקבל על זה משכורת, כמו מי שעובד אצל בעל הבית, אין משכורת כזו בעולם הבא. יש משכורת כזו בעולם הזה, שהמצוות עושות שחיי העולם הזה יהיו מתוקנים יותר. וכן כתב החובות הלבבות (שער ד' פרק ד') שעל מצוות האיברים יש שכר בעולם הזה ועל חובות הלבבות יש שכר בעולם הבא.

.

.

וזהו שכתב במורה נבוכים ג' כ"ח:

"ממה שצריך שתתעורר עליו הוא שתדע שהדעות האמתיות אשר בהם יגיע השלמות האחרון אמנם נתנה התורה מהם תכליתם וצותה להאמין בהם בכלל והוא – מציאות האלוה ית' ויחודו וידיעתו ויכלתו ורצונו וקדמותו – אלו כולם תכליות אחרונות לא יתבארו בפרט ובמוגבלות אלא אחר ידיעת דעות רבות. ועוד צותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון עניני המדינה כאמונתנו שהוא ית' יחר אפו במי שימרהו – ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו. ואמנם שאר הדעות האמתיות בכלל זה המציאות אשר הם החכמות העיוניות כולם כפי רוב מיניהם אשר בהם יתאמתו הדעות ההם אשר הם התכלית האחרון אף על פי שלא צוותה התורה עליהם בפרוש כמו שצוותה על הראשונות צוותה עליהם בכלל – והוא אמרו "לאהבה את יי". וכבר ידעת מה שבא מחוזק המצוה ב'אהבה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". וכבר בארנו במשנה תורה שזאת ה'אהבה' לא תתכן אלא בהשגת המציאות כולו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו; ובארנו גם כן שם הערת החכמים ז"ל על זה הענין:"

התורה כולה אמת גמורה, יש דברים שהיא כתבה באופן שמתאים לתפישת החלק הילדותי שבאדם ומדברים בשפה שלו, ויש דברים שפונים לשכל המופשט ודברים בשפה שלו. וזה כי האמת של האדם היא שהוא מורכב משני החלקים ושניהם אמת כי שניהם נבראו והם מעצם טבע האדם וכך רצה הבורא שיהיה. ולכן שני הדיבורים בשתי השפות הן אמת. התורה היא דיבור אחד כמובן אבל היא נקראת בכמה רבדים. ספר בראשית האו סיפור נפלא ילדותי ותמים שמכניס אמונה תמימה פשוטה ללב. הרב ש"ך ז"ל אמר שכשהוא צריך חיזוק באמונה הוא מתחיל לקרוא את ספר בראשית בתמימות כמו ילד בן שש והוא מאיר לתוך ליבו. זה רובד אמיתי שמדבר בשפה אמיתית לחלק הילדותי שהוא אמיתי, כלומר קיים באמת. אבל אם המקובלים אומרים שהימים של סיפור הבריאה הם רק בחינות וספירות עליונות ולא זמן, והרי גם לפי הפשט איך היו ימים ראשון עד שלישי כשרק ביום ד' נבראו המאורות שהם הזמנים כמו שכתב הפסוק. הרי יום הוא לפי מהלך השמש ועוד לא היתה שמש ואיך היה יום. ושהסיפור מדבר על עולם האידיאות ולא על המציאות החומרית וכו' וכו', כל זה סותר לגמרי את ההבנה הילדותית של ילד בן שש ואומר שמה שהוא הבין לא נכון בכלל. אבל באמת עדיין ההבנה של הילד היא אמת. אמנם אמת רק של ילד אבל עדיין אמת. זה קצת קשה להבין ולהכיל אבל זה כך וצריך לקבל את זה כמו שזה. סתירות יכולות גם להתקיים, לא בהכרח שצד אחד יחריב את הצד השני, ואפשר להמשיך לחיות ולחשוב ולהכיל את הסתירות בלי לנסות לפתור אותן.

על דרך זו התורה דיברה על שכר וחז"ל דיברו על שכר עולם הבא, והילדים מבינים את זה כמו פרס על המאמץ, כמו שהם מבינים שששת ימי בראשית הם ימים ממש כמו אלה שלנו. ובמו"נ ג' כח אומר שיש להשאירם בהבנתם ולא לפקוח עיניהם לראיה המבוגרת כל זמן שלא הגיעו לזה מכח שבעצמם החכימו, וזה משום תיקון ענייני המדינה. לעומת עניין כמו שלבורא אין גוף שגם זו הבנה ילדותית שכתובה בתורה בפירוש שלבורא יש גוף. שאת זה צריך ללמד אותם אע"פ שלא הגיעו למדרגת החכמה להבין מעצמם.

 

זהו שכתב הרמב"ם וסוף הטובה לבוא. הכוונה היא שאם עושה את האמת מפני שהיא אמת, מטבע הדברים, לא בתורת תשלום, מציאותו מתהפכת ממציאות גופנית למציאות שכלית מופשטת מגוף ונצחית. וזה סוף הטובה לבוא. היא לא משהו שמשלים אותו, אלא מה שהוא בנה את עצמו כשכלי, זה עצמו הופך את מציאותו לנצחית, דהיינו הטובה שבאה. כאן הוא רומז איך לפרש את מאמרי חז"ל שדיברו בחיצוניותם על 'שכר' לעולם הבא, ופנימיותם שזה לא בתורת שכר כלל נאמרת רק בסוד לחכמים כדי שעמי הארץ לא ישמעו ויתקלקלו סדרי החברה.

.

.

.

.

במורה נבוכים ג' ל"ו כתב:

"ומבואר הוא שהתשובה ג"כ מזה הכלל, ר"ל מן הדעות אשר לא יסודר מציאות אנשי התורה אלא בהאמין אותם, שאי אפשר לשום אדם שלא יחטא ויפשע, אם שיסכל בדעת שיבחרהו או מדה והיא בלתי נבחרת באמת או לתגבורת תאוה או כעס, ולו יאמין האדם שלא יוכל לתקן זה המעות לעולם, היה מתמיד על טעותו ואפשר שהיה מוסיף במריו אחר שלא נשארה לו תחבולה, אך עם אמונת התשובה יתקן וישוב לטוב שבענינים ויותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא, ולזה רבו המעשים המקיימים זה הדעת האמתי המועיל מאד, ר"ל הוידוים והקרבנות על השגגות וכן על קצת הזדונות, והתעניות, והענין הכולל לתשובה מכל חטא לסור ממנו "

מה שכתב:

"ולזה רבו המעשים המקיימים זה הדעת" משמע שאין מצווה על הדעת בעצמו, אלא רק על מעשים שמקיימים אותו, וכגון וידוי.

וכגון אמונת חידוש העולם שאין מצווה על האמונה עצמה אלא רק על מעשה שמקיים אותה, וכמו  שכתב במו"נ ג' ל"ב:

"וזאת היא הכונה הראשונה כמו שבארנו – רצוני לומר אמונת הדעות האמיתיות והוא חידוש העולם. וכבר ידעת שעיקר מצות שבת אמנם היא – לחזק זאת הפינה ולקימה – כמו שבארנו בזה המאמר."

.

מה שכתב במו"נ:

"והענין הכולל לתשובה מכל חטא לסור ממנו" נראה קצת שהכוונה למה שכתבתי שבעצם המצווה כתוב כבר שאם עבר שלא ימשיך לעבור אלא יפרוש. שאם אכל נבלה לא יאמר כבר אכלתי ולכן אמשיך לאכול, כי קילקתי מה שהאיסור מקלקל, וזה כמו כד זכוכית שנשבר, ואי אפשר לתקן, ולכן אין יותר מה לקלקל ואפשר להמשיך לאכול. ואמרו על זה  בברכות נ"א א': "מי שאכל שום ימשיך ויאכל שום?!" ובוודאי המצווה מחייבת לא לאכול גם אם כבר עבר ואכל, ובזה כתוב שאפשר לחזור בו ממה שקלקל ויהיה כאילו לא קלקל. ועדיין צריך עיון. ועיין מה שכתבתי בתלמוד מוסבר ומאמרים על הגמרא בברכות נ"א א'

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 31 - האם לשיטת הרמב"ם יש מצווה לשוב בתשובה.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על 31 – האם לשיטת הרמב"ם יש מצווה לשוב בתשובה.

  1. שלום קופרמן הגיב:

    תודה רבה על דברי החכמה: בלי נדר אשתמש בהם כיסוד לדרשת שבת שובה אצלי בבית הכנסת

  2. י.ד. הגיב:

    זה מתאים לדברי הרב קוק באורות התשובה:
    פרק ד . התשובה הפרטית היחידית והתשובה הכללית הצבורית העולמית, בעולם
    ובכנסת ישראל
    א.
    שוטפים הם זרמי התשובה, הפרטית והכללית, דמיונם כגלי שלהבות שעל גוף השמש, אשר כמלחמת-עד
    הם מתפרצים ועולים, והם נותנים חיים להמון עולמים וליצורים אין ספורות. אין כח לקלוט את ההמון
    הרב של הצבעים הרבים אשר לשמש הגדולה הזאת המאירה לעולמים כולם, שמש התשובה, מפני שטפם
    ורבוים, מפני מהירותם הנפלאה, מפני שהם באים ממקור החיים בעצמם, שהזמן בעצמו הוא רק
    אחד מהתבניות המצומצמות שלו. הנשמה היחידית והציבורית, העולמית ועולמי-העולמית, כלביאה
    נוראה צועקת בחבליה לתקון גמור, למציאות האידיאלית, ואנו חשים את המכאובים והם ממרקים
    אותנו, כמלח זה שממתיק את הבשר הם ממתיקים את כל מרורותינו. בהגות מלין אי אפשר לנו לבטא את
    המחשבה רחבת השחקים הזאת, יחודים אנו מיחדים, בשמות אנו מכוונים: נקודה – שמים וארץ חדשים
    ומלואיהם אצורים שם, אות – ועולמים מתגלים, תבות – ורבבות עולמי עד והמון יצורים, שלו ועלז
    מלא חדות אל אלים, מלא שלום ואמת. והנשמה הולכת ומתקנת.
    ב.
    ע"י התשובה הכל שב לאלהות, ע"י מציאות כח התשובה, השורר בעולמים כולם, שב הכל ומתקשר במציאות השלמות האלהית, וע"י הרעיונות של התשובה, דעותיה והרגשותיה, כל המחשבות, הרעיונות והדעות, הרצונות וההרגשות, מתהפכים ושבים להקבע בעצם תכונתם בתכן הקדש האלהי.

    • nirstern הגיב:

      תודה.
      אודה ולא אבוש, לא התרגלתי מצעירותי בכתבי הרב, וקשה לי להבין את לשונו המיוחדת.
      אם אני שואל את עצמי מה בדיוק הבנתי מהקטע הזה, אז זה כמעט שום דבר.
      מה הם זרמי התשובה שהם כמו להבות השמש?
      אולי הוא ממשיל את הרגש שבלב שמבקש לחזור בתשובה לאותן שלהבות שמש וכו. אצלי אני מכיר אותו כאישי וקטן. אצלי הרגש בלב של רצון לשוב הוא אישי וקטן וקצת מסכן, לא כביר ומתפרץ ושייך לציבור ולעולמות ולשלהבות כמו של השמש ול"הכל".
      אפשר שאצלו במדרגתו הרגש הפנימי שבלב שרוצה לעשות תשובה היה כזה כביר ומקושר לכלליות.
      אבל לא למדתי מזה לימוד חדש על התשובה. האמירה שראיתי היא רק שהיא זרם (אולי כוונתו לרגש) להחזיר דברים לבורא. זה לא חידוש.
      מה שהרגשות שלו כבירים, זה מרגש לשמוע, ואולי נותן השראה להתרומם. יש דברים שעושים כדי לקבל השראה רגשית, שרים, מתפללים, מסתכלים על צדיקים וכו. ויש לימוד. האם הדברים האלה של הרב הם רק שירה ורגש, ולא לימוד?

      אמנם משמע שהוא לא מדבר רק על הרגש האישי בלב. אלא על איזו ישות קוסמית של אנרגיה כבירה של זרמים של תשובה שקיימת בעולם כולו, וסוחפת איתה את הכל. (כשלעצמי לא הרגשתי שהיא סחפה אותי. אולי היא סוחפת רק את מי שיש לו שייכות לזה.)
      אני לא זכיתי לראות בעיני רוחי ישות כזו. לא מספיק לי לשמוע שהוא רואה אותה ומתאר אותה. כי גם אחרי התיאור שלו אני נשאר מנותק מכל זה כי אין לי מושג מה זה, איפה זה, איך אני יכול לקלוט מזה איזשהו זרם תשובה כזה, ולו קטן. מה אני צריך לעשות או ללמוד כדי לקבל שייכות עם הזרמים הכבירים האלה.
      נראה לי שפשוט אינני מורגל לסגנון ואינני יודע לפענח ולהבין את הכוונה שבדברים.
      אם תוכל קצת להסביר זו תהיה תועלת גדולה.

      • יניב הגיב:

        זה ידוע שכל מה שהרב קוק כתב מושתת על קבלת האר"י. לפי הבנתי הדלה השמש היא הא"ס. "הנשמה היחידית והציבורית, העולמית ועולמי-העולמית" היא השכינה. "העולמים" זה מערך הספירות והעולמות. ובעצם התשובה לפי איך שאני מבין את הקטע הזה מגיעה מלמעלה מהא"ס ובעצם סוחפת אותנו איתה ומאחדת את עולם הספירות.

        יש לזכור שהרב קוק חי בזמן של תחיה לאומית והוא ראה את הציונות החילונית כסוג של תשובה לאומית וסימן של קירוב הגאולה. לפי איך שאני מבין את הרב קוק "התשובה" של החילונים בתקופתו מגיעה מלמעלה ממהלך אלוהי והכח שמניע את החלוצים הציונים מגיע מהא"ס.

        • nirstern הגיב:

          יישר כח. נתת הסבר מאיר עיניים ופותח דלת.

          כעת בעזרתך אני מבין יותר על מה בכלל מדובר. יש מהלך במסורת של לימוד בספרי קבלה באופן שמציירים בדמיון את מה שכתוב כמו שהוא כתוב, והדמיון מייד משפיע על הרגש. אני לא מתכוון דמיון במובן השלילי של פנטזיה ומשהו שלא קשור למציאות. הרי גם נבואה היא על ידי כח הדמיון, בימינו אין נביאים כמובן אבל אם לא נביאים בני נביאים הם. גדולים מזמנים קדומים למדו כך ועלו על ידי זה לצפות במרכבה בהתפשטות הגשמיות וכמובן אין לי שום יכולת לומר על זה שום דבר. נבואה היא ע"י התאחדות של כח הדמיון עם השכל, וכמובן לימוד כזה כרוך בהכרח גם בהבנה שכלית צלולה, אבל אפשר שמי שגם זוכה לחוויה החיה ולא רק ללמדנות יבשה, מה שהוא כותב זה יותר את החוויה.
          .

          באופן אישי, לפי הטבע והאופי הסובייקטיביים הפרטיים שלי, זה לא מתאים לי. אני לא אדם רוחני שחי בעולמות גבוהים, אני איש פשוט וארצי והעולם שלי צר כעולם נמלה וחומרי. להתחבר לציורי דמיון עוצמתיים כאלה זה עוקר אותי מהמציאות שלי ו"מעיף" אותי למקום אחר, וכשאני נוחת חזרה אני לא מרגיש ששיירי האור הבוהק מועילים לי בחיים השגרתיים אלא להיפך, החיים השגרתיים נראים יותר אפורים ופחות נסבלים, ונשאר אצלי רק תסכול.
          אם אני משתמש בלמדנות יותר פרוזאית ואפורה, עם פחות אש ונבואה, זה יותר מתאחד לי עם החיים הפרוזאיים שלי, ואז יכול אולי גם להוסיף להם משהו.
          .
          גם הרי יש אזהרות רבות לא לפרש את דברי ספרי הקבלה כמו שהם כתובים כי אז זה יהיה חטא של הגשמה, כי הם משלים עמוקים ויש להם נמשל. מי שתופש את הנמשל ברור, יכול לצייר בדמיון את המשל ולהתעלות מהאור שיש במשל עצמו. אבל לי הנמשל לא ברור, ואז אם אצייר את המשל בדמיון כמו חי זו תהיה הגשמה, ואז גם לא אחפש מה מסתתר מאחרי המשל אלא אסתפק ברושם שהוא עושה עלי. אם אני מנסה ללמוד את זה תוך ניתוח פרוזאי, לאט לאט באופן שכלי למדני וקריר, אז המשל לא עושה עלי רושם חזק כל כך, ואני יכול לנסות לגשש מה מסתתר שם לאט לאט מעט מעט, כמו ארכיאולוג שמנסה לחשוף בזהירות בעמל נמלים קצה של פינת אבן של משהו שהוא לא בדיוק יודע מהו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s