30 – על מבט חומרי ומבט רוחני (וביאור על הגר"א בהלכות ליל הסדר)

קטע מעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 55.

… זו תשובה מספקת אם אנו מטריאליסטים, כלומר חושבים שמה שקיים לפני הכל ובמובן הכי עיקרי זה חומר. אריסטו כדרכו בכל סוגיא שנדונה בדורות שאחריו מכיל בגודל עמקותו ומגובה מבטו את שני הצדדים ויש לו מקום לשניהם. כך הוא מכיל גם את צד ההסתכלות המטריאליסטי (מה שכתב בקטגוריות פרק ה) וגם את הצד האידיאליסטי (מטאפיזיקה זתא פרק יז). הצד האידיאליסטי הוא הצד של אפלטון, שמה שבעיקר קיים זה האידיאות הנבדלות מחומר. החומר הוא לא מציאות במובן העיקרי, הוא אופן של אשליה, הוא כעין צל של האידיאות, או כמו השתקפות שלהן, כמו שעץ משתקף במי נהר (על דרך שהסביר אפלטון בפוליטיאה (נקרא גם הרפובליקה) סוף ספר ו' ותחילת ספר ז')

…אבל יש אצל אריסטו גם מבט מטריאליסטי, הוא הקרקע שממנה אנו מתחילים לחקור, ויש רק רובד אחד שלנו שהוא השכל המופשט הנעלה שעם הלימוד מתחיל להתרומם מעל זה לעולם האידיאות הטהורות, אבל ברובד מסויים שלנו אנו תמיד נשארים על הקרקע הזו ולכן צריך תמיד ללמוד את העולם גם מהמבט המטריאליסטי.

כתוב שבני ישראל אחרי יציאת מצריים רצו חזור למצריים כי התאוו לקישואים ולבצלים ולאבטיחים שאכלו חינם. והרי הם ראו את מכות מצרים ויציאת מצרים. ובקריעת ים סוף ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא, ואחר כך היו במעמד הר סיני, ונבקעו כל הרקיעים וה' דיבר איתם פנים בפנים, ושמעו איך הוא אומר למשה מפי הגבורה את התורה, ופרחה נשמתם והקב"ה הזה עליהם טל של תחיה והם קיבלו נשמות חדשות מתוקנות וזכות. והם נקראו דור דעה. ונסעו מוקפים בענני הכבוד והאיר להם עמוד האש. ואחרי כל זה רצו למכור את הכל בשביל שום קישוא ואבטיח. אתמהה.

 

ואמר על זה, כמדומני רבי יחזקאל לוינשטיין, שיש נפש בהמית באדם ותמיד משהו ממנה נשאר במדרגה של בהמה. זה מעצם טבע האדם ולא יכול להשתנות לחלוטין כל עוד הוא בגוף. והקב"ה לא מתעלם מזה, אלא דווקא שם הוא מסתכל ודווקא לפי זה הוא דן. חז"ל אומרים על חזקיהו המלך שהיה גדול מאוד בתורה וצדקות והיה אמור להיות המשיח, שהוא נמצא אחרי הבחינה "עביט של מי רגליים". ההסתכלות על האדם מהו, היא עד עומק הבהמה שבו. הבהמה היא "הוא עצמו" לפחות כמו שאר החלקים, זה לא משהו טפל לו. הדין והעונש היה כי היה אפשר שאותה בהמה קצת יותר תיעשה חכמה ומתוקנת, כמו חמורו של פנחס בן יאיר.

אותה בהמה יכולה לתפוש את המציאות אך ורק בדרך מטריאליסטית, חומרנית. זו השפה שלה. שום שפה אחרת אינה מבינה. זה הילד הקטן שתמיד יש בתוכנו. ילדים לא מבינים מה שהוא לא חומרי.

(בהגדה של פסח נאמר אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. ההגדה היא באופן ילדותי. מגביהים את המרור והמצה ואומרים בעבור זה. צריך המחשה. ההגדה היא קיום המצווה של והגדת לבנך. המצווה היא לספר לילד. באופן ילדותי. ואם כן כשאין ילד בשולחן וכולם רק תלמידי חכמים גדולים שיודעים הכל באופן מאוד עמוק ולא צריכים המחשות, לכאורה אין טעם שיספרו באופן ילדותי. החידוש כאן הוא שגם בתוך אותם חכמים בפנים יש ילד. והילד הזה הוא מי שביקש קישואים אחרי מתן תורה. ואותו הם צריכים להעלות ולתקן, ולפנות אליו אפשר רק בסיפור פשוט עם המחשות מוחשיות ולא בפילוסופיה דקה וגבוהה.

היה מנהג לומר התחלה של ההגדה בבית הכנסת בראש חודש ניסן. הגר"א בביאורו על השולחן ערוך, במקום שהרמ"א מביא את המנהג, אמר שיש לבטל את המנהג, כי כתוב: "בעבור זה – בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך", וזה לא בראש חודש שאין בו מצה ומרור אלא בליל הסדר.

(שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תל:
"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו. הגה: והמנהג לומר במנחה ההגדה, מתחלת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו; ופוסקים לומר ברכי נפשי (מנהגים)."

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תל:
"והמנהג. שמאז התחיל הגאולה ע"י לקיחתו אבל הוא דבר שאינו דהא מפורש במכילתא סוף פ' בא שומע אני מר"ח ת"ל ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ת"ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כו':")

 

ולכאורה הגר"א לא מובן, הרי אף אחד לא אמר שמקיימים בראש חודש את המצוות סיפור יציאת מצרים, המנהג הוא שזה בסגנון הכנה לסיפור. הדרשה בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, בפשטות באה ללמוד מתי הזמן שבו מספרים. אלא הגר"א התכוון שהסיפור של ליל הסדר הוא דווקא באופן שיש מצה ומרור מונחים לפנינו ומצביעים עליהם ואומרים בעבור זה. זה סיפור עם המחשה, ילדותי. בבית הכנסת אין מצה ומרור, זה בלי המחשה. בלי המחשה זה סיפור של מבוגרים (זה חפצא אחר לגמרי של סיפור), וזה לא קשור בכלל למצוות ליל הסדר, זה משהו אחר לגמרי.

יורת עמוק, הדרשה אומרת:

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּיוֹם הַהוּא". אִי "בַּיוֹם הַהוּא" יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּעֲבוּר זֶה" – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

אם שאלו יכול מראש חודש, בהכרח יש סברא וטעם לומר מראש חודש. המדרש לא שואל קושיות בלי תוכן. למה לא שאלו יכול מפורים או מטו בשבט. אלא שיש בחינה שלפיה האמירה צריכה להיות מראש חודש. כל מחלוקת וכל צד שעלה בקושיא (הוה אמינא) בחז"ל, הוא בחינה של אמת. רק שהוכרע למסקנה להלכה לפי בחינה של אמת שאותה הכריעו שהיא יותר מכרעת, יותר עיקרית. באגדתא באמת לא מכריעים כי שתי הבחינות אמת. רק להלכה כיוון שאי אפשר לנהוג כשתיהן מכריעים מי נראית יותר שוקלת כבד במאזני השכל.

המנהג יוסד כדי לקיים גם את הבחינה של אמת שהיתה מאחרי השאלה "יכול מראש חודש". לפי השואל צריך לומר מראש חודש ויש אמת בסברתו, ולכן למה שלא נקיים גם את זה.

כאן הגר"א חולק. הוא אומר שמייסדי המנהג הבינו שהדיון במדרש הוא רק על הזמן, מתי יש לומר את ההגדה. בעבור זה אומר שבאותו זמן שיש מצה ומרור לפניך, זה הזמן שיש לומר את ההגדה. והלימוד הוא רק על הזמן. לפי הגר"א המדרש אומר מה שהפסוק תולה את ההגדה במה שיש מצה ומרור לפניך זה קודם כל משום אופי הסיפור, שהוא סיפור לילדים, על ידי המחשה באמצעות מצה ומרור. מזה נגזר שהזמן לספר הוא בליל הסדר ולא בראש חודש. לפי המקשן שסבר מראש חודש, בהכרח אופי הסיפור לא מוכרח בעצמותו שיהיה על ידי המחשה. ואז אולי באמת הזמן היותר נכון הוא מראש חודש. ועל זה חלקו ואמרו שאופי הסיפור הוא דווקא סיפור של המחשה. "בעבור זה" היינו שרואים משהו ומצביעים עליו ומסבירים עליו. אם המחלוקת היא רק על הזמן אז יש לומר שיש בחינת אמת בשתי הדעות ונקיים את שתיהן. אבל אם המחלוקת היא על אופי הסיפור, זו מחלוקת עקרונית על עצם מהות הסיפור, ואם הוכרע להלכה כצד אחד, הצד השני נדחה להלכה לגמרי. לפי הצד שכמוהו הכרענו כבר אין מקום לקיים את הצד השני. מה שאין כן אם זו מחלוקת רק על הזמן)

לכן אריסטו מקפיד תמיד לשמור את שני המבטים במקביל. את המבט של אפלטון למבוגרים, ואת המבט המטריאליסטי לילדים, הילד שבתוך כל אחד מאיתנו. זו מחלוקתו עם אפלטון לגבי מציאות האידיאות הנבדלות מחומר במציאות גמורה אמיתית של ממש. (וכך כתבו הקדמונים ולא כמו החוקרים אנשי המדע שממאנים בזה ומתעקשים שזו מחלוקת גמורה, וגם פסקאות רבות מפורשות מאריסטו לא יכולות להזיז אותם מדעתם. והופכים את אריסטו למטריאליסט ומחשיכים לגמרי את אורו)

.

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 30 - על מבט חומרי ומבט רוחני (וביאור על הגר"א בהלכות ליל הסדר), Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s