29 – בעניין השגחה פרטית לפי הרמב"ם, האם היא על כל דבר. טוען שהרמב"ם סובר כהבעש"ט בזה.

מתוך מכתב
.

מה שבמיוחד מחזק את האתר זה קושיות טובות. בקושיות שלך אתה מגיע למקומות העמוקים ביותר.
.
במורה נבוכים א' ע"ד כתב שיש למדברים דרך להוכיח את מציאות הבורא, מכך שדברים שקורים במקרה (לדעתם הכל הוא במקרה, לשיטתם אין כלל חוקיות של טבע ואין סיבתיות) יכולים להיות באופן אחד ויכולים גם להיות באופן שני, ואין שום סיבה שיהיו כך או אחרת. ומה קבע שלבסוף היו כך ולא אחרת? אלא בהכרח הבורא הכריע את זה [בלשון אבן תיבון "ייחד" שיהיה כך] ומזה מוכח שיש בורא.
למשל אם אתה זורק מטבע והוא יכול ליפול על צד זה או צד שני (נניח שחוקי הפיזיקה לא מכריחים את זה. במק"א ביארתי שאינם מכריחים ואכמ"ל). הוא נפל על צד א'. עכשיו תשאל הרי היה יכול ליפול גם על צד ב', מה הכריע שהוא יפול על צד א' ולא על צד ב'? בהכרח זה הבורא שהכריע ומכאן מוכח שיש בורא (שלא רק ברא אלא גם מנהיג. הרמב"ם אומר שתוקף ההוכחה הזו היא דווקא מהכוכבים ולא ממה שמתחת לגלגל, ואין לזה נפ"מ כאן לעיקר המהלך כי בעקרון זה אותה הוכחה גם ממטבע, רק שהמתעקש היה יכול לדחות ממטבע ולכן צריך להגיע לכוכבים).
.
.
(זה לשונו שם:
דרך חמישי
והוא דרך ההתיחד. זאת הדרך יבחרוה מאד מאד וענינה שב למה שבארתי לך בהקדמתם העשירית וזה שהוא יכון במחשבתו אל העולם בעצמו או לאי זה חלק שירצה מחלקיו ויאמר זה עובר שיהיה [הכוונה אפשרי שיהיה] לפי מה שהוא מן התואר והשיעור ובאלו המקרים הנמצאים בו ובזה הזמן והמקום אשר נמצא בו ועובר שיהיה יותר גדול או יותר קטן או בחילוף זה התואר או במקרים כך או ימצא קודם זמן מציאותו או אחריו או בזולת זה המקום; אם כן התיחדו בתמונה אחת או בשיעור או במקום או במקרה מן המקרים ובזמן מיוחד עם העברת חלופם כולם הוא ראיה על מיחד בוחר רצה אחד משני אלה העוברים; ואם כן צורך העולם בעצמו או אי זה חלק מחלקיו למיחד – ראיה על היותו מחודש – שאין הפרש בין אמרך 'מיחד' ובין אמרך 'פועל' או 'בורא' או 'ממציא' או 'מחדש' או 'מכון' – הכל ירצה בו ענין אחד:
ויעשו לדרך הזה סעיפים רבים מאד כוללים ומיוחדים עד שיאמרו אין היות הארץ תחת המים יותר ראוי מהיותה על המים – ומי ייחד לה זה המקום? ואין היות השמש עגולה יותר ראוי מהיותה מרובעת או משולשת שיחס התארים כולם לגשמים בעלי התארים יחס אחד – אם כן מי ייחד השמש בזה התואר? וכן יבחנו פרטי העולם כולו – עד שהם כשיראו פרחים חלוקי המראים יפלא בעיניהם ותחזק אצלם זאת הראיה. ואמרו הנה זאת ארץ אחת ומים אחדים ולמה היה זה הפרח ירוק וזה אדום? – אין זה כי אם במיחד והמיחד ההוא הוא האלוה; אם כן העולם כולו צריך למי שייחדהו כולו וכל חלק מחלקיו באחד מן הפרטים:
וזה כולו יתחייב בקבלת ההקדמה העשירית; מצורף אל היות קצת מי שיחשוב קדמות העולם לא יחלוק עלינו בהתיחדות כמו שאבאר. וסוף דבר – זה אצלי הטוב שבדרכים ולי בו דעת תשמעהו:)
.
.
הרמב"ם בעצמו מקבל את הדעה הזו של המדברים, במורה נבוכים ב' י"ט. הוא כותב בין הדברים שם (יש שם ענייני אסטרונומיה נוספים שדורשים יותר לימוד), שבגלגל החיצון שבו משובצים הכוכבים הקבועים, כוכבי השבת, רואים שהם מפוזרים באופן מקרי. כמו גרגרי מלח שנפלו במקרה על השולחן. בוודאי אין שום שכל וסיבה לפיזור הזה דווקא, למה הכוכב הזה הוא בדיוק במקום הזה ולא מעט ימינה.
מזה לדעת הרמב"ם מוכח בוודאות שהבורא מנהיג את העולם ברצון וכוונה. שהרי בלי הכרעתו (בלשון אבן תיבון ההכרעה נקראת "התיחדות") שהכוכב יעמוד בדיוק במקום הזה לא היה מוכרע היכן יעמוד.
.
.
.
זה לשונו בחלק ב' פרק י"ט:
"כבר התבאר לך מדעת אריסטו ומדעת כל מי שיאמר בקדמות העולם שהוא יראה שזה המציאות היה מאצל הבורא על צד החיוב ושהוא ית' עילה וזה – עלול וכן התחיב. וכמו שלא יאמר בו ית' למה נמצא? או איך נמצא כן – רצוני לומר אחד ובלתי גוף? כן לא יאמר בעולם בכללו למה נמצא? או איך נמצא כן? כי זה כולו מחויב שימצא כך העילה ועלולה ואי אפשר בהם העדר כלל ולא שינוי ממה שהם. ועל כן יתחיב מזה הדעת חיוב התמדת כל דבר על טבעו ושלא ישתנה בשום פנים דבר מן הדברים מטבעו. ולפי זה הדעת יהיה שינוי דבר מן הנמצאות מטבעו נמנע ולא יהיו אם כן אלו הדברים כולם בכונת מכון בחר ורצה שיהיו כך שאם היו בכונת מכון כבר היו בלתי נמצאים כן קודם שיכונו:
ואמנם לפי דעתנו אנחנו הענין מבואר שהם בכונה לא על צד החיוב ואפשר שישנם המכון ההוא ויכון כונה אחרת;…   וכונתי בזה הפרק – שאבאר לך בראיות קרובות למופת שמציאותנו זאת תורנו על שהיא בכונת המכון בהכרח.

 ויותר נפלא מזה אלו הכוכבים הרבים אשר בשמיני כולם כדורים קצתם קטנים וקצתם גדולים כוכב הנה ואחר בריחוק אמה כפי ראות העין ועשרה נלחצים נקבצים וחתיכה גדולה מאד אין דבר בה – מה הסיבה המיחדת לזאת החתיכה בעשרה כוכבים והמיחדת לאחרת בהעדר הכוכבים? ועוד גשם הגלגל כולו – גשם אחד פשוט אין חילוף בו – ולאי זו סיבה היה זה החלק מן הגלגל יותר ראוי בזה הכוכב הנמצא בו מן החלק האחר. וזה כולו וכל מה שהוא ממינו אמנם ירחק מאד גם יקרב להמנעות כשיאמן שזה כולו היה על צד החיוב מהאלוה כמו שיראה אריסטו [כי חיוב מהאלוה הוא בהכרח משהו שיש בו שכל והבנה, ובפיזור הכוכבים רחוק מאוד לומר שיש שכל והבנה שמפוזרים דווקא כך. פשוט שאפשר שיש שכל אלהי שיודע מה השכל בפיזור שלהם ובני אדם לא יכולים להבין, אבל הרמב"ם מדבר כאן הכל דווקא לפי שכל אנושי ויתבאר בהמשך. כל ההבחנה מה שכלי ומה מקרי לא שייכת כלל לגבי שכל אלהי. אצלנו רק מה שהבורא החליט לשים בו שכל אנושי הוא שכלי. כל השאר אין לנו השגה בו כלל ולא שייך לקרוא לו שכל או חוסר שכל,  ואנו רואים רק את התוצאות ומצידנו הן מקריות, כלומר אין הבנה אצלנו לשכל שבהם, או אם זה שכל או משהו אחר שאיננו בכלל יכולים להעלות על הדעת]:

אמנם כשיאמן שזה כולו – בכונת מכון עשה כן לא יתחבר לזה הדעת דבר מן התמה ולא רוחק כלל ולא ישאר מקום חקירה אלא אמרך מה הסיבה בכונת זה? ואשר יודע על הכלל שזה כולו – לענין לא נדעו; ואין זה פועל בטל ולא כאשר הזדמן. שאתה כבר ידעת שגידי איש הכלב והחמור ועצביהם לא נפלו כאשר הזדמן באי זה שיעור שנזדמן ולא היה זה הגיד עב ואחר דק ועצב מסתעף סעיפים רבים ואחר לא יסתעף כן ואחד יורד ישר ואחד נברך – במקרה ושלא היה דבר מזה אלא לתועלת כבר נודע הכרח היותם כך; ואיך ידמה משכיל שיהיו הנחות אלו הכוכבים ושיעוריהם ומספרם ותנועות גלגליהם המתחלפים ללא ענין או כאשר הזדמן? אין ספק כי כל דבר מהם הכרחי לפי כונת המכון; וסידור אלו הענינים על צד החיוב לא בכונה – ענין רחוק מן הציור מאד מאד:

ואין ראיה אצלי על הכונה יותר גדולה מהתחלפות תנועות הגלגלים והיות הכוכב קבוע בגלגלים. ולזה תמצא הנביאים כולם לקחו הכוכבים והגלגלים מופת על מציאות האלוה בהכרח; ובא בענין אברהם מהבינתו בכוכבים מה שכבר התפרסם; ואמר ישעיה מעורר על עשות הראיה בהם "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה? וכו'"; וכן ירמיהו אמר "עושה השמים"; ואמר אברהם "יי אלוקי השמים"; ואמר אדון הנביאים "רוכב שמים" כמו שבארנו. וזו היא הראיה האמיתית אשר אין ספק בה! ובאור זה כי כל מה שתחת הגלגל מן החלופים – ואף על פי שהחומר שלהם אחד כמו שבארנו – תוכל לשום מיחדם כוחות גלגליים והנחות החומר מן הגלגל כמו שלימדנו אריסטו; אמנם החילופים הנמצאים בגלגלים ובכוכבים – מי הוא מיחדם כי אם האלוה ית'? ואם יאמר אומר השכלים הנפרדים – לא הרויח בזה המאמר מאומר. ובאור זה כי השכלים אינם גשמים שיהיה להם הנחה מן הגלגל – ולמה זה יתנועע זה הגלגל תנועתו התשוקיית אל שכלו הנפרד לצד המזרח ואחר למערב? התראה זה השכל האחד בצד המערב והאחר בצד המזרח? והיות זה מאחר וזה ממהר – ולא ימשך זה על ערך רוחק קצתם מקצתם כמו שידעת -? ואי אפשר בהכרח מבלתי שיאמר שטבע זה הגלגל ועצמו חיב שיתנועע לזה הצד ובזאת המהירות ושתהיה תשוקתו מחיבת זה הענין כן. וכן יאמר אריסטו ובזה יבאר:

הנה כבר שבנו למה שהיינו תחלה בו ונאמר אחר שהיה החומר שלהם כולם – אחד – באי זה דבר התיחד זה בטבע מבלתי טבע האחר והיתה בו תשוקה אחת תחיב לו זה המין מן התנועה מתחלפת לתשוקת האחר אשר חיבה לו מן תנועה אחרת? – אי אפשר מבלתי מיחד בהכרח! הנה כבר הוציאתנו זאת הבחינה אל המחקר על שתי שאלות. אחת מהם הבמציאות זה ההתחלפות יתחיב שיהיה זה בכונת מכון בהכרח לא על צד החיוב או לא יתחיב? והשאלה השנית האם בהיות כל זה בכונת מכון יחד זה היחוד יתחיב שיהיה זה מחודש אחר העדר או לא יתחיב זה אבל יהיה מיחדו לא סר כן – שכבר אמר זה גם כן קצת מי שיאמין בקדמות? "

.

.

.

יש כאן עניין קשה מאוד.

בא אתיאיסט שכופר במציאות בורא מנהיג. אומרים לו אתה רואה שהכוכבים מפוזרים באופן שנראה מקרי לגמרי, ברור שאי אפשר למצוא שום שכל וסיבה והכרח וחוקיות והסבר למה הכוכב עומד דווקא שם ולא קצת ימינה משם. ברור שזה לגמרי מקרי.

האתאיסט יאמר, אתה מסייע לי, זה מה שאני טוען, שזה הכל סתם במקרה בלי בורא ומנהיג.

אנו רגילים לחשוב שההוכחה לבורא היא מכך שהבריאה מסודרת והכל שכלי. הכל אומר משהו, יש לו סיבה, ולא סתם קורה. אם אתה מוצא שעון משכולל באמצע המדבר תחשוב שמישהו עשה אותו. לא תאמר שהשעון נוצר במקרה מעצמו מהרוח והחול וכו'. דווקא כי הוא שכלי ומסודר ולא מקרי. אם תמצא אבן שצורתה מקרית לא תלמד מזה על מציאות הבורא.

כאן הרמב"ם אומר הפוך, גם אם הכוכבים בגלגל החיצון היו מסודרים בצורת אותיות שמע ישראל בכתב בית יוסף מדוייק, זה לא היה הוכחה למציאות הבורא. מי יודע מי סידר אותם ומה בא לומר בזה, אולי השטן סידר את זה להטעותנו. אולי אף אחד לא סידר אותם ובצירוף מקרים זה יצא כך. אבל אם הכוכבים מפוזרים סתם כך במקריות בלי שום מהלך שכלי, זה ההוכחה הגדולה שהבורא מנהיג את העולם בכוונה ורצון חופשיים. הרי זה גופא טענת האתיסטים שהטבע מקרי.

.

.

אפשר לעשות ניסוי להרגיש מעט את העניין.

אם למשל אבקש ממך לבחור בין המספר 68 למספר 74. אין שום נפקא מינא מה תבחר, סתם כך. רק תדע שמה שתבחר זה לנצח, לנצח המספר שבחרת יהיה המספר שבחרת, והמספר שלא בחרת לא יוכל לעולם לחזור להיות המספר הנבחר. זו הכרעה גמורה וסופית.

לא יהיה לך מאוד מאוד פשוט וקל לבחור. אם אשאל אחרי שבחרת: אתה בטוח? זה סופי? אתה לא תתחרט? יהיה לך חצי שניה של קושי להשיב כן.

.

הרי אתה לא מפעיל כאן את השכל בכלל, זה ידוע ופשוט מראש שזה מופקע לחלוטין משום אפשרות שהשכל יעשה כאן עבודה כלשהי. ואם אין שום מקום לשיקול דעת ומחשבה, למה לוקח לך שתי שניות עד שאתה מחליט ויש מאמץ כלשהו בהחלטה? מה העמל והעבודה שעשית בהחלטה? מה הכח שהשקעת בהחלטה, מה הוא פעל, למה הוא נדרש. כח נדרש לייצר איזה חידוש בעולם, וכאן לא חידשת כלום כי בחרת סתם כך, בלי שום סיבה ושכל. לא צריכה להיות כאן שום השקעת כח כלל. תנסה כשאתה קורא להחליט באמת על מספר ולהתבונן היטב בהרגשה שמתעוררת בך באותו רגע.    .

אם יאמרו לך שהמלך דן שני אנשים למיתה, וכעת רגע לפני ההוצאה להורג, הוא סימן אחד במספר 68 והשני במספר 74. אתה לעולם לא תדע מיהם. אם תוך שלוש שניות תבחר מספר, המלך יחון אותו. אם יעברו שלוש שניות ולא בחרת, המלך יהרוג את שניהם.  כאן יהיה לך הרבה יותר קשה להחליט. והרי אין בהחלטה הזו שום שיקול שכלי כל עיקר.  אין על מה לחשוב אז למה לא להחליט מייד ובקלות. אתה לא דן דיני נפשות כאן כי אתה לא יודע כלום.

אם מישהו יאמרו לו כך על שני הילדים שלו, הוא לא יודע איזה ילד יש מאחרי איזה מספר, ולכן שוב אין כאן שום מקום לשיקול דעת ומחשבה וסיבות ונימוקים ורגשות. יהיה לו עוד יותר קשה להחליט.  נניח שהוא כבר יודע הרבה מקודם ששניהם נדונים למיתה והוא לא נבהל כעת מהשמועה הזו.
.
.
מסתתר כאן עניין שמאוד רחוק מההבנה שלנו.
למשל במכות מצרים, מילאו כוס מים מהיאור. הישראל שתה מים מהכוס והמצרי שתה דם מאותה כוס. אפילו אם שתו בעת ובעונה אחת.
מה היה בכוס לפני שאחד מהם שתה?
(וכן בחושך באותו חדר לישראל היה אור ולמצרי היה חושך. מה היה בחדר לפני שאחד מהם נכנס אליו?)

מכות מצרים זה לא נס של יציאה מגדרי הטבע, אלא גילוי של עומק גדרי הטבע כפי אמיתתם. האמת העמוקה בטבע היא שדבר לא מוכרח להיות מוכרע מה הוא כדי להיות קיים.
במאה השנה האחרונות גם מדע הפיזיקה הגיע למסקנה הזו. חלקיק קיים ביותר ממקום אחד באותו זמן, ורק כשמסתכלים עליו הוא מוכרע להיות קיים רק במקום אחד מסויים, ועוד כיו"ב. (זה רק לסבר את האוזן ולא מפיהם אנו חיים, לא מזלזול בהם אלא שהם עצמם אומרים שהתיאוריה המדעית היא רק השערה זמנית מתוך תקווה שבעתיד יתחדשו גילויים והבנות ויפילו אותה ויגיעו לתיאוריה יותר טובה. לפי כללי הפילוסופיה של המדע אסור למדע לחשוב שהוא הגיע לסוף הסוגיא ושלא יתכן שיסתרו אותו בעתיד).

.

גם בהלכה מוצאים את זה. למשל שני שותפים בחצר, החלק ששיך לראובן לא מוכרע היכן הוא נמצא בתוך החצר. אפילו אם שניהם שפכו כל אחד כוס יין שהיא רק שלו לקערה אחת (ולא השתתפו מבחינה קיניינית), כבר לא מוכרע איפה נמצא היין ששייך לראובן.

אדם יכול לומר מה שישאר בסוף הכוס יהיה תרומה על מה שאני שותה, ומתחיל לשתות, ולא אומרים שהוא שותה תערובת תרומה. כי יש הבדל בין תערובת לבין שהמקום לא מוכרע.  תערובת זה שאנחנו לא יודעים היכן הדבר נמצא, אבל הדבר בעצמו יש לו מקום שהוא נמצא בו. כשהמקום של הדבר לא מוכרע, הפירוש שאין בעולם שום מקום אחד מסויים שאפשר לומר שהדבר נמצא בו. העולם בעצמו לא יודע איפה הדבר נמצא, אין לו בכלל מקום לא כי הוא רוחני אלא הוא גשמי אבל אין הכרעה באיזה מקום הוא נמצא. לכן זה אל שהתרומה נמצאת במקום כלשהו בכוס ואיננו יודעים היכן, ואז הוא שותה תערובת תרומה, אלא שהתרומה מקומה אינו מוכרע כלל, ולכן כיוון שאין הכרעה שהיא נמצאת מעוררבת ביין שהוא שותה, אינו עובר של שתיית תערובת תרומה. וכשיגיע לסוף הכוס אז תתחדש הכרעה שהתרומה במה שנשאר, ורק אז יתחדש שיש לה בכלל מקום מסוים ומוגדר. ההתחדשות הזו, מה גורם לה ואיך קובעים שהיא נשארת ולא אובדת הכרעת המקום שוב,  היא החקירה בגמ' האם יש ברירה ואכמ"ל.

לכן גם מי שמודר בהנאה משותפו לחצר, יכול לדרוך בחצר ולומר בכל מקום שאני דורך בשלי אני דורך. כי הוא קובע שהדריכה עושה הכרעה איפה המקום של החצי ששייך ו, וזו לא תערובת אלא מצב לא מוכרע שיכול להפוך למוכרע.

וכך במכת דם, מה שבכוס נמצא בקיום גשמי, והוא לא מוכרע אם הוא מים או דם. והשתיה עושה את ההכרעה. החידוש הוא שדבר גשמי יכול להיות קיים במציאות בלי שום חסרון מבחינת מה שהוא קיים לגמרי, ועדיין בלי שיהיה מוכרע מה הוא או היכן מקומו. כמו שבסוגיא של ברירה בשותפים בשדה למי שאומר יש ברירה, הקביעה ששלי בדרום ושלך בצפון די בה לעשות הכרעה ולא צריך קניין. כי זה לא שהכל היה בבעלות שנינו ואז נצטרך קניין לשנות אותו לבעלות אחד לבד. אלא שלי היה שלי לבד גם לפני חלוקת השותפות, רק מקומו לא היה מוכרע, וכעת הוא הוכרע כשהסכמנו שאטול את שלי בדרום.

.

זה שייך גם לכפטיש יפוצץ סלע ברש"י עה"ת שמות ו' ט'. ומה שאמרו אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי ועוד ואכמ"ל. הדיבור של הבורא לא מוכרע מה נאמר בו, הוא מוכרע רק אצל השומע.   .

.

.

בתו של רבי חנינא לא היה לה שמן לנר שבת, והוא אמר שימי חומץ בנר, ומי שאמר לשמן וידלק הוא יאמר לחומץ וידלק. הרי היה אפשר לא לשים שום דבר בנר והיה דולק בדרך נס. ואם כדי למעט בנס זה לא ממעט, וגם למה לא אמר שימי מים והמים ידלקו. מים יותר זול ויותר שכיח מחומץ.
אלא שאסור להנות מנס, וזה ממעט מעולם הבא. רק שהוא לא נהנה מנס אלא מהטבע כפי אמיתתו. השמן והחומץ שניהם הכרעות שונות של אותו דבר לא מוכרע. כמו שהמים והדם שניהם הכרעות של מה שהיה באותה כוס. יש שייכות פנימית בין שמן לחומץ. השמן הוא משל למה שטוב, כשמן היורד על הזקן, טובים שמנייך וכו'.  ועל החומץ אומרים חומץ בן יין ואומרים קשה כעשן לעיניים וכחומץ לשיניים, ומי שהתקלקל אומרים שהחמיץ. ויש לזה שייכות גם לחמץ בפסח. זה עניין של תסיסה. הפכים שייכים זה לזה, הם באים מאותו שורש. כמו שהמים והדם הם הפכים וזה עושה ביניהם שייכות. רבי חנינא ידע שבמציאות האמתית חומץ הוא הכרעה של דבר לא מוכרע שיכול להיות או חומץ או שמן. כמו הכוס של מכת דם שמה שבה יכול להיות מים או דם. ואמר שהחומץ יוכרע לצד שיהיה שמן. וזה עוד לא מבואר כראוי ושי לדבר עוד בזה ואכמ"ל.  רק להביא דוגמאות שהיסוד הזה נמצא הרבה בחז"ל ובתנ"ך כשמסתכלים. גם שמש בגבעון דום הוא על עניין זה. הזמן גם הוא לא מוכרע. ויש לזה ראיות, כי יש שם דיון על חוקיות וגדרים ששייכים בזה, ואם זה נס כל עניינו של נס שהוא מחוץ לכל גדר וחוקיות, אלא שזה פנימיות הטבע עצמו ולא נס. גם על לוחות הברית המו"נ כותב שהם טבע, ואכמ"ל.

.

.

.

גם הלכות תנאים הם לפי היסוד הזה.

הרי את מקודשת על תנאי שמחר ירדו גשמים. יש להקשות אם אני זורק אבן על החלון ואומר אני זורק על תנאי שמחר ירדו גשמים.  על הצד שמחר ירדו גשמים הרי המציאות עכשיו היא שזרקתי את האבן ושברתי את החלון, ועל הצד שמחר לא ירדו גשמים הרי המציאות עכשיו היא שלא זרקתי את האבן (או שהיא לא שברה את החלון).

לעשות קידושין זה לעשות עכשיו מעשה ממש שמשנה את המציאות, כמו לשבור חלון.  כדי שיחול מה שאני עושה עכשיו צריך שעכשיו תהיה כאן מציאות של קידושין גמורה. והאמת היא שזה באמת כמו לזרוק אבן על חלון בתנאי, והאמת שאפשר לשבור חלון על תנאי.

ההלכה מגלה את הרובד היותר אמיתי של המציאות הגשמית הפשוטה. למשל אם אדם יש לו עשר מטבעות והוא נותן לצדקה שתיים, לכאורה נראה שעשר פחות שתים זה שמונה. ההלכה אומרת שעשר פחות שתים זה שתים עשרה (אין אדם מעני מהצדקה זה גם שיקול הלכתי).

כך היא מגלה שההכרעה על המציאות היא רק לפי השומע, רק לפי התנאי, רק לפי הסכמת חלוקת השותפין, רק לפי מה שהשותה את הכוס יין אומר וכו'.

יש סיבוכים ושיטות בהלכה במקום של המפגש בין הרובד השקרי השטחי שבחוץ,  לבין הרובד האמיתי. למשל לשבור חלון על תנאי לא רואים את זה בשטחיות של עיני בשר. וגם אם כן רואים (כמו בקידושין על תנאי למשל) יש לשאול הרי עכשיו אבדוק ואראה אם החלון שבור או לא. אי אפשר לראות חלון שלא מוכרע אם הוא שבור או לא. איך אפשר לומר שהוא לא מוכרע אם אני יכול להסתכל עליו ולראות מהו.

כל הקשיים הלמדניים בסוגיות ברירה ותנאים ועוד כמה סוגיות כיו"ב עוסקים במפגש הזה בין מה שרואים בעין הגשמית לבין המציאות באמת. אבל העקרון היסודי הוא פשוט, שהמציאות בעצמה לא צריכה להיות מוכרעת כדי להיות קיימת במלוא מובן המילה בקיום גשמי גמור.

.

.

ההלכה מתאימה למציאות הטבעית הגשמית בעיניים של עולם הזה הארצי. למשל לפי ההלכה מי שמת אשתו מותרת ויורדים לנכסיו, ולא אומרים שמבחינה רוחנית נשמתו בישיבה של מעלה הוא חי יותר מאי פעם. או אוסרים לומר דברי תורה בבית הכסא ולא אומרים שהכל הוא אלוהות פשוטה סובב כל עלמין וממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה וכו' וכו'. הענין שהמציאות לא מוכרעת לא שייך לעולם האידיאות, זה העולם הארצי הפשוט המוחשי שלנו.

.

.

העניין הדתי (ביחס של בורא ונברא, כעבד ומלך, אב ובן, בני זוג וכו') הוא שהמציאות היא דיבור של הבורא איתנו, בעשרה מאמרות ברא את העולם, העולם הוא דיבור. כשיש מי ששומע אז מוכרע מה נאמר באופן אישי דווקא לו ודווקא עכשיו. בלי שיש מי ששומע אין מקום להכרעה כי אין דיבור עם אף אחד. (זה העניין הדתי, כי גם במדע אומרים שזה כך ואצלם זה לא שייך ליחסים ולדיבור בין בורא לנברא).

המציאות היא תמיד לא מוכרעת. אופן קיומה היסודי, המהותי, הוא שהיא לא מוכרעת. ההכרעה היא חידוש. היא אילוץ של המציאות להפסיק להיות מציאות ולהפוך לדיבור אל השומע. זה חידוש גדול. לכן הכרעה צריכה מאמץ. מההכרעה על מציאות לא מוכרעת זה מגיע לכל הכרעה שהיא אותו סוג של פעולה. כל הכרעה. לכן צריך כוח אפילו כדי להכריע סתם בין שני מספרים.

.

ההכרעה הזו יכולה להיות לפי שכל וסיבות. מה שמוכרע שהמצרי שותה דם מהכוס יש לזה סיבה ושכל ושיקול דעת. זה עונש על מעשיו.

אבל אם עלה נופל על צד זה או צד זה, או כוכב מפוזר בגלגל דווקא כאן ולא כאן, אין לזה שכל וסיבות. אבל אם זה לא יוכרע זה יישאר בלתי מוכרע. כל מה שלא עושים בו הכרעה מחודשת נשאר בלתי מוכרע.

לפי הפיזיקה הקוונטית חלקיק כשהוא לעצמו הוא נמצא בשני מקומות באותו זמן. יורת מדויקי הוא לא מוכרע מבחינת המקום. בניסוי המפורסם שערכו יש רק שתי אפשרויות איפה הוא יהיה. התוצאות מוכיחות בהוכחה עקיפה בלי להסתכל על החלקיק ממש במיקרוסקופ או מכשיר גילוי חלקיקים,  שהוא גם כאן וגם כאן, ויותר מדוייק שהוא לא מוכרע אם כאן או כאן. ברגע שאדם מסתכל על החלקיק מייד הוא מוכרע למקום אחד. אדם לעולם לא יראה בעיניים ישירות חלקיק לא מוכרע. יש רק הוכחות עקיפות על זה.

לפיזיקה אין תשובה לפי מה הוא מוכרע למקום א' ולא למקום ב'.
במכות מצרים, מה שיש בכוס לפני שמישהו שתה לא מוכרע אם הוא מים או דם. אם יבוא גוי אמריקאי כשר שלא שייך כלל לעניין המחלוקת בין ישראל למצרים ויבדוק מה יש בכוס, לכאורה הוא צריך לראות שם משהו שלא מוכרע אם הוא מים או דם. כי לגבי אותו אמריקאי לקב"ה אין מה לומר לו, הוא לא צדיק ולא רשע. לכן בשבילו אין הכרעה. אבל לא יתכן שאדם יראה בעין בשר הגשמית מצב של מציאות לא מוכרעת. זה מושג רק בעיני השכל. לכן רק כדי להסתיר את זה תהיה הכרעה כלשהי, מים או דם. הכרעה של מקרה, בלי סיבה.

.

בפיזיקת הקוונטים לחלקיקים שמהם בנוי החומר אין מקום מסויים אחד מוכרע. גם אין להם זמן אחד מוכרע. (ראיתי היום "במקרה" כתיבה פופולרית על זה, שמתאימה גם לכתיבה מדעית רצינית יותר:

"הפיזיקאית האוסטרלית ד"ר ג'קי רומרו מסבירה: "בתורת הקוונטים המקרים יכולים להתרחש ללא סדר מסוים. ניקח לדוגמה נסיעה לעבודה, שחלקה באוטובוס וחלקה ברכבת. באופן רגיל, עולים על האוטובוס ואז נוסעים ברכבת, או להפך. בדוגמה שלנו, שני הדברים יכולים להתרחש ראשונים".

ד"ר רומרו הוסיפה כי הדבר מכונה "סדר סיבתי לא מוגדר", אם כי אין מדובר במשהו שמדענים יכולים לצפות בו בחיי היום-יום."

השאלה היא, אם כך טבעם של חלקיקים, שהם חומריים וקיימים ואין להם מקום וזמן וסיבתיות מוכרעים בצורה אחת מסויימת, ורק כשמסתכלים עליהם הם מוכרעים. למה זה לא טבעם של שולחנות וכסאות. ראו שיש התנהגות קוונטית בגופים גדולים שבנויים מהרבה מאוד חלקיקים, כמו למשל אטומים (פעם חשבו שהאטומים הם החלקיקים הכי קטנים שמרכיבים את החומר, אבל כבר עשרות שנים ידוע שהאטומים גדולים לאין שיעור מהחלקיקים הקטנים מאוד שמרכיבים את החומר). אבל בגופים יותר גדולים מאטומים לא ראו. אין למדענים שום הסבר למה בגודל מסויים של גופים ההתנהגות של להיות נמצא באופן לא מוכרע מסתתרת, והדברים מתנהגים כאילו מובן מאליו שלא יתכן אלא רק שהם יהיו מוכרעים תמיד למקום וזמן מסויימים. זו מהחידות התמוהות והגדולות של המדע. בזמננו לא נראה לפי המדע והשכל שיש אפשרות כלשהי להסביר את זה. אין שום הבדל עקרוני בין גוף בגודל אטום לגוף יותר גדול, ואין שום שייכות לגודל הגוף עם התנהגות קוונטית. המדענים (תמיד הכוונה הזרם העיקרי המקובל, כמובן שבכל דבר יש כל מיני דעות) אומרים שהגודל שבו גוף מפסיק להתנהג כגוף לא מוכרע, ומתחיל להתנהג נורמלי, כגוף מוכרע, הוא בערך לפי מה שהעין האנושית יכולה להבחין, גם אם יש צורך במיקרוסקופ.

 

.

.

מי שמבין באמת את המהות של המציאות יודע שהיא מצד עצמה לא מוכרעת. זה המצב ה"טבעי" שלה. היא תמיד כך אם אין הכרח ואילוץ לחדש שתהיה הכרעה.

לכן האמריקאי שהגיע למכת דם ביציאת מצרים צריך שיראה בעינים שיש משהו לא מוכרע בכוס. אם זו המציאות האמיתית אין סיבה שלא יהיה אפשר לראות את זה בעיניים. מה שברגע ההסתכלות דווקא היתה הכרעה כלשהי והאמריקאי ראה במקרה או דם בדווקא או מים בדווקא, ולא ראה משהו לא מוכרע, זו חידה תמוהה שאומרת דרשני. זה לא צריך להיות כך. היה אמרו להיות שהאמריקאי יראה מה שיש כוס כמו שהוא, ומה שביכולת העין האנושית לראות הוא יראה, אבל למה קרתה הכרעה כשהוא הסתכל. זה אומר שיש מישהו שהכריע בדיוק אז. יש לשער בלי בסיס מוצק את הטעמים להכרעה הזו:  לא חשוב למכריע אם זה יהיה דם או מים (כי אצל אמריקאי נייטרלי שאינו לא מצד ישראל ולא מצד מצרים, אין שום שיקול שכלי לצד מים או דם), העיקר שלא יהיה גלוי ונראה שזה לא מוכרע כלל. זה אומר שיש כאן מישהו שעושה הכרעות בכוונה ורצון. אולי כדי להסתיר משהו שהוא רוצה להסתיר או סיבה כלשהי שאין הכרח שאנו מבינים. ואולי מרצון חופשי בלי שום נימוק ושכל כל עיקר. אולי אצל אמריקאי ההכרעה תהיה שזה מים, כי אם הוא נייטרלי באמת לפי ההנחה שלנו, לא עשה טוב וגם לא חטא, מסתמא הוא יקבל חסד ולא דין, כי מידת החסד גדולה ממידת הדין. לכן המים שביאור כשהם לא בזמן יציאת מצרים ומוכרעים לצד מסויים, מוכרעים לצד מים ולא לדם, אע"פ שהאפשרות של דם קיימת. כל זה סתם חקירות של סקרנות בלי משמעות. לא חשוב מה הטעם בהכרעות, העיקר רק לדעת שלפעמים יש להן טעם ולפעמים ברור שאין טעם, כמו פיזור הכוכבים, ואז מוכרח שיש רצון למי שמכריע, ומוכח שהעולם מונהג ברצון ולא לפי הכרחיות שכלית (הצד של הנהגה לפי הכרחיות שכלית התבאר במורה נבוכים ב' כ', והוא תמוה מאוד וקשה להבנה, ובמק"א הארכתי בו)

.

.

זה לשון המורה נבוכים א ע"ד (העתקתי תרגום קפאח כי תרגום אבן תיבון כאן קצת לא נוח לקריאה):

"דרך חמישי

היא דרך הייחוד. דרך זו מחשיבים אותה מאוד מאוד, וענינה מוסב למה שביארתי לך בהקדמתם העשירית. 

והיא, שהוא יפנה את מחשבתו אל העולם בכללותו או לאיזה חלק שירצה מחלקיו, ויאמר, זה יתכן שיהיה כפי שהוא בתבניתו ושיעורו, ובמקרים הללו המצוים בו, ובזמן הזה ובמקום אשר נמצא בו, ויתכן שיהא יותר גדול או קטן או בהפך התבנית הזו או במקרים כך וכך, או ימצא לפני זמן מציאותו או אחריו, או שלא במקום הזה, והרי ייחודו בתבנית מסוימת או בשיעור או במקום או באחד מן המקרים ובזמן מיוחד על אף שיתכן הפך כל זה, מלמד שיש מייחד בעל בחירה שרצה אחת משתי ההתכנויות [האפשרויות]

והנה זקיקותו של העולם בכללותו או איזה חלק מחלקיו למייחד, מורה על היותו מחודש, לפי שאין הבדל בין אמורך מייחד, או עושה, או בורא, או ממציא, או מחדש, או מכוון, הכוונה בכולן עניין אחד."

לכאורה זה תמוה מאוד, כי האתאיסט יאמר שהעולם לא נזקק למייחד [מייחד היינו שמכריע או קובע], אלא זה קרה סם כך בלי מייחד. הרי הכוב צריך להימצא במקום כלשהו. אם היה שם היית שואל למה הוא לא כאן. אם היה כאן היית שואל למה הוא לא שם. אז הוא במקרה כאן ולא שם. סתם רק כי הוא מוכרח להיות במקום כלשהו. זה לא מעיד בהכרח שמישהו קבע והכריע וייחד בכוונה ורצון שהוא יהיה דווקא כאן ולא שם.

אלא האתאיסט לא מכיר את המציאות כפי עמקה ואמיתתה. הוא חושב שדבר מוכרח להיות מוכרע כדי להיות קיים. לכן מה שהוא קיים יגרום שיוכרע כך או אחרת, והוא יוכרע סתם כך מעצמו, בלי שאף אחד יכריע אותו. עלה נפל. הוא מוכרח ליפול דווקא על צד אחד ולא השני. אז מה שהוא קיים ומה שמוכרח שיהיה צד כלשהו זה עצמו יכריע שיפול על אחד הצדדים, איזה שייצא ייצא. מה שיצא דווקא צד זה, זה קרה מעצמו, כי היה צריך שיהיה צד כלשהו ויצא הצד הזה. ולא רואים מכאן מציאות של בורא מנהיג. כך דברי האתאיסט. 

רק אם מבינים שעלה יכול ליפול ולהגיע לארץ בלי שיוכרע על איזה צד נפל [זה לא הבנה של מי שדתי. זה מהתעמקות בהגיון והסתכלות בטבע, היום גם המדענים סוברים כך], רק מזה מוכח שאם אנו רואים שנפל על צד אחד מוכרע, מישהו עשה את ההכרעה הזו והיא בוודאי לא נעשתה לבד מעצמה. 

.

יש גם פילוסופים חילוניים שסבורים שכל מה שאנו רואים, קורה רק בו בזמן שאנו רואים אותו, וכשלא הסתכלנו לא היה קיים. משהו כן קיים אבל הוא "משהו" לא מוכרע. 

לפי שיטות הפילוסופים האלה, שכיוונו לאמת, נקשה על האתאיסט, אם זה היה לא מוכרע לפני שהסתכלנו, למה ברגע שהסתכלנו זה נעשה מוכרע? מה כח יש במבט שלנו להכריע דברים שקיימים כשלעצמם במציאות? אלא בהכרח לא אנחנו במבט שלנו הכרענו. אז למה זה לא נשאר לא מוכרע כמו שהיה לפני שהסתכלנו. מי קבע שאיננו יכולים לראות משהו לא מוכרע. אנחנו יכולים לראות הכל, או שהוא שקוף ואז נראה משהו שקוף שלא ניתן לראיה כמו האויר, אבל אפשר להסתכל באויר ולא לראות אותו, ולהבין שאם מרגישים את הרוח אבל לא רואים אותה היא שקופה.  כך נסתכל בדבר לא מוכרע,  ונלמד איך הוא נראה. אם לא נראה אותו נדע שהוא כמו האויר, שקוף. אבל איך ייתכן שהוא במציאותו שלו, ממש במציאות הגשמית, קופץ ונעשה מוכרע ומתיישב במקום פלוני. מה הניע אותו לזה? זה כאילו הוא מפחד מאיתנו ובורח כשאנו מסתכלים. אבל הרי המבט שלנו לא יכול להשפיע עליו. זה מוכרח שיש מי שגורם שיהיה מוכרע. בזמן שאנו מסתכלים הוא מכריע, או בזמן שהוא רוצה לעשות נס מכות מצרים או שהוא מצווה על הלכות תנאי וברירה וכו' וכו'. זו ההוכחה של המדברים על מציאות אל.  והרמב"ם בחלק ב פרק י"ט הוכיח מזה אל רק שיש אל, אלא שהוא עושה בכוונה ורצון. כי אם הוא עושה רק מהתחייבות שכלית מוכרחת, שהיא לפי טעם שכלי, כלומר הוא משועבד לשכל, אצלו לא יתכן ששתים ועוד שתים לא יהיו ארבע, וכל מה שהוא עושה הוא שכלי באופן כזה, אז נבין את ההכרעות שלו כשהם הגיוניות. כמו למשל להעניש את המצרי בשתיית דם. אבל הכרעות לא הגיוניות כמו פיזור הכוכבים לא נוכל להבין שהוא זה שמכריע. הוא הרי שכלי תמיד ובהכרח, ויש חלק מההכרעות שאינן שכליות ואז לא ניתן לייחס אותן אליו, ונשאר קשה מי הוא זה שמכריע, כי בלי מכריע זה יישאר לא מוכרע.

אלא בהכרח הוא בעצמו מכריע תמיד גם במקומות שאין בהכרעה שכל. אם זה לא משכל אז זה מרצון. לא יתכן לומר שהבורא פועל סתם כך, לא מרצון ולא משכל.

אם מישהו עשה משהו, ושואלים אותו יש טעם שכלי כלשהו למה שעשית והוא עונה לא. אז אומרים אז עלה ברצונך הפשוט לעשות כך בלי נימוק. והוא עונה לא רציתי לעשות כך כלל. אז למה עשית בכל זאת? סתם כך. לא יעלה על הדעת לייחס לבורא טיפשות גמורה כזו. אריסטו אומר שאותו טיפש משקר. הוא כן רצה, או שכן היתה לו סיבה. משהו בלי רצון ובלי סיבה לא יכול להיות שהוא נעשה כל עיקר.  זה כאילו המעשה עשה את עצמו מעצמו. אריסטו אומר שדבר לא נעשה סתם כך מכח עצמו בלבד בלי שום מניע כלשהו, וזה מסתבר, ואכמ"ל.

.

.

הבעש"ט לא אמר שכל עלה שנופל בא להגן על תולעת או משהו דומה שאנחנו מבינים. הוא רק אמר שזה לא סתם כך. זה נעשה תמיד בכוונה מהבורא. לפעמים לכוונה הזו יש שכל וטעם, ולפעמים זה רצונו הפשוט שאיננו משיגים טעמו. כדי לשכנע את השומעים הוא הראה להם שהעלה הגן על תולעת, במקרה המסויים הזה רואים בבירור שזה בכוונה. ומזה נלמד שהכל בכוונה, גם כשלא רואים תולעת. הרי פשוט שהבעש"ט לא היה יכול להסביר למה כוכב זה עומד דווקא שם, ולמה גרגר חול זה עומד דווקא שם, והודה שלפעמים באמת אין לזה הסבר שבני אדם מבינים והטעם לזה הוא אצל הבורא ואנו אומרים שזה רצון פשוט חופשי שלו כי אנחנו לא מבינים את מחשבותיו וסיבות מעשיו.  

.

.

מה שהרמב"ם סובר שהבורא בורא את העולם כל רגע ורגע, ולא שהוא ברא פעם אחת ומאז העולם נשאר, זה פשוט ויש לזה ראיות. חלק מהראיות על זה כתבתי בתגובה על עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 3. אעתיק לך את זה בסוף המייל.

הבורא יודע את עצמו, ויודע כל מה שהוא עושה,  והוא עושה כל דבר בכוונה, והוא בורא את הכל בכל רגע. ממילא אי אפשר לומר שהוא משאיר דברים ליד המקרה.

למשל מה שיש חוק כח המשיכה שדברים נופלים. הבורא עצמו ברצונו לא משועבד לזה. הוא בורא את העולם כל רגע מחדש ברצונו החופשי. הוא בורא את העולם הרגע כשהתפוח שניתק מהעץ ברצונו החופשי במרחק סנטימטר מתחת לענף. אחרי שנייה הוא בורא את כל העולם מחדש, וכעת הוא בורא אותו כשהתפוח שני סנטימטר מתחת לענף. אחרי עוד שנייה הוא בורא את כל העולם מחדש והפעם הוא בורא אותו כשהתפוח במרחק שלושה סנטימטר מהענף. כמו בסרט קולנוע שיש שקופיות שרצות זו אחר זו ונראה שיש תנועה.   

הכל ברצונו החופשי, והוא היה יכול לברוא את התפוח בשנייה הזו פה ואחרי שנייה באספמיא. רק שהוא כמו במאי של סרט, רוצה לספר לבני האדם סיפור על ידי הקרנת שקופיות זו אחר זו. רק הרצון לספר סיפור יוצר קשר הגיוני בין שקופית לשקופית. והסיפור הוא שיש טבע, והבורא מתגלה דרך הטבע ולטבע יש חוקים. ויש היסטוריה אישית וכללית, וגם ההשגחה הגלויה היא בתוך הסיפור הזה, וכו'. בסיפור שנוצר מכך שהשקופיות מתגלגלות זו אחר זו, יש גם סיפור על יד המקרה ועל להניח דברים ליד המקרה.

.

.

מה פירוש "השגחה"? אם הבורא בורא את העלה כל רגע, לא יתכן שהוא בורא סתם בלי השגחה מה הוא בורא עכשיו. כעושה סתם כך בלי רצון ובלי שכל. אלא הוא עושה מכח שכל, שכל הוא מה שהוא בחר לגלות לנו ולדבר איתנו דרך זה. או שהוא עושה ברצונו הפשוט, כלומר מה שבחר לא לגלות לנו את טעמו. אולי כדי להראות לנו ששכלנו מוגבל, ושהוא נעלה מעלינו לאין שיעור, או מכל טעם שלא יהיה או מרצון פשוט בלי טעם, וכל מה שנאמר בזה טפשי כי מה שהוא מתכוון בינו לבינו לא שייך כלל לומר עליו ולחשוב עליו מאומה.

כלומר מצידו אין דבר כזה בלי השגחה ולהניח ליד המקרה וכיו"ב. כל העניין של השגחה וחוסר השגחה הוא בהכרח רק מצד הדיבור שלו איתנו. השגחה היינו שהוא מראה לנו את הטעם במה שקורה. אם אדם קורה לו רע הוא רואה מייד שזה בגלל משהו ידוע ומסויים שהוא עשה (לגבי הטוב – הקושיא צדיק ורע לו יותר קשה מהקושיא רשע וטוב לו, כי מידת חסדו גדולה יותר ממידת הדין ואכמ"ל). מי שאין עליו השגחה היינו שהוא לא רואה את הטעם במה שקורה לו. אלב לא שזה נעשה סתם כך אלא וודאי זה נעשה מהבורא ברצונו ואולי גם בטעם שכלי שידוע לו, רק שהאדם לא רואה. 

.

.

.
בחלק ג' כ"ו (אגב שהיה כבר פתוח העתקתי גם זה מתרגום קפאח, למרות שלענ"ד מותר להשתמש רק באבן תיבון) 

"אבל מה שיש להדגים בו באמת מעניין הפרטים הוא הקורבן, שהציווי בהקרבת הקורבן יש לו תועלת גדולה ברורה כמו שאבאר. אבל היות הקורבן הזה כבש וזה איל, ושיהיה מנינן מנין מסוים, לזה אי אפשר ליתן טעם כלל, וכל מי שמעסיק עצמו לדעתי בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו, הרי הוא הוזה הזיה גדולה שאינו מסלק בה זרות, אלא מוסיף זרויות, ומי שמדמה שיש לאלה טעמים, רחוק הוא מן הנכון, כמי שמדמה שהמצווה בכללותה לא לתועלת מציאותית. 

ודע, כי החכמה חייבה, ואם תרצה אמור כי הצורך גרם, שיהו שם פרטים שאינם ניתנים להטעמה, וכאילו הוא דבר נמנע בעצם המצווה שלא יהא בה דבר מן הסוג הזה, ואופן המניעה בכך. 

כי אמרך למה נעשה זה כבש ולא נעשה איל, אותה השאלה עצמה מתחייבת אילו נאמר איל במקום כבש, והרי יש הכרח במין כל שהוא. 

וכן אמרך מדוע הן שבעה כבשים ולא נעשו שמונה, שכך היית שואל אילו נאמר שמונה או עשרה או עשרים, והרי יש הכרח באיזה מנין בהחלט, וכאילו שזה דומה לטבע האפשרי אשר לא יתכן בלעדי אחת האפשרויות. 

ואי אפשר לשאול מדוע נעשה האפשרי הזה ולא נעשה זולתו מן האפשרויות, כי שאלה זו מתחייבת אילו היה הנמצא במציאות האפשרי השני במקום זה. 

דע עניין זה והבינהו. 

ואשר דברו בו תמיד הוא, שהכל יש לו טעם, והטעם שנתברר לשלמה הוא תועלת אותה המצווה באופן כללי ואין לחקור על פרטיהן. "

.

.

אמנם לפרטים אין טעם, אבל זה לא אומר שלא נקבעו בכוונה ורצון. 

.

.

אעתיק כאן מקצת מהמקורות ברמב"ם שהעולם נברא מחדש כל רגע ורגע:

.

מקורות מהרמב"ם לכך שהעולם נזקק לבריאה מתמדת מהאל (מועתק מההקדמה השלישית לביאור על מורה נבוכים שם נדון העניין מזווית אחרת):

בתחילת יסודי התורה כתב רבינו:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות."

.

.

מבואר כאן שלילת הדעה שפעם אחת הבורא ברא את העולם ואז ברא את הטבע ומאז הכל נוהג לפי הטבע. שהרי כתב והוא "ממציא" בלשון הווה. וביותר שאם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות. ולמה זה מוכרח אם הוא ברא פעם אחת וטבע טבע בעולם ומאז העולם מתנהל לפי טבעו.

.

.

הלכות יסודי התורה פרק ב':

"ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה, והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.

זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול."

.

.

ובהקדמת פרק חלק כתב:

"היסוד הראשון מציאות הבורא יתברך. והוא שיש שָׁם נמצא שלם בכל דרכי המציאוּת, והוא עִלַּת מציאוּת הנמצאים כולם – בו קיום מציאותם וממנו קיומם. וְאִלּוּ יעלה על הלב הֶעְדֵּר מציאותו – נתבטלה מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שֶׁיִּתְקַיֵּם מציאותו. ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו – לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא תִּגָּרֵעַ. כי הוא מסתפק במציאותו, וְדַי לו בעצמו, ואינו צריך במציאותו לזולתו. וכל מה שזולתו מן הַשְּׂכָלִים, רצוני לומר המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם, ומה שיש למטה מהם – הכל צריכים במציאותם אליו. וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ".

.

.

ובמורה נבוכים חלק א' ס"ט חזר על מה שכתב בתחילת יסודי התורה:

"כי אין אמרנו עליו ית' שהוא צורת העולם האחרונה על דמיון היות הצורה בעלת החומר צורה לחומר ההוא עד שיהיה הוא ית' צורה לגשם. לא על אלו הפנים נאמר! אבל כמו שכל נמצא בעל צורה אמנם הוא מה שהוא בצורתו וכשתפסד צורתו – תפסד הויתו ותבטל כן כמו זה היחס בעצמו יחס האלוה לכל התחלות המציאות הרחוקות; כי במציאות הבורא – הכל נמצא והוא מתמיד עמידתו בענין אשר יכונה ב'שפע' כמו שנבאר בקצת פרקי זה המאמר; ואילו היה אפשר העדר הבורא היה נעדר המציאות כולו ותבטל מהות הסיבות הרחוקות ממנו והמסובבות האחרונות ומה שביניהן. אם כן הוא לו כדמות הצורה לדבר אשר יש לו צורה אשר בה הוא מה שהוא ובצורה תתקים אמיתתו ומהותו – כן יחס האלוה לעולם. ובזה הצד נאמר בו שהוא הצורה האחרונה' ושהוא 'צורת הצורות' – כלומר שהוא אשר מציאות כל צורה בעולם וקיומה נסמך באחרונה אליו ובו קיומה כמו שהדברים בעלי הצורות מתקיימים בצורתם. ומפני זה הענין נקרא בלשוננו 'חי העולם' – ענינו שהוא חיי העולם כמו שיתבאר:"

.

.

ושם בחלק א' נ"ח:

"ואחר כן השגנו שזה הנמצא – אין מציאותו אשר הוא עצמו מספיק לו אמנם שיהיה נמצא בלבד אבל שופעות מאתו מציאויות רבות – ואין זה כשפע החום מן האש ולא כחיוב האור מן השמש אבל שפע שימשיך להם תמיד עמידה וקיום וסידור בהנהגה מתוקנת כמו שנבאר"

.

.

ובחלק א' ע"ב:

"ומפני זה נמצא בו זה הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו וכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו. ובעבור זה, אילו דמית בנפשך אחד מבני אדם נשלל זה הכוח, מונח עם הכוח החיוני לבד, היה אובד לשעתו. וזה הכוח נכבד מאד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי חיים. והוא גם כן נעלם מאד, לא תובן אמיתתו בתחילת הדעת המשתתף כהבנת שאר הכוחות הטבעיות.

כן במציאות, דבר אחד הוא המנהיג לכללו המניע לאבריו, הראש הראשון אשר נתן לו כוח ההנעה, עד שהנהיג מה שזולתו. ואילו ידמה האדם בנפשו ביטול הענין ההוא, בטל מציאות זה הכדור בעצמו, הראש ממנו ואשר תחת יד הראש; ובדבר ההוא ימשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו. והדבר ההוא, האלוה יתעלה שמו. ולפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכולו. ומפני זה הענין נקרא השם יתברך בלשוננו חֵי העולם, ונאמר: "וישבע בחי העולם" (דניאל יב, ז).

כו'

זה הכוח המדבר הוא כוח בגוף ובלתי נפרד ממנו. והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"

.

.

ובחלק ב' פרק כ"ב הביא דעת אריסטו שהבורא פועל את הנבראים בדרך הכרח, וכתב שזה לא ייתכן כי אז נסיק שאם היה רוצה להאריך כנף של זבוב לא היה יכול, ובוודאי הוא יכול:

"אבל כשנאמין שזה כולו – בכונת מכוון פעלו ויחדו כמו שגזרה חכמתו אשר לא תושג לא יתחיב לנו דבר מאלו השאלות כולם. אבל אמנם יתחיבו למי שיאמר שזה כולו – על צד החיוב לא ברצון רוצה – והוא דעת שלא ימשך ענינו על סדר המציאות ולא ניתנה בו עילה ולא טענה מספקת; וימשכו אחריו גם כן הרחקות עצומות מאד – והם היות האלוה אשר יודה כל משכיל בשלמותו בכל מיני השלמויות עם כל הנמצאות בענין שלא יחדש בהם דבר. ואילו ביקש להאריך כנף זבוב או לחסר רגל תולעת – לא היה יכול."

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 29, 29 - בעניין השגחה פרטית לפי הרמב"ם, האם היא על כל דבר. טוען שהרמב"ם סובר כהבעש"ט בזה., Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 29 – בעניין השגחה פרטית לפי הרמב"ם, האם היא על כל דבר. טוען שהרמב"ם סובר כהבעש"ט בזה.

  1. primegadim הגיב:

    ללא קשר לפוסט, סתם משהו לפרשת השבוע
    "הַנִּסְתָּרֹת–לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם–לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." (פרק כט,פסוק כח)

    הנגלה והנסתר
    אומנם הניסתרות לה' אלוהינו
    אבל אנחנו יודעים שיש נסתרות
    והידיעה הזאת ממלאת את
    הנגלות באש פנימית
    שמדליקה את נפשנו…

    ללא הבערה הפנימית היו הנגלות
    נדחות על ידי ההולכים
    בעקבות המדע
    או בעקבות ההיסטוריה
    או בשם הקידמה…

    ןהיו מוזנחות בכוונת מכוון
    על ידי מי שמרגישים את
    הכישלון האלוהי
    בשואה…

    וקבלת-הסוד אולי בכלל לא הייתה נוצרת!
    ומחשבת החסידות שניזונה מהקבלה
    הייתה כנראה יותר רזה ומצומקת…

    וכל הרתת האמוני-המשיחי-והציוני
    היה מתדלדל והולך וההתחדשות
    היהודית לא הייתה מתחדשת
    ללא תחושת המיסתורין
    בהיסטוריה ובמציאות
    היהודית והישראלית.

    ולפני הכול ואחרי הכול –
    הבריאה היא מסתורית,
    העולם הוא מסתורי,
    האדם הוא מסתורי,
    החיים מסתוריים
    והמוות מסתורי!

    ואחרי כל המסתורין הזה עומד האדם
    שמתפוצץ מרוב התפעלות וקורא
    א-ל-ו-ה-י-ם !

    שבת שלום יקרים
    פנחס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s