26 – השכל הפועל (אידיאת הטוב, ספירת מלכות)

במכתב לחברותא אספתי קצת מקורות ראשוניים בעניין של "השכל הפועל". לדעתי זו סוגיא נשכחת שנעלמת מהרבה לומדים, למרות חשיבותה המכרעת ברמב"ם וביהדות בכלל, ויש תועלת להביא מקורות בסיסיים למי שירצה להתחיל ללמוד אותה. לכן אני מעתיק את זה גם לכאן.

הנושא מתחיל מאפלטון, ואצלו הסוגיא היא אידיאת הטוב.

בפוליטיאה (נקרא גם הרפובליקה או המדינה), אפלטון כותב לגבי אידיאת הטוב:

2018-08-27 18_18_31-Window

2018-08-27 18_11_59-Window2018-08-27 18_12_55-Window
.

.

.

השאלה התחילה מכך שכאן הוא מסביר שאידיאת הטוב היא מה שמאפשר להשיג. וביחד עם זה בהמשך רצוף לאותו קטע נראה שכשהוא אומר ה"טוב" כוונתו לאל עצמו.

2018-08-27 18_20_44-Window

.

.

וכן הוא אומר שם כהקדמה לקטע הזה:

2018-08-27 18_22_26-Window

ויש להבין מה הפירוש "צאצאו של הטוב"?
.

על זה כתבתי לשואל:

כאן מונח עומק העניין. מצד אחד הוא מדבר על אידיאת הטוב כעל כח שמאפשר את ההכרה, וכאן הוא רומז שהטוב הוא הבורא עצמו (בהלכות יסודי התורה פרק ב כתב: "והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו"). וצריך להבין איך זה מתחבר.
.
.
.

יש כאן עוד נושא. המילה "טוב" מכילה עוד משהו שאין בכל המילים שמסבירות אותה. אם אומרים שזה האל בעצמו, או מה שמאפשר השגה כמו האור, או מה שהוא הוויה, או ממנו נובעת ההוויה, או מה שמצייר את הצורות ועוד ועוד דיבורים שעוד נראה. כל ההסברים יש בהם מידע אובייקטיבי. במילה "טוב" יש גם יחס רגשי עמוק. יתכן שזה הרגש הכי ראשוני ובסיסי שהוא עצם המהות שלנו מהבחינה הרגשית, כמו שהשכל הוא עצם המהות שלנו מהבחינה המופשטת. תינוק חושב על אמא שמחבקת אותו שזה טוב. יש כאן משהו שאי אפשר להסביר אותו באמצעות מושגים אחרים. הוא מושג יסוד ראשוני שמשמש לומר אותו על דברים אחרים, והוא עצמו מה שמגדיר דברים ואותו עצמו אי אפשר להגדיר. רק לחוש אופן בלתי אמצעי.

יש מדרש:
""מה יתאונן אדם חי" (איכה ג' ל"ט) – רבי שמעון אומר: מה יתאונן אדם, לא די שהוא חי והוא רואה את השמש הזה?" (אגדת בראשית (בובר) פרק ס"ב)
לחיות ולראות את השמש (המשל של אידיאת הטוב) זה טוב. ולכן אין מה להתלונן. מה טוב בזה? למה זה טוב? יש כאן איזשהו מושכל יסוד ראשוני.

טולסטוי בסוף אנה קרנינה מביא בשם איכר ששמו הפרטי במקרה הוא אפלטון שהיסוד לכל הוא ה"טוב". כל בני האדם בעולם באופן אינטואיטיבי רוצים להיות טובים ורוצים לעשות מה שטוב ומעריכים את זה וחושבים שזו האמת. ועושים את הטוב בלי סיבה ולא בגלל התוצאה, אחרת זה לא נחשב לעשות את הטוב. זו האינטואיציה הראשונית שהיא מהות האדם בעצמו, ומה שמקלקל את זה הן המחשבות. (כמו הפסוק אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים)

.

מה שאפלטון כותב שהוא לא מדבר על הטוב אלא על צאצאו של הטוב, צאצאו של הטוב הכוונה לשכל הפועל.
השכל הפועל הוא מושג מאוד מאוד יסודי וצריך קצת להכיר אותו.

אעתיק לך במייל הבא קצת מקורות עליו.

.

.

מקורות מהמורה נבוכים לשכל הפועל:

ספר מורה הנבוכים חלק א פרק סב
 ודע שזה הדבר אשר ילומד היה למוד הענינים שמורים עליהם השמות ההם, לא הדבור לבד באותיות הערומות מכל ציור, ולא נקרא כלל שם בן ארבעים ושתים אותיות זה ולא שם בן שתים עשרה אותיות שם המפורש, אבל שם המפורש הוא השם המיוחד לו כמו שבארנו, ואמנם אלו השנים האחרים היו מלמדים קצת חכמה אלהית בהכרח, והראיה על היותו מלמד חכמה, אמרם עליו שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש, ואין מוסרים אותו אלא למי שצנוע ועומד בחצי ימיו ואין כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו ודבורו בנחת עם הבריות, וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מתקיים בידו ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא, זה כתוב בתלמוד, ומה מאד רחוק מה שיובן מזה המאמר מכוונת אמרו, וזה כי הרוב יחשבו שהם אותיות ידובר בהם לא דבר אחר ולא יפורש להם ענין ויגיעו בהם אל אלו הענינים העצומים, וצריך מי שירצה ללמדהו המדות האלו וההזמנה הרבה אשר זכר, ומבואר הוא שזה כולו אינו רק הודעת ענינים אלהיים ומכלל הענינים שהם סתרי תורה כמו שביארנו, וכבר התבאר בספרים המחוברים בחכמה האלהית שזאת החכמה אי איפשר לשכחה, ר"ל השגת השכל הפועל והוא ענין אמרו ותלמודו מתקיים בידו,
.
.
.
ספר מורה הנבוכים חלק א פרק סח
וזה הענין הוא ענין מופתי מבואר כפי מה שבארוהו הפילוסופים האלהיים, והנני אבינך מה שהביאו עליו המופת, דע כי האדם קודם שישכיל דבר הוא משכיל בכח, וכשישכיל דבר אחד (כאלו תאמר, כשהשכיל צורת זה האילן הרמוז אליו והפשיט צורתו מחומר שלו, וצייר הצורה מופשטת, שזה הוא פעל השכל) אז הוא משכיל בפעל, והשכל אשר עלה בידו בפעל הוא צורת האילן המופשטת אשר בשכלו, כי אין השכל דבר זולת הדבר המושכל, הנה כבר התבאר לך כי הדבר המושכל הוא צורת האילן המופשטת, והוא השכל ההוה בפעל ואינו שני דברים השכל וצורת האילן המושכלת, כי אין השכל בפעל דבר זולת מה שהושכל, והדבר אשר בו הושכלה צורת האילן והופשטה, אשר הוא המשכיל, הוא השכל ההווה בפעל בלא ספק, כי כל שכל פעלו הוא עצמו, ואין השכל בפעל דבר אחד, ופעלו דבר אחר, כי אמתת השכל ומהותו הוא ההשגה, ולא תחשוב כי השכל בפעל דבר אחד נמצא לבדו נבדל מן ההשגה, וההשגה ענין אחר בו, אבל גוף השכל ואמתתו השגה, וכשתניח שכל נמצא בפעל הוא ההשגה למה שהושכל, וזה מבואר מאד למי שהרגיל משלי זה העיון, הנה כבר התבאר לך כי השכל פעלו אשר הוא השגתו הוא אמתתו ועצמו, ואם כן הדבר אשר בו הופשטה צורת זה האילן והושגה בו אשר הוא השכל הוא המשכיל, כי השכל ההוא בעצמו הוא אשר הפשיט הצורה והשיגה, וזהו פעולו אשר בעבורו נאמר בו שהוא משכיל, ופעלו הוא עצמו, ואין לזה אשר הונח שכל בפעל אלא צורת זה האילן. הנה כבר התבאר לך כי כשהיה השכל נמצא בפעל, שהשכל הוא הדבר המושכל, והתבאר שכל שכל פעלו אשר הוא היותו משכיל הוא עצמו, ואם כן השכל והמשכיל והמושכל דבר אחד בעצמו לעולם בכל מה שיושכל בפעל, אמנם כשהונח בכח הוא שני דברים בהכרח, השכל בכח, והדבר המושכל בכח, כאלו תאמר זה השכל ההיולאני אשר הוא בראובן הוא שכל בכח, וכן זה האילן הוא מושכל בכח, ואלו שני דברים בלא ספק, וכשיצא לפעל ותהיה צורת האילן מושכלות בפעל, אז תהיה הצורה המושכלת הוא השכל, ובשכל ההוא בעצמו אשר הוא שכל בפעל הופשטה והושכלה, כי כל מה שיש לו פעל נמצא הוא נמצא בפעל, הנה כל שכל בכח ומושכל בכח הם שנים, וכל מה שהוא בכח אי אפשר לו מבלתי נושא סבל הכח ההוא באדם, על דרך משל, ויהיו הנה שלשה דברים, האדם, הנושא הכח ההוא והוא המשכיל בכח, והכח ההוא והוא השכל בכח, והדבר המזומן שיושכל והוא המושכל בכח, כאלו אמרת בזה המשל, האדם והשכל ההיולאני וצורת האילן, ואלו שלשה ענינים חלוקים וכשהגיע השכל בפעל יהיו השלשה ענינים אחד, ולא תמצא לעולם השכל דבר אחד והמושכל דבר אחר אלא כשילקחו בכח, וכאשר בא המופת שהשם יתעלה הוא שכל בפעל תמיד ואין כח בו כלל כמו שהתבאר, וכמו שיבא עליו המופת, ולא יהיה פעם ישיג ופעם לא ישיג, אבל הוא שכל בפעל תמיד, התחייב שיהיה הוא והדבר ההוא המושג דבר אחד והוא עצמו, ופעולת ההשגה עצמה אשר בה יאמר משכיל הוא גוף השכל אשר הוא עצמו, אם כן הוא משכיל ושכל ומושכל לעולם. הנה כבר התבאר כי היות השכל והמשכיל והמושכל אחד במספר, אינו בחק הבורא לבד, אבל בחק כל שכל, ובנו ג"כ המשכיל והשכל והמושכל דבר אחד, כשיהיה לנו שכל בפעל, אבל אנחנו נצא מן הכח אל הפעל עת אחר עת, והשכל הנפרד גם כן, ר"ל השכל הפועל פעמים יהיה לו מונע מפעלו, ואף על פי שאין המונע מעצמו אבל חוצה לו היא תנועה אחת לשכל ההוא במקרה, ואין הבנת זה הענין מכוונת עתה
.
.
.
ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק ד
 אמנם מאמר האחרונים מן הפילוסופים שהשכלים הנפרדים עשרה, מפני שהם מנו הכדורים שיש בהם כוכבים והמקיף, ואף על פי שבקצת הכדורים ההם גלגלים רבים, והכדורים במספרם תשעה, המקיף בכל, וגלגל הכוכבים העומדים, וגלגלי השבעה כוכבים, והשכל העשירי, הוא השכל הפועל, אשר הורה עליו צאת שכלנו מן הכח אל הפועל, והיות (ג"ח והויות) הצורות הנמצאות ההוות הנפסדות, אחר שלא היו בחמרים שלהם אלא בכח, וכל מה שיצא מן הכח אל הפועל יש לו מוציא בהכרח חוץ ממנו, וצריך שיהיה המוציא ממין המוצא, כי הנגר לא יעשה האוצר באשר הוא אומן, אבל מאשר בשכלו צורת האוצר, וצורת האוצר אשר בשכל הנגר היא אשר הוציאה צורת האוצר לפועל ושמה אותה בעץ, כן בלא ספק נותן הצורה צורה נבדלת, וממציא השכל שכל, והוא השכל הפועל, עד שיהיה יחס השכל הפועל ליסודות ומה שיורכב מהם, יחס כל שכל נבדל המיוחד לגלגל ההוא, ויחס השכל בפועל הנמצא בנו אשר הוא משפע השכל הפועל ובו נשיג השכל הפועל, יחס שכל כל גלגל הנמצא בו אשר הוא משפע הנבדל ובו ישיג הנבדל ויציירהו ויכסוף להדמות בו ויתנועע. וימשך לו גם כן הענין אשר כבר התבאר, והוא שהשם יתברך לא יעשה הדברים בקריבה, כי כמו שהוא שורף באמצעית האש, והאש יתנועע באמצעות תנועת הגלגל, כן הגלגל גם הוא יתנועע באמצעות שכל נבדל, ויהיו השכלים הם המלאכים המתקרבים אשר באמצעותם יתנועעו הגלגלים, ומפני שא"א בנבדלים המנין בשום פנים מצד התחלף עצמיהם, שהם לא גוף, יתחייב לפי זה אצלו, שיהיה הש"י הוא אשר המציא השכל הראשון, אשר השכל ההוא מניע הגלגל הראשון על הצד אשר בארנו, והשכל אשר יניע הגלגל השני אמנם עלתו והתחלתו השכל הראשון, וכן עד שיהיה השכל אשר יניע הגלגל הסמוך לנו הוא עלת השכל הפועל והתחלתו, ואצלו תכלה מציאות הנבדלים, כמו שהגשמים ג"כ יתחילו מן הגלגל העליון ויכלו אצל היסודות ומה שהורכב מהם, ולא יתכן שיהיה השכל המניע הגלגל העליון הוא המחוייב המציאות. שכבר השתתף עם השכלים האחרים בענין אחד, והוא הנעת הגשמים, ויבדל כל אחד מן האחר בענין, והיה כל אחד מן העשרה בעל שני ענינים, אם כן א"א מבלתי סבה ראשונה לכל. זהו מאמר אריסט"ו ודעתו על אלו הענינים מבוארים כפי שכלם בספרים הנמשכים אחריו, והעולה מדבריו כלם הוא שהגלגלים כלם גשמים חיים בעלי נפש ושכל, יציירו וישיגו התחלותיהם, ושבמציאות שכלים נפרדים לא בגשם כלל, כלם שופעים מהאל יתעלה, והם אמצעיים בין השם ובין אלו הגשמים כלם.
.
.
.
ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק ו
ובמקומות אמרו כן מוחלט, אין הקדוש ברוך הוא עושה דבר עד שנמלך בפמליא שלמעלה, ופמליא הוא המחנה בלשון יון, ובבראשית רבה ג"כ נאמר ובמדרש קהלת, את אשר כבר עשוהו, עשהו לא נאמר אלא עשוהו כביכול הוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שבך והושיבו אותו על כנו, שנאמר הוא עשך ויכוננך, ובבראשית רבה ג"כ אמרו כל מקום שנאמר וה' ובית דינו, ואין הכונה באלו המאמרים כלם מה שחשבוהו הפתיים שיש לו יתעלה דברים, או מחשבה, או שאלת עצה, או התבוננות והעזר בדעת אחרים, ואיך יעזר הבורא במה שברא, אבל זה כולו באור שאפילו חלקי המציאות עד בריאת האברים מבעלי חיים כפי מה שהם עליו כל זה באמצעות מלאכים, כי הכחות כלם מלאכים. ומה מאד רע עורון הסכלות ומה מאד מזיק, אלו אמרת לאיש אחד מאשר יחשבו שהם חכמי ישראל, שהשם ישלח מלאכו שיכנס בבטן האשה ויצייר שם העובר ייטב לו זה מאד ויקבלהו, ויראה זה עוצם יכולת בחק השם וחכמה ממנו יתעלה, עם האמינו גם כן שהמלאך גוף מאש שורפת שעורו כשליש העולם כולו, ויראה זה כולו אפשר בחק השם, אמנם אם תאמר לו שהשי"ת שם בזרע כח מצייר יעשה תכונת אלו האברים ויתארם והוא המלאך, או שהצורות כולם מפעולות השכל הפועל והוא המלאך, והוא שרו של עולם אשר זכרוהו החכמים תמיד, יברח מזה, כי לא יבין ענין זה העוצם והיכולת האמתיים, והוא המצאת הכחות הפועלות בדבר אשר לא יושגו בחוש. כבר בארו החכמים ז"ל למי שהוא חכם, כי כל כח מן הכחות הגופניות מלאך, כל שכן הכחות המפוזרות בעולם, ושכל כח יש לו פעולה אחת מיוחדת ולא יהיו לו שתי פעולות, בבראשית רבה תני אין מלאך אחד עושה שתי שליחיות ולא שני מלאכים עושים שליחות אחת, וזהו ענין כל הכחות,
.
.
.
ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק יא
זה כי הדבר השלם בצד אחד מן השלמות, אפשר שיהיה השלמות ההוא בגבול שישלים עצמו ולא יעבור ממנו שלמות לזולתו, ואפשר שיהיה שלמותו בענין שיוותר ממנו שלמות לזולתו, כאלו תאמר על דרך משל שיהיה איש יש לו מן הממון מה שיספיק בצרכיו לבד, שלא יוותר ממנו מה שיועיל ממנו לזולתו, ואחר יש לו מן הממון יותר לו ממנו מה שיעשיר אנשים רבים, עד שיתן לאיש אחד שיעור שיהיה בו האיש ההוא ג"כ עשיר, ויותר לו מה שיעשיר בו איש שלישי. וכן הענין במציאות שהשפע המגיע ממנו יתעלה להמציא שכלים נפרדים, ישפע מן השכלים גם כן להמציא קצתם את קצתם עד השכל הפועל, ואצלו תפסק המצאת הנפרדים, וכל נפרד תשפע ממנו ג"כ המצאה אחת עד שיגיעו הגלגלים אל גלגל הירח, ואחריו זה הגוף ההוה הנפסד, ר"ל החמר הראשון ומה שהורכב ממנו, וכל גלגל יגיעו מאתו כחות אל היסודות עד שישלם שפעם אל תכלית ההויה וההפסד, ו
.
.
.
ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק יח
אמנם יתחייב בכל מורכב מחמר בעל אפשרות ומצורה, כי בלא ספק כשיפעל הגשם ההוא בצורתו אחר שלא עשה, כבר היה בו דבר בכח ויצא לפעל, וא"א לו מבלתי מוציא, כי זאת ההקדמה אמנם התבארה במופת בבעל החמר, אבל מה שאינו גוף ואין לו חמר אין בעצמו בשום פנים אפשרות, וכל מה שיש לו הוא בפעל תמיד ולא יתחייב בו זה ולא ימנע בו שיעשה עת ולא יעשה עת, ואין זה שנוי בחק הנפרד ולא יציאה מן הכח אל הפועל. והראיה על זה השכל הפועל על דעת אריסט"ו והנמשכים אחריו, אשר הוא נפרד, והנה יעשה עת אחת ולא יעשה עת אחרת כמו שבאר אבונצ"ר במאמרו בשכל, אשר שם אמר דבר זה לשונו, אמת וגלוי כי השכל הפועל לא יעשה תמיד, אבל יעשה עת אחת ולא יעשה עת אחרת, זהו לשונו והוא אמת מבואר, ועם היותו כן לא יאמר שהשכל הפועל משתנה, ולא היה פועל בכח ושב בפעל כאשר עשה בעת אחת מה שלא עשהו מקודם, כי אין ערך בין הגשמים ובין מה שאינו גשם ולא דמיון בשום פנים, לא בעת הפעל ולא בעת ההמנע מן הפעל, ואמנם יאמר לפעולות הצורות הנשואות בחמרים ולפעולת הנפרד פעולה בשתוף השם, ולזה לא יתחייב מהיות הנפרד בלתי עושה בעת אחת הפעל אשר יעשהו אחר כן שיהיה יוצא מן הכח אל הפעל כמו שנמצא זה בצורות הנשואות בחמרים, ואולי יחשוב חושב שבזה המאמר קצת הטעאה, וזה כי השכל הפועל אמנם התחייב שיעשה עת אחת ולא יעשה עת אחרת, לא מפני ענין אחד בעצמו, אבל מפני הכנת החמרים, אמנם הפעל ממנו הוא תמיד לכל מוכן, ואם היה שם מונע מהפעל ההוא מפני ההזמנה החמרית לא מפני השכל בעצמו, ידע זה החושב, שכונתנו אינה להגיד הסבה אשר בעבורה עשה הבורא יתעלה בעת אחת ולא עשה בעת אחרת, ולא אחייבנו בזה המשל ואמרנו שכמו שהשכל הפועל יעשה בעת אחת ולא יעשה בעת אחרת והוא נפרד, כן הש"י, לא אמרנו זה ולא חייבנוהו, ואילו עשינו זה היתה הטעאה, אבל אשר חייבנוהו והוא חיוב אמתי, שהשכל הפועל אשר אינו גוף ולא כח בגוף אף על פי שיעשה עת אחת ולא יעשה הפעל ההוא עת אחרת היתה סבתו אי זה דבר שהיה, לא יאמר בו שיצא מן הכח אל הפעל, ולא שהיתה בעצמו אפשרות, ולא שהיה צריך למוציא יוציאנו מן הכח אל הפעל,
.
.
.
ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק לו
דע כי אמתת הנבואה ומהותה הוא שפע שופע מאת השם ית' באמצעות השכל הפועל, על הכח הדברי תחלה, ואחר כך ישפע על כח המדמה, וזאת היא היותר עליונה שבמדרגות האדם ותכלית השלמות אשר אפשר שימצא למינו, והענין ההוא הוא תכלית שלמות הכח המדמה, וזה ענין אי אפשר בכל איש בשום פנים ואינו ענין יגיעו אליו (ג"ח אלא) בשלמות בחכמות העיוניות והטבת המדות, ואפילו יהיו כלם בתכלית מה שיוכלו להיות מן הטוב והנאה שבהם, עד שיחובר אליו שלמות הכח המדמה בעקר היצירה בתכלית מה שאיפשר
.
.
.
ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק לח
ודע כי הנביאים האמתיים יגיע להם השגות עיוניות בלא ספק, לא יוכל האדם בעיון לבד להשיג הסבות אשר יתחייב מהם הידוע ההוא, ודומה לזה הגידם דברים לא יוכל האדם בסברא ובמשער הכולל לבד שיגידם, שהשפע ההוא בעצמו אשר שפע על הכח הדמיוני עד שהשלימו, עד שהגיע מפעולתו שיגיד מה שיהיה וישיגהו כאלו הם ענינים כבר הרגישו בהם החושים, והגיעו אל זה הכח המדמה מצד החושים, הוא גם כן ישלים פעל הכח הדברי עד שיגיע מפעולתו שידע ענינים נאמני המציאות, ויגיע לו זאת ההשגה כאלו השיגה מהקדמות עיוניות, זה הוא האמת אשר יאמינהו מי שיבחר להודות באמת, כי הדברים כלם יעידו קצתם על קצתם ויודו קצתם על קצתם. וזה צריך שיהיה בכח הדברי יותר, שאמתת שפע השכל הפועל אמנם הוא עליו והוא יוציאהו לפועל, ומן הכח המדבר יגיע השפע לכח המדמה, ואיך יגיע משלמות הכח המדמה זה השעור והוא השגה מה שלא יגיע אליו מן החושים ולא יגיע כמו זה לכח הדברי, והוא השגת מה שלא השיגהו בהקדמות ותולדה ומחשבה,
.
.
.
* * *
.
.
.
אבונצר אלפראבי הוא הפילוסוף שהרמב"ם קיבל ממנו והעריך אותו יותר מכל האחרים מלבד אריסטו ואמר שהוא שני רק לאריסטו וכל דבריו סולת נקיה. הוא מבאר כאן את השכל הפועל, ואומר את דברי אפלטון שהוא ממלא תפקיד בהשגה כמו השמש בראיה.
2018-08-27 18_32_41-Window2018-08-27 18_32_52-Window2018-08-27 18_32_59-Window
.
.
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב 
שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא, ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים, כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן, ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות, לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד, ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה, לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם.
.
.

כאן יש חידוש, האל נותן לחומר את הצורות על ידי השכל הפועל (זה מה שכתב במורה שהעובר מצטייר על ידי השכל הפועל):

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ד
ושינוי זה יהיה בסביבת הגלגל ומסביבתו יתחברו ארבעתן ויהיה מהן שאר גולמי בני אדם ונפש חיה צמח ואבן ומתכת, והאל נותן לכל גולם וגולם צורה ראויה לו על ידי מלאך העשירי שהיא הצורה הנקראת אישים.
.
.
.
.
על הנביא:
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז
אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.
.
.
.

הסוד הגדול של השכל הפועל נמצא במורה נבוכים ג' נ"ב (כשהוא כותב והבן זה מאוד כוונתו לסוד יסודי, הוא אומר נוסח זה בארבעה מקומות, וכולם הם עניינים שנתבארו בחכמת הקבלה כעניינים הכי יסודיים שלה):

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נב
"אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה, והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין הש"י, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור, כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' והבן זה מאד. "
.
.
.
הוא אומר שהמלך הגדול הוא השכל השופע עלינו, והשכל הוא הדבוק בינינו ובין השם יתברך. זה אומר שאותו "שכל" הוא לא השם יתברך!. הוא קורא "המלך הגדול" לישות שאיננה השם יתברך.
זה לכאורה לגמרי נגד דבריו בתחילת הלכות עבודה זרה:
"וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה וזה היה עיקר עבודת כוכבים"
אסור לחלוק כבוד לדברים שהשם יתברך ברא כדי להנהיג באמצעותם את העולם. אז למה לאותו שכל מותר וחובה לחלוק כבוד?
.
.
השכל הפועל הוא מה שאפלטון אומר בפוליטיאה שהוא צאצאו של הטוב. אותו בורא עולם שאנחנו לומדים עליו בטימיאוס, נקרא ביוונית דמיורגוס. הכוונה בעל מלאכה. זה לא השם יתברך עצמו, אלא השכל הפועל.
במדרש בראשית רבה אמרו שהבורא הסתכל בתורה ולפי זה ברא את העולם, כמו שבנאי מסתכל בתכנית ולפי התכנית בונה את הבניין. הבורא הזה הוא רק מעתיק את התורה לעולם. הוא לא בעצמו ברא את התורה וגם לא את החומר ההיולי שבו הוא חוקק את מה שמצוייר בתוכנית, בתורה. הבורא הזה של מדרש רבה הוא אותו דמיורגוס של אפלטון שהוא רק בעל מלאכה ולא השם יתברך עצמו. הוא השכל הפועל. שהוא מה שמצייר את הצורות בעולם כמו שכתב הרמב"ם.
.
.
.
הרמב"ם כותב במורה ג' נ"ב לגבי המלך הגדול שהוא השכל, "והבן זה מאוד". הכוונה היא כמובן לקושיא שהרי זה עבודה זרה. לא חשוב מהו אותו שכל פועל, הרי אם הוא לא הש"י בעצמו הוא משהו שנברא, ולכן אסור לחלוק לו כבוד. בחכמת הקבלה קוראים לשכל הפועל ספירת מלכות (זה מפורש בדברי הרמ"ק בספר פרדס רימונים ש"ספירת מלכות" זהו השכל הפועל).
הסוגיא של הספירות בכלל, ושל ספירת מלכות בעיקר, תוכנה העיקרי הוא לבאר איך ייתכן שיש מציאות מובחנת ומוגדרת של ספירה, ומצד שני היא לא משהו אחר ונפרד מהבורא עצמו עד שנאמר שאם נחלוק כבוד לספירה זה חלוקת כבוד למשהו שנברא כמו לחלוק כבוד לשמש.
זה התוכן העיקרי לא כדי להינצל מעבודה זרה ולפתור את הקושיא, אלא כי הגילוי של הבורא את עצמו לברואיו הוא באמצעות הספירות. התכלית של הלימוד היא לזכות לקבל את אור הגילוי של הבורא. אם מבינים מה הן ספירות, אם קולטים את העניין הזה, זוכים לקבל את הכלי שדרכו הבורא מאיר לבריותיו וזוכים לאור באורו יתברך.
הרי גם בלי המושג ספירות, יש שאלה יסודית, הבורא הוא אחד פשוט גמור ומושלם שהוא מעל כל השגה כלשהי של בני אדם, וגם המילים אחד פשוט מושלם לא מתייחסות אליו כלל. מצד שני אומרים שהוא נודע על ידי מעשיו, אנחנו מסתכלים בברואיו ומעשיו הגדולים הנפלאים ומהם מגיעים לאהבה ויראה אותו. אנחנו דבקים במידותיו. מה הקשר בין מעשיו לבין הוא עצמו? איך ממעשיו הוא נודע? הרי מעשיו זה דברים מוגבלים נפרדים מסויימים, לא אחדים באחדות פשוטה מושלמת, שולט בהם הריבוי והשינוי וההעדר, החומר (גם צורות מופשטות יש בהן בחינה של חומר), לכאורה אין להם שום קשר איתו עצמו, ואיך מהם מגיעים לאהוב אותו, והאהבה היא כלפיו עצמו?
זו שאלת השאלות. יש מי שרואה את כל היופי והטוב והנעלה וכו' שבעולם ולא משייך את זה למושג של בורא מונותאיסטי נבדל, כמו זה שאנו מאמינים בו (כמו למשל האלילות היוונית וכיו"ב, שראתה חיים ויופי בבריאה ושהם נובעים משורשים רוחניים, והם אלי האולימפוס). יש מי שמאמין בקיום אל נבדל, אבל אומר שלא יודעים עליו כלום, ולכן מנסה להתקרב אליו בכל מיני דרכים מיסטיות מוזרות שמנסות לצאת מהמציאות ולהשיג את הבלתי אפשרי. היהדות וגם אפלטון משלבים את שני הדברים האלה. מצד אחד האל הוא נבדל לחלוטין ואחד לחלוטין, ומצד שני כל הריבוי והתנועה שיש בעולם הם גילויים שלו. הרי אלה לכאורה גילויים שממש סותרים את המושג של אל אחד נבדל. הם צבעוניים וגשמיים ויסודם הוא התנועה והשינוי, שזה החיים, וזה ממש ההיפך מהמושג של אל נצחי אחד נבדל. איך מחברים את זה?
הכלי המחשבתי של המחשבה על החיבור הזה, בי האחד לריבוי, בין הבורא לנבראים, בחכמת הקבלה נקרא ספירות, ובעיקר ספירת מלכות, שעניינה הוא המעבר מבריאה אידיאית נצחית בלי שינוי ותנועה וחומר, לבריאה חומרית שבה החיים והמהות זה השינוי והתנועה וחוסר הנצחיות. זה הנושא של כל הלימוד בכלל, הפילוסופיה ובכלל כל מה שיש לבן אנוש טעם לחשוב עליו (זו החידה של החזון איש של עדין הנפש החופשי מרעבון תאווני. חידה שבוערת בו רק מעצם היותו אדם, והיא היא עצם היותו אדם). תמיד לומדים בעצם רק את זה ואף פעם לא מגיעים לסוף העניין.
אצל אפלטון זה נקרא הטוב וצאצאו של הטוב, הבורא עצמו והדמיורגוס, בעל המלאכה, שעליו מדובר בטימיאוס.
במסורת של פרשני אריסטו, ובעקבותיהם במורה נבוכים, זה נקרא השם יתברך לעומת השכל הפועל.
.
.
אריסטו עצמו הזכיר את השכל הפועל בקיצור, במקום אחד מכתביו (על הנפש, ספר ג' פרק ה'). אבל ההולכים בעקבותיו, אלפראבי בראשם (ואחריו אבן סינא ואבן רושד, שלמדו ממנו את עיקר תורתם, אם כי גם חלקו על חלק מהדברים), עשו ממנו עיקר גדול (בהמשך הלימדו בטימאוס נראה ברור שכל מה שהגיע לידינו, גם מדברי חכמי ישראל (לפי דברי המו"נ ב סוף פרק י"א) הוא טיפה קטנה מאוד מנהרות נרחבים מאוד של מסורות שהיו אצל חכמי ישראל וחכמי יוון, ומעט מהן נשתמרו בשם הפיתגוראים וכן אצל חכמי הקבלה (שברוב דבריהם יש ביניהם התאמה מפליאה מאוד וניכר שממקור אחד שאבו).

אריסטו אומר שהשכל הפועל הוא דומה לאור השמש שמאפשר את הראיה, כמו מה שאפלטון אומר על אידיאת הטוב.

אריסטו על השכל הפועל
.
.
(התרגום העברי לא טוב כל כך ואני מעתיק את התרגום האנגלי של מהד' רוס:

Since in every class of things, as in nature as a whole, we find two factors involved, (1) a matter which is potentially all the particulars included in the class, (2) a cause which is productive in the sense that it makes them all (the latter standing to the former, as e.g. an art to its material), these distinct elements must likewise be found within the soul.

And in fact mind as we have described it is what it is what it is by virtue of becoming all things, while there is another which is what it is by virtue of making all things: this is a sort of positive state like light; for in a sense light makes potential colours into actual colours.

Mind in this sense of it is separable, impassible, unmixed, since it is in its essential nature activity (for always the active is superior to the passive factor, the originating force to the matter which it forms).

Actual knowledge is identical with its object: in the individual, potential knowledge is in time prior to actual knowledge, but in the universe as a whole it is not prior even in time. Mind is not at one time knowing and at another not. When mind is set free from its present conditions it appears as just what it is and nothing more: this alone is immortal and eternal (we do not, however, remember its former activity because, while mind in this sense is impassible, mind as passive is destructible), and without it nothing thinks.)

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 26, 26 - השכל הפועל (אידיאת הטוב, ספירת מלכות), Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על 26 – השכל הפועל (אידיאת הטוב, ספירת מלכות)

  1. י.ד. הגיב:

    דווקא את הפוסט הזה שכמעט כולו מבואות הייתי שומר לבלוג השני של עיונים אריסטוטליים או לימוד מורה נבוכים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s