23 – עוד המשך על הרצון. בעיקר בעניין דרך הלימוד של נושאים כאלה

הדברים הם התייחסות לתגובה האחרונה של יניב ברשימה הקודמת, וזה צמח לכדי רשימה בפני עצמה.

מה שכתבת לגבי הדיאלוג, "זה כמובן לא הוכחה כלום, זה פשוט תחושה פנימית". בסופו של דבר אין שום הוכחה לשום דבר חוץ מתחושה פנימית. המשפטים הראשונים של המתימטיקה והלוגיקה אין להם הוכחה לוגית או מתימטית. הם הבסיס להוכחות. והם עצמם ידועים לנו רק מכח תחושה פנימית.
העבודה של בירור האמת היא להסתכל היטב היטב על התחושה הפנימית בכל דבר, למשמש לרחרח לחפור ושוב לחפור עוד ועוד, לנסות לקלף אולי מסתתר משהו אחר מאחרי זה. נניח שמבחינה מתימטית אין הוכחה לכך שבאמת אחד ועוד אחד זה שתיים, ונניח שזה באמת שתיים (יש חולקים על ההנחות אבל לא כאן המקום). אז אני אוחז שאחד ועוד אחד זה שתיים רק מכח תחושה פנימית, שהרי אין לזה הוכחה מתימטית כי זה בסיס להוכחות, זו הנחה ראשונית. זו תחושה שאני מהר מבין שאני יכול לסמוך עליה כהכרה שכלית של האמת. כלומר השכל העיוני הוא כמו עין והוא רואה את זה כמו שעין רואה שעכשיו יום, וכאן אין לי סיבה לחשוב שהראיה שלו משובשת.
אם נניח הדוגמנית הכי מפורסמת שלחה לי מכתב שהיא בחרה בי, ואני מאז בוער באהבה, אחרי קצת הסתכלות על התחושה הפנימית הזו אני יכול לראות שזו אשליה ובאמת אני מרגיש רק כבוד של טיפוח האגו הגברי.
אני מתכוון שהמקור לאמת הוא תחושה פנימית, והשכל עושה על זה ביקורת אם זה אשליה או תחושה צלולה.
חז"ל אומרים את זה על אברהם ושרה, שהיא גדולה ממנו בנבואה, ובכל זאת ההחלטה הסופית היא שלו. מכך שהקב"ה אמר לאברהם על מקרה מסויים שמע בקולה משמע שברגיל הוא לא היה שומע בקולה למרות שהיא נביאה גדולה ממנו. וביאר רבי ירוחם שאמנם התחושה הפנימית שלה יותר עמוקה וקולטת, אבל את הביקורת השכלית על אותה תחושה שהוא שומע ממנה, לברר את האמת הצלולה מפסולת הטעויות, הוא עושה יותר חריף וחזק.

לגבי התחושות של עבודה יצירתית בכל תחום, יש להסתכל עליהן מאוד לעומק, לחפור הרבה ולנסות לקלף את הדברים עד הגרעין. אולי האושר על יצירה אמיתית נובע מתחושה של כבוד, אקבל הכרה ואכנס לנצח. וכו' וכו'. אבל האפשרות שמשהו אחר מסתתר כאן לא אומרת שזה תמיד כך. וגם השאלה אם זו אותה הרגשה כמו להצליח לשרוד או אפילו האושר כשנולד לי בן שזו לא בחירה שלי, וכיו"ב, או שזה משהו אחר לגמרי מבחינת התחושה הפנימית, בגלל שזה יצירה (לא דווקא אמנות, כל דבר יכול להיות יצירה ויכול גם לא. יש גם אמנות שהיא לא באמת יצירה). והמיוחד שביצירה הוא שהיא באה מהבחירה החופשית שלי. זה דורש הרבה מאוד הסתכלות על התחושות. בגלל זה כתבתי שאני עוד מתבשל עם זה. כי להסתכל על תחושה זה לחיות מתוך הסתכלות מודעת ומיוחדת עליה, לתקופת זמן, חצי שנה או שנה. צריך להיות איתה, להתיידד ולהתקרב, לרכוש אמון, לתת לה להיפתח אלי ולאט לאט לגלות לי את סודותיה.

מקור הידע הוא רק מהתחושות הפנימיות. אבל הן כל כך מטעות ומבלבלות ומלאות דמיונות ואשליות ושקרים. ולפעמים השקר מתוחכם מאוד, לפעמים יש רגש מאוד חריף, ודווקא הוא הקליפה השקרית, ולפעמים האמת מאוד לוחשת בשקט. העיקר הוא לעמול להבחין ולברר מתחושות הפנימיות מה האוכל ומה הפסולת. וזה מקצוע שצריך ללמוד ודורש הרבה מאוד השקעה. זה עיקר היגיעה והעמל של רכישת הדעת.
הסתכלות פסיכולוגית היא יסוד גדול לבירור האמת גם מבחינה פילוסופית. אפילו מתימטית. למשל דיברתי עם מתימטיקאי רציני, הוא טען בתוקף שמספרים כמו שורש של מינוס אחד, או שורש של שתיים, או פאי, וכו', קיימים במציאות כמו כל מספר "רגיל". כדי לבצע פעולות מתימטיות מסויימות צריך להניח שמספרים כאלה הם לא רק סימון ריק לאבסורד, אלא קיימים ממש. ואני שאלתי אותו אם נהיה באי בודד ויש לו תפוח ואני אציע לתת לו שורש של מינוס 1 של עגל מפוטם בעד התפוח, האם הוא יסכים?
אז נכנסנו לשאלה מה הפירוש של "קיים במציאות", על איזו מציאות מדברים כאן. ואם אומרים מציאות מתימטית מה הפירוש של ביטוי כזה? מה ההבדל בינה למציאות של שורש מינוס אחד של תפוח שאני לא יכול לאכול אותו. כאן כבר נכנסנו לתחום של תחושות פנימיות שמכוחן הצהרנו שטענה כזו וכזו בויכוח המתימטי הזה היא אמת או לא. והיה צריך להשתמש בהתבוננות פסיכולוגית להבין על מה אנחנו מדברים, מה הויכוח בדיוק, מה ההגדרה של הטענות, מה השוני בין נקודות המבט, ולמה זה חשוב לכל אחד מאיתנו אם זה כך או כך. מה מניע אותנו להתקוטט על זה.
המעבדה הכי טובה ללמוד את המקצוע הזה הם יחסי זוגיות. כשהם הופכים רציניים ועמוקים, תמיד מגיעים ריבים, שבהם אני טוען את מרגישה כך ואני מרגיש כך. את לא מספיק חמה אלי ואני זקוק ליותר חום. את כועסת עלי כי את עצבנית על משהו אחר. וכו' וכו'. והיא טוענת מה שאתה אומר שני מרגישה זה לא נכון. אני רוצה לתת לך חום, רק שאתה חונק ואתה בור בלי תחתית אז אני לא יכולה. וכו' וכו'. האינטרס, השוחד, להתעקש, הוא עצום. אבל אם רוצים שהזוגיות תמשיך לצמוח ותהיה התקרבות עם הזמן, ושזה לא ידעך ויתפרק, יש הכרח גמור ללמוד לראות מעבר לתחושה הפנימית הצועקת והברורה, ולראות שמאחריה מסתתר משהו אחר, שמאחריו גם לפעמים מסתתר משהו אחר. אולי אני לא זקוק לכל כך הרבה חום, אבל אני מפחד מנטישה ומרגיש שבלי שכל הזמן אהיה במצב של חמימות הדדית תבוא נטישה. ואולי הפחד מנטישה הוא רק כי חסר לי חופש ו"ספייס" ביחסים, והם חונקים אותי, וזה מעורר בי רצון סמוי לפרק אותם, ומצד שני אני אוהב ומפחד מהפירוק ומזה בא פחד הנטישה. אני סתם כותב דוגמה שטחית מאוד, הכוונה רק לנסות לצייר באופן פשטני וגס על מה מדובר. לפעמים פסיכולוג עושה ניתוחים כאלה אודותינו בעצמו ואומר לנו. ומגיעים מזה לדברים מופרכים מאוד. כיוון שזו עבודה שרק האדם בעצמו יכול לעשות עם עצמו, והוא זקוק לא לפסיכולוג שיפרש אותו אלא לאשתו שתתקוטט איתו (אני כמובן לא פוסל טיפול פסיכולוגי במצב שהוא נדרש ונעשה היטב, זה לפעמים מציל חיים. (טיפול טוב הוא לרוב כזה שהפסיכולוג משמש כמיילדת ועוזר לאדם להוציא את ההבנות מעצמו, ולא מלביש עליו הבנות של הפסיכולוג).

העבודה הזו היא גם היסוד לפילוסופיה או לימוד תורה. בפילוסופיה תמיד מה שלבסוף מנחה הוא תחושה פנימית לגבי האמת. להגיע לתחושה זה לא קשה, הקשה הוא לברר ממנה את הדיוק הצלול שלה. בגלל זה צריך ללמוד בחברותא. וכתוב שמי שלומד לבד תורתו משתבשת. כי תלמידי חכמים הם "בעלי תריסין", לוחמים שרבים ומתקוטטים ונלחמים. ואחרי הריב נעשים אוהבים. הכוונה עוד יותר אוהבים מקודם, כי גם אתמול כבר רבו ונעשו אוהבים. וזה ממש כמו תהליך צמיחת והעמקת האהבה בין ני הזוג שנעשה על ידי הריבים והפיוסים.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 23, 23 - עוד המשך על הרצון. בעיקר בעניין דרך הלימוד של נושאים כאלה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 23 – עוד המשך על הרצון. בעיקר בעניין דרך הלימוד של נושאים כאלה

  1. יניב הגיב:

    אתה צודק, בסופו של דבר הנחת היסוד של כל דבר מגיעה מתחושה פנימית או אמונה כלשהי וצריך מצד אחד בירור אישי עמוק ומצד שני לימוד בחברותא ובכלל יחסים עם בני אדם אחרים כדי להעמיד את התחושות הפנימיות במבחן המציאות.

  2. מם80 הגיב:

    התורה אומרת: כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה. משמע שבד"כ אברהם היה שומע לקול שרה, ולא צווה אלא לדקדק ולהתבונן בדבריה אם בראיה ראשונה תוכן דבריה אינו לטעמו. פירש הרב יחיאל יעקב וינברג: "כאן גילתה התורה את כל כובד המשקל וההערכה שייחס אברהם אבינו לדעתה של שרה אשתו. אברהם הכיר בזה בכוח המיוחד של האישה, כוח הבינה וחוש ההבחנה… האיש רואה את הדברים, מודד ותוכן ושוקל, חוקר ודורש בקל-וחומר ובגזרה-שווה ובנין-אב ובכל מידות שהתורה נדרשת בהם. אך האישה כוחה הבולט אינו בכל המידות הללו, אלא בשמיעה והבחנה". והנצי"ב פירש שאברהם היה גדול בנבואה משרה, אבל ברוח הקודש היתה שרה מצוינת יותר מאברהם. ופירש: בקולה משמע שידקדק ויתבונן בדבריה (ויבין שצדקה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s