22 – המשך הרשימות הקודמות. בשאלה מה החלק באדם שעושה את הבחירה בין טוב לרע.

ר' שמעון כהן במכתבו שאל, מה החלק באדם שעושה את הבחירה בין טוב לרע.

האדם הוא הרכבה של בהמה ומלאך. יש בו נפש בהמית ומצד זה הוא כמו בהמה, או כמו ילד שכל ילד כשהוא קטן הוא מין של בהמה, שעדיין אין בו את השכל העיוני שמבדיל בין אדם לבהמה. (אגב האסוציאציה הנפשית שמתעוררת בנו כשאנו שומעים שיש באדם צד של בהמה היא של צד מכוער, גס, טמא, מלא יצרים אפלים וכו'. אבל הרי יש בהמות מאוד נחמדות, כמו שה וטלה, צבי (במבי…), יונה וכו'. וישראל נמשלו בבהמות כאלה ללמד שצד הנפש הבהמית אינו בהכרח מכוער ורע. ויש עוד בהמה מוכרת לכל והיא תינוק אנושי. עד גיל שלוש עשרה האדם הוא בהמה ממש, כלומר הוא מין של בעל חיים בלי מה שמבחין בין בעל חיים לאדם. וכבר הארכתי בספר אדם חי בעניין זה, איך להכיר את הנפש הבהמית וללמוד לאהוב אותה ולהכיר את מעלותיה ואת מה שהחיות הנפשית של האדם נובעת ממנה, ולהתייחס אליה כמו הורה לילד וכו').

ומצד שני יש את הנפש האלהית שהיא כמו מלאך.

הבחירה החשובה היא הבחירה בין טוב לרע, כשהמשיכה לטוב באה מהנפש האלהית והמשיכה לרע באה מהנפש הבהמית.

(כתבתי הבחירה החשובה כי יש גם חופש בחירה באיזה טעם של גלידה לבחור אבל לא מכח זה יש מעלה של בחירה באדם ולבחירות כאלה אין הרבה משמעות. אמנם בחירות כאלה אינן ריקות לגמרי ממשמעות. למשל שמעתי פעם אצל זוג צעיר בתחילת דרכו שהאשה אמרה בטרוניה אתה בכלל לא מכיר אותי, אתה אפילו לא יודע איך אני שותה את הקפה שלי, כמה סוכר ועם חלב או לא, ואיזה צבע אני אוהבת. כמו כל בחירה שבאה מחופש היא קובעת מהות. ובקשר אהבה שכולל את כל הרבדים של האדם יש חשיבות גם למהות כזו.)

השאלה החשובה שהועלתה במכתב היא איפה המקום שבוחר, או מי בוחר.

החלק הבהמי לא יכול לבחור כי הוא כמו בהמה או תינוק. החלק האלהי שהוא כמו מלאך אמנם יש למלאכים בחירה מעצם העובדה שהם חיים ובעלי שכל, אבל הם תמיד בוחרים בטוב. (אני מתייחס כאן למלאכים לפי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה שהם השכלים הנבדלים שמדובר בהם אצל אריסטו. אבל גם גישות אחרות לעניין של מלאכים לא יחלקו על זה)

מה שהמלאכים תמיד בוחרים בטוב, זהו כמו שאני יכול לבחור באופן חופשי (לפי דברי הרמב"ם בשמונה פרקים שיש מצוות גם בשכל והוא לא מחוייב בפעולתו) לחשוב שאחת ועוד אחת הן שלוש, ואני יכול להחליט שאני רוצה לכרות את ידי, אלה לא באמת בחירות כי בוודאי לעולם לא אעשה כך. מה שיש לבחור בו ידוע בצלילות ואין עיוורון ושוחד ומשיכה.

אם כן איזה חלק באדם הוא העושה את הבחירה. לכאורה יש באדם רק את שני החלקים האלה, וכל אחד מהם מושך לצד שלו, ומי מחליט ובוחר וקובע למעשה מי מהם יגבר?

.

הביאור הוא שהבחירה נעשית על ידי הרצון. והרצון הוא מעל ההווייה, לכן אין לו מקום ידוע. ליצר הטוב ויצר הרע, או נפש אלהית ונפש בהמית, יש מקום ידוע. והרי הם רוחניים ואינם תופשים מקום. אלא הכוונה שהם דברים שקיימים, שהם "משהו", יש להם מציאות ויש להם מהות כלומר הגדרה (גם אם איננו יודעים את ההגדרה זה רק מקוצר דעתנו, או מקוצר השפה שלנו, אבל מצד עצמם יש להם הגדרה). הם קבועים, הם נשארים אותו הדבר גם כשהזמן עובר. גם דברים שאין להם גוף והם רוחניים הם משהו שקיים במציאות. לכן הם חלק מהמערכת של כלל המציאות, ומבחינה זו אפשר לומר שיש להם מקום. מקום היינו היחס וההגדרה והגבולות שלהם בתוך כל שאר מרכיבי המציאות, בין גשמיים ובין רוחניים מופשטים מחומר. המציאות היא הטבע, והיא מערכת של דברים גשמיים ומופשטים מחומר, שקיומם מוגדר, כלומר כל דבר הוא הוא ולא משהו אחר, ויש המשכיות לקיומם, כלומר אותו הדבר שהיה ברגע זה הוא אותו דבר עצמו ברגע שבא מייד אחריו. יש להם המשכיות של קיום שזהה לעצמו במשך הזמן מכח שהם משהו מוגדר ובעל מהות שיש לו מציאות.  כלומר מה שכסא הוא כרגע כסא, לא משאיר פתוח שברגע הסמוך הוא יכול להיות שולחן או כל דבר אחר, אלא זה מחייב שגם ברגע הבא הוא יהיה כסא (אלא אם כן יפעל עליו כח שיגרום בו שינוי). כל זה נובע מכך שיש לו הגדרה שאומרת מה הוא, וההגדרה היא קיומו והיא לא משתנה ולכן קיומו לא משתנה (שוב אלא אם כן משהו שי לו כח לשנות אותו לפי חוקי הטבע פועל עליו).  כל הדברים שבטבע, בין הגשמיים ובין המופשטים, יש להם סדר, הם מאורגנים, הם כפופים לחוקיות שהיא הכח שמשליט את הסדר. מבחינה זו כיוון שאפשר להגדיר את מקומם בתוך הסדר יש להם מקום, גם אם הם מופשטים מחומר.

מכן נובע שיש מקום ליצר רע ויש מקום ליצר טוב, אע"פ שאינם גשמיים. וחז"ל והראשונים אומרים שכל יצר מושך לצד שלו, והאדם צריך להתגבר על היצר ולהכריע במאבק. השאלה על מה מדברים כשאומרים ש"האדם" צריך להתגבר על היצר. מי זה האדם הזה, האם הוא הנפש האלהית או הנפש הבהמית. הנפש הבהמית ודאי אינו, אבל גם לא יתכן שהכוונה לנפש האלהית כי היא זו שמושכת לטוב תמיד ומצידה הבחירה תמיד תהיה בטוב ומצד עצמה אין לה משיכה לרע וגשמיות. ועוד מאיפה יהיה לה את הכח להכניע את היצר הרע, משמע שהוא קיים והיא קיימת, ואין לאחד מהם שלטון על חברו.

או "אדם" שצריך להתגבר על היצר פירושו הרצון של האדם. הרצון אין לו מקום, כיוון שהוא קודם למציאות ולטבע ולמהות ולהגדרה ולחוקיות וכו'. הוא מעל כל זה.

.

.

כל זה נאמר במדרש, ויקרא רבה ד' ה':

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וגו', תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה בוֹ בִּכּוּרוֹת נָאוֹת, וְהוֹשִׁיב בּוֹ הַמֶּלֶךְ שׁוֹמְרִים, אֶחָד חִגֵּר וְאֶחָד סוּמָא, וְאָמַר לָהֶן הִזָּהֲרוּ עַל בִּכּוּרוֹת הַנָּאוֹת הָאֵלּוּ, לְיָמִים אָמַר חִגֵּר לַסּוּמָא בִּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס, אָמַר לוֹ סוּמָא הָבֵא וְנֹאכַל, אָמַר לוֹ חִגֵּר וְכִי יְכוֹלְנִי לְהַלֵּךְ, אָמַר סוּמָא וְכִי רוֹאֶה אֲנִי, רָכַב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וְאָכְלוּ אֶת הַבִּכּוּרוֹת וְהָלְכוּ וְיָשְׁבוּ לָהֶם אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ. לְיָמִים נִכְנַס הַמֶּלֶךְ בְּאוֹתוֹ פַּרְדֵּס אָמַר לָהֶן הֵיכָן הֵם הַבִּכּוּרוֹת הַנָּאוֹת, אָמַר לוֹ סוּמָא אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכִי רוֹאֶה אֲנִי, אָמַר לוֹ חִגֵּר אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכִי יָכוֹל אֲנִי לַהֲלוֹךְ, אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ מֶה עָשָׂה לָהֶן, הִרְכִּיב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וְהִתְחִילוּ מְהַלְּכִין, אָמַר לָהֶן כָּךְ עֲשִׂיתֶם וַאֲכַלְתֶּם אֶת הַבִּכּוּרוֹת. כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לַנֶּפֶשׁ מִפְּנֵי מַה חָטָאת לְפָנַי, אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אֲנִי לֹא חָטָאתִי הַגּוּף הוּא שֶׁחָטָא, מִשָּׁעָה שֶׁיָּצָאתִי מִמֶּנּוּ כְּצִפּוֹר טְהוֹרָה פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר אֲנִי, מֶה חָטָאתִי לְפָנֶיךָ. אוֹמֵר לַגּוּף מִפְּנֵי מָה חָטָאתָ לְפָנַי, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אֲנִי לֹא חָטָאתִי נְשָׁמָה הִיא שֶׁחָטְאָה, מִשָּׁעָה שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנִּי כְּאֶבֶן שֶׁהֻשְׁלַךְ עַל גַּבֵּי קַרְקַע אֲנִי נִשְׁלַךְ, שֶׁמָּא חָטָאתִי לְפָנֶיךָ. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן מֵבִיא נְשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף וְדָן שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ, ד): יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וגו', יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל לְהָבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה, וְאֶל הָאָרֶץ לְהָבִיא אֶת הַגּוּף, לָדִין עַמּוֹ.

.

תָּנֵי רַבִּי חִיָּא מָשָׁל לְכֹהֵן שֶׁהָיָה לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים אַחַת בַּת כֹּהֵן וְאַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל, וּמָסַר לָהֶן עִסָּה שֶׁל תְּרוּמָה וְטִמְאוּהָ, אָמַר לָהֶן מִי טִמֵּא אֶת הָעִסָּה, זוֹ אוֹמֶרֶת זוֹ טִמְאַתּוּ וְזוֹ אוֹמֶרֶת זוֹ טִמְאַתּוּ, מֶה עָשָׂה הַכֹּהֵן הִנִּיחַ לְבַת יִשְׂרָאֵל וְהִתְחִיל מִדַּיֵּין עִם הַכֹּהֶנֶת, אָמְרָה לוֹ אֲדֹנִי כֹּהֵן מִפְּנֵי מָה אַתָּה מַנִּיחַ אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל וּמִדַּיֵין עִמִּי, וַהֲלוֹא לִשְׁנֵינוּ מְסַרְתָּהּ כְּאֶחָת. אָמַר לָהּ זוֹ בַּת יִשְׂרָאֵל וְאֵינָהּ לְמוּדָה מִבֵּית אָבִיהָ, אֲבָל אַתְּ בַּת כֹּהֶנֶת וְאַתְּ לְמוּדָה מִבֵּית אָבִיךְ, לְפִיכָךְ אֲנִי מַנִּיחַ אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל וּמִדַּיֵּין עִמָּךְ. כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף עוֹמְדִין בַּדִּין, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מַנִּיחַ הַגּוּף וּמִדַּיֵּין עִם הַנְּשָׁמָה, וְהִיא אוֹמֶרֶת לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים שְׁנֵינוּ כְּאַחַת חָטָאנוּ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מַנִּיחַ אֶת הַגּוּף וּמִדַּיֵּין עִמִּי, אָמַר לָהּ הַגּוּף מִן הַתַּחְתּוֹנִים הוּא מִמָּקוֹם שֶׁהֵן חוֹטְאִין, אֲבָל אַתְּ מִן הָעֶלְיוֹנִים מִמָּקוֹם שֶׁאֵין חוֹטְאִין לְפָנַי, לְפִיכָךְ אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הַגּוּף וּמִדַּיֵּין עִמָּךְ."

.

עיין בשפת אמת ויקרא תרמ"ז שהקשה למה לכתחילה המלך העמיד שומרים שאחד מהם חיגר והשני סומא, הרי ידע שכאלה לא יוכלו לשמור לו על הפרדס.

זו בדיוק השאלה שנשאלה לגבי הבחירה, איפה מקום הבחירה. העונש תלוי בבחירה, כשאין בחירה חופשית לא שייך עונש. הנפש אומרת לי אין בחירה כי אין בי צד גשמי, אני חיגר בלי רגליים. הגוף אומר גם לי אין בחירה כי אינני רואה את החכמה ולכן אין לי שני צדדים לבחור מהם, אני עיוור.

ההחלטה לרכב זה על זה, היא החלטה שבאה מהרצון. לכל אחד מהם יש רצון משל עצמו, הנפש רוצה רק חכמה והגוף רוצה רק הנאות בשר. אבל זה לא רצון חופשי. זה רצון שמתחייב מהטבע, שיש לו סיבות, רצון כזה יש גם לכל בעל חיים, ועל רצון כזה צדקו מפרשי אריסטו שאין לייחס אותו לבורא. זה עניין אחר לגמרי מהרצון החופשי שאינו משופע משום סיבה ושום טבע. הרצון החופשי הוא המאחד אותם. ההחלטה לרכב זה על זה לא באה מאחד מהם אלא היא משותפת לשניהם. ההחלטה הזו היא הרצון החופשי שמעל שתי הנפשות (האלהית והבהמית) והוא המאחד אותם, כלומר ממנו מציאותם נובעת.

יש שאלה גדולה, מה הוא המאחד את הגוף ואת הנפש. מדובר בעיקר באדם אבל גם בכל דבר יש חומר שהוא הגוף ויש צורה שהיא הנפש. הגוף והנפש לא רק מקושרים זה בזה כמו שור וחמור שרתומים לאותה מחרשה.  הם אחד ממש. המחשבה העכשוית, בעיקר בתחום פסיכותרפיה, מדברים על "גופנפש". כי כל הסתכלות של מרפא על גוף לחוד או נפש לחוד הם טעות. אין תשובה לשאלה האם מחלה מקורה בנפש ומשם היא מתבטאת בגוף, או שמקורה בגוף ומשם היא משפיעה על הנפש. מקורה תמיד בנפש וגוף ביחד כאחד כי הם אחד ממש ולא שני דברים שהורכבו זה על גבי זה.

לגבי גוף, הרי אנו רואים בפשטות שבשר קפוא במקרר זה לא אותו דבר כמו בשר של גוף חי. אם אני מסתכל על גופי החי, נוגע בו, זה לא שהרכיבו בשר כמו שיש לי במקרר לאכילה על עצמי. זה משהו אחר לגמרי בעצם מהותו. כמו למשל שאדם מצוייר ואדם חי הם משהו אחר לגמרי בעצם מהותם גם אם הם נראים אותו הדבר. למשל אם יציירו הולוגרמה תלת מימדית שיכולה לנוע ואי אפשר יהיה להבחין כלל בין זה לאדם חי, א שזה אותו דבר כמו אדם חי רק שיש הבדל בפרט אחד שבאדם חי יש נפש. אלא זה משהו אחר לחלוטין, בלי שום שייכות כלל מצד מהותו. וכך גם בשר חי הוא משהו אחר לגמרי מבשר מת.  ומזה נבין שגם נפש שהיא בגוף היא משהו אחר לגמרי מנפש מופשטת מגוף.

אם כן החיבור של גוף ונפש עושה משהו חדש שהוא אחר לגמרי במהותו מגוף לחוד ונפש לחוד. מה פועל את החיבור הזה, מה הוא המאחד את הגוף והנפש באיחוד גמור ומהותי כזה.

התשובה היא הרצון. לכן באמת חיגר וסומא שרוכבים זה על זה הם משהו חדש, הם אדם אחד שלם. והרכיבה זה על גבי זה היא הרצון, והא השומר האחד (ולא שיש שני שומרים שאין בהם תועלת ואז קשה קושיית השפת אמת למה בכלל לכתחילה העמיד המלך שומרים כאלה), ואותו הבורא דן, והדין הוא על השאלה האם הרצון הזה השיג את רצון הבורא והתאחד איתו.

(קצת מחקתי והוספתי כאן וייתכן שיש כפילות בדברים או חוסר סדר, עם מה שכתוב אחר כך, והקורא יבין את הכוונה)

.

כיוון שהרצון חופשי לגמרי, יש בו באמת שני צדדים לבחור. מה שיש דרישה ממנו להתגבר על הרע, הכוונה היא שרצון יכול להתייחס לרצון אחר. כמו ששכל עיוני הוא כמו עין שרואה, אבל הראיה הזו מאחדת והשכל נעשה אחד עם המושכל, כך יש גם ברצון יכולת התאחדות של רצון שמשיג רצון אחר ובהשגה יש התאחדות. כמ"ש לעיל על המשנה עשה רצונו כרצונך כו', שזו העבודה לשמה.

לכאורה אי אפשר להבין את העניין של לעבוד לשמה שלא על מנת לקבל פרס. אם לא יוצא לי מזה שום דבר, גם לא עולם הבא ולא עונג של קרבה אל הבורא ואהבה אליו ולזכות לאורו וחכמתו, (כמ"ש בהלכות תשובה פרק י' שלא יעבוד בשביל עולם הבא שהוא עונג קרבת הבורא והשגת חכמתו), אם כן למה שאעשה זאת. הרמב"ם אומר שיעשה את האמת משום שהיא אמת. למה לי לעשות את האמת סתם כך בלי סיבה, בלי שום עונש ובלי שום שכר וגם לא עונג של התאחדות ודבקות עם הבורא והנאה מזיו אורו ואהבתו. לעשות את האמת זו עבודה קשה, יש לי משפחה לפרנס ולטפל, ואני רוצה ומותר לי גם קצת להנות ולנוח, וכבר אין רגע פנאי. זה מותרות בשבילי להתחיל סתם לעשות אמת, ולהשקיע הרבה מממוני ומזמני ומכוחי בזה, רק כי היא אמת בלי שזה יביא לי שום תועלת וטובה, ולא לאף אדם אחר גם כן. גם לבורא זה לא משהו שהוא יסבול אם יחסר לו. אז בשביל מה?

כשרצון משיג רצון אחר ובזה הם מתאחדים, ההתאחדות עצמה נחווית כתכלית עליונה ולא צריך שום סיבה לזה.

למשל רבקה אמנו ראתה את השיירה של אליעזר, הוא ביקש ממנה מעט מים לשתות בעצמו, והיא שאבה בזריזות מים לכל השיירה וגם לגמלים.

למה היא עשתה את זה? מאיזו סיבה? מה יצא לה מזה? היא היתה ילדה בת שלוש שהיתה רועה עדרים גדולים והיתה לה עבודה קשה ומעט מנוחה. אין לה פנאי להשקות שיירת גמלים של אנשים זרים. זה לא היה מקום שומם, היו שם אנשים, הוא היה עשיר. בוודאי היה מוצא לשכור נער או גבר שישקו לו את הגמלים. היא היתה יכולה פשוט לתת לו מעט מים כמו שביקש ולחזור לענייניה והוא היה מוצא איך להשקות את הגמלים ולא היה בשום מצוקה.

גם אברהם אבינו שפתח את אהלו לכל מי שהגיע. הרי יכל לבדוק אם מי שמגיע נצרך באמת היה עוזר לו אבל בוודאי נכנסו אנשים שסתם רצו להכנס, וכי יש לאברהם זמן פנוי כל כך הרבה, ואין לו משהו יורת מועיל לעשות, עד שיוכל לארח סתם אנשים שהתחשק להם להכנס סתם כך.

אלא הרצון שלה התאחד עם הרצון של אליעזר, וכן הרצון של אברהם עם רצונם של האורחים. וממילא זה כבר נעשה תכלית לעמה אע"פ שאין בזה הגיון, בלי צורך בשום סיבה שכלית אחרת.

.

למשל לעשות דברים שמועילים לי או למשפחתי נחשב הגיוני. להרויח כסף, להנות, לקנות בית ורהיטים וכו'. אף אחד לא שואל מה ההגיון במעשים כאלה. התשובה היא כי זה מיטיב איתי ועם משפחתי ומי שנדיב יאמר גם עם אחרים. למה להיטיב עם עצמי או עם אחרים זה הגיוני? באמת זה לא הגיוני כלל אלא זה רק נובע מחוקי הטבע שמוכרים לנו. כמו שאנחנו אומרים שהגיוני שתפוח יפול למטה. ונראה לנו לא הגיוני שתפוח יפול למעלה או הצידה או לא יפול כלל.  באמת אין שום הגיון שתפוח יפול למטה ולא לצד אחר. אם היינו חיים בעולם שדברים תמיד נופלים למעלה וחוק הגרביטציה היה מנוסח לפי זה וכל סדר חיינו היה בהתאם (היינו מרצפים את התקרה ומניחים עליה כסאות ושולחנות וברצפה היינו תולים מנורות), היה נראה לנו מאוד שכלי והגיוני שדברים יפלו למעלה ולחשוב שדבר נופל למטה זה היה נראה דברי שטות לא הגיוניים.

השכל שלנו אינו אלא תבנית הטבע שבו אנו חיים. השכל הוא רק עין, הוא צילום של המציאות. הוא לא קובע שום חוקים, הוא לא קובע על שום דבר האם הוא הגיוני או שכלי. השכל רק רואה מה קורה במציאות, ומה שבמציאות קיים כחוק נראה לשכל שכלי והגיוני. ואם המציאות היתה אחרת והיתה מציאות שבה אחת ועוד אחת הם שלוש, זה היה נראה לנו שכלי והגיוני מאוד.

כלומר השכל הוא רק חיבור למציאות כמו שהיא. וכל מה שאנו עושים כי זה הגיוני זה רק כי כך מתחייב מהמציאות. הטבע הוא כזה שבו כל דבר מתאמץ להיטיב על עצמו להשיג עונג ובטחון וכו'. אם הטבע היה כזה שלכ דבר מבקש להזיק לעצמו לייסר את עצמו, היינו פועלים כך בגלל שזה היה נראה לנו מאוד הגיוני.

הכרתי אשה שאהבה מאוד גבר מסויים שלא היה לו מקצוע ופרנסה. והיא התחתנה עם גבר אחר שהיה לו עסק מצליח. וההסבר שלה היה "כי אני צריכה להיות רציונלית". היה נראה לה שכלי לחפש טובת עצמה, ופרנסה ברווח היא יותר טובת עצמה מאהבה לבעלה.

למה זה שכלי? איזה כורח שכלי לוגי יש לבקש רווחה כלכלית. יבוא מישהו אחר ויזרוק את כל ממונו לפח האשפה ויאמר שדווקא זה שכלי. איזו הוכחה שכלית מכריעה מבחינת השכל נוכל להביא מי צודק?

באמת ההכרעה היא רק מכח הטבע, כלומר המציאות. לבקש רווחה כלכלית מתאים למה שאנו רואים שקורה בטבע (הפסיכולוגיה זה גם חלק מהטבע).   כמו שמה שתפוח נופל דווקא למטה מתאים למה שאנו רואים בטבע ולכן נחשב שכלי והגיוני. הכוונה היא שרואים שהשכל נגזר מהמציאות והטבע והוא לא משהו עצמאי.

הרצון אם הוא משיג רצון אחר ומתאחד איתו, ומכח זה פועל, כמו שרבקה השקתה את הגמלים, זה גם התאמה למציאות. במציאות יש את הרצון של אליעזר ורבקה התאימה את רצונה אליו.

כלומר להשקות גמלים של אדם זר הוא לא יותר ולא פחות הגיוני ושכלי ורציונלי, מאשר לחפש לעצמי רווחה כלכלית. החיפוש של רווחה כלכלית הוא התאמה של התודעה שלי למציאות ברובד מסויים שלה, והתאחדות הרצון שלי עם רצון אחר הוא התאמה של התודעה שלי למציאות ברובד אחר שלה.

.

.

כל מה שכתבתי כאן כתוב בספר שערי קדושה ג' ב' (מרבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י).

זה לשונו:

"ומעתה נתבאר כל תשובות השאלות שכתבנו בתחלת שער זה. כי הנה אור מחצב הנשמות פנימי ועליון מאור מחצב המלאכים ולכן הן משרתיו, כי על ידו נמשך הארתם וחיותם מאור העשר ספירות אליהם:

וזהו סוד (ישעיה ל"ג ז') הן אראלם צעקו חוצה, כי כשאין נמשך מהעשר ספירות שפע לנשמות ישראל הפנימים מהן, חסרה השפעתם שהן חיצונים אליהם נמצא שצעקו בזמן החרבן להיותן חוצה מהנשמות. ולכן לא ירדו להתלבש גם הן בעולם הזה בגוף כי בהכרח היו נאבדים על ידי הקליפות, כי אפילו הנשמות הפנימיות אין בהם כח לעמוד בפני הקליפות כל שכן הם. והראיה מהנפילים שבקשו לירד ונאבדו מן העולם וימחו לעתיד לבוא, וגם סיבה גדולה מזו כי לגרעונם לא היו יכולין להמשיך שפע לכל העולמות כי אם מבחינתן לחוץ, ואפילו זה אי אפשר, כי הן בעצמן אינם ממשיכין שפע לעצמן כי אם על ידי הנשמות. אמת היא כי הנשמה שבעולם היצירה גרועה מהמלאך שבבריאה, ועל דרך זה בשאר העולמות, אמנם הנשמה שבבריאה, גדולה ממלאך הבריאה עצמה וכן בכל עולם בעצמו:

גם נתבאר גדולת הנשמה כי הוא אור מתילד ונמשך מאור העשר ספירות עצמן שלא על ידי אמצעי, ולזה נקראו (דברים י"ד א') בנים אתם לה' אלהיכם, כי הם בבחינתם כבן מתאחז באביו בתכלית ונמשך ממנו, וזהו סוד (ב"ר מ"ז) האבות הן הן המרכבה אל אור העשר ספירות הרוכב עליהם שלא על ידי אמצעות אור אחר וזהו סוד (ישעיה מ"ט ג') ישראל אשר בך אתפאר, כי לבוש האדם הוא תפארתו כמו שכתוב (שם ס"א י') כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה:

והנה אור הנשמות לבוש לאור העשר ספירות, וזהו סוד (שה"ש ו, ב): "דודי ירד לגנו" שהוא העולם הזה ל'רעות ב'גנים ו'ללקוט ש'ושנים נוטריקון לבוש, כי לוקט נשמות הצדיקים המריחין כשושנים על ידי מעשיהם בעולם הזה ולוקטם להתלבש אורו בהם, וזהו סוד (דברים ד' ד') ואתם הדבקים בה', דבוק גמור עם אור העשר ספירות מה שאין כן בכל הנבראים וזהו שכתוב (ירמיה י"ג י"א) כי כאשר ידבק האזור במתני איש כן הדבקתי אתכם אלי כל בית ישראל:

גם נתבאר ענין היצר הטוב והיצר הרע שבאדם מה ענינם. כי הם שתי יצירות נתוספו באדם זולת נשמתו והם אור מאור המלאכים ונקרא יצר הטוב ואור מאור הקליפות הנקרא יצר הרע חוץ אל יצר הטוב וקליפה אליו, אך הנשמה עצמה של האדם פנימית מכולם, ולהיותה פנימית וגם כי היא הנקראת עצמות האדם לכן יש בידו בחירה להטות למקום שירצה כי גדול הוא מהן, האמנם עיקר נטיתו אל היצר הטוב כי הוא קדוש כמוהו וגם כי הוא יותר סמוך אליו, אך הגוף עיקר נטיתו אל היצר הרע כי שניהם מצד הרע וגם שהן סמוכין יחד. והנה בבחינה זו היא קטטת החומר עם הנשמה כי כיון שהנשמה אינה פועלת המצות אלא על ידי הגוף אשר נוטה יותר אל היצר הרע בבחינה זו יש קושי גדול להכניעם:

הרי נתבאר כי בבחירת הנשמה יכולה להטות אל היצר הטוב אך להיותו צריך לפעולות הגוף יש לו טורח גדול להכניע היצר הרע, והבן כל זה היטב איך אחר הפטירה אין עונש לא לנשמה ולא לגוף עד שיתלבשו יחד כבהיותן בחיים:"

.

.

אגב ראיתי פרפרת נחמדה בעניין זה שכתב ד"ר רחל רייך.

בזוהר חדש (כרך ב (מגילות) מגילת רות לט ע"ב) בנוסח של המשל כתוב פיסח וסומא ולא חיגר וסומא כמו אצלנו. פיסח הוא בלשון הקודש, וחיגר הוא תרגום של פיסח לארמית תלמודית כמ"ש רש"י בסנהדרין קו ב.

ביוונית "פסיכה" היא נפש ו"סומה" הוא גוף. וזה דומה לפיסח וסומא.

אגב בזוהר חדש יש לא מעט עניינים שהדיון בהם הוא בפילוסופיה היוונית, והוא מתייחס לאלכסנדר מאפרודיסיאס כאל אחד מהתנאים חכמי התורה. עיין בזה כאן. ולא הארכתי בזה כי אין בזה חידוש שהרמב"ם כבר כתב (במורה נבוכים חלק ב' פרק יא) שחכמת אריסטו היא חכמת התורה והיתה גם אצל חכמי ישראל רק שנעלמה מאיתנו בגלל הגזירות הקשות והריגת חכמינו.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 22 - המשך הרשימות הקודמות. בשאלה מה החלק באדם שעושה את הבחירה בין טוב לרע.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על 22 – המשך הרשימות הקודמות. בשאלה מה החלק באדם שעושה את הבחירה בין טוב לרע.

  1. פנחס רון הגיב:

    לניר שלום וברכה, נתקלתי באתר שלך במקרה (אין מקרים בעלם…), והתאהבתי בך, בכנותך, באמיתותך
    ובסיפורך האישי שהוא קרוב אלי, למרות שלא באתי מעולם החרדי.
    ןעכשיו. לעניין הרצון שאתה מעמיד אותו מעל ההוויה, ולא במהות האדם,
    והרי האדם הוא הרצון, כאשר "מת" בו הרצון (למשל, במצב של דיכאון קשה, או במצב סכיזופרני) –
    היכן הוא האדם?
    כשנחלש הרצון בד בבד נחלשת יכולת הבחירה.
    עם זאת אני מאמין שגם בדרגות הנמוכות של היכולת,
    עדין נשמרת יכולת בחירה בדרגה נמוכה
    (וגם במצבים הכי ירודים, לכל הפחות, האדם לא רוצה/לא בוחר לכאוב…)
    שבת שלום, פנחס

    • nirstern הגיב:

      תודה על הדברים מחממי הלב (:

      לגבי עצם העניין, אפשר לראות את זה גם שהרצון הוא מהות האדם, אבל השורש של אותה מהות הוא מעל התבניות שבהן אנחנו בדרך כלל חושבים, לכן הוא פחות מושג ומובן וניתן להגדרה, ומצד שני יותר חופשי, קם אחרי כל נפילה בכל מצב ותנאי גם כשזה לא הגיוני, ולא תלוי בשום דבר חיצוני.
      .
      עוד הערה,
      הרשימות האחרונות כאן, נוצרו לא כל כך בכוונה. יש רשימות קודמות יותר שכתבתי על החיים ומה אני חושב מתוך החיים שלי.
      באתר "עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית", שנולד כאתר נלווה לפירוש על המורה נבוכים, וכרגע השתלט על כל העניין, העיסוק הוא קודם כל לימוד תיאורטי עיוני של הפילוסופיה של אריסטו והרמב"ם. הקשר של זה לחיים, והיכולת שלנו לראות את זה בחיים, לא עולים לדיון כמעט. זה כמו למשל שבישיבות לומדים גמרא בעיון עם כל המפרשי הישיבתיים העמוקים, אבל זה לא לימוד הלכה למעשה. מי שבחיים הלכה למעשה תעלה לו שאלה, הוא לא יוכל לקבל תועלת ישירה, תשובות מנוסחות, מכל אותו לימוד עיוני רחב.

      כתבתי שם משהו בסדר גודל כמו 30-40 עמודי A4 באות קטנה, באופן ישיר על הנושא של הרצון והחכמה. מפוזר בכמה דיונים שונים שנקשרים לעוד נושאים. מלבד שזה נדון בנושא צדדי בעוד לא מעט דינים. הכל הוא בירור עיוני ולימוד של העניין ונסיון להבין דברי אריסטו והרמב"ם בזה והקשר של זה לעוד סוגיות.
      הדיונים שם מייגעים וארוכים ודקים ולמדניים מאוד, והם יכולים לעניין רק מי שעמל ללמוד את הסוגיות האלה בעמקות והרחבה מקסימליים. בעצם אין הרבה אנשים כאלה, ואני כותב לעצמי, הכתיבה עוזרת לי כמו חברותא ועוזרת גם לשמור את העניינים במקום נגיש. זה לא דיבור על החיים ולא "תורת חיים" ואל משה שנובע מהחוויות שלי בחיים. זה לימוד עיוני, כמו שבישיבה לומדים בבא קמא בעיון נמרץ.
      .
      הבלוג "אדם חי" בעצם התחיל כמקום להרחבות לספר שעמד לצאת בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשם הזה. העורכת של הספר אמרה שהוא ארוך מדי, ולכן יהיו חלקים מהספר שלא יהיו נדפסים בתוכו, אלא בספר יופיע ציון לאתר וייכתב שבאתר יש הרחבה באותו נושא.
      בסופו של דבר הספר לא נדפס, והשתמשתי בבלוג כיומן אישי לכתוב כל מיני דברים שהעסיקו אותי בחיים וחוויות ומחשבות שרציתי לשתף. זה בלוג שמכוון לכל אדם מן היישוב גם למי שלא מקדיש את חייו ללימוד מעמיק של אריסטו ורמב"ם.
      לגבי הלימוד העיוני של עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית, כתבו לי כמה מכתבים בנושאים הפילוסופיים, שבהם היו התייחסויות לכל מיני עניינים שהם לא רק פילוסופיה מקצועית אלא יכולים לעניין כל אדם. לכן פירסמתי אותם בבלוג של אדם חי. אבל אחרי שפירסמתי עלו שאלות ונכנסתי לעניינים עיוניים שצריכים הרבה מאוד הרחבה ולימוד כדי לעמוד על הכוונה בהם, ונעשה שעטנז כזה של דיבור של בני אדם נורמליים מעורב בסוגיות פילוסופיות מסובכות, שיש רק רמיזה אליהן ולא הסבר מפורט וברור שלהן, וזה יכול לגרום להטעיה ובילבול של מי שקורא. אולי באמת אפסיק להעלות לכאן מכתבים כאלה ומי שיתעניין בזה יוכל לקרוא בבלוג של עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית. .

      • י.ד. הגיב:

        ניר,
        אל תפסיק להכניס דברים כאלו. זה לא אותו דבר כמו בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית. ואנחנו מאד נהנים.

      • primegadim הגיב:

        לניר, ערב טוב.
        זה שאדם עם רצון חזק מסוגל להתגבר ולצאת ממצב קשה,
        לא אומר שרצונו נמצא באינמקום ובאינהוויה,
        "כיוון שהוא (=רצונו) קודם למציאות ולטבע ולמהות ולהגדרה ולחוקיות וכו'. הוא מעל כל זה."
        עובדה שאדם חסר משאבים רוחניים שרצונו מוחלש מסוגל פחות להתגבר ולצאת ממצב קשה.
        יתרה מזו, עצם העובדה שאדם יכול לחזק את רצונו (ע"י אימון, ע"י התמדה, ע"י סוגסטיה, ע"י תקווה, ע"י אמונה וע"י תפילה) מלמדת על כך שרצונו נמצא בו…

        באשר לאפשרות של בלבול כתוצאה מ "שעטנז כזה של דיבור של בני אדם נורמליים
        מעורב בסוגיות פילוסופיות מסובכות, שיש רק רמיזה אליהן ולא הסבר מפורט וברור שלהן",
        נראה לי שזה יכול לנבוע מהרצון הטוב להשיב תשובה מפורטת לשואל,
        כזו שאיננה מדלגת על שום נקודה. ואז יוצא ש "תפסת מרובה – לא תפסת".
        שלך, בהערכה, פנחס

        • nirstern הגיב:

          השאלה שלך מאוד טובה.
          יש כאן עניין קצת מבלבל. יש רצון ויש רצון חופשי. למשל אם אדם נמצא בסכנת מוות, נניח נמצא באמצע הים. יש אנשים שיוותרו ויכנעו ואחרי קצת מאמץ יטבעו. ויש אנשים שגם אחרי שכל הכוחות הפיזיים נגמרו עדיין יהיה בהם כח רצון אדיר ויצליחו להינצל בכוחות על אנושיים שנובעים רק מהרצון החזק.
          הרצון להינצל מטביעה הוא לא רצון חופשי לפי המורה נבוכים ב' כ', כי זה מוכתב מהטבע. הרי גם לבעלי חיים יש רצון כזה, וגם אצלם יש בעל חיים שאצלו הרצון חזק והוא ייאבק גם לאחר יאוש וכלות כל הכוחות הפיזיים, ויש מי שרצונו יהיה חלש. והרי המהר"ל אומר שרצון חופשי הוא צלם אלהים והוא המבדיל בין בני אדם לבעלי חיים.
          הרצון לא לטבוע הוא וודאי רצון, אבל הוא לא חופשי אלא טבעי. יש רצון טבעי ויש רצון חופשי והם שני דברים.

          (באמת יש קשר בין שני הדברים. במורה נבוכים א ע"ב כותב שכל המציאות היא בעל חיים אחד גדול, כדברי אפלטון בטימאוס, וכל מה שקיים הוא איבר של אותו בעל חיים. הרצון לא לטבוע, ובכלליות לא למות, הוא רצון חופשי אם שמסתכלים על הבעל חיים הגדול הכללי שהוא כל היקום. אותו בעל חיים כללי שהאו המציאות כולה, יש בו רצון חופשי לבחור בחיים ואל במוות. הרצון לחיות מתבטא בבעלי חיים שרוצים לחיות מצד שהם איברים של הגוף הכללי, ואצל אותו בעל חיים פרטי מבחינתו כפרט הרצון אינו חופשי כי הוא מוכתב וכפוי עליו מצד הגוף הכללי שהבעל חיים הפרטי הוא איבר שלו.
          המיוחד באדם, ומה שמגדיר אותו כצלם אלהים, הוא שיש באדם הפרטי עניין כללי שלם כאילו הוא לבדו כל המציאות כולה. כמו שאמרו כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא ויש עוד מקומות כאלה (למשל אם גויים אומרים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו או שנהרוג את כולכם, לא נותנים להם אחד מאיתנו ומניחים להם להרוג את כולנו. כי נפש אדם היא לא נמדדת בכמות מספרית. בגלל שהיא עולם מלא בפני עצמה). זו עוד סוגיא גדולה ואכמ"ל)

          יש עניין של כח מנטלי. זה אותו דבר כמו שיש מישהו עם כח גופני חזק מטבעו ויש מישהו שגופו חלש מטבעו. יש מורה שנכנס לכיתה וכולם שותקים ומפחדים בלי שהוא עושה שום דבר. מישהו שעוסק באמנויות לחימה אמר לי שבמדרגות הגבוהות הקרב מוכרע לפני שעשו תנועה אחת, כל אחד מרכז את הכח המנטלי שלו מול השני ושם זה מוכרע. מצביאי צבא, פוליטיקאים בכירים, עורכי דין גדולים, אנשי עסקים גדולים, מצטיינים לרוב בכח מנטלי חזק. גם ראשי ארגוני פשע. כמו כן יש אנשים שיכולים בהחלטה אחת להפסיק לעשן וכיו"ב. אנשים כאלה גם יצטיינו במאמצים כבירים להינצל ממוות במצבים אבודים, ולא יתייאשו. אחרי שיש בהם רצון, או יותר מדוייק החלטה כלשהי, שנולדה בגלל רצון או בגלל סיבות אחרות, גם אם זה רצון טבעי או סיבות שלא קשורות לרצון, הם פועלים בכח כביר לבצע את זה, כי מטבעם הם אנשים חזקים.

          הנושא שבו עסקנו הוא יותר החופש מאשר הרצון. אם הרצון נמצא בתוך המהות הטבעית של האדם, הוא ממילא כפוף לטבע האנושי ולמהות של האדם, ומהיכן יהיה בו חופש אמיתי ומוחלט וגמר כמו החופש של הבורא, שמכח זה הרצון מגדיר שהאדם הוא צלם אלהים לפי המהר"ל (ובמק"א ביארתי שהרמב"ם לא חולק על זה). ברור שיש רצון שנובע מהטבע האנושי, וגם בבעלי חיים יש רצון שנובע מטבעם. הם רוצים לאכול ולשרוד מסכנות ולהתרבות וכו'. יש בבעלי חיים גם רצונות יותר מורכבים. כלב רוצה לאהוב את המשפחה שהוא חי בה, כי זה טבעו לחיות בלהקה. צריך להוציא מהדיון את כל הרצונות הטבעיים כעין אלה, ולשאול רק איך יתכן חופש ברצון. רצון שלא נובע מהטבע. ואם כן מניין הוא נובע? מה מכתיב אותו?
          ואנו אומרים ששום דבר לא מכתיב אותו, וזה עצמו משהו לא טבעי. או אפשר לומר מחוץ לטבע, או מעל הטבע. זו השאלה שעסקנו בה, הנושא של כח הוא נושא שנמצא בתוך הטבע ויכול לחול גם על רצון חופשי אחרי שבחר משהו, ובאותה מידה ממש גם על רצון טבעי, שמוכתב מהטבע.

          • primegadim הגיב:

            "יש רצון ויש רצון חופשי
            הנושא שבו עסקנו הוא יותר החופש מאשר הרצון.
            אם הרצון נמצא בתוך המהות הטבעית של האדם,
            הוא ממילא כפוף לטבע האנושי ולמהות של האדם,
            ומהיכן יהיה בו חופש אמיתי ומוחלט וגמור כמו החופש של הבורא,
            שמכח זה הרצון מגדיר שהאדם הוא צלם אלהים לפי המהר"ל"

            שלום ניר,
            מתחיל להבין את העיון.
            ועולה שאלה:
            האם לא רצוי לחלק בין החופש ובין הרצון.
            כאשר מבינים את הרצון ככלי ביצועי שרק מבטא את ההחלטה החופשית שהתקבלה.
            וכשמדברים על רצון חופשי מתכוונים לחופש להחליט
            לאיזה מטרה ובאיזה אופן אנחנו מפעילים את הכלי הזה שנקרא רצון.
            ובהתאם לכך, קרוב לוודאי שכוונת המהר"ל היא להביע
            שהאדם נברא בצלם אלוהים ולכן יש לו בהקבלה
            גם חופש-בחירה-אלוהית.

            ואז הבירור שלנו יהיה פחות על הסמנטיקה של הרצון
            ויותר על שאלת חופש הבחירה מהבחינה הפילוסופית, הפסיכולוגית
            ומבחינת החוויה האישית.
            מה דעתכם?
            פנחס

            • nirstern הגיב:

              מסכים מאוד. המונח המקובל לדיון הזה הוא בחירה חופשית, שכדבריך מדבר על הבחירה ולא על רצון. כמדומני שביחס לבני אדם לא מדברים על פי רוב במונח של רצון חופשי אלא רק במונח של "בחירה חופשית". כנראה באמת כדי לא לבלבל בין הדברים.
              המונח רצון חופשי השתרבב בעצם בטעות למה שכתבתי, כי בקבלה מדברים על רצון עליון של הבורא, הם לא אומרים בד"כ "חופשי" כי זה מובן מאליו אלא רצון סתם, אבל צריך להדגיש שמדובר דווקא ברצון חופשי לחלוטין מכל סיבה ושאיפה וחסרון, ולא בסתם רצון, לאור הדיון בפילוסופים שאי אפשר לייחס סתם רצון לבורא באותו מובן של רצון אנושי טבעי רגיל, כי זה כרוך בחסרון ושינוי והפעלה מכח וסיבות חיצוניים.

              כך יצא העגל הזה, שבדיונים על בני אדם בספרי מחשבה ומורה נבוכים מדובר רק על בחירה חופשית ולא על רצון, והשתרבב אצלי בטעות גם לגבי בני אדם המונח רצון חופשי שאמרו אותו רק ביחס לבורא. ואתה צודק לגמרי שיש להעדיף את המונח המדוייק בחירה חופשית כי אם אומרים רצון זה מערבב דברים ומבלבל.

  2. יניב הגיב:

    אני שמח לראות שאתה ממשיך עוד לכתוב על נושא הרצון והבחירה כי זה נושא חשוב ומעניין ולדעתי הוא לב העניין כולו של הקיום שלנו. מצד אחד התשובות שלך נותנות לי כיווני מחשבה חדשים אבל מצד שני קשה לי לראות איפה זה מתיישב עם המציאות. כשאני בוחן את הבחירות שלי בעבר אני רואה שכולן מחוייבות המציאות, זאת אומרת שאני בוחר בהתאם למצב ולאופי שלי. קשה לי לראות איך הרצון החופשי הזה שאתה מדבר עליו (שהוא כביכול מעל המהות שלי) מתבטא בחיים שלי.

    אני מבין את הטענה שכשאנחנו מדברים על הרצון החופשי אנחנו בעצם מגיעים לגבול יכולת התפיסה שלנו אבל המדע לדוגמא הגיע למסקנה שהזמן לא היה קיים לפני המפץ הגדול ע"י התבוננות בחוקי הטבע (פיזיקה, קוסמולוגיה ומתמטיקה), זאת אומרת שהמדע הגיע לגבול יכולת התפיסה שלנו מתוך הטבע עצמו או במילים אחרות מתוך החיים עצמם ובעצם התאוריה שהזמן לא היה קיים מקודם מעוגנת במציאות שלנו כפי שאנחנו מכירים אותה. נראה לי שמה שאתה אומר על הרצון החופשי הוא מתוך עיון בספרים ואמונת חכמים ולא מתוך החיים עצמם, ואני לא מזלזל כי גם חכמי ישראל לדוגמא הגיעו מתוך עיון ואמונה למסקנה שהזמן נברא הרבה לפני שהמדע הראה את זה מתוך החיים עצמם. אבל בכל זאת אני חושב שבסופו של דבר אנוחנו צריכים לראות איך הדבר מתבטא במציאות.

    • nirstern הגיב:

      ראשית לדעתי אין בינינו מחלוקת בעצם העניין.
      לפני הרבה שנים מיהו אמר לי שהרב אצלו בישיבה אומר ללמוד קודם כל את הגמרא בלי שום פירוש, ורק אחר כך ללמוד את המפרשים, ואז יש יסוד להשוות את מה שהמפרשים אמרו לאיך שאני הבנתי בעצמי.
      הרעיון נראה לי מאד וניסיתי. אבל זה היה עקר והפסקתי. כשעמדתי לבד מול הסוגיא הייתי כל כך מבולבל, יכולתי להגיד כל דבר, והרגשתי שהכל סתם המצאות, ולא היו לי כלים להבחין מה ניתן להאמר ומה לא, ולא יצא מזה שום הבנה שאפשר להשוות אותה למשהו.

      בעקרון יש לי שאיפה להבין את העולם והמציאות והחיים בעצמי בשכל שלי. אבל כשאני מנסה לעשות את זה לבד אני אבוד ומבולבל ואין לי כלים ואני מרגיש שהנסיון לא מוביל לשום דבר.
      לכן אני משתמש בספרים, ומנסה מהם להגיע למצב שאני בעצמי מבין משהו. אני מחפש ספרים שלא מטיפים ולא אומרים רק את המסקנה, אלא מוליכים אותי יד ביד עם מהלך המחשבה שלהם מההתחלה ומראים לי בכל נושא איך הם חשבו בעצמם ומזה אני יכול ללמוד להגיע למצב שאני מרגיש שיש לי דעה שאני רואה אותה בשכל שלי.
      כל אחד יכול להשתמש בכל ספר שהוא מרגיש שעוזר לו. אין על זה מונופול לשום ספר (גם אם מאמינים שהתורה ניתנה בנבואה, עדיין אני מחזיק שהפירוש של התורה לפי הרמב"ם וחובות הלבבות הוא שהיא רוצה שאבין הכל בעצמי, ולכן האמונה שלי בתורה לא פוסלת שאם יש ספר כלשהו בעולם שגורם לי להבין בשכל שלי יותר טוב מהתורה, ומפרה לי את המחשבה יותר, אני יכול ללמוד ממנו). בסוגייא הזו של הרצון החופשי אכן אני מרגיש שעוד לא הגעתי למצב שאני רואה את זה בעצמי בשכל שלי מהמציאות שמולי, ואני מסכים עם דבריך בזה.
      במצב כזה אפשר להחליט שבאמת אין רצון חופשי, או שהסוגיא לא פתורה והיא תישאר כזו. אפשר להחליט להמשיך ללמוד עוד מהספרים, בתקווה שאולי עם הזמן כן להצליח לראות משהו. לטעמי אם אני מרגיש שהלימוד פורה ואני מתקדם, אני מעדיף ללמוד עוד בתקווה שמשהו חדש יתגלה. אם אני מרגיש שאני מסתובב במעגלים וזה עקר, אז הגיע הזמן לעצור ולהחליט עם איזו מסקנה אני נשאר או באיזה צריך עיון אני נשאר. ואם דעתי היא שונה מהספרים אז אני נשאר עם דעתי.

      כשלעצמי אני עוד לא מרגיש שמיציתי את הלימוד בעניין, ולכן אני לא מצטרף למסקנא שלך שכמדומני היא שאו שאין רצון חופשי או שכל הנושא תעלומה שאין לנו השגה בה. זו רק מדיניות איך להמשיך מכאן, אבל זו לא מחלוקת.

      לעצם העניין, מה דעתך על מה שכותב הרמב"ם בשמונה פרקים בפרק ח' שחופש הרצון מתגלה מהמוטיבציה?
      אם אני רק מופעל מכח הנסיבות והנתונים, ביניהם גם המהות שלי, למה יש לי מוטיבציה או אמביציה במה שאני עושה?
      זה הרי יקרה כך או כך, לא תלוי בי. אני רק בורג. אז למה אני שואף ויוצר ומתאמץ ושמח בהצלחה כאילו יצרתי בעצמי משהו שהוא שלי.
      אתה יכול לומר שהרצון הוא ביטוי למהות הפנימית, וכשהמהות מתבטאת יש בזה שמחה. אבל הרי ההחלטה האם לבטא את המהות או לא, היא קורה מעצמה, לא מהבחירה החופשית שלי, אז מה כל כך להתאמץ ולשאוף.

      למשל מוזיקאי רוצה להצליח לכתוב ולנגן באופן שמבטא אותו. הוא מתאמץ מאוד, לומד שנים בעמל רב גיטרה ומוזיקה, וכשזה עולה בידו והוא יוצר יצירה אמיתית מקורית יפה נכונה וטובה, בדיוק כמו שהוא חלם ליצור, הוא מאושר ואולי זה האושר הכי גדול. מניין האושר, זה הרי קרה ממילא? למה המאמץ, זה הרי נגזר מהנתונים והיה קורה או לא קורה בלי קשר למאמץ.
      מה שעשיתי תלוי בי. הוא לא היה נעשה בלי ההחלטה וההשקעה שלי. והוא שלי. גם אם הוא ביטוי של המהות שלי וזה מחייב שהוא יהיה כזה ולא אחרת בלי שאוכל לשנות את המהות שלי, עדיין אם לא הייתי בוחר לנגן ולכתוב מוזיקה המהות שלי היתה נשארת אילמת בלי ביטוי. הקול שנולד הוא תוצאה מהבחירה שלי, לכן אני מאושר בו.
      מעניין אותי האם זה משכנע אותך, ואם לא אז למה? אני בעצמי עוד ממשש את העניין הזה ומתבשל איתו, ולא הגעתי עדיין לבהירות לגביו, אם כי אינני יכול להסביר למה.

      • יניב הגיב:

        טוב, הבנתי את הראש שלך וזה באמת קשה לגשת לנושא לבד והרי בעבר חיו אנשים מבריקים מאיתנו וטוב להעזר בהם וככה הידע האנושי נבנה, קומה מעל קומה. אנחנו קוראים את הקדמונים ואו שאנחנו מקבלים את דעתם או שאנחנו מפריכים אותם וככה אנחנו מפתחים את דעתנו העצמאית.

        מוטיבציה ואמביציה לא בהכרח מוכיחות שיש רצון חופשי. יכול להיות שאמביציה היא בסך הכל דחף בדומה לדחפים של בעלי חיים. אתה שואל למה להתאמץ לשאוף? כי אין לנו ברירה, ככה אנחנו בנויים זה נגזר מהאישיות שלנו. אותו דבר אתה יכול לשאול למה לבעל חיים להתאמץ לשרוד? מזה משנה לו אם הוא יחיה או ימות? בעל חיים רוצה לחיות כי ככה הוא בנוי, יש לו דחף לחיים ויש לו גם דחף להביא חיים חדשים ולדאוג לצאצאים שלו. למוזיקאי יש דחף לעשות מוזיקה, ללא הדחף הזה הוא לא היה מזיז את האצבע.

        בנוגע למסקנה שייחסת לי, אני לא הגעתי לשום מסקנה, מבחינתי הנושא צריך עיון ונראה לי שאמרתי באחד התגובות שלי פה שאין לי רצון לייאש אף אחד או להוכיח שאין רצון חופשי אלא אני מעוניין לחדד את העניין הזה ולהצביע על הקשיים.

        אני אישית חווה את החיים מנוקדת מבט רוחנית, זאת אומרת שאני חווה את החיים כדיאלוג עם אלוהים. שאני מדבר על אלוהים אני מתכוון לאלוהים שמתגלם בטבע או יותר נכון בחיים עצמם. אתה בעצמך כתבת בעבר שהחיים הם דיבור אלוהי וככה בדיוק אני חווה את החיים. מאורעות החיים הם הדיבור האלוהי ודרכם הקב"ה מתקשר איתנו. כשאתה חי בצורה כזאת ואני לא מתכוון שאתה רק מאמין אלא ממש רואה איך החיים הם דיבור אלוהי אז כל מאורע שקורה בחיים זה בעצם מלמעלה כל מילה שאדם זורק אליך מגיעה מלמעלה (לא כל דבר צריך לקחת כמובן ברצינות כי ישנם דברים סתמיים שנמצאים שם במכוון כדי לבלבל). בעצם אתה מרגיש כמו שאמרו חז"ל שהעולם כאילו נברא בשבילך כולל בני אדם, שהכל קיים כחלק מהדיבור האלוהי אליך. כאן התחיל הקושי שלי עם הרצון החופשי. כי אם מאורעות החיים נחווים כדיבור אלוהי אז גם כל מעשי האדם שהם חלק (די גדול) ממאורעות החיים כלולים בדיבור הזה ובגלל שהכל מדויק אז לא נשאר מקום לבחירה החופשית של בני האדם מסביבי ואז הגיע ההבנה שגם אני דיבור אלוהי לאחרים וגם הבחירה החופשית שלי מוטלת בספק. מאז ככל שהעמקתי בנושא וככל שניסיתי להקשיב לעצמי וככל שחשבתי על זה גם במונחים של ביולוגיה ופסיכולוגיה ראיתי עד כמה אני (וגם אחרים) מונע ע"י זרמים פנימיים וחיצוניים (פסיכולוגים ופיזיים) שלא נתונים לבחירתי.

        מה שגורם לי לחשוב שדווקא חייבת להיות בחירה חופשית ברמה מסויימת זה עצם הדיאלוג. בשביל דיאלוג צריך ריבוי אחרת זה מונולוג ומה הטעם בדיאלוג מדומה שהוא בעצם מונולוג? מה טעם בקיומנו כיצורים מרגישים שחווים את העולם אם אין לנו בחירה? זה פשוט לא נראה הגיוני שאנחנו פשוט בובה על חוט שמרגישה וחווה את החיים ללא כל בחירה או אחריות מצידנו. זה כמובן לא הוכחה לכלום, זה פשוט תחושה פנימית. מה גם שאנחנו חווים חלק קטן מאוד מהמציאות ולא יכולים לראות את התמונה בשלמותה ולכן מהתבוננות על החיים יכולה להצטייר תמונה שגויה שאין בחירה.

        לדעתי אם יש בחירה אז הבחירה היא בנקודות מאוד ספציפיות שאני לא יודע מה הן וכל ההתקפה שלי על נושא הבחירה החופשית נועד כדי לגלות איפה כן יש לי בחירה. לדעתי אם נוכל לחשוף איפה יש לנו באמת בחירה אז נדע איפה להשקיע את המאמצים שלנו ובמקביל נפסיק לדאוג מהרבה שטויות.

  3. primegadim הגיב:

    ר' שמעון כהן במכתבו שאל,
    מה החלק באדם שעושה את הבחירה בין טוב לרע.

    האדם הוא הרכבה של בהמה ומלאך.
    הבחירה החשובה היא הבחירה בין טוב לרע,
    כשהמשיכה לטוב באה מהנפש האלהית והמשיכה לרע באה מהנפש הבהמית.
    השאלה החשובה שהועלתה במכתב היא איפה המקום שבוחר, או מי בוחר.

    החלק הבהמי לא יכול לבחור כי הוא כמו בהמה או תינוק.
    החלק האלהי הוא כמו מלאך, תמיד בוחר בטוב.
    אם כן איזה חלק באדם הוא העושה את הבחירה.
    לכאורה יש באדם רק את שני החלקים האלה,
    וכל אחד מהם מושך לצד שלו,
    ומי מחליט ובוחר וקובע למעשה מי מהם יגבר?

    ואז הלכנו אל החלק שנקרא רצון.
    ואמרנו:
    הביאור הוא שהבחירה נעשית על ידי הרצון.
    אך כשהסתכלנו על יכולותיו של הרצון (לדוגמה רצון חלש לעומת חזק וכד'),
    התברר לנו שהרצון קשור לגמרי לטבע, לנסיבות, לאופי וכד'.

    מכאן הגענו לשיקול שיש של שני סוגים של רצון:
    רצון טבעי ורצון חופשי.
    כאשר הרצון החופשי הינו הרצון שמבצע את הבחירה (כך הנחנו).
    ומעצם היותו כזה, הרי שבהכרח הוא הינו ערכאה שמכריעה
    בהיותו מעל לשני החלקים הנ"ל (הבהמי והאלוהי).
    אין לו מקום, הוא מעל ההוויה, קודם למציאות ולטבע ולמהות ולהגדרה ולחוקיות וכו'. הוא מעל כל זה…

    בסוף, נראה לנו שנסחפנו קצת יותר מידי עם החיה הזאת (עם העגל חחח…) שנקרא רצון.
    ונעדיף לחשוב במושגים של הבחירה החופשית.

    אם כן, חזרנו להתחלה, לשאלה:
    מה החלק באדם שעושה את הבחירה בין טוב לרע.
    מה דעתכם?

    תהיות שעלו בי:
    אולי בכלל אין חלק כזה?
    אולי בחירה אידיאלית מתבצעת מתוך
    אינטגרציה של כל האדם,
    כשהיא לוקחת בחשבון את כל הצדדים
    ובאה מיתוך האחדות של כל האדם…
    שלכם, פנחס

    • nirstern הגיב:

      המחשבה שבחירה מתבצעת מתוך אינטגרציה של כל האדם מאוד יפה. זו זווית נוספת, חשובה ומוסיפה, של מה שדיברנו.
      כשאני חושב על הפירוש של "אני" ביחס לעצמי כעת, זה הרבה מאד דברים מאוד שונים זה מזה, וכולם "אני" באופן מהותי ועצמי במידה שווה. הגוף שלי, הבשר החי כישות פיזית, כוחות כמו הזנה וגדילה. רעב. שלל יצרים. רגשות, מהכעס על השכן שזרק את שקית האשפה מחוץ לצפרדע של האשפה, עד רגש זך ודק שמתעורר במבט על כיפת השמים. מחשבות. על הבעיה שיש לי כעת עם הביטוח הלאומי וגם על הרצון החופשי.
      "אני" זה גם בן להורי, בעל לאשתי, אב לילדי. אני אדם אחר כבן להורי מאשר כבעל לאשתי, וגם זה וגם זה הם לגמרי "אני". גם הסבל מהחום ביום חם זה "אני", והשמחה לראות פריחה של השיח ליד הבית זה גם "אני".
      מה מאחד את כל הערימה הזו של מרכיבים שונים ומשונים? מה כורך את כולם לדבר אחד שאני חווה אותו כ"אני", ה"אני" נתפש כמשהו שהוא "אחד". יש ניר אחד, "אני" אחד, זה אני, יש רק אחד אותי, רק אקסמפלר (עותק) אחד ממני יש במדף. יש רק אחד כמוני.

      יש את השאלה מה כורך את כל הערימה המגוונת הזו להיות משהו שהוא ממש, לגמרי, עד הסוף, "אחד". ויש גם שאלה עוד יותר מסובכת, מה מאחד את מי שהייתי כתינוק או כנער עם מי שאני היום. וגם עוד דקה אני כבר אחר לגמרי, ומה מאחד את האחר הזה עם מה שאני כרגע.

      הפילוסופיה המודרנית נואשה מלעסוק בשאלות כאלה. הפסיכולוגיה המודרנית עוסקת בהן כשאלות מרכזיות. יש מקרים שחלקים שונים של מרכיבי האישיות מתנתקים זה מזה, מה שנקרא סכיזופרניה. ויש מקרים, הרבה יותר שכיחים ממה שנהוג לחשוב, שבאותו גוף שוכנות אישיויות שונות לגמרי. אני מכיר באופן אישי אשה יקרה בשם רותם אביה שכתבה ספר על המחלה הזו שלה, הספר נקרא "בדרך הביתה". אצל קרבנות של התעללות בילדות, בעיקר מינית, התופעה שכיחה מאוד ברמה זו או אחרת. יש בתוכה 22 דמויות שונות, לכל אחת יש גיל אחר ואופי ואישיות אחרים ושם אחר והתנהגות אחרת וכישורים אחרים, חלקן בקושי מכירות זו את זו וחלקן יותר. לפעמים היא מצליחה לשלוט מי מהדמויות מופיעה ומדברת מגרונה ולפעמים לגמרי לא.
      קישורים לגבי הספר:
      https://www.e-vrit.co.il/%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%9A_%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%94-details.aspx

      https://www.steimatzky.co.il/%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%9D-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%94/%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%94.html

      אין לפסיכולוגיה תשובה אחת ברורה ומקובלת על השאלה מה זה "אני" ,כלומר מה מאחד את כל שלל המרכיבים של האני להיות משהו שנחווה בחוויה מאוד ברורה כ"אחד מוחלט" שכולל את כל המרכיבים ונמשך על פני כל משך זמן החיים. אבל הדעה החשובה יותר אוחזת בדעה שהיחסים עם החוץ הם המרכיבים הראשוניים של האני. וזה הרי סתירה, צריך קודם שיהיה מי שיתייחס אל החוץ ורק אחר כך ייתכן יחס כלשהו אל החוץ. ואם אנחנו מחפשים להגדיר מהו ה"אני" קודם כל צריך להגדיר מהו הדבר שמתייחס אל החוץ ואי אפשר להתחיל ביחס אל החוץ.

      זה מתאים עם מה שאנו מדברים על העקרון בפילוסופיה האריסטוטלית ובקבלה של קדימת הרצון להוויה, שהיא גם קדימת היחס למה שמתייחס. כתבתי על זה כאן

      https://nirstern.wordpress.com/2017/02/06/%D7%91%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%AA%D7%90%D7%97%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9C-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%9B%D7%9C-%D7%9B%D7%99%D7%A6%D7%93-%D7%96%D7%95/

      .
      אם למשל יש מדינה ובה אנשים רבים, וכולם הם אחד, כאיש אחד בלב אחד, יש להם תחושת זהות יסודית מאוחדת, מה שמתבטא בין היתר בכך שהם פועלים לפי סדר וחוק משותף לכולם, מתאחדים סביב מטרות משותפות וכו'. זה אומר שיש משהו מעליהם שמאחד אותם. מלך או אל וכיו"ב. מה שמאחד אותם לא יכול להיות באותו מישור מציאות כמו הם עצמם. (גם אם נניח שדמוקרטיה יוצרת אחדות וסדר כאלה, זהו משום שהדמוקרטיה היא ערך שמקורו עליון. היא נובעת מערך של שוויון, שמכבד את האנושיות בכל צורה שלה כבעלת ערך מוחלט וממילא שווה. מניין לנו שבאמת אנושיות היא דבר בעל ערך, וזכאית להערכה מוחלטת וממילא לשוויון. זה בא מהשגה משותפת לאנשים שכוננו את הדמוקרטיה וזו השגה ששרשה הוא ממקור אחד ועליון. בכל אופן יותר ברור ופשוט לזהות את האחדות במצב שיש מלך או אל שמאחד את העם)
      אם מה שמאחד את העם זה משהו שבא מאותו גובה של כל אדם מבני העם, הרי לכל אחד יש דעה וראייה אחרת ורגש אחר ואינטרס אחר וכל אחד מושך לצד שלו ולא תהיה כך אחדות של כאיש אחד בלב אחד. אלא בהכרח זה משהו שנתפש כעליון, והכל נכפף תחתיו, ואז מושלט סדר שמאחד את הפרטים של הריבוי להיות אחד.
      כשאתה אומר שהבחירה מתבצעת מתוך אינטגרציה של כל מרכיבי האדם, האינטגרציה הזו יסודה ממה שמאחד את הריבוי של המרכיבים והכוחות שיש באדם. והמאחד נובע ממשהו שהוא מעל הריבוי. וחזרנו לאותו מקום שדיברנו בו שהרצון הוא מעל ההוויה של האדם. כמובן זו זווית שמוסיפה ומעשירה ולא רק חוזרת על אותם דברים במילים אחרות.
      .
      .
      לגבי השאלה אם בכלל יש חלק כזה כבר דיברנו קצת בזה. הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ח' רואה במוטיבציה ליצור משהו יצירתי אותנטי מקורי וחדש ביטוי לכך שיש בחירה חופשית. כי אם הכל קורה בהכרח מעצמו, זה הרי יקרה גם אם אצור וגם אם לא אצור, ואז אפשר לשמוח בשמחה טבעית על כך שהתחדש משהו שנוצר, אבל זו תהיה שמחה טבעית כמו של כלב שמצא עצם דשנה, ולא השמחה העמוקה המיוחדת העזה שיש ביצירה אמיתית מקורית מחודשת שבאה מבחירה. השאיפה ליצירה והשמחה והסיפוק שיש ביצירה לא דומים כלל לשמחה טבעית של מציאת עצם. הדוגמה לזה היא יצירת אמנות, אבל כל דבר הוא יצירה ומהלך החיים עצמם בכל הבחינות שלהם וכל פרטיהם זו יצירה. כמו האימרה של סארטר שהאדם כותב את ספר חייו בעצמו. וגם חז"ל אמרו שכל מה שכל אחד מאיתנו עושה נכתב בתורה. אנחנו כותבים ספר תורה במעשינו. הם אמרו שבועז שנתן לרות שעורים, אם היה מודע לכך שהוא כותב כעת את מגילת רות היה נותן לה עגלים פטומים.

      • primegadim הגיב:

        מה אני מרגיש כשאני מרגיש את האני שלי?
        האם זאת אישיות מורכבת עשירה שעומקיה הינם כמעט אינסופיים?
        או שהרגשה שכזאת היא במידה רבה אשליה…
        ננסה להתעמת עם תחושת העומק והרוחב של האישיות שלנו על ידי ניסוי מחשבתי קטן.
        נתרכז רגע וננסה לתת לעצמנו תיאור מילולי של אישיותנו ונראה מה יעלה בחכתנו.

        מה אם כן עלה?
        האם באמת עלתה מפת תכונות תלת מימדית רחבה וגדולה,
        או שעלתה מפת תכונות חד מימדית רזה
        וקטנה !?
        אני סבור שהצבת האישיות במרכז תפיסת האדם את עצמו,
        ואיפיונה כרחבה ועמוקה, שבתוכה נמצאת המשמעות –
        היא במידה רבה אשליה שהוקנתה לנו במאה שנים האחרונות.
        שבאה למלא אותנו במשמעות שאבדה לנו כתוצאה
        מהירידה של האמונה בערכים מוחלטים, דעיכת האידיאולוגיות
        והשבר באימון באנושיותו של האדם.
        ראה את מה שכתבתי על כך
        https://wordpress.com/post/primegadim.wordpress.com/254
        במה זה יכול לקדם את הדיון שלנו?
        אולי בהכרה בדיאלוג הפנימי עם החלק האלוהי שבתוכנו
        והדיאלוג הזה מביא לבחירה החופשית האידיאלית שנובעת מכל האדם שאנחנו,
        ואז אנחנו נותנים לרצון את כבודו הראוי כחלק מאיתנו ואין לנו צורך
        להעמידו מעל ההוויה, שכן כשהוא נמצא שם איך הוא קשור אלי ואיך אני משתמש בו.
        אלא אם נאמר שהרצון הטהור הזה שמעל ההוויה מיצג את הרצון האלוהי שנמצא גם בתוכנו כחלק אלוה
        ממעל, או כנשמה, כאני הפנימי – או בכל כינוי שתרצה לכנותו. שלך, פנחס

  4. nirstern הגיב:

    לגבי מה שאתה אומר שהסתכלות על האישיות של האדם כדבר מרכזי שיש בו עומק ורוחב גדולים, אני מסכים שיש התרכזות והאדרה של זה במאה האחרונה. אבל יש אופן אחר מהאופן המודרני שלעניות דעתי אני מוצא אותו גם בתנ"ך. רוב התהילים לענ"ד עוסק בהסתכלות לתוככי נפשו של המשורר, ואת כל היחס העמוק והמורכב מאוד שלו לאל הוא מוצא מתוך מה שקורה בתוך החוויות של עומק האישיות והרגשות והעולם הפנימי האנושי שלו. רוב קהלת גם כן לענ"ד עוסק בהתבוננות בעולם הפנימי העמוק של הכותב, וכך גם איוב ועוד קטעים נרחבים בתנ"ך.
    חלק זו הבנה אישית שלי. אבל לפעמים הוא מצהיר על כך בפירוש. למשל:
    "לְדָוִד בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו. הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲו‍ֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי. הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים. הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי."
    הוא פונה אל נפשו במילים האלה. הוא מלביש במילים את החוויות הנפשיות שיש לה. הוא מוצא בתוך נפשו את החוויות האלה והופך אותן לשיר. בלי זה אין כאן פגישה של ממש עם האל. ושם בהמשך מזמור ק"ד שבו הוא מתאר את הנוכחות האלהית בטבע באופן מופלא עמוק ועשיר ורב דקויות ויפה כל כך, גם הוא מתחיל מברכי נפשי את ה'. זה מתחיל מלמצוא את החוויה הזו בתוך נפשו, בחוויה שלו כאדם בעולם הפנימי שלו. אחרת זה רק חיצוניות.

    .
    .
    העניין של הרצון מעל ההוויה, נראה לי שהוספתי כעת הסבר חדש מזווית אחרת שיכול אולי קצת יותר להסביר למה בכלל הכוונה באמירה הזו. הוא נוצר משיחה שהיתה על העניין הזה.
    הוספתי את זה כעת בתוך רשימה מספר 21, הרשימה הקודמת, בסוף הרשימה, תחת הכותרת
    "עוד הסבר בעניין שהרצון מעל ההוויה."

להגיב על יניב לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s