21 – עוד בעניין שהרצון הוא מעל השכל. מה הן ספירות.

מתוך מכתב:
לגבי עצם הסוגיא של הרצון (ייחוס רצון חופשי לבורא), כשלומדים את זה צריך לדעת שזה לא כמו כל סוגיא אחרת.

הרמב"ם בפתיחה למורה נבוכים כתב:

"ולא תחשוב שהסודות העצומות ההם ידועות עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו, לא כן, אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום ואחר כן יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חשוך קרוב למה שהיינו תחלה, ונהיה כמי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם והוא בליל חזק החושך. והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם עד כאילו הוא באור תדיר לא יסור וישוב הלילה אצלו כיום, וזאת היא מדרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו ואתה פה עמוד עמדי, ונאמר בו כי קרן עור פניו. ויש מי שיהיה לו בין ברק וברק הפרש רב והיא מדרגת רוב הנביאים. ומהם מי שיבריק לו פעם אחת בלילו כלו והיא מדרגת מי שנאמר בהם ויתנבאו ולא יספו. ומהם מי שיהיה בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים. ויש מי שלא יגיע למדרגת שיאור חשכו בו בברק, אבל בגשם טהור זך, או כיוצא בו מן האבנים וזולתם אשר יאירו במחשכי הלילה, ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזריח עליו גם כן אינו תדיר, אבל יציץ ויעלם כאלו הוא להט החרב המתהפכת, וכפי אלו העניינים יתחלפו מדרגות השלמים. אמנם אשר לא ראו אור כלל אפילו יום אחד אבל הם בלילה יגששו והם אשר נאמר בהם, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ונעלם מהם האמת כולו עם חוזק היראותו כמו שנאמר בהם ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים, והם המון העם אין מבוא לזֹכרם הנה בזה המאמר. ודע כי כשירצה אחד מן השלמים כפי מדריגת שלימותו, לזכור דבר ממה שהבין מאלו הסודות אם בפיו או בקולמוסו, לא יוכל לבאר אפילו מעט השיעור אשר השיגוהו באור שלם כסדר, כמו שיעשה בשאר החכמות שלימודם מפורסם. אבל ישיגהו בלמדו לזולתו מה שמצאהו בלמודו לעצמו, רצוני לומר מהיות העניין מתראה מציץ ואחר יתעלם, כאילו טבע העניין הזה הרב ממנו והמעט כן הוא. ובעבור זה כשכיון כל חכם גדול אלהי רבני בעל אמת ללמד דבר מזה העניין לא ידבר בו כי אם במשלים וחידות, והרבו המשלים ושׂמום מתחלפים במין ואף בסוג, ושמו ברובם העניין המכוון להבינו בראש המשל או באמצעיתו או בסופו, כשלא ימצא משל שווה לעניין המכוון מראשו ועד סופו. והושם העניין אשר יכוון ללמדו למי שילמדהו ואם הוא עניין אחר בעצמו מפוזר במשלים מרוחקים. ויותר עמוק מזה היות המשל האחד בעצמו משל לעניינים רבים, ישווה ראש המשל עניין אחד וישווה אחריתו עניין אחר. ופעם יהיה כולו משל לשני עניינים קרובים במין החכמה ההיא, עד שמי שירצה ללמוד בלתי המשל וחידות, יבוא בדבריו מן העומק וההעברה, מה שיעמוד במקום ההמשל והדיבור בחידות, כאילו החכמים והיודעים נמשכים אחר העניין הזה ברצון האלהי, כמו שימשכום ענייניהם הטבעיים. הלא תראה כי השם יתברך כשרצה להשלימנו ולתקן ענייני המוננו בתורותיו המעשיות אשר לא יתכן זה אלא אחר דעות שכליות, תחילתם השגתו יתברך כפי יכולתנו אשר לא יתכן אלא בחכמת האלהות. ולא תגיע החכמה האלהית ההיא אלא אחר חכמת הטבע, כי חכמת הטבע מצרנית לחכמת האלהות, וקודמת לה בזמן הלימוד כמו שהתבאר למי שיעיין בזה. ולזה שם פתיחת סיפרו יתברך במעשה בראשית אשר הוא חכמת הטבע כמו שביארנו. ולעוצם העניין ויקרתו והיות יכולתנו קצרה מהשיג עוצם העניינים כפי מה שהם, הגיד לנו העניינים העמוקים ההם אשר הביא הכרח החכמה האלהית. להגידם לנו במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד, כמו שאמרו רז"ל להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלהים וכו'. וכבר העירוך על היות אלו העניינים הנזכרים סודות סתומות, וכבר ידעת מאמר שלמה רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו. ושם הדברים בכל זה בשמות המשתתפים בעבור שיבינם ההמון על עניין כשיעור הבנתם וחולשת ציורם, ויקחם השלם שכבר ידע על עניין אחר."

.
השכל האנושי נברא לפי תבניות מחשבה מסויימות. למשל אנחנו מוכרחים לחשוב לפי האקסיומות הראשונות של הלוגיקה והמתימטיקה. יש עוד הרבה תבניות מחשבה קבועות. למשל תבנית כמו: כל בני האדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, לכן בהכרח סוקרטס הוא בן תמותה. אפשר להציב בתבנית הזו כל דבר. למשל כל בני האדם יש להן כנפיים, סוקרטס הוא בן אדם, לכן סוקרטס יש לו כנפיים. זה אמיתי מבחינה לוגית, למרות שלא אמיתי מבחינה תצפיתית. אם נאמר שסוקרטס האו בן אדם אבל אין לו כנפיים, זה לא יכול להיות אמת גם לא מבחינה לוגית. השכל שלנו משועבד לתבנית כמו זו ועוד הרבה. זמן וחלל ומספר הם חלק מהתבניות האלה. וגם מהות ומציאות הם חלק מהתבניות האלה.
השורש למהות ומציאות הוא חוק הסתירה שאומר ש A=A. שולחן הוא שולחן. וממילא נגזר בהכרח ששולחן הוא לא כסא. באפלטון יש ויכוחים גדולים עם סופיסטים שהתנגדו לחוק הזה, וגם בפילוסופיה ובלוגיקה המודרנית חקרו אותו הרבה. זה לא כל כך מובן מאליו כמו שזה נשמע. אין לחוק הזה שום הוכחה ויש טעמים להתווכח איתו.
אמנם החוק הזה הוא יסוד המושגים שלנו של "מציאות" ו"מהות". אם שולחן הוא אל רק שולחן אלא הוא גם כסא, ממילא אין לו מציאות ואין לו מהות. איננו יודעים מה הוא, ואין מובן לאמריה שהוא נמצא. מה נמצא, אם נאמר שמה שנמצא הוא שולחן או כסא או כל דבר אחר, אין מובן למילה נמצא. צריך שיהיה נמצא משהו. ומשהו הוא רק אם הוא לא משהו אחר אלא רק אותו משהו שהוא. זה המושג של מהות. משהו יכול להיות נמצא רק אם יש לו מהות. אם הוא שולחן יש לו מהות של שלוחן. לפחות תיאורטית זה משהו שאפשר בפוטנציאל להגדיר. בלי חוק הסתירה שולחן יכול להיות באותה מידה גם כסא וגם כל דבר אחר, ממילא בעקרון לא ניתן להגדיר מה הוא, אין לו מהות, ואי אפשר לומר על דבר חסר מהות שהוא נמצא כי נמצא צריך להתייחס למשהו. משהו נמצא. ובלי מהות אין כאן משהו.
השכל מבין שזה רק גבולות שהוכתבו לו מהבורא, ואם אלה גבולות בהכרח יש משהו מאחרי אותם גבולות, רק שאותו משהו לא יכול להיות מושג בשכל. זה עצמו חלק מהגילוי שהבורא רצה לגלות לנו, שהוא יותר ממה שאנו משיגים. אם השכל לא היה יכול לקבל שום מושג שיש משהו מחוץ לגבולותיו, הוא לא היה חושב שאלה גבולות, שיש גבולות, אלא היה חושב שהוא מבין את הכל בלי גבולות. הבורא רצה לגלות לנו מה שהוא מגלה לנו באופן שנדע שיש יותר ממה שאנו משיגים, בלי שנשיג מהו אותו "יותר". להשיג שגבול הוא גבול מכריח להשיג שיש משהו מאחרי הגבול, ואכן את זה אנחנו משיגים, אבל לא יכולים לתפוש מהו שנמצא שם מאחרי הגבול. חז"ל עוסקים בזה הרבה. בסוגיא של חגיגה תחילת פרק ב' שאסור להסתכל במה שלפני ומה שאחרי מה שלמעלה ומה שלמטה. ועל הנסיונות של בן עזאי להסתכל שם. ועל ניסים קבועים שהם לא נס אלא להראות שההשגה שלנו יש לה גבולות, למשל מה שאמרו שמקום ארון אינו מן המידה. או שבמתן תורה נאמר דיבור אחד ונשמעו שני דיבורים בבת אחת, או רואים את הקולות, ועוד הרבה כיו"ב.
כך גם איננו יכולים כלל לחשוב על מה שהיה לפני הזמן או מה שמחוץ לחלל היקום. זה משהו שאיננו יכולים כלל להכיל אותו בשכל, אבל יודעים בשכל שהוא קיים. אם אומרים שהעולם נברא והזמן סופי ממילא אנו יודעים שאם הזמן לא היה מאז ומעולם ויש לו התחלה, מוכרח שיהיה משהו לפני הזמן. אבל איננו יכולים לתפוש את זה כלל כי "לפני" כבר מדבר על זמן וכבר אמרנו שהיה זמן לפני הזמן ולא לזה התכוונו. למה כן התכוונו? איננו יכולים לומר ולא לחשוב, ובכל זאת ברור לנו שיש משהו שהתכוונו אליו ואנחנו באופן מסויים כן יודעים אותו. אני כן יכול לומר שאני יודע שהזמן יש לו התחלה. למרות שאינני יודע מה אמרתי בזה.

הכוונה כאן להביא דוגמה לכך שיש מחשבה שנוגעת בגבול עצמו. אם הזמן לא היה קיים מאז ומעולם, ממילא יש לו גבול. ההתחלה שלו היא הגבול שלו. המחשבה מה היה לפני הזמן היא מחשבה שנוגעת בגבול המחשבה ממש. לכן היא נתפשת ולא נתפשת כאחד.

הסוגיא של הרצון החופשי עוד יותר מסובכת. חוק הסתירה, והמושגים של מהות ושל מציאות, הם עוד יותר הכרחיים למחשבה שלנו כתבניות ראשוניות למחשבה. הסוגיא של הרצון החופשי הולכת על הגבול של המושגים האלה. אנו אומרים שיש רצון לפני שיש משהו. יש בכלל יחס, אהבה למשל או רצון להיטיב, לפני שיש משהו. לא צריך משהו שירצה אלא קודם יש רצון ורק ממנו נגזר שיש משהו, שיש מציאות ומהות.
ללכת כאן על הגבול זה עוד יותר קשה וחלקלק ובלתי מושג וחומק, מאשר שאלות כמו מה היה לפני הזמן. איננו יכולים כלל להשיג מה מאחרי הגבול, אבל אנחנו חוקרים את הגבול בעצמו. הגבול הוא חלק ממה שהבורא בחר להכניס להגדרה מה הוא רוצה לגלות לנו ומה אנחנו יכולים לחשוב עליו. אבל זו דרך לימדו אחרת. זו מחשבה שלא מבינה את מה שהיא חושבת עליו, לא יכולה לתפוש אותו. ואז מסתכלת למה היא לא יכולה לתפוש ולמה היא לא מבינה, ומנסה לראות את הגבול. זה כמו להסתכל על השמש, או כמו ברק כמו שכובת הרמב"ם, זה משהו שמייד חומק. המחשבה היא על ההתחמקות הזו, מה בדיוק קרה שם.

זה עניין לא פשוט. המתנגדים שהחרימו את החסידות, הגר"א, הנודע ביהודה, ושאר גדולי יהדות אשכנז ופולין שהתנגדו בחריפות עצומה לחסידות והחרימו והתייחסו אליהם כמו אל כת שבתאי צבי, הסיבה היא בגלל העניין הזה. גדולי החסידות דיברו על כך שיש בעולם רק אלוהות, שהאל סובב כל עלמין וממלא כל עלמין ואין עוד מלבדו. המתנגדים אמרו שאם כך מותר לדבר דברי תורה בבית הכסא כי גם שם יש רק אלוהות ושום דבר אחר. באמת אם יש רק אלוהות אז גם למה שיהיה אסור לרצוח, לא אני רצחתי אלא אלהים רצח, והנרצח לא היה שום דבר כי אין עוד מלבדו. ולמה לשמור שבת כי אם אין שום דבר מלבד אלהות אין מה שיעשה חילוק אמיתי בין שבת לחול. לכן גם הם הרשו לעצמם להתפלל לא לפי זמן תפילה, כי הם במדרגה שמעל לזמן. כי הזמן הוא מדרגה שבה יש נבראים ויש מציאות לדברים אחרים מלבד האלהות הפשוטה, והם במדרגה שבה התפישה שיש רק אלהות. אמנם לפי זה כמו שמותר לאחר זמן תפילה כי הם מעל לצמצום וחלוקת הפרטים של הזמן, כך מורת הכל. מכאן באה ההסתכלות להסתכל עליהם כמו על שבתאי צבי. לא בגלל החשש שמא הם יהיו כמוהו למעשה או יצטרפו אליו, אלא בגלל שעצם שיטת החסידות היא כמו שיטת שבתאי צבי שבה הכל מותר. גם מצד התורה וגם מצד המוסר והאנושיות.
(אני רק מתייחס לדעת המתנגדים שהיו גדולים ויש להם שיטה ודעה (שלצערי לא לומדים אותה בזמננו מצד התוכן שלה בלי קשר למחלוקת). לגבי התייחסות לחסידות עצמה, יש מי שאמרו שההתנגדות לא היתה לכל החסידות. והזרמים שנשארו הם רק אלה הכשרים, וכבר התקבלו אצל כולם ועמדו במבחן ההיסטוריה ולא התפקרו, ואין יותר מי שחולק עליהם. ברור שיש הבדלים גדולים בין אדמו"ר לאדמו"ר, וקטונתי לגמרי מלשפוט איזה אדמו"רים "כשרים" ואיזה לא. אני גם לא יודע למצוא שיטה של אדמו"ר או זרם מסויים מהי, לכל היותר אני לומד פסקה אחת ואם היא יפה בעיני אני מקבל אותה כפסקה, לא כשיטה. וזה גם לא מעניין אותי במיוחד לברר את השיטות. ממילא מי שבעצמו כשר וישר כל מה שילמד הוא יפרש על פי היושר, ומי שעקום כל מה שילמד הוא יפרש עקום.

מה שאני מבאר כך את המחלוקת בין המתנגדים לחסידים, הוא על סמך שיסוד המחלוקת הזו כבר התבאר במורה נבוכים בטענות הרמב"ם כלפי שיטת המדברים, בערבית הכלאם או המותכלאמין. ויש גם עניינים חושבים שהרמב"ם הסכים עם המדברים. הרמב"ם לא מאריך כל כך בביאור יסודות שיטה זו ובטענות איתה, רק משום שהיו פעם מוסלמים שטעו בזה. הרי היו אינספור שיטות אצל חכמי האומות שהרמב"ם לא מסכים איתן, וכי הוא היסטוריון של הפילוסופיה ויביא את כל השיטות שהיו ויתווכח עם כל אחת. אלא וודאי המחלוקת עם הכלאם היא מחלוקת שנובעת מעצם הדברים בעמקם, ויש צד כזה, ותמיד תהיינה שיטות כאלה.)

אם כן למה לנו להכניס את ראשנו לצרה הזו. למה לא להיות ליטאים נורמליים וכשרים וישרי שכל בלי שגעונות של חסידים ומיסטיקנים. העניין הוא שכל הסוגיות בסופו של דבר מגיעות לגבול הזה ובלעדיו הן לא מתבררות. למשל לאחרונה היה בבלוג של אדם חי דיון על הרצון החופשי. כתבתי שהוא ביטוי של המהות הכי עמוקה של האדם. השואל שאל שאלה נפלאה, שהמהות של האדם זה משהו קבוע, זה נתון. זה חלק מהבריאה. זה עוד פרט שקיים בטבע. אם כן אם הרצון הוא ביטוי של זה, הרצון הוא קבוע ומחוייב. כמו שקרני השמש הן ביטוי של מהות השמש. הן מחוייבות מכח מהות השמש להיות כמו שהן, הן לא יכולות להיות קרות או שחורות או ירוקות או נוזליות או מתוקות וכו'. כי הן משועבדות למהות של השמש. וכל הרצון שלי משועבד למהות שלי. וכאן הייתי מוכרח להגיע לעניין הזה שהרצון הוא מעל המהות והמציאות, הוא לפני המהות והמציאות, והוא לא משועבד למהות ולמציאות אלא להיפך, המהות והמציאות נולדות מהרצון. ובסופו של דבר כל שאלה שנוגעת לבורא העולם מגיעה למקום הזה ובלי זה היא תישאר עם סתירה ובלי יכולת להבין כלל.

תכלית העבודה היא לעמוד על הגבול הזה, בלי ליפול החוצה, לצד השני שלו, כמו בן עזאי או אותם חסידים שאותם החרימו המתנגדים, ומצד שני בלי לאבד אחיזה בכך שהמקום ההוא קיים. בקבלה קוראים לזה רצוא ושוב. זה אופן ההשגה שמתאר הרמב"ם בפתיחת המורה שזה כמו ברק שמאיר לרגע ומייד נעלם, ואחר כך כבר אי אפשר להסביר ואי אפשר לומר כלום על זה. אנחנו מדברים על זה כי הדיבור שלנו הוא לא דברי תורה, דברי אמת, כלומר שבאים כתרגום של השגת שכל עיוני, אלא מסתם תיאור מילולי. (פעם שמעתי משל על פרופסור גרמני זקן מהמאה התשע עשרה שכתב תחת לימודי האנתרופולוגיה והפולקלור דוקטורט על ריקודי בטן. וכשהגיע למועדון לילה בקהיר לראות את מושא המחקר במציאות, ביקשו ממנו לרקוד כי שמעו שהוא מומחה עולמי לזה. כך גם אנחנו מומחים לענייני דעת אלהים…)

לגבי מה ששאלת שהרצון הוא מעל מה שניתן לנו להשיג וזה שייך לבורא עצמו, זה לא כך. מה ששיך לבורא עצמו איננו אומרים עליו מאומה, וגם כל מה שאנו מדברים על הרצון האלהי זה לא שייך לבורא עצמו. ועל דרך מה שכתב הרמב"ם במו"נ א נ"ז שלומר על הבורא שהוא נמצא, חי, חכם, יכול, אחד. זה רק לפי המושגים שלנו ואין לזה שום שייכות אליו בעצמו, ואם מדברים עליו בעצמו אי אפשר לומר עליו את כל המילים האלה כלל. בביטויים האלה כלול גם רוצה למרות שהרמב"ם לא פירש זאת. (יש רב אחד שמופיע בויכוחים אם אינטלקטואלים חילוניים, ואת הויכוח איתם הוא מתחיל מכך שהוא אומר שלדעתו אלהים לא נמצא. הוא אומר שלפי הרמב"ם לא שייך לומר עליו שהוא נמצא, ולכן יותר מתאים לומר שאינו נמצא כדי לא לנעול מסלולי מחשבה)
הרצון הוא עוד אחד מהנבראים ועוד אחד מהדברים שהבורא רצה לגלות לנו. זה רק עוד חלק מהמערכת של הטבע והמחשבה, שהוא לגמרי רק שלנו והוא עולם שלנו שהבורא שם אותנו בתוכו ואנחנו בו כמו כבשים בדיר בלי לחשוב ובלי לרצות לדעת מה עוד יש בחוץ. הבורא ר הכניס לטבע ולמחשבה את המושג של גבול. שאורמ שהדיר שלנו הוא לא הכל, אלא הוא רק חלק. חלק ממה שלא נדע לעולם.

הרב וולבה בשם רבי ירוחם הזכיר הרבה פעמים מאמר שמקורו בספרי קבלה, שיש שלושה שמות לבורא. "אני", "אתה", "הוא". (זה מיוסד על פסוקים. למשל אני ישנה וליבי ער אמרו חז"ל בשיה"ש רבה ש"אני" זה הקב"ה שהוא ליבם של ישראל. בברכה אומרים לבורא "אתה" בגוף שני, אבל גם אומרים "הוא". ) אני זה התחלת ההשגה מתוך הכמיהה שבעומק הלב להבין את חידת העולם. והמעיין שבעומק הלב שנובע ממנו אהבה ויושר וכו'. אפשר להבחין שיש מעיין בנקודה הפנימית שבלב. אב מעיין נובע מהיכן שהוא, מאיזשהם מי תהום. ענף נובע מהיכן שהוא, מאיזשהו גזע. גם הנקודה הפנימית שבלב שלנו נובעת ממקום עמוק עוד יותר מהזהות הפרטית שלנו. יש אנשים שהבחינו בזה בעצמם וקראו לזה הומניזם. קראו למעיין שם שמציין משהו כללי לא ברור ולא מוגדר, משהו שאנחנו כפרטים רק נובעים ממנו. והוא האנושיות במובן הכללי. ומשם הערכים והמוסר ואהבת היופי והטוב ואהבת האדם והבריאה וכו'. זכינו שבימינו רוב העולם המערבי מאמין בבורא באמונה כזו, מה שאצל חז"ל נקרא "אני". נובע מהאני האנושי.
"אתה" הוא האמונה הדתית המקובלת. יש מישהו שעומד מחוץ לי ואני יכול להתייחס אליו ואני קורא לו "אתה".
"הוא" זה מישהו שאני יודע שהוא קיים אבל אני לא רואה אותו, הוא נעלם ממני, ולכן אני לא יכול לקרוא לו "אתה". בפניה אל אדם גדול, פעם היו אומרים "הוא". זה מציין ענווה, שאני קטן מכדי להשיג אותו. כמו שתינוק קטן מכדי להשיג את אבא ולכן כשתינוק קורא לאבא "אתה" יש בזה חוצפה.

"הוא" זו השגת הבורא כשאנו עומדים על נקודת הגבול. אנחנו רק יודעים שיש שם משהו אבל לא יכולים לתפוש אותו. זו יראת הרוממות. כמו תינוק שיודע שיש שם אבא אבל לא יכול באמת להשיג את מחשבותיו ורצונותיו ומהותו של האבא.

אז אני חוזר, הגבול, "הוא" זה לא באמת הצצה אל הבורא מצד עצמו, זה רק עוד חלק מההגדרה של המעגל שבו אנחנו יכולים להסתכל על הגילוי שהבורא הניח לנו בתוך מעגל התפישה שלנו. כמו כל שאר חלקי המחשבה והשפה המוגבלים שלנו שהכל הוא רק מצידנו ורק נברא ולא מצד הבורא כלל.

.
.
.
זה כבר מבוא קצת לשאלה המצויינת שלך מי אמר שבכלל יש לבורא רצון ומה היסוד והטעם לייחס לו דבר כזה. (זה כמו הביקורת הצודקת של מתנגדי הדת, שאמרו שאם היתה דת לסוסים האל אצלם היה סוס גדול. כך גם אנחנו בודים בדמיוננו את האל כאדם גדול וכיוון שלאדם יש רצון אנו מייחסים לאל רצון. וזה לא יותר שייך לאל מאשר לייחס לו זנב ופרסות של סוס. אב כל זה אם באמת מייחסים לו, אבל הרמב"ם לימד אותנו שכל זה רק שפה של דיבור איתנו, שהיא מחשבתנו וטבע (שהם העתק זה של זה) והכל רק מצידנו, ובאמת מצד עצמו איננו מייחסים לו שום דבר, וכל מה שנייחס לו וכגון חיים, שכל, רצון, יכולת, אחדות, מציאות, להיות קדמון, וכו' אינו יותר טוב מלייחס לו פרסות וזנב)

יש שראו ברמב"ם (שאומר שאי אפשר לומר מאומה על האל) משהו שמבחינה רגשית מרחיק אותנו מהבורא. זה כמו מישהו שכתב לנו סיפור יפה ומרגש ושלח לנו, ואיננו יודעים עליו בעצמו שום דבר. אולי הכותב הוא מחשב, או חייזר לא אנושי שבעצמו יש לו מחשבה ומושגים אחרים לחלוטין. איך נוכל לאהוב אותו ולהרגיש קרובים אליו. בעולם של הרשת החברתית לפעמים מתכתבים עם מישהי מקסימה ומתאהבים בה, ובסוף מתברר שזה פקיד עיריה זקן ומשועמם.
אבל שוב, רבי ירוחם כל הזמן דיבר על להיות כמו צאן אחרי הרועה. הצאן שבדיר של הרועה לא מתיימרים להיות אשתו של הרועה. הם לא צריכים לדעת על כל עולמו הפנימי, רצונותיו רגשותיו ומחשבותיו. מספיק להם שהרועה מחזיק אותם במכלאה ומתייחס אליהם כמו רועה והם מרוצים ושמחים ואוהבים אותו בלי להתיימר להכיר אותו ובלי שחסר להם להכיר אותו. גם תינוק בן שבוע הוא כך להוריו, הוא לא יודע עליהם כלום וזה לא חסר לו. זו תמימות ושלמות וענווה שאנחנו רחוקים מהם מאוד באווירה של ימינו. נקודת העומק של הגאווה היא לרצות להיות בעצמנו האל או לפחות לעמוד בשורה אחת עם האל, בגובה העיניים איתו. והיינו כאלהים יודעי טוב ורע. ואז אם איננו יכולים להשיג אותו כמו שהוא אנחנו מרגישים ניכור וריחוק.

.

.
לגבי השאלה למה לייחס לבורא רצון. הרמב"ם באמת מייחס לאריסטו את השיטה שאין לבורא רצון. כלומר לפי השכל האנושי איננו יכולים לייחס לו רצון, ומה שיש לו מצד עצמו כמובן אין לנו עסק בזה. יש כאן שתי טענות, האחת שאי אפשר מצד השכל לייחס לו רצון כי רצון כרוך בשינוי וחסרון. זה חוסר קבלה של מה שאנו מדברים שהרצון הוא לפני המציאות והמהות.
היישוב היחיד לקושיא איך ייחוס רצון לבורא לא כרוך בלייחס לו שינוי, הוא בכל שהרצון קודם למציאות ולמהות. הרי הרצון משתנה, אם הוא לא משתנה הוא נכנס להגדרה של שכל ולא של רצון.
הדעה שהמורה נבוכים מייחס לאריסטו, והיא דעת חלק ממפרשי אריסטו הקדמונים (נראה שאלכסנדר מאפרודיסיאס סבר כך), היא שהבורא פועל מכח שכל. (לא כמו שהשמש מחממת שזה מכח הכרח טבעי כמו מכונה חומרית). השכל קבוע. תמיד אני חושב שאחד ועוד אחד זה שתיים. אני יכול להחליט לחשוב אחרת לפי רצוני (כמו שכתב בשמונה פרקים שגם בשכל יש מצוות כי השכל לא מוכרח אלא יש בו בחירה. אני יכול לבחור באמת לחשוב שאחד ועוד אחד הם שלוש. לפעמים רואים שאנשים באמת חושבים משהו שברור שהוא לא נכון, לא פתרון של שאלה מתימטית אלא דברים שיש עליהם שוחד ופחד וכו'). אבל בעקרון השכל קבוע, על פי רוב, כעקרון, תמיד אחשוב שאחד ועוד אחד הם שתיים. מסתמא אין להזיק שהחלטתי לחשוב אחרת. לכן מי שמייחס לבורא רק שכל אומר שמסתמא אם הוא ברא הים את הבריאה זו מסקנת שכלו ולכן מסתמא כך שכלו הסיק גם אתמול ושלשום ואין להניח אחרת אם כי עקרונית הוא יכול לבחור מה שהוא ירצה. רק שזה כמו לבחור לכרות את היד שלי, דבר שהוא נגד השכל, וזה לא נחשב בחירה (מורה נבוכים ב' כ').

.

לכל אורך הדיון הרמב"ם כותב בכמה מקומות שזה ויכוח שאי אפשר להכריע. הויכוח הזה הוא השאלה האם העולם מחודש או קדמון (עי' מו"נ ב' כ"ה). בעקרון לא אכפת לנו מתי נברא העולם ואם הוא היה תמיד קיים, זה עניין שהיה בהיסטוריה ומה הנפקא מינא לעכשיו. אלא באמת השאלה האם הבורא מגלה בעולם רצון חופשי או רק שכל.
אם יש רצון חופשי, הרצון לא משועבד לכלום ולא עקבי לפי מה שהיה אתמול (זה הרי ההבדל בינו לבין שכל), ולכן אין מקום לומר העולם תמיד היה. ואם זה מהשכל הרי המסקנה של שכל מוחלט וצלול לגמרי תהיה היום אותו דבר כמו אתמול ולכן העולם תמיד היה.

הרמב"ם כותב שאין הכרעה שכלית על השאלה הזו לשום צד (במו"נ ב' כ"ה בסוף הפרק, הוא כותב שאם יביאו לו הוכחה שכלית על הצד של קדמות העולם ושאין לבורא רצון, הוא יעזוב את התורה. כי הכל נשפט לפי השכל ולא לפי מסורת, ובלי רצון חופשי אין שייכות להתגלות ומצוות ושכר ועונש וכל יחס אישי שהוא מרצון אל רצון וכו'). ואנחנו רק מעדיפים לקבל את דעת התורה והנבואה בלי שיש הכרעה שכלית.

זה אומר שהשאלה שלך שאין לנו יסוד לייחס לבורא רצון היא נכונה.

.
אמנם במו"נ ב' י"ט הוא פתאום כותב שיש הוכחה גדולה לכך שיש לבורא רצון חופשי [יש לבאר את המהלך שלו ואיך ליישב את דבריו ואכמ"ל. האמת היא שהוא ידע שגם לפי אריסטו יש רצון חופשי ואין בכלל צד אחר ואין מחלוקת (הוא הרי הביא בתחילת הלכות יסוה"ת שהבורא מסובב את הגלל בכח שאין לו סוף, וזו ראיה שיש לה תוקף רק אם העולם קדמון כמו שכתב בעצמו במו"נ). ובמק"א כתבתי על זה יותר לבאר למה כתב הרמב"ם באופן שכתב,  ועוד אאריך בזה, ויש הרבה הוכחות גמורות לזה].

"ואין ראיה אצלי על הכונה [כלומר רצון חופשי כמו שמבואר מקישור הלשון בכל הפרקים שם] יותר גדולה מהתחלפות תנועות הגלגלים והיות הכוכב קבוע בגלגלים. ולזה תמצא הנביאים כולם לקחו הכוכבים והגלגלים מופת על מציאות האלוה בהכרח; ובא בענין אברהם מהבינתו בכוכבים מה שכבר התפרסם; ואמר ישעיה מעורר על עשות הראיה בהם "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה? וכו'"; וכן ירמיהו אמר "עושה השמים"; ואמר אברהם "יי אלוקי השמים"; ואמר אדון הנביאים "רוכב שמים" כמו שבארנו. וזו היא הראיה האמיתית אשר אין ספק בה! "

.
הראיה שהוא מדבר עליה היא מכמה ענייני אסטרונומיה. העניין שמחוור לנו בפשטות יותר מהאחרים הוא מה שכוכבי השבת (לכוכבי הלכת יש מהלך וסדר, אבל מדובר כאן על הכוכבים הרחוקים שכולם משובצים בגלגל החיצוני) מפוזרים ברקיע בצורה שנראית חסרת סדר. יש מקום בו הם צפופים ויש מקום בו הם מרווחים, והמרחקים ביניהם לא שווים ואל תחת שום סדר שכלי כלשהו. אין שום נוסחה מתימטית שיהיה אפשר לגזור ממנה את המיקום של כל כוכב וכוכב ברקיע. הרמב"ם אומר שלא ייתכן כלל לומר שיש סדר וחכמה בסידור הכוכבים (כלומר ברור שגם אם יהיה מחשב על עם כלים מתימטיים מתקדמים מאוד הוא לא יוכל למצוא חוקיות בסידור הכוכבים). ממש רואים שהוא מקרי.
יש לשאול אולי הסידור של הכובים הוא ממש מקרי, בלי שום סיבה ופשר ולא אומר כלום. כבר כתבתי על זה שם ואם תרצה ננסה לדון בזה יותר, אבל פשוט אצל הרמב"ם שדבר לא קורה ככה סתם, באופן ספונטני. יש סיבה למה הכוכבים מסודרים דווקא כך ולא בסדר מקרי אחר. ואם הסיבה אינה שכל בהכרח היא מראה שיש כאן רצון חופשי שרצה שיהיו מסודרים דווקא כך ולא אחרת.
.
.
כתבתי בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54 נסיון להסביר למה אי אפשר לומר שפיזור הכוכבים קרה סתם כך בלי שום סיבה, באופן ספונטני. אמנם לפי ההסבר שלי שם זה אותו דבר גם עם פיזור ההרים או גרגרי החול בעולם. אמנם הרמב"ם הביא דווקא מהכוכבים. אפשר שזה משום שהכוכבים הם צורות שלמות שמתגלות בלי עיכוב מהחומר. הרים וגרגרי חול אולי החומר מעכב מהתגלות הצורה השלמה שלהם, והעיכוב הזה יכול להיות שהוא כך סתם, במקרה ממש. אבל כוכבים הם נצחיים כי הם התלבשות שלמה של הצורה בחומר. אלפראבי כותב שלכן יש רק ירח אחד ושמש אחת, כי אם התגלמות הצורה שלמה כבר אין מקום לעוד גילויים זהים, וזה עניין ארוך ואכמ"ל.
.
.

זה המקום שממנו נכנס למעגל השכל והמחשבה האנושיים המושג של רצון חופשי ביחס לבורא. זה הבסיס. בלי זה אתה צודק בשאלתך שגם אם מצאנו פלפול מסובך שמאפשר לייחס לבורא רצון, אולי נוותר על הפלפול ונישאר עם השכל הפשוט ונאמר כמו דעה של מפרשי אריסטו קדמונים שהיו חכמים גדולים שאין בכלל רצון חופשי ביחס לבורא. מה מכריח אותנו להכנס לצרה הזו. לפי הרמב"ם זה רק פיזור הכוכבים (ועוד כמה ראיות אסטרונומיות דומות). לפי הרמב"ם הפיזור הזה הוא היסוד שעליו בנה אברהם אבינו את יסוד המהלך שלו.
.
.
כאמור כל זה הוא בבחינת רצוא ושוב, נוגע ולא נוגע. ועדיין זה כל היסוד של אברהם אבינו והתורה.
.
.
אחרי שמקבלים שיש מושג אנושי בשכל האנושי של רצון חופשי ביחס לבורא. יש לשאול מהו הרצון הזה. מה אנו יכולים לומר עליו לפי שכלנו. וכאן מגיעים לשאלה של "טוב". האם הרצון הזה שייחסנו לבורא הוא שהוא רוצה "להיטיב" לבריותיו. זו עוד סוגיא. טולסטוי כותב ש"טוב" הוא מה שהאנשים מאמינים בו. זה בנוי על אפלטון שטולסטוי היה חסיד נאמן שלו וכל מחשבתו בנויה עליו וכל כתביו הם פרשנות נפלאה לאפלטון (באנה קרנינה הוא מכניס את אפלטון כדמות בתוך הספר וקורא לו אפלטון). לפי אפלטון אין אדם בעולם שיכול לחשוב על עצמו באמת שהוא לא טוב (מי שאומר על עצמו שהוא לא טוב כוונתו שהוא מורד במוסכמות החברתיות שקובעות מהו טוב, והן טועות, ולכן הוא באמת כן טוב. או שהוא מפנים דעה של אחרים עליו (נכנע לדעה של אחרים עליו. מתרצה להם), ומקבל את זה, מה שנקרא רגשי אשמה או שנאה עצמית. אבל יותר עמוק מזה הוא חושב שהם טועים בדעתם עליו והוא כן טוב).
בפוליטיאה הוא אורמ שאידיאת הטבו היא הבורא עצמו. בבראשית על הבריאה נאמר וירא אלהים כי טוב. ששם הכוונה לא טוב מוסרי או טוב בכוונה לגרום עונג לזולת. ולכאורה הכוונה רק מציאות מוגמרת, מסקנה ברורה של תהליך הבריאה, מציאות שעומדת על הרגליים של עצמה. וצריך עוד להבין הרבה בעניין זה.
.
.
לגבי הסדר, אם מסתכלים על בסדר כמשהו שהוא לפני המציאות והמהות של הדברים, אם כן הוא רצף של החלטות של רצון חופשי לגמרי, שלא משועבד בשום דרך למה שהיה לפני רגע, בלי שום חוקיות ומהלך. לכאורה רצף כזה צריך לייצר משהו רנדומלי. כמו פיזור הכוכבים בשמיים. אבל אחרי שיש מציאות ומהות של דברים נמצאים, הסדר שלהם הוא הוא החוקיות של המחשבה והטבע. וזה פלא, איך רצף החלטות שכל אחת מהן היא מרצון חופשי שלא משועבד להחלטה שהיתה מקודם, יוצרים אחר כך מציאות שיש בה חוקיות קבועה שנובעת מהסדר. כלומר לא רק המקומות הרנדמליים כמו פיזור הכוכבים מגלים את הרצון החפשי, אלא החוקיות של מחשבה והטבע שהם השכל, הם עצמם מגלים את הרצון החופשי. כי הסדר נקבע עוד לפני שהיה מה לסדר, ולכן הוא לא נקבע לפי סיבה שכלית או חוקיות שכלית אלא באופן רנדומלי. ואחר כך, אחרי הסדר, נהיו דברים ואז מאותו סדר נעשתה בהם חוקיות וטבע.
אנחנו לא באמת יכולים לחשוב על סדר לפני שיש דברים שנמצאים. לכן אם אנחנו חושבים על סדר לפני שהיו דברים, אנחנו חושבים כמו למשל על תכנית אדריכל לפני שבנו את הבניין, וכיו"ב. מחשב הכזו היא טעות. כי תוכנית אדריכל מתייחסת לעולם שכבר יש בו דברים נמצאים, והיא תכנון פוטנציאלי איך אפשר לסדר את הדברים שקיימים. לכן סדר כזה הוא כבר עם שכל וטבע. בתוכנית אדריכל יש טבע (גג בתוכנית צריך להיות מתוכנן לעמוד על קירות, אחרת יפול) וחוקיות ושכל, באותה מידה כמו בבניין בנוי. לכן לא רואים בסדר שום דבר יותר ממה שרואים בכל הטבע והמציאות, וכמו ששאלת מצויין.
סדר שהוא לפני המציאות זה כמו תוכנית אדריכל שאין בה טבע, כי עוד אין טבע, והגג יכול לעמוד על קירות או על אוויר. גם אין בה את חוקי המחשבה ואין מתימטיקה, ורוחב הגג לא צריך להיות שווה לרוחב הקיר שתחתיו, ושום דבר בתוכנית לא צריך להתאים לשום מתימטיקה. .ואין את חוק הסתירה וגג יכול להיות גם קיר או רצפה וכל דבר אחר באותה מידה. לשום דבר אין משקל ואין צורה גיאומטרית וכו' וכו'. האדריכל יוצר סדר תחת תנאים כאלה. כלומר כל החלטה שלו היא לא מוגבלת בשום הגבלה שהיא. אנחנו כמובן לא יכולים לדמיין כלל מצב כזה, ובטח שלא היינו יכולים לתכנן ולצייר סדר של אדריכלות של בניין בתנאים כאלה. היינו הולכים לאיבוד לחלוטין. הבורא תכנן את הבריאה בתנאים כאלה של חופש בחירה מוחלט. כל דבר נקבע רק מרצון חופשי. הגג עומד על הקירות לא כי אחרת הוא יפול אלא כי זו החלטה של רצון חופשי. הגר"ח מבריסק אמר שקודם נבראה המצווה של כיבוד הורים ורק אחר כך מכח זה נבראו הורים. לפי שכלנו היה אמור שיצא למתכנן קשקוש גמור. הרי הוא היה יכול גם להחליט שהגג יעמוד באוויר, ושהגג יהיה באורך מילימטר ויכסה על בניין באורך מאה מטר, ושהגג יהיה גם קיר באותה מידה. מי שמתכנן כך לא הייתי רוצה לגור בבית שהוא תכנן.
הסוד של הסדר הוא שהוא באמת רצון חופשי, ובכל זאת יצא ממנו משהו שכלי וטוב, כלומר אפשר לגור בבניין הזה למרות שתכנונו היה לפני המציאות וחוקי המציאות המחשבה. כאן כבר נוגעים יותר בעומק של "וירא אלהים כי טוב". בניין טוב אומר אריסטו זה בניין שלא נופל ושמתאים למגורים. לכאור הכל אחד יכול לתכנן בניין כזה. אבל זה לא קונץ, אנחנו כבר משועבדים לחוקי הטבע והמחשבה והמתימטיקה, ואנחנו מתכננים בכפוף להם, ולכן יוצא לנו בניין טוב. אבל נראה אם נוכל לתכנן בניין בלי כפיפות לכל החוקים ושהוא ייצא טוב. זה פלא ועל הפלא הזה נאמר וירא אלהים כי טוב. כאילו בהפתעה, איזה פלא, זה יצא טוב. כלומר הרצון הצטמצמם ומתגשם והתלבש בחכמה, במציאות. זה כבר התחלת פירוש למה שאומרים שהרצון הוא טוב. הרי רואים שאפשר לגור בבית שהבורא תכנן. וזה פלא. לומר שהרצון הוא טוב זהו להכיר בפלא הזה. ולהכיר בזה הוא להכיר שתחילת המציאות היא הרצון החופשי ולא השכל (כלומר שהעולם מחודש ולא קדמון, ושאפשר להתייחס אל הבורא כאל מישהו, כאל סובייקט, ולא כאל משהו, כמו איזה כח טבע עיוור. שאפשר להשתמש ברצון שלנו ככלי ליחס את הבורא ולא רק בשכל שלנו). זה מסובך מאוד אבל יש בזה מהלך (כמו מהלך של סוגיית גמרא סבוכה), אולי צריך לחזור על זה כמה פעמים.
.
.
לגבי ספירות, המקור של זה הוא ספר יצירה. זהו ספר שכבר בחז"ל התייחסו אליו כאל ספר קדום ומוסמך. מייחסים אותו לאברהם אבינו ושי אומרים לאדם הראשון ויש אומרים שהתוכן בא מאדם או אברהם אבל מי שניסח בכתב הוא רבי עקיבא. יש לו סגנון שלא מזכיר שום דבר, לא ספרי קבלה ולא שום ספר מוכר אחר בשום תרבות. גם החוקרים אומרים שהוא קדום מאוד. אין בו שום רמז ליהדות ותנ"ך ומצוות וכו'. הוא היה יכול להיכתב באותה מידה גם על ידי פיתגוראים או חכמי אומות אחרות. לדעתי יש לשונות שנמסרו בשם הפיתגוראים שמכריחות שידעו את ספר יצירה, אבל זה לא עניין חשוב ואין טעם לעסוק בו.

התלמוד ורש"י כותבים שבאמצעות ספר יצירה אפשר לברוא בעלי חיים וגם בני אדם. כי הוא מדבר על הסדר הפנימי העליון של המציאות.

.

זה הספר הכי יסודי בספרות הקבלה, בעצם אפשר לומר שכל ספרות הקבלה כולל ספר הזוהר הם פרשנות על ספר יצירה.

להבין בדיוק מהן ספירות זה עניין ארוך מאוד, כל ספרי הקבלה עוסקים בזה כסוגיא מרכזית וכולם לא הגיעו למסקנה אחת ברורה.

באופן מאוד כללי ולא מדוייק, אפשר לומר שהספירות הן דרכים של תפישה במה שהבורא גילה לנבראים. למשל אם אני ליטאי כשר ונורמלי חכם ומיושב בדעתו, אני תופש שכל מה שקיים בעולם קודם כל הוא נמצא, וכל היחסים והרצון באים רק אחרי זה. אחרי שיש א' ויש ב', אפשר לומר שא' מתייחס לב' ביחס כלשהו, רוצה בו או אוהב אותו וכו'.
חסיד מאלה שהוחרמו על ידי המתנגדים חושב שקודם כל יש רצון ויחס לפני שיש מציאות של א' וב'.

אפשר לקיים חיים שלמים לפי כל אחת מהתפישות. כל אחת קוהרנטית, כלומר היא מעגל שלם וסגור שניתן לחשוב אותו ולחיות לפיו באופן שנותן תפישת מציאות שלמה שמסבירה את הכל, שלא תלוי כמעט בדרך תפישה אחרת. יש תמיד סדקים קטנים שמכריחים להגיע גם לתפישות אחרות, אבל הם מוסתרים וקטנים.

לתפישה שהכל מתחיל מרצון חופשי קוראים ספירת כתר, לתפישה שהכל הוא מציאות שיש בה חכמה קוראים ספירת חכמה. ספרי הקבלה אומרים שספירת כתר היא מעל ספירת חכמה. בלי האמירה הזו היה אפשר להסתך ולראות סתירות בין המהלך שמגלה רצון חופשי (פיזור הכוכבים בשמיים), לבין המהלך שמגלה חכמה (הכל חוץ מפיזור הכוכבים). בקבלה אומרים שאלה ואלה דברי אלהים חיים וז המתחיל מרצון ומתלבש בחכמה. הספירות כולן הן צמצום זו של זו. יש בהן היררכיה, הכי עליון שזה הרצון, הוא הכי גבוה מופשט ורוחני ומאיר וקרוב לבורא ממה שמתגלה לנו. מה שמתחת לו הוא אותו דבר עצמו רק בדרך תפישה פחות מופשטת, יותר מצומצמת. יותר פשוט ומותאמת למגבלות שלנו ולחומריות שלנו.

אני יכול לתפוש את אשתי כנשמה מופשטת שהיא רק עצמות של קרן אור אלהית פשוטה. ואני יכול לתפוש אותה כאדם עם נפש ולב ושכל ומלא טוב לב וחיים. ואני יכול לתפשו אותה כחברה מעניינת ונחמדה, וגם כאשה יפה ומושכת ומבשלת טוב. אפשר להבין שכל אחת מהתפישות האלה עומדת בפני עצמה ואפשר לחיות בה בפני עצמה בלי התפישות האחרות. אבל באמת הן צריכות זו את זו. ויש ביניהן היררכיה מהמופשט והרוחני עד החומרי הפשוט. וצריך את הכל כי כל הבחינות הן גילויים של אותו הדבר וצריך את כל הבחינות כדי להרגיש שייכות למה שמתגלה בכל הבחינות האלה. כל הבחינות האלה אם מסתכלים על המציאות כולה ולא רק על אשתי נקראות הספירות.

למשל יש תפישה חומרית. תפישה שבה החומר מובן מאליו, הוא התבנית המחשבתית היסודית והראשונית. מי שמת והוא רק נפש בלי חומר לא קיים בעולם, משיאים את אשתו ויורדים לנכסיו ושמו נשכח מהלב.
מתוך החומר עצמו אפשר לראות את הכל. זה הרי מה שאנו מנסים לעשות לראות את דברי התורה מתוך ההסתכלות של שכלנו האנושי בטבע שהוא חומר (זה מה שמגדיר את מעשה בראשית ביחס למעשה מרכבה, שמעשה בראשית או הסתכלות באמצעות החומר). גם מה שאשתי היא קרן אור אלהית פשוטה אני משיג דרך הסתכלות בחומר שלה. אם היא היתה מתה והייתי מכיר אותה רק כמתה, לא הייתי יכול לראות שיש בה נשמה שהיא קרן אור אלהית.
אבל אפשר ללמוד את כל המציאות כאידיאות מופשטות, ולהסתכל על החומר רק כבגד שנתפר סביב האידיאות ואין לו מציאות ואין לו חשיבות. למשל אם יש גופים מזכוכית שקופה, ואני לא רואה אותם, אני יכול לרסס צבע ואז פתאום אראה אותם. החומר הוא צבע כזה, והאידיאות הן גופי הזכוכית. החורמ הוא רק תיווך לגלות את האידיאות שרק הן המציאות, והחומר הוא שום דבר. אין טעם להקדיש לו מחשבה כלל. (זו הדרך של מעשה מרכבה. מה שכובת הרמב"ם בפרק ד' מיסודי התורה הלכה ז' שהשכל יכול לראות צורות גם לא דרך החומר).
הבחינה שהכל מתחיל מהחומר והוא הכלי להשיג הכל, נקראת ספירת מלכות. הבחינה שהכל הוא רק האידיאות נקראת המערכת השלמה של כל שאר הספירות לפני המלכות.

לכאורה ספירות הוא מושג חסר הגדרה, עמום, אולי שייך לתחום השירה. ולמה לנו לעסוק בו בכלל. אבל באמת יש בו כלי מחשבה גדול, שבלעדיו אי אפשר בכלל לגשת לסוגיות הפנימיות. כי הוא מעמדי הפרדה בין בחינות שמצד אחד הן נפרדות לחלוטין, ומצד שני לא מנתקת אותן זו מזו אלא מסתכלת על הבחינות השונות כעל איברים של גוף תפישה אחד שלם.
למשל החסידים אומרים שהכל רק אלוהות פשוטה ואין מלבדו בעולם כלל. אם אומר שהבחינה שלהם צודקת לגמרי, אוכל לומר דברי תורה בבית הכסא. ואם אומר שהם טועים לגמרי אהיה כופר באחדות הבורא. איך אפש רגם לחלוק עליהם וגם להסכים איתם? כל הביקורת על החסידות שהם לא ידעו לחלק לבחינות שונות אלא חשבו שמה שהם אומרים זה מוחלט בלי להיות כפוף לבחינות. אם מכופפים את דבריהם לבחינות כבר אין ביקורת עליהם.
מה פירוש לכופף לבחינות? לומר שמצד אחד האמירה שיש נבראים נפרדים ויש זמן וחומר, היא אמת מוחלטת לגמרי. אמיתית עד הסוף באופן אבסולוטי וקיצוני ומוחלט ושלם, בלי שום פשרות. לכן אין שום פשרות בכך שאסור לומר דברי תורה בשרותים ואסור לרצוח וכו'. ומצד שני אנו אומרים גם שמה שהבורא אחד לגמרי ואין עוד מלבדו גם זה פשוט ומוחלט עד הסוף לגמרי בלי שום הסתייגויות ופשרות.
אז איך אפשר לומר על שני צדדי סתירה ששניהם אמת מוחלטת בלי פשרה ויישוב ותירוץ וסייג? יותר מזה, איך אפשר לחיות את שני הצדדים עד הסוף בלי שהם יהרסו זה את זה?
התשובה היא בכלי שנקרא ספירות. יש ספירה כזו ויש ספירה כזו.
למשל אם יש פיל שאיננו יודעים מה הצבע שלו ואיננו רואים אותו, רק רואים אותו משתקף דרך ראי. ויש הרבה מראות, כל אחת מצד אחר. יש ראי של זכוכית אדומה שמראה את הפיל מצד זה, ויש ראי של זכוכית כחולה שמראה אותו מצד זה. אז נכון לומר שהוא אדום ונכון לומר שהוא כחול. אם מבינים שהפיל מצד עצמו הוא מעל כל יכולת השגה כלל ועיקר, הוא מעל כל מושג מחשבתי ובוודאי מעל כל מושג של צבע כלשהו (כמו שלמספר מתימטי אין צבע). וכל האפשרות להשיג היא רק השתקפויות שמצמצמות אותו, אז כבר אין סתירה בין מה שהפיל אדום למה שהוא כחול. וכמה שרוצים להתקרב יותר לפיל צריך יותר ללמוד את תורת ההשתקפויות בראי ולהבין מה הראי מגלה ואיך לאחד את הסתירות בין המראות השונות ומה זה יכול לגלות לנו על הפיל יותר מגילוי של מראה אחת לבד. זו תורת לימוד עשר הספירות. כמובן רק כטיפה מהים.

לאריסטו יש ספר על לוגיקה, מפרט את כל המבנים של המבנים הלוגיים. לא למדתי אותו, זה משעמם אותי. זה רק כלי ללימודים אחרים שיש להם תוכן. ללמוד סתם כל מיני דברים שאמרו על ספירות, בעיני זה דומה. כשמגיעים למשהו שיש בו תוכן וצריך להשתמש בכלי המחשבה של ה"ספירות" כדי להתמודד איתו, אז שם נלמד קצת עוד משהו על ספירות.

.

.

.

עוד הסבר בעניין שהרצון מעל ההוויה.

יש לנו שפה, מילים. גם המחשבה שלנו היא באמצעות שפה. מי שנולד חרש אילם נחשב לשוטה כי אין לו שפה ואין לו מחשבה מילולית.

לכל מילה יש הגדרה, מובן כלשהו שאפשר בערך להסביר.

זה גורם לנו לתפוש כאילו המציאות מתחילה מהמילים, כלומר ההגדרות. לכל דבר יש הגדרה מסויימת, כך ולא אחרת, וזה מה שהוא ומזה המציאות מתחילה. יש עצים וציפורים וחתולים ובתים ואהבה ושנאה וכו' וכו'. זה הנתון הראשון, ההתחלה של התפישה והתודעה.

כשמצלמים תמונה, חותכים חלק מהמציאות במסגרת. החיתוך הזה, הבחירה איפה יהיה החיתוך, שם האמנות שיש בצילום, זה יוצר מהתמונה "תמונה" ומעניק לה משמעות כתמונה. אבל זה משהו אחר מהמציאות הרציפה שבה אין גבולות של חיתוך והכל הוא רצף מתמשך אחד ומשתנה.

כל מילה וכל הגדרה היא חיתוך כזה. ההגדרה של המילה מעניקה משמעות למשהו עמום קשה לתפישה, אבל היא גם דורסת משהו. חותכת משהו. המציאות לא באמת מתחילה מהמילים. יש משהו מעל המילים. דווקא ממשוררים שעוסקים במילים שמעתי את זה. אולי כי המיוחד בשירה הוא שעוסקים במילים מתוך נסיון לא לחתוך אותן מהמציאות שמעל המילים. לכן בשירה המילים הן לפעמים מוזרות ולפעמים חסרות הגדרה. יותר חשוב בשירה הוא מה שבין המילים, מעל ומתחת ומאחורה של המילים. המנגינה שזורמת ומסתתרת ומתפתלת בנקיקים של קמטי המילים הנסתרים. מילים של שיר מחפשות את היופי השותק, שאין לו מילים. בקשת הגדרות למילים הורגת את השיר. התורה גם נקראת שירה.

אם למשל אני שואל חילוני גמור ומוצהר, אתאיסט מודע וחכם ונושא דגל, למה למשל לא נכון לגדל בני אדם למאכל כמו שמגדלים פרות, הוא יאמר חיי אדם זה ערך קדוש, יש קדושה בחיי אדם, חיי אדם זה ערך עליון. אם אשאל אותו כחילוני מה ההגדרה של ערך ושל "עליון" ובמיוחד של "קדושה", לא תהיה לו שום תשובה (גם דתי לא יודע להגדיר "קדושה"), ואל יהיה לו שום הסבר לדיבורים האלה. הוא משתמש במילים האלה כבמילות שיר, ואני אומר את זה לשבח.

המציאות מתחילה מעל המילים, במקום שאין מילים, שאין חיתוך למילים שונות והגדרות שונות. למקום הזה אני לא קורא "מציאות" או "הוויה", אלא מעל המציאות וההוויה, כי קשה לתפוש אותו כנמצא ממש. אפשר גם לקרוא לו מציאות אם רוצים, זה עניין של טעם בלבד. הוא כן נמצא. רק המובן של המילה נמצא וממשי קצת שונה כשמתייחסים למישור הזה.

המילים הן משהו שמתהווה מאותו רובד מציאות שמעל המילים. כמו שטיפות המים של הטל, טיפות פרטיות שנמצאות ממש כל אחת לעצמה עם הגדרה ברורה וצורה ברורה, מתעבות מהלחות האחת הלא מוחשית ששורה בכלליות האוויר.

הריבוי שבאדם, שיש בו גוף ונפש ורגשות שונים ומחשבות שונות וכל מיני אישיות, זה כשהדברים כבר מוגדרים, שיש להם מילים. אז כל דבר שונה מהשני, ויש קושיה מה מאחד אותם. אבל כולם הם טיפות שונות שכולן התעבו מאותה לחות חסרת הגדרה וצורה שהיא ה"אני" הראשוני שהוא אחד, ולכן כולן דבר אחד. ומשם בא חופש הבחירה.

.

.

דברי אלפראבי, מתוך דעותיהם של אנשי העיר המעולה (אבונצר אלפראבי, הפילוסוף האריסטוטלי החשוב ביותר, שקראו לו המורה השני, כלומר השני אחרי אריסטו. הרמב"ם גם אמר שהוא השני בחשיבותו אחרי אריסטו, ובאגרתו לאבן תיבון ממליץ לו ללמוד את הפילוסופיה מספרי אלפראבי שהם כולם כסולת נקיה):

2018-08-27 15_09_02-Window

המושכלים עליהם מדובר הם כל מה שהשכל משיג. השכל המשוקע בחומר ש/הוא תפישת החושים והדמיון, משתוקק למה שמושכל בדרך שמחוייבת על פי הטבע ולזה קורא אלפראבי רצון. החלק המופשט מחומר בשכל האדם משתוקק בדרך שאלפראבי קורא לה בחירה.
יש הבדל בין כשאדם אומר לאהובתו אני רוצה אותך, לבין שהוא אומר לה אני בוחר בך.

אלפראבי לא מדבר על חופשיות הבחירה. אמנם השכל המופשט שאינו משועבד להשפעות הטבע, הרי אינו משועבד גם אל לשום דבר אחר. לכן הרצון שלו הוא בחירה.

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 21 - עוד בעניין שהרצון הוא מעל השכל. מה הן ספירות.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 21 – עוד בעניין שהרצון הוא מעל השכל. מה הן ספירות.

  1. י.ד. הגיב:

    הסופר והבלשן טולקין (בעל "שר הטבעות") דן במסה שלו "עץ ועלה" ביכולת האנושית ליצור בריאה משנית עם הלשון. לטענתו יכולת זו מאפשרת את ספרות הפנטזיה, כלומר ספרות המנסה ליצור עולם יש מאין (כמו אמבר, והרואים למרחוק ועוד).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s