20 – המשך על עולם הבא, מה זה שכל עיוני, ועל דברי חסידות ורוח הקודש

מתוך מכתב.

המכתב מר' שמעון כהן עסק בכמה דברים שבהם יש מחלוקת בין הכותב לביני. אעתיק אותו בשלמותו כאן בתגובה הראשונה. (לפי מתן רשות מהכותב)

נקודה אחת מדבריו שהתייחסתי אליה היא השאלה האם לפי הרמב"ם שעולם הבא תלוי בידיעת האמת על הבורא, השגת המושכלות השכליות, כמו שכתב בהלכות תשובה פרק ח' הלכה ג' ובעוד הרבה מקומות, עולה שעולם הבא יש רק לחכמים גדולים ולא לאנשים פשוטים.

נקודה שניה היא מה שכתב:

"עוד הסתכלות לגבי העולם הבא שחשבתי, שלכאורה ההסתכלות לגבי העולם הבא זה שהעולם הבא זה שכר על עבודת האדם אבל באמת עולם הבא  הוא מטרת הבריאה מצד הבורא שרצה להטיב לנבראיו, ולכן כוונת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו חייבת להתקיים גם אם מצד הבחירה של בני האדם לא בחרו בדרך הישר  , ומדרכי ההנהגה העליונה לתקן את כל הנבראים שיזכו לחיי העולם הבא כיון שזה רצון הבורא.

וראיתי מביאים בשם האר"י ז"ל : " וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו' רק שזה יתקן עצמו בזמן מועט וזה בזמן מרובה, לכל אחד ואחד כראוי לו לפי מעשיו ומדרגתו מוכרח הוא לסבול יסורים כ"כ לפי ערך כו'. אבל סופם הוא להמנות עם הצדיקים ומשום זה שהקב"ה כביכול מטריח את עצמו עם רשעים כאלו לתקנם כו' בשביל שהם נצר מטעי שהוא נצחיי"

 

זה מה שכתבתי:

שלום,

מצידי אין שאיפה למצות את הדיון ולהגיע לסיכום ברור, כי כבר נוכחתי שכל פעם העניינים נראים לי אחרת. אז במקום כל פעם לבנות בניין ומייד לשבור אותו, כבר התרגלתי לחיות בלי בניין, כמו נווד שחי מיום ליום. כך שמבחינתי אם יש בדברים משהו מעניין ומפרה ומעורר למחשבה, זה מספיק לי. מה שיש לי להגיב על נקודה כלשהי אני כותב לפי מה שנראה באותו הרגע, אבל לא בנסיון להעמיד שיטה מסודרת (גם אם לפעמים נשמע מהסגנון שלי שאני מנסה להעמיד שיטה עקבית מסודרת ואפילו קיצונית, ולדחות את הצד השני בתוקף, זה רק כי אני מתלהב מעצמי ומתפעל באותו רגע ממה שאני כותב, אבל לא ברצינות, ותוך זמן קצר אני מתקרר ומבין שכל מה שכתבתי הוא במקרה הטוב מאוד חלקי ולא שלם וסותר את עצמו ועוד הרבה דברים אחרים, ולכל היותר הוא רק זווית אחת מבין הרבה זוויות אחרות והרבה פעמים גם זה לא), וממילא גם לא לחפש שיטה מסודרת בדברי הכותב. אפילו בכותב שאמור להיות עקבי ושיטתי כמו הרמב"ם אני כבר לא מחפש שיטה מסודרת, כי כל פעם אני מגלה משהו אחר שעולה מדבריו שהופך לי את השיטה שחשבתי שהבנתי ממנו. אז אני מתייחס לכל קטע בפני עצמו, ומקשיב למה שבאותו רגע מאיר לי בו וזהו.

.

.

לגבי עוה"ב אתה צודק במקומות שהבאת.
אמנם לא התייחסת לסתירה בין המקומות האלה לרמב"ם מפורש בהלכות תשובה פרק ח':
"כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים". כתוב כאן בפירוש שהעניין הזה של הישארות הנפש ועוה"ב מתייחס ל"צורת הנפש", שזה מה שהיא השיגה, לא מה שנולדה איתו.

הביאור לסתירה הזו לענ"ד, הוא יסוד גדול שכתבתי עליו בהרבה מקומות והבאתי ראיות אבל כאן אומר רק את העיקר בקיצור.
"שכל עיוני" שהוא צורת האדם, ויציאת האדם לפועל להיות אדם ולא רק בהמה עם פוטנציאל, וצלם אלהים שבאדם, הוא לא שייך כלל למה שאנחנו קוראים שכל.
כל דבר שקיים יש לו שכל עיוני. אפילו דוממים (יש לזה ראיות מאריסטו והרמב"ם והארכתי במק"א). שכל עיוני זה מילה נרדפת ללהיות קיים. וכן ללהיות חי, וכל מה שקיים הוא חי. (אריסטו והרמב"ם אומרים שהדומם אינו חי, אבל זה רק לפי ההגדרה שחי הוא מה שניזון וגדל ונע מכח עצמו. מצד הגדרה יותר רחבה של חי שיש לו השגה שכלית ורצון גם הדוממים חיים)

אם אני מרגיש שקר לי, זה גם שכל עיוני שמשיג שאני במקום קר. כל קומת האדם שייכת לשכל. מה שכף הרגל משיגה שהקרקע קשה או רכה זה שכל עיוני. ההשגה של רבי אלעזר בן דורדיא היא דוגמה נפלאה להשגה של שכל עיוני. שכל עיוני הוא כמו עין, הוא רואה כמו שחוש הראיה רואה. היכולת לחשיבה מילולית, מה שאצלנו נחשב שכל, להיות אינטלקטואל ובעל כשרון ועם מנת משכל גבוהה וכו' וכו', יכולת לאסוף למיין ולנתח מידע, כל זה נקרא שכל דברי (כלומר מילולי), וזה רק סוג של כלי, שריר, ולא שייך כלל לשכל וחכמה.

שמעתי פעם מראש ישיבה גדול, שסיפר על אשה פשוטה שעבדה בנקיון בבנק ישראל. היא נשארה שם לבד אחרי שכולם הלכו, ומצאה חבילת שטרות שהיו מיועדים לגריסה ונשכחו. כשהחזירה שאלו אותה למה היא לא לקחה לעצמה, הרי אף אחד לא היה מפסיד מזה. והיא השיבה "אבל זה לא שלי". הרב הסביר שזה הפירוש על אברהם אבינו שכליותיו נעשו לו כשני רבנים. זה בדיוק שכל עיוני. היא ראתה בעין את המציאות הרוחנית, של האידיאות, שלא לוקחים מה שלא שלי, כמו שהעין רואה את המציאות הגשמית שעכשיו יום ולא לילה. אם יש גאון כביר שכותב חידושים חריפים מאוד והוא היה לוקח את הכסף, נמצא שלאותה מנקה יש יותר שכל ממנו. זה מה שמלמד המעשה ברבי אלעזר בן דורדיא, שלא רק שזכה לעוה"ב על צדקתו, אלא שנקרא רבי. כלומר הוא גדול בתורה כמו רבי יהודה הנשיא. כי זה בדיוק שכל עיוני, רבי אלעזר בן דורדיא ראה כמו בעין שאין לו חלק לעוה"ב. לכן הוא הגיב כל כך קשה. לראות את האמת בשכל עיוני זה הפירוש של להיות גדול בתורה ובחכמה, ולכן ר"א בן דורדיא כן היה גדול בתורה, וכן אותם בדחנים וכו'. ואין הבדל בין להיות רשע לבין לא להיות חכם. מה שהרמב"ם מעמיד בתחילת הלכות יסודי התורה שהכל עומד על ידיעה וחכמה, מדובר על שכל עיוני ולא על שלכל של פלפול ומילים, ולכן זה עניין אחד לגמרי עם להיות טוב או רע. אם משיגים את האמת בשכל עיוני אי אפשר שלא לעשות אותה. פיזית אי אפשר. כמו שאי אפשר להטביע את עצמך או להכניס יד לתוך אש לזמן ארוך וכיו"ב.
מה שיש אצלנו דיסוננס שאנחנו יודעים כל כך הרבה ועושים כל כך מעט, זה כי הידיעה שלנו מילולית. אנחנו מרכיבים מילים כמו שפותרים משוואה מתימטית ואם זה יוצא יפה ועקבי נשמע שהשגנו משהו אמיתי. אבל אנחנו לא רואים את כמו בחוש. לכן באמת לא השגנו את זה כלל. אם היינו רואים את זה כמו בחוש היינו גם מקיימים. המילים רק עוזרות לשמוע מאחרים לאן להפנות את המבט, ואם רואים משהו בשכל עיוני המילים עוזרות להעביר את זה לאחרים שיפנו לשם את המבט. כמו למשל בטיול מישהו רואה פרח מיוחד מסתתר בין הדשאים ואומר לאחרים תסתכלו כאן יש פה פרח נדיר. ונניח שהוא יתאר להם בפרטים את מקום הפרח ואת המראה שלו כדי שיוכלו למצוא ולזהות. התועלת במילים היא רק שהן עוזרות לראות את הפרח. אנחנו מוותרים על לראות את הפרח ורק זוכרים את המילים שמתארות אותו, ולכן זה לא עושה שום רושם על הנפש שלנו, לא מחזיר אותנו למוטב ולא עושה מאיתנו אנשים יותר טובים, כמו שהתורה אמורה לעשות.

על כל הדברים שבגללם אין חלק לעוה"ב כותב הרמב"ם שתשובה מועילה אפילו ברגע האחרון. ואיך יקנה חכמה ברגע האחרון, אלא על זה הסוגיא של ר"א בן דורדיא ללמדנו שזה נחשב קניית חכמה. וזה מוכרח מהסוגיא שהוסיפו "ולא עוד שנקרא רבי". ולכאורה אפשר לומר שהוא צדיק ובעל תשובה אבל הרי אינו יודע פסוק אחד ואיך שייך לומר שהוא "רבי" שזה תואר לגדולה בתורה. איך נעמיד אותו למסור שיעור בישיבה, או להיות במועצת גדולי התורה להכריע בסוגיות קשות. אלא אדרבה הסוגיא מלמדת שזו החכמה והגדלות בתורה וזה השכל וזה באמת התוכן של רבי.

בפרק ד' מהלכות יסודי התורה הרמב"ם אומר שהשכל העיוני יכול לראות את הבורא:
"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."
השכל העיוני שיש לכל מה שמתחת לגלגל הירח לא יכול לראות את הבורא אלא רק דרך הטבע, הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם. הרעב ומה שיש מזון בטבע גורם להם להשיג מזה שיש מנהיג לטבע. אבל הם לא יכולים להשיג אותו שלא דרך התיווך של הטבע על הדרך הישירה המופשטת שכתב בהלכות יסוה"ת פרק ד'. לכן דווקא השכל האנושי הוא צלם אלהים והוא שונה מהשכל של שאר הבוראים שמתחת לגלגל הירח.

בהרבה מקומות כתבתי הרבה דברים על זה, כי זה מהיסודות הגדולים. זה אחד מהמקומות שהעברית המודרנית מטעה אותנו מאוד. אנחנו קוראים את לשון הקודש בספרים הקדומים ומבינים את לשונם לפי העברית שאנו רגילים אליה, ויש מזה הרבה מאוד טעויות חמורות. העברית המודרנית שלנו היא תרגום של לשונות אירופאיות כמו גרמנית וכל התרבות של המאה התשע עשרה משוקעת בה. לפי התרבות שלהם שכל פירושו האינטלקט, היכולת המילולית, האנליטיות והרציונליות וכו'. אצלם אפילו לשחקן שחמט יש שכל. בלשון הקודש שכל פירושו עניין אחר לגמרי. שכל פירושו לראות. במובן הכי פשוט. יש הרבה דיבורים בסיפורי צדיקים, גם על החפץ חיים וגדולי תנועת המוסר, שמדברים על אמונה בחוש, או אמונה חושית. הכוונה בזה היא אמונה לפי השכל, כי שכל זה לראות בחוש, לא יכולת וירטואוזית לנתח ולפלפל.

.

.

לגבי האמירה שתכלית הבריאה מצד הבורא היא להיטיב, זה לא מובן מאליו ודורש ביאור. יש את זה ברמח"ל (דרך ה' ועוד) וגם בהתחלת טימיאוס של אפלטון, אבל יש מקומות אחרים רבים שכותבים שאין לנו השגה על זה. הרצונות והמחשבות של הבורא בינו לבין עצמו, מהצד שלו, לפני הבריאה, לא אמורים להיות תחום שאנחנו עוסקים בו. למה הוא רצה לברוא את הבריאה זה שאלה על מה שלפני הבריאה, ונאמר בחגיגה פרק ב שאין לעסוק בזה (יש דיבורים בזה אבל צריך מאוד להגדיר למה הם מכוונים בדיוק, ומה בדיוק הם אומרים, וזה עניין מאוד ארוך וקשה וקל להשתבש בו ועדיף לא לעסוק בו אם לא נכנסים לתוך העניין כמו שצריך). גם אם הוא רצה להיטיב האם זה מכריח שהוא רצה להיטיב לכל מה שברא. גם לכל בעלי החיים או לפחות לאומות העולם. או אם נאמר שהם רק כלי ואמצעי להטבה התכליתית שהיא ההטבה למי שהוא תכלית הבריאה, הרי בהקדמת המשנה הרמב"ם אומר שתכלית הבריאה הוא רק חכם שלם ובעל מידות טובות שזה אדם אחד פעם בכמה דורות, וכל שאר בני האדם, כולל היהודים, הם רק כלי ואמצעי עבור אותו חכם שהוא לבדו התכלית. כלומר ממה נפשך, אם אומרים שתכלית הבריאה היא להיטיב רק עם מי שהוא תכלית הבריאה, והשאר הם רק כלי ואמצעים ואין תכלית להיטיב להם, צריך להביא ראיה שכל ישראל הם תכלית הבריאה מצד זה, ולפרוך דברי הרמב"ם בהקדמת המשנה ועוד מקומות (וכן את דברי חז"ל על עמי הארצות וכגון בפסחים מ"ט ב' ועוד). ואם לא אומרים שיש נבראים שהם אמצעי וכלי, אז צריך שהתכלית להיטיב עם כולם. גם עם עמלק והמן הרשע ואנשי סדום ואלה שמתו במבול. והרי יש מבני ישראל שנשארו במצרים, שמונים אחוז (חמושים עלו בני ישראל ממצרים, רק חמישית עלו), ואין להם חלק לעוה"ב. ויש עוד הרבה כעין זה.

בחלק מספרי החסידות יש מהלך, שהצדיק גוזר והקב"ה מקיים, ולכן אם ימצאו על דרך דרוש סיבות לסנגוריא על ישראל זה יתקיים מכח צדיק גוזר. אני לא אומר שהדברים שלהם לא נכונים, יש בוודאי צד כמו שהם אומרים. הרי נאמר שיש ק"נ טעמים לטמא את השרץ וק"נ טעמים לטהר אותו, ופשוט שיש ק"נ טעמים למצוא זכות על ישראל והם נכונים ובע"ה יתקיימו.

המהלך שאני מנסה ללכת בו, ובגללו אני עוסק יותר ברמב"ם שמאוד מחנך למהלך כזה, הוא לנסות להבין את דברי התורה בשכל האנושי שלי. הרמב"ם וחובות הלבבות מבוססים על ההנחה שזה אפשרי וגם שזה הלימוד הראוי וזו המעלה של ללמוד תורה, וכמו אברהם אבינו, שהבין והתאחד עם הדברים ולא רק ידע לדקלם מה כתוב בספר. בחובות הלבבות שער העבודה מביא ז' טעמים למה צריך להבין את התורה בשכל האנושי הפרטי שלי וכולם חשובים מאוד. הוא אומר שם שזהו הלימוד לשמה וזה מה שמתקן את היצר והאדם וזה לבדו חובות הלבבות (ןבמק"א שם כתב שחובות הלבבות רק הן מביאות לחיי עוה"ב, וחובות האיברים מביאות רק לחיי עוה"ז) ועוד ועוד יעו"ש.
מצד המהלך הזה לא מועיל לי כל כך לקרוא דברים שנכתבו כדי למלא פונקציה, כדי לגזור על הקב"ה לזכות את ישראל ולבטל מעליהם גזירות קשות ולמחול להם ולהביא את כולם לעוה"ב. אני לא כותב באירוניה וזלזול, אני באמת מאמין שהדברים יש בהם צד אמת והם פועלים סנגוריא והם קדושים ויש ללמוד בהם כדי לעורר את הסנגוריא. אבל זה קצת כמו תפילה, פחות כמו לימוד.
בספר תשובות נודע ביהודה שהיה קרוב לזמן הבעש"ט כתב בדיוק על המגמה הזו בספרי החסידות שזו יוהרה. גדולים אחרים באותו דור השוו את זה לכת השבתאי צבי, כיוון שיש כאן יוזמה לעשות שינויים מכוחנו שלנו. הם ראו את תפקידנו ללמוד את התורה באופן תמים וישר כמו שנאמר וכמו שרואים בשכל הישר. ואם כתוב למשל באופן פשוט שלא כולנו זוכים לחיי עוה"ב אז מרכינים ראש ומקבלים את זה כי לא אנחנו קובעים. אנחנו הולכים אחרי הבורא כצאן אחרי הרועה, ואם ירצה לשחוט ישחוט, וזה לא מפחית מהאהבה והנאמנות והדבקות וההכנעה. גם אחרי השחיטה של חלק מהצאן השארית ממשיכים ללכת בתמימות ואהבה אחרי הרועה. ובלי לנסות להסתכל מאחרי הכתף שלו לאן הוא הולך ולמה הוא הולך ובלי לנסות להכנס למוח שלו לשער את מחשבותיו. לא מחפשים להסתכל לשם לא רק כי איננו יכולים להשיג אלא גם כי זה לא עסק שלנו, זה לא מעניין אותנו. אם נרצה למנוע גזירות רעות מישראל נשתדל להיות טובים וזהו ומה שיהיה יהיה. עצם הגישה, המוטיבציה, לבחוש בסיר, להשפיע על המהלכים, לנסות כביכול לאלץ את הבורא לבטל גזירות ולהחיש את הגאולה וכו' וכו', יכולה להיות מאוד מסוכנת.
אמנם מצינו באברהם אבינו ומשה רבינו שהיו להם ויכוחים עם הבורא, אבל זה כל כך דורש מדרגה וטהרת הלב ויש בזה כל כך הרבה סכנה, ואני כשלעצמי מעדיף להתרחק ממצוות כאלה, יש לי מצוות הרבה יותר פשוטות ונורמליות שעוד לא קיימתי.

בברכות י' א' יש גמרא מאוד מאוד יסודית בזה (אגב כתוב שם גם שישעיהו סבר שלחזקיהו לא יהיה עולם הבא, וכהרמב"ם והמשנה):
"בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'.
מאי כי מת אתה ולא תחיה – מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא.
אמר ליה מאי כולי האי? אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה
אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו [משום שראיתי ברוח הקודש שיצאו ממני בנים לא טובים [לכן לא עסקתי בפריה ורביה]]
אמר ליה בהדי כבשי דרחמנא [רש"י: סתרים דהקב"ה] למה לך. מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד [מה לך בסתרים אלה של הקב"ה. מה שנצטווית תעשה, ומה שהקב"ה ירצה לעשות שיעשה ]""

הדיבורים על כך שאנו בזמן אתחלתא דגאולה כלשהו, ושפלוני בחזקת משיח ותיכף יבוא המשיח, ושיש פשר שידוע לנו למהלך ההיסטוריה, שיש לנו כח לשנות את ההיסטוריה לטובת עם ישראל ולבטל גזירות שלא בדרך שעליה נצטוונו של תשובה ופשפוש במעשינו, כל אלה לטעמי הם בהדי כבשי דרחמנא למה לך. וגם הדיבורים שהבאת בשם האר"י ז"ל. כתבי האר"י ז"ל מאוד מאוד עמוקים, והם גם מאוד למדניים, זה כמו לצטט משפט אחד מתוך תוספות ארוך ומסובך. אי אפשר בכלל לדעת מה הכוונה עד שלא לומדים את כל הקטע בלימוד עמוק ומבארים כל מילה וכל מהלך ומבינים על איזו בחינה הוא מדבר. וצריך לזה הקדמות מאוד גדולות וידע גדול ורחב בזוהר וברמ"ק ובכל כתבי האר"י ובעוד דברים. אצלו כל דבר נאמר מתוך בחינה מסויימת, והוא נכון רק בבחינה הזו ולא בבחינות אחרות, ולא תמיד זה מבואר בפירוש באותו מקום שזה נאמר. מאוד מאוד קל להשתבש בזה. לעולם אין אצלו אמירות פשוטות שניתן לקרוא אותן על דרך הפשט כמו במקרא וחז"ל. וגם אם באמת הוא אמר את זה עדיין זה יכול להיות נכון אבל בבחינת בהדי כבשי דרחמנא למה לך. מה שחזקיהו ראה שהבנים שלו לא יהיו טובים, זה היה אמת בלי שום ספק, ועדיין היה אסור לנהוג לפי הידיעה האמיתית הזו. כך שגם אם מה שמביאים מהאר"י זו אמת, וכן דברי הרבי מלובביץ' שהבאת, ועוד כיו"ב, אין כאן שאלה על אמיתות הדברים, בוודאי אין לי לשפוט על זה, והם מוחזקים שהם יודעים מה שהם אומרים. השאלה היא אם זה בהדי כבשי דרחמנא, אז מצידנו אין להכניס את זה לכלל הדברים שלפיהם אנו נוהגים ואותם אנו מנסים להבין בשכלנו. אם כן למה בכלל הם אמרו את זה, היו להם מטרות כנראה. אולי לעודד נפש נדכאים ולהלהיב לעבודת השם, לסנגר על ישראל, ואולי עוד דברים שתלמידיהם ושומעיהם יודעים. אם הייתי תלמיד שנמצא שם וחי את הדברים והמהלך אולי הייתי מבין למה הם אמרו את זה. אבל כלומד שנמצא בביתו ולא יושב שם בבית המדרש ולא חי את מהלך הדברים אלא לומד את דבריהם כמו כל דברי תורה אחרים, לי הקטן זה נשמע כמו כבשי דרחמנא וממילא לא דברים שכליים, וזה לא מועיל לי בלימוד שלי.

שכל אנושי, כל שכל, זה לא משהו שיכול לתפוש את האמת על העולם. השכל נברא ומוגבל. הוא משיג רק את הטבע, הגשמי והאידיאי, החומר והצורה, הוא כפוף לסדר והחוקיות בטבע ובמחשבה, והטבע גם הוא נברא אחרי הרצון והוא מוגבל וחלקי וכמו שהוא מגלה על הבורא הוא לא פחות גם מסתיר.
השכל זו השפה שהבורא הגדיר לנו ובה הוא מדבר איתנו. כמו שכתב החזון איש שזה המלאך שמקשר את הנברא לבוראו. הוא בעצמו יודע אינסוף שפות והוא מעל כל שפה, ובשפה המוגבלת הזו יש המון דברים שלא נאמרו ולא יכולים להאמר. גם כל מה שאנו יכולים לחשוב על רצון חופשי נובע ממה שאנו משיגים את הטבע ומוגבל מכח זה. השאיפה להיצמד אל השכל ולא לחרוג ממנו (הרציונליזם שמייחסים לרמב"ם) היא לא בגלל העליונות והכח של השכל אלא להיפך, זו ענווה להיות כצאן אחרי הרועה ולהשתמש רק בכלים ובשפה שהרועה הגדיר לנו ולא לנסות לטפס ולהציץ למקומות אחרים שלא נצטווינו לשוטט בהם. לכם א אומר שאין לי רצון להכנס לדברים של בהדי כבשי דרחמנא ולא לנסות להכניס אותם למסגרת של שכל. וזה לענ"ד התוכן החשוב כל כך של הגמרא בברכות, שישעיהו אמר לחזקיהו תוציא מהראש שלך כל מה שהוא לא במסגרת השפה שהבורא הגדיר לנו ואיתה אנחנו צריכים לעבוד. תשתמש רק בשכל האנושי הנורמלי שיש לך, בלי רוח הקודש וכל מיני דברים כאלה (וכגון שיש מהלך שהוא מעל הבחירה). אם קרה שהתגלה לך משהו ברוח הקודש פשוט תוציא את זה מהראש ותתעלם מזה. אל תעבוד עם זה, זה לא יוביל אותך לשום דבר חוץ מאיבוד העולם הבא שלך.
לכאורה אם הבורא גילה לחזקיהו משהו ברוח הקודש הרי זה מוכיח שהבורא רצה שהוא יידע את זה, וממילא רצה שהוא יעבוד עם זה ולא יביא בנים. אחר למה גילה לו.
הרמב"ם כותב בכמה מקומות שאם יש משהו שהתאמת כיסוד בשכל, גם אם יש פסוקים שאומרים אחרת ואין לנו איך ליישב אותם נשאיר אותם בצריך עיון ונישאר עם מה שהשכל יודע. גם כאן, ידוע לנו כיסוד שאין להזיז שהשפה בה הבורא מדבר איתנו היא השכל האנושי ה"נורמלי" בלבד, שהוא בהתאמה לטבע [ולפי הטבע העתיד לא ידוע]. גם דברי נבואה כפופים לביקורת השכל, ואם אינם עומדים בה אנו קובעים שזה נביא שקר (למשל אם דברי הנביא סותרים דברי תורה אומרים שהוא נביא שקר לא חשוב כמה גדול הוא וכמה מופתים עשה וכמה ספרים כתב וכמה הולכים אחריו. והתורה היא מובנת בשכל ורק השכל קובע מה כתוב בתורה ומה הפירוש של התורה שלפי זה נקבע האם הנביא סותר את התורה. אם הנביא יטען שדבריו לא סותרים את התורה מכח שהוא יסביר שהתורה התכוונה לא בדיוק לזה, זו תהיה סוגיא שכלית לדון בדבריו, וקבלת הנבואה כפופה לזה. ובכל מקרה כתוב בפירוש שמאז החורבן (או סמוך לזה) פסקה הנבואה).

.

.

(לגבי השאלה על הכוונה והתכלית של הבורא בבריאה, מה הפירוש שאנו אומרים שהתכלית היא להיטיב, ומאיפה אנחנו יודעים שזה כך ומה המקור לזה, איפה רואים את זה, ומה הפירוש של "טוב", בדיוק הגענו לנקודה הזו בחברותא בהתכתבות על טימאוס (בקובץ השני). הספקנו שם רק לשאול את זה ולא לנסות להשיב, אבל בע"ה בקרוב יהיו אולי שם עוד דברים בנושא. זה נמצא כאן )

 

 

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 20, 20 - המשך על עולם הבא, מה זה שכל עיוני, ועל דברי חסידות ורוח הקודש. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 20 – המשך על עולם הבא, מה זה שכל עיוני, ועל דברי חסידות ורוח הקודש

  1. nirstern הגיב:

    אני מעתקי את כל המכתב של ר' שמעון כהן

    שלום ניר,

    כיון שנושאי ההתדיינות הסתעפו לנושאים שונים וכיון שכל תכלית ההתכתבות היא ברור האמת

    חשוב לענ"ד לנסות לברר את נקודות המחלוקת בננו ולמצוא את הנקודה השורשית של המחלקות ואם יש ראיות מופתיות לאחד מן הצדדים ע"מ שלא תהיה מין המחלוקת המופתית (ראה מורה ח"א פרק לא)

    [ובמורה שם הביא 4 סיבות למחלוקת:

    1. אהבת הניצוח

    2. דקות העניין ועומקו וקושי השגתו

    3. סכלות המשיג

    4 . ההרגל והחינוך המחשבתי

    ונראה לומר שבדברי תורה יש סיבה חמישית והיא מה שאמרו חכמים אלו ואלו דברי אלוקים חיים(ערובין יג,ב) כי יש שני השקפות שאפשר ששניהם יהיו אמת .]

    נקודות המחלקות להבנתי הם:

    עולם הבא – האם הוא מיועד רק לחכמים שהשיגו הבורא בעיון שכלי או שגם להמון העם יש חלק לעולם הבא

    בחירה חופשית – האם נקודת הבחירה הוא ברצון העליון שלמעלה מהשכל או שנקודת הבחירה היא בדעת לכפות את הדעת על הרצון התחתון

    התסתכלות על האדם – האם האדם הוא במדרגת בהמה רק יש בכוחו ע"י חכמה לקנות מעלת אדם או שהאדם יש בו מעלה אלוקית גם אם לא קנה מעלת החכמה .

    לגבי עולם הבא

    הבאת דברי הרמב"ם בהלכות תשובה לאלו שאין להם חלק לעולם הבא, אמנם בכל הדברים שמנה הרמב"ם לא כתב שמי שאינו ת"ח חכם אין לא חלק לעולם הבא ואדרבא כל הדברים שמנה הם איסורים ועברות מעשיות או מחשבתיות שהאדם העובר אלהם אין לא חלק לעולם הבא

    הרמב"ם כותב שם בהלכה ו "וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא נִכְרָתִים וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים"

    כלומר מה שמונע מהם לחיי העולם הבא זה 'רשעם וחטאתם' ולא זה שאינם חכמים

    והרמב"ם בהלכ' סנהדרין פרק יג כתב :

    "וְרוֹצֵחַ שֶׁלֹּא הֲרָגוּהוּ עֵדָיו חַיָּבִין לַהֲמִיתוֹ בְּיַד כָּל אָדָם. רָחוֹק מִמְּקוֹם הַהֲרִיגָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת אוֹמֵר לוֹ הִתְוַדֶּה שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין וְכָל הַמִּתְוַדֶּה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא"

    כלומר אפילו מי שהגיע לדרגת השפל הגדולה ביותר שרצח, ע"י שמתודה יש לו חלק לעולם הבא

    ובגמרא ע"ז יז,א

    :"אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים… אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא [והא הכא בעבירה הוה ומית] התם נמי כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי"

    והנה אף שהיה ר"א בן דורדיא בעל עברה גדול ומסתמא שלא היה ת"ח (כמו שאמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי) עפ"כ ע"י תשובה זכה לחיי העולם הבא, וכן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה שכל אלו שאין להם חלק לעולם הבא שלא עשו תשובה אבל אם עשו תשובה יש להם חלק לעולם הבא … (ומדברי הרמב"ם הוידוי שעושה לפני שנפטר יש לו גדר של תשובה ואפשר שאפילו הרהור תשובה מספיק כמבואר בסוגיא של המקדש אישה ע"מ שאני צדיק גמור)

    וכן כתב הרמב"ם שגוי ששומר שבע מצוות בני נוח יש לו חלק לעולם הבא (וודאי שלגוי אין גדר של ת"ח)

    מכל הנ"ל מבואר שלזכות לחלק בעולם הבא אין צריך שיהיה חכם בתורה רק די שיקיים ציווי התורה או יחזור בתשובה לפני מיתתו..

    ובאמת מצד הדין קשה לזכות לחיי העולם הבא, אך מצד התשובה שקדמה לעולם שייך בכל ישראל לזכות לחלק לעולם הבא , וכתב הרמב"ם

    "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'" (הלכות תשובה פרק ז הל ה)

    אמנם הרמבם בהלכות תשובה פרק ט הל א: "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָנוּ תּוֹרָה זוֹ עֵץ חַיִּים הִיא. וְכָל הָעוֹשֶׂה כָּל הַכָּתוּב בָּהּ וְיוֹדְעוֹ דֵּעָה גְּמוּרָה נְכוֹנָה זוֹכֶה בָּהּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וּלְפִי גֹּדֶל מַעֲשָׂיו וְרֹב חָכְמָתוֹ הוּא זוֹכֶה. וְהִבְטִיחָנוּ בַּתּוֹרָה שֶׁאִם נַעֲשֶׂה אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה וּבְטוֹבַת נֶפֶשׁ וְנֶהְגֶּה בְּחָכְמָתָהּ תָּמִיד שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ כָּל הַדְּבָרִים הַמּוֹנְעִים אוֹתָנוּ מִלַּעֲשׂוֹתָהּ כְּגוֹן חלִי וּמִלְחָמָה וְרָעָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיַשְׁפִּיעַ לָנוּ כָּל הַטּוֹבוֹת הַמַּחֲזִיקוֹת אֶת יָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה כְּגוֹן שֹׂבַע וְשָׁלוֹם וְרִבּוּי כֶּסֶף וְזָהָב. כְּדֵי שֶׁלֹּא נַעֲסֹק כָּל יָמֵינוּ בִּדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן אֶלָּא נֵשֵׁב פְּנוּיִים לִלְמֹד בַּחָכְמָה וְלַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא"

    מבואר שלזכות בחיי העולם הבא זה ע"י לימוד החכמה ועשיית המצוות , י"ל שאין זה תנאי כדי לזכות לעולם הבא אלא שבעולם הבא יש הרבה דרגות וכמו שאמרו חכמים שכל אחד נכוה מחופתו של חברו , ולכן ככל שיהיה יותר שלם כך יזכה לחלק גדול יותר

    א"נ יש לחלק בין חלק לעולם הבא לחיי העולם הבא

    מכל הנ"ל הנראה לענ"ד כי הסיבה לעולם הבא היא קיום המצוות ומעלת התורה היא רק מעלה בדרגה של חיי העולם הבא.

    ואמנם למעשה אין צריך לכל זה שאף אם אין לאדם חלק לעולם הבא צריך לקיים גזרת המלך

    וכמו שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות תשובה

    "אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה"

    לפי הרמב"ם הסיבה התכליתית של קיום המצוות ועסק התורה היא האמת , כל המושגים של שכר ועונש הם רק תוצאה, לא תכלית.

    מימלא אדם צריך לקיים את התורה והמצוות גם אם הוא יודע בוודאות שאין לא עולם הבא , וגם אם היה בא מלאך מן השמים וכמו שאמרו לאלישע בן אבויה "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים – חוץ מאחר"(חגיגה טו) עדיין מחויב לקיים את כל דיני התורה מצד שזה האמת (ונראה לומר שבאמת גם לאלישע היתה מועלת תשובה שאין דבר העומד בפני התשובה , אלא שזה דווקא היה התיקון של אחר , שכיוון שהסיבה שכפר היתה שכפר בשכר ועונש כמבואר בקידושין לט , לכן התשובה שלו היתה שיקיים את המצוות ללא תכלית של שכר רק מצד שזה האמת כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה )

    אני אישית יודע על עצמי כמה אני רחוק מלעבוד את ה' ואיני מקפיד על מצוות ה' וגם המעט שאני מקפיד איני מקיים כראוי

    וגם יש בי הרבה עברות של בן אדם לחברו שאיני יכול לחזור עליהם בתשובה לעולם, ואחרי 120 שנה שאתיצב בבי"ד של מעלה לא יהיה לי פתחון פה להשיב , וודאי שלא אכנס לגן אדם ואולי אזכה להזדכך בגיהנום ולהכנס אח"כ לגן עדן

    ואף על כל זה אין זה מוריד מחובתי לעשות השתדלות ומלחמה עם היצר ע"מ לקיים את ציווי בוראי כי זה האמת שאני צריך לעשות (ומה שאיני בפועל מקפיד בכל מצוות ה' , זה מפני חולשתי ומצבי שהיצר מנצח אותי אך אין זה פותר אותי מלהשיב מלחמה ואולי ביום מן הימים אזכה לחזור בתשובה)

    [ובאמת שיש בזה קושי גדול כיון שנוצר בנפש דיסוננס בין הדעה האמיתית לחיי המעשה השקריים ,ודבר זה גורם לחוסר הרמוניה בנפש ומועקה ]

    עוד הסתכלות לגבי העולם הבא שחשבתי, שלכאורה ההסתכלות לגבי העולם הבא זה שהעולם הבא זה שכר על עבודת האדם אבל באמת עולם הבא הוא מטרת הבריאה מצד הבורא שרצה להטיב לנבראיו, ולכן כוונת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו חייבת להתקיים גם אם מצד הבחירה של בני האדם לא בחרו בדרך הישר , ומדרכי ההנהגה העליונה לתקן את כל הנבראים שיזכו לחיי העולם הבא כיון שזה רצון הבורא.

    ואמרתי לבאר בזה דברי ריב"ז במשנה באבות פרק ב : "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" פרוש שאם למדת תורה הרבה אל תחשוב שהטובה שהיא השכר בעולם הבא היא בגלל עצמך כלומר הבחירה שלך בלימוד תורה, כי לכך נוצרת – שההטבה היא תכלית הבריאה שלך, הבורא יצר אותך להטיב עמך ,ולכן הטובה מוכרחת להיות כיוון שזה היתה תכלית הבריאה ומימלא הסיבה התכליתית היא הסיבה האמיתית לחיי העולם הבא "

    וראיתי מבאים בשם הארי ז"ל : " וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו' רק שזה יתקן עצמו בזמן מועט וזה בזמן מרובה, לכל אחד ואחד כראוי לו לפי מעשיו ומדרגתו מוכרח הוא לסבול יסורים כ"כ לפי ערך כו'. אבל סופם הוא להמנות עם הצדיקים ומשום זה שהקב"ה כביכול מטריח את עצמו עם רשעים כאלו לתקנם כו' בשביל שהם נצר מטעי שהוא נצחיי"

    כלומר שהתיקון והתשובה של העולם היא מוכרחת רק הבחירה היא על הדרך של התיקון האם היא קצרה או ארוכה

    ואחרי כותבי כל זה ראיתי תשובה יפה של הרבי מחב"ד באגרת בעניין זה כדאי לקרוא אותה במלואה בפנים , ראה

    http://chabadlibrary.org/books/admur/ig/1/85.htm

    ע"כ לגבי עניין עולם הבא

  2. nirstern הגיב:

    ר' שמעון כהן הביא בעוד מכתב מקומות רבים מחז"ל וספרים שהעולם הבא זוכים בו על ידי שמירת מצוות. וזה לכאורה סתירה למה שכתבתי שזוכים בו על ידי השגת חכמה.
    .
    כתבתי על זה:

    בעקרון כללי מאוד זה נוגע לשאלה מה המקום של המצוות המעשיות אצל (חובות האיברים לפי ספר חובות הלבבות, הניגוד לחובות הלבבות). הוא כותב בכמה מקומות שהמצוות המעשיות הן רק אמצעי, הן רק באות להכין את המציאות החומרית (כולל תיקון המידות והעמדת הבריאות והסדר החברתי) באופן שיאפשר את השגת החכמה (כלומר דעת אלהים בשכל עיוני, שזה דומה למדרגת נבואה מצד הצפייה באלהות, והוא אותו סוג כמו הנבואה רק מין שנמצא בדרגה אחת פחות ממנה). לא מה שאנחנו קוראים חכמה כמו אינטלקטואליות והשכלה וכו'), והשגת החכמה היא התכלית היחידה והיא הדבר היחיד שמביא לעולם הבא ולהתקרבות את הבורא וכו'. גם החובות הלבבות כותב שמצוות האיברים זוכים בהן רק לעולם הזה (כלומר הן בונות סדר מתוקן של העולם החומרי, של מידות טובות, יחסים חברתיים טובים, בריאות, נקיון, וכו') ורק במצוות הלבבות זוכים לעולם הבא.
    זה הגיוני כי האדם במהותו ובעצמותו הוא השכל שלו, זו צורתו הטבעית שהיא ההגדרה המהותית מה הוא, וזה צלם אלהים שבו. לכן לא ייתכן שבמצוות מעשיות שהם חובות איברים לחוד ואינן שייכות לשכל יהיה תכלית האדם והשלמתו ותיקונו.

    במקום אחר הארכתי שהכוונה העמוקה בזה היא שהמצוות המעשיות הן כלי לחובות הלבבות, לחכמה והשגת הבורא, והכלי הוא אחד לגמרי עם האור שבתוכו ואין להפריד (הכוונה למושג הקבלי של כלים ואורות). לכן יש מקומות שמדברים על הכלי כלומר המצוות המעשיות, שבהן זוכים לעולם הבא וקרבת הבורא וכו', ויש מקומות שמגברים על ההשגה והחכמה. בחז"ל תמצא הרבה מאמרים שאומרים שהתכלית ומה שמביא לעוה"ב הוא שמירת המצוות המעשיות, ויש גם הרבה מאמרים שאומרים שזו החכמה וידיעת התורה. ובאמת אינם סותרים.

    אפשר לראות על זה בהרחבה כאן:

    https://nirstern.wordpress.com/2018/06/07/1-%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%91%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%98%D7%A2%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95/

    לפי הרמב"ם והחובות הלבבות המצוות המעשיות הן כלי לחכמה האלהית והכל אחד לגמרי, זהו רק כשקיום המצוות ועמל השגת החכמה נעשים כמאמץ שביסודו הוא אחד. אבל אם עושים מצוות מעשיות בלי עמל החכמה אז הן רק מביאות עולם הזה בלבד ואז אינן מביאות לתכלית ולהשלמה לפי הרמב"ם.
    וכמו שכתבו בחז"ל בהרבה מקומות על השילוב ההכרחי בין תלמוד תורה לקיום מצוות, ושזה בלי זה לא מספיק.
    ובזה המחלוקת והחידוש, שיש שנקטו שקיום מצוות מעשיות בלבד כבר מביא לתכלית, לפחות במידה מינימלית שמספיקה בדיעבד, גם בלי החלק של דעת. וזה נעשה דעה מקובלת היום. אם מחזירים אדם בתשובה וגורמים לו לצאת מההרצאה כשהוא בהחלטה לשמור שבת ולהניח תפילין ולטבול במקווה ולשמור כשרות וצניעות, אם הוא באמת יעשה כך, בזה לבד כבר זכינו הרבה. ולפי הרמב"ם וחובות הלבבות עוד לא זכינו בזה לשום דבר (אני מתכוון להרצאה שמשפיעה בכל מיני מניפולציות של אנשי מכירות, אם זו הרצאה שיש בה באמת רכישת דעת (כמו הרצאת הזונה לרבי אלעזר בן דורדיא) אז וודאי זה טוב).
    ויש שייחסו זאת לכוזרי שכתב שכשעושים את המצוות המעשיות חלה ממילא קדושת המצווה על מי שעושה, והמהר"ל שכתב מעין זה. אמנם בשניהם יש מקומות אחרים כשהם מדברים על החכמה שמבואר שלא באמת התכוונו לזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s