19 – המשך על הבחירה החופשית

לעיל ברשימה 17 יניב כתב תגובה, עיין שם בדבריו, בהתחלה השבתי בתגובה אבל זה התארך והדברים יסודיים לכן אני קובע את זה כרשימה בפני עצמה.

השאלה שלך מאוד חשובה ותודה עליה. זו שאלה אמיתית שבאה לא בגלל שכתוב משהו שלכאורה סותר, אלא מצד מה שהאדם בעצמו באמת קשה לו.
הרמב"ם במורה נבוכים מסביר מהו הנבוך שאותו המורה בא ליישב את מבוכתו. הנבוך הוא אדם שלמד לחשוב כראוי, בשכל עיוני שמסתכל ורואה את המציאות של המושכלות. אדם כזה שבא לקרוא את המקרא וחז"ל, נבוך כי הוא מוצא שם טקסט טיפשי וילדותי ודמיוני שאין בו שכל.
אנחנו כבר מחונכים היטב שכל פסוק תמוה וכל מאמר חז"ל תמוה, אין לקרוא אותם כפשוטם ויש בהם עומק והם "על פי סוד". לפני שלמדנו דף אחד של תלמוד כבר אנחנו יודעים חסידות וקבלה ומחשבה ומהר"ל וכו' וכו'. אבל בזמן הרמב"ם זה לא היה כך, מה שהיה כתוב ככה קראו. ואם קוראים כפי הפשט הדברים במקרא ובחז"ל נראים דמיונות חסרי שכל, כמו המיתוסים הפרימיטיביים (אל בעל גוף, ומפורש במקרא וחז"ל באינספור מקומות שהוא בעל גוף, מתואר שהוא עף עם כנפיים גדולות, מכה בידיו הגדולות, עם אופי רגשני בעייתי וקיצוני ואלים, שנמצא עם עמו ועם אלילי עמי האזור במערכת יחסים רגשנית תאוותנית וילדותית עם דרמות עוצמתיות מיותרות והרבה פרשיות מוזרות טפשיות ותמוהות, וכו' וכו'). הרמב"ם לא רק הסביר שכל מה שנראה לא שכלי במקרא וחז"ל הוא משלים ורמזים ואין לקרוא אותם לפי הפשט ויש להם עומק וכו'. הוא עשה יותר מזה, הוא יצק את התורה מחדש לכלים שכליים. הוא נתן לה כלים חדשים. הוא כתב מחדש את כל התורה, את חלק הפשט במשנה תורה ואת חלק הפנימיות במורה נבוכים, וכשלומדים בתורה שהרמב"ם כתב לא צריך להתאמץ לפרש את הלשון המיסטית הילדותית עד שתתגלה החכמה הגנוזה בה. אלא הלשון מראש כתובה כלשון של חכמה מאירה לחכם ואין מקום יותר להיות נבוך, אין יותר סתירה בין החכמה, הפילוסופיה, לתורה, אלא התורה מאירה בעצמה באור השכל וערבה למי שהחכים והתפלסף (וגם הסוגיות ההלכתיות מאירות באור החכמה ולכן למדנים כמו רבי חיים מבריסק אמרו שהם לומדים גמרא עם רמב"ם והסבו את כל לימודם עליו).
אברהם אבינו ידע את כל התורה וקיים אותה רק מכח המחשבה האנושית הפרטית שלו. הוא היה משוטט בשכלו, כליותיו נעשו לו כשני רבנים, הוא היה פילוסוף. הוא לא הגיע לזה מכח נבואה וגילויים עליונים. וזו המדרגה העליונה ביותר. וכ"כ גם החובות הלבבות. לכן גם יש עניין ללמוד את אריסטו, כי הוא מגלה את הדברים במחשבה העצמית שלו ולא מכח שהם נתקבלו בנבואה ונכתבו בתורה. ועוזר לנו לחשוב במחשבה העצמית שלנו ולא רק לשמוע את הנבואה ולדקלם אותה.

לפי זה גם בעניין הרצון החופשי, צריך לחפש איפה אנחנו בשכלנו שלנו רואים שיש דבר כזה, ולא להסתפק בכך שזה כתוב בתורה.
(אגב, מה שכתבת שלפי התורה זה עניין לא פשוט, לענ"ד זה לחלוטין לא נכון. בלי בחירה חופשית לא שייך כלל מצוות, כמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים וזה פשוט. ולא שייך שכר ועונש כלל. אם אין בחירה חופשית מוכרחים לומר שלא היה מעמד הר סיני ולא ניתנו מצוות. בכל מקור תורני שהוא, מהמקרא עד האחרונים, כתוב בפירוש גמור ובחדות ובאופן חד משמעי לגמרי שיש בחירה חופשית לגמרי. לא כל דבר אפשר לעשות כי אין לנו שליטה על נתוני המציאות אלא רק על איך אנו בוחרים לפעול ולהרגיש במסגרת הנתונים הקיימים במציאות.
מה שיש קצת בדברי רמח"ל ומקובלים וחסידות שיש מדרגה שמעל הבחירה, צריך ללמוד ולהבין למה התכוונו. בקיצור נמרץ, הבחירה החופשית היא המציאות שלי כאדם. זה מה שעושה אותי משהו שבאמת עומד מבחוץ לאל ועומד מולו. זה הפירוש של להיות אדם. יש עניין של למסור את הנפש על קידוש השם, למות כדי להתאחד עם הבורא ולהיות כלול במציאות שלו ולא להימצא מחוץ לו. אחד האופנים של זה הוא לבטל את קיומי כאדם על ידי ביטול והתכללות וזה אופן של מיתה על קידוש השם. אי אפשר למסור את עצמי לבורא לפני שהיה בכלל עצמי. קודם כל האדם צריך להעשות אדם, ורק אחר כך שייך המדרגה שהוא יחזיר את זה לבורא וימסור עצמו להתבטל מחייו כאדם ולמות ולהתכלל במציאות האלוהית. אלה מדרגות עליונות של עבודה שהיא עבודה של אדם, אדם יסודו בבחירה החופשית לכל הדעות. אותן מדרגות הן סוגיא בפני עצמה שלא שייכת כלל לדיון של בחירה חופשית. גם מה שהרמח"ל בדעת תבונות כותב שיש הנהגה של שלמות, זה לא המבט הארצי שלפיו אנחנו חיים, ולא מבט שסותר אותו, ויש ללמוד את זה כסוגיא נפרדת. )

לחפש איפה אפשר לראות שיש בחירה חופשית לפי השכל ולא רק בגלל שכתוב בתורה, זה באמת קשה. כי לכאורה לא רואים בטבע שיש בחירה חופשית לשום בעל חיים ואע"פ שהא חי ובעל הכרה, ולשום דבר. גם הכוכבים והגלגלים שיש להם חיים ושכל יש להם בחירה אבל זו לא באמת בחירה כי הם רואים את האמת באופן צלול, וזה כמו שיש לי בחירה לחשוב שאחד ועוד אחד הם שלוש, שאין לי שום סיבה לבחור בזה וזה כמו לבחור לכרות לעצמי את הידיים, שזה באופן טכני יש בידי לבחור אבל באמת זו לא בחירה חופשית.
וכתבת היטב שגם אם עולה בתוכי רצון למשהו אמיתי ועמוק ומהותי, זה ביטוי של המהות הפנימית האמיתית שלי אבל המהות קבועה כמו שהיא והרצון רק משקף אותה ומוציא אותה לפועל, כמו קרני שמש לשמש, ואין כאן בחירה בין שני צדדים.
.
.
הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ח' עוסק בשאלה של הבחירה החופשית, כדאי לעיין שם.
מדבריו שם למדתי שיש להבחין בין שני עניינים של בחירה חופשית, בדברי עד כאן עירבבתי ובילבלתי ביניהם.

כשרבינו יונה כותב שהבחירה היא המעלה הכי עליונה, הוא מדבר על ובחרת בחיים, זה הפסוק שהוא מביא שם.

הבורא ברא את האדם חופשי לגמרי (אני לא קובע שזה כך, עוד לא הוכחנו את זה, רק מתחיל קו מחשבה), וממילא הכל הוא מתוך חופש. מה שאדם מופעל על ידי טבעו זה מתוך חופש, הוא היה יכול לא להיות מופעל (חוץ מדברים שהם אילוץ של המציאות, כמו שאדם מופעל על ידי טבעו שאינו יכול לעוף כמו ציפור ואין לו בחירה על זה). מה שאדם עמל להיות בדיוק לפי האופנה ומוסכמות החברה זה גם מתוך חופש שלו להיות כזה. צדיק יכול לבחור לרצוח ורוצח יכול לבחור להיות צדיק בעל מדרגות גבוהות. במסגרת האילוצים הפיזיים של המציאות האובייקטיבית החיצונית הכל הוא מתוך חופש. כי האדם נברא כמו האל, המהר"ל כתב שהבחירה החופשית היא צלם האלהים שבנו, וכמו אלוה אנחנו חופשיים בכל.

וכן לשון הרמב"ם פרק ה' מהלכות תשובה:

"ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות."

משמע שכל מעשה יש בו בחירה חופשית.

אפשר להשתמש בחופש הזה לברוא את עצמנו כחיים באמת וכאדם באמת וזו המעלה של הבחירה שהרבינו יונה מפליג במעלתה. ואפשר להשתמש בחופש הזה לאינספור דברים אחרים. לא לעשות כלום ולהיות כבהמה, או לעמול להיות עשיר ולקנות מכונית יקרה וכו' וכו'.

אמרת נכון שכמעט כל מה שאנו עושים אינו מבחירה אלא ממניעים פסיכולוגיים ומהשפעת החברה והטבע וכו'. אבל גם זה בא מחופש, אנו חופשיים להתנהג כך ובחרנו להיות עצלנים ולפעול לפי כוחות שמפעילים אותנו בלי לפעול שום דבר מכח עצמנו.

.

.

הרמב"ם בשמונה פרקים מגלה את המציאות של החופש היסודי, שנמצא בכל דבר, במוטיבציה. כל אדם רוצה לבנות משהו. אולי משפחה ומשרה כלשהי וקצת ממון ודירה כלשהי. או להתעשר או ללמוד משהו או לרכוש מיומנות למשהו או לראות מקומות וכו' וכו' וכו'. אם אין חופש אין בזה שום טעם. גם בגלל שמה שיהיה ממילא יהיה בלי קשר למעשים שלי, וגם בגלל שאם לא אני בניתי ויצרתי את זה אין לי שום טעם לשאוף לזה. לבעלי חיים אין מטרות בחיים. גם אם הם צדים אוכל ומעמידים וולדות זה לא בדרך של שאיפה ומטרה או חלום שרוצים להגשים והולכים בדרך אליו. זה סתם כך. אצל בני אדם כל דבר הוא מטרה וחלום ושאיפה וכיסופים ויש בו מהלך של רצון ואחר כך הגשמה. אפילו ללכת לקניון לקנות בגד יפה נעשה בדרך כזו.
מה שרואים שבני אדם חיים במהלך של שאיפה והגשמה, וזה יסודי בטבע האדם, זה מראה שבני אדם חופשיים ויש להם חופש בחירה והחלטה ומה שהם עושים נעשה מכוחם והוא שלהם.
בפרק המפקיד: "אמר רב כהנא אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו". את הקב שלו הוא רצה והשיג וזה שלו, כלומר בא לו מכח חופש הבחירה שלו, ולכן חביב עליו. אם הכל בלי בחירה אין שום נפקא מינא בין שלו לשל חברו. הכל נעשה בהכרח ממילא. אצל חתול עדיך לאכול תשעה של חברו מאחד של עצמו. מה שיותר הרבה יותר טוב ואין נפ"מ כלל מה שלו, אין בכלל מושג כזה. כי הוא לא שאף לזה והשיג את זה בתחושה שזה בכוחות עצמו, ביוזמתו. תחושה כזו שייכת רק אם יש יש חופש.

אם זה דבר כל כך יסודי בטבע האדם ואי אפשר כלל לצייר את בני האדם באופן אחר, ממילא זו אקסיומה, אווידנציה, כלומר דבר פשוט ומובן מאליו, שאי אפשר להעלות על הדעת באופן אחר, והוא מושכל ראשון, ולא צריך לחפש לזה הוכחה אחרת.
הנבואה לא מחדשת לנו את העובדה שאנו חופשיים, אלא אחרי שאנו חופשיים אנו ראויים לעמוד ביחס עם הבורא כביכול כמו בת זוגו, והנבואה היא המימוש של האפשרות הזו שהבורא אכן בא ביחס איתנו.
.
.
.
עוד היטבת לשאול שהרצון האותנטי מבטא את המהות שלנו, והמהות קבועה כמו שהיא, והרצון הוא רק ביטוי שלה וממילא מוכרח להתאים לה והוא לא יכול להיות אחרת.

יש כאן עניין גדול. בעולם, הרצון קודם למציאות (קדימה לוגית, מבחינת סדר ההוויה, כמו שסיבה קודמת למסובב. לא בהכרח קדימה בזמן). מה שקיים קיים כי הבורא רצה שכך יהיה, ואם כן הרצון קודם. אם נתבונן נראה שאיננו יכולים לתפוש את זה. מבחינתנו כדי שיהיה רצון צריך שמישהו ירצה, וצריך לרצות משהו, כלומר המציאות של המישהו והמשהו קודמים למציאות של הרצון בהכרח. קודם יש אותי ואחר כך אני רוצה. לכן הרצון שלי הוא שיקוף של אני, הוא בא אחרי שאני קיים, ולכן הוא לא יכול לשנות את מי שאני, אלא רק לבטא את מי שאני. באמת גם באדם הרצון קודם למציאות. והרצון חופשי, והוא יכול לרצות כל דבר כי הוא לא בא מהמהות שלי אלא המהות שלי נולדת ממנו. כתבתי מעט על העניין הזה לעיל ברשימה שנקראת עצם הקיום הוא רק ביחס. בבלוג עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית כתבתי על זה עשרות דפים בכמה רשימות. אפשר למצוא (עם קונטרול+F בדף הראשי) לפי התגיות רצון וחכמה, או כתר וחכמה. ועדיין כמובן כל זה רק להסתובב סביב העניין ולא לרדת לסופו.

כמדומני שהעיקר של שאלתך נעוץ כאן. כי אם יש קודם כל מהות של אדם, וזו עובדה קבועה שאני הוא מישהו עם מהות כזו וכזו, ממילא הכל נגזר מזה ואין יכולת לשנות את המהות ואין באמת בחירה במובן המשמעותי. אני יכול לבחור על מקרים שלא קשורים למהות, לעצם, האם האדם המהותי שאני יאכל תות או אפרסק וכיו"ב, אבל זה לא חשוב. כל מה שחשוב הוא מה שאותנטי, כלומר המהות האמיתית שלי, מי שאני באמת, שורש נשמתי, העצמות שלי, היותי אותו מטבע חד פעמי יחיד ומיוחד שטבע הבורא. זה משהו קבוע, את זה הבורא ברא, ואי אפשר לשנות את זה. כל נסיון להתנהג אחרת ממי שאני, מהמהות שלי, הוא רמיסה והחנקה ורציחה של החיות שלי שהיא המהות הפנימית האמיתית שלי.
החידוש הוא שזה להיפך. המהות שלי נגזרת מהרצון החופשי שלי. אני לא יכול להסביר את זה בקיצור. כנראה כי אני לא ממש מבין. אפשר להערים על זה אינספור קושיות כבירות. במקומות שציינתי ניסיתי מעט לקרב את זה לשכל ולהגדיר קצת מה זה בכלל אומר, ולהסתכל על זה מכמה צדדים ובחינות, ולנסות לגשש מה קשה ומה מובן ומה בעקרון אי אפשר להבין.

יש דברים שאנו מקבלים שהם אמת אע"פ שאי אפשר בכלל להבין ולתפוס. למשל שהזמן נברא (היום גם המדע אומר שהזמן לא היה מאז ומעולם אלא התחיל במפץ הגדול). אם נאמר לפני שנברא הזמן לא היה זמן, נראה שזו לא אמירה שאפשר בכלל לחשוב עליה. כי "לפני" כבר מדבר על זמן. כשמדברים על מה היה לפני הזמן בעצם אומרים באותו זמן שהיה לפני הזמן לא היה בו אפילו לא זמן. וכן שהחלל של היקום סופי (בימינו זו גם דעת המדענים), גם על זה אם נאמר שמחוץ לחלל היקום אין חלל, המילה "מחוץ" כבר מדברת על מקום כלשהו, שהוא לפחות חלל ריק כלשהו. ואומרים בחלל הריק שמחוץ לחלל היקום שם אין אפילו לא חלל ריק.
המחשבה שלנו בנויה לפי מציאות שיש בה חלל וזמן, ואין לה כלים להסתכל על מציאות שאין בה חלל וזמן.
כך גם המחשבה שלנו בנויה על כך שקודם כל יש מהות, יש חוקי מחשבה, יש מציאות. במחשבה שלנו רק אחר כך יכולים להיות דברים כמו רצון ויחס, כי היא בנויה שהמציאות קודמת לכל. צריך שיימצא מי שרוצה ומה שהוא רוצה כדי שיוכל להיות רצון. וכן צריך שיהיה האוהב והנאהב כדי שתהיה אהבה וכן כל יחס.
למרות הקושי בתפישה, אם חושבים על זה מספיק אפשר להיווכח שזה לא כך. אם כי אי אפשר לתפוש את זה.
למשל במורה נבוכים א ל"ז כותב:
"ידוע כי המציאות הוא מקרה קרה לנמצא ולזה הוא ענין נוסף על מהות הנמצא. זהו הדבר המבואר הראוי לכל מה שלמציאותו סיבה שמציאותו – ענין נוסף על מהותו."
רואים שמציאות היא לא הדבר הראשון שהכרחי שיהיה כדי לחשוב על משהו. זה שייך למה שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב' שהבורא יודע רק את מציאותו שלו, ואינו יודע שום מציאות שמחוץ לו, ומזה הוא יודע את הנבראים כי הם נסמכים לו בהווייתם. יש כאן סוגיא גדולה להבין ביחס לנבראים מה פירוש מציאות. הדברים האלה ארוכים מדי למסגרת הזו. כתבתי על זה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 3.

יש כאן מהפכה עצומה ביסודות תפישת המציאות שלנו. לכן הקושיא שלך מאוד חשובה וצודקת, כי הגעת עד לנקודת העומק של העניין. למעשה ברור שכולנו חיים לפי התפישה שהמציאות שלנו קודמת לרצון החופשי וממילא היא מכתיבה את הכל ואין באמת יכולת לבחור במשהו אחר מהמציאות. מהפכה כזו גדולה לסדוק את דרך החשיבה הזו ולפחות להכניס בה קרן קטנה של הסתכלות אחרת, דורשת הרבה מאוד לימוד ומחשבה ועמל עד שעודרים קצת את ההכרה שלנו והופכים אותה קצת. זה תהליך ארוך ועמוק של שינוי של כל דרך המחשבה וההכרה. גם בגלל זה אינני יכול לדבר בזה בקיצור.

.

.

.

לשון הרמב"ם הלכות תשובה פרק ה:

רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו.

הוא שכתוב בתורה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא "פן ישלח ידו".

הלכה ב
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע – אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.

הוא שירמיהו אמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: "מה יתאונן אדם חי" וגו' וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" וגו'.

הלכה ג
ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה – בין טובים בין רעים.

ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.

הלכה ד
אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים – היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים "עשה כך ואל תעשה כך", "הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם", והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".

ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"? דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו! כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.

לפיכך דנין אותו לפי מעשין: אם עשה טובה – מטיבין לו, ואם עשה רעה – מריעין לו. הוא שהנביא אומר: "מידכם היתה זאת" לכם, "גם המה בחרו בדרכיהם" ובענין זה אמר שלמה: "שמח בחור בילדותך… ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 19, 19 - המשך על הבחירה החופשית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 19 – המשך על הבחירה החופשית

  1. יניב הגיב:

    אוקיי, הבנתי את הגישה שלך, אני חייב להודות שלא חשבתי על האפשרות שהרצון של האדם קודם למציאותו הפיזית בעולם. נראה לי שאני צריך קצת להתבשל עם הרעיון הזה. תודה שהשקעת מזמנך להגיב לשאלות שלי.

    • nirstern הגיב:

      אם תרצה, בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 53, בקטע הראשון של הרשימה על פרק י"ט (מהמטאפיזקה דלתא של אריסטו) כאן:
      https://wp.me/p8NV2S-11e
      יש ביאור בעניין של סדר, שיכול לעזור לנושא הזה (של קדימת הרצון למציאות ולחכמה) להתיישב על הלב קצת יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s