18 – למה מותר להרוג בעלי חיים ואסור להרוג אדם

מתוך מכתב.

במורה נבוכים ג' י"ז כתב שהטעם שמותר להרוג בעלי חיים הוא משום שההשגחה בבעלי חיים היא על המין באופן כללי ולא על כל פרט. והשואל שאל היטב מאוד מה זה קשור, למה ההשגחה קובעת את מי מותר או אסור להרוג.

האיסור לרצוח כתוב בפירוש שהוא מסברא והיינו יודעים אותו גם אם לא היה כתוב בתורה. הוא מהמצוות השמעיות. באמת יש להבין מהי בדיוק הסברא הזו, למה זה באמת כל כך פשוט, ולמה היא חלה רק על בני אדם ולא על בעלי חיים.

אנשים חילוניים לגמרי מדברים הרבה על הערך של חיי אדם שהוא מעל הכל, ואומרים שיש קדושה בחיי אדם, ולכן חיי אדם הם מעל הכל. מה המשמעות של המילה "קדושה" בהקשר הזה. מה הם לא יכולים להסביר עד שהם צריכים להשתמש במילה שאין לה הגדרה ומובן אצל חילוני (ובאמת גם לא אצל דתי, אם חושבים ומדייקים). ולמה דווקא המילה הזו נכנסת לכאן ולמה היא טיעון שנותן הרגשה של משמעות ותוקף. ולמה אין "קדושה", מה שזה לא יהיה, בערך חיי בעלי חיים.

לגבי העניין של להרוג בעלי חיים בגלל שההשגחה היא רק במין (מורה נבוכים ג' י"ז).
זו שאלה יפה מאוד. ניכר שאתה שואל מתוך מחשבה אמיתית.
ברור שגם לפי הרמב"ם הבורא יודע ורוצה ומשגיח וקובע כל תנועה של כל רגל של יתוש וכל טיפת גשם וכו'.
למשל בהלכות יסוה"ת פרק ב':
כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו. "

פשוט לגמרי שכוונת הרמב"ם שהבורא ממציא כל נמצא כל רגע ורגע, ולא שפעם אחת הוא ברא ומאז הדבר קיים בכח עצמו. זה מבואר בלשונו בפרק א של יסוה"ת ובעוד מקומות רבים. והוא ממציא כל נמצא, כל רגל של כל יתוש קטן. והוא ממציא אותה כל רגע ורגע. ופשוט שמה שהוא ממציא הוא רוצה והוא יודע והוא קובע לפי רצונו ולא על דרך מקרה. ובמורה כותב בפירוש בחלק ב' בפרקים י"ט וכ' ועוד שם, שהבורא ממציא את הבריאה בדרך של כוונה ורצון. ויש עוד הרבה ראיות מפורשות לזה. מבחינה זו הרמב"ם הוא כמו הבעש"ט.
מה שהרמב"ם אומר שאין השגחה על פרטי בעלי החיים, הכוונה היא מצד מה שהבורא מדבר איתנו דרך הבריאה. הוא בוודאי קובע הכל לפי רצונו בכל פרט, אבל בזה הוא לא מקיים איתנו דיבור.
בברכות י' א' נאמר שאין צייר כאלהינו, שכל הבריאה היא ציור חי. בציור יש את המהות ויש מקרים. אם נפלה טיפת לכלוך על הציור הוא לא נפסד. אם למשל נסתכל על אדם כמו על ציור, אם הוא נעשה נכה ויושב על כסא גלגלים הוא לא נפסד. כי ההליכה מקרית בו והיא לא ממהותו, המהות שלו היא שכלו, ואם הוא נעשה שוטה הוא כן נפסד כציור של גילוי אלהות). רבי ירוחם אמר שאומרים בתפילה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כי הם היו ציור שמצייר את התגלות האור האלהי בעולם. ובלי להסתכל עליהם לא ייתכן השגה בזה ואין למי להתפלל.

אם יש בשכנותי אדם שהוא כמו אברהם יצחק ויעקב. אני פוגש אותו והוא מאיר פנים ומקדים שלום ומדבר באהבה ומתיקות ואמת, ואני רואה אותו מתפלל ושומע ממנו שיעור בבית הכנסת ורואה איך הוא נושא ונותן עם הבריות וכו'. אם מישהו רוצח אותו הוא מחשיך לי את הבריאה. הוא מחק ציור שהבורא צייר והציור מבטא את הצייר ומאיר מאורו של הצייר.

אם אני נוהג ללכת לטבע לשדה ומרגיש שם את נוכחות האור האלהי, בעצים בדשאים ובבעלי החיים ובציפורים. אם אדם יהרוג ציפור אחת, לא יחשך לי מאומה מההרגשה של גילוי אור הבורא שיש לי מהטבע. אבל אם הוא יהרוג את כל הציפורים בעולם, ויהיה שקט בלי ציוצים ובלי מעוף, כן ארגיש שהבריאה חשכה עלי במידת מה. שנחסר משהו מגילוי האור האלהי. (אולי אם יהרגו את כל העכבישים לא ארגיש חסרון, ואת זה שאל דוד מהקב"ה, והתשובה צריכה ביאור ואכמ"ל). מאלה שחשוב להם שמירת הטבע, חשוב במיוחד להציל מין נכחד, שלא יהיה מצב שהמין הזה יעלם לגמרי מהעולם. זה הרבה יותר חשוב להם מלהציל בעל חיים אחד בידיעה שיש עוד רבים.

הציור, הצורה, גילוי האור האלהי, בבני אדם יש גילוי מיוחד שלם באדם פרטי אחד, ובבעלי החיים זה רק במין הכללי. מסתבר שאם יש ציור שיש בו יופי מופלא וכל מי שרואה אותו נהפך לאיש אחר ונפשו מתעוררת ומקבלת חיים, אסור למחוק את הציור הזה. או אם נשאר רק עותק אחד של התורה בכל העולם אסור למחוק אותו ולא ידעו יותר שיש תורה בעולם. מאותה סברא גם אסור להרוג אדם. אבל להרוג בעל חיים זה כמו למחוק עותק אחד של ספר כשיש עוד עותקים רבים ממנו, זה לא מוחק את הציור שדרכו הבורא מדבר איתנו כי הציור הוא המין הכללי.

על עם הארץ אמרו שמותר לנחרו עיין שם בפסחים מ"ט ב כל הסוגיא. אמנם אמרו גם בסנהדרין לז א ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון, ועיין שם כל הסוגיא. ובכל מקרה למעשה לא נהגו לנחור עמי ארצות, אבל לו יצוייר שהיינו מוצאים עם הארץ שאינו מלא מצוות כרימון ואין בו וירח ריח בוגדיו וכו', וידוע שלא ישוב בתשובה, היה מצוה לנחרו ביום הכיפורים. אחרי כל נדרי בבית הכנסת, היו מוכרים את המצווה והבעל-נויחער היה נוחר בתורת שליח והאברכים היו מוציאים ספרים על הלכות נחירת ע"ה.
.
.
יש הרבה מאוד כתבים של פילוסופים חשובים, וזה התפתח הרבה אחרי השואה, שמדברים על העקרון שאין להתייחס לאדם רק כאל כלי שימושי שממלא תפקיד תועלתי. אחד מהדברים שגורמים להרגיש שהשואה גרועה מרציחות אחרות, הוא העובדה שעשו סבון ואהילים מהנרצחים. צריך שתמיד יהיה לפני הכל יחס אל האדם כאל אדם, לא כאל מספק תועלת כלשהי. רק אחר כך מותר להשתמש בו כבעל מלאכה וכו'. מזה נובע שיש זכויות לאדם וזכויות לפועלים.
גם אהבה אמיתית לבן זוג היא לא להתחיל את היחסים מכך שיש לי כל מיני צרכים שהוא ממלא לי, אלא קודם כל אני אוהב אותו כמו שהוא, בגלל מי שהוא, ורק אחר כך אני משתמש בו לקבל סיפוק צרכים שבני זוג ממלאים זה לזה. וכן כלפי ילדים, קודם כל הוא אדם, רק אחר כך מביא כבוד להורים ולמשפחה וממשיך את המסורת הרבנית של המשפחה ואומר קדיש על הוריו וכו'. יש הורים למתבגרים שאומרים להם אתה מתייחס אלי כמו אל כספומט וכמו אל מסעדה ומכבסה ולא מתייחס אלי כאל אדם, אני.

כלפי בעלי חיים וודאי שאנו מתייחסים אליהם כאל ממלאי צורך. אפילו אנשי צער בעלי חיים מקבלים את זה. גם לגדל חיית מחמד כמו חתול זה מתחיל מלמלא לעצמי צורך כלשהו. אף אחד לא חושב שאני אמור לאהוב אותו רק בגלל הייחוד החד פעמי שלו כמיצי החתול בכבודו ובעצמו.

העניין מתחיל מהיחס אל הבורא. זה פשוט ואין צריך לראיה שאין להתייחס אל הבורא כאל מספק צרכים בלבד. אם אני פונה לבורא ואומר לו, אתה לא מעניין אותי ואין לי שום יחס ורגש אליך, אבל אתה שולט בגשם ובבריאות וכו', ואני צריך ממך כל מיני דברים. בוא נעשה עסק, אתה תיתן לי מה שאני צריך, ואם אתה רוצה שאשלם לך משהו תמורת זה, אם זה משתלם לי אני מסכים. אתה מבחינתי רק מכשיר, רק כלי. אתה בשבילי כמו מחרשה או שור לחרישה או משהו כזה. אני רוצה להשתמש בך רק כדי להשיג דברים שאני יכול להשיג באמצעותך. זה פשוט שזו ע"ז וחרון אף גדול והקב"ה לא יקבל יחס כזה. למרות שהוא ענוותן והוא מפנה את הרעי ומכין לנו מזון ומוריד לנו גשם וכו'. זה לא מצד גאווה שהוא לא יקבל יחס כזה אלא מצד אהבה ויחס.

(שמעתי סיפור, שפרופ' ישעיהו ליבוביץ היה אומר דרשות חוצבות להבות אש על כך שהבורא זה לא קופת חולים ולא צריך להתייחס אליו כך. והיתה אשה זקנה מהחוגים שהקשיבו לפרופסור והיה לה חולה בביתה והלכה להתפלל בכותל ואמרה בדמעות טאטיניו [אבא'לה] בבקשה אל תקשיב לפרופסור ליבוביץ)

אדם הוא גילוי של הבורא. צלם אלהים זה גילוי של אלוהות בעולם. מהאדם מאיר האור האלהי. ובכל אדם לפחות בכח יש גילוי מיוחד משלו שאין בשום אדם אחר. כמו במשנה סנהדרין: "ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו.
לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם."

כיוון שבאדם עיקר מהותו הוא השכל שהוא צלם אלהים, השכל יכול להשיג את הבורא והשגת השכל היא התאחדות עם המושכל, והוא עצמו מתאחד עם הבורא והוא עצמו גם ציור שמצייר ומגלה את הבורא לכל מי שמסתכל בו, יש להתייחס אליו כמו שמתייחסים לבורא, לא כאל מכשיר לתועלת בלבד אלא קודם כל כבעל ערך משל עצמו שלא תלוי בשום תועלת ושום דבר אחר. קדושת חיי אדם, היחס האנושי אל האדם, נגזר מכך שהאדם נושא את צלם האל, הוא נר שמאיר את האור האלהי. נר ה' נשמת אדם. האדם קדוש בקדושת בוראו. לכן גם כשמשתמשים בו השימוש כפוף להכרת הערך העצמי שלו, ויש זכויות לפועל ובוודאי אסור להעביד אותו באופן שפוגע בו ובוודאי אסור לשחוט ולאכול אותו או לעשות ממנו סבון.

אצל בעלי חיים הציור האלוהי שמתגלה מהם הוא רק במין הכללי ולכן אין מניעה להתייחס אל פרט מהם כאל כלי לשימוש.

מה שהרמב"ם במו"נ חלק ג פרק יז כתב שהעניין תלוי בהשגחה, בגלל שבאדם יש השגחה על הפרט אסור להרוג פרט אנושי, ובגלל שבבעלי החיים ההשגחה היא על המין, מותר להרוג פרט מהם. הכוונה בעניין של "השגחה" הוא התגלות נוכחותו יתברך. הארת אורו. הטבע הוא דרך של גילוי הבורא. מסתכלים בטבע ורואים בו את הצורות והיופי והחכמה והסדר והחיים וכו', ומזה מאיר ומתגלה הבורא. ויש עוד גילוי שהוא גילוי של הרצון החופשי של האל, וזה לא מתגלה דרך הטבע בהסתכלות פשוטה, וזה מתגלה בנבואה ובהסתכלות בטבע בעומק אחר. כמו שרואים את מעמד הר סיני והלוחות שגם על זה אמר הרמב"ם שהוא טבע אבל הוא גילוי אחר של טבע, בעומק אחר, של רצון חופשי של דיבור פנים בפנים. (בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54 ב"מאמר על המקרה", הארכתי איך בעומק הטבע עצמו רואים שכל נס גלוי רצון חופשי של הבורא באופן של פנים אל פנים, באופן אישי. כמו שכותב הרמב"ם במורה חלק ב' שמכך שהכוכבים נראים כמפוזרים במקרה ולא על פי חכמה וסדר, רואים שהעולם נברא ולא קדמון דהיינו שהוא מונהג בכוונה ורצון ולא בהכרח שכלי בלבד. ), הגילוי האישי של הרצון החופשי של הבורא, מעל הגילוי של הטבע כמוכרח על ידי סדר וחכמה, הוא שנקרא השגחה. השגחה זה אומר שהבורא מגלה את עצמו כמישהו שמתייחס פנים אל פנים, באופן אישי, ומגיב לכל דבר בתגובה שהיא התייחסות ודיבור אישיים. והכלי לזה הוא השכל האנושי ולכן כותב הרמב"ם קרוב לסוף המורה נבוכים שרק בזמן שהשכל מדובק בבורא יש השגחה. וכיוון שהשכל הוא הכלי להתגלות הזו, מי שהורג אדם הורג את ההתגלות הזו. ולכל אדם יש שכל מיוחד משלו (אם הוציא לפועל את האפשרות שניתנה לו). לכן ההשגחה על האדם כפרט היא הסיבה לאיסור רציחתו.

יש גם עוד עניין שתכלית קיום בעלי החיים הוא להיות לשימוש האדם. וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמת המשנה על המאמר אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, איך הכל לשימושו של החכם. ובכך שהם נאכלים הם יוצאים אל הפועל ומגיעים אל תכליתם וסיבת בריאתם וזו טובה ושמחה להם. וכמו בבבא מציעא פד ב על היסורים של רבי שהוא אמר לעגל שהלך לשחיטה לך כי לכך נוצרת. ומשמע שהעגל היה מיוחד שהיה רגיש ופחדן ורוב העגלים רצו בזה. וכן ששולחנו של ת"ח כמזבח ועוד. וכן משמע מפסחים שהבאתי שעם הארץ אסור לו לאכול בעלי חיים, כי לא לתכליתו הם נוצרו. אבל הרמב"ם במורה ג' י"ט לא מדבר על הטעם הזה אלא על מה שכתבתי.

.

.

.

בהערת אגב הכותב הביא פירוש מאחד מרבני סאטמר על "נכסוף נכספתי" שבאמת אין שייכות לנו, אין לנו כיסופים לה', אבל יש לנו כיסופים שיהיה לנו כיסופים.

וכתבתי על זה:

תודה על הפירוש הנפלא בנכסוף נכספתי.
אני לא יודע שום דבר על סאטמר ורבניהם. רק למדתי את הויואל משה לפני הרבה שנים, אני לא זוכר את רוב הפרטים אבל נשארה בי הרגשת מתיקות וחיות ממנו שעד עכשיו חיה בי ומחיה אותי. בכוחות הנפש בימינו מאוד מעריכים את הכח של לפעול, לעשות דברים גדולים, לא לחכות, לא להיות עניו ושפל. לקחת את גורלנו בידינו, לשלוט על גורלנו, וממילא גם להביא את הגאולה בכוחותינו בעצמנו. ומול זה הרגשתי אצלו את כח הנפש של הכנעה וענווה. לדעת שאנו נזופים וענושים על חטאינו ולהרכין ראש ולשוב ולפשפש במעשינו ולחכות בהכנעה והתמסרות  שייסלח לנו.
מצד שאלת הציונות למעשה האם להצביע בבחירות וכל כיו"ב, לענ"ד היום החילונים בישראל כבר לא ציונים בכלל. אין להם בכלל מחשבות האם למרוד במצב של הגלות ולקחת גורלנו בידינו או לייחל לבורא עולם שיגאל אותנו בכוחו. הם נולדו כאזרחים של מדינה שכבר קיימת והיא דבר מובן מאליו שלא חושבים עליו בכלל, וכמו אמריקאי שנולד למדינת אמריקה ואין אצלו בכלל שאלות האם נכון וצריך להקים את המדינה הזו.
אבל בהרבה דברים, בפרטים של החיים, יש שאלות כמה לעשות ולבנות ולהתאמץ בכוחות עצמי וכמה לייחל לבורא בשקט ובטחון בו. ברור שיש גם צד זה וגם צד זה, יש מצוות השתדלות ויש מצוות בטחון ואמונה. השאלה איפה האיזון, מה הגבולות, איך מחזיקים את שני הצדדים בלי שאחד מהם יתבטל ויאבד מול השני. בשאלות כאלה בחיים הפרטיים הקול של הויואל משה עדיין נמצא בי בלב.

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 18 - למה מותר להרוג בעלי חיים ואסור להרוג אדם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s