16 – בחירה חופשית

לעיל רשימה 15 יניב כתב בתגובה בנושא הבחירה החופשית.

בין דבריו החשובים והמאלפים שם נכתבה שאלה נוקבת:

"אם תסתכל טוב טוב על החיים שלך תראה שאת הבחירות שלך (הטובות והרעות) היית מוכרח לבחור, לא יכולת לבחור אחרת. אנחנו לא בחרנו את הגנים שלנו, לא בחרנו את הסביבה לתוכה נולדנו ולא אנחנו עיצבנו את האופי שלנו אלא האופי שלנו התעצב מכורח הנסיבות, והבחירות שאנחנו בוחרים נובעות מהאופי שלא עוצב על ידינו, זה כמו תגובת שרשרת. נגיד שיש לי חור בשן, אני יכול להזניח אותו עד שיכאב ולא תהיה לי ברירה או שאני יכול למהר לטפל בזה, הבחירה שאני יבחר תלויה באופי שלי שלא אני עיצבתי (אם יכולתי לעצב את האופי הייתי כבר מזמן אדם מושלם) בעצם גם אם נסתכל על העולם בצורה חומרית קרה במנותק מהרגש נראה שאין לנו באמת בחירה. דווקא הרצון החופשי שכולנו לוקחים מאליו הוא לא ממש מובן מאליו.

לי אישית הנושא מאוד חשוב אפילו יותר מהשאלה שעוסקת בטוב ורע מכיוון שהיכולת שלי כבן אדם לפעול בצורה עצמאית ולהיות באמת אחראי לחיי ולבחירותיי מוטלת בספק."

ועיין עוד שם בכל הדברים.

.

בשערי תשובה מרבינו יונה שער ג' אות יז כתב:

"ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצות עשה. כמו מעלות הבחירה שנאמר (דברים ל) ובחרת בחיים. ומעלות תלמוד תורה שנאמר (דברים ו) ודברת בם. ומעלות לכת בדרכי ה' שנאמר (שם כח) והלכת בדרכיו. ומעלות התבונן בגדולת ה' שנאמר (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, ודוד אמר (תהלים יד) ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים, ומעלות זכרון חסדיו והתבונן בהם שנאמר (דברים ח) וזכרת את כל הדרך ונאמר (שם) את ה' אלהיך תירא. ומעלות האהבה שנאמר (שם ו) ואהבת את ה' אלהיך ומעלות הדביקות שנאמר (שם י) ובו תדבק. לכל אחת מהנה כמה מדרגות כאשר יתבאר בעז"ה. ובעבור מעלות האלה נברא האדם שנאמר (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. ומה תקות הנברא אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים שנברא בעבורם:"

.

העתקתי את כל הקטע. יש הרבה מקום להתבונן בעיון על המעלות, מה הן ולמה בחר דווקא באלה ומה סדרן ומה התוכן שלהן והיחס ביניהן. המעלות האלה הן תכלית בריאת האדם. הן המימוש של הפוטנציאל שלו, הן מה שעושה אותו אדם. הן מה שעושה אותו נקרא בשמו של הבורא וברוא לכבודו. בזה צריך לשים את עמל נפשו ועיקר עסקו. הבחירה היא העליונה והראשונה מהמעלות האלה. כל האחרות משתלשלות ממנה ותלויות בה. בלי הבחירה הן לא יכולות להתקיים.

כבר כעת ברור שלא מדובר על בחירה בין תה לקפה או חביתה לביצה מקושקשת, או ללכת לרופא שיניים לפני שכואב או רק אחרי שכואב (כמו הדוגמה שכתב יניב). הבחירה שמדובר בה היא "ובחרת בחיים".

.

הרבה הוגים טענו שלא ניתן לייחס רצון לבורא העולם, וממילא גם לא בחירה (שלא שייך בחירה בלי רצון). וייחסו את הטענה הזו לאריסטו (גם במורה נבוכים חלק ב' פרקים י"ט-כ"ה ייחס זאת לאריסטו. ובעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54 במאמר על המקרה (בביאור פרקים ב' ג' ממטאפיזיקה ספר אפסילון) ביארתי בלי ספק שגם אריסטו ייחס רצון לבורא ושהרמב"ם לא חולק על זה יעו"ש. ושם ביארתי איך העניין של הרצון החופשי האלוהי ניכר מתוך הטבע למתבונן היטב.

אם אין רצון לבורא אז העולם קדמון ונוהג בדרך מחוייבת על פי השכל באופן הכרחי בלי כוונה ורצון חופשי. ולא ייתכן מעמד הר סיני ומתן תורה וכו'. הבורא הוא אובייקט, כמו איזה כח טבע. כמו השמש בעולם הטבעי כך הבורא בעולם המופשט. רק אם יש לו רצון הוא סובייקט, הוא מישהו ולא משהו, מישהו שאפשר להיות ביחס איתו. זה תוכן המחלוקת אם העולם קדמון או נברא. האם הוא מונהג ברצון חופשי ובכוונה או בדרך הכרחית, לפי השכל האלוהי, כמו שמוכרח שאחד ועוד אחד הם תמיד שתיים.

.

הטענה של מי שסבור שאי אפשר לייחס רצון לבורא היא לכאורה חזקה. לפי מה שאנו יודעים על רצון תמיד יש לו סיבה. משהו חסר לי. משהו שאצלי בכח רוצה לצאת אל הפועל, אני רוצה לממש פוטנציאל שיש בי. אני מחפש איזשהו סיפוק שכעת אין לי. רצון מופנה החוצה. הוא גורם שהרוצה יהיה מושפע, מופעל, ממה שמחוץ לו. רצון כרוך בשינוי. אחרי שהשגתי מה שאני רוצה אני מפסיק לרצות.

הבורא לא מופעל משום סיבה, ולא משום דבר שמחוץ לו, ולא שייך אצלו שום חסרון ושום דבר שהוא בכח, בפוטנציאל, ובוודאי לא שייך בו שינוי. לכן אי אפשר לייחס לו רצון.

אמנם באמת הדעה הזו מבוססת על חוסר הבנה מהו רצון. אם חסר לי משהו, או שיש לי פוטנציאל שאינו ממומש, או שאני מפחד ממשהו וכו', ואני מסיבה זו רוצה להשיג מה שחסר, לממש את הפוטנציאל, להתגונן ממה שמפחיד וכו' וכו', כל זה אינו רצון כלל. כי כל אלה הם הפעלות שפועלות עלי מכח חיצוני שמפעיל אותי. כמו שאם הרוח היתה מעיפה אותי, זה לא רצון לעוף. יש בי טבע שמכריח אותי לרצות לחיות ולרצות להימנע מכאב ולרצות להשיג בטחון שובע כח ותענוגות. הטבע הזה לא שייך לרצון כי אינני יכול שלא לרצות בזה. זה כמו הטבע של אבן ליפול למטה, היא לא יכולה אחרת, זה לא רצון. אני יכול להרים אבן למעלה ואחר כך לעזוב אותה והיא תיפול. באותה מידה אני יכול להצית אש בצד דרום של מישהו והוא יברח לצד צפון. או לגרום לו כאב שיניים והוא ילך לרופא שיניים, או להראות לו מאכל ערב והוא ילך לכיוון המאכל. אני יכול לשלוט בו בשיטת המקל והגזר. אין לזה שייכות לרצון. רצון הוא משהו שבא מבפנים,  מהאדם עצמו, לא מהפעלות חיצוניות. גם אם אדם יושב בביתו ובלי שום סיבה חיצונית פתאום מתחשק לו גלידה מאוד, והוא נוסע וקונה לעצמו גלידה, זו וודאי הפעלה מבחוץ. כי יש לו זכרונות על גלידה וטבוע לו בלא-מודע הרבה עניינים שקשורים לזה (גירויים, אסוציאציות, וכו'), ומה שנראה שבלי סיבה פתאום התחשק לו, באמת יש לזה סיבה רק שהיא קשורה לתהליכים בנפש הבהמית שקורים גם כשהתודעה לא מבחינה בהם.

.

מבחינתנו התפישה של המושג "מציאות" שייכת בהכרח לתפישה של משהו עם חוקיות קבועה. קודם כל חוקי המחשבה הראשוניים, האקסיומות של הלוגיקה. דבר זהה לעצמו, כלומר כסא זה לא שולחן ושולחן זה לא כסא. כסא לא יכול להיות קיים ולא קיים בעת ובעונה אחת באותו מובן. וכן לא שאר הדברים שסותרים זה את זה. יש בכלל אפשרות שדברים יסתרו זה את זה. דבר נמצא בזמן מסויים ובמקום מסויים ובכמות מסויימת, וכו' וכו'.

יש תוקף של חוק, תוקף מתמיד קבוע בלתי משתנה, לתבניות המחשבתיות. למשל תבניות כמו אם A=B ו A=C  אז בהכרח B=C. או תבניות כמו אם כל בני האדם הם בני תמותה וסוקרטס הוא בן אדם, אז בהכרח סוקרטס הוא בן תמותה, ועוד כל תבניות הלוגיקה והמתימטיקה וכו'.

וכן במציאות הפיזית יש את חוקי הפיזיקה. גופים נעים לפי מסלול שיכול להיות מחושב מראש וכו' וכו' וכו'. וגם חוקי הביולוגיה והפסיכולוגיה וכו', אע"פ שהם פחות מדוייקים.

.

אמנם לכל אלה קדם רצון. כל זה קיים כי הבורא רצה שכך יהיה. אם היה רוצה שכל החוקים האלה יהיו אחרים או לא קיימים כלל אז הוא היה בורא שכל יהיה. נובע מזה שהרצון של הבורא לא כפוף לכל החוקיות הזו, הוא מעל זה. כי כל החוקיות הזו נובעת מהרצון ונקבעת על ידו, ובהכרח הוא לא כפוף לה אלא הוא המקור שלה.

בלי כל החוקיות הזו לא שייכים המושגים של שינוי וחסרון וכו'. המושג "שינוי" בנוי על האקסיומה הראשונה של הלוגיקה הנקראת חוק הסתירה, שקובע ש A=A. כלומר אדם הוא אדם והוא לא כלב, שולחן הוא שולחן והוא לא כסא.

אחרי שיש חוק הסתירה ושולחן הוא שולחן ולא כסא, אז אם השולחן הוא כסא, אנו אומרים שהשולחן השתנה. אבל בלי חוק הסתירה לא שייך לדבר על שינוי כלל. לכן לא שייך לדבר על רצון כעל שינוי אצל הבורא.

הרצון שמדובר עליו כאן אינו נובע משום סיבה חיצונית, לא כדי לממש פוטנציאל או להגיע לסיפוק עונג וכו'. הוא הסיבה שקיים חוץ. הרצון במהותו פונה לחוץ והוא מה שממנו נובע הצמצום והחומר ההיולי, כלומר האפשרות לקיום מחוץ לבורא כנברא. הדבר הראשון שהתחיל את הבריאה הוא הרצון.

איננו יכולים לתפוש כלל שום דבר שאינו כפוף לחוקי המחשבה היסודיים. הרצון הוא ההתחלה, בקבלה הוא נקרא ספירת כתר, והיא לא יכולה להיות נתפשת כלל. המציאות שיש בה חוקיות וטבע, שמיוסדת על חוקי המחשבה, היא מה שנקרא ספירת חכמה, שהיא מתחת לכתר. הכתר יכול להיתפש רק כשהוא מתגלה באופן שהוא מתחת לספירת חכמה, ואז הוא נקרא דעת. שזה מלשון והאדם ידע את חוה אשתו, האדם אוהב את אשתו, בוחר בה, רוצה בה, מרצון חופשי שאין בו שום סיבה (כך זה אמור להיות…).  והוא עניין המקרה שדיברתי בו בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54 שם.

.

בעבודה זרה יט א:

"א"ר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנאמר (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו לוי ור"ש ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא סליק ספרא לוי אמר לייתו [לן] משלי ר"ש ברבי אמר לייתו [לן] תילים כפייה ללוי ואייתו תילים כי מטו הכא כי אם בתורת ה' חפצו פריש רבי ואמר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ אמר לוי רבי נתת לנו רשות לעמוד"

רש"י:

"ממקום שלבו חפץ – לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו:"

.

לוי ורבי שמעון בן רבי ישבו ללמוד לפני רבי (הוא רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה והחכם הגדול בדורו). לוי ליבו היה חפץ שילמדו משלי ורבי שמעון ליבו היה חפץ שילמדו תהילים. לבסוף הוכרע שילמדו תהילים. לוי עזב את הלימוד כי אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ.

לוי ניזוק הרבה מאוד מהפסקת הלימוד עם רבי. זה רמוז במגילה כב ב" "לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע." ע"ש ברש"י וריטב"א. החזון איש מנה את מוסרי התורה: משה רבינו, עזרא הסופר, רבי, הרמב"ם. אין הכוונה מי יותר גדול, אלא הכוונה מי יצק את התורה בכלים חדשים, נתן לה אופי חדש, מהלך חדש, אופן קריאה והבנה חדש.

זה כמו שאם הרמב"ם היה מופיע ומסכים ללמוד איתי בבא קמא, והייתי פורש מהלימוד איתו כי ליבי חפץ ללמוד בבא מציעא. איפה שמענו שמישהו שרצה להגיע לישיבה ופרש מהלימוד בגלל עניין כזה?

או כמו שאחיה השילוני היה מסכים להתגלות אלי וללמד אותי ספר הזוהר בראשית, והייתי פורש מללמוד איתו כי ליבי חפץ ללמוד זוהר שמות. מי שעושה כך ייחשב כמשוגע.  הרצון ללמוד דווקא משלי ולא תהילים אין לו שום סיבה. כי אם היתה סיבה הרי זה לא היה בגדר אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ (וכמו שכתב רש"י שאין ליבו אלא על תאוותו, ואם יש סיבה הרי זה משום הסיבה ולא משום תאוותו), וכל סיבה לא כדאית בגללה לפרוש מללמוד עם רבי.

אם תלמיד שהתקבל אחרי מאמצים כבירים לישיבה הכי מובחרת היה עוזב את הישיבה כי ליבו חפץ ללמוד בבא קמא ובישיבה בדיוק למדו את זה בזמן הקודם, הוריו וראשי הישיבה היו משוחחים איתו לחפש מה הסיבה. אם היו משתכנעים שבאמת אין מאחרי זה שום סיבה, היו רואים בזה גחמה, קפריזה. היו חושבים שהנער השתגע. אינספור תוכחות היו מוכיחים אותו איך ייתכן לפרוש מהשיבה רק בגלל גחמה חסרת סיבה. מה אכפת לו אם זה בבא קמא או בבא מציעא.

.

הרצון הוא המהות הכי פנימית של האדם. זה המקור של המהות שלו. עוד לפני הנקודה של גרעין הקיום והמהות (שזהו מצד "חכמה"). זה לא נתפש בשכל ואין בזה שום מהלך. זה כמו שאדם רוצה דווקא את רחל וילך באש ובמים למענה, ולא ירצה את לאה אע"פ שהיא טובה ונאה וכשרה לא פחות ואין שום סיבה שבעולם שלא תישא חן בעיניו. במקומות שמשיאים לפי שידוך אפילו בזה כופרים.  הם לא מבינים את הרצון וממילא לא את הבחירה. ההורים יאמרו שלבחור יש פרפרים בראש והוא סתם מתעקש שהוא רוצה את רחל. נכריח אותו לשאת את לאה והוא יירגע מהפרפרים שבראש ויבין לאחר זמן שזה לטובתו וזו הבחירה ההגיונית והנכונה והמתאימה וילמד לאהוב את לאה ומה רע בכך. לאנשים כמו הורים כאלה אין בכלל שייכות למעלת הבחירה שמדבר בה הרבינו יונה, אין להם התחלת תפישה במה מדובר. הם רוצחים את הנער. כי הרצון הוא ההתחלה הראשונה של המציאות שלו כמישהו יחיד ומיוחד שיש לו מהות משל עצמו. לכן הבחירה היא החיים, וכל בחירה מעצם היותה בחירה היא בחירה בחיים.

.

להכיר בכך שבאדם יש רצון חופשי טהור שלא תלוי בשום סיבה חיצונית, לא מושפע משום דבר חיצוני, ושהרצון הזה זה הדבר הכי ראשוני ויסודי במהות שלו, זה מאוד מאוד קשה.  לשם כך צריך להכיר שגם במציאות זה כך (בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54 ניסיתי להראות לפי המורה נבוכים איך במציאות רואים את זה בשכל שלנו), שאצל הבורא זה כך. והאדם הוא שייך לזה.

המציאות אצלנו נתפסת בהכרח כמשהו שנתון תחת חוקיות. השכל שלנו בנוי כך, וזה לא חסרון. בלי זה לא היה שייך כלל להיות אדם, והחוקיות של הטבע היא השפה שהבורא מדבר עם השכל של האדם, ושכל האדם הוא עיקר צורתו ומהותו ומציאותו. לכן אנו לא יכולים לראות איך ייתכן מקום לבחירה חופשית שלא כפופה לשום חוקיות כלל.  בראשית ברא פירושו בחכמה ברא לפי הרמב"ן שם. והתורה נקראת חכמה. והחכמה אומרת שלכל דבר יש סיבה, והכל כפוף לחוקיות של מחשבה וטבע. הרצון לא יכול להיתפש על ידי החכמה ולכן בוודאי תשלוט בנו ההסתכלות שאין בחירה חופשית בעולם. רבינו יונה כובת שהבחירה היא המעלה העליונה כי היא כרוכה בכך שנתעלה לתפישה עליונה יותר מהחכמה. בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54 שם הארכתי בסוגיא הזו, על מה מדובר בתפישה שהיא מעל לחכמה אחרי שהכל הוא רק בכח השכל שהוא הוא החכמה. זה עניין עמוק וארוך מאוד ולא כאן המקום להאריך בו.

.

במורה נבוכים א א כתב שהשכל הוא צלם האלהים שיש באדם.

במהר"ל בדרך חיים כתב שהבחירה החופשית היא צלם האלהים שבאדם:

"האדם נברא בצלם אלוהים ויש לו דמיון בזה אל ה' יתברך. האדם שנברא בצלם אלהים יש לו סגולה זאת שהוא ברשות עצמו, כמו ה' יתברך שהוא עושה מה שירצה. וכך האדם יש רשות בידו לעשות מה שירצה והוא בעל בחירה".

פשוט שאין כאן מחלוקת.

במורה נבוכים חלק א' פרק נ"ג כתב:

"ואשר תדעהו – כי ענין החכמה בו ית' הוא כענין החיים להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד; זה כשנרצה ב'חכמה' – השגת עצמו. והעצם המשיג הוא בעצמו העצם המושג בלי ספק – שאינו לפי דעתנו מורכב משני דברים דבר ישיג ודבר אחר לא ישיג כאדם המורכב מנפש משגת וגוף בלתי משיג. וכשנרצה באמרנו 'חכם' – משיג עצמו יהיו החכמה והחיים ענין אחד."

(וכן הוא במטאפיזיקה של אריסטו חלק י"ב – במהד' העברית של ח"י רות נקרא חלק י"א, 1072b Moreover, life belongs to God. For the actuality of thought is life, and God is that actuality)

שכל הוא בהכרח חי. הפירוש חי כאן אינו חיבור של גוף ונפש (כשאדם נפרדת נפשו מגופו אנו אומרים שהוא מת. אבל הפירוש רק מת מצד הסתכלות העולם המוחשי. הרי נפשו בעולם הבא חיה אע"פ שאין לה גוף),  אלא בוחר בחירה חופשית.

לבחור בחירה חופשית פירושו להיות קיים כנברא, להיות עומד מול הבורא כמו שבת זוג עומדת מול בעלה. בלי שיש לבת הזוג בחירה חופשית זו לא זוגיות, אין ביניהם מערכת יחסים של זוגיות ואהבה ודעת ורצון. הזוגיות הזו היא להיות חי מצד הנברא, וזה מחייב עצמאות של שני הצדדים של האהבה, וזה התוכן של הבחירה החופשית.

הבורא חי כי יש לו רצון חופשי ובחירה חופשית, כלומר דעה משלו, ויכולת להתייחס. הוא לא זקוק לשם כך למשהו מחוץ לו. כל מה שנמצא כלול בתוך הבורא ואין לו מציאות מחוץ לו, ולכן לא דעה נפרדת משל עצמו. להיות נמצא כנברא פירושו בדרך של סוד נורא ולא נתפש, להיות קיים מבחינה מסויימת כביכול מחוץ לקיומו של הבורא. ואע"פ שהבורא אחד פשוט ושלם וגמור. להיות קיים פירושו שיש לו דעה משלו, אחרת הוא לא שום דבר. רק בזה הקיום העצמי שלו. וזה הפירוש של להיות חי, לקבל מהבורא חיים שיהיו שלו. וזה פירושו שיש לו השגה שכלית משלו ובחירה חופשית ורצון חופשי משלו. כשהוא נעשה בוחר באמת הוא נברא ונעשה קיים כנברא ונעשה בת זוג לבורא. בלי זה הוא נפל, אין לו קיום, הוא רק פוטנציאל להיות אדם, להיות קיים, שלא התממש.  להיות קיים, להיות אדם, להיות בעל צלם אלהים, להיות בכל שכל, להיות חי, להיות בעל רצון חופשי ובחירה חופשית, כל אלה הם עניין אחד לגמרי. מילים נרדפות.

.

בקהלת ז כח כתב שלמה המלך "אדם אחד מאלף מצאתי". בזמננו וודאי הרבה הרבה פחות מאחד לאלף זוכה להיות אדם ולהיות בוחר. אתה מאוד צודק שאם נסתכל היטב נראה שבני האדם לא בוחרים. "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ."

לבהמות נראה שיש בחירה, הגורים משחקים ולומדים ללכת, יש בזה אומץ וחזון והשראה ומעוף של הרצון והחיות. הם נודדים, בוחרים בני זוג, וכו'. תינוקות הם כמו בעלי חיים, ויש להם החלטות לצחוק ולעשות כל מיני דברים, שנראים כמו בחירה חופשית, ובאמת אחרי מבט ביקורתי מעמיק רואים שאין כאן בכלל בחירה, וכמו שכתבת.

.

השאלה היא עם איזה כלי אנחנו יכולים לדעת את העניין של רצון חופשי שהוא הבחירה החופשית. הרי השכל הוא הכלי שלנו, הוא צלם האלהים שלנו והוא המלאך שמקשר בין האדם לבוראו כמו שכתב החזון איש, והרצון החופשי הוא מחוץ להשגת השכל.

כיוון שזה לא בהשגת השכל מניחים את זה לאיזו תחושה אינטואיטיבית עמומה, המייה נפשית כלשהי. אני לא שולל את זה אבל זה לא מספיק. כמו כל דבר צריך להגיע כאן לבהירות ווודאות מוחלטת בלתי אמצעית. אווידנציה. זה הדבר הכי יסודי ולא ייתכן שהוא יהיה נודע רק כי כתוב כך, ובעצמנו לא נוכל לראות את זה, אלא רק על ידי איזשהו רגש לא ברור.

.

כתבתי על זה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית בלפחות עשרה מקומות. ואף אחד מהם לא שלם. זה עניין גדול ועמוק מאוד שלא יכול להיות נקנה בקריאה אחת של מאמר אחד. זה עמל עצום של חיים שלמים, וכולי האי ואולי.

קצת רמז יש במשנה: "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך."

זו משנה תמוהה וקשה עד מאוד. איך אני יכול "לעשות" את רצוני. איך אני יכול לעשות שארצה מה שהבורא רוצה. נתחיל מזה למשל שאני מחליט שאני עושה את רצוני כרצון אשתי ומה שהיא רוצה אני רוצה. זה לא עובד. החלטתי לרצות מה שהיא רוצה, ובפועל אני רוצה מה שאני רוצה. איך אפשר לשלוט ברצון?

ועוד משמע במשנה שזה טריק כדי להצליח להשיג מה שאני רוצה, אם אעשה את רצוני כרצונו, הוא יעשה כל מה שאבקש ממנו ואהיה צדיק גוזר והקב"ה מקיים. משתלם לי לעשות רצוני כרצונו. ואם זה לא טריק ובאמת אני עושה שאני רוצה כל מה שהוא רוצה, כבר אין לי בכלל רצון עצמי משלי, ואז מה שייך שהוא יעשה מה שאני רוצה. ובמיוחד כשהמטרה היא לפי החלק השני שהוא יעשה שאחרים ירצו מה שאני רוצה. מה יש לי מזה אם ביטלתי כל רצון עצמי משלי.

בהתלה הוא אומר "עשה רצונו כרצונך", ואחר כך "בטל רצונך מפני רצונו". האם זה אותו הדבר, ואם לא מה ההבדל?

אולי מדובר כפשוטו שבתחילה הכוונה לא שאני משנה את הרצון שלי שיהיה מתאים לרצון הבורא, אלא אני עושה את רצון הבורא, הכוונה אני עושה שהבורא ירצה כך וכך. וזה עוד יורת קשה.

בספרי פנימיות קוראים לזה השוואת הרצון (לא השתוות הרצון במובן שאין אצלו הבדל אם יהיה כך או כך, אלא השתוות בין רצון הבורא לרצון האדם). הנושא כאן הוא לפתח את היכולת להקשיב לרצון.

כשאני לומד אינני יודע להקשיב אם אני באמת רוצה ללמוד משלי או תהילים. אולי יש משהו שקצת יותר מושך ומעניין אותי בזה או בזה. אבל שזה יהיה משהו מכריע לגמרי, כמו אצל לוי, שבשל כך אמסור את הנפש, אעזוב את רבי ואפסיד הרבה ממעלתי הרוחנית ומהעולם הבא שלי הרבה, שזה יהיה ליבו נתון לתאוותו כלשון רש"י. אינני יודע להקשיב לרצון שלי ברמה כזו.

זה רחוק מאיתנו כי זה לא נתון לניתוח שכלי. זו הקשבה לא שכלית. לא ניתוח ולא התבוננות ולא דיאגנוזה והסתכלות, אלא רק הקשבה.

השכל העיוני פועל כמו עין. כאן מדובר על הקשבה כמו באוזן. קצת כמו הקשבה עמוקה למוזיקה עמוקה, משהו שלא ניתן להסבר וניתוח שכלי. משהו שלא רואים אותו לא בעין בשר וגם לא בעין השכל, אבל יודעים בכל זאת.

ללמוד להקשיב לרצון הבורא שבעולם (בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54 ניסיתי לדון איפה בכלל יש גילוי בעולם של רצון אלוהי שאליו אפשר לכוון את ההקשבה). ולהקשיב לרצון שלי. ולראות איך המנגינות שלהם מתייחסות זו לזו. על זה מדברת המשנה. זה כמו שאומרים לחברי תזמורת תכוון את הכלי שלך לכלי של חברך. נגנו בכלים מכוונים לאותו סולם, ותנגנו כך שתצטרפו למנגינה אחת.

פעןם שמעתי ראיון עם המוזיקאי הגדול פול סיימון. הוא אמר שהמוזיקה לא מתחילה מהלחן ולא מהעיבוד ולא מהמילים, אלא מהשיחה המוזיקלית של הנגנים. נגן אחד מתחיל לעשות משהו על הגיטרה שלו. בלי לדעת מה הוא עושה. סתם כך (רצון חופשי). נגן הפסנתר מקשיב לו, ומתוך הקשבה אליו עונה לו בצליל כלשהו. ואז הוא עונה לו בחזרה, ועוד נגן מקשיב ומצטרף, וכך לאט לאט מזה מתחיל להתפתח משהו. המשהו הזה הוא הנקודה הראשונה, הרצון. אחר כך מזה כבר מעצבים מילים ולחן ועיבוד ושירה וכו' ונוצר שיר שלם בעל צורה ברורה (החכמה, המציאות).

כשנגן סתם מתחיל להוציא צליל כלשהו, בלי בכלל לדעת מה הוא עושה, זה רצון חופשי. הנגן השני מקשיב וגם מוציא צליל כלשהו בלי לדעת מה הוא עושה. אצל הנגן השני זה גם רצון חופשי. אבל יש שם גם הקשבה לרצון של הנגן הראשון. יש כאן עשה רצונו כרצונך. הוא מקשיב לרצון של הנגן הראשון, מנגן את הרצון החופשי שלו עצמו, ואיכשהו קורה ששני הרצונות משתלבים למנגינה מתואמת, אחת. והנגן הראשון גם הוא כבר משתלב בחזרה עם רצונו של הנגן השני, מתקיים כדי שיעשה רצונך כרצונו. הרצון של הנגן השני שהתאים את עצמו לנגן הראשון לא נמחק. הנגן הראשון גם הוא מתאים את עצמו לרצונו של הנגן השני. הפלא הזה הוא השתוות הרצון, משהו ברצונות מתאחד. זה הנושא של המשנה בחלק הראשון ( "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו"). אין כאן שבירת הרצון או ביטול הרצון, זו זרימה חופשית, הדדית, שבה שני רצונות שונים מתאחדים למנגינה אחת מתוך רצונם שלהם עצמם, בדרך פלא, בלי ללחוץ ולעשות שינוי ברצון ולבטל רצון ולהיכנע לרצון חיצוני. המפתח הוא ההקשבה. כשמקשיבים מתוך כוונה זה קורה מעצמו בדרך פלא.

.

הלימוד הזה להקשיב לרצון של עצמו ושל אחרים, הוא המעלה של בחירה חופשית שמדבר עליה רבינו יונה. כי רק כך מגלים את הרצון ובלי שמגלים אותו אי אפשר לבחור מכוחו. והבחירה היא לא לבנות עסק חובק עולם או לטפס על ההימלאיה וגם לא ללמוד את כל הש"ס או לפתוח רשת ישיבות או מפעלי חסד, ושום דבר שדומה לזה. הבחירה היא ההקשבה שמביאה להשוואת הרצון עם הבורא ועם בני האדם האחרים. הרצון הופך לחוט ברקמה שלמה. לבחור ולרצות לטפס על ההימלאיה או ללמוד את כל הש"ס זה חוט אחד נפרד. וכתוב לתאווה יבקש נפרד. תאווה היא לא רצון. היא לא חוט שנרקם באריג גדול ושלם. היא נובעת מרצון להתגדל או להשיג תענוג או כח וכו'. עיין בבא בתרא י' ב' בפירושים על "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת" שמבאר את החילוק בין חסד שנעשה מתוך תאווה לבין חסד שנעשה מתוך רצון חופשי ובחירה חופשית. תאווה הרי אינה חופשית כי האדם משועבד לתאוותיו. תאווה היא תמיד בסתירה ומלחמה בין תאוותו שלו לתאוותם של אחרים. רצון חופשי משתלב כמו נגנים בלהקה שגם כשמאלתרים חופשי הם מצטרפים למנגינה אחת. רצון חופשי לא בוחר בדברים גדולים. הוא אמוד שקט, מאוד פנימי, נסתר. מקשיב יותר מאשר מדבר. התאווה סותמת את הגישה לרצון.

.

החזון איש כתב באמונה ובטחון:

"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו."

.

הוא מדבר כאן על רצון כביר ובוער צועק וגורם להיות חולה ומשותק מרוב עוצמת הרצון:

"בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו."

אנחנו לא מרגישים רצון כזה בעוצמה כזו. הסיבה היא כי החזון איש כתב שצריך להיות חופשי מרעבון תאווני, ואנחנו לא חופשיים. וצריך להיות עדין ואנחנו לא עדינים. נדמה לנו שהתאוות שלנו הם הרצון שלנו, והן משתיקות את קול הרצון האמיתי שנשאר בסתר קפלי עדינות הנפש כמו רקפת ביישנית נסתרת.

.

מה שכותב החזו"א "ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה", הוא מעין מה שכתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה:

"העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.
וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה."

העבודה מכח העיון השכלי העצמאי היא העבודה לשמה שמדבר בה הרמב"ם כאן, כמו שביאר בחובות הלבבות בשער העבודה. כי היא מונעת מהרצון הפנימי החופשי של האדם, מבחירתו החופשית. לא מכח שום ציווי של התורה. כמו אצל אברהם אבינו שלא היתה לו תורה אלא היה "משוטט בדעתו" (כלשון הרמב"ם בהל' ע"ז). והרצון הזה הוא חולי אהבה גדול אם יש חופש מהתאוות ויש עדינות נפש.

.

.

היחס אל חכמה הוא מצד הראיה, וכמ"ש וליבי ראה הרבה חכמה. ובפרק ג' מיסודי התורה הלכה ז' קורא לשכל העיוני "לב" והוא השכל העיוני שרואה כמו ראיית העין את הצורות שמשוקעות בחומר וכך מפשיט אותן והופך אותן ממושכלות בכח למושכלות בפועל.

היחס אל הרצון הוא מצד השמיעה. וכמ"ש נעשה ונשמע. והרצון התגלה באמירה והגדה ודיבור, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, ועשרת הדברות. וכלפי זה הכלי הוא שמיעת האוזן, ההקשבה.

כשאני מקשיב היטב, באמת, למישהו, אני לא יודע מכח זה שום דבר עליו. כי הקשבתי לו ולא התבוננתי בו, לא הסתכלתי עליו. אני רק יודע את הנקודה האחת הפשוטה של  ליבו, את רצונו.

כשפסיכולוג מקשיב, הוא יכול לכתוב דו"ח מחוכם עם ניתוח המצב הנפשי ומבנה האישיות. כי הוא באמת מקשיב אלא מסתכל. אדם נמצא בהסתכלות פסיכיאטרית, לא בהקשבה פסיכיאטרית. אבל אם מי שאוהב את האדם מקשיב לו, פשוט מקשיב ותו לא, הקשבה פשוטה שלא חוקרת אלא רק מקשיבה. הוא לא יכול לכתוב דו"ח מחוכם על מצבו ואישיותו. כי הוא לא עסק בהסתכלות וניתוח. הוא רק היה איתו ביחד. רק השתתף, התחבר, אהב, ידע. רק רצון נגע ברצון.

.

.

נשאלתי במכתב איך אני אומר שלנו אין את המדרגה של בחירה אבל לנגנים יש.

כמובן לא התכוונתי לכל נגן. כמעט כולם מנגנים כמו שלימדו אותם, לפי המקובל או כדי להתחנף לקהל. מי שהוא לגמרי מקורי ואמיתי עד הנקודה הפנימית הוא נדיר מאוד ויהיה נחשב מגדולי הדור בנגינה.

אמנות בכלל היא רק עניין של בחירה. היוצר לא מתכנן מראש לפני הביצוע. אלא בזמן הביצוע, הכתיבה, הנגינה, הציור וכו', יש סדרה של החלטות. צייר למשל מחליט להניח כתם בצבע כזה במקום הזה. וחאר כך מחליט עוד החלטה כזו וכן הלאה. כל החלטה היא בלי שום סיבה. אם הוא באמת אמן אמיתי ההחלטה באה מרצון חופשי, מבחירה חופשית, בלי שום סיבה. ומזה נעשה עניין גדול ועמוק ובעל ערך והרבה כח שמוסיף הרבה חיים ועומק וקדושה בעולם.

הבחירה כאן היא לא באופן הפשטני בחירה בין טוב לרע, בין לגנוב או לא גנוב, לשמור שבת או לחלל שבת. הבחירה באמנות היא רק איזה כתם להניח על הבד, איזה צליל להפיק ברגע זה וכו'. הבחירות האלה מוציאות לפועל את המעלה שבאדם, שמקורה והתחלתה היא ברצון החופשי, והבחירות האלה הן הוצאה לפועל של הרצון החופשי.  ומזה נעשה האדם מבכח לבפועל, מאפשרות שיהיה כאן אדם נעשה אדם ממש. כלומר שכל ממש. וזה הבחירה בטוב, שהטוב הוא האדם כשהוא יוצא אל הפועל ונעשה באמת אדם ממש, והשכר על הבחירה בטוב היא שהוא אדם.

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע"

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ"

הטוב הוא המציאות, כשהיא בפועל ולא רק כאפשרות. כמו שנאמר במעשה בראשית וירא אלהים כי טוב. לא היה שם טוב מוסרי כמו לגנוב או לא, אלא הטוב הוא שהבריאה יצאה אל הפועל, התממשה במציאות. וזה החיים והברכה. אמן גדול, אמיתי, לומד להקשיב לרצון החופשי שלו, שבא מפנימיותו, ומנחה אותו לבחור להניח כתם צבע דווקא כאן ולא כאן. זו החכמה וההשגה במדרגה הכי עליונה.

בברכות י' א' נאמר כל הבריאה היא ציור. גם במדרש רבה בראשית א' א' נאמר שהבריאה היא מעשה אדריכלות שזה גם אמנות, והבורא הוא אמן. כל דבר בחיים שלנו עלינו ללמוד שיהיה באופן כזה. ואז החיים שלנו יהיו יצירת האמנות שאנו יוצרים. ואם הכל הוא אמיתי ומקורי ונובע מתוכנו, מהבחירה החופשית הפנימית שלנו, החיים יהיו מציאות וחכמה ויימשכו לנצח, גם בעולם הבא.

.

עיין בתגובה למטה עוד המשך של דברים יסודיים בעניין הזה.

 

.

.

כיוון שהזכרתי את דברי חובות הלבבות בשער העבודה, אעתיק כאן שוב את דבריו הנפלאים מרוב חביבותם וחשיבותם העצומה:

"ספר חובות הלבבות שער ג – שער עבודת האלוקים פרק ג:
והכניעה שתהיה מחמת הערת השכל [כלומר מכח עיון שכלי עצמאי של השכל האנושי הפרטי של האדם, בניגוד לקריאה בספר התורה] ודרך הראיה קרובה אל האלהים ורצויה יותר לשבעה פנים:
אחד מהם, שהעבודה שתהיה מהערת התורה, אפשר שיהיה האדם מכוין בה לשם שמים, ואפשר שתהיה כונתו לחנופה ולשבח בני אדם וכבודם בעבורה, כי שרשה מיוסד על התוחלת והרהות [פחד], אך העבודה שהיא מצד הערת השכל לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים, לא יתערב בה שום חונף ולא זיוף מצד שיתפאר בה, כי אינה מיוסדת על תוחלת ועל הרהות אך היא מצד החכמה והידיעה במה שהנברא חייב לבורא מן העבודה.
והשני, כי עבודה, שהיא מהערת התורה לא תהיה אלא אחר היחול בגמול והרהות בעונש, ואשר תהיה מהערת השכל לא תהיה כי אם לנדיבות הנפש ורצונה להשתדל בכל יכלתה בעבודת אלהים לשמו, אחר ידיעה והבנה, כי הנפש לא תתנדב במה שיש לה אלא אחר שיתברר לה שהתמורה עודפת עליו, והוא רצות האל אותה.
והשלישי, כי העבודה, שהיא מן התורה בלבד, יהיה הנראה ממנה על האברים מן המעשים הטובים יותר ממה שהוא צפון בלב מעבודת האלהים, והעבודה שתהיה מן השכל הצפון בלב כפלים ממה שנראה ממנה על האברים, והם חובות הלבבות.
והרביעי, כי העבודה שהיא מן התורה כמבוא אל העבודה, אשר היא מן השכל, והיא כגרגיר הזרוע והתורה לה כעבודה לאדמה וחרישתה ונקיתה, והעזר שהוא מן האלהים כמטר המשקה אותה, ומה שהיא ממציאה ומצמחת כמה שיתקיים בלבבות מעבודת האלהים לשמו לא ליחול ולא לרהות, כמו שהזהירו חז"ל עליו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם.
והחמישי כי מצוות התורה יש תכלית למספרן, והן מגיעות עד סך ידוע והוא תרי"ג מצוות, אך מצוות השכל כמעט שאין להן תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלהים ועוצם יכלתו ומלכותו, יוסיף להכנע לו ולהשפל לפניו. ועל כן אתה רואה דוד ע"ה מתחנן אל האלהים להעיר אותו עליהן ולהסיר מסך הסכלות מעל עיניו, כמ"ש: גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך הורני ה' דרך חקיך וגו' הדריכני בנתיב מצותיך וגו' הט לבי אל עדותיך וגו' ואומר: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, ר"ל כל מה שאנו חייבין מעבודתך על התמדת טובותיך, אין קץ לו, מפני שאין קץ לאופני טובותיך עלינו. וכבר נאמר על קצת הפרושים, שהיו כל ימיהם בתשובה, מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלהים בכל יום וקצורם במה שהם חייבים לו מן העבודה בשעבר, כמ"ש דוד ע"ה: יום ליום יביע אמר וגו' ואומר: פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך.
והששי, כי העבודה שהיא מן התורה היא ביכולת האדם, כשהוא מכוין בה ומזדמן אליה, איננה נמנעת ממבקשה. אך העבודה שהיא מן השכל לא תגמר לאדם אלא בכח גדול ועזר מאת האלהים יתברך, כי יכולת האדם קצרה מהשיגה, ועל כן אתה רואה דוד ע"ה משיב תמיד התחנה לאל לעזרו עליה באשרי תמימי דרך.
והשביעי, כי העבודה כשהיא מן התורה בלבד אין אדם בטוח בעצמו, שלא יכשל בה, כי כח התאוה אורב לה ומצפה העתות שהוא מתעלם ממנה, אבל העבודה, שהיא מהערת השכל, בטוח הוא מהכשל בה ומחטוא, כי הנפש אינה נמשכת אליה, אלא לאחר המית תאות הגופות והגברת השכל עליה ושמושו בה כחפצו ורצונו. ועל כן היא עבודה מובטחת מהכשל בה ובעלה שמור מן החטא, כמ"ש הכתוב: לא יאונה לצדיק כל און. [עבודה מכח הכתבו בספר התורה נעשית גם לפני שהאדם התגבר על יצרו ולכן אפש רלהכשל בה. העבודה מכח העיון השכלי העצמאי היא לא מכח שום חיוב ושום סיבה חיצונית שהיא, אלא מהרצון החופשי של האדם. בהיותו עדין נפש וחופשי מרעבון תאווני הוא מתעורר מכח עצמו מבחירתו החופשית העצמית לעסוק בעיון השכלי, ולכן ההתעוררות לזה היא באותה מידה שהוא השתחרר כבר מהיצר המונע, ולכן היצר לא יכול להפיל ולקלקל את זה (במיוחד בזמננו שאין בזה כבוד).]

 

 

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 16 - בחירה חופשית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 16 – בחירה חופשית

  1. nirstern הגיב:

    קיבלתי תגובה במייל בעניין זה, ואני מעתיק קטע ממנה, שלענ"ד הוא ענין חשוב, וזה לשונו:

    "נראה לומר שודאי כל אדם יש בו בחירה ,אחרת לא שייך שכר ועונש , אלא שלכל אדם נקודת הבחירה שלו אחרת לפי מצבו והבחירות הקודמות שבחר , שיש דברים שנעשו לו כהיתר כבר ועליהם אין כמעט בחירה, ומ"מ כל אדם בוחר על פי שכלו מה לעשות טוב או רע , רק שמדרגה של חיים של ביטול הרצון לרצון העליון של האדם שחי עפי הרצון הפנימי שלו זו דרגה גבוהה שרק מעטים זוכים לה , אבל היא דרגה שלמעלה מבחינת הבחירה חופשית( שהיא מהשכל וביטול לרצון העליון הוא למעלה מהשכל) כך נראה לענ"ד "

    כמדומני שבמכתב מאליהו כתב מעין זה. שלצדיק אין בחירה אם לרצוח או לשדוד, אלא אם לכוון כראוי בברכת המזון. ואפשר שלייחד בייחודי האר"י ז"ל בכוונת התפילה הוא מחוץ ליכולתו ואין לו בחירה על זה. ולרוצח הבחירה היא אם לרצוח וייתכן שלכוון בברכת המזון אינו שייך למדרגתו כלל ואין לו בחירה על זה. כך שאין בחירה על כל דבר אלא כל אחד יש לו בחירה לפי מדרגתו.

    במורה נבוכים ב' כ' כתב שמה שאדם בוחר שלא לחתוך את ידיו ולעקור את עיניו זה לא נחשב בחירה חופשית. אע"פ שהוא יכול להחליט לעשות כך. כי אין שום אדם שירצה לעשות דבר כזה וזה נגד הטבע האנושי ונגד השכל ואין כאן באמת החלטה בין שני צדדים שיש שיקול ביניהם והכרעה, ולכן אע"פ שהוא יכול אין זו בחירה.

    אם אדם מחליט לעשות טוב, מניין לנו שזו בחירה? אולי הוא מושפע מהחינוך שלו, מהחברה בה הוא חי, מכל מיני תדמיות ומוסכמות שמוטבעים בו על ידי התרבות שבה הוא גדל. נניח שנעים ושמח לו לשמור שבת, מה זה שונה ממי שהולך בגשם וקר לו ונעים לו ונוח להכנס לבית חמים, וזו לא בחירה כמו שלהחליט לא לחתוך את ידיו זו לא בחירה.
    ופשוט שמי שעושה רע אין מקום לומר בפשטות שזו בחירה, מן הסתם היתה לו ילדות קשה והכעס שולט בו וכו'. גם אם הוא כבר כעס והרים יד על חברו ורצה להכותו נפש, וברגע האחרון שבר את כעסו ושלט בעצמו ולא הכה אותו, מניין לנו שזו בחירה? אולי הוא פחד מהמשטרה, אולי האו פחד להיות מנודה מהחברה. אולי הוא חשב פתאום שהוא לא יוכל לעולם להתחתן ולהוליד ילדים אם ירצח והרצון לזה עצר אותו. כל זה הוא תאוות ופחדים ופעולה מכח הטבע וכמו שכתב המורה נבוכים שלא לחתוך את ידיו זו פעולה לפי הטבע ולכן אינה נחשבת בחירה.

    כמו שלטפס על הר גבוה אולי זו בחירה ואולי זו לא בחירה, כך כל מעשה, גם מה שקשור לטוב ורע. לא כתוב שהבחירה קשורה לטוב ורע. עץ הדעת טוב ורע לפי המורה נבוכים ושאר מפרשים עניינו אחר. הוא אופן של דעת שמחליטה מה טוב ומה רע לפי האדם שהוא במרכז (המפורסמות בלשון המורה נבוכים, או בלשוננו המוסכמות) ולא לפי כלליות הבריאה והבורא.
    כל המעלות שמונה השערי תשובה שהעתקתי פשוט אצל כל אדם שהן לא שייכות כלל אצל בני דורנו. ואם כן פשוט לפי דבריו שהבחירה כל שכן שלא שייכת אצלנו.

    בהלכות תשובה פרק ח' כותב הרמב"ם:
    "כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה היא הנקראת נפש בענין זה"
    "עניין זה" הוא הזכייה לחיי עולם הבא. רק מי שהשיג את בוראו על ידי השכל העיוני שמשיג את "הדעות הנפרדות" כלומר מפשיט את הצורה מהחומר כמו שביאר בפ"ד ה"ז מהל' דעות, הוא זוכה לעולם הבא. מי שלא השיג נאמר עליו מה שכתב שם:
    "הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדון ותפתה ועלוקה וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם."

    השכר ועונש ששייכים בכל אדם כי הם יסוד האמונה ותכלית ביאת כל אדם לעולם, קובע שאנחנו לא נזכה לחיי עולם הבא כיוון שלא השגנו את הבורא בעיון שכלי. העונש שלנו מכח יסוד האמונה שלכל אדם יש שכר ועונש, הוא רק זה. נשארנו בהמות ולכן סופנו יהיה כבהמה.
    אם למשל יבוא חמור ויאמר לפני הבורא שהוא רוצה עולם הבא, כי הוא לא אשם בכך שהוא לא השיג את הבורא בשכל עיוני, הוא מאוד רצה ומאוד נכסף והתכוון והתאמץ, אבל לא הצליח ואין להאשים אותו בזה, לא היו לו מספיק כלים ויכולת והוא כמו אנוס על זה. הבורא ישיב לו שבאמת הוא אוהב אותו ומרחם עליו אבל גורלו לשוב להתאחד עם כלליות ארבעת היסודות ולא לזכות לחיי עולם הבא, כי סוף סוף במציאות אין בו את החכמה שהיא מה שקוראים לו חיי עולם הבא. עולם הבא זה לא מתנה כמו סוכריה או מדליה, זו מציאות של חכמה. אם היא איננה אז היא איננה.
    אבל על חילול שבת וכל כיו"ב לא יהיה לנו עונש, כי אין לנו בחירה וזה כי אין לנו שכל, ועל שמירת שבת גם לא יהיה לנו שכר כי זה לא בבחירה ודעת. וכמו שלבהמות אין שכר ועונש. שכר ועונש שייך רק באדם. היה לנו פוטנציאל להיות אדם, לקנות שכל, ולכן שייך אצלנו שכר ועונש. אבל לא מימשנו את הפוטנציאל הזה ונשארנו בהמות ערמומיות ומתוחכמות שמשועבדות לתאווה ולפחד ואין בהן שכל כדי שיהיה שיקול של בחירה האם לצאת מהשבי הזה, ולכן השכר ועונש הוא רק על אי מימוש הפוטנציאל ולא על שום דבר אחר.

    שמעתי בשם הרב מבריסק שסיפרו לו על עיירה די גדולה שכל תושביה נעשו משכילים וחילונים חוץ מקצב אחד שלא היה תלמיד חכם אבל היה בעל בית כשר ושמר על יהדותו ודקדק בקלה כבחמורה. והרב אמר כנראה אותו קצב הוא אדם מאוד קשה ולא חברותי. הרב לא הניח שזה מבחירה כי בחירה היא מעלה מאוד גדולה ונדירה.
    יש אנשים פשוטים, שאולי חיו כחילונים, ובשעת גזירה מסרו נפשם ועלו על המוקד ונשרפו על קידוש השם, כדי לשמור על יהדותם ולא להתנצר. אני אל משווה ואל קובע שום דבר בעניין הזה שאין לי בו מושג וחלילה לי לזלזל בכבודם וקדושתם של הרוגים על קידוש השם. רק לשם ניתוח הסוגיא אני מעמיד שאלה קיצונית. יש בימינו פלסטינים שחלק מהם אנשים פשוטים מאוד וחסרי בינה, ולא עוסקים בכבוד עמם ודתם אלא אולי גונבים ומכים וכיו"ב. ואנשים כאלה יכולים להתנפל עם סכין על חייל ולפי תפישתם למות על קידוש השם ולהיות שהידים. אותם פלסטינים אנו אומרים שהם טיפשים גמורים ורשעים וכמו חיות והמעשה שלהם הוא משום שהם מרי נפש ונתפשים לעניין של לאומנות קיצונית, או קיצוניות דתית מטורפת שמתעוררת ברגע מסויים וקשורה למחלוקת של לאום מול לאום או דת מול דת ועניינה הוא רק מי ינצח וזה יכול להביא אדם למסור את נפשו בקיצוניות דתית. יש צד כזה, זו עובדה. איננו יכולים לבחון ליבו של כל אחד שעלה על המוקד ומסר נפשו על קידוש השם, ובוודאי אין לנו לשפוט ואין לנו להקל בכבודם. אבל צד כזה בכוחות הנפש של להתעורר לפתע להיות שהיד של קיצוניות דתית קיים, זו עובדה, והאמת היא שאיננו יודעים על כל אחד מההרוגים על קידוש השם מה היה בליבו. ואחרי שרבינו יונה מפליג בגדולת המעלה של בחירה מסתבר מזה לכאורה שרק מי שבאמת במדרגה רוחנית גבוהה באמת שייך לזה.

    ובערובין סה א:
    "אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר (ישעיהו נא, כא) "לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין"" (גם לפי המשך הסוגיא שם זה עדיין נשאר כצד ואכמ"ל)

    וכתוב:
    "אֱ‍לֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים. כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד."
    ובקהלת "אדם אחד מאלף מצאתי". ועוד הרבה הרבה כעין זה. זו לא קטגוריה שלי על בני האדם או בכלל דעה שלי. זה כתוב.

    ובמכות כ"ד ע"ש בסוגיא ורש"י כתב:
    "והעמידן על אחת עשרה – שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו:"
    והרי בימינו אנו שומרים את כל המצוות והאם אנו עדיפים על דורו של דוד?
    אלא לא מדובר כאן בשמירה רק מהשפה ולחוץ ורק במעשה הידיים וביטוי השפתיים, אלא בעשיה אמיתית של המצוות שהיא לשמה, כלומר בלי שום סיבה, שלא על מנת לקבל שום פרס, וזהו מכח בחירה מרצון חופשי שהוא בלי שום סיבה חיצונית ושום מהלך אלא רק הרצון הטהור שהוא המהות עצמה. ומבואר שזה כבר לא קיים אצלנו, לפי רש"י אנחנו כבר לא זוכים. כלומר אין שכר ועונש במצוות שלנו כי אין בהן בחירה. וזה גם כמו דברי חז"ל על הפסוק הציבי לך ציונים שכל קיום המצוות, גם אלה שלא תלויות בארץ כמו תפילין, באמת שייך רק בארץ ישראל בזמן בית המקדש שאז היתה תפישה שכלית בכך שהמציאות היא הבורא, שזה נקרא השראת שכינה כמו שביארתי באורך במק"א וזה יסוד השכל העיוני כמו שכתב בהלכה הראשונה בהלכות יסודי התורה. ואז יש בחירה ואז שייך קיום מצוות ושכר ועונש על המצוות. וכעת כתוב בחז"ל הובא ברש"י על הפסוק וברמב"ן ועוד שהמצוות שאנו מקיימים הן רק כדי שכשניגאל ונשוב לארץ המצוות לא תהיינה חדשות וזרות לנו.

    .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s