15 – קבלת יסורים באהבה (המשך לרשימה 7)

ברשימה 7 לעיל יניב כתב תגובה:

אבל עדיין לא ענית על השאלה: "כואב לי ואני שואל מה נפקא מינא בכל מיני פלפולים פילוסופיים אם עדיין כואב". ההשתקפות של הציפור היא רק השתקפות אבל הסבל שלנו הוא ממשי ומורגש. לפי מה שאתה כותב אפשר להבין שברגע שאדם מתעלה מעל "ההשתקפות" אז הוא בעצם חווה את העולם המושלם בחייו ובעצם מסוגל לקבל את היסורים באהבה באמת בגלל שמבחינתו אלו לא יסורים אבל הבעיה שלא הראית שום דרך פרקטית להגיע אל המצב הזה או לפחות להראות שיש אמת במה שאתה אומר ולכן כל מה שכתבת נשאר בגדר "פלפולים פילוסופיים".

בגלל חשיבות העניין העדפתי להקדיש לו רשימה ולא רק להשיב בתגובה.

.

במורה נבוכים ג' ח':

"כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר שלהם לא זולת זה. אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים.

הנה כבר התבאר שכל השחתה והפסד או חסרון – אמנם הוא מפני החומר. ובאורו באדם על דרך משל כי כיעור צורתו וצאת אבריו מטבעם וכן חולשת כל פעולותיו או ביטולם או בלבולם אין הפרש בין היות כל זה בתחילת היצירה או מתחדש עליו – אין זה כולו נמשך אלא אחר החומר שלו הנפסד לא אחר צורתו וכן כל בעל חיים אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו לא מפני צורתו."

.

בהלכות יסודי התורה ד' הלכה ז' כתב:

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

הרמב"ם מבאר שם בהלכות יסודי התורה פרק ד' שפרקים ב', ג' ד', עוסקים ברמזים קצרים המבארים מהו מעשה מרכבה ומהו מעשה בראשית שהם פנימיות התורה, והם הפרד"ס (כמ"ש בסוף פרק ד' מיסוה"ת). והיא החכמה המביאה לידי אהבה ויראה וכמו שכתב בהלכות יסוה"ת תחילת פרק ב' וכן בהלכות המסיימות את פרק ד'.

ומבואר מזה שמה שכתב בפרק ד' הלכה ז' אינו סתם יסוד פילוסופי שיש חומר וצורה, אלא זה דרך הההתבוננות שמביאה לידי אהבה ויראה והיא דרך הלימוד של מעשה בראשית ומעשה מרכבה והפרד"ס.

כאן בהלכה ז' הרמב"ם לא מתאר משהו מהמציאות כמו מלאכים וגלגלים ויסודות וכו'. כאן הוא מבאר את דרך הלימוד עצמה, את אופן ההסתכלות על כל דבר, הסתכלות שממנה נעשה שמכל דבר משיגים את האהבה והיראה ואת מעשה בראשית ומרכבה והפרד"ס.

זה הנושא. כל דברי אפלטון ואריסטו וגם התורה וחז"ל הוא זה. ללמוד איך להסתכל על כל דבר בפני עצמו, עד הפרט הכי קטן (מעשה בראשית), וכן על הכל במבט כללי (מעשה מרכבה), באופן שמחלק בין חומר לצורה.

.

מה שכתב בפרק ד' הלכה ז "עין הלב" או "הלב", הכוונה לשכל העיוני שהוא היודע להבחין בין חומר לצורה, בניגוד לדמיון שאינו יכול להבחין ביניהם. כך ביאר במורה נבוכים א' ע"ג הקדמה עשירית:

"דע אתה האיש המעין בזה המאמר שאם ידעת הנפש וכוחותיה והתאמת לך בה כל דבר לפי אמיתת מציאותו – הנה תדע כי הדמיון נמצא לרוב בעלי החיים (אמנם בעלי החיים השלמים כולם – רצוני לומר אשר להם לב – מציאות הדמיון להם מבואר); ושהאדם לא הובדל בדמיון. ואין פועל הדמיון – פועל השכל אבל הפכו – וזה כי השכל יפרק המורכבות ויבדיל חלקיהם ויפשיטם ויצירם באמיתתם ובסיבותם וישיג מן הדבר האחד ענינים רבים מאוד שביניהם הפרש אצל השכל כהפרש שני אישים מבני אדם אצל הדמיון במציאות. ובשכל יבדיל הענין הכללי מן הענין האישי ולא יתאמת מופת מן המופתים אלא בכללי. ובשכל יודע הנשוא העצמי מן המקרי. ואין לדמיון פועל דבר מאלו הפעולות – שהדמיון לא ישיג אלא האישי המורכב בכללו לפי מה שהשיגוהו החושים או ירכיב הדברים המפוזרים במציאות וירכיב קצתם על קצתם והכל – גשם או כח מכוחות הגשם כמו שידמה המדמה איש אדם וראשו – ראש סוס ולו כנפים וכיוצא בזה – וזהו הנקרא הבדוי השקר שלא ישוה לו נמצא כלל. ולא יוכל הדמיון בשום פנים להמלט בהשגתו מן החומר ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית ההפשט; ולכן אין בחינה בדמיון:"

השכל העיוני הוא צורת האדם, והוא צלם אלהים שבאדם כמו שכתב בתחילת המורה נבוכים.  כשאדם משתמש בשכל העיוני הוא מממש את עצמו, את עצם מהותו האמיתית. הוא הופך להיות אדם בפועל. בלי זה הוא רק אדם בכח, רק אפשרות להיות אדם, אפשרות שלא התממשה עד שישתמש בשכלו. להשתמש בשכל פירושו להסתכל על כל דבר באופן שמחלק בין חומר לצורה.

קצת הקדמה, מושג התחלתי על מה בכלל מדובר, איך מתחילים לגעת בזה, כתבתי באדם חי חלק ג'.

.

.

מי שמשתמש בשכל, כשהוא רואה ירח משתקף במי האגם, הוא יודע להבחין בין חומר לצורה, ולכן הוא רואה שני דברים. הוא רואה את הירח המושלם שנמצא בשמים, בלי צורך להרים עיניו לשמים, אלא הוא יודע שההשתקפות של הירח במים נובעת מירח מושלם שנמצא ברקיע והוא רואה את הירח השמיימי בעין שכלו, בעין הלב, בלב, ממש כמו שרואים משהו בעין בשר. (וכמ"ש במורה נבוכים ג' י"א:
"ואילו היה שם חכמה אשר יחסה לצורה האנושית כיחס הכח הרואה אל העין")

וכמו שהוא מבחין שיש ברקיע ירח מושלם, הוא גם מבחין שיש במים ירח לא מושלם, שקווי המעגל שלו שבורים ומתנועעים. הוא רואה שיש שני דברים. חומר וצורה.

הדמיון כמ"ש במו"נ ע"ג מערבב את שני הדברים לדבר אחד בלי יכולת הבחנה שהוא מורכב משני דברים נפרדים.

.

הירח שבמים הוא משל לחיים שלנו כאן. כאן, בחומר, חוסר השלמות, הכאב, הוא מעיקר הקיום.

כאב זה לא משהו שדורש פתרון ורפואה. הוא מעצם החיים והקיום, מיסוד ההוויה.

אם אדם נרטב בגשם וקר לו הוא בונה לו בית, אם רגליו נדקרות בקוצים הוא תופר לעצמו נעליים, אם קשה למצוא מזון הוא זורע שדה וקוצר, וכו'. לכאורה זה פתרון לכאב. לכן אנחנו רדופים בשגעון (כמ"ש הרמב"ם בהקדמת המשנה) לשפר את תנאי חיינו יותר ויותר ללא הרף, הרבה יותר ממה שראוי להקדיש לזה.

לפעמים יש כאב עמום בשיניים, ורופא השיניים רוצה לבדוק באיזו שן בדיוק הבעיה הוא מקיש על השינים קלות בידית של כלי מתכת, וכשהוא מקיש על השן החולה הכאב חזק מאוד, מורגש בחלק הפנימי, כמעט במוח.

כך הכאב ממה שדוקר ברגל או קר מהגשם או חסרון מזון או חולי וכו', כל זה מקיש על כאב פנימי שמקורו אחר, ומהדהד שם ומעורר כאב בלתי נסבל, כאב של פחד ובדידות ועצב.

אם אדם היה הרבה זמן בגשם וקר לו מאוד, ונכנס לבית נוח וחמים ולוגם מרק; כעת לרגע, בגלל השינוי, נעים וטוב ושמח וחמים גם בלב. לכן נדמה לנו שאם נתקין בבית תנור יקר ומשוכלל ושטיחים יקרים ונעלי בית נוחות מאוד ממשי סיני אמיתי וספות עור ומערכת יקרה שתשמיע מוזיקה באיכות שאין כמותה ומטעמים משובחים ומורכבים מכל העולם וכו' וכו' יהיה לנו עוד יותר נעים וטוב. נשחזר את אותה חווייה של נעים וחמים בלב. ועדיין הלב כואב כי הפחד והבדידות והעצב הם לא בגלל הקור והרעב והכאב הפיזי. וכדי לברוח מהכאב מנסים לשפר את תנאי החיים עוד ועוד, או לצאת לטפס על ההימאליה כדי לחזור לבית הנעים ולהיות שם רגועים, וכל זה עדיין לא מועיל, והרדיפה נעשית קיצונית יותר ויותר עד שגעון.

.

יש אנשים שאם מתגלה להם שחלו בסרטן אגרסיבי שלפי הרופאים אין ממנו תקומה, מחליטים להילחם עד הרגע האחרון, ועושים הכל, בלי חשבון, להאריך את החיים ולו רק ביום אחד.

יש אנשים שאם כואב להם, עצוב מפחיד ובודד, הם מחפשים כל דבר כדי לצאת מזה, לפתור את הבעיה. לזכות להיות שמחים וקלילים מתפקדים אנרגטיים ומאושרים.

חולי וכאב ומוות הם לא דברים שצריך לחפש לפתור אותם. הם מעצם החיים.

מי שיולד ילדים מביא על עצמו כאב כביר ותמידי. כשהם תינוקות הם בוכים בלי סוף גם על שטויות, לא נותנים לישון ולא לעשות שום דבר. לא משתפים פעולה, לא מתחשבים. בגיל ההתבגרות הם דוקרים בלב כל כמה שהם יכולים, וגם בהמשך, יש כל כך הרבה כאבי לב. אבל זה שווה ושמח ומאושר כי זה חיים, זה 'יש'. בלי זה ריק ויבש וחלול. זה רק משל כי זה כאב חיצוני, שולי. זה לא הכאב היסודי של הקיום.

בעלי חיים בטבע הם בחרדה עד קצה גבול האפשרות. אם הם קצת נבהלים יותר מזה הם פעמים מתים רק מהבהלה. הם לרוב לא שמחים, ולרוב בודדים מאוד. כמובן יש כל מיני בעלי חיים ובכל מיני מצבים, אני מדבר על הרוב. כוונתי שכל הוא הטבע. זה הקיום הטבעי. חרדה ומתח ועצב ובדידות הם לא מחלות שצריך למצוא להן רפואה, וכשמגיעים למצב הבריא הן נעלמות. הן המצב הטבעי, הבסיסי. אין לזה רפואה. ולא צריך לבקש לזה רפואה, כמו שלא צריך לבקש רפואה לכך שאנו מולידים ילדים וסובלים מזה. אי אפשר לצייר באמת גידול ילדים או חיי נישואין בלי סבל גדול, כי הסבל הוא מהמהות של העניין. הוא מהמהות של החיים עצמם. ככל שמדובר בחיים במובן היותר מהותי, כך מדובר על סבל יותר מהותי עמוק ופנימי ובלתי ניתן לפתרון.  והמוות הוא הפרי של החיים, התכלית, מה שכל הזמן נמצא ברקע כדבר היחיד בחיים שמוחלט וודאי והכרחי, הוא כזה כיוון שהוא המהות עצמה.

.

הרעיון שאי אפשר ככה, שזה לא הגיוני שכך הם החיים וכך הוא העולם, לא צודק ובלתי נסבל. שיש לנו מרד נגד זה, שאנחנו חולמים על עולם של אושר גמור עצום ומתחדש, על שמחה, שאנחנו מרגישים שמגיע לנו להיות מאושרים, שאסור לנו לוותר על זה, כל זה מגיע מההסתכלות על הירח השמיימי, המושלם, על הצורה.

רק שאנחנו פועלים עם הדמיון ולא עם השכל.

(כולנו כך, אין שום אדם בימינו שיש לו שכל. אנחנו משתמשים בשכל המילולי (שנקרא בקדמונים השכל הדברי, והוא רק יכולת כמו שריר ולא שכל במובן באמיתי) לתאר במילים איך פועל השכל עיוני שהוא כמו עין שרואה. אז יש לנו תיאוריה מילולית על העניין אבל לא ראיה ממשית כמו שהעין רואה. לכן אינני יכול להציע שום דרך פרקטית שמובילה לאושר, ולא להראות שדברי אמת.  צדקת שכל דברי נשארים רק בגדר פילפול פילוסופי בעלמא. הוא מנסה לתאר את מה שאמיתי, אבל זה רק "לדבר על" ולא "לעשות את". לצערי רק את זה יש לי להציע)

בדמיון הכל מתערבב, האידיאה על האושר והטוב והשמחה מתערבבת עם ההסתכלות על העולם החומרי, ונעשית סתירה שאין ליישבה וקושיא עצומה מכך שהעולם רע. קצת כתבתי לעיל רשימה 7 על הערבוב הזה.

.

השכל רואה שיש חומר לחוד ויש צורה לחוד. לכל אחד יש מקום משלו וכל אחד קיומו נצרך. בלי האגם לא נוכל לראות את השתקפות הירח ולא נוכל לראות דרכה את הירח המושלם שברקיע. החומר מהותו היא החסרון וחוסר השלמות, ולכן במהותו הכאב, ההעדר; הבדידות העצב והפחד. ובעולם החומרי הכאב הוא ממהות הקיום והוא לא בעיה שצריך לפתור אלא הוא המציאות עצמה, המהות שלה, וצריך לחיות אותו. כשבא כאב צריך לכאוב אותו ולקבל שכואבים אותו כי זה החיים והמציאות והקיום. רק אחרי שהכאב יוצר לי אגם, אני יכול באגם לראות השתקפויות של ירח ועצים וחיים שהם מעל האגם. שהם בקווים מושלמים ולא שבורים כמו ההשתקפויות המרצדות שבמי האגם. בלי קבלת הכאב כיסוד של המציאות החומרית לא היה אגם מובחן בפני עצמו ואז גם לא תהיינה צורות טהורות נקיות מושלמות מובחנות בפני עצמן, ולא נזכה להגיע ל"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כו'" (הלכות יסודי התורה פרק ב').

לכן על ידי יסורים של אהבה זוכים לתורה. וכמ"ש בברכות ה' א': "רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא". ואלה יסורים שלא מחמת החטא, ויסורים שמתקבלים מדעת ובאהבה, עיין שם כל הסוגיא. ובנו רבי אלעזר ברבי שמעון ביקש מהייסורים שיבואו ואמר להם אחי ורעי בואו, עיין בבא מציעא פ"ד ב', ופ"ה א' בכל הסוגיא.

.

עין סנהדרין י' א' ברש"י:

"מלקות במקום מיתה עומדת – דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי הוא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות:"

ובמורה נבוכים ג ח:

"ואמנם ישיג הפסד לצורה במקרה – רצוני לומר מפני התחברה לחומר וטבע החומר ואמיתתו – שהוא לעולם לא ימלט מחברת ההעדר ומפני זה לא תתקים בו צורה אבל יפשיט צורה וילבש צורה אחרת תמיד:"

החומר לא ימלט מחברת ההעדר, הוא בעצמו ההעדר, כמו שביארתי באריכות בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 46 ובעוד כמה מקומות שם.

ההעדר הוא המוות, והמלקות הן אופן של מוות, כי הכאב הוא ההרגשה שמעורר המוות בנפש. הכאב הוא לחוות את המוות (ומזה נגזרים בדידות פחד עצב וכיו"ב תחושות נפשיות של חדלון). אבל ההעדר הוא הוא נקודת החומר הראשון, הנקודה ההיולית שממנה התחילה הבריאה וכל הבריאה גלומה בה, כמו שכתב הרמב"ן על בראשית א' א' ומשם כל המציאות והחיים. (מה שהחומר הוא ההעדר הוא גם המציאות התבאר בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 46, ובעוד כמה מקומות שם, (אפשר למצוא לפי התגיות 'החומר הראשון' ו 'ההעדר' (בעמוד הפתיחה של הבלוג יש רשימת תגיות שאפשר לחפש בהן לפי ctrl+f, והשתמשתי בה כמו מפתח נושאים)).

.

ההעדר הוא המציאות והחיים כי הוא מה שמשקף את הצורות הטהורות. למשל אם יש מישהו שאהב אשה מאוד והיא מתה, הוא יכול להמשיך לחיות איתה גם אחרי מותה. הוא מדבר אליה,  רואה אותה, מריח אותה, חש את נוכחותה כל רגע. היא נמצאת כמו ציור שגוזרים בנייר, החור בנייר הוא למשל בצורת ציפור, אז הציפור קיימת בהעדר. אשתו קיימת בגעגוע, בתחושת החסר, בכאב. ואם הוא ייצא מהדמיון ויגיע לשכל הוא יראה שאשתו באמת קיימת גם אחרי מותה, ושהוא יגיע אליה אחרי מותו, וזו תהיה אצלו מציאות גמורה יותר מהמציאות החומרית. וזה כבר לא יהיה סתם כאב של האחזות אובססיבית במשהו שכבר איננו. אבל כל זה לא יקרה בלי שקודם יכאב את החסרון ויצייר את מציאותה כגעגוע וכאב. כך ההעדר של החומר שהוא געגוע וכאב למשהו, מביא להשגה במציאותו השלמה של אותו משהו בעולם הצורות הנצחיות הטהורות המופשטות, שזו הבריאה האמתית.

מה שקיים הוא רק הבורא, הוא אחד מושלם ומוחלט ואין מחוץ לו. מה שנברא הוא רק העדר, האר"י ז"ל קרא לזה סוד הצמצום, כאילו הבורא פינה מקום שיהיה כביכול כמו ריק ממציאותו.

אצל אפלטון ואריסטו, ובעקבותיהם הרמב"ן בבראשית א' א', זה נקרא ההעדר, שהוא החומר הראשון, ההיולי. שהוא רק נקודה שהיא אפיסה מוחלטת ואין בה ממש כלשון הרמב"ן שם.  הריק, החסרון, הוא העדר של משהו. למשל לתינוק לא חסרה אשה, כשהוא גדל ונעשה בחור רווק יש בדידות ותחושת חסרון שאין לתינוק, חסרה לו אשה. ומהגעגוע הוא מצייר מהי אשה ומשיג את מהותה גם אם לא הכיר שום אשה מימיו ומבקש אותה ורוצה אותה. לא חסר לו תפוח אדמה ולא כסא אלא אשה. זה העדר של משהו. ההעדר הראשון של הצמצום, חסר שם הבורא. ומזה משיגים את הבורא (כמו שרווק משיג אשה מכח הגעגועים בלבד שהם רק העדר, אבל העדר של משהו ולא העדר סתם) ומציירים אותו ומבקשים אותו, וכך ההעדר נעשה הוא הוא החיים והמציאות והבריאה, ומצד זה הוא נקרא חומר שפירושו מה שמקיים את המציאות. כי המציאות שבתוך הבורא עצמו מצד הנבראים היא לא מציאות. היא לא מציאות של נבראים וחיים של נבראים. אצל הנבראים מציאות וחיים זה רק מה שמחוץ לבורא. ומחוץ לו יש רק את ההעדר, שהוא הגעגוע אליו שמביא לציור שלו, דרך כל פרטי ציורי הצורות המופשטות הטהורות, ומשם להתאחדות בו שהיא מסירות נפש למות על קידוש השם. אחרי ארבעת הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה העוסקים בהשגת הבורא דרך הבריאה, שזה רק על ידי כאב של ציורי העדר וגעגוע, כיסופים ובקשה (כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים. צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים. וכו' וכו'), מגיע הפרק החמישי בהלכות יסודי התורה שהוא המסקנה מכל זה והוא המסירות נפש על קידוש השם שהוא התאחדות עם מציאותו יתברך עצמה ולא רק בדרך של געגוע וחסרון וכאב. זו החתונה. הכאב הוא האירוסין והחתונה היא הפתרון, השמחה, ההתאחדות השלמה. מסירות נפש על קידוש השם לא מוכרחה להיות בדרך של מוות ממש אלא יש גם מהלך לחיות כך, וכמו שאמר הבורא לאברהם אל תשלח ידך אל הנער והראה לו איל אחר להקריב קרבן, וזו הדרך של עבודה ותפלה, ומעט מאוד כתבתי בזה לעיל רשימה 13 ואכמ"ל.

ועיין עוד בתגובות כאן המשך דברים יסודיים בזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 15, 15 - קבלת יסורים באהבה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על 15 – קבלת יסורים באהבה (המשך לרשימה 7)

  1. פינגבאק: 7 – בעניין אם הבורא בורא רק טוב, איך יש רע. | אדם חי – האתר של ניר שטרן

  2. יניב הגיב:

    מצד אחד אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת אבל מצד שני אני חושב שיש משהו לא מאוזן בראיה שלך את החיים (לפחות ממה שעולה מהפוסט הזה). העולם החומרי הוא לא רק חיסרון וכאב, בעולם החומרי יש גם מילוי ושמחה. נכון שבקבלת האר"י העולם נברא ע"י ההעדר (צמצום) אבל ההעדר רק נותן מקום לעולם להתקיים והעולם קיים בזכות השפע שמוזרם דרך הקו. אם זרימת השפע תיפסק העולם יפסיק להתקיים. האר"י מדבר על איזון מסויים בין חסד לדין וכל מהות העולם הזה היא לא הכאב אלא תיקון השבירה.

    כשאני סובל מכאב שיניים אז מצד אחד אני צריך לקבל את המצב בהכנעה, כשאני מתנגד נפשית לכאב אני רק מעצים את הסבל שלי. אבל מצד שני אני צריך לקחת את עצמי לרופא שיניים ולטפל בשן הכואבת.

    אם תסתכל על האנושות אולי תשים לב שאנחנו כחברה הופכים להיות יותר מוסריים. פעם היו עבדים, לא היו לנשים זכויות, היום אפילו יש אנשים שדואגים לזכויות של בעלי חיים. העולם הוא לא פצע מדמם שעומד במקום, העולם משתנה ומשתכלל והתפקיד שלנו כבני אדם הוא להפוך את העולם הזה למקום טוב.

    (איכה רבה ד טו)
    "ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה.
    דוד אמר 'ארדפה אויבי ואשיגם' (תהלים י"ח), אמר לו הקב"ה אני עושה כן, שנאמר 'ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם' (שמ"א ל') … והיה הקב"ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים …

    עמד אסא ואמר אין בי כוח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה , אמר לו אני עושה, שנאמר 'וירדפם אסא … כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו' (דבהי"ב י"ד).

    עמד יהושפט ואמר, אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף , אלא אני אומר שירה ואתה עושה, שנאמר 'אלהינו … אין בנו כוח לפני ההמון הרב הזה', ונאמר 'ובעת החלו ברינה ותהילה, נתן ה' מארבים … וינגפו' (דבהי"ב כ'),

    עמד חזקיהו ואמר, אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה , אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, א"ל הקב"ה אני עושה, שנאמר 'ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור' וגו' (מלכים ב' ד', יט)".

    לפי המדרש הזה נראה שחזקיהו בעצם היה בביטול גמור לקב"ה אבל לכולם ברור שדוד היה גדול ממנו. איך זה שדוד שהיה גדול מחזקיהו היה צריך להכות באויביו בעצמו? משום שדוד היה שותף לקב"ה, אצל דוד התקיים האיזון של הפסיביות של התפילה וקבלת היסורים עם האקטיביות של העשיה ומציאת פתרונות לבעיות שהחיים מציבים לנו. אנחנו שותפים לקב"ה, הקב"ה הוא אחדות פשוטה ואנחנו ריבוי שלאחר התיקון אמור להיות אחדות מורכבת.

    לפי נקודת המבט הזאת העולם הוא לא רק השתקפות מעוותת של עולם מושלם אלא העולם הוא תהליך של תיקון העולם המעוות והפיכתו לעולם מושלם.

    אין לי מושג אם מה שכתבתי כאן זה אמת אבל זה מה שאני מבין בשכלי הדל.

    • nirstern הגיב:

      לגבי ללכת לרופאים,

      במדרש תנחומא תזריע ח' (העתקתי מניסוח קצת מעובד):
      "מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אלו מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים! אמר לו טורנוסרופוס: הרי שמים וארץ, יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר, שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין עליו, אלא אמור לי דברים שהם מצויים בבני אדם. אמר לו: למה אתם מלין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם נאים משל הקב"ה.
      הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות (עוגות) ואמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם. אין אלו נאים יותר מן השיבולים?"

      יש כאן עניין מאוד עמוק, הקב"ה מסר דברים לשליטת האדם, שהם בכלל הבחירה החופשית שלו ובהם הוא שותף להשלמת הבריאה, הוא שותף לבריאת עולמו. בונה בית ותופר בגדים וזורע חיטה ומעבד את המזון וכו' וכו'.
      בכלל כל הדברים האלה יש גם מעשים של רפואה. כמו שאם יש חור בבגד תופרים, וחור בבית סותמים, כך גם אם יש חור בשן עושים סתימה, ושבר ברגל עושים גבס, וקוץ ברגל מוציאים ומחטאים וכו' וכו'.

      הרמב"ן ויקרא כו יא כתב: "אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים" יעו"ש כל דבריו העמוקים.
      הוא לא אמר אין לו עסק בחייטים ובנאים וסנדלרים ואופים. הרי אם רוצים לקבל גזירת שמיים בבטחון ואמונה ולא לעשות השתדלות, נאמר גם שנקבל שיורד עלינו גשם ולא נבנה בית, ונאכל חיטה ישר מהשיבולת ונחיה כמו בעלי החיים בכל דבר. ולכאורה מה החילוק, אם קר לי אני בונה בית ותופר בגד, ואם האבנים פוצעות את רגלי אני קונה נעלים, וכן אם כואבת לי השן אני עושה סתימה. ובאמת בדברים מעין אלה אין חילוק. והרמב"ן וודאי לא התכוון לדברים כאלה, אלא למחלות קשות של כל הגוף שיש בהן סכנה, וזה לא תיקון פשוט שפותר את הבעיה אלא מהלך של למסור את חייו לידי הרופאים.
      בימינו דוגמה לזה הן מחלות כמו סרטן וכיו"ב.

      קראתי ספר של אילנה המרמן, בשם "במזל סרטן: מסע לבלי שוב."
      היא מתארת, מתעדת, את מותו של בן הזוג שלה. גילו אצלו סרטן דם אלים במצב מתקדם ובלי סיכויי החלמה. בן הזוג בחר להישאר בבית, וכשירגיש שהוא ממש גוסס, יטפס על פסגת הר מושלג ויישאר שם (הוא עסק בפילוסופיה וספרות וגם היה מטפס הרים). זה היה עדיף בעיניו מאשר להפוך לחולה שמאושפז רוב ימיו במחלקה האונקולוגית, עובר טיפולים נוראים והתרוצצות בירוקרטית אינסופית, שהופכים לתוכן היחיד של עולמו הפנימי, שוללים ממנו את כבודו, רצונו, חיוניותו, ובעיקר בחירתו. הוא הופך מבחינה מנטלית, נפשית, לתלותי ברופאים ובהחלטותיהם, לשבר כלי. חי עם חיתולים, כבוי, רועד מפחד, לא יכול לאכול ולהתקלח לבד, בלי אומץ ורצון חזק ובחירה אמיתית. בלי יכולת לחשוב וליצור שום דבר. מאבד צלם אנוש. הופך לחיית בית חולים שקופה ומעופשת. הוא בחר לוותר על עוד מעט זמן.

      והיא מתארת שם את הפחד מהמוות, ואיך הפחד הזה סדק את ההחלטה, והרופאים הבטיחו ולחצו והפגינו בטחון והחלטיות, והפחד גרם להישען על הבטחון של הרופאים. בהתחלה רק לשמוע מה יש להם להציע. אחר כך רק לנסות טיפול אחד וזהו, ואם לא יהיה שיפור גדול להפסיק. ואז שוב עוד נסיון אחד וזהו. ולבסוף הפחד השתלט, והשתלטה האשליה שהרופאים חזקים, שאפשר לנצח את המוות. לפחות להילחם בו. שהוא אוייב שאסור להתמסר לו. וכך הוא מר את חייו כשבר כלי עלוב, חסר צלם אנושי, בדיוק כמו שלא רצה. בהתחלה הפחד היה שלה, והוא הסכים למענה. אחר כך היא כבר רצתה לעצור את התהליך של התמסרות לרופאים, והוא כבר פחד ורצה להמשיך.

      אפשר לקרוא סקירה טובה על הספר כאן:
      https://naama-carmi.com/2003/06/29/%D7%9E%D7%91%D7%98-%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/

      למה אצל הרופאים יש תפישה מוצקה כל כך שחובת האדם לנסות כל טיפול אפשרי, בלי לשקול יחס של עלות מול תועלת?
      שאלה דומה יש בנושא של קשישים מופלגים, לא צלולים וסיעודיים לגמרי, שפשוט אצל הרופאים שיש לעשות הכל כדי להאריך את חייהם עוד ועוד, בלי לשאול אם הם רוצים בזה, איזה מין חיים אלה.
      הרופאים הם לא רשעים, להיפך, מתוך אמונה בקדושת החיים הם מוסרים נפש להציל חיים בכל מחיר. זו מערכת שנושאת שיקוף של התרבות שלנו, של ערכי החברה שלנו בנושאים האלה. מחוץ למערכת הרפואה אין הכרח לחשוב על זה ולהגיע לתשובות, ובלי הכרח לא חושבים. לכן זה מתגבש דווקא אצל הרופאים.
      אולי אחת הסיבות לשיבוש של הערכים כאן ולעיוות של האמונה בקדושת החיים, שייך לכך שלא מסתכלים עם הפרדה של חומר וצורה אלא הכל מעורב. מצד הצורה אין מקום למוות כלל, ואת זה מעבירים כמו שהוא (בלי לראות את הבחינות השונות והיחסים המורכבים ביניהן) לעולם החומרי, וגם בו נוהגים כאילו למוות אין מקום ואין לגיטימציה.

      • יניב הגיב:

        העניין הזה של הרצון החופשי הוא מאוד מסובך. ביהדות יש קונפליקט בין ידיעת הכל של האל לבין הרצון החופשי. הרי אומרים שהקב"ה הוא מעבר לזמן והעבר הווה ועתיד נמצאים אצלו ביחד והוא יודע מה נבחר בכול רגע נתון, ומול האמונה הזאת יש לנו את האמונה בבחירה חופשית.

        אם תסתכל טוב טוב על החיים שלך תראה שאת הבחירות שלך (הטובות והרעות) היית מוכרח לבחור, לא יכולת לבחור אחרת. אנחנו לא בחרנו את הגנים שלנו, לא בחרנו את הסביבה לתוכה נולדנו ולא אנחנו עיצבנו את האופי שלנו אלא האופי שלנו התעצב מכורח הנסיבות, והבחירות שאנחנו בוחרים נובעות מהאופי שלא עוצב על ידינו, זה כמו תגובת שרשרת. נגיד שיש לי חור בשן, אני יכול להזניח אותו עד שיכאב ולא תהיה לי ברירה או שאני יכול למהר לטפל בזה, הבחירה שאני יבחר תלויה באופי שלי שלא אני עיצבתי (אם יכולתי לעצב את האופי הייתי כבר מזמן אדם מושלם) בעצם גם אם נסתכל על העולם בצורה חומרית קרה במנותק מהרגש נראה שאין לנו באמת בחירה. דווקא הרצון החופשי שכולנו לוקחים מאליו הוא לא ממש מובן מאליו.

        עכשיו, אתה מדבר על חומר וצורה ואתה יכול לטעון שמכוח הצורה יש לנו בחירה מצומצמת בדברים מאוד ספציפים והדטרמניזם מצוי רק בחומר. יכול להיות, אבל זה עדיין לא פותר את המתח בין הדטרמניזם האלוהי ליכולת הבחירה. בספרות היהודית יש הרבה תירוצים שמנסים ליישב את הסתירה, אני אישית לא מצאתי תירוץ שמניח את הדעת.

        מה שכן מצאתי זה לא איך להבין את זה אלא איך לעבוד עם זה. מצאתי שתי דרכים (חסידיות):
        הדרך הראשונה מצאתי אצל בעל הסולם. הוא אומר שכשמוטל עליך לעשות משהו אתה אומר אם אין אני לי מי לי, אחרי שעשית את כל מה שיש בכוחך לעשות ולא משנה מה התוצאה אתה משחרר אומר אין עוד מלבדו.

        את הדרך השניה מצאתי בספר של הרב יצחק מאיר מורגנשטרן מבית המדרש תורת חכם. הוא אומר שאדם צריך בכל פעולה שלו לשאת בתוכו את שני הניגודים. לפי מורגנשטרן הביטוש בין הניגודים בעצם אמור לשנות באדם משהו. זאת אומרת שאדם צריך לשאוף מצד אחד להיות בביטול מוחלט וקבלה מוחלטת של גורלו ובו בזמן להיות פעיל ולעבוד בכל כוחו כדי לדאוג לצרכיו או לשפר את מצבו החומרי/רוחני.

        אותי אישית הדרך שמורגנשטרן מציג מעניינת יותר.

        אני לא כל כך חזק ברמב"ם. מה הוא אומר בעצם על בחירת האדם? מה דרך המוסר הליטאית אומרת על הניגוד בין ידיעת הכול לבחירה חופשית?

        לי אישית הנושא מאוד חשוב אפילו יותר מהשאלה שעוסקת בטוב ורע מכיוון שהיכולת שלי כבן אדם לפעול בצורה עצמאית ולהיות באמת אחראי לחיי ולבחירותיי מוטלת בספק.

  3. nirstern הגיב:

    תודה על דבריך, הם יפים ומחכימים. והלוואי שתמיד אזכור גם אני שאין לי שום מושג לגבי הנכונות של מה שאני כותב וזה תמיד רק מה שנראה באותו רגע בשכל הדל.
    .
    לא התכוונתי לעסוק בשאלת הטוב והרע בעצמה. זו עובדה שיש טוב ויש רע, ואני מקבל את זה כמו שזה. מה שעניין אותי כאן לנסות ללמוד, הוא את מה שהרמב"ם כותב לגבי שתי האפשרויות לראות את הדואליות של טוב ורע. יש אפשרות אחת לראות את הטוב והרע בתוך אותה תמונה עצמה, כשני פנים של אותו מטבע (במורה נבוכים א' ע"ג, מייחס את ההסתכלות הזו לכח הדמיון), ואפשרות שניה לפצל את ההסתכלות לשתי תמונות נפרדות לגמרי, תמונה אחת שבה יש את הרע כגורם הדומיננטי, המקיים והמעמיד את המציאות, ובתמונה השניה יש את הטוב השלם שאין בו רע כלל.
    הנושא שניסיתי לעסוק בו הוא לא הטוב והרע, אלא שתי האפשרויות של ההסתכלות. מה ההבדל בין שתי האפשרויות, מה נפקא מינא אם מסתכלים כך או כך. אחרי שמבינים את שתי ההסתכלויות הן משמשות גם בדברים אחרים מלבד שאלת הטוב והרע. הן דרך לימוד, סוגיית הטוב והרע היא סוגיא שבה מודגמת דרך הלימוד הזו, ומה שעניין אותי הוא דרך הלימוד עצמה של שתי ההסתכלויות.
    הרמב"ם בפרק ד' מיסודי התורה הלכה ז' כותב שמי שלומד להסתכל בתמונה מפוצלת כזו על כל דבר ודבר מגיע למדרגה של הסתכלות על העולם שנקראת מעשה בראשית ומעשה מרכבה ופרד"ס וזוכה לאהבה ויראה. לכן זה עניין אותי, יורת מעצם השאלה של טוב ורע.
    גם השאלה של טוב ורע בעצמה עניינה אותי, בעדיפות שניה, כי היא חשובה למי שמנסה לראות את האל מתוך המציאות והטבע ולא רק מהספר, והשאלה מאיפה ואיך רואים שהוא טוב. ובעיקר האם בכלל הוא באמת מתגלה כטוב.
    .
    הפיצול הזה בין התמונה של הטוב לתמונה של הרע מפורש בכמה מקומות, למשל במורה נבוכים ג' ח':
    "כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר שלהם לא זולת זה. אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים.

    הנה כבר התבאר שכל השחתה והפסד או חסרון – אמנם הוא מפני החומר. ובאורו באדם על דרך משל כי כיעור צורתו וצאת אבריו מטבעם וכן חולשת כל פעולותיו או ביטולם או בלבולם אין הפרש בין היות כל זה בתחילת היצירה או מתחדש עליו – אין זה כולו נמשך אלא אחר החומר שלו הנפסד לא אחר צורתו וכן כל בעל חיים אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו לא מפני צורתו. וכל פשעי האדם וחטאיו אמנם הם נמשכים אחרי החומר שלו הנפסד לא אחרי צורתו; ומעלותיו כולם אינם נמשכים אחרי החומר שלו הנפסד לא אחרי צורתו; ומעלותיו כולם אינם נמשכות רק אחר צורתו."

    החידוש כאן הוא לראות שלא שבאותו דבר יש טוב ויש רע, אלא בחומר שלו יש רע, ובצורה שלו יש טוב. והחומר הוא עדשה להסתכל בה על העולם, והוא עולם בפני עצמו. וכן הצורה.
    מה שכתבתי שיש לקבל את הכאב כמציאות וחיים, הכוונה היתה אם מסתכלים מצד החומר לחוד. כדי להבין את הפיצול לתמונת החומר ותמונת הצורה, ומה המשמעות של זה, ניסיתי להסתכל על כל תמונה לחוד בלי לערבב אותן.

    העולם החומרי כמו שהוא זה רק הפשטה וניתוח של השכל, זה לא קיים במציאות כעניין נפרד. אין קיום לחומר בלי הצורה כמו שאין קיום לגוף בלי נפש. לכן אתה וודאי צודק שבכל דבר יש גם תיקון וטוב שהם לא נפרדים ממנו במציאות. מדובר רק על ההסתכלות.
    ההסתכלות חשובה כי מה שהבורא מתגלה דרך העולם, משתקף בו כביכול, קורה באופן אחר אם מסתכלים על העולם כעל שתי תמונות מפוצלות של חומר וצורה, או כמו על תמונה אחת משולבת. השילוב גם קיים בוודאי וגם הוא תמונה חשובה, אולי העיקרית, אבל רק אחרי שלומדים לראות את התמונות הנפרדות, אפשר לראות את כל מה שמתגלה בתמונה של ההתאחדות בין החומר לצורה. .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s