14 – דקונסטרוקציה, פוסט-סטרוקטורליזם, פוסטמודרניזם

לא למדתי די הצורך בכתביהם של דרידה, בארת, פוקו, לאקאן ובני דורם ותלמידיהם, ולא באתי כאן לומר משהו על מה שהם כתבו. מה שקראתי מדבריהם ועליהם עזר לי להביא לניסוח רעיון שלי שאותו אני רוצה לחלוק, אולי הוא קשור לדבריהם ואולי לא.

כמי שעסק בטיפול פסיכותרפי, לא מעט קורה שמגיע לטיפול גבר אינטיליגנטי. בפגישות הראשונות הוא פורש את התיאוריה שלו. יש לו הסבר מנומק והגיוני שלפיו אשתו צריכה להתנהג א', וכן הסבר למה למעשה היא מתנהגת ב', וכן ילדיו וכן אמא שלו ואביו. ועל פי התיאוריה הזו מתחייב שהוא ינהג ג' ד' וה', ואכן כך הוא נוהג. לפי התיאוריה שלו המטפל צריך לעזור לו לפתור בעיה זו וזו, שאם רק נצליח לעשות כך וכך היא תיפתר, ואז נגיע למצב זה וזה, וכך העניין יתוקן.

לפעמים התאוריה קצת שונה, לפעמים מנוסחת ומנומקת באופן בהיר ועקבי ומשכנע, ולפעמים פחות.

המטפל יודע מראש שהתיאוריה לא קשורה לשום דבר ממציאות חייו של המטופל. הוא המציא אותה בתוך עצמו כתולדה של מצבו הפסיכולוגי (צרכיו, שאיפותיו, ובעיקר פחדיו). התיאוריה לא אומרת שום דבר על שום דבר, לא על עצמו ולא על הסובבים אותו. אבל בכל זאת אין להתעלם ממנה. כיוון שהיא יצירה שלו, היא מכילה מידע רב עליו, אם קוראים אותה נכון. קריאה נכונה של המטפל היא קריאה שלא מתייחסת לאמירות של התיאוריה על משהו, היא לא מתייחסת אליה כאל תיאוריה כלל, אלא יותר כאל יצירת אמנות, או כאל חלום. כמו אולי קטע שירה או פרוזה יצירתי אמנותי, או כאל משהו שנאמר מתוך שינה וחלום.

למשל לפרנואיד שנמצא במצב פסיכוטי יש תיאורית איך פלוני מתחבא מאחרי הוילון שלו וזומם לפגוע בו כך וכך. הקשבה מעמיקה ודייקנית לתיאוריה חשובה מאוד למטפל, לא כדי לדעת מי מתחבא איפה ולשלוח לשם משטרה, אלא כדי לשמוע מזה מה החיים שיש לפרנויה שם במעבה האדמה הנפשית. איך היא רוחשת, איך היא מנגנת, מה היא מלחשת. להכיר אותה מקרוב, לרקוד איתה, להיות איתה.

קריאה נכונה של תיאוריה של מטופל היא הקשבה לכל מיני פליטות פה פרוידיאניות שנמצאות בתוך התיאוריה. למוזיקה שלה, תשומת לב למקומות בו הטון משדר מתח ולמקומות בהם הוא משדר רוך. מסתכלים על אופי הנושאים העולים בתיאוריה. איפה היא מאריכה ואיפה היא מקצרת, מה היא מדגישה ועל מה היא עוברת מהר. מול מה היא מתווכחת, על מה היא כועסת, ובעיקר על מה היא שותקת, ועל מה היא נאבקת שלא לדבר.

אין הבדל בין תיאוריה של פרנואיד פסיכוטי לתיאוריה של מטופל שפוי לגמרי קוהרנטי ובעל ביקורת מציאות מושלמת, שיש לו סכסוכים בלתי פוסקים עם אשתו. שתי התיאוריות הן לא אמירה לגבי מציאות כלשהי, אלא יציר נפש שצומח מרבדים לא מודעים עמוקים, ויש בו חיי מעמקים אפלים ובודדים, ואם לומדים להנכיח אותם, להעביר אותם למקום גלוי, להתייחס אליהם, החיים שלהם הופכים ליותר בהירים, ונגישים יותר ליחסים, עם עצמו ועם אחרים.

.

באופן כזה אפשר גם לקרוא קטע של אריסטו או כל קטע אחר שהוא חשוב בתרבות. יש גם לא-מודע של תרבות.

קל לראות שאצל ההוגים המרכזיים בתרבות המערבית יש יסוד משותף של אמונה יסודית ב"שכל". במבנים מאורגנים של מחשבה, מאורגנים סביב מרכז כלשהו, בהיררכיה כלשהי, מהלך לינארי כמו גזירה מאקסיומות למסקנות, לפי סדר וחוקיות כלשהם, שיש להם כח וסמכות לשפוט מה נכון ומה לא. מכל בחינה, פילוסופית, מדעית, מוסרית, פוליטית וכו'. זה כמו שאיפה לדמות אב סמכותית שאפשר להישען עליה, שיכולה לקבוע סדר וארגון, ערכים, סרגלים של אמת ושקר במחשבה ובחיים.

זה נותן את הכח לשכל, לחכמה, לגבר הלבן הבוגר המשכיל המקובל בחברה, זה שיודע וקובע מה נכון, מהי האמת. אותו גבר מדכא בתוך עצמו את החלק של החלום, הילדות, הדמיון, הכישוף. כשהוא היה בגן הוא נהנה מאוד מלקחת צבעים ונייר ולצייר, לשחק בפלסטלינה, תופשת, משחקי דמיון. כגדול הוא לא עושה זאת יותר, אלא רק אם הוא לומד ציור ומצייר "טוב". יש בתוכו ילד רק שהילד רמוס חנוק ומדוכא, עד כדי שהוא נראה כמו התבנית האכזרית המתה השקרית שהחברה המערבית המציאה וקראה לה "בוגר".  וכמובן ממרומי היותו הידוע והחכם הוא מחניק ומדכא את הנשים, הילדים, בני תרבויות אחרות שהוחלט עליהן שהן תרבויות שוליים (שקיימות בארצות שהוגדרו כרחוקות ואקזוטיות וגם בסמטאות שהוגדרו שוליות שהן באירופה עצמה).

פיזיקאי שחוקר את הטבע באוניברסיטה יוקרתית, לעולם לא יוכל לראות את עצמיו כשווה במדרגה וערך וסמכות ותוקף וכמי שראוי להפקיד בידיו את הסמכות לומר מה לעשות, לחוקר טבע בכלים אחרים, כמו שאמאן, מכשף, חולם, וכו'. ואפילו לא לאשה מעצם היתה אשה,  או למשורר/ת כחוקר מציאות ברובד מסויים שמי יכול לקבוע שהוא מכריע ועיקרי יותר או פחות מהרובד שאותו חוקר הפיזיקאי.

.

.

אפשר לקחת טקסט מסויים של מישהו מרכזי בעולם הגברי החכם היודע והמוסמך לקבוע, כמו אריסטו למשל, ולהקשיב לו כך באופן מדוקדק מאוד, מילה אחרי מילה. לגלות את נימי הנימים האלה שבו. וכך יש בכל טקסט בבעל משקל עוד דברים מעניינים מאוד לגלות. כמו שכל תיאוריה של כל מטופל שבא לפסיכותרפיסט יש באופן אישי דברים חדשים ומעניינים מאוד שיש אצלו באופן מסויים. זה בהחלט יכול להיות ענף מחקר וידע חשוב ביותר שאפשר שאנשים רבים יעסקו בו חיים שלמים ויכתבו עליו כרכים רבים. אינני מכיר את העולם האקדמי אבל ידוע לי שיש כבר ענף כזה מפותח וחי, בתחומים של לימודי פמיניזם, תרבות, פילוסופיה עכשווית, הדקונסטרוקציה מבית מדרשו של דרידה חבריו וממשיכיו, וכו'.

.

.

לטעמי צד ההסתכלות הזה ההוא חיוני. בלעדיו אי אפשר כלל ללמוד טקסטים כמו של אריסטו והרמב"ם וכיו"ב. אם אין מודעות לצד הזה, אז קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה והם משתיקים את האפשרות ללמוד באמת את הטקסטים. כלומר החלק הלא רציונלי-אינטלקטואלי שבאדם, שהקול הרציונלי הסמכותי הורג אותו, הוא זועק, וזעקתו סותמת את עיני הלב והשכל. מי שלומד בלב סתום ישמע רק את החיצוניות, וילמד מהטקסטים רק להיות יותר חשוך שוביניסט פשיסט ושתלטן מתנשא אכזר מתעלל ואטום. כמו שרואים מעשים בכל יום שמלימוד הרמב"ם וכיו"ב נובעים על פי רוב בעיקר דברים כאלה.

תיאור מאוד חד וחריף ויפה של התוצאה של לימוד טקסטים רציונליים באופן כזה זה יש בספר זמנים קשים של דיקנס.

אמנם לעניות דעתי המסקנה מזה אינה לכפור לגמרי בסמכות השכל ויכולתו לראות ולהוביל. אפשר להבין את הסכנה שבשכלתנות ומזה ללמוד להשתמש בה באופן שלא מדכא. השכלתנות יכולה להיות עריץ נתעב רשע ומדכא, אבל היא יכולה גם להיות שמש מאירה ומחיה שבלעדיה ישלוט הלילה על שלל כשפיו חרדותיו דמיונותיו ועטלפיו. בספר אדם חי עסקתי במערכת היחסים שבין השכל הרציונלי לבין הנפש הבהמית שהיא הביטוי בקדמונים לחלק של הלא-מודע, החלום, הילד וכו'.

.

.

מספרים על הרב מבריסק שהלך עם תלמידיו וראו ברחוב אדם חולה נפש, משוגע, פסיכוטי, שהיה חי באישפוז כרוני בבית משוגעים. הרב שאל את תלמידיו מה ההבדל בינינו לבינו, והשיב, אנחנו הרוב. אם הם היו הרוב הם היו מאשפזים אותנו בבתי משוגעים.

אם מבינים כפשוטו יש כאן פוסטמודרניזם קיצוני. אין בכלל "אמת". אין שום דבר אובייקטיבי, שום "מציאות". כל אדם חי בתודעה שלו, ולפיה נקבעת תפישת המציאות שלו. הוא חי בתוך תודעתו ואנחנו חיים בתוך תודעתנו. לפי תודעתו האמת איתו ויש לו מוכחות חותכות, ולפי תודעתנו האמת איתנו ויש לנו הוכחות. ההכרעה היחידה היא הפוליטיקה של הכח. אנחנו הרוב והחזקים ולכן אנחנו שמים אותו בבית משוגעים. אם הוא יהיה הרוב והחזק הכח יהיה אצלו והוא ישים אותנו בבית משוגעים. האמת והמציאות והשפיות נקבעים אך ורק לפי הכח. מי שאצלו הכח נובע מזה שאצלו האמת והמציאות והשכל והשפיות וכו'.

אמנם לדעתי יש כאן שאלה חשובה. אם המשוגעים היו הרוב הם לא היו "אנחנו" (אינני מתכוון לגנאי בביטוי "משוגעים". זה רק מבטא שהכח לא נמצא אצלם. להיפך, אני לא רוצה לקרוא להם מאותגרים או חולים או נזקקים לעזרה או מוחלשים וכו', כי יש בביטויים כאלה התנשאות כאילו אני יכול לקבוע מי החולה ומי הבריא, ומי נזקק לעזרה ומי אמור לתת את העזרה). המשוגעים לא היו מקימים חברה מאורגנת שבונה בתי משוגעים ושמה בהם את מי שהיום קוראים להם השפויים. כי כל משוגע יש לו את השגעון הפרטי שלו ואין ביניהם שום שפה משותפת ויכולת לעבוד ביחד או לקבל שרשרת פיקוד מתוך הבנה שזה מבנה שמעניק כח. אם הכח היה בידי המשוגעים כל אחד מהם היה חי בדד במערה משלו ושותה מי גשם ואוכל עכברים שהיה מוצא. מכאן אני רואה שיש משהו בתפישה ששכל זה משהו מהותי, שקיים לא רק בתוך התודעה הסובייקטיבית של כל יחיד. הוא יכול לאחד בין אנשים. ומזה נובע שיש חילוק מהותי בין משוגע לשפוי, שזה לא תחת שלטון השכל וזה כן.

 

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 14 - דקונסטרוקציה, פוסט-סטרוקטורליזם, פוסטמודרניזם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s