13 – תפילה, בית המקדש וקרבנות

 

(מתוך מכתב)

אחרי קצת התלבטות החלטתי לכתוב בלי להביא את המקורות וההקדמות.

המקורות חשובים לא בגלל שזה מחזק את הטענה, תמיד אפשר להביא מקורות אחרים או לפרש אחרת את המקורות, ובסוף זה תמיד עניין של דעה אישית. אלא הם עוזרים למי שקורא ללמוד בעצמו את הסוגיא. אין שום טעם ותועלת שאומר דברים סתם, יש כבר אינספור דעות על כל נושא שכמעט כולן מאנשים שאני לא מגיע לאלפית גובה סולייתם, ומה יועיל אם אשמיע עוד דעה אחת נוספת. אלא רק באופן שזה פותח למי ששומע את הסוגיא ועוזר לו לראות בעצמו וללמוד בעצמו, וזה רק אם אני מביא את המקורות וההקדמות.

 

רק שכאן להביא את המקורות וההקדמות יהיה אריכות עצומה. זה נושא מהגדולים והרחבים והעמוקים, וכל מקור דורש הקדמות ולימוד בפני עצמו, ואני מתעצל להתחיל נושא כזה גדול וכבד. אז אכתוב רק בראשי פרקים קצרים את דעתי בלי לדון במקורות. יש קושיות על דברי, וסתירות מדבר לדבר שכתבתי, שראיתי אותן ולא יישבתי אותן כי זה יגרום לאריכות ואינו מעיקר תוכן העניין (מן הסתם יש גם הרבה קושיות שלא ראיתי). באתי רק להעמיד את העניין בכללות ולא ללמוד את הסוגיא כראוי.

תפילה וקרבנות, יחד עם יראת שמים ועוד כמה נושאים כאלה, נאמרו עליהם בלי סוף ווארטים ודרשות ומליצות ורעיונות יפים, וכו'. אם אלה ווארטים טובים אז זה טוב, רק שחסר לדעת את הפשט הפשוט של עצם העניין כמו שהוא, את העיקר, לפני הדרושים והווארטים.

עיקר עניין תפילה הוא הזכרת השם. כמ"ש ובכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.
ובאונקלוס: בְּכָל אֲתַר דְּאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִי לְתַמָּן אֶשְׁלַח בִּרְכְתִי לָךְ וַאֲבָרְכִנָּךְ׃
וברש"י:
"בכל המקום אשר אזכיר את שמי" – אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי שם אבוא אליך וברכתיך אשרה שכינתי עליך מכאן אתה למד שלא ניתן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם וזהו בית הבחירה שם ניתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם
הזכרת השם היא רק במקדש, מקום השראת שכינה. אמנם אחרי שחרב הבית התפילה היא במקום הקרבנות, ותפילות נגד תמידין תיקנו ובתפילה מתכוון לכיוון ירושלים כי התפילות עולות דרך ירושלים וכמו הקרבנות.

טור או"ח סי' צ"ח:

"וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.
…

ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפלתו שהתפלה היא במקום הקרבן דכתיב ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד) וכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכי יש עבודה בלב אלא איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה דכתיב לעמוד לשרת והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה וראוי הוא שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כגון בגדי כהונה אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה ומ"מ טוב לו שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות ואחר שיעשה דוגמת הקרבן עולה לריח ניחוח למקום שהקרבן עולה והמלאך עושה אותו כתר לקונו ואל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקדוש ברוך הוא את בקשתי כיון שכוונתי בתפלתי דאדרבה זהו המזכירו עונותיו אלא יחשוב שיעשה הקדוש ברוך הוא בקשתו בחסדו ויאמר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת ממ"ה הקדוש ברוך הוא אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו:"

על הקשר בין תפילה ונבואה למדנו גם במאמר של אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה, וגם הנבואה לא באה אלא מתוך שמחה.
.
.
צריך לכוון בהזכרת השם, ומפרשים שהכוונה היא שלא יחשוב על דברים אחרים חוץ מעל השם. אבל מה יש לחשוב על השם? זה סתם אותיות שלא אומרות שום דבר. צריך לא לחשוב על שום דבר אחר, ועל השם בעצמו אין מה לחשוב, ויוצא שלא חושבים שום דבר, כמו מדיטציה כזו. מדיטציה היא משהו אחר לגמרי מתפילה. גם על הצד שזה מרפא ומועיל ועושה עבודה של התחברות למשהו עמוק ואמיתי בנפש ובעולם. ויש דרכים לעשות מדיטציה שנסללו על ידי תרבויות שיש להן מומחיות לזה, והן הרבה יותר טובות מסתם לצייר את אותיות השם ולא לחשוב כלום. אם תפילה זו "מדיטציה יהודית" זה עלוב מאוד לעומת מה שיש להודים ולסינים להציע.

.

הרמב"ם סובר שלכוון בשם זה לא סתם לא לחשוב כלום ולצייר אותיות השם, אלא זו מחשבה עם תוכן ועניין.
במורה נבוכים א סב:
"צונו ב'ברכת כהנים' ובה 'שם האלוה ככתבו' אשר הוא 'שם המפורש'. ולא היה נודע אל כל אדם איך יהיה הדיבור בו ובאי זו תנועה יניע כל אות מאותיותיו או ידגש קצת אותיותיו אם היתה אות מקבלת דגשות. אבל אנשי החכמה היו מוסרים אותו זה לזה – רצוני לומר תואר הדיבור בו – ולא היו מלמדים אותו לאדם אלא 'לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע'. ואני סובר שזה שאמרו "שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע" – אין זה איך יהיה הדיבור בו לבד אלא ללמד גם הענין אשר בעבורו יוחד זה השם ויהיה בו סוד אלוקי:

.

עוד שם שהיה אצלם שם בן שתי עשרה אותיות והוא ב'קדושה' למטה מזה ה'שם בן ארבע אותיות'. והקרוב אצלי שלא היה שם אחד אלא שני שמות או שלושה כלל אותיותיהם – שתים עשרה והיו מכנים בו בכל מקום שהיה מזדמן להם ב'קריאה' 'שם בן ארבע אותיות' כמו שנכנה אנחנו היום ב'אל"ף דל"ת'. וזה השם גם כן אשר הוא 'שם בן שתים עשרה אותיות' אין ספק שהיה מורה על ענין יותר מיוחד מהוראת 'אל"ף דל"ת'. ולא היה נמנע ומעולם מאחד מבני החכמה אלא כל מי שיבקש ללמדו – ילמדוהו; ולא כן 'שם בן ארבע אותיות' שלא למדהו מעולם אדם ממי שידעו אלא 'לבנו ולתלמידו פעם אחת בשבוע'. כאשר היו אנשים פרוצים לומדים זה ה'שם בן שתים עשרה אותיות' ומפסידים בו אמונות (כמו שיקרה לכל מי שאינו שלם כשידע שהדבר אינו כמו שהיה מדמה אותו תחילה) הסתירו זה ה'שם' גם כן ולא היו מלמדים אותו אלא ל'צנועים שבכהונה' לברך בו בני אדם ב'מקדש'; שכבר פסקו מלזכור 'השם המפורש' ב'מקדש' גם כן להפסד האנשים – אמרו "משמת שמעון הצדיק בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם"; אלא היו מברכים בזה 'שם בן שתים עשרה אותיות' – אמרו "בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם; משרבו הפריצים היו מוסרין אותו לצנועין שבכהונה והצנועים שבכהונה היו מבליעין אותו בנעימות אחיהם הכהנים; אמר ר' טרפון פעם אחת עליתי אחר אבי אמא לדוכן; והטיתי אזני אצל כהן ושמעתי שהבליעו בנעימות אחיו הכהנים':

.

והיה אצלם גם כן 'שם בן שתים וארבעים אותיות'. וידוע אצל כל בעל ציור שאי אפשר בשום פנים שיהיו שתים וארבעים אותיות מלה אחת; ואמנם היו אלו מלים רבות כלל אותיותיהם – שתים וארבעים. ואין ספק שהמילות ההם מורות על ענינים בהכרח הענינים ההם יקרבו לאמיתת ציור עצמו ית' בפנים אשר אמרנו. ואמנם נקראו אלו המילות הרבות האותיות 'שם' להיותם מורים על ענין אחד לבד כשאר השמות המיוחדים. ואמנם רבו המילות להבנת הענין כי הענין האחד אפשר שיובן במילות רבות. והבן זה:

.

ודע שזה הדבר אשר ילומד היה לימוד הענינים שמורים עליהם השמות ההם לא הדיבור לבד באותיות הערומות מכל ציור. ולא נקרא כלל 'שם בן שתים עשרה אותיות' זה ולא 'שם בן ארבעים ושתים אותיות' – 'שם המפורש'; אבל 'שם המפורש' הוא 'השם המיוחד לו' כמו שבארנו. אמנם אלו השנים האחרים היו מלמדים קצת חכמה אלוקית בהכרח. והראיה על היותו מלמד חכמה – אמרה עליו "שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מידותיו ודיבורו בנחת עם הבריות; וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מתקיים בידו ונוחל שני עולמים – העולם הזה והעולם הבא" – זה כתוב ב'תלמוד'. ומה מאוד רחוק מה שיובן מזה המאמר מכוונת אומרו וזה – כי הרוב יחשבו שהם אותיות ידובר בהם – לא דבר אחר – ולא יפורש להם ענין ויגיעו בהם אל אלה הענינים העצומים וצריך להם להכנות המדות האלו וההזמנה הרבה אשר זכר. ומבואר הוא שזה כולו אינו רק הודעת ענינים אלוקיים מכלל הענינים שהם 'סתרי תורה' כמו שבארנו; וכבר התבאר בספרים המחוברים – בחכמה האלוקית שזאת החכמה אי אפשר לשכחה – רצוני לומר השגת השכל הפועל – והוא ענין אמרו 'ותלמודו מתקיים בידו':

וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים התרחב להם הכזב והמאמר שיקבצו איזה אותיות שירצה ויאמרו שזה הוא 'שם' יעשה ויפעל כשיכתב או כשיאמר על תואר כך. ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאם הרע הפתי הראשון; ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת. וסוף דבר – "פתי יאמין לכל דבר":

וכבר יצאנו מעניננו הנכבד ועיוננו הדק אל העיון בביטול שגעון יראה בטולו לכל מתחיל בעיון; אלא שהביא לזה הכרח זכרנו ה'שמות' ועניניהם ומה שהתפרסם אצל ההמון מענינם. ואשוב אל עניני:"

עד כאן לשון המורה נבוכים.

וכן ברש"י סנהדרין נ"ו א' ד"ה פרושי מבואר שיש לשם פירוש והוא לא סתם אותיות שלא אומרות מאומה.

.
.
.
במו"נ א' ס"א כתב על עניינו של השם המפורש שהוא אותיות הוי"ה:
"ואפשר שיורה כפי הלשון אשר אין אתנו היום ממנה אלא דבר מועט וכפי מה שיקרא גם כן על ענין חיוב המציאות."

.

העניין של חיוב המציאות הוא מה שכתב בהתחלת הלכות יסודי התורה:

"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.
ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.
הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו."

.

והוא העיון השלישי בחלק ב' של המורה נבוכים פרק א'. והארכתי בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 3.

.

מה שיווצא למסקנה למעשה מהעניין של "מוכרח המציאות", הוא שהמציאות שלנו היא מציאותו של הבורא. אנחנו מצויים בו.
וכמ"ש בפרק ב' מהלכות יסודי התורה:
"כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.

הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."
הבורא לא יודע שום דבר מחוץ לעצמו. הוא יודע רק את עצמו, ובזה הוא יודע את הברואים עד יתוש קטן, כיוון שהכל נסמך לו בהווייתו.
כלומר ההוויה שלי כניר, היא הווייתו של הבורא.

מסופר שרבי אלחנן וסרמן אמר, כמדומני בשם החפץ חיים, שאסור להתווכח עם האפיקורסים והכופרים, כי הם 100 אחוז כופרים, ואנחנו רק 10 אחוז דתיים וב 90 אחוז גם אנחנו כופרים, לכן הרוב יהיה לטובתם והם ינצחו.
רבי אלחנן והחפץ חיים היו בעלי אמונה חושית פשוטה שלמה תמימה חיה ובוערת כמו הקדמונים. אם הם חשבו את עצמם כ 10 אחוז דתיים, אז אנחנו הלוואי שנהיה 0.00001 אחוז דתיים.

הכוונה שלי היא שהרעיון הזה של מציאות הבורא שהוא הממציא כל נמצא, הוא אצלנו סתם רעיון פילוסופי מחוכם ונחמד. אין לנו בכלל התחלה של לתפוש את זה באופן פשוט, נפשי, בנפש הבהמית, בכל הרבדים של ההכרה. לתפוש שהבשר שלי, הנשימה שלי, התנועות שלי, המחשבות שלי, כל צעד וכל מעשה, הכסף שלי, המשפחה שלי, הכל נמצא רק במציאותו של הבורא, לא במציאותי שלי. כמו למשל שהמחשבות שלי נמצאות רק במציאות שלי ולא במציאותן שלהן. כאילו אני רק מחשבה של הבורא, לא משהו שקיים בפני עצמו. זה מה שמתכוונים אליו כשמדברים על השראת שכינה. בית המקדש היה מקום שבו זו היתה התפישה הפשוטה והיחידה שיכולה להיות קיימת, לזה מתכוונים כשאומרים ששרתה בו שכינה.
זה באופן מאוד כללי ושטחי הכיוון של הנושא של השם המפורש הוי"ה. זה בערך הכלליות השטחית של התוכן והלימוד שיש בו. העומק והדיוק של זה נמסר לכהנים איש מפי איש והיתה לו שייכות לביטוי המדוייק של השם בתנועותיו ואין לנו ידיעה בזה.

הרב וולבה כל הזמן היה חוזר ואומר, שזה שאנחנו לומדים על עבודת השם זה לא אומר שאנחנו עובדים את השם. אנחנו לא מתפללים. התפילה שלנו היא כמעשה קוף בעלמא. לכן יש לנו קושיות על התפילה.

בחיי היום יום איננו יכולים לדבוק במחשבה הזו שהמציאות שלנו היא מציאותו של הבורא. במורה נבוכים כותב שהצדיקים זה מה שעשו, אבל אנשים רגילים לא יכולים לעשות כך וגם לחיות את חיי היום יום.

עיין מורה נבוכים ג' נ"א:
"ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם. אבל מי שיחשוב בה׳ וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שנמסרה לו מזולתו, הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו כמו שבארנו בדברנו על התארים. ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי; והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו, ותשתדל להתקרב לו, ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, " ועיין עוד שם בכל הפרק.

שוב מבואר כאן בין היתר שלא מדובר במדיטציה, של סתם לצייר אותיות ולחשוב עליהן. אלא מדובר על השגה שכלית. לראות בעין השכל את העניין הזה שהמציאות כולה וגם מציאותי שלי היא של הבורא בלבד.
זה עניין כל כך קשה להשגה אמיתית מלאה ובכל רבדי הנפש, שיש עבודה של לימוד ועיון בזה שלעולם לא תיגמר. זה לא משהו שאפשר להשיג ולדעת ואין לאן להתקדם בידיעה הזו. זה הפסוק של וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. והרי הכל צועק שיש עוד. יש אשתי והילדים וההורים שלי והבית שלי והעסק שלי והחברים שלי ויש מנהל הבנק והמשכורת ויש אותי ורצונותי ובשרי ונוחיותי והמזרון שלי והארוחה שלי והמכונית שלי והבגדים שלי וכו' וכו'. וכל דבר כזה הוא סוגיא עצומה וקשה עד מאוד לראות שמה שנמצא הוא רק הבורא. ולא מדובר בסתם לומר סיסמאות או להשתגע או להיטפש ולהיות מטושטש בשכל וחסר אחריות ולמלמל כל הזמן "אין עוד מלבדו" ולא לחיות את החיים כמו בן אדם נורמלי אנושי מיושב בדעתו ושדעתו מעורבת עם הבריות והוא נושא חן בעיני הבריות ומקדש שם שמיים במשאו ומתנו וכל הילוכו והנהגתו וכו'.

במורה נבוכים ג' נ"א מבאר שרק צדיקים גדולים כמו אברהם אבינו וכיו"ב יכלו כל הזמן להיות עם המחשבה בפועל שהמציאות היא רק הבורא. כל מי שמתחת למדרגה הזו יש לו שני מצבים, המצב הרגיל של שגרת חיי היום יום, שאז ההכרה הזו היא אצלו בכח. כמו אצל סופר שיודע לכתוב אבל עכשיו אינו כותב. ויש זמנים מסויימים שאז ההכרה הזו היא בפועל ממש, כמו סופר שעכשיו כותב. והזמן הזה הוא התפילה. לכן יש לשהות לפני התפילה כדי לעשות את המעבר הזה. וכשהמחשבה הזו בפועל זה קרוב למדרגת נבואה, ואז יש גם השגחה פרטית גלויה באופן ניסי כמו שכותב הרמב"ם שם.
זו הכוונה של הזכרת שם השם שמזכירים בתפילה. וזה עיקר מהות עניין התפילה. וכשמכירים שהמציאות היא הבורא בלבד, אז גם יש שפע של מציאות והבקשות נענות.
חלק השבח של התפילה זה עניינו, להזכיר את השם מתוך הכוונה הזו. כלומר הזכרת השם היא כמו להיזכר, באמירת השבח אנו מזכירים לעצמנו שהמציאות היא רק הבורא. תכלית אמירת השבח היא לעבור מהמצב היום יומי למצב של הידבקות בפועל בהשגה שהמציאות היא רק הבורא. השבח הוא עיקר התפילה. בדיעבד די לכוון בשם השם בברכה ראשונה.  אחרי שמגיעים בחלק השבח של התפילה לשלמות ההשגה הזו בפועל לפי כוחו, כתוצאה מכך שהאדם מכיר באמת שאין לו מציאות משלו, ההתבטלות הזו גורמת לשפע ואז מתחיל חלק הבקשות שבתפילה. וההודאה היא להישאר עם ההתבטלות גם אחרי מילוי הבקשות שיש בהן צד של מציאות עצמית של המבקש.

תיקנו את השבח באופן שמדבר על האבות, וגם התפילות כנגד אבות תיקנום, כי יש סתירה איך אפשר לחיות חיים אנושיים רגילים, מן היישוב, באופן שדעתו מעורבת עם הבריות והוא לא שונה מהם, לנהל משא ומתן ולצבור רכוש ולהקים משפחה ולהיות אחראי ומפרנס וכו', וביחד עם זה להיות שמחשבתו כל הזמן מכירה בפועל שאין מציאות של נבראים כלל והכל הוא רק מציאותו של הבורא. (אני נזכר כאן בדברי החזון איש שהדבר הכי חשוב אצל עובד השם הוא להישאר נורמלי ולא להיות שונה בשום דבר, גם לא הפעוט ביותר, מכל האנשים. בימינו יש הרבה רבנים שרוצים להיות משהו קצת יותר מסתם פוסק מקצועי או מלמד גמרא מקצועי, והם מסגלים לעצמם איזשהי חומרא או הנהגה שאחרים לא נוהגים בה. וזה לבד כבר מעיד בלי ספק שאין בהם ממש ואין תוכם כברם).

איך לחיות את הסתירה הזו עם שני הצדדים שלה, זה לא משהו שאפשר ללמוד מספר כתוב או מעצמו. צריך בזה שימוש תלמידי חכמים לראות איך הם חיים את זה נכון ומאוזן בלי שאף צד יינזק מהצד השני. ולכן מדברים בברכות על אברהם ושאר האבות כי מהם אנו לומדים זאת מכח שהכרנו אותם באופן אישי ואנו תלמידיהם שלא רק לומדים את תורתם אלא יש לנו מסורת של שימוש חי של תלמידי חכמים שהתחילה מהם.

מי שבאמת משיג את העניין הזה שהמציאות היא של הבורא, שהוא ממציא כל נמצא כל רגע ולא מוציא את הנמצאים מחוץ למציאותו שתהיה להם מציאות משלהם, אלא כל הזמן הם נסמכים לו בהווייתם, בהשגה נפשית רגשית עמוקה, הוא מתמלא תשוקה כבירה להתאחד עם הממציא כלומר למסור את נפשו על קידוש השם. כתוב בספר (של הרב סורסקי כמדומני) שהחפץ חיים היה מאריך בתחנונים ומישהו התגנב מאחריו להקשיב ושמע שהוא מתחנן בלי הרף, שוב ושוב, מתעקש ומפציר, זכני למסור את נפשי על קידוש שמך.

 

ברמב"ם רואים את הקשר הזה. ארבעת הפרקים הראשונים בהלכות יסודי התורה הם כולם עניין אחד, ההשגה שהמציאות היא של הבורא, ואיך רואים את זה בטבע. הפרק החמישי שבא מיד אחרי ההשגה הזו פותח:

"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג יהרג ואל יעבור"

.

.
ברכות סא ב:
"בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד"

הוא אמר "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך." לא שמענו על דברים אחרים שהיה מצטער כל ימיו מתי יקיים אותם. לא זכור לי גם על חכמים אחרים שהיה עניין שכל ימיהם חיכו לקיים אותו. כלומר כמו שמסופר על החפץ חיים העניין המרכזי בחיים הרגשיים של עובד השם הוא הכיסופים למות על קידוש השם. המיוחד ברבי עקיבא הוא חוזק היסורים. אין דבר יותר נורא ומכאיב משיסרקו את בשרו במסרקות ברזל, והגדולה המיוחדת שאפילו הדבר הכי קשה, שהיה גורם לכל אדם להיות מבוהל ומחוץ לעצמו, מחוץ ליישוב דעתו, לא מנע אותו מלעסוק בכיסופים שנכסף כל ימיו. אבל עצם הכיסופים שייכים בכל מי שעובד את השם.
מכיוון שכל עובד השם מלא בכיסופים הנפשיים האלה, בשלב מסויים אי אפשר לעמוד בזה והוא מבחינה נפשית ממש מוכרח למות על קידוש השם. זה כמו מי שאוהב אשה עד כלות נפשו, עד חולי, וכל הזמן רואה אותה לפניו, בשלב מסויים הוא יהיה מוכרח לגעת בה.
מי שחי מאוד את הצד הגופני של עצמו, יהיה מוכרח לגעת בה. מי שאצלו הצד הגופני חלש חסר דם וחום וחיות, יהיה מוכרח להתוודות בפניה על אהבתו, לומר לה מילות אהבה, ובזה יהיה די לו ויוכל להימנע מלגעת בה.
מי שהצד הגופני חי אצלו, ומתעצמים בו הכיסופים למסור את נפשו על קידוש השם, הדרך לממש את הכח הנפשי בלי להרוג את עצמו, היא לקחת בהמה ולדמות ולהרגיש שהבהמה זה אני, ולהעלות אותה קרבן. מדובר כאן בתגובה של הנפש הבהמית לכיסופים של מסירות הנפש, ולכן היא יכולה להזדהות עם בהמה שהיא כמוה. וגם הבהמה בעצמה נכספת לזה. מה שהבהמות בימינו לא רוצות להישחט למאכל זה בגלל שאנחנו לא עובדי השם. כשהיו עובדי השם הבהמות ביקשו להישחט למאכלם. בבא מציעא פד א:
"שֶׁפַּעַם אַחַת הוֹלִיכוּ עֵגֶל לִשְׁחִיטָה.
וְהָיָה רַבִּי יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִפְנֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל הַבַּבְלִים בְּצִפּוֹרִי,
בָּרַח הָעֵגֶל וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ תַּחַת כְּנַף בִּגְדּוֹ שֶׁל רַבִּי
וְגָעָה בִּבְכִיָּה, כְּמִי שֶׁאוֹמֵר: הַצִּילֵנִי!
אָמַר לוֹ רַבִּי: לֵךְ, לְכָךְ נוֹצַרְתָּ!
אָמְרוּ: הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְרַחֵם – יָבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִים."

משמע שהעגל הזה היה יוצא מהכלל. הוא היה צעיר ופחדן ולא עמד במדרגה הרוחנית של שאר הבהמות. לכן רבי לא ריחם עליו כי אמר לו שזו עבודתו וכמו כל שאר הבהמות עליו לעשות אותה בשמחה. והטענה היא שהיה עליו לרחם על העגל לפי נמיכות מדרגתו של העגל ולפי פחדו ולא לפי הדרישה הרוחנית ממנו.
לפי זה יתבאר טעם המורה נבוכים על הקרבנות לפי עמקו, שהם שייכים לצד הגופני של האדם. וע"ע רמב"ן ויקרא א' ט' שתוכן דבריו כמו שכתבתי שהאדם מדמה שהקרבן זה הוא עצמו, ויש בבזה דביקות עליונה, והקרבן שייך דווקא לשם הוי"ה. כי הכיסופין למסור נפש נובעים דווקא משם הוי"ה. ובזה הכפרה מהחטא שהוא הרגשה שיש לו מציאות משל עצמו חסרון בכיסופין למסור נפש. (כל קושיות הרמב"ן על המורה נבוכים הן כמו קושיות המורה נבוכים על אריסטו וקושיות אריסטו על אפלטון, שהן באות להעמיד את המעיין על הקושי כדי שימצא בעזרת הקושיא את המפתחות להבנה הפנימית שרצו להצניע. וכדי להרחיק את מי שלא בא בסוד הדברים כתבו כאילו יש כאן פירכות גדולות. ובמקום אחר הארכתי בזה).

.

.

קשה לאנשים  לעכל ולקבל שאנחנו לא מתפללים ולא עובדים את השם.

באמת רוב הראשונים אומרים שמעיקר העניין כל המצוות נוהגות רק בארץ ישראל. לא רק המצוות התלויות בארץ. והכוונה בזמן שבית המקדש קיים ויש השראת שכינה ועבודת השם. ומה שמקיימים את המצוות בימינו הוא רק משום הציבי לך ציונים. וכמו שכתב הרמב"ן ויקרא יח כה שהוא משום שלא יהיו חדשים עלינו כשיבנה בית המקדש.

(רשב"א תשובה קלד:
"שאלת מה שאמרו כל הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו א-לוה. תשובה – לפי שארץ ישראל נקראת נחלת ה'… והוא יתברך נקרא א-לוה הארץ, ומיוחדת לו לא לשרי מעלה… ועיקר מצוות התורה כולן בארץ הן עוד פי כמה מצוות אינן נהוגות כלל אלא בארץ כמו שאמרו במפורש הציבי לך ציונים".

רבנו בחיי דברים יא,יח:
"דרשו חז"ל אף לאחר שתגלו מן הארץ הוו מצוינין במצוות הניחו תפילין ועשו מזוזות… הכוונה בזה לומר כי אף על פי שאנו עושים המצוות בחו"ל והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדום חז"ל שאין עיקר עשיתן אלא בארץ הקדושה".)

 

בימינו אנשים לא רוצים לקבל את זה, לא בגלל שיש להם יסוד מהתורה שזה לא כך, אלא משום שהטבע האנושי לא אוהב לקבל דברים כאלה. לא אוהבים להיות במצב פסיבי של ציפיה לגאולה. לא רוצים להרגיש מגורשים נענשים נזופים ומורחקים ומחכים בהכנעה עד שיימחל לנו ונושב לארצנו ובית מקדשנו. אלא רוצים להרגיש שאנחנו חשובים ועושים וגואלים את עצמנו ובונים את חיינו ועתידנו בעצמנו, מקיימים מצוות ועובדים את הבורא, וכו'. לכן יש כל כך הרבה דרושים ווארטים וכל מיני פניני מליצה ורעיונות יפים סביב העניין של עבודה ותפילה וקרבנות כו'. כי את הפשט הפשוט, העיקר, לא רוצים לשמוע.