11 – על הסוד והכישוף של החומר

השאלה היתה על דברי אפלטון בטימיאוס:

2018-07-17 01_04_13-Window2018-07-17 01_04_43-Window

הדגשתי באדום את המקום שעליו השאלה. מה הפירוש של האפשרות שאפלטון מעלה שהדגם שהבורא התקין לפיו את הבריאה היה הדגם של מה שנתהווה ולא של מה שעוד תמיד בעינו, מה שהווה.

כל העניין שיש דגם שלפיו הבורא בורא את העולם, הוא משום שהחומר משתנה וכל הזמן מתהווה וכלה, וזה לא מציאות שלמה וגמורה שאפשר לקבל שהיא קיימת מכח עצמה.

אגב גם בבראשית רבה דיברו על בורא שבורא לפי דוגמה של דגם שהוא סדר אידיאי.

"התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה"

למשל אם אני רואה צל, אני יודע שיש גוף שמטיל את הצל והצל לא קיים מכח עצמו לבד. כך גם אם אני רואה בבואה של ירח על פני המים, אני יודע שזה אל צבעים של המים אלא יש כאן ירח אמיתי שמטיל את הבבואה. או אם יש אור אני יודע שיש נר או שמש שמקרין את האור. כי צל וקרני אור והשתקפות במים, אין להם מציאות גמורה, מציאותם מוכרחה משהו חיצוני לה שיעניק לה את מציאותה.

כל דבר חומרי אנחנו חושבים שמוכרח שתהיה סיבה לקיומו. אם אני מוצא תפוח על הדשא, ואומרים לי שהוא סתם ככה קיים כאן בלי סיבה, שהוא כאן מאז ומעולם, או התחדש להיות כאן מכח עצמו בלי שום סיבה חיצונית, לא אוכל לקבל זאת. אני מוכרח לחקור עד שאמצא שהוא היה על העץ והרוח הפילה אותו והעץ גדל מזרע וכו'.

את מציאות הבורא אני יכול לקבל שאין לה סיבה, אבל מציאות של תפוח מוכרח שתהיה לה סיבה. וזה כי מציאות של דבר חומרי היא מציאות לא גמורה, כמו של צל או בבואה, ומוכרח שיהיה משהו חיצוני שמעניק לה את מציאותה.

מכאן אפלטון מגיע לרעיון של בריאה לפי דוגמה. העולם החומרי אין לו קיום גמור, הוא עולם של התהוות וכליון תמידיים. הוא תחת הזמן שאוכל ומעדיר הכל כל רגע ורגע. הזמן מעביר ללא הרף את ההווה לכליון של העבר. לכן בהכרח יש משהו שקיומו גמור ומוחלט ואמיתי יותר, שהעולם החומרי הוא רק צל שלו, כמו בבואה על המים שלו. וזה העולם של הצורות הטהורות המופשטות, עולם האידיאות, או התורה של מעלה שהיא הסדר העליון של כל המציאות כמו שכותב המהר"ל. והעולם הנצחי המוחלט המופשט הוא הסיבה לקיומו של העולם החומרי. משם העולם החומרי יונק את מציאותו ללא הרף.

לכן וודאי ופשוט ומוכרח שהמודל של הבריאה, הדגם על פיו היא נבראה, הוא העולם הנצחי, הקיים, ולא העולם המתהווה המשתנה החומרי. בכלל אין שום הגיון לומר שהעולם החומרי נברא על פי הדגם של העולם החומרי. אם כך נאמר שהוא לא נברא לפי שום דגם אלא נברא ישר בפשטות כמו שהוא.

 

זו השאלה.

 

להלן מה שכתבתי על זה:

פעם למדתי אצל רב שהיה מאוד חכם, ואמר לי שקושיות טובות זה כמו מי שמעביר את הציפורן על סכין ומרגיש אם יש בה פגימה. כלומר לא להמציא כל מיני קושיות שלא נובעות מהנושא בעצמו, שמביא ממרחק לחמו ומקשה משם לכאן ומכאן לשם, או עוסק בפרטים טפלים. אלא נשאר רק בתוך עיקר העניין אבל מרגיש היטב את הסברא והסוגיא, ואם יש בה פגימה הוא שואל. אני מרגיש שהשאלות שלך הם כאלה והן מעניינות ומועילות.

 

שוב זה נושא מאוד רחב ועמוק, ארמוז רק מעט נקודות ובהמשך נלמד את זה לאט לאט.

הרמב"ן בראשית א א כותב על התחלת הבריאה:

ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן.

 

ודע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם.

והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תֹּהוּ", והמלה נגזרה מלשונם (קידושין מ ב): "בתוהא על הראשונות". מפני שאם בא אדם לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בֹּהוּ", והמלה מורכבת, כלומר "בּוֹ הוּא", כמלת "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ" (שמות יח יח), שמחוסר הו"ו והאל"ף, עֲשׂוֹ הוּא.

וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו לד יא): "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ", כי הוא הקו אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו ומה שיקוה לעשות, נגזר מן "קַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז יד), והאבנים הם צורות בבניין. וכן כתוב: "מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (ישעיהו מ יז), כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר. וכך אמרו בספר יצירה: "יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו".

ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר): אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו"? מאי משמע "היתה"? שכבר היתה תהו. ומאי "בֹהוּ"? אלא תהו היתה, ומאי "תֹהוּ"? דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבהו. ומאי "בֹהוּ"? דבר שיש בו ממש, דכתיב "בּוֹ הוּא".

ואמר "אֱלֹהִים", בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה "אל", שהוא כח, והיא מלה מורכבת, "אל הם", כאלו "אל" סמוך, "והם" ירמוז לכל שאר הכוחות; כלומר, כוח הכוחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה.

 

אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון, משמעותו, בתחילה "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", כי הוציא חומר שלהם מאין, "וְאֵת הָאָרֶץ", שהוציא החומר שלה מאין. "וְהָאָרֶץ" תכלול ארבע היסודות כולם, כמו "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (להלן ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהלים קמח ז), וזולתם רבים. והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.

 

ומלת "אֵת", כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן "אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" (ישעיהו כא יב). וכן אמרו רבותינו (ברשית רבה פרשה א): "אֵת הַשָּׁמַיִם", לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות; "וְאֵת הָאָרֶץ", לרבות האילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעל הגוף.

ואחר שאמר כי בתחילה – במאמר אחד ברא אלהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר, חומר אין בו ממש; והיתה "בֹהוּ", כי הלביש אותה צורה. ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת "הָאָרֶץ" תכלול ארבעת אלה. והאש נקראת "חֹשֶׁךְ", מפני שהאש היסודית חשוכה; ואלו היתה אדומה, היתה מאדימה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר יקרא "תְהוֹם", ולכן יקראו מי הים "תְּהֹמוֹת", כדכתיב (שמות טו ה): "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ"; "קָפְאוּ תְהֹמֹת" (שם ח); "תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי" (יונה ב ו). ויקרא קרקע הים "תְּהוֹם": "וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר" (תהלים קו ט); "מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר" (ישעיהו סג יג). והאוויר יקרא "רוּחַ".

 

 

 

וכבר נודע כי היסודות הארבעה – מקשה אחת, והעמוד שלה הוא עיגול הארץ. והמים מקיפין על הארץ, והאוויר מקיף על המים, והאש מקיף על האוויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה, והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותיכנס בחושך ותרחף על המים.

 

ויראה לי שהנקודה הזאת, בלובשה הצורה והיתה בהו, היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה" (יומא נד ב) שממנה נשתת העולם.

 

והנה שיעור הכתובים: בתחילה ברא אלהים מאין את השמים, וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו, ובהם חשך ומים ועפר, ורוח נושבת על המים. והנה הכל נברא ונעשה.

 

עד כאן לשון הרמב"ן.

 

.

הרמב"ן כותב שהחומר של השמים והחומר של הארץ נבראו מאין. וקשה הרי הם נבראו מהבורא.

הוא אומר שהחומר הראשון, ההיולי, הוא נקודה שאין בה ממש, שהיא אפיסה מוחלטת.

 

מצד שני בהמשך של טימיאוס כותב שהחומר הראשון הוא האם שמגדלת ומעניקה מציאות לדברים. גם ברמב"ן נראה כך.

 

בדרך אומרים שעניין הצמצום הוא מקבלת האר"י ז"ל, אבל זה כתוב ברמב"ן הזה. והוא מייחס את זה לאפלטון במה שהוא מדבר על ההיולי שהוא מושג אפלטוני. היולי פירושו ביוונית עץ. והוא נעשה מושג כללי לחומר גלם. ואחר כך נתייחד במיוחד לחומר הראשון. החומר הראשון הוא החומר שעדיין לא לבש שום צורה. הוא אחר כך לבש צורות ארבעת היסודות, אש רוח מים ועפר, כמו שמבואר גם ברמב"ן כאן בפירוש הפסוק והארץ היתה וכו'. (ועוד מפרשים כמו ספורנו רבינו בחיי, במורה נבוכים, ועוד).     

 

העניין הוא שמה שנברא הוא ההעדר בלבד. כי מציאות אמיתית גמורה יש רק לבורא ולא ייתכן שתהיה מציאות למשהו מחוץ לו כי אז אינו אחד פשוט ומוחלט ומושלם ויש זולתו.

 

אם סופר חושב על דמות ספרותית, בורא אותה במחשבתו, זה על ידי בריאת העדר. הרי אותה דמות היא חלק מהתודעה של הסופר. לכן היא יצירה שלו, היא מזוהה איתו. היא מבטאת אותו, את עצמות מהותו. מה שהיא חלק מהתודעה שלו, פירושו שהיא עשויה מהתודעה שלו כמו שפסל שיש עשוי משיש. כשהוא חשב על הדמות לא התחדש בו משהו שלא היה מקודם, שאם כן זה לא יהיה חלק מהותי מהכרתו. אלא הורחקו מחשבות אחרות והושארה רק המחשבה על אותה הדמות. כמו שאומן מרחיק חלקים של גוש השיש ומשאיר את השיש של הפסל.

 

יש שני סוגי העדר. יש העדר גמור, העדר סתם. זה דבר שאי אפשר כלל לחשוב עליו. פרמנידס אמר שאפשר לחשוב על מה שיש ולא על מה שאין. זה כמו שאי אפשר לחשוב על מה היה לפני הזמן (אנחנו חושבים שהיה אז זמן שבו אפילו זמן לא היה. או חושבים שלפני הזמן לא היה אפילו זמן. אבל כשאמרנו "לפני" כבר התייחסנו למה שהיה לפני הזמן כאל זמן. שלפני פירושו זמן. וכם אם אומרים שחלל היקום סופי, מה יש מחוץ לחלל. ושוב אנחנו בהכרח חושבים על מקום מסויים שנמצא מחוץ לחלל, והרי זה לא מקום וזה העדר גמור ואי אפשר כלל לחשוב עליו.

אמנם מה שאנו תופשים הוא העדר של משהו. חשוך כאן, חסר אור. קר כאן, חסר חום.

כשהאר"י ז"ל דיבר על סוד הצמצום הוא דיבר על כך שנברא חלל ריק, העדר.

 

ספר עץ חיים מהאר"י שער א' ענף ב':

" דע כי תחלת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אור א"ס ב"ה ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור א"ס וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת והוא ליקרא רחום וחנון וכיוצא ואם אין בעולם מי שיקבל רחמיו ממנו איך יקרא רחום וכן עד"ז שאר הכנויים הנה צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעי אל הסביבות והצדדים ונשאר חלל בנתיים. וזה היה צמצום א' של המאציל העליון וזה המקום חלל עגול בשוה מכל צדדין עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך עגול זה ואור א"ס מקיפו בשוה. והנה כאשר צמצם עצמו אז דרך צד א' מן החלל המשיך דרך קו א' ישר דק כעין צנור אור א' הנמשך מן הא"ס אל תוך החלל וממלא אותו אבל נשאר מקום פנוי בין האור שבתוך החלל ובין אור הא"ס המקיף את החלל שאל"כ יחזור הדבר לכמות שהיה ותחזור ותתחבר האור הזה שבתוך החלל עם הא"ס כבראשונה יחד וע"כ לא נתפשט ונמשך האור רחב אל תוך החלל רק דרך קו א' דק לבד ודרך קו הזה נמשך ויורד אור א"ס אל תוך החלל העגול שהוא הנאצל ועי"כ מתדבק המאציל בנאצל יחד. ולא עוד אלא אע"פ שכל האצילות עגול והא"ס מקיפו מכל צדדיו בשוה עכ"ז אותו המקום הנשאר דבוק בו ממש ונמשך ממנו ראש הקו הזה נק' ראש האצילות העליונה וכל מה שנמשך ונתפשט למטה נקרא תחתית האצילות ועי"כ נמצא שיש בחי' מעלה ומטה באצילות דאל"כ לא היה בחי' ראש ורגלים מעלה ומטה באצילות."

.

החלל הריק שנהיה מהצמצום הוא החומר הראשון, שהוא חלל ריק, העדר. כיוון שהחומר הראשון הוא רק העדר אמר עליו הרמב"ן שהוא אפיסה מוחלטת והוא אין, ומה שאמר שהכל נברא מהאין הכוונה מהחומר הראשון שנקרא אין.

.

זה העדר של משהו. זה העדר של מציאות הבורא. מה שאין שם זה מציאות הבורא.

למשל תינוק לא מרגיש חסרון של אשה. בחור גדול כבר מרגיש שחסרה לו אשה, ואע"פ שלא היתה לו אשה מעולם הוא כבר יודע מה זה טעם אשה, הוא כבר מכיר את הערבות והמתיקות והרוך. כי ההעדר שלה מצייר לו את טעמה. אם הוא הכיר את רחל ואהב אותה אז הוא מרגיש את חסרונה של רחל המסויימת ולא של סתם אשה. בכל מקרה אין כאן אשה. אצל תינוק זה העדר גמור, אין לו יכולת כלל לתפוש מהי אשה במובן של בת זוג. אצל בחור גדול זה העדר של משהו. ההעדר חי איתו, נמצא איתו, ההעדר מצייר את האשה כמו שמגזרת נייר מציירת משהו על ידי גזירת חור בנייר בצורת אותו משהו. כמו שצל מצייר את הגוף על ידי שיש העדר אור בצל. מי שחי עם אשה והיא נפטרה, יכול לחיות איתה אחר כך. הוא חי עם זכרונה, עם הגעגועים אליה, עם הכאב על כך שאינה כאן. הוא יכול ללכת לקבר ולשוחח איתה. יש לו אשה של העדר.

אם תינוק נפטר, כשאמא שלו רואה את הנעליים הקטנות שלו היא יכולה לפרוץ בבכי כאילו היא רואה אותו. הנעליים הן העדר, יש בהן חסרון של הרגל בתוכן. ההעדר מביא לכאן את מציאותו של הדבר.

בראשית הבורא ברא העדר, צמצום, והצמצום הזה מנכיח אותו, הוא העדר שלו שמצייר אותו. אפשר לחיות עם ההעדר הזה את קרבת הבורא, כמו שאלמן יכול לחיות את אהבת אשתו וקרבתה בגעגועיו אליה ותחושת חסרונה. ההעדר מצייר את הבורא כמו שהעדר אשה מצייר את האשה.

 

.

כל זה הוא עולם הצורות. הן כטולן אופםנים של העדר שמעיד על הבורא בדרכים שונות. כמו שמחשבות מעידות על מי שחשב אותן. שמחשבות הן אופנים של העדר, כי כל מחשבה היא כוליות ההכרה פחות חלקים מההכרה שמשאירים את אותה מחשבה נפרדת, כמו שאומן חוקק בשיש את הפסל.

 

ספר יצירה:

בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור

..

(ט) שתים רוח מרוח, חקק וחצב בה עשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות, וחקק וחצב בהן ארבע רוחות מזרח ומערב צפון ודרום, ורוח בכל אחת מהן:

 

(י) שלש מים מרוח חקק וחצב בהן תהו ובהו רפש וטיט, חקקן כמין ערוגה, הציבן כמין חומה, סבבן כמין מעזיבה ויצק מים עליהן ונעשו עפר (נ"א אפר) שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ. ואית דמסיימי, תהו זה קו ירוק שמקיף את העולם, בוהו אלו אבנים מפולמות שממנו המים יוצאים שנאמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו):

 

(יא) ארבע אש ממים חקק וחצב בהן כסא הכבוד ואופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכל צבא מרום. ומשלשתן יסד מעונו שנאמר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט (ואית דמסיימי הכי – ולא מאשו הגדולה שלא ישוו לאש אוכלה אש):

 

עד כאן לשון ספר יצירה.

 

הוא מדבר על חקק וחצב. כלומר כמו שאומן מגלף בשיש. זהו ציור על ידי העדר. החסרה של השלמות ועל ידי ההחסרה נעשות צורות בדרך חקיקה, שהיא החסרה של האבן.

.

כאמור כל זה מדובר על האידיאות, הצורות. זהו סיפור הבריאה הראשון, בפרק א' של בראשית, והסיפור הראשון בטימיאוס, שמדבר על בריאת הצורות.

באידיאות יש משהו עצוב. הן געגוע, חסרון, זיו, הוד, לא האור עצמו אלא הקרנה עקיפה שלו. הן מופשטות. אי אפשר לגעת. אין חום. זה כמו תמונה מושלמת של האהובה, כמו מכתב ממנה, אפשר להכיר את נפשה ורוחה, אבל בלי אפשרות לחבק ולנשק ולהתחמם במגע.

.

.

החומר יש בו כח פלא. הוא מחייה מתים. הוא גורם להעדר להיתפש כנמצא. למשל אם אדם אשתו נפטרה, הוא מתגעגע וזוכר ומרגיש וחי את מציאותה לידו ממש, מדבר איתה, רואה אותה בזכרונו ודמיונו, כמעט חש בהבל נשימתה. אבל לא ממש, כי היא מתה. החומר הופך את המתה הזו לשדה שאפשר לגעת בה ולשכוח שהיא מתה.

 

בבראשית רבה כב ז כתוב שלפני חוה היתה חוה הראשונה שמתה ואחריה נבראה חוה שאנו מבני בניה.  

בעירובין יח ב כתוב שאדם הראשון היה מוליד רוחין ושדין ולילין.

 

ובזוהר:

אדם הראשון מאה ושלשים שנה שימש ברוחות נקבות הנ"ל, עד שבאה נעמה, שמחמת יפיה זנו בני האלהים אחריה, שהם עזא ועזאל… (בראשית קב, ועיין שם עוד)

 

ולילית לא היתה עזר כנגדו, כמו שכתוב ולאדם לא מצא עזר כנגדו, כלומר שהיתה קליפה רעה ולא היה סומך עליה, והיתה עמו עד אותה שעה שכתוב, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, כי אז הוסרה ממנו. תא חזי, אדם אחרון כל הנבראים היה, לכן היה צריך לבא לעולם אדם שלם, לפיכך הוסרה ממנו לילית וניתנה לו חוה תחתיה. (שם תיז)

.

ובזוהר חדש בראשית כח עמוד ב:

רבי יהושע אמר, חוה הראשונה הייתה ולקחה ממנו, והיא המזקת את הבריות, הה"ד ויקח אחת מצלעותיו זו היא הראשונה שנלקחה ממנו על שהיא רוח מזקת, ויסגור בשר תחתנה שהקים אחרת במקומה, רבא אמר זו היתה בשר והאחרת לא הייתה בשר ומאי הוות אמר רבי יצחק זוהמא דארעא ושמריה"

 

ובאלפא ביתא דבן סירא:

"כשברא הקדוש ברוך-הוא אדם הראשון יחיד, אמר לא טוב היות האדם לבדו, ברא לו אישה מן האדמה כמוהו וקראה לילית. מיד התחילו מתגרים זה בזה. אמרה היא: 'איני שוכבת למטה', והוא אומר: 'איני שוכב למטה אלא למעלה שאת ראויה למטה ואני למעלה'. אמרה לו: 'שנינו שווים לפי ששנינו מאדמה', ולא היו שומעים זה לזה".

.

.

האשה היא החומר. החומר עניינו שהוא משווה להעדר תפישה של מציאות, של יש.

החומר הראשון הוא לא "חומרי". אין לו שום צורה, שום מאפיין. כלומר אין לו שום איכות, הוא לא תופש שום מקום ולא נמצא תחת שום זמן. אין לו מסה, לא משקל ולא קשיות או רכות ולא מידות ולא שום דבר כזה.

העצם באופן מובחן מכל הקטגוריות ,כל המאפיינים, גם הוא כך. אין בו את כל הדברים האלה. אבל יש בו מציאות. הוא הוא המציאות שמוענקת לגוף ממקור המציאות, הבורא. החומר אין בו את כל המאפיינים אבל גם מציאות אין בו. הוא קרוב להיות לא קיים וכמעט שאינו נתפש אלא על ידי השגה מוזרה כמו בחלום. כמו שכותב בטימיאוס שאעתיק בסמוך.

החומר הוא כישוף. הוא כישוף שגורם לראות בהעדר כאילו הוא מציאות. מה שחי מכח כישוף הוא שד. לילית.

יש צורות חומריות שהן צורות של התפשטות תלת מימדית בחלל, מידות אורך רוחב וגובה, מסה, קשיות, משקל, עכירות, איכויות, וכו'. דברים שמספרים סיפור כאילו יש כאן משהו שקיים ממש, בקיום קונקרטי, ממשי, עצמאי, גמור, חזק. קים ממש מחוץ לבורא. קיום של כפירה. קיום אפל ומת של יצורי כישוף, שמשקרים כאילו הם קיימים ובאמת הם רק מוות מהלך.

 

.

.

 

 

כשטימיאוס מתחיל מחדש את סיפור הבריאה בעמ' 48 (כמו שעושה המקרא בבראשית פרק ב') הוא כותב שהפעם ידובר גם בחומר:

This new beginning of our discussion of the universe requires a fuller division than the former; for then we made two classes, now a third must be revealed. The two sufficed for the former discussion: one, which we assumed, was a pattern intelligible and always the same; and the second was only the imitation of the pattern, generated and visible. There is also a third kind which we did not distinguish at the time, conceiving that the two would be enough. But now the argument seems to require that we should set forth in words another kind, which is difficult of explanation and dimly seen. What nature are we to attribute to this new kind of being? We reply, that it is the receptacle, and in a manner the nurse, of all generation.

For the present we have only to conceive of three natures: first, that which is in process of generation; secondly, that in which the generation takes place; and thirdly, that of which the thing generated is a resemblance. And we may liken the receiving principle to a mother, and the source or spring to a father, and the intermediate nature to a child;

Wherefore, the mother and receptacle of all created and visible and in any way sensible things, is not to be termed earth, or air, or fire, or water, or any of their compounds or any of the elements from which these are derived, but is an invisible and formless being which receives all things and in some mysterious way partakes of the intelligible, and is most incomprehensible. In saying this we shall not be far wrong ; as far, however, as we can attain to a knowledge of her from the previous considerations, we may truly say that fire is that part of her nature which from time to time is inflamed, and water that which is moistened, and that the mother substance becomes earth and air, in so far as she receives the impressions of them.

Thus I state my view : — If mind and true opinion are two distinct classes, then I say that there certainly are these self-existent ideas unperceived by sense, and apprehended only by the mind ; if, however, as some say, true opinion differs in no respect from mind, then everything that we perceive through the body is to be regarded as most real and certain. But we must affirm that to be distinct, for they have a distinct origin and are of a different nature ; the one is implanted in us by instruction, the other by persuasion ; the one is always accompanied by true reason, the other is without reason ; the one cannot be overcome by persuasion, but the other can : and lastly, every man may be said to share in true opinion, but mind is the attribute of the gods and of very few men. Wherefore also we must acknowledge that there is one kind of being which is always the same, uncreated and indestructible, never receiving anything into itself from without, nor itself going out to any other, but invisible and imperceptible by any sense, and of which the contemplation is granted to intelligence only. And there is another nature of the same name with it, and like to it, perceived by sense, created, always in motion, becoming in place and again vanishing out of place, which is apprehended by opinion and sense. And there is a third nature, which is space, and is eternal, and admits not of destruction and provides a home for all created things, and is apprehended without the help of sense, by a kind of spurious reason, and is hardly real ; which we beholding as in a dream, say of all existence that it must of necessity be in some place and occupy a space, but that what is neither in heaven nor in earth has no existence. Of these and other things of the same kind, relating to the true and waking reality of nature, we have only this dreamlike sense, and we are unable to cast off sleep and determine the truth about them. For an image, since the reality, after which it is modelled, does not belong to it, and it exists ever as the fleeting shadow of some other, must be inferred to be in another [i.e. in space ], grasping existence in some way or other, or it could not be at all. But true and exact reason, vindicating the nature of true being, maintains that while two things [i.e. the image and space] are different they cannot exist one of them in the other and so be one and also two at the same time.

 

.

את המשפט:

by a kind of spurious reason

ליבס מתרגם "על ידי שיקול דעת שאינו כשר מלידה"

 

בתרגום של Lamb כתב:

and a third Kind is ever-existing Place, [52b] which admits not of destruction, and provides room for all things that have birth, itself being apprehensible by a kind of bastard reasoning by the aid of non-sensation, barely an object of belief; for when we regard this we dimly dream and affirm that it is somehow necessary that all that exists should exist in some spot and occupying some place, and that that which is neither on earth nor anywhere in the Heaven is nothing. So because of all these and other kindred notions, we are unable also on waking up to distinguish clearly the unsleeping and truly subsisting substance, owing to our dreamy condition, [52c] or to state the truth—how that it belongs to a copy—seeing that it has not for its own even that substance for which it came into being, but fleets ever as a phantom of something else—to come into existence in some other thing, clinging to existence as best it may, on pain of being nothing at all; whereas to the aid of the really existent there comes the accurately true argument, that so long as one thing is one thing, and another something different, neither of the two will ever come to exist in the other so that the same thing becomes simultaneously [52d] both one and two.

 

התרגום העברי:

2018-07-17 01_25_51-Window

.

 

2018-07-17 01_26_27-Window

 

.

 

2018-07-17 01_27_24-Window2018-07-17 01_27_42-Window

 

.

Lamb הוא תרגום עם דיוק מדעי. ג'ווט מתרגם לפי הבנתו (ואמנם הוא מבין יותר מאחרים ולפעמים קולע לאמת יותר מתרגום מדעי שמתרגם לפעמים כמו התרגום האוטומטי של גוגל), וליבס באמצע.

אין הבנה למה התפישה של החומר היא תפישה מסוג של "ממזר". לכן ג'ווט וליבס ריככו את זה.

היא תפישה לא כשרה, בגדר ממזר, כיוון שזה שקר. זו כפירה. הרי אין מציאות מחוץ לבורא.  

 

.

.

 

 

מי שמת משיאים את אשתו ויורשיו יורדים לנכסיו ואחרי י"ב חודש הוא נשכח מלב ואיננו. אמנם מצד שני דווקא אחרי מותו הוא קיים יותר. גדולים צדיקים במיתתם יורת מבחייהם, ובמיתתם נקראים חיים. כי אז ההשגה שלמה יותר, וההשגה היא היא האדם, שצורת האדם ומהותו היא השכל, והוא צלם אלוהים שבו.  

יש כאן מבט כפול. המבט של החומר גורם לראות שדווקא מה שבחומר קיים יותר. ההעדר הוא צל, בבואה, והחומר גורם לצל להיות יותר קיים מהגוף שהטיל אותו. קיום כמציאות של צל זה שד. צל שמקבל מציאות משלו.

 

.

כשאפלטון מדבר על מה הסתכל הבורא כשברא, לפי איזו דוגמה הוא ברא, הוא לא מדבר מצד הבורא. הבורא יודע איך לברוא ולא צריך להסתכל על שום דוגמה כדי לדעת איך לברוא.

 

השאלה היא עלינו. מה אנחנו רואים בבריאה, לפי איזו דוגמה היא נבראה.

 

אם אני מבין שהצמצום, ההעדר, החומר הראשון,  הוא העדר של משהו, והמשהו הזה הוא מה שנעדר מהחלל הריק של הצמצום, כלומר הבורא, אם כן ההעדר מצייר לי את הבורא. כך כל הביראה נתפשת כבבואה של משהו אחר. כמו שאם רואים דמות ירח משתקפת על מי האגם, ולא יכולים להרים עין לשמים, יודעים שיש שמים ויש ירח. כך ההעדר הוא הבבואה שבמים, והוא מצייר את המציאות האמיתית.

כשמדובר שהבורא העתיק את הציור שלו מהצורות הנצחיות הקיימות, מהמציאות האמיתית, הכוונה האי שהוא עשה ציור כזה שכשמסתכלים בציור רואים בו את ההשתקפות של הצורות האמיתיות. הנושא הוא מה הציור מראה. לא על מה הבורא עצמו הסתכל אלא מה הבורא הכניס בציור שלו שרואים מתוך הציור מה הדוגמה שלפיה הציור הזה נעשה.

 

אפשר להסתכל על החומר ולראות שזה רק העדר של משהו שבאמת נמצא, וככזה הוא בבואה של אותו משהו שבאמת נמצא, משקף אותו ואת נצחיותו ויופיו ואמיתתו.

 

נאמר בגמרא במסכת בבא בתרא דף י' עמוד ב':

"יוסף בריה דרבי יהושע חלש [חלה] אינגיד [מת].

[אחר כך קם מן המתים] אמר ליה אבוה [אמר לו אביו] מאי חזית [מה ראית. בעולם העליון]?

אמר ליה [אמר לו] עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. [רש"י: עליונים למטה. אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה. ותחתונים למעלה. ראיתי עניים שהם בינינו שפלים שם ראיתים חשובים].

אמר ליה [רבי יהושע לבנו] עולם ברור ראית.

ואנן היכי חזיתינן [רבי יהושע שאל את בנו, אנחנו תלמידי חכמים כיצד ראית אותנו?]

אמר ליה כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם [כמו שאנו חשובים ונכבדים כאן כך אנו חשובים ונכבדים שם]".

(בתלמוד מוסבר ומאמרים כתבתי על זה במאמר "עולם הפוך ראיתי")

 

אילן הספירות לפי הקבלה הוא הפוך, שורשיו למעלה וענפיו למטה.

 

זה ההיפוך של החומר, שמראה את ההעדר כנמצא. הופך את התמונה. כמו תמונת ראי. מי שעשיר וחזק ומכובד וגאה לפי המבט של עולם החומר הוא יותר נמצא, ולפי המבט האמיתי הוא פחות נמצא.

 

מה שאפלטון אומר שהבורא השתמש במציאות הנצחית הקיימת כמודל לציור של הבריאה שהיא מתהווה ולא קיימת, הכוונה שיש היפוך בין המודל לציור.

הציור שאפלטון מדבר עליו הוא לממש בחומר את האידיאות. בסיפור הראשון של הבריאה, בקטע של טימאוס שאנו עוסקים בו שהוא הסיפור הראשון, גם מדברים על מימוש בחומר של האידיאות. רק מתעלמים מהחומר כשלעצמו, מהו בפני עצמו.את זה מניחים לסיפור השני.

 

הציור של האידיאות בחומר, אם הוא נעשה לפי המודל של מה שקיים ונצחי, הכוונה שכשמסתכלים בחומר ההסתכלות המאירה ונותנת המשמעות, זו שהבורא התכוון אליה, ושמי שמסתכל עליה מוצא את הפשר ואת ההבנה, היא הסתכלות שיש בה היפוך. מה שהחומר מראה כמצוי הוא העדר, וזה העדר שהוא בבואה של מציאות אמיתית נצחית.

 

יש אפשרות לברוא את החומר כציור שאין בו היפוך. כלומר מה שהחומר מראה כאילו הוא מצוי הוא לא ציור בדרך חקיקה, ציור על ידי העדר, אלא ציור בדרך של יצירת יש. כמו מי שמעצב צורה בחימר, לא כמו מי שחוקק באבן. מי שחוקק מצייר על ידי העדר, שמחסיר אבן ומזה נהיה הצורה. מי שמעצב בחומר, יוצר את הדבר עצמו.

החומר בכל מקרה יהיה השתקפות של משהו אחר. כיוון שהוא תמיד משתנה ותמיד רק מתהווה ולא מגיע למציאות עומדת. גם אם הדוגמה, המודל, של הבריאה יהיה מה שמתהווה עדיין החומר יהיה רק בבואה של משהו אחר. כי הרי הוא לא יכול להיות המציאות עצמה, שהרי הוא כל הזמן משתנה ונע וכלה. אבל יש אפשרות שהמשהו האחר הזה יהיה תפישה של מציאות של דברים שנמצאים בעצמם לא כהעדר של משהו מהופך להם.

זו התפישה של האלילות וגם התפישה שלנו. למשל אם אני רואה אבן, האבן שאני רואה עשויה מחומר ולכן נשחקת וכלה כל הזמן. גם אם היא כלה לאט לאט, מי שחושב ולא רק מסתכל עם החוש, מבין שגם האבן כלה. לכן בהכרח היא משהו שמשקף אידיאה שלא נשחקת וקיימת לנצח. אבל אפשר לחשוב שהאידיאה הזו היא מציאות חיובית. היא סוף מדרגות המציאות. אין משהו יותר קיים ממנה. היא עצמה לא בבואה של שום דבר אחר אלא היא המציאות המוחלטת במדרגה המוחלטת השלמה והגבוהה ביותר. והיא לא אחת, יש גם אידיאה מוחלטת של עץ והר וים ורוח ושמש וירח וכו' וכו'.

זו תפישת האלילות שהנביאים כל כך צועקים נגדה. עיניים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו וכו'. והעם ראה שיש להם עינים ואוזנים כי הם המציאות הגמורה. העבודה זרה היא האידיאה של האבן והעץ.

 

כשאפלטון כותב כאן שיש צד לומר שהדוגמה היא מה שמתהווה. הוא לא מתכוון כפשוטו. ראשית אין לזה שום הבנה ושום פשר. הרי אם מה שמתהווה יכול להיות קיים בלי דוגמה של משהו נצחי, אם כן לא צריך כלל לורמ שהעולם הוא צירו לפי דוגמה כלשהי. אלא הוא נברא כך בלי להיות שום ציור של שום דבר. אלא ממה שהוא אומר שיש כאן ציור לפי דוגמה, הרי מבואר שעדיין אנו לפי ההסתכלות שמה שמתהווה ומשתנה ונע וחומרי לא יכול להיות תחילת הקיום ומוכרח לקבל קיום ממשהו שיש לו קיום של ממש, נצחי. מוכרח באופן מסויים (או מוכרח מכח חיצוני לו, ab alio, או מוכרח מכח עצמו).     

רק אפלטון לא יכול לומר שלפי הצד הזה הדוגמה היא מה שהוא נצחי וקיים באמת. כי ההסתכלות שיש אידיאה של אבן שהיא מוחלטת ונצחית וקיימת כמדרגה ראשונה של הקיום ולא כבבואה של משהו עליון יותר, היא שקר. ואי אפשר לקרוא לזה המודל הנצחי האמיתי. לכן למודל באופן המכוער הרע הוא לא קורא מה שהווה אלא מה שמתהווה, לומר שאינו באמת נצחי ואינו באמת משקף את הבורא האמיתי. אבל הוא נתפש כנצחי כיוון שהמציאות החומרית בהכרח מעידה שהיא משקפת משהו נצחי. העדות הזו יכולה להיות על משהו שהוא הבורא האחד העליון, ויכולה להיות עדות על העולם החומרי כמו שהוא, רק כאילו יש מקום שבו הוא נצחי וגמור ומוחלט.

השקר של החומר שיש מציאות למה שרק מתהווה ולא הווה, יכול להתעצם ולהתחזק ולשקר יותר ולספר שקר כאילו אותו עולם של חומר, הוא הוא עולם האמת ועד כדי כך שאותו עולם חומר כמו שהוא, הוא קיים כמו שהוא גם ברובד נצחי, שהעולם שאנו רואים הוא בבואה שלו מדוייקת אחד לאחד כמו שהוא בלי היפוך. כלומר מי שעשיר וגאה וחזק בעולם הזה יהיה כך גם בעולם הבא, בעולם האמת.

לכן כשקברו את פרעה הכניסו לקבר רכוש ועבדים, שישאר במעמדו גם שם.

והרי כך אנו חיים. אנחנו רוצים למות עשירים. אנחנו לא מוכנים לבזבז לפני המוות את הרכוש עד הפרוטה האחרונה כמו שמסופר בגיטין מ"ז א' על ריש לקיש. אנחנו מכבדים עשירים, מכבדים חזקים וגאים ומפורסמים, את מי שלמעלה. ביל גייטס או סטיב ג'ובס או הכדורגלן מסי או שחקנים הוליוודיים מפורסמים וכו' וכו'. רוצים להיות כמוהם, רואים בזה ערך. בזים לענוותנים. גם כבני תורה אנחנו מכבדים את העילויים והמוכשרים, את השמות הגדולים. את הגאונים המפורסמים. את מי שלמעלה. את מי שהוא somebody, ולא את מי שהוא nobody.   

ואנחנו מייחסים לזה נצחיות. מליונרים וסלבריטאים וכוכבים וגאונים מתחלפים כאנשים פרטיים, אבל האידיאה הזו נצחית, מישהו אחר נכנס לאותן נעליים וממלא את המקום ומחזיק את נצחיות האידיאה. "פרעה" היה השם של כל מלכי מצרים. כל מי שמלך קראו לו פרעה, כי תפשו את זה כמו אידיאה נצחית. אז היום שואלים מי יהיה ה"סטיב ג'ובס" הבא. מי תהיה ג'וליה רוברטס הבאה, מי יהיה האלביס או הביטלס הבא וכו'. מדונה באה במקום מרילין מונרו, ואחריה באה מישהי אחרת וכו'. לא תמיד זה הנוסח, אבל מסתתרת כאן תפישה שהדברים האלה יש להם נצחיות, הם אידיאה. בני אדם פרטיים ממלאים את האידיאה לפי התור. לא באמת חושבים על "נצחיות", המושג "נצחיות" קדוש ומוחלט מדי. אבל חושבים על משהו שנמשך לאורך הרבה זמן, שיימשך גם אחרי שנמות, שהוא חלק מהמציאות הלא-חולפת. שזה לא תלוי באורך חייו של אדם פרטי אחד מסויים.

 

זו הסתכלות על העולם שרואה שהקיום החומרי הוא כליון והוא בהכרח משקף אידיאה. אבל האידיאה היא אותו דבר כמו הקיום החומרי, רק מתמשכת יותר. לכן זה נחשב שהמודל של הבריאה הוא מה שמתהווה, כי המודל ומה שמתממש בחומר הם אותו הדבר עצמו. זה לא אספקלריא למשהו אחר לגמרי מחומר, הפוך ממנו.

הצמצום, ההעדר, מצד הקדושה והטוב והיופי אמור להיות בבואה למי שנעדר שהוא הבורא עצמו. ובזה יש היפוך כי הבבואה היא העדר והבורא הוא מציאות. החומר מעיד על עצמו שהוא קיים, והשתקפות הבורא בו היא על ידי הגילוי שהוא באמת רק העדר ולא מציאות. העדות היא על ידי ההיפוך. מי שיודע להסתכל הפוך רואה את העדות האמיתית.

זה כמו שהגעגועים לאשתו שנפטרה הם בבואה לאשתו החיה, החמה והמרגישה החיה באמת. אם הוא ראוה את ההיפוך הוא יודע שמי שקיים כגעגועים זה ההיפך מאשתו האמיתית. כי האמיתית חיה וזו של הגעוגעים לא באמת חיה.

אבל אם הגעגועים מקבלים מציאות בלי היפוך, אז הגעגועים בפני עצמם, כמו שהם, הם מציאות של אשה שרק זוכרים אותה אבל לא נוגעים בה. רק מדברים איתה והיא לא עונה. אין לה צל. נגיעתה לא מזיזה דברים. אם האשה הזו תקבל מציאות בלי היפוך, כמו שהיא אחד לאחד, בדיוק, אז יהיה כאן זומבי, מת מהלך, רוח רפאים, שד.

זה הדיבור שעבודה זרה זה זבחי מתים, זה מטמא כמו מת, שאין בה חיים. והאל האמת הוא להיפך, הוא אלהים חיים בכל קראנו אליו.

בהתחלה החומר נברא על דרך זו, שאם מסתכלים בו רואים שהוא משקף אידיאה נצחית שהיא כמו החומר עצמו, לא משהו מהופך, אלא רואים שהצל וההעדר הם הם המציאות כמו שהם, לא כהעדר של משהו שהוא הבורא שצימצם את עצמו, אלא הם משקפים מציאות נצחית ומוחלטת של העדר שהוא הוא המציאות עצמה ואין בלתה. מציאות של כישוף שקיימת מחוץ לבורא בקיום גמור שאין לו היתכנות אלא מכח יכולת הכישוף של החומר.  זו חוה הראשונה שמתה, שהיא לילית. ומזה נעשה עסק לאדם הראשון לשמש שדים ולהוליד שדים. שזה לכאורה תמוה עד מאוד הפלא ופלא מה ראו חז"ל לומר דברים מוזרים ותמוהים כאלה על אדם הראשון.

וזה הרמז של אפלטון כאן שיש צד לומר שהדוגמה על פיה נברא העולם היא לא המציאות הגמורה של הבורא עצמו אלא מציאות של העדר, שהוא קורא לה מה שמתהווה למרות שהכישוף גורם לראות אותה כהוויה נצחית גמורה.

 

זה הסטרא אחרא שהוא כמו קוף לפני בן אדם כלומר תמונת ראי. היפוך של ההיפוך. וכאמור כל התפישה שלנו בימינו על כל דבר היא על דרך זו. אפשר להאריך להתבונן על כל נושא בחיינו ולראות איך אנחנו תופשים על דרך זו.  

.

.

עיין עוד תוספת ביאור והעמקה בעניין זה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54 הערות על המטאפיזיקה ספר אפסילון, בפרק ב' שם, במאמר בעניין המקרה.

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 11, 11 - על הסוד והכישוף של החומר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s