10 – על מהות ומקור המוסר, והיחס בין דת למוסר

קראתי כעת מאמר של המשורר והפילוסוף טרוי ג'ולימור. הוא מנסח יפה דברים שחשבתי בנוגע למקור המוסר וליחס בין דת ומוסר, וכתבתי לגביהם ברשימות קודמות (למשל כאן וכאן ועוד הרבה), וניסחתי פחות בהיר ויפה ממנו. לכן רציתי להעתיק את דבריו כאן.

אני מעתיק רק קטעים. המאמר המתורגם בשלמותו נמצא באתר אלכסון כאן. המקור באנגלית נמצא כאן.

זה לשונו:


"לפני כשנתיים, רעיון האלוהים עלה במקרה, בקורס שאני מלמד על תיאוריות עכשוויות של מוסר.  בדרך כלל אני מנסה לא לחשוף את אמונותיי וערכיי בשלב מוקדם מדי של הסמסטר, אבל משום שזה קרה בשלב מתקדם בקורס, הרגשתי שאני מסוגל לדבר עם הסטודנטים בגלוי על העובדה שאני נעדר אמונה דתית. לעולם לא אשכח את המבט הנחרד על פניו של אחד התלמידים. "אבל פרופסור ג'ולימור", הוא גמגם, "איך אתה יכול לא להאמין באלוהים? אתה הרי מלמד מוסר!"

לא הייתי אמור להיות מופתע מן התגובה הזו. אבל אני תמיד מופתע. חלפו 12 שבועות מראשית הקורס שעסק במגוון גדול של תיאוריות מוסריות עכשוויות, אבל זה לא שינה דבר. אחרי עשרים שנה של מגורים בארצות הברית (נולדתי בקנדה), אני עדיין נוטה לשכוח כמה אנשים כאן מניחים, כאילו מדובר בהיגיון פשוט, שעצם הרעיון של "מוסר חילוני" הוא תועבה, סתירה, או שתיהן גם יחד.

אני לא רוצה לרמוז כי הגישה הזו נפוצה רק בארה"ב. היא פשוט בולטת שם יותר. על פי סקרים ומחקרים, מרבית האמריקנים אינם בוטחים באתאיסטים ואומרים כי לא יצביעו למועמד לנשיאות שאינו מאמין באלוהים. "דת" ו"תיאולוגיה" עדיין מוזכרות בתקשורת האמריקנית כאילו הן ההיבטים היחידים של הקיום האנושי העוסקים בעניינים בעלי ערך. אנשים כאן נוהגים לומר: "אנחנו צריכים שהמדע יאמר לנו מהם הדברים. אנחנו צריכים דת כדי שתאמר לנו איך הדברים צריכים להיות". ביליתי את הקריירה שלי בחקר האופן שבו דברים "צריכים להיות", בלי להסתמך על מסורת אמוּנית או דתית כלשהי. אין פלא שתפישות כאלה מתסכלות אותי.

יותר מזה, הן מדהימות אותי. יתכן כי בעיני אדם שגדל במסורת דתית נראה טבעי להניח את עמדותיו המוסריות האישיות בתוך מסגרת האמונה. אבל אני מפקפק באפשרות של דת לספק ידע אמיתי כלשהו – ואני לא יכול שלא להבחין במידת אי ההסכמה ובהבדלים שקיימים עדיין, ולעתים באים לידי ביטוי באורח אלים, בין מאמינים בדתות שונות. בסך הכול, אני חושב שלא סביר להניח שאנו יכולים – ובוודאי שאיננו מוכרחים – לפנות אל הדת אם אנו רוצים לדעת כיצד לחיות. העובדה שמחויבויות מוסריות, בחייהם של חלק מהאנשים, מוצאות מקום טבעי בהקשר של דת, אינה מרמזת כי מחויבויות כאלה יכולות לנבוע או להיות מונעות מדת בלבד, וגם לא שהיקום מסוגל להכיל מוסר רק אם יש בו אל.

ולא זאת בלבד אלא שכשטיעונים ממשיים (ולא סתם 'היגיון פשוט') מועלים כנגד האפשרות של מוסר חילוני, הם נוטים להיות בלתי משכנעים ביותר. טיעון נפוץ אחד הוא כי אם אין אלוהים, עמדות מוסריות הן רק דעות סובייקטיביות ולא יותר: אלוהים נדרש כדי להפוך את המוסר לאובייקטיבי. טיעון נוסף הוא כי הסמכות האלוהית נדרשת כדי לתת למוסר כוח מניע: ללא איום בשכר ועונש התלוי מעל ראשיהם, בני אדם בוודאי ירצחו, יאנסו, ישדדו וייכנעו בכל דרך אחרת לטבעם, שהוא במהותו חוטא.

 

אף אחד מטיעונים אלה אינו משכנע. בואו נבחן את השני: הטיעון האומר כי בהיעדר אל המעניש התנהגות רעה, אנשים יתפרעו, ישדדו, יאנסו וירצחו. קל מאוד לסתור טענה זו. אחרי הכול, ישנם אנשים רבים בעולם שאינם מאמינים באלוהים אבל אינם מתנהגים כסוציופתים. כמובן, ניתן להשיב ולומר כי אתאיסטים כאלה הם אנשים מבולבלים: אם אינם מאמינים בענישה אלוהית, הם אמורים להתנהג כמו סוציופתים, בין אם הם מבינים זאת או לא. אבל זו טענה שאינה נדיבה וגם אינה מדויקת. הסיבה להתנהגותם אינה טעות לוגית אלא האמונה – שאותה הם חולקים כמעט על כל מי שאינו סוציופת, ובכלל זה מאמינים דתיים – שישנו שפע של סיבות טובות לעשיית מעשים שאינם מיועדים לשרת את צרכיהם בלבד.

הטיעון הראשון – שלפיו בהיעדר אל, דעות מוסריות יהיו סובייקטיביות לגמרי – לקוי גם הוא. התשובה הקלאסית לטיעון זה ידועה בשם "דילמת אותיפרון" על שמו של הדיאלוג הסוקרטי שבו אפלטון הציג לראשונה את הטיעון. נניח – כפי שאני משער שכולנו חושבים – שהריגת אדם חף משפע מתוך גחמה אינה נכונה מוסרית. משום שמדובר במעשה לא ראוי, אלוהים, אם הוא קיים, בוודאי מסתייג ממנו. ובכן, האם המעשה שגוי בגלל שאלוהים מסתייג ממנו, או האם הוא מסתייג ממנו כי זהו מעשה שגוי? האפשרות הראשונה אינה מושכת ממספר סיבות. היא גורמת לאלוהים להיראות שרירותי: אם באמת אין דבר רע ברצח עצמו, עוד לפני האיסור האלוהית לעשותו, אז באותה מידה הוא יכול היה לאסור לבישת גרביים לבנים בחורף. ואם כללי המוסר של אלוהים הם שרירותיים, אז למה חשוב לציית להם? חוץ מזה, זה נראה לא רק בלתי סביר, אלא ממש מרושע, לחשוב שאין כל רע ברצח של חף משפע מלבד העובדה שצופה גדול ונורא מסתייג ממנו – כאילו שחשוב יותר לא להרגיז או להכעיס את האל מאשר לא לגרום נזק לקורבן תמים. האפשרות השנייה, אם כך, היא המועדפת: אלוהים מסתייג מרצח משום שרצח הוא דבר רע – ומכאן שרצח הוא רע שלעצמו, ואין צורך באיסור האל כדי להפוך אותו למעשה לא ראוי.

 

העניין הבסיסי בשני המקרים פשוט, אבל חשוב עד מאוד: אם אין מלכתחילה מוסר אובייקטיבי בעולם, לגמרי לא ברור איך הכנסתו של אל לתמונה תוליד מוסר כזה. הוספת אל תעניק לנו שכר ועונש אלוהי, אבל זה רק מוסיף להתנהגות המוסרית סיבות אנוכיות, ולא סיבות מוסריות אמיתיות. באותו אופן, הוספת אל נותנת לנו צופה אלוהי שיכול להסתייג מרצח וממעשים רעים אחרים. אבל אם המעשים הללו אינם ממילא בלתי ראויים מבחינה מוסרית, לגמרי לא ברור מדוע קיומו של אל תהפוך אותם באורח פלא ממותרים לאסורים. הרעיון שזה בסדר גמור לרצוח אנשים חפים מפשע אלא אם ישנו אלוהים, והוא האוסר על כך, אינו רק מאוד בלתי סביר אלא ממש לא מוסרי בפני עצמו. בעיניי, מחשבה כזו היא בעצמה סוג של כשל מוסרי.

 

אם כך, נותרה בידינו תעלומה: מדוע כל כך הרבה אנשים מאמינים שהמוסר זקוק לבסיס בדת, כשהטיעונים בעד עמדה כזו הם כל כך בלתי משכנעים? נדמה לי שקורה כאן משהו אחר, ושבמרבית המקרים הטיעונים הללו הם רק רציונליזציה של האמונה כי המוסר תלוי באמונה באל. ההסבר האמיתי, לדעתי, הוא אחר לגמרי.

האמת היא שאין מערכת כללי מוסר חילוניים שהצליחה להחליף את הגישות הדתיות למוסר בדמיונו של הציבור. כדאי לתהות למה."

עד כאן דבריו של טרוי ג'ולימור

הניסוח שלו בהמשך המאמר בחלקו פחות מצא חן בעיני, למרות שאני מסכים לתוכן.

הרעיון הכללי הוא שהמוסר בעצם נמצא באדם. באידיאה של אדם. אדם צריך להיות במצב שמתאים לאידיאה שלו, לטבע האמיתי העמוק שלו, כלומר להיות חכם ומתון ובעל מידות מאוזנות, ואז הטבע שלו יתבטא באופן נאמן לאידיאה, וזהו המוסר.

הרבה רעיונות חשובים ועמוקים מתבטאים דווקא בשפה המדוברת העממית. אומרים למשל תהיה בן אדם, אתה לא בן אדם, זה אנושי, או זה לא אנושי, הנאצים לא היו בני אדם אלא חיות טרף, וכו'. אומרים גם אין צורה להתנהגות שלך. אין לך צורה. ביידיש אומרים להיות א מענטש. כלומר להיות בן אדם, והמשמעות מעט שונה ומיוחדת.

יש אידיאה של אדם, צורה. האלוהים באר את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים. אותו אדם ישר שברא האלוהים נמצא בתוך כל אחד מאיתנו. אדם יכול להיות במצב שהוא נאמן לאותו טבע יסודי ראשוני אידאי, ויכול להיות במצב שהוא לא נאמן לו. המצב של נאמנות יכול להיקרא בריאות. בריאות גם במובן בפיזי פירושה נאמנות לסדר הטבעי הישר הנכון של היצור החי. זה קשור גם לאצילות מול נבזות, לעדינות הנפש מול גסות וחיספוס.

אין בזה כללים ואין לזה מתכון ואין מבחן אובייקטיבי. השאיפה לקריטריונים אובייקטיביים, שלא יהיו נתונים לשיקול בלעדי של אדם פרטי במצב מסויים, היא זו שהרסה את המוסר החילוני. כי רוצים לשפוט. כל אדם על כל מעשה יאמר שהוא פעל מתוך נאמנות לטבע האמיתי האידיאי שלו מתוך אצילות הנפש. הראשונים לטענה כזו יהיו הנאצים. מתוך אצילות הנפש ועל פי הטבע האנושי הבריא הם עשו מעשה מוסרי טוב ונאצל של השמדת פרזיטים חולניים, מעוותי טבע, נבזיים, מוצצי דם ומדביקים במחלות כמו היהודים. וכן כל שאר תופעות חולניות בזויות שסותרות לטבע הבריא האנושי כמו נכים והומוסקסואלים צוענים וכו'.

.

מה שאני מציע נוטל כל אפשרות לשיפוט, לקריטריון אובייקטיבי.

התשובה היא שיש להפריד לחלוטין בין מוסר לבין תיקון סדרי החברה. המוסר הוא עניין שבין אדם לעצמו. העבודה של האדם היא לזהות את האידיאה האנושית בתוך עצמו, להכיר אותה ולהיות נאמן לה. עד כמה הוא טועה או מדייק, רק הוא עצמו יכול לשפוט, והחיים הם מסע לכיוון הזה, שיכול להיות מסע של התרחקות ועיוות נמשכים או התקרבות. זו אחריות של האדם על עצמו ועל חייו, ואין לאחרים שום שייכות לזה. המוטיבציה לזה באה מתוך האדם עצמו, הוא שואף לחיות חיים משמעותיים ובעלי ערך, להרגיש את עצמו כאדם אציל ועדין וטוב ומשמעותי וכו'. אם הוא לא שואף אז לא. ואם הוא מפרש שלהיות טוב פירושו להשמיד יהודים וכו', מבחינה מוסרית, מבחינת השיפוט המוסרי, זה עניין שלו. אם יש אנשים שרוצים להרגיש ולחשוב שהנאצים פסולים מבחינה מוסרית, זה עניינים של אותם אנשים בינם לבין עצמם, הם בתוך עצמם בונים את מוסריותם על יסוד שלילת מעשי הנאצים. זה עושה אותם מוסריים בעיני עצמם, זה לא שיפוט מוסרי תקף על הנאצים. אין בכלל דבר כזה שיפוט מוסרי. ברגע שמדברים על שיפוט מוסרי מדברים על מוסר שהוא אובייקטיבי, עם קריטריונים אובייקטיביים שלא כל אחד יכול לפרש אותם לפי רוחו. מוסר אובייקטיבי לא יכול להתקיים כלל, לא כמוסר אנושי ולא כמוסר שבא מהאל ובנבואה, וכמו שהסביר כל כך יפה במאמר של טרוי ג'ולימור.

יש כמובן שיפוט, אבל זה שיפוט חברתי, לא מוסרי. החברה שלנו היום לא מוכנה לקבל גזענות וכיו"ב. אפשר להסתכל על זה כאמנה של החברה. כלומר החברה קובעת לעצמה מוסכמות כלשהן שמגדירות אותה, ומי שלא עומד בהן לא יכול להיות שייך לאותה חברה. אפשר להסתכל על זה כללי תועלתני, כמו כל מיני חוקים חברתיים כלכליים או חוקי תנועה וכו'.

באמת בעומק חברה היא נפש כללית. כמו שלאדם יחיד יש נפש פרטית ששורה על גופו החומרי, לחברה יש נפש כללית ששורה על הגופות של כל חברי אותה חברה כאילו היו גוף אחד. וכמו שאדם פרטי רוצה להיות מוסרי כי הוא רוצה להיות נאמן לאידיאה שהיא גרעין קיומו, וככל שיהיה מחובר אליה יותר יהיה קיים יותר, כך גם החברה רוצה, ולכן היא מוקיעה ושופטת מבחינה מוסרית פרטים שחוטאים לכללי המוסר שלה.

כלומר גם מוסר חברתי ביסודו הוא רק שאיפה של הדבר החי שנקרא חברה להיות יורת קיים על ידי שהוא נאמן ומחובר לאידיאה שהיא גרעין קיומו. אין כאן באמת שיפוט.

כאן נכנסת שוב הדת כיסוד הכרחי למוסר, כי יש לנו צורך נפשי חזק מאוד בשיפוט מוסרי.  יש לנו חוש צדק שלא מוכן להיות רק תועלתי או חברתי, הוא רוצה להרגיש שהוא קשור לאמת שמחייבת את כולם. אני מוכרח להרגיש שהנאצים נגזר דינם לשבט בשיפוט מוסרי מחייב, שהוא לא רק נקודת מבט סובייקטיבית לא מחייבת שלי. אינני יכול לחיות בלי להרגיש ולחשוב שהנאצים "באמת" רעים ולא רק שהם בעלי דעה שונה משלי.

אני לא יכול לשפוט אף אחד מבחינה מוסרית, כי השיפוט המוסרי שלי לא יכול להסתמך על שום כלל אובייקטיבי מוחלט, כי אין כללים כאלה והם סתירה יסודית לעניין של מוסר. מוסר הוא עניין חי, אנושי, והכללים המוסריים הכלליים הם מתים. אני מעוניין להיות מוסרי כדי להיות יותר חי, לא כדי לייבש את עצמי ולהפוך למכונה שעושה הכל לפי חשבון. אני לא מוכן לקבל שמוסר יפחית את היותי אדם שחי לפי תשוקות סוערות, חלומות, רגשות, שיש בו גם יצר חייתי. שכולל גם תשוקה לכח, לכיבוש, לתזונה מלאה שכוללת גם בשר (לצד, ובלי סתירה, התשוקה לאהוב ולחמול ולעשות חסד וצדקה ולהרבות שלום בעולם). אדם שנוכח בעולם כמו שהוא על כל מה שיש בו, שמתבטא, שנלחם על שלו. אדם חופשי באמת, ייחודי, חד פעמי, זקוף קומה באמת, אמיץ. מלא דם חם אדום וסוער (לצד, ובלי סתירה, עדינות הנפש). אדם כזה לא יכול לציית למערכת כללים נוקשה ועיוורת שמסרסת אותו, שהופכת אותו להיות עוד אחד כמו כל האחרים. לכן השיפוט המוסרי יכול להסתמך רק על ההרגשה והאינטואיציה שלי, מה שלפי תחושתי גורם לי להרגיש אצילי ונעלה וטוב. ממילא איך אני יכול לשפוט מישהו שאצלו ההרגשה והאינטואיציה אחרות. אמנם כאמור אני מוכרח לשפוט, כי אינני יכול לחיות עם המחשבה שהנאצים מוסריים כמוני כי לפי שיפוטם הם עושים את הטוב בעיניהם כמו שאני לפי שיפוטי עושה את הטוב בעיני. כאן נכנס האל, אני מאמין שהוא סבור כמוני לגבי מה מוסרי ומה לא מוסרי, ולו מותר לשפוט. זה הדבר היחיד שיכול להרגיע את חוש הצדק שלי.

בלי המושג של אל, המוסלמים והיהודים והנוצרים, ואחרים גם כן, היו יכולים לכבד זה את דעתו ורגשותיו של זה. כולנו בני אדם, וכל רגש אנושי יש לו מקום גם אם הוא שונה משלי. אמנם אני משכנע את עצמי שהאל סבור שאני צודק, ולאל יש יכולת לשפוט בשיפוט אובייקטיבי מוחלט, ולכן אני צודק והם טועים, ומכאן קצר המרחק למסקנה שיש להרוג אותם כי הם כופרים.

מצד שני בלי המושג של אל שסבור שאני צודק, אצטרך להכיר בכך שהנאצים היו בעלי דעה אנושית שיש לה מקום ויש לכבד אותה. הם באמת סברו שהם מנקים את העולם מיסודות חולניים, ונאבקים להציל את העולם ואת בריאות האנושות וכוונתם לטובה. אני סובר שהנאצים חולים לגמרי מבחינת אנושיותם, ואני לעומת זאת די בריא, והם סבורים שאני חולה לגמרי מבחינת אנושיותי, והם לעומת זאת די בריאים. ואין שום קריטריון אובייקטיבי שיכול להכריע במחלוקת הזו, וכיוון שהם בני אדם כמו שגם אני בן אדם, למרות שזה משפט שמאוד קשה לי לומר, עלי לכבד את דעתם גם אם איני מסכים לה. את זה אני לא מוכן לקבל בשום פנים.

לפי זה לא תהיה לי הצדקה להרוג אותם גם אחרי שהם כבר לא מסכנים את חיי, רק בגלל שהשיפוט המוסרי שלהם היה שונה משלי. ואני מרגיש שאני מוכרח לחשוב שמותר ואף מצווה גדולה להרוג אותם כמעשה מוסרי של צדק, כמו שעשו לאייכמן, לא רק כשהם מסכנים חיים.

.

מה שיוצא מכאן, זה שאנחנו כמו ילדים שנתנו להם ביד רובים. המושג של אלוהים הוא רובה. בלי אלוהים אין לי כח לפסול שום דעות ורגשות של אדם אחר. המושג של אלוהים מבחינה מוסרית בעיקרו הוא ישות שסובר כמוני רק שדעתו צודקת באופן מוחלט. וזה נותן לי נשק להרוג כל מי שלא סבור כמוני. ההגדרה של "כופר" הוא 'מי שחושב אחרת ממני'.

(כמו שביאר ג'ולימור בתחילת מאמרו אלוהים לא יכול להעניק תוכן חדש למוסר, לכן הוא בהכרח יסבור כמוני, שהרי בהגדרה הוא 'טוב', כלומר מוסרי. ואם אני קובע מהו מוסרי ממילא האל בהכרח תמיד יסבור כמוני. מה שהאל שופט גם אותי מבחינה מוסרית זה בגלל שאני בעצמי שופט את עצמי. אני מכיר במעשה המוסרי הנכון שנובע מהטבע האמיתי שלי כפי שאני מכיר ומגדיר אותו, רק שכוחות אחרים שבי מונעים ממני מלנהוג כך, ועל זה אני שופט את עצמי וממילא מאמין גם שהאל שופט אותי כך)

לדעתי אי אפשר ולא נכון לפרק אותנו מהרובים האלה. אנחנו יוצרים אותם בהכרח, הטבע האנושי מכריח אותנו לזה. הפתרון הוא לא לפרק את הרובים אלא להבין שבגללם האחריות של כל אחד מאיתנו גדולה יותר. ומחיר הטעויות שלנו כבד יותר.  אנשים מאשימים את הדת ברוב ההרג והפשע שנעשו בכל ההיסטוריה. זה כמובן נכון, אבל זה כמו להאשים את הרובים, ואת האבנים והמקלות והאגרוף והציפורניים והשיניים. אם אני חוטא, כלומר משיג באופן מעוות ומוטעה את האידיאה היסודית שלי כאדם שמתחושותיה נגזר המוסר, אני משתמש בכלי הנקרא אלהים להרוג אנשים אחרים. אם אני לא חוטא אלא צודק, צדיק, אני משתמש בכלי הזה לטובה. כמו שהנאצים השתמשו ברובים לרעה ומורדי גטו וורשא השתמשו ברובים לטובה.

.

המצב הזה מפחיד אותנו. אנחנו נמצאים בעולם שבו לכולם יש רובים, וכל אחד מאמין במה שנראה בעיניו, והוא נלחם על אמונתו ולא מהסס מלנשוך ולשרוט להכות לדקור בסכין ולירות ברובה. וגם אם זה במילים בלבד זה דוקר והורג לא פחות.

מה שבאמת נדרש מכל אחד לעשות הוא לגבש את דעתו העצמית, לקחת עליה אחריות, לשכלל ככל יכולתו את הרובה שלו, ולהכנס לקרב. או שהוא יהיה נאצי או שהוא יהיה ממורדי גטו וורשא, רק כשיתייצב לפני בית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה הוא יידע את האמת (לא כי אז האל יאמר לו מה המוסר, המוסר טמון בתוכנו כבני אדם, אלא כי אז השכל יהיה מופשט מחומר ויוכל להשיג בלילות גמורה מה טמון בתוכנו). אין שום דרך בעולם לדעת אותה בוודאות, בלי סיכון, לפני כן.  ואין שום מפלט מהקרב.

.

ברכות כח ב:

כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות.
אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?
אמר להם: אלו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון – אעפ"כ הייתי בוכה. עכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?!

.

אנחנו נלחמים והורגים ואיננו יודעים אם אנחנו לגן עדן או גיהנום. כלומר אם כשנגיע למצב שבו נראה באופן ישר וצלול נדע שהיינו אמיתיים וטובים או נראה שהיינו נאצים. ולנצח לא נוכל להתחמק מהאמת שתתגלה לנו אז.

.

הפחד הוא המניע לחפש מוסר אובייקטיבי, כללי, שבנוי על הגיון מחייב ומוחלט או מערכת כללים כלשהי. מי שחילוני מחפש את זה בפילוסופיה ובהגיון או באינטואיציות כמו הומניזם ליברליזם וכו', ומי שדתי מחפש את זה בכתבי הקודש. כעת העולם מסודר ומתוקן ונוח. כולם מוסריים באותו מוסר, כולם פועלים לפי אותם כללים ידועים מראש והכל על מי מנוחות. אין לי את הבכי של רבן יוחנן בן זכאי האם אגיע לגן עדן או גיהנום, כלומר האם אני צודק או טועה, כלומר האם דבקתי בנאמנות באידיאה האצילה החיה המאירה היפה הנפלאה החד פעמית של האנושיות שלי, או שליכלכתי אותה והרסתי את צורתה לכיעור שפל ורע. כי אני לא מגבש דעה עצמית שאני צריך לשאת באחריות עליה, אני פועל לפי מה שמוסכם על הכל. כך אף אחד לא פוגע בחברו, לאף אחד אין דעה משלו, כל אחד מלחך את העשב שהכללים קבעו שהוא שלו, והכל הוא עדר כבשים נעים ובטוח.

.

.

.

אעתיק כאן חלק מהמשך לשונו של המאמר שמנסח לפי דרכו למה מוסר שבנוי על כללים לא יכול להיות רלוונטי:

"אנחנו יכולים להתחיל בכך שמרבית הגישות [המוסריות] החילוניות הנפוצות במחשבה המערבית מאז ראשית עידן הנאורות חולקות מאפיינים מסוימים. שתי התיאוריות החילוניות החשובות ביותר שצצו בעקבות עידן הנאורות הן הגישה שנגזרה מכתביו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, והתועלתנות, שמקורה בכתביהם של הפילוסופים הבריטיים ג'רמי בנת'ם, ג'יימס מיל וג'ון סטיוארט מיל.

המוסר התועלתני טוען כי המעשים הראויים הם תמיד אלה שירבו אושר או רווחה באוכלוסייה הכללית. התשובות לשאלות המוסריות שלנו ניתנות, משום כך, באמצעות מחקר אמפירי – מה יגרום לאנשים הכי הרבה אושר או רווחה? המוסר הקנטיאני – אם לנסח תיאוריה מורכבת ביותר בפשטות מוגזמת – אומר כי ההיגיון מצווה עלינו להתנהג באופן מוסרי. אמיתות מוסריות הן במהותן אמיתות לוגיות, כך שתוכן המוסר יכול – וראוי – להיקבע במחשבתו של הפילוסוף, מבלי שהלה יידרש לקום מכורסתו.

 

הגישה הקנטיאנית והגישה התועלתנית היו שתיהן פוריות ורבות השפעה, וצדקו במידה רבה. אבל הן חולקות את אותה תפישה לא אישית, ובירוקרטית במידה, של האדם כפועל מוסרי. על פיהן, תכונותיו המוערכות ביותר של האדם המוסרי הן החשיבה הלוגית, היכולת לחשב את צעדיו והציות לכללים. איכויות אישיות כמו שיפוט אישי, מטרות ותשוקות בעלי אופי אישי, מחויבויות ומערכות יחסים אישיות וכן רגשות ותחושות נתפשים על פי רוב כלא רלוונטיים. ואכן, קאנט טען כי מעשים שמוּנעים על ידי רגשות – מעשים של נדיבות המבוצעים מתוך חמלה, למשל – הם חסרי ערך מוסרי. מעשה ראוי הוא זה המוּנע על ידי שיפוט לוגי בלבד, והוא המעשה המוסרי הנכון. בעיניי התועלתנים, לעומת זאת, כל פועל מוסרי הוא רק אחד מן ההמון העצום, והתיאוריה דורשת ממנו סוג של היעדר-פניוּת, שמונע מהיחיד להעניק משקל מיוחד לרגשות או תשוקות אישיים. רגשותיו של אדם, העדפותיו והמחויבויות שלו אמורים להיעלם כמעט לגמרי מקבלת ההחלטות שלו.

זהו ניגוד עז למרבית הדתות, הנוטות לשמר את הקשר העמוק בין המוסרי והאישי. הדבר נכון אפילו לגבי אותן מסורות דתיות שמדגישות את הציות לרצונו של האל. זו, למשל, התפישה המוסרית של התנ"ך, והחיבור הזה מודגש שוב בזרמים רבים של הנצרות וגם של הבודהיזם, המדגישים מאוד את טיפוח האישיות המוסרית ואת הרגשות המוסריים ובכלל זה אהבה וחמלה. כשאני מדבר עם דתיים על האמונה והמוסר שלהם, אני נדהם לראות עד כמה קרוב ועמוק בדרך כלל הקשר בין האמונה והמוסר שלהם והדאגות האישיות העמוקות שלהם, עד כמה כל אלה ארוגים אל תוך רקמת חייהם.

בני-אדם דתיים רבים נוטים לפקפק במוסר החילוני המודרני, בין השאר משום שהם אינם רואים אפשרות לסוג כזה של שילוב בין תיאוריה ומעשה, בין עקרונות מוסר ובין האופן שבו החיים מתנהלים באמת. תיאוריות כאלה מזניחות את האישי: הן מעניקות מעמד מועדף לשכל על פני הרגש, למופשט על פני המסוים, לציות לכללים על פני שיפוט אישי. ובכלל, יש להן מעט מה לומר – ולעתים הן נמנעות לחלוטין מלדבר – על מושגים מיושנים כאלה כמו אופי ומידות טובות.

הדגש על שימת לב קשב למציאות קונקרטית עולה בקנה אחד עם הרעיון לפיו הרגשות (ובעיקר חמלה ורחמים), ולא עקרונות רציונליים מופשטים, הם שמניעים אותנו להתנהגות מוסרית. שניהם גם יחד מבקרים תפישות מוסר, כמו זו של קאנט, הנמסכות על עקרונות מוסריים קשיחים שלכאורה נגזרים מההיגיון עצמו. בכתביו של מקדואל, הביקורת הזו מתפתחת לכדי עמדה המכונה פרטיקולריזם, "בדלנות מוסרית" (Moral Particularism) הדוחה לחלוטין את הרעיון לפיו יום אחד אנחנו עשויים לחבר או לרכוש ספר כללים מוסריים שיגדיר מהם הדברים שראוי לעשות בכל מצב אפשרי. אחרי הכול, מה שעשוי להיחשב כהצדקה מוסרית בהקשר אחד, עלול לא להיות כזה במצב אחר, או אפילו – בהקשרים מסוימים – לשמש סיבה לבחירה הפוכה לגמרי.

 

בעיני אריסטו, "חוכמה מעשית" פירושה סוג של שיפוט אישי מתוחכם ושקול, החיוני להתמודדות עם המורכבות המוסרית בעולם. האדם המוסרי הוא אדם המסוגל לשפוט נכון, ועל פי תפישה זו ההגדרה היחידה של צדק מוסרי מתייחסת מפורשות לאדם כזה. מאחר שאין מערכת כללים שמכתיבה פעולה נכונה בכל מצב ומצב, אנחנו יכולים לומר רק שהדבר הנכון הוא מה שהאדם החכם והמוסרי האידיאלי היה עושה. "מעשים", לימד אריסטו, "נקראים צודקים ומתונים אם אדם צודק או מתון היה בוחר לעשותם. אבל לא האדם הנוהג כך הוא הצודק או המתון, אלא האדם שעושה את אותם מעשים כפי שאנשים צודקים ומתונים עושים אותם". אפילו  אם מערכת של כללים תוכל לבחור את המעשה הנכון בכל מצב – ואריסטו אינו סבור שזה אפשרי – עדיין נרצה שיחידים יהיו בעלי אותה חוכמה מעשית גדולה, כדי שיוכלו להבין למה המעשה הנכון במצב נתון הוא המעשה הראוי, לדעת באיזו גישה יש לבצע אותו, לדעת בדיוק איזה מניע אמור לעמוד מאחורי הפעולה ולדחוף אותנו לבצע אותה. מבחינה מוסרית, מעשה המבוצע ממניעים אנוכיים אינו זהה בהכרח למעשה שנעשה מתוך חמלה או נאמנות, אף אם מבחוץ הם נראים זהים.

משום כך, אין זה מפתיע שבעיני אריסטו טיפוח המידה הטובה והחוכמה – פיתוח האופי המוסרי של האדם וכוח השיפוט שלו – חשובים כל כך."

עד כאן לשונו של טרוי ג'ולימור. יש עוד חלקים במאמר שלא העתקתי ואפשר לראות אותם בפנים כאן.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 10, 10 - על מהות ומקור המוסר, והיחס בין דת למוסר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s