9 – קצת השוואה בין יסודות ההכרה של העולם העתיק (תורה ואריסטו), לבין יסודות ההכרה המודרניים

מתוך מכתב:

מה שיש בידינו מהתורה נאמר בשפה שהותאמה לדורות אחרים מאיתנו. אנחנו צריכים לתרגם את זה לשפה שלנו. זה כמובן הרבה יותר עמוק משפה. לתרבות, לאופן שבו אנחנו תופשים דברים, לתודעה שלנו, ליסודות הכי עמוקים של התודעה. אם יש אצלנו הרבה ערוצים סגורים, צריך לתרגם את זה לערוצים שאצלנו הם כן פתוחים. אפשר להזרים את הכל גם דרך ערוץ אחד מאוד מאוד צר. הקב"ה מדבר עם בני האדם. זה אומר שהוא מדבר גם איתנו, והוא יודע מה אנחנו מסוגלים לתפוש ומה לא, ולא קשה לו לומר כל מה שהוא רוצה בכל שפה שלא תהיה, גם בשפה שלנו. לכן אנחנו לא צריכים לחפש להשתנות ולדבר בשפות אחרות.

בדרך כלל מה שעושים הוא ללמוד את התורה לפי גדולי הדור האחרון. לפי ראשי הישיבות בישיבות שלמדנו בהם, אלה שאמרו לנו את השיעורים. הכל מתורגם מותאם ולעוס ומעובד ומוגש לפי המושגים שלנו.

באריסטו ואפלטון אין לנו ראשונים ואחרונים וראשי ישיבות, אנחנו מוכרחים לעשות בעצמנו תרגום מאוד משמעותי. אותי מאוד מעניין לנסות לעשות כך, לפחות קצת, גם בחז"ל ומקרא. איננו יכולים באמת לקלוט את הדברים כמו בני אותם דורות. לעולם לא נגיע למצב שנראה עץ ואבן ונראה בהם ישות חיה. ועוד הרבה דברים אחרים, העניין של עץ כישות חיה הוא רק דוגמה אחת מיני רבות מאוד. אנחנו רק צריכים לנסות להיות יכולים לשער במקצת איך הם תפשו, כמובן לא השערה שתהיה נאמנה למציאות שהיתה אז. רק עד כמה שאפשר לנו לנסות לשער. רק לפחות לדעת שזה היה שונה מאשר אצלנו, גם אם לא נדע כלל איך זה היה. החשוב הוא רק להיות מסוגלים לראות שהמעגל של יכולת התפישה שלנו הוא לא מוחלט. הוא לא כולל הכל. יש דברים מחוץ לו, שמספיק שנדע עליהם גם אם לעולם הם לא יהיו נגישים לנו. קשה לי להסביר בדיוק למה זה כל כך חשוב. לטעמי ההכרה בכך שמעגל התפישה שלנו לא כולל הכל, גם אם לא נצליח ואפילו לא ננסה לצאת ממנו, היא מאוד מאוד חשובה. אם למשל לילד שאבא שלו נעלם יש תמונה של אבא שלו, והוא ישן עם התמונה ומחבק אותה ומדבר אליה, אם הוא חושב שהתמונה היא ממש אבא שלו בעצמו, זה משהו אחר לגמרי מאשר אם הוא יודע שזו רק תמונה. אפילו אם אבא שלו כבר מת ולעולם לא יהיה לו יכולת להכיר אותו יותר מאשר לראות את התמונה הזו. מי שאצלו יכולת התפישה שלנו היא הכל, והוא לא מכיל ולא מודע לכך שזה רק מעגל מצומצם שתוחם מרחב הרבה יותר גדול, זה כמו מי שחושב שהתמונה היא אבא שלו ממש בעצמו. באופן כזה התמונה (שהיא משל לכל לימוד, לתורה, וגם לטבע ולחיים עצמם) מנתקת אותו מאבא שלו, מזייפת לו את אבא שלו, במקום לרמוז לו על אבא שלו ולתת לו מושג כלשהו ממנו.

קטע אחר באותו עניין:

מה שיש בידינו מהתורה נאמר בשפה שהותאמה לדורות אחרים מאיתנו. אנחנו צריכים לתרגם את זה לשפה שלנו. זה כמובן הרבה יותר עמוק משפה. לתרבות, לאופן שבו אנחנו תופשים דברים, לתודעה שלנו, ליסודות הכי עמוקים של התודעה. אם יש אצלנו הרבה ערוצים סגורים, צריך לתרגם את זה לערוצים שאצלנו הם כן פתוחים. אפשר להזרים את הכל גם דרך ערוץ אחד מאוד מאוד צר. הקב"ה מדבר עם בני האדם. זה אומר שהוא מדבר גם איתנו, והוא יודע מה אנחנו מסוגלים לתפוש ומה לא, ולא קשה לו לומר כל מה שהוא רוצה בכל שפה שלא תהיה, גם בשפה שלנו. לכן אנחנו לא צריכים לחפש להשתנות ולדבר בשפות אחרות.

בדרך כלל מה שעושים הוא פשוט ללמוד את התורה לפי גדולי הדור האחרון. לפי ראשי הישיבות בישיבות שלמדנו בהם, אלה שאמרו לנו את השיעורים. הכל מתורגם מותאם ולעוס ומעובד ומוגש לפי המושגים שלנו.

באריסטו ואפלטון אין לנו ראשונים ואחרונים וראשי ישיבות, אנחנו מוכרחים לעשות בעצמנו תרגום מאוד משמעותי. אותי מאוד מעניין לנסות לעשות כך, לפחות קצת, גם בחז"ל ומקרא. איננו יכולים באמת לקלוט את הדברים כמו בני אותם דורות. לעולם לא נגיע למצב שנראה עץ ואבן ונראה בהם ישות חיה. ועוד הרבה דברים אחרים, העניין של עץ כישות חיה הוא רק דוגמה אחת מיני רבות מאוד. אנחנו רק צריכים לנסות להיות יכולים לשער במקצת איך הם תפשו, כמובן לא השערה שתהיה נאמנה למציאות שהיתה אז. רק עד כמה שאפשר לנו לנסות לשער. רק לפחות לדעת שזה היה שונה מאשר אצלנו, גם אם לא נדע כלל איך זה היה. החשוב הוא רק להיות מסוגלים לראות שהמעגל של יכולת התפישה שלנו הוא לא מוחלט. הוא לא כולל הכל. יש דברים מחוץ לו, שמספיק שנדע עליהם גם אם לעולם הם לא יהיו נגישים לנו. קשה לי להסביר בדיוק למה זה כל כך חשוב. לטעמי ההכרה בכך שמעגל התפישה שלנו לא כולל הכל, גם אם לא נצליח ואפילו לא ננסה לצאת ממנו, היא מאוד מאוד חשובה. אם למשל לילד שאבא שלו נעלם יש תמונה של אבא שלו, והוא ישן עם התמונה ומחבק אותה ומדבר אליה, אם הוא חושב שהתמונה היא ממש אבא שלו בעצמו, זה משהו אחר לגמרי מאשר אם הוא יודע שזו רק תמונה. אפילו אם אבא שלו כבר מת ולעולם לא יהיה לו יכולת להכיר אותו יותר מאשר לראות את התמונה הזו. מי שאצלו יכולת התפישה שלנו היא הכל, והוא לא מכיל ולא מודע לכך שזה רק מעגל מצומצם שתוחם מרחב הרבה יותר גדול, זה כמו מי שחושב שהתמונה היא אבא שלו ממש בעצמו. באופן כזה התמונה (שהיא משל לכל לימוד, לתורה, וגם לטבע ולחיים עצמם) מנתקת אותו מאבא שלו, מזייפת לו את אבא שלו, במקום לרמוז לו על אבא שלו ולתת לו מושג כלשהו ממנו.

למשל דברי אפלטון בפיידרוס:

2018-07-01 16_36_56-Window2018-07-01 16_37_42-Window

 

.

.

אצל אפלטון ואריסטו, הפגישה הראשונה של האדם עם העולם, גורמת לו לבדוק את התפישה האנושית בעולם. הוא לא שואל על העולם בעצמו, כי אז התשובה לא עונה על השאלה. התשובה אומרת שיש לאדם שני סוגי תפישה בעולם. זה לא אומר שום דבר על מהות העולם בעצמו.
רואים מכל ההמשך ומאריסטו שזו אכן הכוונה. לאורך כל הדרך אין בכלל התעניינות בעולם מה הוא בעצמו. ההתייחסות מראש לעולם היא כמו אל סרט קולנוע. העולם הוא הצגה ואני הקהל. השאלה הראשונה היא איך להקשיב להצגה הזו, באיזו שפה היא מדברת איתי.

בעולם העתיק הדבר הראשון שיש בפגישה הראשונה עם העולם היא תפישה שהעולם הוא חי ומתייחס. למשל אם איבדתי את ההכרה והזכרון לגמרי, ואני פותח עיניים ורואה מישהו מתכופף מעלי ומדבר איתי ועושה תנועות ידיים ונראה שהוא מתאמץ להסביר לי דברים. אין לי מושג מי הוא ומה הוא זה שמתכופף מעלי ומדבר בשפה לא מובנת ועושה תנועות ידיים. אינני יודע איפה אני, איך הגעתי לכאן, למה הגעתי לכאן וכו'.
אבל ברור לי שמי שמדבר איתי הוא חי והוא מתייחס אלי.
השאלות הראשונות הן על התקשורת שלי איתו, על השפה. אני שומע צלילים עם מחזוריות מורכבת היוצאים מפיו ומניח שמדובר במילים שפונות לשכל המופשט שלי. יש כאן שפה שאני צריך ללמוד באופן מילולי מופשט. אני מסתכל על הבעות הפנים, מבט העיניים, תנועות הידיים והנוכחות הפיזית שלו, ורואה שיש כאן תקשורת שפונה לחושים שלי, לרגש שלי, לא דרך קוד מופשט שכלי.
זה השיקול שאני עושה ברגע הראשון של הפגישה שלי איתו. אחר כך אני לאט לאט מנסה ללמוד את השפה, לפענח מה הוא מנסה לומר לי. להבין את היחסים בינינו. אבל לפני הכל אני מנסה להבין את השפה בעצמה. באיזה מישור היא פועלת, באילו אוזניים להקשיב לה. זה הפגישה הראשונה שלי עם ה'יש', עם המציאות.

אין כאן שאלה על המציאות עצמה, כמו שיש בפילוסופיה המודרנית (מאחרי הרנסאנס, מדקארט וכו'). הם יצאו מתפישה ראשונית שאיבדתי את ההכרה ואני מתעורר בלי לדעת כלום, פותח את העיניים ואני לבד. יש רק אדמה ושמים ואוויר וריקנות. השאלה שלי היא על המציאות עצמה, מה היא.
אצל אפלטון כיוון שיש כאן מישהו חי שמתייחס, והמישהו הזה הוא כל העולם, ממילא כבר לא אכפת לי שום דבר חוץ מלהבין אותו ולהתייחס אליו. אין לי טעם לשאול על המציאות, כי אותו מישהו שהוא המציאות כולה יודע מה הוא, והוא מדבר איתי. אז במקום לחשוב בעצמי מהי המציאות אני יכול פשוט להקשיב לו ולקבל תשובות הרבה יותר טובות ורלוונטיות. לכן מעסיק אותי רק לחפש איך להקשיב ולא שום שאלה אחרת.

השפה שהעולם מדבר איתי היא הצורות. שפת הציור והסיפור. או הקולנוע שהוא שתיהן כאחת, כי יש צורות חיות וסיפור שהוא התרחשויות שקורות על משך הזמן.

התפישה של הצורות שתיארתי באדם חי חלק ג', משותפת גם לבעלי החיים. זה לא נקרא שכל. זה לא תפישה חושית כי היא תפישה של צורות, לכן זה opinion ואל רק תפישה של חוש, אבל זה לא שכל.

אם אני רואה עץ, אני יכול לראות בו את הצורה. אני רואה את הצבע, הסדר, המהות, החכמה, החיים, היופי, מה שהוא מעיד על מי שצייר אותו. זו הצורה של העץ בתפישה של opinion. בתרגום העברי סברא המסתייעת בתחושה שאין בה הגיון. זו מילה שכוונתה תפישה שהיא יותר מסתם רושם חושי ופחות משכל.

שכל היא תפישה שרואה שיש בעץ דברים שהם חלק ממה שהוא עץ פרטי מסויים זה, ודברים שהם נובעים מה"עציות" שלו, והם משותפים לכל העצים. דברים הכוונה ליופי, חכמה, סדר, חיים וכו'. אותם דברים עצמם. יש את היופי של העץ הזה. שמשורר או צייר וכו' יכולים להתבונן בו לעומק מאוד להגיע לתפישה שגורמת לכיסופים והשגת הבורא עד כלות הנפש. או לחילופין להשתחוות לפני העץ הזה ולעבוד אותו, כמו שעשו לפני אברהם.
אבל מהתבוננות בו אפשר להעמיק יותר באותם יופי וחכמה וסדר וחיים, לחפש את השורש שלהם, ולהשיג שמה שלא אופייני לעץ המסויים הזה, מה שלא מבדיל אותו מעצים אחרים אלא משותף לו ולהם, הוא יותר עמוק, יותר יסודי, יותר שייך למהות. ויש בו עוד יותר אור ויופי וחכמה וכו'.

מה שמשותף לכל העצים הוא נצחי. הוא קיים ועומד ולא משתנה.
העץ המסויים הוא כל הזמן בתנועה ושינוי, שיובילו אותו בהכרח לאבדן קיומו הפרטי. התנועה של הזמן שאוכל הכל לא נעצרת לרגע. העץ מזדקן ללא הרף ומתקרב ללא הרף למותו. לכן הוא רק בתנועה של התהוות כל הזמן. התהוות פירושה שמעורב בזה גם כליון. הוא מתהווה מהכליון. בלי כליון אין מאיפה להתהוות. בנבט קטן יש כליון בכך שאין לו גזע רחב וענפים ופירות. והוא מתהווה למלא את הכליון הזה, ומייד הכליון מתרוקן כדי לפנות מקום להמשך ההתהוות.

העץ הכללי לא קיים במציאות המוחשית, לא רואים אותו. אבל אפשר להשיג אותו מהתעמקות בעץ ותפישת המהות העמוקה שלו, עומק העציות שלו הוא העציות שיש בכל העצים והיא זו שעושה אותם עצים. התפישה הזו היא שנקראת שכל. זה השגת המושכלות שמביאה לחיי העולם הבא. זה הפיכת השכל בכח לשכל בפועל, והפיכת המושכל בכח למושכל בפועל.

ממילא השכל רואה שיש בעולם צורות נצחיות קבועות, שהצורות שמלובשות בחמר הן העתקות שלהן.
למשל אם הירח משתקף במי הנחל הסוערים, אם מסתכלים על מי הנחל רואים ניצוצות לבנים שהם כל הזמן בתנועה. כל ניצוץ בפני עצמו מתהווה ומייד אובד ומייד נוצר ניצוץ חדש במקומו וכך תמיד יש תנועת התהוות וכליון של ניצוצות אור לבנים קטנים.

מי שרואה את זה לעומק, שיודע להתבונן, לא צריך להרים עיניו למעלה כדי לראות את הירח. הוא יכול להסיק את קיומו של הירח מתוך הסתכלות מעמיקה על הניצוצות שהוא רואה משתקפים במי הנהר. זה נקרא שכל. בשכל אפשר מהסתכלות על הניצוצות הנעים לראות את הירח עומד נצחי ומאיר כאילו הסתכלנו לשמיים וראינו אותו כך. הירח הבהיר המלא העוד יש בו יופי ושגב ואור שאין בדברים המשתקפים במים הזורמים. המטרה של הפילוסופיה היא להגיע לראות את זה.

הפגישה הראשונה של אפלטון עם העולם היא לראות שיש דברים שמשתקפים במי הנהר הסוערים, כניצוצות אור שכל הזמן נעים נכבים ונדלקים. זו הסברא שאינה שכל. ויש את מה שמשתקף במים, הדברים הנצחיים המאירים, שזה השכל. זו השפה הכפולה שבה מדבר איתנו העולם החי המתייחס. העולם אינו אלא שפה. כמו שאמרו חז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם. ובפסוק לעולם ה' דברך ניצב בשמיים. השמיים הם דיבור של ה', הדיבור ניצב בשמיים והוא המציאות והוויה של השמים.

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח. מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ. תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי.

התורה מלמדת לראות שהכל הוא רק דיבור.
.
.

.

* * *

.

.

.

ממכתב אחר:

לגבי אינטואיציה

יש כל מיני רמות של אינטואיציה. אם יש לי אינטואיציה שהגנב הוא ראובן, או שמספר מסויים יזכה בלוטו, או שמחר יירד גשם וכו', זה וודאי לא מוכרח להיות נכון.

דיברתי רק על סוג מיוחד מאוד של אינטואיציות. אותן אינטואיציות שעליהן מבוססות האקסיומות של המחשבה. האינטואיציות האלה לא יכולות להיות לא נכונות.

למשל יש אקסיומה ש A=A. זה אומר ש A לא שווה B. אם נחשוב על זה קצת, בלי האקסיומה הזו אם אני קונה משהו שעולה 20 שקל, ונותן שטר של 50. אם המוכר נותן לי עודף 30 זה בסדר. אבל גם אם יתן לי עודף של 5 או של 45 זה גם בסדר. כי 50-20 יכול להיות שווה יותר מתוצאה אחת באותו זמן ומאותה בחינה. יכול להיות גם שווה 5 וגם שווה 10 וגם שווה כל מספר אחר גם כן.

אם אני שואל אותך איפה אתה, ואתה משיב שאתה באוסטרליה, מה שזה אמת לא מונע את האפשרות שזה גם שקר. אתה יכול להיות גם באוסטרליה וגם בארה"ב באותו זמן. כי A לא מוכרח להיות שווה רק ל A. הוא יכול להיות גם שווה ל B. אז לאן אסע כדי לפגוש אותך?
אני יכול להיות גם אני וגם אתה, יכול להיות שעכשיו 9 בבוקר ואני צריך ללכת לעבודה ויכול גם להיות שעכשיו 5 אחה"צ ואני צריך ללכת הביתה. אם אני זה אני, הרי אני יכול להיות גם מלפפון או גם כל דבר אחר. העבודה יכולה להיות גם כן כל דבר. לנסוע פירושו יכול להיות כל דבר. כל מילה יכול שיהיה לה כל פירוש. כל דבר יכול להיות כל דבר. או לא להיות דבר כלל.

זה נקרא חוק הסתירה (יש מינוח מקצועי יותר מדוייק ומורכב ואין צורך להכנס לזה). כלומר יש דברים שיכולים לסתור זה את זה. לפי אריסטו זו האקסיומה הראשונה שעליה מבוססות שאר האקסיומות.

זו רק אינטואיציה. אין לזה שום הוכחה. אפלטון ואריסטו חוקרים בזה הרבה. היו בזמנם שיטות שלא הסכימו עם החוק הזה, ואפלטון ואריסטו נאבקו בהם קשות ויש בזה אריכות. אריסטו מנסה להוכיח את החוק הזה. ההוכחה היחידה שהוא מצא היא שאם אני מתווכח עם מישהו שלא מקבל את האקסיומה הזו, כל טענה שהוא יטען נגדי, אוכל לומר לו שלשיטתו הוא בעצמו מסכים גם עם ההיפך של אותה טענה ולכן אינו יכול לטעון אותה. הוא גם מסכים איתי בכל מה שאומר, כי מה שלשיטתו מה שאני אומר הוא שקר לא מוציא מהאפשרות שהוא גם אמת. ונמצא שהוא לא מועיל בדיון יותר מאשר מלפפון ואין טעם לדון עם ירקות על נושא פילוסופי.

כל אחד לפי טעמו ימצא כמה ההוכחה הזו משכנעת. לא נכנסתי לכל הדיוקים והעומק המקצועי שיש בזה, אפשר להקשות קושיות ולדייק דקדוקים נגד הניסוח שכתבתי, אבל הדיוק בזה לא מחדש שום דבר יותר מהמחשבה הפשוטה.

למרות שאין לחוק הסתירה שום הוכחה, לא ייתכן כלל לחלוק עליו. כי אם נחלוק עליו לא נהיה בני אדם. לא נהיה יצור תבוני כלל. לא תהיה לנו שפה ולא מחשבה ולא שום תודעה. אפילו לא תהיה לנו תודעה של צמח שיודע שלמעלה הוא לא למטה, ומה ששורש צומח למטה זה אומר שזה סותר את הצמיחה של שורש למעלה.
כלומר האמונה האינטואיטיבית שלנו בחוק הסתירה נובעת מהיותנו מה שאנחנו, ובלי האמונה הזו נחדל מקיומנו באופן הכי מהותי ועצמותי. נהפוך למשהו עם תבונה כמו של אבן אולי.
זה מה שמחייב אותנו לקבל את חוק הסתירה כאמת, גם לפי המחשבה המודרנית זה כך. גם במחשבה המודרנית כל המתימטיקה והלוגיקה מיוסדות על אקסיומות שהם אינטואיציה אנושית, מכח שאנו אנושיים אנו מאמינים שזה כך. אין לנו שום יסוד להניח שזו אמת "מוחלטת" או "אובייקטיבית" וכו'.

 

(יש גם אקסיומות של הלוגיקה כמו למשל שאם A=B, ו B=C, אז בהכרח A=C. יש לדון אם זה וריאציה או נגזרת של חוק הסתירה. בכל מקרה ברור שאין לזה שום הוכחה שהיא, וברור שבלי זה לא נוכל להיות בני אדם. אם אני נגר, ואני לוקח קרש א' וחותך אותו לפי האורך של קרש ב'. ואחר כך חותך גם את קרש ג' לפי האורך של קרש ב'. ואני בטוח שחתכתי במדוייק. אם אני מוצא שקרש א' הוא חצי מהאורך של קרש ג', אני פשוט משתגע לגמרי. אם אספר את זה למישהו והוא יחשוב שאני רציני, הוא יאשפז אותי. בהלכה ידונו אותי כשוטה והגט לא יהיה כשר. גם בזה יש אבדן צורת אדם.

אריסטו קבע את המבנים היסודיים של הלוגיקה. למשל "אם כל בני האדם הם בני תמותה, וסוקרטס הוא בן אדם, אז מוכרח שסוקרטס הוא בן תמותה."
יש עשרות מבנים כאלה שאריסטו דייק וניסח ועד היום זה בתוקף. כולם הם רק אינטואיציה. אין להם הוכחה. אחרי שהם מקובלים כתקפים מכח האינטואיציה אז ההוכחות בנויות על המבנים האלה. בלי זה אין בכלל אפשרות מחשבה על שום דבר.)

יש תחומים בהם מקובל שיש לכבד את הזכות להשמיע כל דעה, גם אם אני חולק עליה בחריפות. שאלות שנוגעות לערכים, מוסר, אסתטיקה, פסיכולוגיה וכו'. אם למישהו יש דעה מסויימת הוא יכול לומר כך דעתי, ונקבל ונכבד שזו דעתו.
אם מישהו יטען שלפי דעתו 1+1=3, (נוציא מהדיון שבאמת יש היום מתימטיקה שבנויה על דברים כאלה. נישאר עם המתימטיקה האויקלידית הרגילה כמו שהיה עד לפני מאתיים שנה. או ברמה של אנשים שלא כל כך משכילים). לא נקבל בכבוד שכך דעתו. אם הוא יתעקש נחשוב שהוא חסר דעת. הפלורליזם נגמר כאן.

אם מישהו יטען שהנאצים צדקו, גם בזה ייגמר לנו הפלורליזם, אבל זה לא אותו הדבר. לגבי הנאצים זו אכן דעה שלו. אנחנו חולקים בחריפות רבה אבל עדיין ייתכן שזו דעתו. מי שטוען שלדעתו 1+1=3 זו לא יכולה להיות דעה בכלל. אובייקטיבית זה לא נכון. זו טעות מוחלטת.

האמת היא שאין הבדל. אין לנו שום הוכחה שהאמת האובייקטיבית המוחלטת אומרת ש 1+1=2 ולא 3. אין לנו בכלל הוכחה שלתרגיל מתימטי יכולה להיות רק תשובה אחת (חוק הסתירה). זה הכל רק אינטואיציה אנושית שנובעת מהאנושיות שלנו ש"מאמינה" שכך הוא, "אמונה" שהיא רק הנחה שנובעת רק מהטבע האנושי שלנו. ממש כמו שנובע מהאנושיות שלנו שברור שהיטלר לא צדק. סוציאליסט יכול לטעון שגם נובע מהאנושיות שלנו להיות סוציאליסטים ולא קפיטליסטים. או פמיניסטיים או צמחוניים וכו' וכו'. וזה נכון. השאלה רק באיזה חוזק זה נובע מהאנושיות שלנו.
האקסיומות הלוגיות הן אינטואיציות שנובעות בחוזק גדול מהטבע האנושי שלנו. האינטואיציה שהיטלר היה רשע נובעת בחוזק יותר חלש. להיות צמחוני נובע בחוזק עוד יותר חלש ויש אנשים שמקובלים בחברה שהם אנושיים כראוי ושבכלל לא מרגישים שזה סותר את האנושיות שלהם.

אין בכלל דבר כזה אמת מוחלטת או אובייקטיבית. קאנט כבר הסביר את זה באופן ששיכנע את כמעט כל הפילוסופיה שבאה אחריו. זה גם לא מעניין. שוב חוזרים לכך שהמציאות היא שיחה, מה שנכלל בתוך השיחה הוא מה שמתאים להבנה שלי, למי שאני כאדם. דברים שמראש לא מוגדרים כיכולים להיות מובנים על ידי, הם לא בתוך השיחה ולכן לא מעניינים, וגם אין בכלל אפשרות להגיע אליהם.

ביציאת מצרים הישראל שתה מהכוס מים, והמצרי שתה ממנה דם. לפני שהם שתו הכוס היתה מלאה, מה היה בתוך הכוס, מים או דם? זו שאלה על המציאות האובייקטיבית, המוחלטת. מה "באמת" היה בתוך אותה כוס? אין לזה שום התייחסות בחז"ל או ראשון או כל מפרש שהוא. כי זה בכלל לא מעניין. אין על זה תשובה ולא צריכה להיות תשובה. זו לא שאלה בכלל. כי זה מחוץ לדיאלוג שלנו עם המציאות. אם נסתכל רגע, למה אנחנו סקרנים לגבי השאלה הזו? זו לא סקרנות שבאה ממקום טוב. הרי אין לנו שום נפקא מינא בזה. זה לא יעשה אותנו יותר טובים (לדעת שצדיק מקבל מים ורשע מקבל דם זה כן עושה אותנו יותר טובים ומשפיע על חיינו). זה בא בגלל שאנחנו לא רוצים לקבל שיש בורא לעולם. שהעולם הוא דיאלוג. שיש משהו מעלינו. אנחנו רוצים לראות את העולם כמטריאליסטי ומת וניתן לשליטה שלנו באופן מוחלט. אנחנו רוצים להיות אלהים בעצמנו. לכן אנחנו צריכים לדעת הכל. לדעת מה קורה אצלו. איך זה נראה מהצד שלו.
רבי ירוחם אמר שאנחנו צריכים ללכת אחרי הבורא כמו כבשים אחרי הרועה. הכבשים לא מסתכלות מאחרי הכתף של הרועה לראות לאן הוא הולך.
זה לא אומר להיות טיפש ולא לשאול ולא לחשוב. עובדה שהוא חשב הרבה ועמוק. גם לכבשים ממקום שמשאיר אותן ככבשים יש הרבה מאוד מה לחשוב. זה רק מלמד איך להבין מקור של שאלות כאלה כמו מה היה בכוס לפני שמישהו שתה. לחשוב, להיות חכם, זה לא אומר סתם לשאול כל שאלה שעולה על הדעת. לפעמים בשיעור יש אחד שצועק כל רגע איזשהי שאלה כלשהי שעלתה על דעתו. לרוב שאלות של הבל שלא קשורות לעיקר הדברים ולא מחכימות, והוא מפריע לכולם. כי הוא רוצה להתבלט ולהראות שלא רק המגיד שיעור חכם אלא גם הוא חכם. דברי רבי ירוחם רק באים לומר לנו להסתכל על מה אנחנו שואלים ולא לשאול סתם כדי להילחם בהיררכיה ששמה אותנו במקום מסויים.

השאלה אם האקסיומות באמת אמיתיות היא סוג כזה של שאלה. מה אכפת לנו. הרי ממילא אנחנו לא יכולים אחרת. בראו אותנו בני אדם, עם טבע אנושי, והטבע הזה מכריח אותנו לחשוב לפי האקסיומות האלה. לכן עלינו כמו כבשים לקבל את זה ולא להתקוטט עם הרועה ולשאול האם זה "באמת" נכון.

בשאלה שלך ערבבת שני דברים שונים מאוד. עירבבת בין אינטואיציה לבין אקסיומה.
כל אקסיומה היא אינטואיציה, אבל לא כל אינטואיציה היא אקסיומה. יש אינטואיציות עם כל מיני מדרגות של חוזק. רק מדרגת החוזק הכי גבוהה נחשבת אקסיומה.
אינטואיציה היא כמו טעימה על הלשון. הלשון היא האנושיות שלי. אני טועם עם האנושיות שלי את החשודים בפשע, ומרגיש שראובן הוא הגנב. זה כמו לטעום בשר קצת לא טרי, מישהו ירגיש שזה מקולקל ומישהו אחר ירגיש שזה טוב. הנמשל הוא אינטואיצה לא חזקה מאוד.
אבל אם אטעם עם הלשון אש בוערת ברור שזה סותר את האנושיות שלי, ומי שיחלוק על זה ייחשב משוגע גמור ממש כמו מי שחושב ש 1+1=3. הנמשל הוא אינטואיציה חזקה מאוד מאוד. שאי אפשר בכלל לחלוק עליה כי מי שיחלוק עליה יחדל מייד מלהתקיים.

האינטואיציה שהבאת לגבי מה שגוף שנדחף יעצור בסוף, זו לא אינטואיציה חזקה בחוזק הכי חזק שייתכן, עד כדי שמי שלא מרגיש אותה חדל לחלוטין מייד ולגמרי להיות אדם. לכן זו לא אקסיומה. גם אריסטו שסבר שגוף שנדחף ייעצר, לא סבר שזו אקסיומה. הוא היה מוכן לאפשרות לחשוב שהגוף לא ייעצר, רק היה נראה לו יותר מסתבר שהוא כן ייעצר. אקסיומה זה משהו שאנחנו לא מוכנים כלל לאפשרות שלא יהיה נכון. לא מוכנים כי זה יבטל את מציאותנו לגמרי ומייד. היום יש אנשים שסוברים שגוף שנדחף ימשיך לנוע לנצח (אם אין חיכוך), והם נשארים עם שכל וצלם אלהים וצורת אדם וכו'. ואריסטו הודה שזה אפשרי. ומעולם לא נטען שזו אקסיומה, אלא רק אינטואיציה. לעומת זאת גם בימינו אין שום אדם שחושב ש 1+1 שווה גם שתיים וגם שלוש. ואם יהיה מישהו כזה מייד ייחשב משוגע וחסר דעת, ובאמת לא יוכל לחיות אם לא במוסד סגור. כי אצלו לרצוח זה גם לא לרצוח, ואני זה גם הוא, ולנסוע באור ירוק זה גם לנסוע באור אדום, ולשקר זה גם לומר את האמת, וכו' וכו'.
(שוב יש היום אלגברות וגיאומטריות חדשניות ששינו את האקסיומות הבסיסיות. אבל שם זה עניין אחר לגמרי. הם מקבלים עודף במכולת לפי אויקלידס ולא לפי המתימטיקה שלהם. הם משתמשים בשפת המתימטיקה לא כנסיון לתאר את המציאות שאנו חיים בה. יש בזה הרבה אריכות ואכמ"ל וכבר כתבתי בזה לא מעט)

דרך אגב, מה שכתבת לגבי גוף שנדחף שהוא ממשיך לנוע לנצח אם אין חיכוך, אכן כך כתב ניוטון. וזה התקבל כי ראו שזה קורה כך במציאות. אבל גם במדע המודרני רבים חולקים על ניוטון. כי אכן בחוק שלו הוא תיאר את המציאות כמו שאנו רואים אותה, אבל לפי החוק שלו אין לזה הבנה.

ארמוז בקיצור למה הכוונה כי זה עניין ארוך ואין טעם להכנס כעת לכל השאלות המסובכות שיש בזה.

לפי היחסות של איינשטיין אם למשל יש בחלל אינסופי רק שתי נקודות. המרחק ביניהן משתנה. אפשר לומר שנקודה א' נחה ונקודה ב' נעה ביחס אליה, או להיפך שנקודה ב' נחה ונקודה א' היא זו שנעה ביחס אליה.

אם שתי הנקודות היו במצב שהמרחק ביניהן לא משתנה (שתיהן נחות או שתיהן באותה מהירות. אין הבדל), ואחר כך התחיל להיות שהמרחק ביניהן משתנה (אחת מהן מאיצה ביחס לשניה. ולכאורה לפי איינשטיין אפשר לבחור איזו מהן שנרצה ונגדיר אותה המאיצה ואת השניה לא. או שתיהן מאיצות). אם נקודה אחת הפעילה מנוע סילון ששרף דלק והשניה לא הפעילה שום מנוע, וכתוצאה משריפה הדלק זו ששרפה דלק האיצה את מהירותה ביחס לזו שלא שרפה דלק ולא הפעילה שום מנוע, אז בוודאי זו ששרפה דלק היא זו שנעה וזו שלא שרפה דלק היא זו שנחה ביחס אליה.
מה שהתאוצה היא תוצאה משריפת הדלק זה חוק טבע שניתן להוכחה וחישוב. כמות האנרגיה של שריפת הדלק במנוע תורגמה לאותה כמות אנרגיה קינטית של תנועת הנקודה. חוק שימור האנרגיה.
היחסות רק טוענת שאם נתעלם מהשקעת האנרגיה שנדרשה ליצירת התנועה, אין לנו נקודת ייחוס אובייקטיבית מוחלטת לתנועה ואפשר לייחס את התנועה לא' או לב' כרצוננו. זה מתווכח רק עם מה שגלילאו וניוטון ייחסו את התנועה שהיא ביחס לחלל הריק. לשיטתם מה שנע ביחס לחלל הריק הוא נע באופן מוחלט ומה שנח ביחס לחלל הריק הוא נח באופן מוחלט. איינשטיין חלק על האפשרות להשתמש בחלל הריק שימוש כזה. וממילא נשאר שאין תנועה מוחלטת מצד עצמה.
אבל מה שצריך להשקיע אנרגיה ביצירת תנועה, אנרגיה שתתורגם לאנרגיה קינטית, זה כן קובע מה נע ומה נח.
במקומות שמוסברת תורת היחסות לא מציגים את זה כך. אבל דיברתי עם פרופסור בעל שם עולמי בתחום הזה הוא הסכים לדברי בזה ואמר שהם מוכרחים.

אם שתי הנקודות נעו במהירות שווה, ונקודה א' שרפה דלק ולכן האיצה ביחס לנקודה ב' וכעת נעה מהר יותר ממנה, כלומר האנרגיה של הדלק הפכה לאנרגיה קינטית, וזה מה שנדרש לגרום שאותה נקודה תנוע יותר מהר, לא ייתכן שאנרגיה סופית של הדלק תתורגם לאנרגיה קינטית אינסופית ואותה נקודה שנעה יותר מהר תמשיך לנוע יותר מהר עד אינסוף. זה נגד חוק שימור האנרגיה.

לפי ניוטון שיש תנועה או מנוחה מוחלטת ביחס לחלל זה הרבה יותר פשוט. צריך להשקיע אנרגיה כדי לגרום לגוף נח שינוע. לתנועה מהירה יותר צריך להשקיע יותר אנרגיה. אם הגוף צריך אנרגיה כדי לנוע הרי הושקעה בו אנרגיה סופית ואיך ינוע בלי סוף. ואם הוא יכול לנוע בלי סוף בלי צורך בהשקעת אנרגיה אז למה לא כל גוף פתאום מתחיל לנוע באופן ספונטני. וגם להיכן נעלמה אותה אנרגיה של הדחיפה שהושקעה באותו גוף שהונע.

אריסטו לא אומר שגוף שהונע יעצור לאחר זמן, אלא מבאר את העניין הזה היטב באופן עמוק נפלא ומסתבר, ולענ"ד אפשר לומר גם מוכרח. הביאור בזה הוא יסוד להבנת ההוכחה שאם כל דבר שנע צריך משהו שהניע אותו מוכרח שיש מניע ראשון שהוא הבורא עולם. זו לא סתם סקרנות. הארכתי בזה בביאור על מורה נבוכים על הקדמה כ"ו לחלק שני בחלק א' מהביאור על אותה הקדמה, בביאור על ספר ח' מהפיזיקה של אריסטו. זה כאן.

 

כשהגעתי למקום שבו אריסטו מדבר על השאלה האם שני גופים באותו גודל שאחד עשוי ברזל והשני עץ, מי יפול יותר מהר, שמקובל לחשוב שלפי אריסטו הגוף הכבד יפול יותר מהר. לא התכוונתי בכלל לעסוק בזה. לא מפריע לי בכלל לחשוב שאריסטו טעה בכל מיני דברים. הוא לא מתיימר להיות נביא, והוא למד הכל לבד בלי ספרים או קורסים באוניברסיטה, ולמה לא לחשוב שהוא טעה בכמה דברים. רק שתוך כדי הקריאה ראיתי בבירור שאריסטו בכלל לא אומר את זה. להיפך הוא אומר מפורש שהם יפלו באותה מהירות. רק הלשון שלו עמוק ומורכב וקראו אותה בשטחיות גדולה ויש לזה הוכחות מלשונו שלענ"ד מוכרחות. ולשונו לשיטתי מתבארת בלי שום גמגום וקושיא. כתבתי על זה רק כדי להראות שיש ללמוד אותו בדייקנות ולא לקרוא שטחי. בעצמה זו לא שאלה שחשובה לי. עיין בזה כאן.

לגבי מה שלפי אריסטו יש חיים שנוצרים מרקב של חומרים אורגניים וחום, הרי לפי המדע המודרני החיים הראשונים על כדור הארץ נוצרו בדיוק כך. אין כאן מחלוקת עקרונית.

לגבי החומר החמישי השקוף וחסר התכונות שממנו עשויים הגלגלים והוא ממלא את כל העולם. לפי תורת היחסות זה מוכרח שכך הוא. הנושא של עיקום החלל שגורם לגרביטציה מכריח לומר שיש להתייחס לחלל הריק כאל חומר. ובאופן מדוייק לגמרי לפי התיאור של אריסטו, עד הפרט האחרון. לפי אריסטו החומר החמישי של הגלגלים קיים גם בעולם הארצי שלנו (ביארתי זאת כאן). וגם לפי תורת הקוונטים החלל לא יכול להיות ריק ואין דבר כזה חלל ריק ויש גם ניסויים תצפיתיים שאימתו את זה. ראו בתצפית שמחלל ריק לגמרי נוצרים פוטונים באופן ספונטני ללא הרף. כלומר יש משהו בחלל הריק שיש לו תכונות שמתאימות למושג שלנו על ריק. וזה ממש מה שאומר אריסטו.

גם סופיות החלל התקבלה היום כתיאוריה מוסכמת על הכל.

מה שהשמש מסתובבת סביב הארץ או הארץ סביב השמש זה הרי עניין של הסתכלות בלבד. כאן התנועה היא באמת יחסית, ואפשר לבחור מה נח ומה נע לפי רצוננו. וגם אריסטו רק טוען שנראה לנו שהשמש סובבת שביבנו ואל שבאמת זה כך. כי הוא מביא את דעת הפיתגוראים שבמרכז יש אש, ולא רואה בה מחלוקת על הריאליה עם שיטתו, אלא רואה בה נקודת מבט שבאה מעומק אחר של הסתכלות במציאות, כמו ההבדל בין פשט לקבלה. כלומר הנושא האו לשמוע מה הציור של המציאות מספר לנו, ולא לחקור על הריאליה. כמו שקהל שבא לראות סרט קולנוע לא מתעניין איך הפנס מאיר על הבד דרך השקופיות, אלא מעניין אותו שיש בן אדם על המסך שהולך ומדבר.

.

.

בספרים המפורטים של אריסטו על מזג האויר ועל זואולוגיה, כשהוא מסביר בפרוטרוט כל תופעה כמו ברק ורעם ורוח וכל פרט באיברים ובתנועות וברבייה של הרבה מיני בעלי חיים, גם חרקים וצדפות ודגים וכו', יש לא מעט טעויות עובדתיות בפרטים. אבל הוא בעצמו כותב שם בפירוש שהוא לא מתיימר לדעת את הפרטים האלה בלי טעות, אלא רק באופן המסתבר ביותר האפשרי לפי הכלים שיש לו. והוא אומר שבהרבה דברים אין לו כלים לדעת גם לא משהוא שקרוב לאמת ויש סיכוי גדול שהוא טועה לגמרי, והוא רק מעלה השערה שנראית לו הכי מסתברת מהאפשרויות שניתן לו לשער.
העניין של ארבעת היסודות שהעולם בנוי מהם, אש רוח מים ועפר, מדובר על איכויות שיש בדברים, לא על כימיה. זה כמו ניתוח של ציור שהצייר השתמש בצבעים קרים וחמים, בהירים וכהים, ולפי זה מתפלגים כל הגוונים. זה לא מתייחס לכך שהצבע עשוי משמן ופיגמנטים. זה לא "תירוץ" אלא בבירור כך הוא מבאר אותם.

מה שמקובל היום שאין תכלית בטבע, זה רק עניין של הסתכלות, לא של מדע. היום אומרים שלא נכון לומר שהגשם יורד כדי להשקות את הצמחים והשמש זורחת כדי לחמם וכו'. אלא במקרה הגשם יורד, ומה שבמקרה, מכח מוטציה מקרית או ערבוב מקרי של חומרים אורגניים, יכול לחיות ולשרוד במצב שיש גשם, הוא זה שקיים תחת הגשם. זו בחירה לראות את הטבע כחסר חיים ומת.

שאלתי פיזיקאי חשוב וחכם, הנה יש תא חי, ופתאום הוא מת. ואפשר שהוא מת בלי שקרה לו שום שינוי חומרי. גם אם נסתכל במיקרוסקופ אלקטרוני עד רמה של אטומים בודדים ואפילו אולי חלקיקים יותר קטנים, נראה שלא חל שום שינוי באטומים בין המצב שהוא חי למצב שהוא מת. כשהתא היה חי היו כל מיני מולקולות של חלבון שזזו ממקום למקום, התא שיכפל את עצמו וכו'. כשהוא מת התנועות האלה נעצרו, ואין לנו הסבר פיזיקלי או כימי לעצירה הזו.
יש כאן כוחות שמניעים מולקולות של חלבון. בתא החי הכוחות האלה הניעו את המולקולות, וכשהוא מת התנועה הזו השתנתה. אם יש כוחות שמניעים גופים חומריים, זו שאלה למחקר פיזיקלי לחקור אילו כוחות אלה, מה החוקיות שלהם וכו'.
הפיזיקה חוקרת המון כוחות שונים ומשונים. לחלקם אין בכלל חוקיות מתימטית. אני מתכוון לכוחות וחוקי התנועה של החלקיקים הקוונטיים שחלקם לגמרי סותרים כל הגיון ולא ניתנים לשום תיאור מתימטי. למה שהפיזיקה לא תחקור את חוקי התנועה של תנועת מולקולות החלבון בתא, גם אם אין לה תיאור מתימטי פשוט. אולי נמצא תיאור סטטיסטי כמו לקוונטים או תיאור אחר. כוונתי שמה שחוקי התנועה מוזרים ולא מתימטיים ואפילו לא לוגיים הרי לא מכריח להוציא את זה מהמחקר הפיזיקלי. (חלקיקים קוונטיים משנים את המיקום וגם את המספר שלהם ועוד משתנים באופנים שנראים לנו לא אפשריים לוגית כלל, יש בזה מחקרים חדשים ומרתקים של יקיר אהרונוב והצוות שלו, שמגלים דברים חדשים פלאיים שבכלל לא נכנסים לשכל).
אותו פרופסור אמר לי שיש הנחת יסוד בפיזיקה שיש עולם חומרי שאין בו חיים. והפיזיקה חוקרת רק תחת ההנחה שמדובר בעולם שאין בו חיים. ושאלתי מה ההגדרה הפיזיקלית ל"חיים". אם מה שתפוח נופל תמיד על הארץ ולא נופל למעלה זה סוג מסויים של חיים שיש בתפוח? מי אמר שלא? הפיזיקה היום אומרת שהתפוח נופל מעצמו. כלומר מה שמפיל אותו זה עיקום במרחב של חלל-זמן, והעיקום נוצר מעצמו, בלי סיבה (מציאות מסה מעקמת את החלל אבל זו לא הסיבה הראשונה ואכמ"ל). שום דבר לא עיקם אותו, הוא התעקם לבד. סתם כך. למה לא לראות בזה יצור חי שנע מעצמו. האם תנועה מכח עצמו היא לא הגדרה לחיים? מה כן ההגדרה הפיזיקלית לחיים? התשובה מפי פיזיקאי בכיר בעצמו, וזה מקובל על כל ההוגים המודרניים החשובים שעוסקים בפילוסופיה של הפיזיקה והמדע בכלל, שזו פשוט בחירה של הפיזיקאים שנובעת מגורמים חברתיים תרבותיים היסטוריים פסיכולוגיים וכו', בלי שיש לה שום סיבה תוך-מדעית.

אז אריסטו בחר אחרת. אצלו החיים זה חלק גם מהפיזיקה. אין הבדל בין מה שתפוח נופל למטה ולא למעלה, שזה תנועה שטבעה וחוקיה נעוצים בו עצמו, לבין מה שתא חי נע מכח עצמו. אין חרם מראש על החיים להוציא אותם מכלל התופעות הטבעיות. אריסטו מגדיר את מדע הטבע, הפיזיקה, כמדע שעוסק במה שיש בו עקרון של תנועה ומנוחה. (מטאפיזיקה ספר אפסילון פרק א': natural science, like other sciences, is in fact about one class of being, i.e. to that sort of substance which has the principle of its movement and rest present in itself

ובפיזיקה האריך בזה יותר)

.

.

יש בעיה מאוד יסודית שנחשבת בפילוסופיה המודרנית כבעיה שלא ניתנת לפתרון. ישעיהו ליבוביץ דיבר על זה הרבה והגדיר את זה כבעיה הפסיכו-פיזית. למשל אני לא יכול להניע מזלג שמונח על השולחן, או לכופף כפית, בכח המחשבה בלבד. רק חומר יכול להניע חומר. רוח או נפש לא יכולה להניע חומר. אבל אם יש לי מחשבה נפשית להניע את היד שלי היא תנוע. השריר ינוע מכח העצב והוא מכח זרמים במוח וכו'. אבל הזרם הראשון במוח יתחדש להיות קיים מכח החלטה רצונית נפשית מחשבתית שלי. כלומר יש כאן כפית שהתכופפה מכח המחשבה בלבד. אצל אריסטו לא רק שיש אמירה שאין חלוקה דיכוטומית כזו בין חומר לרוח, אלא יש הסבר מאוד משכנע איך בדיוק זה קורה. זו רק המחשה לבחירה המלאכותית של המדע המודרני להוציא את כל מה שאינו חומר מת דומם מכלל הלימוד על הטבע.

.

.

אולי שכחתי משהו, אבל כעת לפום ריהטא לפי מה שעולה בזכרוני כרגע, לא ידוע לי על שום עניין חשוב שבו המדע של ימינו הפריך את המדע של אריסטו. יש מחלוקות רבות על הנחות יסוד וזווית ראיה, אבל לא הפרכות, גם לא במובן של המדע המודרני האמפירי למושג "הפרכה". ומצד שני יש הרבה מאוד שאלות יסוד שהמדע של ימינו עומד מולן חסר אונים לגמרי, ואצל אריסטו הן מטופלות באופן מספק ויפה.

.

.

המדע בימינו מתחיל להסתכל על החקירה המדעית לא כעל פעילות לגלות את האמת. כיוון שההגדרות מהי "אמת" נופלות. קאנט כבר הראה שאין להכרה האנושית שום יכולת להשיג מציאות כלשעצמה שאינה תלויה בכלי ההכרה שלנו. אנחנו לא יכולים לקלוט נתונים לא מעובדים על המציאות. החושים מביאים לנו בליל שוטף כאוטי לגמרי של כתמי צבע נעים, חסרי כל ארגון. הארגון של הבליל הזה לעצמים, לדברים, לחלק את הבליל לקטעים ולהחליט שכל קטע הוא עצם נפרד ומוגדר. לזהות שלמרות השינוי של שטף רשמי החוש עדיין מדובר באותו עצם ולא בעצם אחר. להחיל על אותו בליל תפישות של מספר וכמות וכו', כל זה בא מהשכל האנושי, נוצר על ידו, הוא לא הכרה של "אמת" אובייקטיבית כלשהי.

לפי תורת הקוואנטים המדידה משנה את התוצאות של המדידה. חלקיק יהיה נמצא במקום מסויים רק בגלל שמישהו הסתכל היכן הוא נמצא. בלי שמסתכלים עליו ייתכן שלא יהיה לו בכלל מקום מסויים מוגדר, ולפי ניסויים חדשים של פרופ' יקיר אהרונוב וצוותו שמובילים בימינו את המחקר התצפיתי בנושאים אלה, יתכן שגם לא תהיה לו כמות מוגדרת ולא הכרעה מוגדרת האם הוא קיים או לא.

היסודות האלה של תורת הקוונטים כבר הוכחו במידה שגרמה לכמעט כל הממסד המדעי לקבל אותם כעובדות שאינן ניתנות לערעור, למרות שאינן מובנות. המאמץ לנסות להבין, גורם לערער על התפישה מהי אמת, על עיקר התפישה שיש אמת אובייקטיבית שניתן לגלות אותה. ממילא עולה השאלה מה פירוש המחשבה שתיאוריה מדעית יכולה להיות אמיתית או שקרית. איך אפשר להכריע בזה אם אין אמת אובייקטיבית שלאורה נבחן את אמיתת התיאוריה המדעית.

מכאן נפתח פתח לחשוב שתיאוריה מדעית היא אופן של יצירת אמנות. כלומר סוג אחר של חיבור בין האדם למה שהוא תופש כ"חוץ לו".

למשל אם אדם חלם חלום, החלום הוא מציאות שהאדם נמצא בה. פותר החלומות (בזמננו מקובל פתרון פסיכולוגי על יסוד פרויד ותלמידיו), מפרש את המציאות באופן שהיא אומרת משהו משמעותי ל"אני" ש"נמצא" בתוך אותה מציאות. פותר החלום מכניס משמעות לבליל הכאוטי של מראות החלום, והמשמעות הזו עובדת. האדם מתחבר אליה. היא מוסיפה לו. הוא מחכים ומתקדם. זה מאוד קרוב לאמנות. אפשר להסתכל גם על הטבע שסביבנו באופן כזה.

.

.

עיין כאן במאמר של פול דיראק, פיזיקאי תיאורטי חתן פרס נובל, בין דבריו הוא כתב שם:

I think there is a moral to this story, namely that it is more important to have beauty in one's equations than to have them fit experiment.

.

פילוסוף המדע החשוב Lawrence E. Johnson כתב בספרו בפירוש שמסתבר להסתכל על תיאוריות מדעיות כעל יצירות אמנות. הן מכניסות סדר (כלומר משמעות) במורכבות (בחוסר משמעות). כלומר הם הופכות את העולם מאבסורדי שותק וחסר פשר לעולם שאומר לנו משהו. כלומר העולם חוזר להיות חי. רק משהו חי יכול לומר משהו משמעותי:

2018-07-13 13_33_43-Window

2018-07-13 13_34_10-Window

2018-07-13 13_34_44-Window

2018-07-13 13_35_10-Window2018-07-13 13_35_36-Window

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 9, 9 - המדע האריסטוטלי מול המדע המודרני, 9 - קצת השוואה בין יסודות ההכרה של העולם העתיק (תורה ואריסטו), לבין יסודות ההכרה המודרניים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s