8 – יראת שמים וחכמה

עיין בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית, רשימה 54, הערות על מטאפיזיקה ספר אפסילון, על פרק א'. מהתחלת הרשימה. שם דובר באורך על עניין יראת שמים. ושם הבאתי מהר"ל שבין דבריו כתב: "כי זה עצם היראה כאשר האדם הוא עלול אל העלה". ונשאלתי על ביאור הלשון הזה.


עילה פירושה סיבה. עלול פירושו מסובב, כלומר מה שהוא תוצאה של הסיבה או העילה.

בשפה ובמחשבה שלנו יש שיבוש במושג של עילה או סיבה. אנחנו מערבבים את זה עם המושג "גורם".
"גורם" פירושו משהו ששותף בהוצאה מהכח אל הפועל של משהו. כדי שמכונית שיכולה לנסוע בכח תיסע בפועל צריך שיתניעו אותה, שיהיה בה דלק, שיהיו לה גלגלים, שיהיה חמצן בסביבה כדי שהדלק יוכל לבעור, שילחצו על הקוד של הנעילה וכו' וכו'. כל אלה יכולים להיקרא גורמים. חלקם ישירים וחלקם עקיפים. הם פועלים שיכולת המכונית לנסוע תצא אל הפועל.

סיבה או עילה הם דברים שבוראים מציאות חדשה שלא היתה מקודם ממש כמו שהבורא בורא את העולם. הבורא בורא את העולם כל רגע ורגע. הבורא הוא עילת העילות. הקשר בין עילה לעלול הוא העתקת הציור של הקשר בין הבורא לבריאה.
(בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 3 תגובה ראשונה הבאתי מקורות על זה מהרמב"ם. הקישור הוא כאן. )

במו"נ א' נ"ז כתב:
"ידוע כי המציאות הוא מקרה קרה לנמצא ולזה הוא ענין נוסף על מהות הנמצא. זהו הדבר המבואר הראוי לכל מה שלמציאותו סיבה שמציאותו – ענין נוסף על מהותו. אמנם מי שאין סיבה למציאותו – והוא האלוה ית' וית' לבדו (כי זה הוא ענין אמרנו עליו ית' שהוא מחויב המציאות) – תהיה מציאותו עצמו ואמתתו ועצמו מציאותו ואינו עצם קרה לו שנמצא ותהיה מציאותו ענין נוסף עליו כו'"

המציאות לא שייכת לנבראים. היא עניין נוסף עליהם.

בפרק ב' מהלכות יסודי התורה כתב:

הלכה ט'
כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.

הלכה י
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו. ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה'. שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."

 

כתוב כאן שהבורא יודע רק את מציאותו שלו, רק את עצמו. הוא לא יודע שום דבר מחוץ לעצמו. ומכח זה הוא יודע את הנבראים. כי הם נסמכים לו בהווייתם.

המשל הכי קרוב לזה שאני מכיר (אם כי כמובן הוא רחוק מהנמשל ובהרבה מובנים שונה ממנו לגמרי, והנמשל לא יכול להיות מושג על בוריו, וצריך עוד משלים כי כל משל מבאר רק זווית אחת צרה מהנמשל, ולכן משל אחד יש בו גם צד מטעה) הוא כמו סופר שחושב על הדמויות בעלילת הסיפור שהוא עתיד לכתוב. הדמויות נמצאות. הסופר חושב על הדמות הספרותית ראובן. יש מה לספר על ראובן. אי אפשר לומר שראובן לא קיים. יש לשאול באיזה מובן ראובן קיים, האם במובן של רעיון שמישהו חשב עליו, או במובן אחר כלשהו. אבל במובן כלשהו, מה שלא יהיה, הוא נמצא. אריסטו מאריך בעניין הזה שיש מובנים שונים למושג "נמצא". וזה מעיקרי חקירתו.

יש סופרים, דווקא מהכי גדולים, שאומרים שלדמויות יש בחירה חופשית. הסופר חשב לכתוב שראובן ייסע לארץ אחרת, והדמות שבמוחו של הסופר לא רוצה לנסוע והסופר נכנע לה. בגלל זה הסיפור יש בו חיים, ומעניין וגורם לחווייה לקרוא אותו.

הסופר צריך רק לדעת את עצמו כדי לדעת את הדמות של ראובן שהוא חושב עליה. הוא לא צריך לדעת משהו מחוץ לו. אם הסופר יתבטל מהמציאות מייד גם ראובן יתבטל. ואם ראובן יתבטל הסופר לא יתבטל.
אם נגדיר את המציאות של ראובן כלהיות דמות שנחשבת באופן מובחן, מסויים, שאפשר לקרוא לה בשם משלה, אז נאמר שהמציאות של ראובן היא מקרה לו. הסופר יכול להחליט לחשוב אותו ויכול להחליט שלא לחשוב אותו. יש לראובן מהות, המהות לא מקרית לו, היא עצמותו. אבל המהות הזו לא מוכרחה להיות מציאותית, היא במקרה יכולה להיות מציאותית ובמקרה לא. כשסופר חושב על דמות ספרותית, הוא יוצר אותה בחומר שהוא תודעתו, הכרתו, עולמו הפנימי, מחשבתו, דמיונו, או משהו כזה. הרי הדמות באה מהיכן-שהוא. לפני שהסופר חשב על הדמות של ראובן, הדמות הזו היתה חלק מהתודעה של הסופר, רק לא היתה מובחנת כמשהו נפרד בפני עצמו. לכן הדמויות של סופר מבטאות את עצמותו. את השראתו. כי הן חצובות מעצמותו. זה כמו לגלף פסל בגוש שיש. הפסל היה קיים בגוש השיש גם לפני שגילפו אותו. האומן רק הסיר את השיש המיותר הפסל שהיה שם נשאר כשצורתו מגולה במובחן. כל גוש השיש זה התודעה של הסופר באופן כללי. עצם הווייתו של הסופר, עצם תודעתו כמשהו כללי. הסופר מסלק את תודעתו ומשאיר את הדמות של ראובן, כמו אומן שמגלף פסל בגוש שיש. לכן הדמות נשארת בעצם חלק התודעה של הסופר. החידוש הוא רק בהעדר חלקים אחרים של המחשבה שהשאירו את הדמות בלבד. כמו הגילוף בשיש שמשאיר את הפסל הזה בדווקא מכח שמעדיר את השאר.

 

אתה אברהם, הבורא יודע אותך לא בגלל שהוא יודע את אברהם אלא בגלל שהוא יודע את עצמו בלבד. מה זה אומר עליך? זה אומר שהמציאות שלך איננה שלך אלא היא של הבורא. כלומר אתה מצוי במציאותו של הבורא. המהות שלך היא מה שנשאר ממציאות הבורא אחרי שההעדר מחק את כל מה שאיננו אברהם. אז נשארה חתיכת 'מציאות-בורא' שהיא במהותה אברהם. אתה שטיק'לה בורא עולם. זה מה שהרמב"ם כותב "שהכל נסמך לו בהווייתו". זה נשמע קיצוני אבל אם תתבונן היטב תראה שזה מה שהרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה ומשם יסוד לעוד הרבה מקומות שמדובר בזה וזה גם מוכרח במחשבה פשוטה. אין שום דרך להבין אחרת. הרי אם יש משהו שקיים מחוץ לבורא אז הבורא איננו אחד באופן מושלם ופשוט.
הדבר הכי פשוט אצל כל אדם בתודעה הוא שאני קיים. דיקארט שאל מה בהכרח קיים ואמר אני בהכרח קיים כי אני חושב ושואל שאלות משמע שאני נמצא. כעת אנו לומדים שאני לא קיים בכלל. במקרה הבורא חשב אותי. ואני רק מחשבה שלו ואין לי מציאות אלא אני נמצא רק כי הוא נמצא. כמו דמות ספרותית שהיא נמצאת במציאותו של הסופר שחושב עליה ולא בפני עצמה. רק הסופר נמצא.
כמה קרבה לבורא יש בזה. זה נותן משמעות חדשה וחיה מאוד ופשוטה מאוד להרבה פסוקים כמו לא בשמיים היא אלא קרוב אליך הדבר מאוד. רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וכו'. שאלות כמו איפה הבורא, למה להניח רעיון כזה כמו אלהים, מה פירושו, וכו' וכו', נעלות לגמרי. הבורא הוא המציאות כולה במובן הכי פשוט שאפשר. אנחנו זה רק מחשבות שלו, לא שום דבר שנמצא מחוץ למציאותו. רק הוא נמצא, המושג שיש לנו על מציאות הוא דבר ששייך לו ואנחנו במחשבתנו גנבנו את זה ממנו.
אם תופשים את זה באופן חי, חווייתי, פשוט לגמרי, כמו חושי, כמה יראת שמיים והכנעה יש בזה.

בראשית ברא את השמים ואת הארץ. זה היסוד.
"הארץ", "כאן", זה האשליה שאני נמצא בפני עצמי. שהמציאות שלי היא שלי. שאני הוא זה שנמצא באותה מציאות של "ניר נמצא". "שמים" זה מלשון "שם". במקום אחר. מה שנמצא הוא משהו אחר ממני שהוא "שם". אני רק נטפל אליו. נסמך לו בהווייתי. כאילו הייתי מחשבה שלו בלבד.
הדמויות שהסופר חושב עליהן לא יכולות להשיג את מובן המושג "מציאות" שבו הסופר עצמו נמצא. הן לא יכולות כלל להשיג את הסופר בעצמותו. כי הוא ברמה אחרת של מציאות. זה מה שממשיך שם המורה נבוכים א' נ"ז בהמשך הקטע שהעתקתי. הבורא נמצא ולא במציאות.
כלומר המציאות שלי היא "שם", זה נקרא "שם" ולא "כאן" כי זה מחוץ ליכולת השגתי. יש לזה קשר ללשון שממה, כי זה ביטול המציאות השקרית. וזה הוא יראת שמים. אני רואה את השמים, את העובדה שהמציאות שלי לא כאן אלא שם, וזה ממילא גם גורם ליראה והכנעה. כל קשר בין עילה לעלול יש בו את העניין הזה. המציאות האמיתית תמיד נשארת של העילה והעלול הוא רק טפל למציאות של העילה. למשל קרני השמש הן טפלות למציאות של השמש שהיא עילה להן, חום האש הוא טפל במציאותו לאש שהיא עילה לו, וכל בכל עילה ועלול. לא תמיד זה גלוי. אנחנו בעולם השקר שמנסה להסתיר את העניין הזה, וצריך הרבה לימוד והעמקה לשבר את האשליה ולהגיע לאמת העמוקה. ללמוד את הקשר של עילה ועלול, או סיבה ומסובב (אלה מילים נרדפות), זה החכמה. הגדרת החכמה היא להבין מה סיבה של כל דבר, וביותר להבין מה הפירוש של העניין להיות סיבה. זה לחבר שמיים וארץ. ואמרו הן יראת ה' היא חכמה, יראת ה' היא לבדה חכמה, כי רק ההבנה שהמציאות היא של העילה בלבד והעלול רק טפל למציאות העילה, זו החכמה וזו גם היראה.

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 8, 8 - יראת שמים וחכמה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s