7 – בעניין אם הבורא בורא רק טוב, איך יש רע.

מתוך מכתב.

השאלה היתה על המורה נבוכים חלק ג' בפרק ח', ומפרק י' והלאה (ובעיקר פרק י"ב), שכתב שהבורא לא בורא רע, והרע הוא רק חסרון. מה אכפת לנו בזה, בכל מקרה כואב לנו והבורא אחראי לזה.

.

יישר כח גדול על השאלה.
כך צריך לשאול, מהצד של מה שאני אדם, כואב לי ואני שואל מה נפקא מינא בכל מיני פלפולים פילוסופיים אם עדיין כואב. בלי שאלות כאלה אין טעם בכלל ללמוד, זה הכל סתם מילים שמצלצלות כאילו הן דברי חכמה. החסרון של הלמדנות הוא שהיא מרחיקה אותנו משאלות אמיתיות כאלה.

מניין לנו שבורא העולם הוא טוב ורחמן ואוהב וכו'.
נתעלם מדברים רעים שבני אדם עושים לעצמם ולאחרים, זו שאלה יותר מסובכת על הבחירה החופשית. ונתעלם מייסורים של גדולים שאולי נאמר שזה עונש על חטאים, שגם זה כמובן שאלה גדולה.
אמא שלי שתחיה עבדה כאחות במחלקה של סרטן הדם (לויקמיה) של ילדים. כל יום היא ראתה ילדים קטנים, לפעמים תינוקות רכים ממש, שלא חטאו, גוססים לאט ובייסורים עד למוות מכוער וכואב. היא עזבה שם. מנקודת מבט של מי שעובד במקום כזה, מניין לנו שבורא העולם הוא טוב ואוהב ורחמן? היא לא רצתה לחיות בעולם שבו יש בורא רשע ואכזרי אז היא עזבה כדי לא להסתכל בזה. אבל אם כן נסתכל מה נאמר?

 

יש תירוצים שנוהגים לומר. אולי התינוקות האלה היו בגלגול קודם רשעים וכעת הם נענשים וזה התיקון שלהם. או יש משל שכפרי בור בא לעיר ורואה בפעם הראשונה חייט במלאכתו. והחייט נוטל בד טוב וגוזר אותו, והכפרי גוער בו למה אתה משחית בד טוב שהיה שווה הרבה וכעת לא יימכר גם לא בפרוטה. ואנחנו כמו הכפרי הזה שלא יודעים למה הבורא עושה כל זה, אבל הוא יודע מה שאנחנו לא יודעים והוא יודע איך הכל לטובה.

הרמב"ם לא יכול לקבל תירוצים כאלה. הוא סובר כמו חובות הלבבות בשער העבודה שכותב שהעבודה שבאה מההסתכלות בשכל האנושי היא המובחרת, כי רק היא בלי שום ספיקות וכוללת את כל הכוחות של נפש האדם ונובעת מליבו ועצמותו ורק היא לשמה ושלא על מנת לקבל פרס. לאברהם אבינו היה רק את העבודה הזו. וכל אדם מחוייב בה ואסור לו להסתפק רק בלימוד מספר התורה. לימוד מספר התורה הוא רק סולם לעבודה מהשכל האנושי העצמאי. הרמב"ם מבאר במורה שהטבע הוא הדיבור שבו הבורא מדבר איתנו. הטבע הוא כמו ציור שבו הצייר מבטא את עצמו לקהל שמסתכל. וכמ"ש בברכות י' א'. אנחנו צריכים לראות מהטבע והמציאות באופן פשוט, שכל אדם יכול לראות, שהבורא הוא טוב ורחמן ואוהב, ולא רק לקבל את זה באופן עיוור. הבורא רוצה לגלות לנו את טובו, להראות לנו שהוא טוב. הוא מדבר איתנו, מגלה את עצמו אלינו, זה חלק ממה שהוא טוב.

.
רוב האנשים, בעיקר בעלי נפש, אם מדברים איתם על הטבע באופן מאוד כללי, אומרים שהטבע מאוד יפה ומושלם וטוב. שהם אוהבים להיות בטבע. הם מדמים באופן מאוד כללי נופים של יער והרים וים ושמיים, שמש גשם רוח, כוכבי לילה. ציפורים וחיות ודגים. וזה נראה נפלא. אם נכנסים לפרטים זה כבר לא כל כך פשוט. בפעם האחרונה שהיינו בטבע ירד עלינו גשם חזק ועפנו ברוח והיה קר והיתושים עקצו ועכביש טיפס עלינו בשינה וסבלנו נורא.
כשרואים אריה אוכל מהזברה כשהיא עוד חיה, עולם החי כבר נראה פחות מקסים.

כשכתוב במעשה הבריאה וירא אלהים כי טוב, באופן מיידי הנפש מסכימה עם זה.

אנחנו קוראים:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים כו'

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
.
וכשכתוב על כל אחד מאלה וכל כולם ביחד וירא אלהים כי טוב הנפש מייד מסכימה ונענית אכן כל זה טוב ויפה ומושלם.
.
.
יש לנו בנפש הסכמה לתיאור כזה של הטבע:

בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה יְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. ב עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲ‍לִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ. ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט. ה יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. ז מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. ט גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. יא יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. יב עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל. יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד. טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. יז אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים. יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. כ תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר. כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב. כד מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב. כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. לא יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו. לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ. לג אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי. לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה. לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה הַלְלוּ יָהּ.

אבל אם אני ישן בטבע ומטפס עלי עכביש גדול שעיר ושחור ועוקץ אותי קשות, אני כבר לא חושב שהטבע כל כך נפלא.
.
.
הרבה אנשים, בעיקר בעלי נפש, אומרים אני אוהב אנשים. יש בי אהבת אדם. אני אוהב לעבוד עם אנשים, לעזור לאנשים. כשאומרים להיות אנושי מתכוונים לרוב ללהיות טובים.
והרי רוב האנשים הם רעים ומכוערים, ורוב מעשיהם רשע וכיעור. להיות אנושי פירושו להיות שקרן וחמדן ואכזר ומתעלל וכו'. כי זה הרי רוב מה שאנשים עושים מצד טבעם. אפשר לאהוב יחידים, יוצאים מהכלל, שהם טובים. אבל הרוב לא טובים. לכאורה ההגדרה הכללית צריכה להיות לפי הרוב. זה פלא עצום אבל גם אנשים שהיו במחנות בשואה יכולים לומר שלהיות אנושי פירושו להיות טוב. הנאצים לא היו אנושיים, הם היו חיות. עובדה: הנאצים ימ"ש הם אנשים, ועוד עובדה: הם התנהגו כך. הרי שכך אנשים מתנהגים וזו התנהגות אנושית. לפחות גם זו התנהגות אנושית.

.
.
אני רק רומז ראשי פרקים מאוד קצרים. זה עניין עמוק וגדול. אם מתבוננים בזה עוד הרבה, לרוחב ולעומק, ויש עוד הרבה מאוד זוויות ודוגמאות, נעשה יותר ויותר פלא הכפל הזה של המבט. מצד אחד מבט שרואה את השלמות והיופי והטוב, ומצד שני המבט שרואה את הרע. איך קיימים שני מבטים סותרים אלה בלי שהם מתנגשים. לשניהם יש קיום בתודעה שלנו. כאילו כל מבט יש את שטח המחיה שלו ואין מלכות נוגעת בחברתה. הסתירה הזו לא קורעת אותנו. אנחנו כאילו מקבלים אותה בשוויון נפש, כאילו שאין כאן קושיא עצומה.
יש אנשים שנוטים יותר לראות שהכל טוב, ויש כאלה שנוטים יותר לראות את הרע. אבל שניהם יכולים לראות את שני הצדדים, ולא להיקרע ולא לראות בזה סתירה צועקת שאין לה יישוב. כמדומני שגם מי שהיה בשואה, מי שלפני השואה נטה לראות את העולם ובני האדם כטובים, המשיך בזה אפילו אחרי השואה. ואלה שאומרים שהשואה גרמה להם לחשוב שהעולם ובני האדם רעים, נטו לזה גם מקודם. אני מתכוון שאנשים לא נותנים לבלבל אותם עם עובדות. אדם יכול לחיות באושוויץ כמה שנים, לראות כל רשע וכיעור ואכזריות הכי זוועתיים (וגם מצד הקרבנות לא כולם התנהגו כאנשים טובים), ועדיין לחשוב שלהיות אנושי פירושו להיות טוב, ושבני אדם בעיקרם טובים, ושיש לעולם בורא טוב ואוהב. והרי הוא ראה כעובדה הכי ברורה והכי קיצונית שזה לא כך. למה הוא לא נבהל מהסתירה.

.
.
אפשר להבחין שהתמונה של עולם טוב מצטיירת כשמסתכלים באופן כללי מאוד, אידיאלי. והצד הרע מצטייר כשמתסכלים על פרטים, הסתכלות ריאלית. על המציאות כמו שהיא, בלי אידיאליזציה. אבל לאידיאליזציה יש סיבה. זה יותר מסתם שקר נוח של אנשים חלשים שרוצים לברוח מהזוועה והאבסורד שבקיום. עוד מלפני התנ"ך ועד היום כמעט כל גדולי הכותבים שרו שירים ליפי העולם והטבע וגם האנושות ככלל, וכל גדולי הציירים והפסלים ביטאו את היופי שראו בטבע. זה לא דבר ריק. אני בתוך עצמי מרגיש שזה יותר עמוק ויש בו ממש מסתם שקר של חולשה כדי לא לראות את המציאות האמיתית.
.
.

יש כאן עניין יסודי חשוב, ביארתי אותו באורך בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 54 הערות על המטאפיזיקה של אריסטו ספר אפסילון, על פרק 1. בקטע הראשון של הרשימה. בקישור כאן.

ארמוז רק בראשי פרקים מאוד קצרים ואם יש קושיא או צורך בהסבר אפשר לקחת משם.

אם אני רואה צל, אני יודע שיש גוף שהטיל את הצל. הצל צריך סיבה לקיומו. או אם יש אור אני יודע שיש נר או מקור אור אחר. האור צריך סיבה לקיומו. וכן חום וכל כיו"ב.
כל דבר בעולם צריך סיבה לקיומו. אם אני רואה תפוח על הארץ ואומרים לי הוא כאן בלי סיבה, הוא תמיד היה קיים כאן, או שהתחדש להיות כאן סתם כך מעצמו בלי שום סיבה חיצונית, אני לא יכול לקבל את זה בשום פנים.
אבל זה רק בדברים חומריים. בדבר לא חומרי ייתכן שיהיה קיים בלי סיבה. בורא עולם למשל אפשר להבין שהוא קיים בלי סיבה. כלומר השכל יכול לחשוב על אפשרות שדבר מה קיים בלי סיבה (יש דברים לא חומריים כמו מספרים או נפש וכו' שיש מקום לעיין אם ניתן לתפוש שהם קיימים בלי סיבה ואכמ"ל). אבל אם זה דבר חומרי הוא לא יכול בשום אופן להיות נתפש כקיים בלי סיבה.
צל או קרני אור וכו' נתפשים בהכרח כקיימים מכח סיבה, ואנו יודעים שיש גוף שהטיל את הצל והוא סיבת הצל גם אם לא רואים את הגוף, כי מציאותו של הצל היא מציאות חסרה מצד עצמותה ומהותה. לכן היא בהכרח ובאופן מאוד פשוט שמובן לכל אדם, צריכה שמשהו חיצוני יעניק לה מציאות.

כל דבר חומרי גם נתפש אצל כל אדם כמציאות חסרה. כי החומר הוא תחת תנועה מתמדת של התהוות וכליון, הוא לא עומד לרגע אחד. לכן מוכרח אצלנו שיש סיבה לקיומו. משהו מבחוץ עושה שהוא יהיה קיים. כמו צל שמשהו עושה שיהיה כאן צל.

העולם החומרי הוא כמו צל, כמו בבואה. יש עולם שיש לו מציאות שיש לה תוקף יותר. שיש בה אמיתת מציאות יותר, שהיא נצחית ולא תחת שינוי ולא תחת התהוות והפסד. והעולם החומרי הוא צל שלה.
ברשימה 54 הארכתי יותר בהתבוננות הזו, ניסיתי להראות כמה שזה מוכרח ופשוט ונמצא ביסוד התודעה של כל אדם בפשיטות.
המציאות הזו היא המציאות הרוחנית של העולם, עולמות אצילות בריאה יצירה. התורה. מה שמסופר עליו בפרק הראשון של ספר בראשית. עולם האידיאות בפי אפלטון.

בראשית רבה א א:
"התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם"

וכעין זה בברכות י' א':
"מאי דכתיב (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו אמר ליה בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והקב"ה אינו כן צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והיינו דאמרה חנה (שמואל א ב, ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. מאי אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו"

מבראשית רבה ומברכות ביחד, נראה שזה כמו שצייר מצייר תפוח אמיתי על הבד. יש משהו שהוא הדוגמה, לפי בראשית רבה היינו התורה, ויש משהו שהוא העתק שנעשה על פיו כמו שציור הוא העתק של מה שמציירים אותו.

למשל תמונה שממחישה את זה:

白鶺鴒

נניח שאנו רואים רק את ההשתקפות במים ולא את הציפור האמיתית. אנחנו מבינים שאנחנו לא רואים רק מים שיש להם כל מיני גוונים וקווים. אנחנו מבינים שאנחנו רואים ציפור. אע"פ שאין במים מציאות של ציפור אנחנו בכל זאת רואים ציפור. נניח שאף פעם לא ראינו שום דבר מלבד השתקפויות במים. אז נחשוב שההשתקפות של ציפור זה ממש ציפור אמיתית.
כל אחד שמסתכל במים רואה בהם ציפור. אף אחד לא טיפש כל כך לחשוב שהוא רואה רק מים וככה נראים מים. אבל מי שחכם מאוד יכול לראות מתוך ההשתקפות שציפור באמת אין צורתה כמו שרואים בהשתקפות שיש לה בטן מעוותת וחסרה, כמו שבתמונה. אלא הוא מסתכל על ההשתקפות ומבין שצורת ציפור היא עגולה וסימטרית ומושלמת כמו שבאמת הציפור האמיתית, ומבחין שמה שרואים שיש עיוות בצורה זה רק בגלל שהמים לא משקפים באופן מושלם את צורת הציפור, ולא בגלל שהציפור עצמה מעוותת וחסרה. והוא יכול להקיש וללמוד מההשתקפות על הצורה האמיתית של ציפור. זה שכל עיוני שמפשיט את הצורה מהחומר והופך את המושכלות למושכלות בפועל וזוכה להיות בעל שכל בפועל.

הצורה של הציפור האמיתית היא רק טוב. הכל עגול ומושלם וכראוי. הצורה של הציפור שמשתקפת במים היא רובה רע. כל הבטן שלה עקומה, אם ציפור אמיתית גופה יהיה מעוות ועקום כמו שבהשתקפות, היא תהיה חולה מאוד וסובלת מאוד.

ההשגה הכי גבוהה שיש לנו בבורא העולם היא שהתחלת הגילוי היא הרצון הפשוט. החופשי לגמרי שאין לו שום סיבה ולא נובע משום חסרון. מה שנקרא כתר (במקום אחר הארכתי הרבה למה אפשר לייחס רצון לבורא וזה לא שינוי והיפעלות וחסרון). רצון עניינו הוא כלפי מה שמחוץ לו. אם אין שום דבר מחוץ לו לא שייך שיהיה רצון. אמנם לא שייך שיהיה משהו מחוץ לבורא, כי הוא אחד פשוט ומושלם ומוחלט.

ברמב"ן בראשית א' א' כתב:
"ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי"."
ועוד שם:
"והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ."

הרמב"ן מביא כאן דברים של אריסטו ואפלטון בטימיאוס. החומר הראשון הוא נקודה שאין בה ממש, היא אפיסה. כלומר היא העדר. זה מה שמפורסם בשם האר"י ז"ל עניין סוד הצמצום. שהבריאה הראשונה היתה לברוא העדר.
ומההעדר יש את כל הקיום של כל הבריאה. כי מה שהוא היפך מההעדר, מה שהוא מציאות, זה הבורא. ומה שכלול בבורא ולא יוצא מחוץ לו, לא נחשב קיים כלל כנברא. אי אפשר שיהיה משהו מחוץ לבורא, לכן יש רק העדר. וכל המציאות שלנו היא ציורים של העדר. דהיינו חקיקה. כמו מי שמגלף אותיות באבן, הוא מעדיר את האבן, מחסיר אותה, ומההעדר נעשה שיש אותיות שאפשר לקרוא ויש תוכן וסיפור, וכל המציאות אינה אלא סיפור כזה. וכך יש צד של מציאות מחוץ לו, ושייך שיהיה רצון שרצון וחשק מופנים בהכרח אל החוץ.
ויש עלינו עבודה, לעבור מההעדר אל המציאות האמיתית, להתבטל ממציאותנו כנבראים ולמסור את עצמנו במסירות נפש לבורא ולהתבטל לפניו ולהתאחד איתו מתוך הכנעה וביטול עצמנו. וחלק מהעבודה הזו היא הלימוד, שלומדים לראות את הציפור השלמה מתוך הסתכלות בבבואה החסרה (הבבואה גם הפוכה, ראשה למטה ורגליה למעלה. וכן הוא מה שאמרו חז"ל עולם הפוך ראיתי, שבעולם האמת מי שכאן למטה שם הוא למעלה ולהיפך,ואכמ"ל).

העולם הוא עולם השקר והחושך. עולם הנסיון. ואנחנו צריכים לעמוד בנסיון ולעמול קשה מאוד שיתקיים בנו העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, ולא לאכול נהמא דכיסופא אלא להתייגע מאוד ולמות באהלה של תורה ולכתת עצמנו ולהקיא חלב שינקנו משדי אמותינו. זו לא מלחמה קלה. עולם השקר הוא לא עולם יפה וטוב וקל.

היה אפשר לשאול שהבורא הוא כל יכול והיה יכול בדרך שאיננו מבינים לברוא כך שנזכה לשכר וגן עדן ואור האמת בנעימים בלי לעמול קשה ובלי יסורים וקושי ובלי שזה יהיה נהמא דכיסופא. אבל יש גבול לשאלות שיש טעם לשאול. כך עלה ברצונו וכך גזרה חכמתו ויש גבול שמעבר לו איננו יכולים להשיג. הגבול מתחיל מהרצון. אחרי שהתגלה שיש רצון כל מה שנובע מזה יש בו מהלך ושכל.
אם לומדים לראות את הצורה השלמה דרך הצורות החסרות שמשתקפות כבבואה בחומר, רואים צורה של עולם שכולו רק טוב ויופי ואהבה ורחמים בלי שום חסרון.
הבורא מדבר איתנו בשפת הציור. דרך הצורות. מי שרואה את הציור הזה נחקק בנפשו שהעולם יפה וטוב וכן הבורא.

למשל יש הלכה שאם אני רואה מישהו שמחזיק חפץ, אני יכול להעיד עדות ראיה שהחפץ שייך לו (עיין בתוספות ב"ב ל"ד ב' ד"ה ההוא וב"מ ב' א' ד"ה ויחלוקו). כתוב בסנהדרין ל"ז שאם אני רואה מישהו רץ אחרי חברו עם חרב, ונכנסו לחורבה, ואחר כך הרודף יוצא מהחורבה כשחרב שותתת דם בידו, והנרדף שוכב על הארץ דקור. אני לא יכול להעיד שראיתי רציחה. כי לא ראיתי בעיניים. אני רק יודע מידיעה שכלית. ובעדות צריך עדות של ראיה בעיניים ולא מספיק ידיעה. ואם ראיתי שפלוני מחזיק חפץ זו ראיה בעין שהוא שלו.
ואם ראובן ושמעון משחקים בכדור וזה מוסר לזה ובחזרה, ברגע שהכדור אצל ראובן אני מעיד מול הדיינים שהכדור של ראובן, וברגע שהכדור ביד שמעון אני מעיד שהוא שייך לשמעון. והרי אין כאן שום שייכות לבעלות של ראובן או שמעון.
אלא יש צורה של בעלות. אם למשל נבקש מילד לצייר שהכדור שייך לראובן, הוא יצייר שראובן מחזיק את הכדור. או אם יש כתב של ציורים שבו לכל מילה יש ציור, הציור למילה "של" או "בעלות" יהיה אדם מחזיק בחפץ. והכל נקבע רק לפי הציור שנחקק בנפש. אין שאלה כלל מה "באמת". "באמת" ממש שייך רק לקב"ה ואין לבני אדם שום עניין ושום השגה בזה. בני אדם שייכים רק בדיבור של הבורא איתם, והדיבר הוא בשפה של ציורים הנחקקים בנפש. לולב הוא ציור ומצה ותפילין וכו'. הכל הוא ציורים. הציורים הם הדיבור של הבורא, טובים מאורות שברא אלהינו, יום ליום יביע אומר וכו' וכו' הכל הוא ציורים. וזה דיבורו וזה השייכות שלנו אליו וזה כל המציאות מבחינת בני האדם. מי שמסתכל על העולם כמו על השתקפות במים, כמו על צל, כמו על קרני אור שבאים ממקום אחר, ומעמיק ורואה את הצורה השלמה, נחקק בו ציור של עולם שכולו טוב שנברא מבורא שכולו טוב ואהבה ושלמות, וזה העולם שהוא חי בו. אם שואלים אבל למה זה צריך להיות בחומר ובגלל החומר יש חסרונות ויש מחלות ויסורים וכו', זה כמו לשאול אבל מה "באמת". למי באמת שייך החפץ. זה לא שייך אלינו. אנחנו חיים בציור. ובציור הכל טוב. רק אם נסתכל בהשתקפות כמשהו שקיים בפני עצמו והציפור באמת יש לה בטן עקומה כזו, אז נראה את כל העצב והכאב והפחד וכו' שיש בעולם.
חיינו הם בין שני הציורים האלה. עבודתנו היא ללמוד מה מהם העיקר, באיזה ציור להשתמש רק כסולם להגיע לציור שאליו עלינו להגיע.

הציפור שמשתקפת במים עקומה וחסרה, כי המים לא מקבלים בשלמות את הצורה אלא היא מצויירת בהם באופן חסר וחלקי ומעוות. זו הכוונה שהרע הוא רק העדר. יש הבדל בין הציור שבהשתקפות לבין הציור שבציפור האמיתית. הבטן של הציפור שבהשתקפות עקומה. ציפור עם בטן כזו חולה ומיוסרת. הרמב"ם רק מפנה את המבט לכך שיש כאן שני ציורים שונים. העקימות של הבטן לא קיימת בציפור האמיתית, אלא היא רק משום החסרון שביכולת של המים לשקף את הצורה. זה העדר וחסרון כי המים גרעו את זה מהצורה השלמה. זו הצורה השלמה כשיש בה פגימה. אם היינו רואים את הצורה השלמה כמו שהיא, לא את ההשתקפות, הבטן שלה היתה בסדר והיא היתה בריאה. לכן הפגם בבטן הוא רק חסרון והעדר. כלומר אל תסתכל בו ואל תלמד מזה על הציור שהבורא מדבר דרכו אלינו. זה ציור פגום. יש בו חסרונות. נמחקו והשתבשו בו דברים. תתעלה מעל זה ותסתכל על הצורה השלמה כמו שהיא בשלמותה.

מציאות של נבראים היא במציאות של העדר, בחומר. אם הצורה היתה משתקפת בחומר בלי חסרונות ופגמים זה לא היה חומר ולא היה העדר, זו היתה מציאות אמיתית שיש לה אמיתת מציאות משלה והיא מחוץ לבורא והיה אפשר להישאר לחיות בה ולא להתבטל ולהכנע ולעבוד ולחפש לחזור להתאחד אל הבורא, וזה היה פוגם באחדות הבורא. הנה אפשר לחיות מחוץ לו, בלעדיו, והכל טוב ויפה ומושלם וקיים. ואם אותה מציאות שלמה לא היתה נפרדת מהבורא הרי לא היה כל העניין של רצון ובריאה והכל היה בתוך אחדותו כמו לפני הבריאה. לכן יש מציאות פגומה, והיא רעה וקשה ואכזרית ומנוולת ומכוערת. אם רואים את הציפור בלי לחשוב שזו השתקפות של משהו אחר אלא כאילו זו עצמה מציאותה של הציפור וכך היא עם בטן עקומה, הרי זו ציפור מכוערת ומיוסרת. רק מבהיק כהשתקפות המציאות השלמה, שהמציאותה חומרית היא רק כמו צל שלה או בבואה שלה. ואם זוכים להסתכל שם, וזו התבטלות וכניעה ומסירות נפש והתדבקות, אז הכל יפה וטוב.
המציאות האמיתית אין בה העדר ורע. הקב"ה בורא רע כי הוא ברא חומר, כלומר את ההעדר, החלל הריק שמדובר בו בצמצום, האפיסות וחוסר הממש שהרמב"ן מדבר בהם לגבי אותה נקודה של חומר היולי, ובחומר יש רק השתקפות פגומה, ושם יש חסרונות ומזה נעשה הרע.

זה עניין מאוד עמוק וארוך, אינני יודע לבאר אותו כראוי, וגם מה שקצת אני יכול יהיה מאוד ארוך. צריך לזה הרבה מאוד זמן של התבוננות, לחיות עם המחשבה הזו לאורך זמן. זה לא יכול להיות נקנה בקריאה אחת. כתבתי רק מעט מאוד ראשי פרקים ורמזים, ותן לחכם ויחכם עוד. גם לשון הרמב"ם בחלק ג' שמדבר בזה לא ביארתי, ויש בלשונו מקומות שצריכים ביאור ויש בהם עומק ואור גדולים.

בהערות על כתבי אריסטו הארכתי בכמה מקומות על העניין של החומר הראשון ומה שהוא העדר ואיך מההעדר נחקק המציאות שלנו, ואיך מוכרח לראות בחומר שהוא רק השתקפות ולא מציאות בפני עצמה, ועוד עניינים יסודיים ששייכים לכל זה. השתמשתי בתגים שיש באתר כאפשרות לחפש לפי נושאים. אפשר לחפש לפי התגים של החומר הראשון וההעדר בכמה רשימות שדובר על זה באורך, וכן במאמר "התנועה יסוד ההוויה" שברשימה 35 יש על החומר הראשון ועוד. בכל מקום זה רק "חאפ", תפישה מסויימת, מצד מסויים, והם מצטרפים לאט לאט.

.

מורה נבוכים ג' ח':

"כל הגשמים ההווים הנפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר שלהם לא זולת זה. אבל מצד הצורה ובבחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים.

הנה כבר התבאר שכל השחתה והפסד או חסרון – אמנם הוא מפני החומר. ובאורו באדם על דרך משל כי כיעור צורתו וצאת אבריו מטבעם וכן חולשת כל פעולותיו או ביטולם או בלבולם אין הפרש בין היות כל זה בתחילת היצירה או מתחדש עליו – אין זה כולו נמשך אלא אחר החומר שלו הנפסד לא אחר צורתו וכן כל בעל חיים אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו לא מפני צורתו."

.

עיין המשך העניין לקמן רשימה 15

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 7 - בעניין אם הבורא בורא רק טוב, איך יש רע.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 7 – בעניין אם הבורא בורא רק טוב, איך יש רע.

  1. יניב הגיב:

    אבל עדיין לא ענית על השאלה: "כואב לי ואני שואל מה נפקא מינא בכל מיני פלפולים פילוסופיים אם עדיין כואב". ההשתקפות של הציפור היא רק השתקפות אבל הסבל שלנו הוא ממשי ומורגש. לפי מה שאתה כותב אפשר להבין שברגע שאדם מתעלה מעל "ההשתקפות" אז הוא בעצם חווה את העולם המושלם בחייו ובעצם מסוגל לקבל את היסורים באהבה באמת בגלל שמבחינתו אלו לא יסורים אבל הבעיה שלא הראית שום דרך פרקטית להגיע אל המצב הזה או לפחות להראות שיש אמת במה שאתה אומר ולכן כל מה שכתבת נשאר בגדר "פלפולים פילוסופיים".

  2. פינגבאק: 15 – קבלת יסורים באהבה (המשך לרשימה 7) | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s